בבא מציעא סב ע"ב

דף סב - ב

והאמת היא לא כך, אלא בדינינו, מאחר ומשכנתא בלא נכייתא הוא רק בגדר "אבק ריבית", אין מחזירין ממלוה ללוה!? והרי זו סתירה לכללו של רב ספרא?

אמר ליה רב אשי לרבינא: אין ראיה מכאן לסתור את הכלל של רב ספרא, כי מה שמוציאים העכו"ם פירות מיד הלוה ליד המלוה, לא בתורת ריבית של החוב הם מגבים לו אותן, אלא אינהו, הבחנת אומות העולם על משכנתא בלא נכייתא היא, כאילו בתורת זביני [מכירה ממש] אתא לידייהו, של המלווים. היינו, שכל זמן שהלוה לא פורע את חובו, הרי הכרם קנוי ממש למלוה עד זמן הפרעון, וממילא גם הפירות שייכים למלוה, ולכן מוציאים בדיניהם מלוה למלוה.

ומקשה הגמרא: ואלא, מאחר ובין בהלוואת סאה בסאה ובין במשכנתא בלא נכייתא, שאין יוצאים בדיינים, לא מתקיים הכלל של רב ספרא, מאחר וגם בדיניהם מוציאים מלוה למלוה מהטעמים שנימקה הגמרא לעיל.

אם כן, "כל שבדיניהן" דקאמר רב ספרא, מאי אתא לאשמועינן? מתי כן בא לידי ביטוי הכלל של רב ספרא, מהי הריבית שבדיניהם אין היא נתפסת מבחינה חוקית, ובדינינו נחשב הדבר "ריבית" של איסור ולא יוצאת בדיינים?

ומשנינן: הכי אתא רב ספרא לאשמועינן, "כל שאילו בדיניהן אין מוציאין, בדינינו אין מחזירין".

ומאי ניהו? מתי בא הדבר לידי ביטוי? - בריבית מוקדמת - ריבית הניתנת קודם ההלוואה בכדי שילווה לו,

ובריבית מאוחרת - ריבית הניתנת מדעת הלוה בין ההלוואה לפרעון בלי שקצץ לו המלוה על כך,

באלו, מתקיים הכלל של רב ספרא, שהרי בדיניהם של אומות העולם אין תביעה משפטית על ריבית מוקדמת או מאוחרת כי היא ניתנת מדעת הלוה בלבד, מאותה סיבה בדיננו גם כן, ריבית מוקדמת ומאוחרת היא רק "אבק ריבית", דרבנן, ולכן הדין הוא שאינה יוצאת בדיינים:

הקדמה לדין פסיקה:

שנינו במשנה להלן [בדף עב ב]: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. יצא השער, פוסקין. ואף על פי שאין לזה יש לזה.

ביאור המושג "פסיקה" הוא: כשבא אדם למוכר ונותן לו מעות, כדי שיספק לו כל סחורה שהיא. ואין רצונו לקבל את הסחורה כעת. אלא הם "פוסקים" ביניהם שתהא הקניה למשך זמן מסוים, שבשמך הזמן הזה תסופק הסחורה. אבל לא בשעת מתן מעות.

ועל אופן זה אומרת המשנה "אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער", שאם הם באו לעשות מכר, באופן של פסיקה, שהמוכר לא נותן את הסחורה בשעה שקיבל את המעות, אלא לזמן שקבעו ביניהם, ואין למוכר עכשיו את הסחורה בידו, אסור לעשות כן. דרבנן]. והטעם לכך, [ואיסור זה משום שאם אין עדיין שער קבוע בשוק לסחורה, אנו חוששים שמא תתייקר הסחורה, וסחורה שהיתה שווה בזמן הפסיקה מאה, תהיה שווה בזמן הפרעון מאה ועשרים. ונמצא שהלוקח, בשכר זה שנתן למוכר מעות בהקדמה, קיבל יותר סחורה מהשווי של המעות שנתן. ולפיכך נחשבות מעותיו כהלואה, אף על פי שנתנו בתורת מקח ביניהם. [וזה ברור שסתם להוזיל מותר, אלא שכאן מיירי בפסיקה]. ואסרו זאת חכמים משום שהרי זה "אבק ריבית".

אמנם עוד מבואר במשנה להלן, כי איסור זה של פסיקה נאמר רק באופן ש"לא יצא השער".

אבל יצא השער, מותרת הפסיקה.

והסיבה לחילוק זה: כי חכמים חששו שמא תתייקר הסחורה, וחשש זה קיים רק כאשר אין מחיר קבוע לסחורה. אבל ^[1] כשיש מחיר קבוע לסחורה, יכול המוכר להשיג מיד את הסחורה בכסף שקיבל. בגלל שזהו המחיר בשוק, ולכן, אנו מחשיבים זאת כאילו קנה כבר המוכר את הסחורה, וכאילו הסחורה כבר ברשותו של המוכר, והרי זה כמו שיש למוכר את הסחורה. ומותר לפסוק כשיש למוכר את הסחורה כמבואר במשנה בדף עב ב. ^[2] ובמשנתנו שנינו, שאם נעשתה פסיקה באופן המותר: "לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער". והגיע זמן הפרעון, וביקש הלוקח את חיטיו משום שרוצה ליקח בהם יין. ואמר לו המוכר: "הרי חטיך עשויות עלי בשלושים דינרין".

כלומר בוא ונעשה פסיקה חדשה מהחוב של החטין כמו שהם שווים היום. [דהיינו שלשים דינרין] על יין, ואני אספק את היין לזמן פלוני, ואפילו יתייקר.

באופן זה הדין הוא, שאם "יש לו יין, מותר. אין לו, אסור".

ובמשנתנו, בתחילת הפרק, שנינו: כיצד היא תרבית, האסורה מדרבנן?

לקח הימנו חטים בדינר זהב, הכור. וכן השער. עמדו חטין בשלשים דינרים. אמר לו תן לי חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין. אמר לו, חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין. ויין אין לו. כיון שאין לו יין, אסור לו לעשות כן.

ודנה הגמרא: וכי אין לו למוכר כעת יין, מאי הוי - מה בכך.

והתנן [במשנה לקמן, עב ב]: אין פוסקין על הפירות לקבלם לזמן מאוחר, עד שיצא השער הקבוע בשוק.

אבל כאשר כבר יצא השער הקבוע בשוק, פוסקין.

כי, אף על פי שאין לזה, למוכר אין את הסחורה. הרי יש לזה, ^[3] לאיש אחר בשוק. ויכול המוכר לקנות כעת את הסחורה במעות שקיבל.

ואם כן, הרי כאן, במשנתנו, יש פסיקה חדשה ביניהם על היין, ומדובר ^[4] שיצא השער, ומותר לפסוק גם אם אין למוכר את הסחורה. ומדוע אומר התנא במשנתנו, שאם אין לו יין, אסור לפסוק כך!? ^[5]

ומתרצינן: אמר רבה: מתניתין, משנתנו אינה מדברת באופן שהמוכר נתן ללוקח את דמי החטין, וחזר הלוקח ונתנם למוכר, ופסק עמו על יין.

אלא בבא לחוב בדמיהן, עסקינן. שהמוכר, במקום לשלם לו את דמי החטין, הוא "פוסק" על עצמו חוב ^[6]. כלומר, הוא זוקף את חיוב הספקת החטין ל"חוב". והרי הוא מחוייב ללוקח את סכום שיווי החטים, ובמקום לשלם לו חוב זה, הוא מקבל על עצמו את חיוב הספקת היין.

ומחדש רבה, שבאופן כזה אסור לעשות את הפסיקה, ואע"פ שיצא השער, משום שכל ההיתר הוא, כשהלוקח נותן בפועל מעות למוכר. אבל כאן, כיון שאין נתינת מעות, אלא רק פסיקה בחוב - אסור לפסוק באופן כזה.

וכדתניא, יש לנו הוכחה ליסוד זה מהברייתא. האומרת: הרי פלוני שהיה נושה בחבירו מנה, והלך המלוה ועמד על גורנו של הלוה, ותבע ממנו את חובו. ואומר, תן לי מעותי שאתה חייב לי, שאני רוצה ליקח בהם במעותי, חטים. אמר לו הלוה: חטים יש לי, שאני נותן לך - לספק לך.

צא ועשאם עלי, תפסוק עמי עכשיו את כמות החטים השווה את גודל החוב, כשער של עכשיו, כפי שוויה כעת. ואני אעלה לך אספק לך אותם כל י"ב חודש, במשך י"ב חודש.

וגם אם תוך כדי תקופה זו יעלה מחיר החטים, ומחירם יהיה גבוה מהמחיר שסיכמנו עליו עתה, בכל אופן אספק לך את כל כמות הסחורה ששוה כעת את מחיר החוב.

אסור לעשות כן. משום שהוא ^[7] לאו כ"איסרו הבא לידו", דמי. שאין זה דומה למי שבא לפסוק עם המוכר כשיש לו מטבע ["איסר"] בידו, ונותנו למוכר עבור הפסיקה, אלא כאן היא פסיקה תמורת חוב.

והרי זו הוכחה לתירוצו של רבה, שאם בא לחוב בדמיהן, ואינו נותן מעות, אסור לעשות כזאת פסיקה.

אמר ליה אביי לרבה: אי, אם אנחנו מסתמכים על הברייתא הזאת, והחסרון הוא משום דלאו כאיסרו הבא לידו, שהלוה לא נתן למלוה כסף ביד, יש להקשות, מאי איריא "אין לו", מדוע האיסור במשנה הוא רק ב"אין לו למוכר יין". והרי אפילו יש לו יין, נמי צריך להיות אסור, שהרי במשנה מדובר באופן שהמוכר לא קיבל מהלוקח מעות תמורת היין.

אלא, אמר אביי, יש להעמיד את המשנה שאוסרת באין לו למוכר יין, באופן אחר.

מתניתין, כדתני רב ספרא. כמו ששנה רב ספרא, ב"רבית דבי רבי חייא". בדין רבית שהתחדש במדרשו של רבי חייא.

דתני רב ספרא, ברבית דבי רבי חייא: יש דברים שהם מותרין מעיקר הדין של רבית.

ואסורין לעשותם מפני הערמת ריבית. למרות שבאמת אין כאן ריבית. אבל כביכול יש כאן ריבית מוסתרת.

כיצד איסור זה?

אמר ליה לחבירו, הלויני מנה, מאה דינרים, השוים כ"ה סלעים.

אמר ליה המלוה: מנה אין לי במזומן לתת לך. אבל חטין במנה, ששוים מנה, יש לי, שאני נותן לך אותם בהלואה, ותמכור אותם, ויהיה לך מנה. וכן היה.

נתן לו חטין במנה, וחזר ולקחן הימנו, המלוה מהלוה, את החיטים שהלוה לו, בעשרים וארבע סלע [בהוזלה של סלע אחד מהמחיר של הלואת החיטים]. כי אומר המלוה ללוה, הרי אתה צריך עכשיו לחפש קונה. הנה אני הקונה, ותמכור לי אותם ביותר זול, ולא תצטרך לחפש קונה, ויהיו לך המעות שאתה צריך.

מותר מעיקר הדין לעשות כן, אע"פ שהמלוה נתן עתה ללוה, כשעשה עמו את המקח, רק כ"ד סלעים, והלוה חייב להחזיר לו אח"כ כ"ה סלעים, שזהו השווי האמיתי של החטים שלוה ממנו.

אך ^[8] אסור לעשות כן, מפני "הערמת ריבית". שזה נראה שהלוה קיבל כ"ד, ומחזיר כ"ה.

ולפי זה הכא נמי אצלנו במשנה, נעמיד כגון דאמר לחבירו: הלויני שלשים דינר [ולא מדובר כלל במכר אלא בהלואה], ואמר ליה המלוה, שלשים דינרים אין לי במזומן לתת לך, אבל חטין בשווי שלשים דינרים יש לי, שאני נותן לך כדי שתמכרם ויהיה לך מהם שלשים דינר, ונתן לו המלוה חטין בשווי שלשים דינרים, וחזר המלוה ולקחם הימנו בדינר זהב. שהם כ"ה דינרי כסף בלבד. דהיינו, שהמלוה קנאם עתה מן הלוה במחיר מוזל יותר, בגלל שהלוה זקוק לכסף, וכעת בא המלוה לבקש את חובו בסך שלשים דינרים, מן הלוה.

ואז, אי אית ליה חמרא ללוה, שיש ללוה יין, דיהיב ליה בשלשים דינר, שנותן למלוה בשווי שלשים דינר.

הרי זה מותר, בגלל שפירא הוא דקא שקיל מיניה, המלוה לא נוטל כסף אלא פירות, ולית לן בה - אין כאן איסור הערמת ריבית. משום שהאיסור הוא מה שהמלוה מקבל יותר כסף ממה שנתן [על המכירה].

אבל כאן, שההחזר של ההלואה הוא פירות, גם אם הם שווים שלשים דינר לא נראה פה שום ריבית ועל כן ביש לו יין ומחזיר אותו מותר.

ואי לא, שאין ללוה יין, כיון דלית ליה חמרא, ובגלל שאין לו יין צריך הוא לשלם כסף, אם כן, ודאי משקל זוזי מיניה, לקיחת כסף ממש, מיחזי נראית כריבית - ואסור. שהרי המלוה נתן כ"ה דינר. וקיבל שלשים.

