בבא מציעא סח ע"א

דף סח - א

אפילו הכי, אמר רחמנא,  קא פריק לה שפודה אותה מהקדש, בארבעה זוזי. דהיינו סלע, בגלל שהפודה יורד לספק, ספק יהיו בה פירות, ספק לא יהיו בה פירות.

הכא נמי, במשכנתא בנכייתא, לא שנא.

וכשיורד המלוה לספק, שאפילו אם השדה תלקה ולא יהיו בה פירות, הוא ינכה לו מהחוב, הרי זה מותר, כי זה לא נראה ריבית. כי מפדיון שדה אחוזה רואים, שכך הוא דרך מקח, שמוזילים הרבה מהשווי בגלל הספק. ^[1] ולכן, גם כשמנכה לו הרבה פחות משווי הפירות בשוק, נראה הדבר שמוזיל בגלל הספק, ולא בגלל ההלואה ^[2].

ומאן דאסר, אמר לך: הסיבה שאני לא לומד משדה אחוזה להתיר, ^[3] היא משום ששדה אחוזה, הקדש היא, ורחמנא אוקמיה, התורה היא שהעמידה את הסכום הנמוך הזה, אפדיון. ובגלל שזה פדיון, מספיק פדיון כל שהוא, ואי אפשר ללמוד מזה שדרך מקח בכך.

ואילו הכא, הלואה היא, ומיחזי כריבית, כיון שאוכל פירות יותר מסכום ההלואה.

אמר רב אשי: אמרו לי סבי [הזקנים] דמתא מחסיא, סתם משכנתא, כלומר, באתרא דמסלקי, ולא פירשו ממתי יוכל לסלק, יש למלוה זכות להחזיק בה, ולאכול פירות, שתא, שנה אחת.

למאי נפקא מינה? - דאי אכיל לה המלוה שתא, מצי הלוה מסלק ליה.

ואי לא אכל שנה, לא מצי מסלק ליה. אפילו אם נהגו לסלק גם בתוך שנה ראשונה. ^[4] אבל אם פירשו שיוכל לסלק בתוך שנה ראשונה, יכול לסלקו.

ואמר רב אשי: אמרו לי סבי דמתא מחסיא, מאי לשון "משכנתא"? - דשכונה גביה. כלומר, זה שהוא דר בחצר הממושכנת לו, חשובהדבר כ"שכונה" גמורה, שאין לך שכן כמוהו.

למאי נפקא מינה? - לדינא דבר מצרא.

"דינא דבר מצרא" הוא כך:

אם ראובן רוצה למכור את שדהו, ולשמעון יש שדה סמוכה אל המצר [הגבול] של שדהו של ראובן, הרי שמעון [ה"מצרן"] קודם לשאר אדם, ויש לו זכות קדימה לקנות את השדה מראובן. אך אם הלוה רוצה למכור את החצר הממושכנת, וסמוך לחצרו יש חצר של אדם אחר, נחשב המלוה כשכן הקרוב ביותר, והוא קודם ל"מצרן", ^[5] כי כולה "שכונה" היא בידו, והרי הוא נחשב ל"מצרן" מד' רוחות.

אמר רבא: לית הלכתא לא כטרשי פפונאי, ולא כשטרי מחוזנאי, ולא כחכירי נרשאי.

והגמרא מפרשת את דברי רבא.

כטרשי פפונאי, היינו כטרשי דרב פפא, שאמר לעיל בדף סה א, טרשא דידי שרי.

שטרי מחוזנאי [של בני עיר מחוזא], היו כותבים אותם, באופן דזקפי ליה לרווחא אקרנא, וכתבי ליה בשטרא.

כלומר, כשהיו נותנים סחורה לתגר על מנת שימכרנה למחצית שכר [היינו שחצי הריוח יהיה שלו, וחצי לבעל הסחורה, וזה נקרא בלשון חכמים "עיסקא", ונתנו לו שכר כפועל בטל, כמו שמבואר במשנה הבאה] הם לא היו כותבים בשטר העיסקא את שווי הקרן שהתגר קיבל ואת הסכם העיסקא, אלא העריכו כמה ריוח צריך להיות, וכתבו בשטר העיסקא את סך הקרן וחצי הריוח כסכום אחד. כגון: אם הקרן הוא מאה, וחצי הריוח הוא עשר, כתבו בשטר: פלוני חייב לפלוני מאה ועשר בשביל העיסקא ^[6], ואין הלכה כמותם, ואסור לעשות כן.

והטעם שאסור לעשות כן, כי מי יימר דהוה רווחא, ואם לא יהיה ריוח נמצא שנוטל ממנו את העשר הנוספים על הקרן, בשביל שהלוהו, וזה ריבית.

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא, אמימר, עביד הכי, כתב בשטר העיסקא את ערך הקרן וחצי הריוח, וכי אתו לקמיה התגרים, ואומרים לו לא היה ריוח, מהימן להו ^[7].

אמר ליה: תינח היכא דאיתיה לדידיה בשעת פרעון, שהוא יאמין לתגרים ואין חשש איסור.

אבל מה יקרה אי שכיב, אם ימות, ונפל שטרא קמי יתמי, מאי!? הרי היתומים שלו שיירשו את שטר העיסקא, יגבו מהתגרים את כל הכתוב בשטר, ואסור לאביך לעשות כן, כי שמא ימות, ובניו יבואו לידי איסור ^[8].

הוי כ"שגגה שיוצא מלפני השליט", ונח נפשיה, הסתלקה נפשו, דאמימר.

ומה שרבא אמר "ולא כחכירי נרשאי" [חכירות הוא: המקבל שדה מחבירו בעשרה כורין חטין לשנה, בין שהשדה תעשה הרבה בין תעשה מעט, "נרשאי" היינו עניים, שהיו מחכירים שדות לעניים].

היינו דכתבי הכי בשטר החכירות: משכן ליה פלניא ארעיה לפלניא, והדר חכרה מיניה. כלומר: שהיו מלוים מעות לעניים, ולוקחים את שדות העניים בתורת משכון, וחוזרים ומחכירים להם בכך וכך כורין לשנה.

והטעם שזה אסור, כי אימת קנאה אימתי אכן אירע שקנאה המלוה מהם בתורת משכון, עד שיכול לומר דאקנייה נהליה לבעלים בתורת חכירות? ומכיון שאין כאן חכירות, נמצא שהפירות שהיה הלוה נותן למלוה בכל שנה הם ריבית ^[9].

והאידנא, דקא כתבי הכי: קנינא מיניה את השדה בתורת משכון, ושהינא כמה עידנין ^[10] [שנים] ביד המלוה, ועבד בשדה, ואכל פירותיה בנכייתא, והדר חכרה הלוה שהוא הבעלים, ממנו, שפיר דמי, וגם בזה היה ראוי לאסור מדרבנן, והקילו כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

ולאו מילתא היא! שאפילו אם השדה שהתה ביד המלוה שלש שנים בתורת משכון, אסור לו אח"כ להחכירה ללוה. ^{[11] [12]}

מבוא לדין "עיסקא": ^[1]

תקנו חכמים, שאדם המקבל כסף מחבירו לצורך עיסקא, והיינו שמקבל את הכסף כדי לעשות בו עסק, וברווחים יתחלקו הוא ונותן הכסף, יכול הוא לעשות זאת בלא שיהיה בדבר חשש ריבית, אם תיעשה העיסקא בדרך שקבעו חכמים, שכל העיסקא תהיה בנויה על היסוד "מחצה מלוה, ומחצה פקדון", וכפי שיבואר.

התקנה היתה, שיקבל מקבל העיסקא את הכסף מאת נותן העיסקא, באופן שיהיה המקבל אחראי על מחצית הכסף כאילו היתה מלוה בידו, שבכל ענין שהוא, חייב המקבל להחזיר את מחצית הכסף למלוה, ואין לו כל טענת פטור של אונס או הוזלת המקח וכדומה.

ואילו המחצית השניה של הכסף, תהיה בידו בתורת פקדון, כך שאם ייפסד העסק מחמת אונס, או שתוזל הסחורה, הוא לא ישא באחריות על מחצה זאת, אלא יהיה ההפסד כולו על חשבון נותן הכסף.

לפי תקנה זו, כיון שחצי מהקרן ניתנת למתעסק בתורת הלואה, שהרי הוא חייב באונסין של חצי הכסף שקיבל. לכן הרווחים שיבואו מהחצי הזה, אכן מגיעים לו, כמו כל רווחי כספו, ואין בזה ריבית.