אמר ליה רבא לאביי: אי הכי, לפי תירוצך, מה ביאור המילים "תן לי חטי"? האם המלוה תובע חטים!? הרי לדבריך, הוא תובע מעות. ואם כן, "תן לי דמי חטי", מיבעי לו לתנא לומר!

ומיישב אביי: תני - תתקן במשנה, ותשנה בה: תן לי דמי חטי.

ועוד מקשינן, לפי תירוץ זה, מהו לשון המשנה "שאני מוכרן"? הרי "שמכרתים לך", מיבעי ליה לומר, שהרי הוא דורש מעות של דמי החטים שמכר לו.

ומיישב אביי: תני "שמכרתים לך".

עוד מקשינן: מהו הלשון "הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרים" שאומר הלוה למלוה? והרי מעיקרא, מתחילת ההלואה, נמי, הכי אוקמינהו עילויה. כך העמידו ביניהם את החוב, שתמורת החטים יחזיר הלוה שלשים דינרים.

ומתרצינן: הכי קאמר ליה הלוה למלוה: בדמי חטיך, בשווי החטין שעשית עלי בתחילה, בשווי שלשים דינר, הרי לך אצלי בהן יין בשווי שלשים דינר. ויין אין לו.

ומקשינן: והא במשנה "בדינר זהב הכור, וכן השער" קתני! ומבואר ששווי החטין שפסקו איתם את החוב שווים דינר זהב שהוא כ"ה דינרי כסף. ואילו לדבריך, כבר מתחילה הם שווים שלשים דינרין, אלא שהמלוה קנה אותם בכ"ה דינרים.

אלא, אמר רבא, תירוץ אחר על הקושיה "וכי אין לו יין, מאי הוי":

הא דאקשי' וכי אין לו אמאי הוי וכו'. משום דקס"ד דמתניתין ודאי בשיצא השער ליין עסקינן דאי לא יצא השער אפי' רישא נמי משכחת לה דאסור, ועוד דהא קתני לה לקמן ואלומי אלים לקושיה:

אמר רבא מתני' בבא לחוב בדמיהן עסקינן. פרש"י ז"ל שלא נתן זה המוכר לזה הלוקח דמי החטין ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין וסוגייתו פשוטה ולא גריס לקמן מאי לקח לקח בהלואתו אבל קשה לנו מפני שמצינו מאי לקח בהלואתו בכל הנוסחאות ובפי' ר"ח ובהלכות רבינו ז"ל.
ויש שפי' כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטי' בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אע"פ שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אע"פ שאין לו שהוא כמעמיד חטיו על יינו של חברו שזה דרך מו"מ הוא ולא גזור רבנן ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי אירי אין לו' אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקס"ד מעיקרא ובשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמי מלוה ע"ג פירו' שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו לידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אע"פ שאין לו.
ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור אלא י"ל דה"ק מתני' בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן ע"ג פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקומה בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקומה סיפא במלוה ורישא במעות ממש ומיהו הכל מודים מפירות לפירות מותר בשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפי' השמועה כפי זו הסברא.
אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשיו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה וא"ל תן לי מעותי שאני לוקח בהם חטים וא"ל חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכ"ש במתני' שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו מדקתני לקח ש"מ הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אע"פ שיש לו ואלו לר' אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמ"ל רישא דמעמידין מלוה ע"ג פירות שיש לו וסיפא קמ"ל שאע"פ שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאע"פ שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם טל פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים ל"ש באיסרו בא לידו ול"ש קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספ' המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע.
ומשמע לי שמעמידין מלוה על גב פירות והוא דיש לו ואע"פ שלא יצא השער והא דקתני ר' הושעיא כשער של עכשיו לומר שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור ואין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש שכיון שיצא השער מותר דאע"פ שאין לזה יש לזה והינו דאמרינן וש"מ והוא דיש לו, ונראה מדברי הרב ר' משה ז"ל שהוא סובר והוא דיש לו כדי שיפסק שלו ולא אמרינן בהא יש לו טיפה פוסק עליה כמה טיפין:

יש דברים שמותרין ואסור לעשותן מפני הערמת רבית. יש מפרשים דלאו אבק רבית הוא אלא הערמה בעלמא לכתחלה וב"ד גובין אותו אם עבר ועשה כן, ולא משמע לי מדאוקימנא למתני' בכה"ג וקרי ליה תרבית כלומר רבית דדבריהם אלמא אבק רבית הוא וכדפרש"י בגמרא מתניתין לעיל:

כנון דקאמר ליה הלויני ל' דינרין וכו'. הכי מפרש לה למתני' לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שעמדו עליו בל' דינר כלומר שקבלם ממנו בהלואה בל' דינר אמר לו המלוה תן לי חטי כלומר דמי חטי ואמר לו דמי חטין שעשית' עלי בל' דינר אתן לך בהם יין ויין אין לו ואלו היה לו יין מותר דכיון דפיר' יהיב בשויו ופירא שקיל מיניה לא מחזי כרבית וקל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאין זה רבית אלא מפני הערמה.
ודחינן בגמרא האי פירוקא דאביי משוס דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב היאך העמידם עליו מתחל' בל' דינר הרי הוא רבית ואסור ואפילו לא חזר ולקתם ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחם ממנו בל' ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן שום הערמה ואיסור.
וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאע"ג דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתני' לא מתוקמא בהכי אבל מ"מ כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בל' דינר וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירות בל' דינר על שער שבשוק פירא יהב ופירא שקיל ושרי. ומסתברא כותיהו משום דלאו רבית אלא משוס הערמה אסור ולקולא ואע"פ שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור בה רבנן ואנן לא פלגינן עליה באביי בלא ראיי, שכל המחמיר בזה עליו הראיה הילכך מעמידין אותם ל' דינר על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה ודוקא שלא התנו מתחילה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמו רבית גמורה:

וכי אין לו יין מאי הוי. פי' דקא סלקא דעתך דכלה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין, [דאי לא] יצא השער, אפילו רישא משכחת לה דאסור, ומאי שנא דנקט ליה אסור בפסק היין, לנקוט לה אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו.

ופירשה רבא בבא לחוב בדמיהן. ופירש רש"י ז"ל, בפסק היין, כלומר, אע"פ שבפסק הראשון של חטים בא הלוקח באסרו, בפסק היין לא בא באסרו, שלא נתן זה המוכר ללוקח דמי החטים ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין, אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ובא לחוב בדמיהם יין. ולקמן (בבא מציעא סג, א) דאוקמה רבא למתניתין כדר' אושעיא לא גריס הוא והא לקח קתני, וכתב דשבוש הוא בספרים, דאנן לא ארישא דמתניתין דהיינו פסק החטים קשיא לן מידי ולאו איהי היא דאוקי רבא בבא לחוב בדמיהם, אלא סיפא, ומשום דקתני עלה במתניתין ויין אין לו, אבל רישא דבא לו באיסרו אע"ג דאין לו שרי, ושפיר תנינן בה לקח דבאסרו בא לידו. ופירושו נכון, אלא שקשה קצת דבכלהו נוסחי איתא, וכן בפי' ר"ח והלכות הרב אלפסי ז"ל. ולפיכך יש מפרשים, דאפילו רישא נמי (מודה) [מוקי] ליה רבא בבא לחוב בדמיהם, דאי באסרו בא לידו, בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים, דהא בשיש לו עסקינן, וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באסרו בידו, דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקלו בו, ואוקימתא דרבא דהכא ואוקימתא דלקמן דאוקמה כדר' אושעיא חדא היא, אלא דמעקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא, ואקשיה ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באסרו אפילו יש לו אסור, דהא עמד לו על גרנו קתני ואפילו הכי קתני דאסור, והדר אוקמה כר' אושעיא דתני בכלן אם יש לו מותר, ואע"ג דלא בא באסרו, ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני, ופריק, מאי לקח לקח בהלאותו, וזוהי דעתו של רבינו האי גאון בספר המקח. והראב"ד ז"ל הקשה, אם כן מאי לחוב בדמיהן דקאמר, דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים, דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים, הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו, ולפיכך פי' הוא ז"ל, בבא לחוב בדמיהן, שאין לו למוכר אותן חטים, שאלו היה לו הרי הן כדמיהן וכאלו באסרו בא לידו. ומסתברא, דעקר קושיא דדמיהם ליתא, דמשום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו מאי הוי, איהו הוא דפרקיה ואוקימנא בבא לחוב בדמי החטים, ומינה דכלה נמי בבא לחוב בחוב, וכאלו אמר כלה מתניתין בבא לחוב בדמיהן, ודר' אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה, דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעקרא מנה הא אלו בא באסרו מעקרו, אם יצא השער אפילו אין לו שרי. כך נראה לי כדי להעמיד דברי גאון ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה הם ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים, ואם איתא עקר ההיתר בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער, וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותני הטפל והוה ליה למתני מדינר זהב הכור ויש לו חטים, דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד, אלא כולה מילתא בשיש לו ואין לו תליא, וצריך עיון בזה בדברי רבינו האי גאון ז"ל.

אי אית ליה חמרא דיהיב ליה בשלשים דנרים שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא קא שקיל מיניה, אבל משקל זוזי מיניה מחזי כרבית. יש מי שסובר, דהא דרב ספרא אסור לעשות כן לכתחלה, מפני שנראה כהערמת רבית קאמר, אבל אי עבר ועשה מוציא ממנו אפילו זוזי אי לית ליה פירי, דאף אבק רבית ליכא, אלא כהערמת רבית. והרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור וכתב, דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה, [דהא] במתניתין תרבית דרבנן קא נסיב ואיהו הוא דקא מוקי אביי כדתני רב ספרא ברבית דר' חייא. ואפשר לי לומר, דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פתרי למתניתין אלא בהכין, אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמא מתניתין כי הא דרב ספרא, ליכא ראיה כלל ממתניתין להא דרב ספרא, דהא לא דמיא, וכיון שכן הדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני כדבי ר' חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית, והאי לישנא לא מתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא, (ועוד מאי שנא הא) [ומאי שנא הכא] דנקט, ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד, דאם כן לימא דאסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני, וכן נראה לי.

והא מדינר זהב הכור וכן השער קתני ואדחייה הא דאביי. ומיהו אף על גב דאוקימתיה אדחייה משום דלא אפשר לאוקומי מתניתין בהכין, מכל מקום מאי דקאמר אביי דאם עשה כן נשקול מיניה בשלשים דנרים [חמרא], שפיר דמי, דפירא יהיב ופירא שקיל מיניה, הלכתא היא דא לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ואנן לא פלגינן עליה בלא ראיה. והלכך מעמידין אותן ל' דינרים על פירות על שער שבשוק, והוא דיש לו כדין שאר מלוה, ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות, שאם כן הרי זו כמין רבית גמורה כן דעת הרמב"ן ז"ל.

כל רבית שאינו בשעת הלואה אלא שמקדימו או מאחרו אסור מדברי סופרים והרי הוא בכלל אבק רבית כיצד נתן עיניו ללות ממנו ומשגר לו דורון כדי שיתרצה לו להלוותו או שכבר הלוהו ופרעו ומשגר לו דורון לשכר מעותיו שניהם אסורין אלא שאין יוצאים בדיינין ודבר זה יתבאר למטה:

יש דברים שהם מותרים ואסור לעשותם מפני הערמת רבית כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטים במנה יש לי נתן לו חטים במנה חזר ולקחם ממנו בשמנים הרי זו מותר ודין אונאה אין כאן שהרי יודע ומוחל אלא שאסור לעשות כן מפני הערמה ומ"מ אם עשה כן אפילו אבק רבית אין כאן ומגבין אותו מאה בבית דין ואע"פ שלכתחלה אסור יראה לי מסוגיא זו שאם נותן לו פירות בדמי מקחו כגון שמסר לו חטים במנה וחזר ולקחם ביין שוה שמנים שמותר לכתחלה וכן אם מכר לו חטים במנה ולקחם בשמנים אם כשבא ליפרע ממנו נפרע בפירות מותר שהרי פירות שוים מנה מסר ופירות שוים מנה קבל ואם מכרם לו בפחות אנו אין לנו וכן כל כיוצא בזה והוא שאמר פירא יהיב ופירא שקיל וכן מצאתי לקצת מפרשים עד שלמדים מזו שאם לקח זקוק מחבירו וכתב לו חמשים דינרין ומכרו לו בארבעים דינרין אם כשפורעו נותן לו זקוק מותר לקבלו ומ"מ אם פורעו חמשים דינרין במעות אסור לקבלם לכתחלה ויש חולקין בהתר זה ופוסקין מה לי הן מה לי דמיהם אף לחומרא וכל שבמעות אסור בפירות אסור:

מי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד לו על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני לוקח בהם חטים אמר לו הלה הריני מחייב עצמי לך בחטים צא ועשם עלי כשער של עכשו אם יש לו חטים כשיעור המעות מותר ואם לאו אסור לא אמרו יצא השער פוסקין אע"פ שאין לו אלא כשאיסורו בידו ובידו לקנות בכל מקום אבל להעמיד הלואתו על גב הפירות אסור אא"כ יש לו היה ללוה חטים וקבל עליו חובו לחטים ואחר זמן אמר לו תן לי חטי שאני מוכרן ולוקח בהם יין אומר לו צא ועשם עלי כשער של עכשו ואני נותן לך יין הגיע זמן יין למכור ואמר לו תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח שמן אמר צא ועשם עלי כשער של עכשו ואני נותן לך שמן בכלן אם יש לו מותר ואם אין לו אסור ואם אין לו ועבר וקבל עליו חובו בפירות אינו חייב ליתן לו אלא מעות שהלוהו הא למדת מעמידין מלוה על גב פירות אע"פ שאין איסורו בידו ובלבד ביש לו וכל שהותר בו כשם שמותר לו לקבל הפירות כך מותר לקבל הדמים אע"פ שהוקרו ומקבל דמים שלא הלוה ואין אומרים לעשות אמנה זו בפירות דוקא ולא בדמים אלא אומרים מה לי הם מה לי דמיהם וכבר ביארנו פסק זה במשנה:

זה שאנו קורין לענין זה לשון אמנה וכן הדין שהרי המוציא מעות לחברו על הפירות בשער של עכשו מאמין הוא בו ליתנן לו אע"פ שאינו חייב שהרי מעות אינן קונות ומ"מ כל שהוא נותנן רשאי הוא ליטלן ואין כאן רבית אלא אומרים שברשותו הוקרו ואע"פ שלא משך קודם שהוקרו ושלא ייחד לו קרן זוית כלל כמו שביארנו במשנה ומה שאמרו בגמרא בשמשך לדעת רב היא שהיה אומר אין עושין אמנה בדמים והקשה לו ממה שאמרו בבריתא של ר' אושעיא תן לי חטי שאני לוקח בהם יין ואמר לו יש לי יין וכו' ואם יש לו יין מותר והרי בזו מקבל הוא עליו החטים בדמים שהיה חייב לו ולוקח ממנו היין בדמים והרי אלו דמים בדמים והעמידה בשמשך החטים ולא חייב את עצמו בדמיהם אלא שאח"כ החזירו לו בחוב של יין שמשעה שמשך כלתה הלואה והרי זה מחזירם לו בפסיקת דמים על היין ונעשה דמים אלו בפירות ומ"מ לר' ינאי אין צורך לימשך דמה לי הם מה לי דמיהם וכל שמשך קודם שהוקרו מ"מ אין צורך ליצא השער אלא אף אם לא יצא השער הואיל ומשך קנה ומכר גמור הוא ויראה לי שאף ייחוד קרן זוית מספיק לענין זה:

וכי אין לו יין מאי הוי. פירוש דקסלקא דעתין דכולה מתניתין בשיצא השער ואפילו ליין דאי לא יצא השער אפילו רישא משכחת לה שאסור ומאי שנא דנקט ליה איסור בפסק היין לינקוט אפילו בפסק החטים דבא לו באיסרו. הרשב"א.

ועוד דהא קתני לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. הר"ן.

כתבו בתוספות איכא דגרסי והתניא וכו'. עד ולספרים דגרסי הכא והתנן גרסי במתניתין יצא השער פוסקין ולא גרסי לקמן הא. וכתב הרא"ש ומיהו יש כענין זה בכמה מקומות בתלמוד דדאיק מרישא מילתא דקתני בסיפא בהדיא עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והא תניא אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ותו לא. ויש גורסים תנן ואומרים דהכי גרסינן הא יצא השער פוסקין. ואין זה כלום דבמתניתא גרסינן לה בהדיא. ומיהו ההיא מתניתא פירושא דמתניתין ולהכי אמרי עלה והא תנן והרבה בתלמוד כיוצא בו והאחר בריש שמעתא קמייתא דבבא בתרא. עד כאן.

בבא לחוב בדמיהן. פירש רש"י שלא נתן לו זה המוכר לזה הלוקח דמי חטים שחייב לו ויחזור ויקבלם ממנו בשביל היין אלא בא לעשות עליו דמי החטים חוב ולפסוק על היין. ונהי דמעיקרא נמי הכי סבירא ליה דפשטה דמתניתין הכי משמע אפילו הכי משום דסבירא ליה למקשן דלא שני כלל בין פוסק בחובו לפוסק בהלואתו קאמר דמתניתין בבא לחוב בדמיהן בלחוד עסקינן דאי באיסרו בא לידו אפילו אין לו שרי. ורבא דמתרץ מתניתין לקמן בברייתא דרבי אושעיא כדאוקמתא דרבה שייכא ואיתרצא ליה קושיא דאביי דמאי אין לו אפילו יש לו נמי דהא תנא דבי רבי אושעיא מפליג להו. וכי תימא אי רישא בלוקח בדמים עסקינן מאי קמשמע לן רישא הן תנן לה לקמן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין ולא הוה ליה למיתני אלא סיפא דיין ובלקח בהלואתו כברייתא דרבי אושעיא. יש לומר דקמשמע לן דאף על פי שמתחלה באיסרו בא לידו כיון שאחר כך הוא פוסק מפירות לפירות כפוסק במלוה ויש לו מותר אין לו אסור, זו היא שיטת רש"י. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבא מתניתין בבא לחוב בדמיהן. פירוש דמתניתין בשלא נתן לו המוכר ללוקח דמי החטים שחייב לו שיחזור ויקבלם ממנו אלא שבא המלוה לעשות חוב על הלוה מיין בדמי החטים שהיה חייב לו וכן פירש רש"י. ומיהו קשיא לי מאי קשיא לן מעיקרא ומה חדש רבא עכשו דהא ודאי הכי פשטא דמתניתין ומקשה נמי הכי סבר לה אלא שהיה סבור שאין הפרש בין הפוסק במעות בעין או הפוסק במעות שהיה חייב לו מקודם לכן. וכפי מה שכתב רש"י בסמוך נראה שהמקשה היה סבור כי זה הלוקח קבל חטיו מן הלוה שלו או מעות חטיו וחזר ונתנם לו על היין ואפילו הכי אסור לפי שאין לו יין ואתינן לפרוקי דלאו כדקסלקא דעתין אלא שבא לעשות פסק על החוב. כך נראה מדברי רבינו דוק ותשכח היאך נשמר קצת מן הקושיא הזאת וכן פירשו בתוספות בשם רש"י. אלא שיש לשאול במה ראה המקשן דמיירי מתניתין כדקסלקא דעתין עד דליקשי הכי. ונראה דמשום דקתני מתניתין ויין אין לו הוה משמע ליה דדוקא יין אין לו עכשו אבל חטים ומעות יש לו ורוצה היה הלוה לפרוע לו חטיו כך ואמר לו אם תרצה קבל חטים שלך או אם תרצה עשה עלי עליהם יין כשער של עכשו ולהכי הוה מקשה דאם כן הרי זה כאלו נותן לו מעות ממש דהא שפיר קרינא ביה אף על פי שאין לזה יש לזה. ופרקינן שלא היה לו חטים ללוה ולא אמר לו שיקבל חטים אלא מיד בא לו להתחייב ביין בדמי חוב החטים. ובהכי מיתרצא לי נמי קושיא אחריתי דהוה קשיא היכי סלקא דעתיה דמקשה לדמויי מתניתין שבא לקיים על חוב מוקדם לההיא שבא במעותיו דהא טעמא דהתם משום דאף על פי שאין לזה יש לזה וההוא טעמא לא שייך גבי זה שלא הביא מעות כלל. ובמאי דפרישנא מיתרצא נמי הא. ואם תאמר אדמקשה ליה ממתניתין אמאי לא פריך ליה מתניתין גופה רישא אסיפא מאי שנא דגבי חטים מותר וגבי יין אסור. ויש לומר דדילמא רישא לפי שיש לו חטים ובדין הוא דלא צריך למתני וכן השער כיון דיש לו אלא דמשום סיפא נקטיה דכיון דיין אין לו אף על פי שיצא השער אין פוסקין. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: ויש שפירשו כך בבא לחוב בדמיהן שהיה לו מלוה עליו ולקח בה חטים בדינר זהב הכור וכן השער ויש לו חטים ואלו היה לו יין היה מותר אף על פי שמעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואם אין לו יין אסור הואיל ומעיקרא לאו באיסרו בא לידו ואלו בא באיסרו כיון שיש לו חטים וקנה אותם מותר להעמידם עכשו על היין אף על פי שאין לו שהוא כמעמיד חטין על יינו של חברו שזה דרך מקח וממכר הוא ולא גזור רבנן. ואותביה אביי אי לאו באיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו אסור ואמאי קתני רישא בחטים מותר הואיל ומה לקח לקח בהלואתו. וסיפא נמי היכי קתני ויין אין לו ואמסקנא אוקמא רבא כדקסלקא דעתין מעיקרא וכשלקח בהלואתו וקמשמע לן שמעמידין מלוה על גבי פירות שיש לו דהיינו חטים שלקח תחלה ואין מעמידין אותן חטים על פירות אחרים שאין לו ואלו בא באיסרו בידו ויש לו חטים מותר להעמידן על היין אף על פי שאין לו. ואין לשון בא לחוב בדמיהן מחוור. אלא יש לומר דהכי קאמר מתניתין בשבא לחוב בדמי החטין וזקפן עליו במלוה עסקינן דמכיון דזקפן במלוה איתסר ליה להעמידן על גבי פירות ואפילו יש לו ורבא דשרי ביש לו פירות לא בעי לאוקמא בזוקף דמי החטים אלא בשבא מתחלה במלוה ומאי לקח לקח בהלואתו וקתני רישא ביש לו מותר וסיפא באין לו אסור ובהכי ניחא ליה לרבא טפי מלאוקמה סיפא במלוה ורישא במעות ממש. ומיהו הכל מודים מפירות לפירות דמותר כשבא מתחילה באיסרו בידו ופוסק מפירות לפירות וזה הדרך יותר נכונה לדעתי בפירוש השמועה כפי זו הסברא. אבל הדעת נוטה לומר שזה לעולם אסור שעכשו מלוה היא ולא קנה חטים כדי שנאמר שיעמידו אותם על יין כפירוש רש"י אבל הוא דחקיה למימר מאי לקח לקח בהלואתו דאי באיסרו בא לידו מתחלה רישא פשיטא דמותר דהא קתני לה לקמן יצא השער אף על פי שאין לזה יש לזה ואי משום סיפא ליתני מי שהיה נושה בחבירו מנה ואמר לו תן מעותי שאני לוקח בהם חטים ואמר לו חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו יש לו מותר אין לו אסור וכל שכן במתניתין שכבר הוקרו החטים שאסור להעמידן על יין שאין לו ומדקתני לקח שמע מינה הכי קתני לקח במעות מעות ממש הוא דשרי אבל במלוה אסור אף על פי שיש לו ואלו לרבי אושעיא שרי ופריק מאי לקח לקח בהלואתו וקמשמע לן רישא דמעמידין מלוה על גבי פירות שיו לו וסיפא קמשמע לן שאף על פי שנתייקרו החטים מעמידין אותן על פירות שיש לו ואין מעמידין על פירות שאין לו לא מלוה ולא חטים שאף על פי שהיו לו חטים ואם רצה ליטלם נוטל אין מעמידין אותם על פירות שאין לו ואין זה כמחליף פירות בפירות מאחר שלא קנה אותם חטים לא שנא באיסרו בא לידו ולא שנא קנאם במלוה אבל מצאתי לרבינו האיי בספר המקח שהתיר בשלקח במעות כלשון האחר שכתבתי ולא כדברי רש"י וקבלת הגאון תכריע. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: יש מפרשים דאפילו רישא נמי בבא לחוב בדמיהן מוקי לה רבא דאי באיסרו בא לידו בפסק הראשון כבר קנו לו מעותיו דבר תורה החטים דהא ביש לו עסקינן וכיון שכן אפילו לא משכם ובא לחוב בהם ביין מותר כאלו בא באיסרו בידו דכל דרך מקח וממכר אבק רבית הוא והקילו בו ואוקמתא דהכא ואוקמתא דלקמן דאוקמא בדרבי אושעיא חדא היא אלא דמעיקרא היה סבור להעמידה כאידך ברייתא אקשי ליה אביי דלאותה ברייתא כל שלא בא באיסרו אפילו יש לו אסור דהא עמד לו על גרנו קתני והדר אוקמה כרבי אושעיא דתני בכולן אם יש לו מותר ואף על גב דלא בא באיסרו ולפיכך הקשו לו והא לקח קתני ופריק מאי לקח לקח בהלואתו, וזו היא דעתו של רב האיי גאון.
והרב רבי אברהם אב ב"ד הקשה אם כן מאי לחייב בדמיהן דקאמר דלשון בדמיהן משמע דקאי אחטים דאלו על הדינר דקתני בפסק החטים הוה ליה למימר בבא לחוב על דמיו. ולפיכך פירש הוא בבא לחוב בדמיהן שאין לו למוכר אותן חטים שאילו היו לו הרי הן בדמיהן וכאלו באיסרו בא לידו. ומסתברא ועיקר קושיא דדמיהם ליתא משום דאנן על פסק היין קא מותבינן וכי אין לו יין מאי הוי. איהו הוא דפרקיה ואוקמא בבא לחוב בדמי החטים ומינה דכולה נמי בבא לחוב בחוב וכאלו אמר כולה מתניתין בבא לחוב בדמיהן ודרבי אושעיא פירושא הוא למתניתין ואיהו הא תני הרי שהיה נושה בחברו מנה דאלמא טעמא דהיה נושה בו מעיקרא מנה הא אלו בא באיסרו מעיקרו אם יצא השער אפילו אין לו שרי כן נראה לי כדי להעמיד דברי הגאון שכל דבריהם דברי קבלה ועליהם ראוי לסמוך. אלא שקשה לי דאם כן אף רישא על כרחך בדאית ליה חטים ואם איתא עיקר החטים בדאית ליה תלי ולא ביציאת השער וכיון שכן היכי שבקיה לעיקר ותנא הטפל והוה ליה למיתני מדינר זהב הכור ויש לו החטים דיציאת השער לא מעלה ולא מוריד אלא כולה מילתא ביש לו ואין לו תליא וצריך לי עיון בזה בדברי הגאון עד כאן לשונו.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס אמאי צריך לאקשויי ממשנה דלקמן הוה ליה לאקשויי מרישא דמתניתין וכו'. ויש לומר דהוה מצי לדחויי ויין אין לו דקתני בסיפא קאי נמי ארישא כמו שכתבו בתוספות. וכי תימא תרתי למה לי ברישא אשמועינן אף על גב דאיסרו בא לידו כי אין לו אסור ובסיפא אשמועינן אף על גב דדרך הלואה הוא אם יש לו מותר. והא דקתני רישא וכן השער דמשמע דשרי לפי שאין מזלזל אצלו כדפירשתי במתניתין. לא נאמר כן אלא נקט וכן השער לאשמועינן דאף על פי שאינו מזלזל אצלו אם אין לו אסור. ומאחר שירדנו לסברא זה אם כן בחנם פירש הקונטרס דרישא להיתירא נקטיה אלא לאיסורא נקטיה כדפרישנא דאין לו דסיפא אכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והא דקתני בבא לחוב בדמיהן ולא קתני בבא לחוב בדמיו משום דכולה רישא וסיפא באחד. והשתא ניחא הא דגרסינן לקמן בכל הספרים מאי לקח בהלואתו וכו' ואין לחוש אמאי קתני תרתי דהכי נמי אשכחן לרבי אושעיא בסמוך דקתני טובא. ועוד יש לומר דרישא איצטריך לאשמועינן דאסור אף על פי שהוא קצת מקח וממכר וסיפא אשמועינן אף על פי שהרויח שתי פעמים ודאי טפי לרבית וגם לא דמי כל כך למקח וממכר כמו רישא אפילו הכי יש לו מותר. הרא"ש.