ואילו חצי הקרן השניה, כיון שהיא ניתנת בידו בתורת פקדון, הרווחים של חצי הפקדון מגיעים לנותן, שהרי הם רווחים מכספו.

מקבל העיסקא צריך לקבל שכר על טרחתו עבור העיסוק במחצית הפקדון, כי אם הוא יתעסק בחלק הפקדון ללא שכר, נמצא שהוא טורח בו בגלל ההלואה שקיבל, ויש כאן ריבית.

לכן, יש לנותן העיסקא לשלם שכר למתעסק בה, על טרחתו בחלק הפקדון [שהוא כאמור, של נותן העיסקא].

שכר זה ניתן לשלמו בשני אופנים:

האחד, לשלם לו שכר על עבודתו בכל יום, כפועל.

והשני, לשלם לו שכר כללי על כל ימי השותפות, על ידי שיתן למתעסק יותר מחצי הרווחים.

או שהנותן יקבל על עצמו יותר מחצי האחריות. והמתעסק ישא באחריות בפחות מחצי, כי הפחתת היקף האחריות גם היא נחשבת לשכר.

כמו כן, יש אופנים בהם מספיק ליתן שכר מועט, כמו דינר אחד בלבד, עבור כל הטירחא בעיסקא.

לפי הרמב"ם, ניתן לעשות זאת אם קצץ כך בשכרו מראש, לפני תחילת העסק.

ולפי הרי"ף, שכר של דינר אחד מספיק, דווקא ביש לו למתעסק בהמות אחרות, שבלאו הכי מתעסק בהם, ואין לו תוספת טרחה בשמירת בהמות נוספות.

העיסוק במחצית הפקדון מבלי לקבל שכר, בפשטות הוא אינו איסור מן התורה, וכמו שכתבו התוס' להדיא לקמן ע ב ד"ה אין, שהאיסור לתת פירות לחנוני כדי שיעסוק בהן למחצית שכר ומבלי שיקבל שכר על טרחתו, הוא רק מחמת ריבית דרבנן.

ואף על פי שהמעות נמצאות אצל המתעסק בתורת מלוה, וכשמוסיף לו המתעסק את הטרחה בחינם עבורו, יש לדון מדוע אין זו ריבית מדאורייא, יש בזה כמה טעמים.

א. לפי דברי רבא לקמן [קד ב] שאין למתעסק רשות להוציא את המעות להוצאותיו אלא לעיסקא, אם כן, אין זה מלוה גמורה אצלו. שכל מלוה להוצאה ניתנה לכל צרכי הלווה, וזה שלא קיבל המעות לכל צרכיו אין לזה שם מלוה גמורה.

ב. אם דנים את כל כסף העיסקא כנתינה אחת, הרי לא קיבל המתעסק על עצמו אחריות אלא על חצי, ומלוה גמורה אינה אלא במי שקיבל על עצמו את כל האחריות.

ג. אף אם דנים את חצי המעות שאצלו כמלוה גמורה, מכל מקום, התוספת שמוסיף לו על ההלואה בטרחתו, אינה ריבית גמורה מן התורה, כיון שהמתעסק טורח גם עבור עצמו בחצי המלוה, ואין הטרחא הנוספת שטורח בחלק הפקדון נחשבת נתינה גמורה שתחשב ריבית.

היתר עיסקא הנהוג כיום, נובע מדין עיסקא הנ"ל, כי כאשר אדם מפקיד כספו בבנק [שיש לו היתר עיסקא], ומקבל ריבית, או לווה מהבנק ומשלם ריבית, הכסף המופקד על ידו נעשה חלקו פקדון באחריות המפקיד, והרווחים של חלק זה מגיעים למפקיד, וחציו נעשה מלוה באחריות הבנק, והרווחים מחצי זה מגיעים לבנק.

תשלום הריבית הוא רווחי הפקדון. אלא שהבנק או הלווה, אינם נאמנים על חלק הפקדון לטעון שנאנס אלא רק באופנים מסויימים, ולכן במציאות, הלווה נשאר נושא באחריות.

מתניתין:

אין מושיבין חנוני, לא יאמר אדם שיש לו כסף להשקיע בעסק, לחנוני [שהוא אדם המוכר בחנות פירות מועטים לכל אדם, במחיר שהוא גבוה ממחיר השוק, שבו נמכרות כמויות גדולות במחיר זול]: קח לך כמות גדולה של פירות הנמכרים בשוק בזול, ותמכרם בחנות במחיר גבוה, למחצית שכר, שנתחלק ברווחים של העיסקא, חצי לי, כיון שאני נותן לך את המעות להתעסק, וחצי לך, על שאתה עוסק במעות כחנוני, ולא אתן לך שכר על עבודתך.

כיון שסתם אדם הנותן לחבירו מעות כדי להתעסק בהן על מנת לחלוק ברווח, נותן אותן על דעת שמקבל העיסקא יהיה אחראי על חצי הקרן, הן לגבי אונסים, והן לגבי הוזלת מחירו.

ולכן, חצי הקרן, שממנו מרויח החנוני את חלקו ברווחי העיסקא, כיון שהוא חייב באחריותו, הרי הוא אלו כמלוה. ואילו החלק השני בקרן, שממנו מרויח נותן העיסקא, הוא אצלו בתורת פקדון. ולכן, אסור למתעסק לטרוח בחלק הפקדון חנם, כדי שלא תהיה הטרחה שלו בחלק הפקדון, כשכר על חלק ההלואה שקיבל.

ולא יתן מעות ליקח בהן פירות. הוא הדין, שאסור ליתן לאדם מעות, שיטרח בעצמו לקנות פירות בשוק בזול, וימכרם בחנות ביוקר, למחצית שכר, כדי לחלוק ברווחים.

אלא אם כן בעל הבית נותן לו, למתעסק, את תשלום שכרו, על התעסקותו בחלק של הנותן, כפועל.

ויבואר בגמרא כאיזה פועל מדובר.

וכיון שמשלם לו את שכר פעולתו בחלק הפקדון, מעתה יש להתיר עיסקא זו, שהרי אינו עובד בחלק הפקדון בשכר ההלואה שקיבל.

וכן אין מושיבין תרנגולין למחצה. אסור לו לאדם לעשות עיסקא באופן שהוא נותן לאדם אחר ביצים, כדי שהלה יושיב עליה תרנגולת ויגדל אפרוחים מהביצים, ויחלקו ברווח.

והעיסקא נעשית באופן ששמים את ערך הביצים, ומתחייב מקבל העיסקא באחריות על מחצית הערך של הביצים, הן באונס והן בהוזלה, והרווח שיש בהפרש בין מחיר ביצים למחיר אפרוחים יתחלק ביניהם. ^[2]

ואין שמין עגלין וסייחין למחצה. אין לשום כמה שוים עגלים עכשיו, ומקבל המתעסק על עצמו חצי אחריות. וכשירויחו יחלקו ביניהם ^[3].

אלא אם כן נותן לו שכר עמלו, מה שטורח להוציאה ולהכניסה. ומזונו שמאכיל אותם ^[4].

אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה, בעיסקא, מבלי לשום אותם בשעה שמקבל אותם כמה הם שוים, ואין אחריותם על המקבל ^[5], אלא רק יחלקו ביניהם ברווחים בשכר שמתעסק בהם. ^[6] כי באופן הזה אין כאן מלוה כלל, שהרי המתעסק לא קיבל על עצמו כל אחריות, ואין כאן מקום לאיסור ריבית.

ומגדלין אותן עד שיהו משולשין, שיגיעו העגלים והסייחין לשליש מגידולו של שור, או לשליש מגידולו של סוס, ואז יחלקו ביניהם ^[7].

וחמור - עד שתהא טוענת. יש למתעסק לגדל החמור עד שתהא טוענת משאוי, ואז יחלקו.

גמרא:

תנא: כפועל בטל. דהיינו, מה ששנינו במשנה שיש לשלם למתעסק כפועל, שיעורו הוא לפי מה שאדם רוצה לקבל שכר מועט, שיהיה יושב ובטל ממלאכה, במקום שיעבוד ויתפרנס הרבה ממלאכה.

ומקשינן: מאי "כפועל בטל"? הלא המתעסק אינו בטל, אלא טורח למכור הפירות, ויש לשלם לו כפי עבודתו.

וחכירי נרשאי. נראה שבמשכנתא דסורא ממשכינן עד יום פלן וההוא יומא תיפוק בלא כסף ואעפ"כ אסריה שאין הקרקע קנוי לו כשחוכרה והוא חייב ליתן לו כך וכך כורין בשנה בין עושה מעט בין עושה הרבה נמצא נוטל יותר ממעותיו. והר' משה הספרדי ז"ל אמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתנא ברבית דבי ר' חייא ונראין דבריו, אבל רש"י ז"ל כתב דרבית גמורה היא:

כפועל בטל והא לאו בטל הוא, אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. כבר כתבתי שר"ח ז"ל מפרש שאם היה חייט לא יאמר בטל אני ממלאכתי סלע תנה לי אלא אומדין אותו בעת שאין לו מה יתפור והוא יושב ובטל אם יבא אדם ויאמר לו תיקח בתפירת בגד חצי סלע או תשאר בטל כל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון בפרס הרגל וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה [שאין] לו תפירה הוא שנוטל ממנו, ורבינו הגדול ז"ל פירשה כן בתשובותיו.
ורש"י ז"ל מפרש אם נגר הוא או נפח שמין כמה אדם רוצה ליטול להבטל ממלאכה כבדה כזו, והא דאמר ר"ש לקמן נותן לו שכרו משלם פרש"י ז"ל כפועל בטל ויפה אמר לפי פירושו כפועל בטל שכך שנויה בתוספתא ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם אינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל.
ויש שמכריעין כדברי רש"י ז"ל מהא דאמרי' בפרק האומנין ונותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן וכו' ואמרי' עלה חביבי אמר אי אנא הואי לא יהיבנא להו אלא כפועל בטל ואת אמרת משלם והא עלה קתני אינו דומה וכו' אלמא היינו כפועל בטל.
וזאת ההכרעה אינה מכרעת דודאי פועל בטל הוא כמו שאמר רש"י ז"ל, אבל מפני שזה אינו בטל והוא מתעסק בחנות להוליך פירות ולהביא ולמדוד ולמכור ולקבל מעות משום הכי אקשו בגמרא והא לאו בטל הוא ומפרש אביי דהאי בטל לאו כדקס"ד כאדם שאינו עושה מלאכה עכשיו אלא פירוש אחר יש לו והוא כפועל בטל של אותה מלאכה הראשונה כלומר שלא היה עושה מתחלה מלאכה כמו שפר"ח ז"ל, ומסתברא כהאי פירוש מדאמרי' בגמרא אבל מעות ליקח פירות דנפיש טרחיה אימא לא תיסגי ליה כפועל בטל וכו' ואם כדברי רש"י ז"ל מאי נפקליה מינה אם טרחו מרובה אינו פוחת ממלאכתו הראשונה אלא מעט ואם טרחו כטורח המלאכה שהיה עושה נותן לו דמי כל מלאכתו ואם אין טרחו מרובה פוחת הרבה ואמאי איצטריך למנתני תרתי, אלא ש"מ כפרוש הגאונים זכרונם לברכה.
ורבינו הגדול ז"ל כתב בהלכותיו דמתני' ר' מאיר היא דאמר כמה שכרו בין מרובה בין מועט, כלומר שהוא כמו היה שוכר עצמו בכל יום ואומדין כמה ירצה ליטול ממלאכה בשעה שהוא יושב ובטל והכל לפי מלאכתו ולפי מה שהיה משתכר, ולפי פרש"י ז"ל סתם מתני' ר"ש היא.
ומצאתי בתשובתיו שנשאלה מלפניו ז"ל על ענין זה היאך לא פסק לר' שמעון וסתם מתני' כוותי' והשיב זם שפרשנו כי סתם מתן' דאין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' ר' מאיר, יש לנו שלש ראיות האחת שידוע הוא בתלמוד דסתם מתני' ר' מאיר, ר"ל שאלו היה ר' שמעון הוה אמרי בגמרא מני מתני' ר' שמעון ולאפוקי מסתם מתני' ר' מאיר וזו דרך נהוגה ברב מקומות שבתלמוד אע"פ שתצינו במיעוטן שלא חששו לפרש, והשנית התוספ' אמרה המושיב את חברו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן שכרו כפועל בטל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפי' לא טבל עמו וכו' ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם ואינו דומה כו', והשלישית שהתלמוד הודה כן ואמר תנא כפועל בטל ואלו לא היה סתם מתני' ר' מאיר לא היה מוסיף התלמוד מן התוספתא בטל שהוא ר' מאיר וכיון שנתברר שסתם מתני' ר' מאיר ומצינו ר' מאיר אומר בין מרובה בין מועט ועפ"י מה שפירשנו.
והלכה בהדין מימרא כר' מאיר, חדא דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם, ועוד דגמרא קא שקיל אליבא דר' מאיר ומפרש מימראה מאי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וכו' ועוד דחזינן שמעתא אזלא אליבא דרבי מאיר ואיצטרכינן להני ראיות לאפוקי ממימריה דר' שמעון ולברורי דלית הלכתא כוותיה, אבל ר' יהודה הא אתוקם לי' בשיטה. זה לשון תשובת רבינו הגדול ז"ל וראיתו מן התוספתא מכרעת שאין לפקפק עליה, ולפי דבריו הא דאמרי' בגמרא ת"ק סבר לה כר' שמעון ה"ה לר' מאיר אלא משום דאיכא פועל דלא שקיל בבטולי טפי מנסיובי ותורתי מוקי לה כר' שמעון:

הא דאמר: ומאן דאסר, אמר לך, שדה אחוזה הקדש הוא. קשה לי ולמה הוצרכו לחזר אחר טעם זה וכי מאן דאסר רבית קצוצה היא, והא אף לדידהו אבק רבית הוא, ורב אשי הוא דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים, ומר זוטרא משמיה דרב פפא דלא אכל אמר לעיל באתרא דמסלקי מסלקי ליה מתמרי דעל בודיא, ואי אגבינהו בסיסני קני. ותו קשה לי מאן דאכיל נמי, מאי קא מייתי משדה אחוזה למשכנתא בנכייתא למגמר מינה דלא הוי אבק רבית. ונראה לי, דמשום דלרבינא בלא נכייתא רבית קצוצה, איצטריך למגמר מהתם דבנכייתא כל דהו לשתרי, וכיון דשרי רחמנא בהדיא משרא שרינן ליה לגמרי, דכיון דמנכה מחוביה לא מחזי כרבית אלא כמוזיל גביה, ובודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר דלעבדו הכין, וכדאמר בשדה אחוזה. דלפרקו בסלע ופונדיון בשנה, שמע מינה מילתא דהיתרא גמורה היא, וליכא למיחש בה למידי, ולפיכך הני דלא אכלי נמי אצטריכו למיהב בה טעמא, ולמימר דשאני התם דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, ובפדיון כל דהו סגי ליה, כך נראה לי.
עוד קשה לי, ונגמר מבית בבתי ערי חומה לכולי עלמא למיכל אפילו בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי, (ואפי') [ואלו] לרבינא מכר כי הא אפילו רבית קצוצה היא. ויש לומר, דרבינא מוקי לה ברבית על מנת להחזיר, כדמוקי לה רבא בערכין פרק המוכר שדהו (לה, ב), הא כל שלא התנה רבית קצוצה היא לדידיה, ודלא כרבא ורב אשי ורבה בר רב הונא. ואי נמי לרבנן דברייתא דקאמרי רבית גמורה היא אלא שהתורה התירה וכאן התירה ולא במקום אחר, וכדאמר בירושלמי (דפרקין ה"ב) ולומר, דאי אפשר למגמר מיניה, דכיון דמסלקי, לאו מכירה היא אלא הלואה, ומן הדין בעלמא רבית קצוצה היא, דכבר אסרה התורה מלוה ברבית, אלא על כרחך רבית גמורה היא שהתורה כאן התירה ולא במקום אחר ולא גמרינן מיניה. אלא דאכתי קשיא לי, לרבה בר רב הונא ורבא ורב אשי דאמרי, דאפילו באתרא דמסלקי דבלא נכייתא משרא שרי דבר תורה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד) ובבית בתי ערי חומה התירה התורה להדיא, מפני מה אינה מותרת להם לכתחלה ואפילו מדרבנן, ולמה מחמרינן בה, ורבינא לא החמיר במה שהתירה תורה בהדיא, ומשמע דכלהו נמי לא הוו מחמרי בה אלו אשכחו דהתירה התורה זביני כי הני, אלא דשאני שדה אחוזה דהקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. (ועי"ל) [ויש לי לומר] דע"