וזה לשון רבינו חננאל: ואוקמה רבא למשנתנו בבא לחוב בדמיהן. פירוש כגון ראובן שחייב לשמעון אמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח חטים אמר לו יש לי חטים שאני נותן לך אסור דלאו באיסרו בא לידו פירוש דלא באיסרו בא לידו בשעה שאומר הלוה למלוה יש לי חטים שאתן לך במה יקנה המלוה חטים אותה העת לא נתן ללוה איסר שיאמר מעותי קנו לי והחטים עוד לא משך לפיכך לא קנה פירוש עתה השער ארבע סאין בסלע ועכשו אינו נותן לו מעות שיקנו לו מעותיו אלא במלוה וכשנוטל הפירות שוין שלש סאין בסלע נמצא יתרון סאה בכל סלע וזהו רבית. ומקשינן אי הכי אפילו יש לו חטין אסור דהא מעות נושה בו וכשאומר לו חטין אני נותן לך במלוה שעליו אינו קונה דהא אינו נותן לו עתה מעות למה שנינו ויין אין לו שאם יש לו מותר ונדחו דברי רבא. עד כאן.

אמר ליה אביי אי הכי מאי איריא דקתני ויין אין לו. קשיא לי היכי סלקא דעתיה דרבה לאישתעויי מהא מתניתא דהא בהדיא פליגא אמתניתין כדמקשה אביי. ויש לומר לא הביא רבה הברייתא אלא לדמיון בעלמא דמתניתין מיירי בשלא בא באיסרו בידו כלל וכעין הא מתניתא ואביי מקשה דכיון דפליגא מתניתין אברייתא לית לן למימר כלל דמתניתין מיירי להערים תדע דהא אתינן לאוקמי בהכי מתניתין דמיירי באבק רבית וכן מפרש הרמב"ן. הריטב"א.

אמר ליה אביי אי לאו כאיסרו בא לידו מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי. לפי מה שפירש רש"י טעם איסור פיסוק על הפירות בשאין לו אף על פי שיצא השער בשלא בא באיסרו בידו לפי שאז אין לומר אף על פי שאין לזה יש לזה שהרי כיון שאין זה נותן לו מעות זה לא ימצא לקנות בהלואה קשה מה טעם ברייתא זו לאסור אפילו ביש לו שהרי כיון שאינו צריך לקנות מה לי איסרו בא בידו מה לי קונה בהלואה וצריך לומר לדעת ברייתא זו לאסור מטעם אחר שכיון שהיה נושה בו מתחלה מיחזי כרבית כשיקח פירות בפחות משוויים אפילו ביש לו אבל כשלא היה נושה בו מתחלה אלא שבא באיסרו בידו דרך מקח וממכר הוא. אי נמי דסבירא ליה דבהלואה לא קני אפילו למי שפרע הילכך אפילו ביש לו אסור אבל בכסף כיון דקני למי שפרע הרי הוא כאלו קנאם לגמרי כיון שיש לו וליכא משום רבית כמו שכתב רש"י בשמעתין. הריצב"ש.

ואוקמה אביי כדתני רב ספרא בהלכות רבית ששנאום דבי רבי חייא והן יש דברים שמותרין אבל הן אסורין משום הערמת רבית וכו'. רבינו חננאל.

וחזר ולקחן ממנו בעשרים וארבעה סלע וכו'. פירוש כיון שלא התנו כן מתחלה רבית קצוצה היא וזה ברור. הריטב"א.

כדתני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא. הרמב"ן הכריע לאיסור. וכתב דאבק רבית דרבנן הוא ולא מפקינן לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה דהא במתניתין תרבית דרבנן קנסיב וכו' ככתוב בפיסקי הרא"ש. ואפשר לי לומר דלאביי ודאי הכי נמי כיון דלא אשכח פיתרי למתניתין אלא בהכי אבל השתא דאיתותב אביי ולא מתוקמה מתניתין כי הא דרב ספרא ליכא ראיה ממתניתין כלל להא דרב ספרא דהא לא דמיין וכיון שכן אהדרינן לפרושי לישנא דרב ספרא דתני בי רבי חייא אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והאי לישנא לא מיתני ליה ברבית דרבנן בשום דוכתא ועוד מאי שנא הא דנקט ולישנא נמי דייקא דתני יש דברים המותרים ולא תני הכי בשום דוכתא באבק רבית דרבנן. ועוד דאם כן לימא אסורים מפני הערמת רבית ומאי אסור לעשות כן דקתני כן נראה לי. הרשב"א.

והא דאוקמה אביי למתניתין בהכי כגון דקאמר ליה הלויני שלשים דינרין וכו'. הכי מפרש לה למתניתין לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שעמדו עליו בשלשים דינר כלומר שקבלם ממנו בהלואה בשלשים דינר אמר לו המלוה תן לי חטי כלומר דמי חטי ואמר לו דמי חטיך שעשיתם עלי בשלשים דינר אתן לך בהם יין ויין אין לו אסור ואלו היה לו יין מותר דכיון דפירא יהיב בשוה ופירא שקיל מיניה לא מיחזי כרבית וקל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאין זה רבית אלא מפני הערמה ודחינן בגמרא האי פירוקא דאביי משום דקתני וכן השער ואם השער בדינר זהב היאך העמידם עליו בתחלה בשלשים דינר הרי הוא רבית ואסור ואפילו לא חזר ולקחם ממנו ואם כשהוזלו אחר שלקחם ממנו בשלשים ועמדו בדינר זהב מותר הוא ואין כאן שום הערמה ואיסור. וחזינן מקצת רבנן דבי רב דאמרי דאף על גב דאידחי ליה פירוקיה דאביי לומר דמתניתין לא מתוקמא בהכי אבל מכל מקום כך הלכה שאם לוה ממנו פירות בשלשים דינר וכן השער וחזר ומכרן לו בדינר זהב ונתן לו דינרו וזה נתן פירות בשלשים דינר על שער שבשוק פירא יהיב ופירא שקיל ושרי ומסתברא כוותייהו משום דלאו רבית אלא משום הערמה אסור ולקולא ואף על פי שאף בזו יש לחוש להערמה לא גזור רבנן ואנן לא פלגינן עליה דאביי בלא ראיה שכל המחמיר בזה עליו הראיה הילכך מעמידין אותם שלשים דינר על פירות על שער שבשוק והוא דיש לו כדין שאר מלוה. ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות שאם על דעת כן משך מתחלה הרי זו כמו רבית גמורה. הרמב"ן.

ואי אית ליה חמרא. פירוש והוא הדין לכל מקח אחר בר מזוזי דלא אסרינן אלא היכא דיהיב ליה זוזי דכיון דחזינן דשקל עשרים וחמשה ויהיב שלשים מיחזי כרבית והיינו דתנן ויין אין לו ומתניתין לא מיירי בפוסק על הפירות כלל והא עמדו קתני. פירוש דמשמע דלאחר כן עמדו בשלשים דינרין ואלו לפי דבריך שלשים היו שוין מעיקרא ופריק תני העומדים עלי כלומר דהכי קאמר וכבר עמדו חטים בשלשים וכאלו קתני וכן השער שעמדו בשלשים דינר. אי הכי שאני מוכרן שמכרתם לי מיבעי ליה. פירוש דכיון דמעות הוא תובעו היכי שייך לומר שרוצה למכרן תני שמכרתם לי. כלומר מתניתין הכי קאמר תן לי דמי אותן חטין שמכרתם לי שאני מוכרן עכשיו. ופרכינן הרי הן עשויות עלי בשלשים דינרין מעיקרא הכי נמי אוקמינהו עליה. פירוש שהרי הן עשויות עלי משמע הרי הן עלי עשויות עכשיו. ופרקינן תני שעשיתם עלי כלומר הרי הן עשויות עלי מקודם לכן בעי למימר. הריטב"א ז"ל.

והא בדינר זהב וכן השער ולדבריך השער בשלשים. ועוד מה לנו בשער בכמה שירצה יכול לחזור וליקח ממנו. ועוד היה יכול להקשות עמדו חטים בשלשים דינרים והלא מתחלה נמי כך היו. ושמא היה יכול לתרץ עומדות היו חטים. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: והא בדינר זהב הכור וכן השער קתני. פירש רש"י ז"ל הא אמרת כי מיד נתנהו לו בשלשים דינרין וחזר ולקחו ממנו בעשרים וחמשה ואם כן אין זה דומה לההיא דבי רבי חייא דהא מתניתין קתני שהיה השער בדינר זהב ולא היו שוין החטין אלה עשרים וחמשה לבד ואם כן כשנתנם לו בשלשים דינרין הרי זה רבית שנתן לו חטים שלא היו שוין אלא עשרים וחמשה בשלשים בשביל המתנת מעותיו ואין לך אגר נטר לי גדול מזה. עד כאן.

בד"ה לקח הימנו כו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' עכ"ל הכי פסיקא להו מטעמא דקאמר אע"ג שאין לזה למוכר יש לזה לאיש אחר ויכול לקנות ממנו עכשיו בדמים דלא שייך למימר הכי בפוסק עמו בחוב שיש לו עליו וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי תני גבי יין אין לו כי נמי יש לו אסור כו' עכ"ל לרבה דמוקי לה כר' חייא אפשר דאביי הא נמי קא קשיא ליה מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי אבל קושיא זאת אפילו לרבא דמסיק לה כדרבי אושעיא לא איצטריך למתני' גבי יין אין לו ותירצו דגבי יין לא קשיא ליה לאביי מאי אריא אין לו כו' דמשום חטין דרישא נקט אין לו אלא דברישא גופא בחטין קא קשיא ליה לאביי מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי לר' חייא ומתרץ לה רבא כדרבי אושעיא ודו"ק:

בד"ה הרי שנושה כו' דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד כו' עכ"ל וכדאקשינן מאי אריא אין לו אפילו יש לו נמי ליכא למימר דמתניתין דהכא איירי שפטרו מהחוב דא"כ כיון דמעות קונות בכה"ג אפי' אין לו נמי ומטעמא דאע"פ שאין לזה יש לזה וק"ל:

וחי אחיך עמך חייך קודמין וכו' דמלת עמך משמע שיהא הוא טפל לך ונראה לפי הדרש דרבי עקיבא דאם היה הקיתון של מים של שניהם דמודה רע"ק לבן פטורא דשניהם ימותו ואל יראה כו' ואפשר דהיינו טעמא כדאמרינן דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך וק"ל:

גמ' בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כצ"ל:

רש"י ד"ה וחזר וכו' בדינר זהב וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לקח הימנו חטין וכו' ועוד כיון דאיסור לא קאי אלא איין מאי פריך וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק יין וכו'. ר"ל וכי לא ידע שיש לחלק בין היכא שגותן לו עכשיו בשעת פסיקת מעות דיכול לקנות בדמים שקבל כדתני אע"פ שאין לזה יש לזה ובין היכא שאינו נותן לו עכשיו בשעת הפסיקה שום מעות אלא שפוסקתם על החוב שיש לו בידו:

בא"ד ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם וכו'. ר"ל ואפילו את"ל דהמקשה לא ידע לחלק הכי עדיין יש להקשות אלשון של התרצן דמשני בבא לחוב בדמיהן עסקינן משמע מתוך לשונו דעד השתא היה סבר המקשה דלא איירי בבא לחוב בדמיהן אלא איירי מתניתין שנתן לו מעות עכשיו בשעת פסיקת היין וזה א"א לומר דיעלה על דעת המקשן כן דהא מפורש הוא במתניתין דאיירי שלא נתן לו עתה שום מעות וכיון שהמקשה נמי הוה ידע דמתניתין איירי בבא לחוב בדמיהן לא היה להמתרץ להשיב כהאי לישנא אלא ה"ל לשנויי בקצרה אמר רבא לאו כאיסרו הבא לידו דמי וכדתניא וכו' אבל לפי מסקנת התוס' דקאי קושית המקשה אחטין אתי שפיר דבחטין תני במתנית' לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור דמשמע דנתן לו בשעת המקח דינר זהב ולכך הוצרך המתרץ לשנויי דלא איירי שנתן לו עכשיו הדינר זהב אלא שהיה כבר חייב לו דינר זהב ומאי לקח בהלואתו כדמסיק לקמן וכו' והארכתי בזה הגם שפשט דברי התוס' פשוט שכן הוא אלא שראיתי מקצת מתחכמים לפרש דברי התוס' הללו בדרך רחוק מהאמת וכדי להוציאו מלבם כתבתי זה:

רש"י בד"ה רבית מוקדמת כו' קתני לה והא כו' הד"א:

גמרא וכי אין לו יין מאי הוי אחר שיצא השער ליין כדפי' רש"י כתב הר"ן הכי משמע ליה דמתניתין ביצא השער ליין נמי איירי דאי לא פשיטא דהא תנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער כו' ולפי"ז יש ליישב קצת הא דמייתי מתניתין ולא מקשה ממתני' דהכא דשרי גבי חטין דדלמא משום דיצא השער אבל ודאי הא א"ל כלל דאי לא יצא השער ליין אפילו יש לו אסור דז"א כדמוכח לקמן בהדיא [וכדקתני היה הוא תחלה לקוצרים כו'.] וכן לעיל בתוס' בד"ה לספק סלתות:

גמ' אי דלא כאיסרו וכו' אפילו יש לו נמי. דלא מסתבר לומר לקושטא דמלתא מתני' כיון שבא מכח פיסוק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר שרי טפי מכאן שבא מכח הלואה [רק דרבותא הוי כמ"ש תוס' לפירוש רש"י]:

גמ' אי אית ליה חמרא כו' פירי יהיב ופירי שקיל. לשון הנ"י דאע"ג דלא יהיב ליה אלא דינר זהב ושקיל חמרא בל' הא יהיב ליה נמי חטין דשוה ל' וכיון דפירי יהיב ופירי שקיל לית לן בה ואע"ג דסוף סוף זה לא שקיל אלא דינר זהב וזה שקיל חמרא שוה ל' אלא דחשבינן הני זוזי כהעמיד מלוה ע"ג פירות והא הלכתא הוא דמותר והלכך מעמידין אותן ל' שעל פירות כשער שבשוק והוא דיש לו (ע):

גמ' הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרים מעיקרא נמי כו'. ולא מקשה מעמדו בל' דינרין דזה אין ליישבו [ולהכי מסדר קושיתו מקודם מהיכא דאפשר ליישבו] ומקשה בסוף מוקדם [מבדינר זהב וכן השער] או דלמא עמדו בל' וכו' נמשך אדלעיל [ר"ל אשעה שלקח ממנו חטין בדינר זהב קאי דאז עמדו בל']:

ברש"י בד"ה מתני' בבא לחוב כו' שלא נתן לו זה המוכר וכו'. כאלו הבין המקשן שנתן המוכר ללוקח דמי החטין וכן משמע באמת מלשון המתרץ בבא לחוב בדמיהן עסקינן ובמקשן מפרש רש"י והוא חייב לו החטין או המעות הרי הוא כפוסק וכו' וכן משמע שהבין המקשן דאי ידע שיש חילוק [בין בא לחוב רק שהבין שנתן לו המוכר דמי החטין] אין כאן מקום קושיא דריהטא דמתני' משמע דביין פסק בחוב דמי החטין וקושיתו איין קאי לפירש"י גם מדהביא רבה כדתני' וכו' אלו הוי ידע [המקשה] שיש חילוק (כן) [רק רבה] מפרש מתני' דאיירי בבא לחוב לא הו"ל למייתי ראיה ע"ז ואפשר דכולהו איתנייהו ולא ידע כלל דלמא סיפא איירי נמי בכי ה"ג [שנתן לו דמי החטין] ואת"ל דבהקפת החטין מ"מ לא ידע חילוק או התרצן מסופק במקשן מאי דעתיה ומפרש לו תרוייהו. ולפי' התוס' לא מיושב שפיר למה מביא כדתניא לפי מ"ש וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' (פ) וגורע בהבאת הברייתא [דקתני אע"פ שיש לו]:

ברש"י בד"ה דלא כאיסרו כו' יקנה לו עכשיו בשוק במעות שקיבל כצ"ל. אבל הכא אע"פ שיש לו בביתו אסור:

ברש"י בד"ה מותר שהרי כו' ובד"ה הא בדינר זהב כו' מעיקרא אוקמיני' ברבית כו'. דאע"ג דטרשא שרי למכור סחורה בהמתנה יותר מדמים ובלבד שלא יפרש כדלקמן (בבא מציעא דף ס"ה) מ"מ הכא דמתחלה היה [רוצה להיות] נושה כו' [דקאמר הלויני] אסור או בלא"ה היכא שיצא השער אסור דר"נ [דאמר טרשא שרי] איירי בדבר שאין שומתו ידוע כמו שכתבו התוס' בסמוך דף ס"ג ע"ב בד"ה דאמר ליה יהיבנא לך כו':

בתוס' בד"ה לקח וכו' וכי לא ידע דאסור לפסוק וכו'. אין נראה לפרש דמכח סברא בחוץ מקשו שהיא סברא פשוטה חדא דא"כ לפי פירושם לא הו"ל לרבה לסיים כדתניא וכו' ולא הול"ל רק לחוב בדמיהם עסקינן ועוד דלקמן (בבא מציעא דף ס"ג ע"ב) איתיבי' ר"פ ור"ה לרבא כולם אם יש לו וכו' דש"מ דלא ידעו חילוק בין הלואה לזביני אלא כיון דידע היתר ברישא בחטין משום דנתן לו מעות האיך לא ידע לחלק ועוד (צ) למאי דלא ידע לחלק אמאי לא מקשה מ"ש רישא מ"ש סיפא וכו' ועיין וז"ש [בסמוך לפירושם] ועיקר קושיתם מכח חטין וכו' דמ"מ גם מיין מקשה וכן נקטו בלשונם וכי אין לו יין וגם חטין מאי הוי וכו' ומהר"ש כתב הכי פסיקא להו מדקאמר אע"פ שאין לזה למוכר יש לזה ויכול לקנות ממנו עכשיו בדמים דלא שייך למימר הכי בפוסק עמו בחוב שיש לו עליו [וגם עליו קשה כל מה שהקשה לעיל]:

בא"ד ומשני בבא לחוב כו' ומיד הו"ל למיפרך כו'. וא"ל למה באמת דוחקו לפרש בהלואתו נפרש אסור איין ולקח כפשוטו ונקיט רישא לרבותא דמשמע ליה פשטא דמתני' אסור קאי אכולהו:
הפשט ברי"ף כפי' התוס' ודילג מלת יין וכי אין לו מאי הוי כו' וגריס ומאי לקח וכו':

בא"ד וא"ת וכו'. למסקנת תירוצא דרבא הקשו אבל קודם המסקנא היינו קושית אביי מאי אריא אין לו כו'. דא"ל דמקשו למה תלי אביי קושיתו אברייתא אף זולת הברייתא קשה דאביי מקשה אף אחטין אפילו יש לו חטין ויין דע"כ צ"ל הכי [דקושית אביי אחטין] דאל"כ קושיא דאביי וכו'. (עיין כאן היטב כי חבל על דנמחק כאן איזה תיבות מהכתב המחבר) (ק):

בתוס' בד"ה אע"פ שאין לזה כו' דאע"ג דלא משך כו'. יותר הו"ל לתפוס ביש לו ועיין:

בתוס' בד"ה הרי שהיה נושה כו' שלא פטרו ממנה כו'. כתב מהר"ש וכדאקשינן מאי אריא אין לו כו' ליכא למימר דמתני' דהכא איירי שפטרו מהחוב דא"כ כיון דמעות קונות בכי ה"ג אפי' אין לו נמי מטעמא דאע"פ שאין לזה יש לזה ע"כ ויותר נ"ל דמאי דוחקיה דמתני' לאשמעינן דין של איזהו תרבית כשפטרו מהחוב ואין לו לוקמא כשלא פטרו ואף כשיש לו דומיא דברייתא ועיין:

גמרא והתניא אין פוסקין כו'. מה שנדפס בגליון דצ"ל והתנן נעלם ממנו התוס' שלפניו:

גמ' שם מתניתין בבא לחוב בדמיהן עסקינן וכדתניא כו'. מה שהקשה בתור"ע (אות מ"ג) דלדעת התוס' לעיל (מו ב) בד"ה יש ע"כ מיירי בהנאת מחילת המלוה וא"כ מאי מקשה ליה אביי אפי' יש לו נמי והיינו מהך ברייתא כפרש"י דלמא היא מיירי בפסק בגוף החוב (כ"נ כוונתו) ולק"מ דע"כ רבה גופיה מוקי לה ג"כ בהנאת מחילה דאל"כ מאי מייתי מינה לפי' דמתניתין:

רש"י ד"ה אינהו. מכור לו עד זמן שפסקו ביניהם. אינו ר"ל דבתוך הזמן לא יוכל לפרוע דזה היתר גמור אף לדידן כדלקמן (סז סע"א) בפירושו ושם ע"ב בד"ה באתרא דמסלקי ע"ש אלא דר"ל דמאותו זמן ואילך לא יוכל שוב לפדותו:

רש"י ד"ה וחזר ולקחן. א"ל הרי מעותיך עשויות עלי בדמי כו'. נראה דצ"ל הרי חטיך כו':

תד"ה לקח הימנו חטים, ונקט רישא לרבותא דסיפא, לענ"ד י"ל עוד לפ"מ דכ' הרמב"ם בארווח ליה זימנא וקצץ לו הרבית לא מקרי רבית דאורייתא דבעי דוקא קצץ בשעת מתן מעות ממש כדכתיב את כספך לא תתן, ולכאורה יקשה איך נקט במשנתינו איזה תרבית דמשמע דהוי דרבנן כיון דהוי דרך ממכר הא בלא"ה לא הוי רק דרבנן כיון דפסיקתו על היין היה בעד החוב שהיה חייב לו בעד החטין וליכא רבית בשעת קציצה, וצ"ל כיון דעשה החטין כמלוה על היין הוי כנתינה ממש, ואף דלפי האמת מיירי דזקף במלוה, מ"מ כיון דנעשה בפ"א הזקיפה והפיסוק על היין הוי מעשה הזקיפה כמו נתינת מעות, ולפ"ז ממילא ניחא הא דנקט חטין ברישא דאילו היה נקט דהיה לו חוב אצל המוכר וקונה בחוב היין בזה בלא"ה לא היה רבית דאורייתא כיון דליכא קציצה בשעת נתינה, ולזה נקט בגוונא דחטין דהחוב מתחיל עכשיו בשעת הפיסוק על היין והוי קציצה בשעת מתן מעות והוי דרבנן רק מטעם שהוא דרך ממכר:

בא"ד וא"ת אמאי תנא גבי יין אין לו כו'
בפשוטו היה נראה דאם היה לו יין היה נקנה לו עכ"פ היין בעד דינר זהב דכשיעור זה מגיע לו בעד החטים בהיתר והיה מרויח היוקר עכ"פ על היין של דינר זהב, אח"כ הראו לי שהפ"י כ"כ, ולענ"ד אפשר לומר דזכה בכל היין דהיינו בעד כל ל' דינרין והיוקר הוא שלו אלא דצריך ליתן לו בעד היין ה' דינרין מחמת איסור רבית דהחטין אבל מ"מ נקנה לו היין דאף דלמפרע לא היה לו מעות אצלו רק דינר זהב. מ"מ הוי כפוסק עמו בעד שלשים ונתן המעות בחזקת שלשים ונמצא חסר ה' דינרין דעכ"פ נקנה המקח כולו אלא דצריך להשלים כדאיתא בש"ע.

תד"ה הרי שהיה נושה, דמלתא דל"ש.
דבריהם תמוהים דמה מהני דהוא לא שכיח הא מדינא אינו קונה כיון דהוא מלוה, ולעיל גבי החליף דמי שור בפרה באמת ע"כ מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ"ש תוס' שם, וראיתי שהפ"י נתקשה בזה, והאריך לפרש דדברי תוס' קאי אברייתא דר"א דמתיר ביש לו ע"כ דמיירי בהנאת מחילת מלוה וא"כ גם באין לו כיון דיצא שער לישתרי וע"ש שנדחק בתירוצו דתוס', ולדברי הפ"י נצטרך לומר דתוס' ס"ל דביצא השער כיון דמינו מצוי בשוק הוי יש לו לגמרי ולא מקרי דשלב"ל וכדנראה מדברי הסמ"ע (סימן רט סקס"ג) דאלו לדעת הש"כ שם דמקרי דשלב"ל אלא דמ"מ קאי במי שפרע דבמקנה דשלב"ל קאי ג"כ במ"ש, אין כאן קושי' דדלמא דדוקא ביש לו דהוי קנין דאורייתא אבל באין לו דלא הוי קנין דאורייתא לא, ואולי י"ל דמ"מ קושייתם דכי היכי דבפוסק בבעין על שער שבשוק דלר"י דאף דליכא קנין מדאורייתא כיון דאין לו, מ"מ שרי מטעם דהוי קנין לענין מי שפרע וכמ"ש תוס' מקודם ה"נ בפוסק בחנם בהנאת מחילת מלוה דהוי קנין לענין מ"ש יהא שרי, ומה דלא הקשו בקיצור דמה הפרש יש בין פוסק במעות או בחנם כיון דממילא ליכא קנין דאורייתא רק לענין מ"ש וכיון דבתרווייהו איכא מ"ש לישתרי, דהיה אפשר לומר דבפוסק בחוב ואין לו כיון דהוי ב' חסרונות הא' מצד דהוי מלוה, והא' מצד דהוי דבר שלב"ל ליכא מ"ש. או די"ל דאף דבמקנה דשלב"ל הוי מ"ש כיון דמ"מ עשה מעשה נתינת הכסף אבל בחוב דליכא נתינת מעות כלל אין בו מ"ש, ולזה הקשו רק דכי היכי דבפוסק בבעין על השער דמותר מטעם מ"ש ה"נ בפוסק בהנאת מחילת מלוה על שאר לישתרי דהוי כמו פוסק במעות ממש בעין. ואולם לדברי הפ"י יקשה דמה הוצרכו לההקדמה דכיון דל"ש לא גזור. הא בלא"ה יקשה כיון דהנאת מחילת מלוה הוי כמו מעות ומהני מד"ת, א"כ אף אי מדרבנן לא קני לישתרי כמו בפוסק במעות בעין דמה לי בעין מה לי הנאת מחילת מלוה:
והנלע"ד דדברי תוס' מצויינים במקומם ונכונים כפשוטן אברייתא דר"א דאמאי ביש לו אסור דמשמע דאין תקנה לזה, הא משכחת תקנה בפשיטות בהנאת מחילת מלוה דהוי קנין גמור והוי כמו מעות בעין כיון דמעולם לא היה שם הלואה ומשעת נתינת המעות היה עליו שם מכר בזה שרי וליכא צד רבית. אבל בפוסק במלוה כיון דמעיקרא היה עליו שם מלוה וגם עתה אינו מכר גמור כיון דמדרבנן אינו קונה ומחזי כרבית מה שזוכה ביוקרא. ולזה הוצרכו לההקדמה דבלא שכיח לא גזור ולא תקנו רבנן. וכיון דהוי קנין גמור ובודאי היוקר שלו מן הדין דברשותו אתייקיר ממילא אין כאן רבית ותירצו דמיירי שלא פטר ממנה עד שיתן לו החטין. הכוונה דבאמת אינו רוצה למחול לו החוב ולומר בהנאת מחילת מלוה דא"כ יהיה החוב מחול ואם יחזור המוכר מהמקח אף שיצטרך המוכר להחזיר המעות. מ"מ יפסיד שעבודו משעת פסיקא עד שעת חזרת המקח. וגם כיון דהנאת מחילה הוה פחות שיווי הרבה מסך ההלואה ומפחד המלוה פן יחזור ולא יצטרך הלוה ליתן לו רק פרוטה ששוה המחילה דזהו המעות שנתן לו כיון דההלואה תיכף נסתלק בעת המחילה. ולזה אינו רוצה לפסוק רק בההלואה דבזה אם יחזור יצטרך לפרוע לו חובו כמקדם. ובאמת אם רוצה לפסוק בהנאת מחילת מלוה שרי:

והתני' אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקי' אע"פ שאין לזה יש לזה. כ' תו' הטעם משום דקם לי' במש"פ ופ"י הק' מ"ט לא פי' הטעם כדאמרו רבה ור"י בסוף הסוגי' משום דא"ל שקילא טיבותך ושדי' אחיזרי ולע"ד הא דשייך מש"פ באין לו הרי כרכרו בה כמה כרכורים ועכ"מ רפכ"ב מה' מכירה והעלה משום שיצא השער וה"ל כמו שבידו ממש ע"ש וא"כ י"ל תינח בתרעא רברבי כדורמסא אבל בשער שבשוק בהיני ושילי בודאי ליכא מש"פ אהמוכר באין לו ולומר דהו"מ להטריח לקנות בהיני ושילי זה לא אמרי' ומש"ה בשלהי שמעתין אחר דמוכח דאמרי' מה לי דמיהן מה לי הן ופוסקי' על שער שבשוק הוצרכו רבה ור"י לחדש טעמא מאי משום דא"ל מאי אהנית לי דהוה מזבנינא בשילי והיני בזולא אבל לפי הס"ד דכולא שמעתין דלא אמרי' מה לי הן ומ"ל דמיהן א"כ יצא השער דמתני' היינו אכלבי וארבי או דורמסא אבל לא בשער שבשוק וא"כ ע"כ אין הטעם משום שקילא טיבותך כו' דא"כ אפי' בשער שבשוק נמי אע"כ משום דקני' למש"פ וזה שייך דוקא בשער גדול דאכלבי וארבי או דורמסא. ובזה י"ל דברי המורי' דמייתי מהר"מ אלשקר הובא בכנה"ג סי' קע"ה דאע"פ שאין לזה יש לזה בעי' עכ"פ שיהי' להמוכר פירות בעולם כגון ספינתו בים טעונה פירות או שדהו מלאה פירות וצ"ע לכאורה א"כ מאי פריך אמתני' דלמא משנתינו ויין אין לו כלל אפי' בספינה שבים ובשדהו ליכא שום פרי ולפי הנ"ל א"ש דהמורים לא הורו אלא למסקנא דמיירי בשער שבשוק ומשום דלא נתרבה ממון הלוקח דאמר שקילו טיבותך כו' וקשה להו עכ"פ המוכר הוא נשוך דלא נקנה במש"פ כיון שאין לו וע"כ הכריחו שיש לו למוכר עכ"פ בשום מקום כגון בספינה או זרוע בשדהו אך להס"ד דמיירי בשער גדול לזה אין שום סברא שיצטרך ספינה טעונה תבואה כיון דשפיר קנה למש"פ וק"ל. והשתא לפ"ז רבא דמייתי בריתא דר' אושעי' לא הוה צריך לאוקמי מתני' בלקח בהלואתו אלא בפשיטות הול"ל כיון דאיתא לדר' אושעי' א"כ מוכח דאמרי' מה לי הן כו' ופוסקי' על שער שבשוק וממילא בעי' שיהיה למוכר עכ"פ ספינה טעונה פירות וא"כ לק"מ ממתני' דמצי איירי שאין לו יין כלל וכלל והא דלא משני הכא משום דניחא ליה לאוקמי מתני' בגוני דר' אושעי' והיינו דאמר כדשכיבנא ר"א נפיק לותי':

התם בבא לחוב בדמיהן עסקי'. לכאורה נראה דסברת המקשן היה דבשעת פיסוק היין נהי דיין לא היה לו ללוה מ"מ היה לו מעות לפרוע חובו ואלו היה נותן המעות חליפי החטי' להמלוה הלוקח הזה הי' יכול לפסוק על היין אע"פ שאין לו שהרי יצא השער א"כ הה"נ אפי' לא נתן לו המעות ממש דהפוכי מטרתי למ"ל וסברא זו כ' הרא"ש ויבואר לקמן אי"ה ומש"ה הק' בפשיטות מיצא השער ומשני הכא לא עסקי' בשיש לו מעות לפרוע חובו שפוסק לו יין בעד המעות לא כן הוא אלא בבא לחוב בדמיהן עסקי' שאין לו מעות כלל ובחוב החטין בא ליתן יין ומש"ה אסור באין לו וע"ז הק' אביי אפי' יש לו נמי לא קנה ובזה נסתלקו רוב ק' תוס' מרש"י ועט"ז סי' קס"ג סק"ד שכ' שכן הוא דעת רש"י ושכן נ"ל להלכה ע"ש ולקמן אי"ה יבואר יותר. ובסברא זו נ"ל ליישב ק' רמב"ן על רמב"ם שפסק דהערמת ריבית דאביי אינו כאבק ריבית אלא איסורא בעלמא והק' רמב"ן הא אביי מוקי איזהו תרבית דמתני' בהכי א"כ עכס"ל דהיינו אבק ריבית ולע"ד לפרש דברי אביי בכוונת המשנה באופן אחר דאביי משני בודאי אי לא הי' לו מעות ללוה כלל בשעת פיסוק היין א"כ יש לו נמי אסור ואי היה לו מעות אפי' אין לו מותר כסברת המקשן דהפוכי מטרתי למ"ל וכיון שסופו לשלם לו מעות א"כ פוסקי' על היין אע"פ שאין לו אלא משנתינו מיירי שתחלת פסיקת החיטים הי' ע"י הערמת ריבית והשתא בשעת פרעון החטים אי אית ליה חמר' נמצא פירי יהיב והוה היתר גמור שרי' אך אי אז בשעת פרעון החטים ופסיקת היין לי"ל חמרא ללוה נהי דמעות יש לו לא נימא הפוכי מטרתי למ"ל דהרי סופו לשלם לו מעותיו ז"א כיון דפרעון המעות איסורא אית בי' משום הערמת ריבית נהי דאי עבר ויהיב מה דעביד עביד אבל לא נימא בי' הפוכי מטרתי למ"ל וה"ל כאלו אין לו מעות ונעשה פיסוק היין באיסור אבק ריבית נמצא מיירי מתני' מאבק רבית וא"ש:

דלאו כאיסרו הבא לידו הוא. הק' תו' הא מלוה קונה הכא ותי' דמיירי שלא פטרו ממנו יען ראיתי להמהרש"א ומוז"ה במהרשש"ך ופ"י ז"ל כולם נדחקו בדברי תו' אלו ולא עלו בידם ולע"ד הדברים כפשוטן ע"כ אמרתי לפרש דבריהם עי' לעיל מ"ז ב' דלדעת התו' התם כי היכי דהמקדש במלוה אינה מקודשת ה"נ במכר לא קנה אלא בהנאת מחילת מלוה ע"ש וההפרש בין הקונה במלוה עצמה להקונה בהנאת מחילתה הוא כך דהמלוה שהיא סך ל' דינרים וקונה בה חטים אם לא יתן לו חטיו חייב לשלם לו מעותיו משא"כ הקונה בהנאת מחילתה צריך הוא למחול המלוה לחלוטין אפי' אם לא יתן לו חטים ובהנאת אותה מחילה שהיא שוה עשרה דינרים באותה ההנאה יקנה חטים ואם לא יתן לו חטים יש לו לתבוע ממנו דמי הנאת מחילת המלוה שהוא עשרה דינרים והשתא באו דברי תו' מבוארים שהק' הא מלוה קונה הכא כדלעיל גבי המחליף דמי פרה כו' ותי' דהיינו אי היה פטרו מהמלוה לחלוטין וקונה חטים בדמי מחילתם אבל הכא לא פטרו מהמלוה אלא רוצה לקנות בהמלוה עצמה ואין קונין במלוה ודבר זה מוכרח דמיירי בלא פטרו מהמלוה בין במשנתינו ובין בריתות דרבה ודר' אושעי' דמדקאמר תן לי חטיי שאני רוצה ליקח בהן יין הרי רוצה הוא ליקח יין בל' דינרין כשיווי דמי החטים ואיך יאמר לו הלוה מחול לי חוב החטים שהם ל' דינרין ואתחייב לך י' דינרין הנאת מחילת המלוה דהרי ודאי אין הנאת המחילה שוה כמו המלוה עצמה דא"כ אין כאן הנאת מחילה אלא ארווח זימנא בעלמא וע"כ הוא רק י' דינרין ואיך יתן לו יין בל' דינרין ואין לומר אזולי אוזיל גבי' דזה אפי' ביש לו יין אסור כיון שיצא השער כמ"ש תו' ס"ג ב' ד"ה ואמר לי' ע"ש אע"כ מיירי שרוצה ליתן לו בעד גוף המלוה ולא במחילתה וזה אינו קונה להתו' מיהו הרמב"ם ס"ל דמלוה קונה במטלטלי' למי שפרע ככסף עצמו ויבואר לקמן אי"ה דס"ל דזה הוא באמת מה שחידש לן ר' אושעי' דמלוה הוה כאיסרו הבא לידו וקונה למי שפרע:

אלא אמר רבא כי שכיב' ר"א נפיק כו'. וק' נהי דהאמת כן הוא דמדיוק לשון מתני' מוכח דכוונת המשנה על דינו של ר"א ולא על הערמת ריבית דאביי מ"מ היא גופא ק' אס"ד כהרמב"ן דהערמת ריבית דאביי דינו כשאר אבק ריבית א"כ אמאי נקטה משנתינו דינו של ר"א שאין בו חידוש כל כך ה"ל למינקט הערמת ריבית דהרי כל עצמה לא אתי' אלא להורות איזהו תרבית וה"ל לאשמועי' דג"ז הוא תרבית ומכ"ש דינו של ר' אושעי' ומזה נראה ראיה ברורה להרמב"ם ז"ל דלמאי דלית לן אוקמתא דאביי במתני' ממילא ליתא נמי לדינו:

בגמרא כיצד לקח כו' וכי אין לו יין מאי הוי כו'. ויש לדקדק מנ"ל למקשה דמתני' איירי ביצא השער בשלמא לפירוש התוספות דמחיטין קשיא ליה א"ש דהא בחיטין קתני בהדיא וכן השער אבל לפרש"י דמיין לחודא קשיא ליה דחיטין להיתרא קתני להו אם כן קשה דלמא איירי שלא יצא השער על היין והנימוקי יוסף כתב בזה דע"כ ביצא השער איירי דאם לא כן מאי קמ"ל הא קתני לה בהדיא לקמן אין פוסקין כו'. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא בסאתים בשלש כ"ש דליכא רבותא ואפ"ה קתני לה וע"כ היינו כדי לחלק בין ריבית דאורייתא לדרבנן אלא דמ"מ ע"כ איירי מתניתין ביצא השער דאלת"ה קשה אמאי נקיט במתני' תרי בבי חיטין להיתרא ויין לאיסורא דכולה מילתא ה"מ למיתני בחיטין או ביין לחוד דביצא השער מותר ובלא יצא השער אסור והוי רבותא טפי דאף על גב שהוא דרך מקח וממכר גמור שנתן לו מעות על החיטין או על היין אפ"ה אסור אבל למאי דנקיט השתא איכא למיטעי דאיסורא דיין היינו משום דהוי כעין הלואה שמחמת חוב בא עליו אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דמתניתין ביצא השער עסקינן ואפ"ה אסור ונקיט רישא לרבותא דסיפא כמ"ש התוספות אליבא דרש"י ואם כן מקשה שפיר לפי שהמקשה באמת אין נראה לו לחלק בין בא באיסרו או מחמת חוב והיינו כמו שאפרש בסמוך וק"ל. ועי"ל דלישנא דמתניתין נמי הכי משמע דביצא השער עסקינן מדקתני הרי חיטיך עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהן יין ולא נתן קצבה למידת היין כמה יתן לו בעד הל' דינר אע"כ שלא הוצרך לתת קצבה דכיון שיצא השער ממילא ידוע להם כמה מגיע לו בעד השלשים דינר וק"ל:

בתוספות בד"ה לקח הימנו חיטין רש"י פירש כו' וקשה לפירושו כו' ועוד כיון כו' דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא שהרי התוספות עצמם מקשים בסמוך להיפך בד"ה הרי שנושה דאדרבא בא מחמת חוב עדיף טפי דבכה"ג מעות קונות אפילו מדרבנן ותירצו דמיירי בברייתא שלא פטרו מן המנה כו' ע"ש. וא"כ מאי קשיא להו הכא דהא איכא למימר דהמקשה לא ס"ד דאיירי שלא פטרו וא"כ בא מחמת חוב עדיף טפי וכ"ש האי חוב דמתני' שבא מחמת מכר דחיטין דעדיף טפי משאר חוב הבא מחמת מלוה כמו שאכתוב בסמוך וא"כ מקשה הש"ס שפיר וכי אין לו יין מאי הוי למאי דס"ד דפוטרו מן הדינר איירי והא דאצטריך לאתויי ממתניתין דאין פוסקין היינו כדי להוכיח דאע"ג שאין היין מזומן בשעת קנין אפ"ה הוי מקח גמור מדקתני התם פוסקים אע"פ שאין לו וכמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך ועוד קשיא לי דאדרבא לשיטת התוס' דפשיטא ליה למקשה איסור היין משום שבא מחמת חוב ולא קשיא ליה אלא על החיטין אם כן מאי מקשה אביי בסמוך אתירוצא דרבה אי דלא כאיסרו הבא לידו מאי איריא אין לו ולפירושם אחיטין קאי ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטיה דמתני' אף למאי דס"ד מעיקרא דהא ביין וודאי בא מחמת חוב וא"כ מאי איריא אין לו אפי' יש לו נמי:

מיהו בהא מצינו למימר דהתוספות לשיטתייהו דמסקו בסוף הדיבור דבלא"ה האי אין לו דיין לאו דווקא ולא נקיט ליה אלא לאשמעינן דאין לו חיטים אלא למה שאפרש בסמוך דבריהם הדרא הקושיא לדוכתא ואף שיש ליישב מ"מ מיהא אין בזה סתירה לפרש"י וכן מה שהקשו ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם מכלל דמעיקרא כו' מבואר בסמוך בלשון הגמרא שיש ליישב שיטת רש"י בזה:

בא"ד לכך נראה דאיזהו תרבית דאסור קאי אכולה מתני' כו' ועיקר קושייתו מכח חיטין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק בדבריהם שהרי כל הקושי' שהקשו לסתור פרש"י אינו אלא מדקדוק סוגיא דשמעתין אבל ממתניתין לא מייתו מידי ואם כן לשיטת התוספות דעיקר קושייתו מכח חיטין תקשה אסוגי' דשמעתין גופא מנא להו דחיטין לאיסורא נקיט להו דלמא להתירא כפרש"י ומנ"ל למקשן להקשות ונ"ל ליישב דלשיטת התוספות פשיטא ליה לתלמודא דחיטין משום איסורא דגופייהו נקיט להו דאי להיתירא ומשום רבותא דסיפא כמ"ש התוספות לפרש"י אם כן תקשה אמאי נקיט ועמדו חיטין בל' דינר ותיפוק ליה דאפילו לא נתייקרו החיטין אפ"ה איכא ריבית ביין כשאין לו יין והוי רבותא טפי וליכא למימר נמי דמשום רבותא דהיתר החיטין לגופייהו נקיט ועמדו בל' דינר דע"כ מתניתין לא נחית לפרש ההיתר דחיטין שהרי לא נזכר ההיתר בפירוש במשנה וע"כ היינו משום שההיתר פשוט כיון שנותן דמים ויצא השער ולא נחית לפרש הכא בדין זה אלא בסיפא קתני ליה יצא השער פוסקין. ולפ"ז אף לרש"י צ"ל דחיטין לא קתני אלא משום רבותא דאיסור היין כמ"ש התוספות בתחלת הדיבור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט ועמדו בל' דינר ועוד דכיון דעיקר תרבית דמתניתין איין קאי הו"ל למיתני בהדיא שנתייקר היין דבכה"ג איירי דינא דמתניתין לענין אבק רבית דלכתחילה אין מוציאין מלוה למלוה משא"כ בשלא נתייקר היין לא שייך לשון תרבית כלל וכ"ש דלא שייך הך דינא להוציאו בדיינין ומש"ה פשיטא להו לסוגיא דתלמודא דחיטין לאיסורא דידהו גופייהו נקיט להו ומשום הכי קתני ועמדו בל' דינר ואין להקשות דאף באיסור החיטין גופייהו לא הוצרך לומר שעמדו בל' דינר דהא בלא"ה תחילת הפסיקה נעשה באיסור מחששא דשמא יתייקרו מיהא התנא עיקר דין תרבית דרבנן אתא לאשמעינן דשייך ביה קצת דין השבון דנהי שאין יוצא בדיינים ממלוה ללוה מ"מ כמו כן אינו יוצא מלוה למלוה אם לא נתן עדיין וזה לא שייך אלא כשנתייקר השער שאם נעשה באיסור א"צ ליתן לו אלא כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה אבל כשלא נתייקרו נהי דאסור לכתחלה בשעת הפסיקה מכל מקום לא שייך בהו דין הדיינים כלל וכן לשון תרבית לא שייך אלא כשנתייקר השער שמתרבה ממונו וסיפא בבא דיין לענין איסורא גרידא כן נ"ל ליישב בשיטת התוספות ומה שלא הביאו ראיה זו בהדיא לסתור פרש"י מדנקיט ועמדו בל' דינר היינו משום דוודאי מצינו ליישב אליבא דרש"י דמשום היתירא דידהו קתני לה לרבותא אלא שהוכיחו מסוגיא דשמעתין דלא ניחא להו לפרש כן והיינו כדפרישית:

בא"ד וא"ת ואמאי תני גבי יין אין לו כו' וי"ל דנקיט לאשמעינן דאף ברישא אין לו חיטין ואסור עכ"ל. ואם נפרש דברי התוספות כפשטן יש בהם דוחק גדול ואינן אלא דברי תימה שהיאך שונה התנא דין היין שאינו לפי האמת דקתני בהדיא ויין אין לו ולפי האמת אף ביש לו אסור ואי משום לאשמעינן דברישא חיטין אין לו לא ה"ל למיתני כלל בבא דיין שיש בה מקום לטעות אלא בבא דחיטין לחוד וליתני בהדיא חיטין אין לו. אבל הנלע"ד בכוונת דבריהם דמאי דנקיט ויין אין לו היינו כאילו אמר שכל מה שנעשה בהחיטין ויין שהזכיר אסורין כשאין לו מאותו המין וממילא ידעינן דכשאין לו חיטין שניהם אסורין כיון שהיין לא בא אלא מחמת החיטין שכבר הוקרו. אבל אם יש לו חיטין בשעת פסיקת החיטין ואין לו יין בשעת פסיקתן היין לחוד אסור והיינו לגמרי כדקתני בברייתא דר' אושעיא לקמן וכולן אם יש לו מותר אין לו אסור כן הבנתי מדעתי ליישב שיטת התוספות ואח"כ מצאתי סייג לדבריי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ע"ש שנ"ל כן מפירושו והנאני עד מאד. אלא דלפ"ז קשה לשיטת התוספות מה שהקשיתי לשאול לעיל דאם כן אמאי מקשה אביי לתירוצא דרבה אם כן מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי ולפירושם אחיטין קשיא ליה ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטא דמתניתין דקתני ביין אין לו ותיפוק ליה דאפי' היו לו החיטין בשעת פסיקתן ויש לו ג"כ היין בשעת פסיקתן אפילו הכי איכא ריבית ביין למאי דס"ד דאביי דכל היכא דבא מחמת חוב אסור אפי' ביש לו והיין נמי לא בא באיסרו אלא מחמת חוב ואם כן היאך שונה התנא משנה שאינה בבא דיין ויש ליישב בדוחק. מיהו בר מן דין קשיא לי מי דחקם להתוספות לפרש כן דהא מצינו לפרש בפשיטות לשיטתם דהא דקתני ויין אין לו היינו שאף אם רוצה ליקח היין בעד כ"ה דינר כמו שהיו שוים החיטין בשעת פסיקתן אלא שרוצה לחשוב היין כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה שלהם אפילו הכי אסור דרך משל שכשפסק החיטין בל' דינר על יין היה השער כל חבית בחמשה דינרין ואם כן פסק ליתן לו ששה חביות בעד הל' דינר ואח"כ נתייקר גם כן היין ועמד כל חבית בששה דינר ואם כן הדין פשוט בזה שכשיש לו היין בשעת הפסיקה נהי שא"צ ליתן לו ששה חביות כמו שפסק שהרי אף החיטין גופייהו אסור ליקח כיון שנתייקרו שבשעת הפסיקה לקח בדינר זהב שהוא כ"ה דינר מ"מ היה צריך ליתן לו חמשה חביות עבור הכ"ה דינר שהרי פסיקת היין כל חבית בה' דינר נעשה בהיתר אם יש לו יין מש"ה קתני דגם יין אין לו ואם כן אסור ליקח אלא ד' חביות וחומש כיון שפסיקת היין נעשה ג"כ באיסור אם כן חשבינן היין כמו ששוין עכשיו כל חבית בששה דינר דברשות המוכר נתייקרו ודוק היטב וצ"ע. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אבל באמת יש לתמוה על פירושם דמל' סוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל השקלא וטריא איין קאי וכן לשון בא לחוב בדמיהם לא משמע כפירושם ועוד דלמאי שכתבו דלמקשה נמי פשיטא ליה דבא מחמת חוב אסור א"כ אמאי הוצרך רבה להביא ראיה מברייתא דהרי שהיה נושה כו' ובסוף המסקנא אכתוב מה שכתב הנמוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן ז"ל ואפרש דבריהם בהרחבת הביאור בס"ד ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין עי' עליו:

בד"ה אף ע"פ שאין לזה יש לזה דאף על גב דלא משך כו' כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע כו' עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן שהרי טעם ההיתר בזה מבואר בגמרא להדיא בדף הסמוך משום דא"ל שקילא טיבותך כו' מאי אהנת לי ומה שכתב רש"י ז"ל זה הטעם דכיון דקאי במי שפרע חשיב כאילו נתייקרו ברשותיה לא כתב אלא בבא עליו מחמת חוב דשרי היכא דיש לו דהתם לא שייך טעמא דמאי אהנת לי שהרי אין בידו במה יקנה לכן הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דכיון דזכי בהו מהשתא ה"ל כאילו נתייקרו ברשותו ומלשון רש"י שם וכן ממ"ש כאן בד"ה בבא לחוב נראה לי שסובר דלא סגי האי טעמא דמי שפרע אלא היכא דיש לו עכשיו והטעם שהרי מדין תורה ברשות הלוקח קאי לגמרי אף לענין אונסין מעכשיו ומש"ה קאי במי שפרע וחשיב כאילו נתייקרו ברשותו אבל היכא דאין לו דלא שייך לומר שזכה מעכשיו אם כן לא שייך נמי לומר דברשותו נתייקרו שהרי לא זכה בהם אלא לאחר שבאו לרשות המוכר והיינו מצד החיוב שהתחייב עצמו להעמיד החיטין לזמן ידוע ואפשר שסובר רש"י ז"ל דלא שייך כלל מי שפרע בכה"ג שכן דעת קצת פוסקים אבל התוספות וודאי סברי דאף בכה"ג דאין לו נמי קאי במי שפרע היכא דיצא השער שכ"פ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפכ"ב מהלכות מכירה וכ"כ בפי' המשניות בשם הירושלמי ונ"ל שכיון בזה למה שאמרו בירושלמי אמתניתין דהכא א"ל תן לי חיטיי במה קנאם רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לו עכ"ל. וע"כ האי סבר מימר קושטא דמילתא הוא שהרי לא דחי ליה התם אלא שלשון ירושלמי כך הוא וסובר הרמב"ם ז"ל דע"כ האי חייב להעמיד לו לענין דקאי במי שפרע איירי דוודאי לא עדיף ממקח גמור היכא שיש לו ולא משך דלא קני במעות אלא לענין מי שפרע ובאמת תמה אני על בעל הכסף משנה שם שהאריך לתמוה על הרמב"ם והרב המגיד מאין יצא דין זה ונכנס שם בדוחקים ונעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתב להדיא שכן ביאר הירושלמי והתי"ט האריך ג"כ בדינים אלו בשני מקומות בפרק זה ודבריו צל"ע בכמה ענינים ואין להאריך כאן נקטינן מיהא שהתוספות כאן כיוונו לפסק הרמב"ם ז"ל אלא דאכתי קשה מי הכריחם לפרש כאן טעם ההיתר משום דקאי במי שפרע כיון שבגמ' אמרו טעם אחר משום דא"ל שקילא טיבותך כו'. ועיין בתי"ט בזה וצ"ע ודוק היטב:

בגמרא אמר רבה מתניתין בבא לחוב בדמיהם עסקינן עיין פרש"י. וכבר הקשו התוספות ע"ז דהא למאי דס"ד מעיקרא נמי הוי ידעינן דעל היין בא מחמת חוב דמי החיטין ואפשר ליישב שיטת רש"י ע"פ מ"ש כמה פוסקים דהא דאסור בבא מחמת חוב היינו שאין לו מעות ללוה בשעת הפסיקה דאם כן אין לו במה יקנה אבל היכא שיש לו מעות בשעת הפסיקה הוי כאיסרו הבא לידו ושרי ואם כן י"ל דהמקשה הוי ס"ד דאיירי שיש לו המעות או החיטין ורוצה ליתנם אלא שנתרצו שניהם לפסוק על היין ומש"ה מקשה שפיר אמאי אסור דמה לי אם נותן לו מעות מיד ליד ופוסק עמו או שפוסק עמו על המעות שלו שהם תחת ידו בעין וכיון שרוצה ליתן לו המעות הרי הוא כאילו נטלם ממנו וחזר ונתנם לו ואפוכי מטרתא ל"ל וכל שכן אם החיטין שפסק עמו בעין ופוסק אותם על היין דה"ל כמחליף פירות בפירות דשרי וע"ז משני התרצן הכא בבא לחוב בדמיהם עסקינן פי' שאין לו עכשיו לא מעות ולא החיטין אלא שרוצה לעשות דמי החיטין חוב לזמן ומחמת כן פוסק עמו על היין דאם כן לא הוי כאיסרו הבא לידו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל אלא דמה שכתב שלא נתן זה המוכר ללוקח האי לא נתן לאו דווקא דלא בעינן נתינה ממש מיד ליד כמ"ש דאפוכי מטרתא הוא אלא כוונתו במ"ש שלא נתן היינו שלא נתרצה ליתן לו עכשיו אלא לזקוף בחוב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכ"כ בספר טורי זהב י"ד סימן קס"ג להתיר בבא מחמת חוב כשיש לו מעות אלא שחוכך לעשות מעשה כיון שהב"י כתב דל' רש"י והפוסקים לא משמע כן אבל בספר כנסת הגדולה בסי' הנ"ל הביא כמה דיעות להתיר וכן בהגהות פרישה. ולענ"ד דאף למאן דמחמיר ביש לו מעות היינו כשלא נתרצה בפירות ליתן לו עכשיו המעות אבל אם נתרצה מעיקרא לשלם ואח"כ פסק על פירות אפשר דכ"ע מודו דשרי וכ"ש כשיש לו חיטין בעין עכשיו בשעת הפסיקה על היין דנראה דשרי לפסוק על היין וכמו שאכתוב לקמן בשיטת הר"ן גבי לקח בהלוואתו:

בתוספות בד"ה הרי שנושה כו' תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן כו' כדאמרינן בהזהב כו' עכ"ל. כוונתם בזה מבואר דכיון דקונה קנין גמור ה"ל כאילו משך ואין כאן מקום לאיסור ריבית כיון דלגמרי קאי ברשותיה אבל יש כאן מקום עיון על תמיהתם שהרי שם בהזהב כתבו התוספות להדיא דאדרבא סתם מלוה אינו קונה אפי' מדאוריתא כדאיתא בקידושין אלא היכא דאמר בהנאת מחילת מלוה דאז קונה אפי' מדרבנן ואם כן מאי קשיא להו הכא דלמא איירי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה ואף אם נדחוק ונאמר דהתוס' דהכא לא נחתו לחלק בין מחילת מלוה למלוה גמורה אלא כשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה פוסקים שכתבו לחלק בענין אחר דמה שאמרו בפרק הזהב שקונה אפי' מדרבנן היינו דווקא במלוה הבאה מחמת מכר דלא שכיחא ולא גזור ביה רבנן ואוקמוה אדאורייתא וטעם עיקר הקנין מדאורייתא כבר כתב הרב המגיד ומובא בפוסקים משום דבכהאי גוונא לא דמי למלוה דה"ל כמחליף המטלטלים הראשוני' במטלטלים שקונה עכשיו והא דאמרינן בקידושין דאין קונין במלוה היינו במלוה גמורה שלא בא מחמת מכר אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשו התוספות הכא מידי דפשטא דברייתא משמע דאיירי במלוה גמורה וליכא למימר דקשיא להו אמאי דמוקי למתניתין כברייתא ואם כן במתניתין גבי יין ה"ל מלוה הבא מחמת מכר שהרי מחמת דמי החיטין בא עליו הא נמי ליתא שהרי לשיטת התוספות בד"ה לקח מבואר דכל השקלא וטריא דהכא לא קאי על איסור היין אלא על איסור החיטין אבל ביין פשיטא לסוגיא דתלמודא טעם האיסור ואם כן אדרבא ה"ל להתוספות להקשות כן אפשטא דמתניתין דאוסר ביין אמאי הא ה"ל מלוה מחמת מכר שקונה אף מדרבנן אבל אסוגיא דשמעתין וכן אפשטא דברייתא וודאי לא קשיא מידי כדכתיבנא. והנלע"ד ליישב בענין זה שרשימת זה הדיבור תוספות שייך לקמן גבי הרי שנושה בברייתא דר' אושעיא דמסיק התם אם יש לו מותר אין לו אסור ומדמתיר ביש לו וע"כ היינו משום דקאי במי שפרע כמ"ש רש"י שם והתוספות לעיל אם כן ע"כ לא איירי אלא כשאמר בהנאת מחילת מלוה דאי במלוה גרידא אפילו יש לו אסור דהא לא קאי במי שפרע כיון דקנין כזה לא מהני אף מדאורייתא כמבואר בח"מ סי' ר"ד לדעת המחלקים בין מחילת מלוה למלוה גרידא אלא ע"כ דה"נ איירי במחילת מלוה וא"כ מקשה שפיר דאפי' אין לו אמאי אסור הא בכה"ג קונה אף מדרבנן וע"ז תירצו שלא פטרו מן המנה כו' פי' שלא מחל לו המלוה כ"א באופן שיגיעו החיטין לידו וא"כ מי שפרע יש כאן שהרי מחוייב לקיים תנאו ומש"ה שרי ביש לו אבל באין לו אסור שהרי אין כאן קנין גמור בשעת הפסיקה כיון שהנאת המחילה אינו אלא אם יקיים התנאי ליתן לו החיטין כן נ"ל ליישב דבריהם ודוק היטב:

אבל עדיין קשיא לי דמעיקרא מאי ס"ד דהתוספות להקשות דמעות בכה"ג קונה אף מדרבנן מסוגיא דהזהב דבשלמא התם איירי שקנה מטלטלים ידועים בדמי המלוה דאם כן קנאן מעכשיו קנין גמור דקאי המטלטלים ברשותיה ואי איתניסו לדידיה איתניסו. אבל הכא לא שייך לומר שקנאם קנין גמור שהרי לא ייחד לו הפירות ואדרבא קבע זמן לנתינת הפירות ואחריות האונסין על המוכר עד שיגיעו לידו דלוקח ואם כן נהי דמעות בכה"ג קונה קנין גמור היינו לענין שהמוכר מחוייב לקיים תנאו לכשיגיע הזמן אבל מ"מ הקנין גופא נעשה באיסור ריבית שאין הקנין נגמר אלא בסוף הזמן ושמא יתיקרו באותו הזמן ואם כן הוי אגר נטר ליה שמחמת הרחבת הזמן מקבל עליו אחריות האונסין והיוקר ומהיכי תיתי נאמר להתיר אף באין לו ולא בא נמי באיסרו אלא דלקושטא דמילתא לא קשה מידי דהא לקמן דף ס"ד גבי חביתא דחמרא מסקינן להדיא דאף על גב שהמוכר מקבל אחריות אונסין אפ"ה כיון שהלוקח מקבל יוקרא וזולא לא מיתסר משום קרוב לשכר ורחוק להפסד ואף על גב שיש לחלק דהתם זביני גמורה נינהו שבא באיסרו משא"כ כאן בא מחמת הלוואה אלא דשם בתוספות משמע דאין לחלק וע"ש בתוספות באריכות דמשמע דיותר יש להתיר כשלא ייחד לו הפירות דאין ניכר רחוק להפסד במה שמקבל אחריות האונסין ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהכא איירי שלא פטרו כו' עכ"ל. ונראה דמ"ש דהכא איירי היינו דסתמא דמילתא הכי הוא דכיון שלא יחדן לו אם כן הם באחריות המוכר ולא מיפטר מן המנה עד שיתן לו החיטין ובהכי נתיישב לי מה שכל הפוסקים כתבו סתם לאסור בבא מחמת חוב היכא דאין לו ושום אחד לא הזכיר דלא מיתסר אלא היכא שלא פטרו מהחוב עד שיתן הפירות אע"כ משום דסתמא דמילתא הכי הוא כיון שהם באחריות המוכר ועמ"ש לעיל בסמוך:

בגמרא א"ל אביי אי דלא כאיסרו כו' מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי. וצ"ע לדברי התוספות לקמן דף ס"ד בד"ה האי קרוב לשכר כתבו התוספות דאדרבא כשיש לו מיחזי יותר קרוב לשכר במה שהמוכר מקבל אחריות האונסין מהיכא דאין לו וא"כ מאי מקשה הכא דלמא הא דנקיט במתני' אין לו היינו לרבותא דאע"ג דלא מיחזי קרוב לשכר אפ"ה אסור בבא מחמת חוב ויש ליישב וק"ל:

בפרש"י בד"ה אפילו יש לו דהא תנא בעומד על גורנו קאמר דיש לו חיטין כו' עכ"ל. לכאורה דמעומד על גורנו דייק ליה ולפ"ז צ"ל דהא דקתני בברייתא דר' אושעיא בסמוך נמי עומד על גורנו ואפ"ה מסיק אין לו אסור האי אין לו אאינך בבי קאי וממילא שמעינן דה"ה לחיטין היכא שאין עומד על הגורן אלא דאכתי קשה למסקנא דברייתא דרבי אושעיא דמתיר יש לו אם כן קשיין ברייתות אהדדי דהכא בברייתא דר' חייא אוסר נמי ביש לו ודוחק לומר דפליגי. ויש ליישב דלמסקנא איירי האי עומד על הגורן כגון שעדיין מחוסר כמה מלאכות דכה"ג אמרינן לקמן דלא מיקרי יש לו. אבל לענ"ד נראה דהא דמקשה אפילו יש לו נמי היינו משום דבברייתא קתני בהדיא שאמר המוכר חיטין יש לי וקיי"ל דנאמן המוכר על עצמו בכן אף על גב דנמצא שאין לו ולא מצינו שום חולק ע"ז ולענ"ד היא תוספתא ערוכה בריש פירקין המוכר לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה אמנם לפי המסקנא דברייתא דר' אושעיא דנקיט ג"כ שאמר המוכר יש לי ואפ"ה מסיק אין לו אסור צ"ל דהאי יש לי שאמר המוכר היינו דאית ליה אשראי במתא וע"ז מסיק שפיר אין לו אסור דאשראי כמאן דליתנהו דמי כיון דמחסרא גוביינא ובהכי מיתוקמא נמי ברייתא דר' חייא דהכא ולא קשיין אהדדי ואפשר שרש"י ז"ל ג"כ נתכוון לזה הפי' וה"פ דהאי תנא דעומד על גורנו קאמר דיש לו חיטין פי' דקתני בהדיא שאומר המוכר שיש לו כן נ"ל וק"ל: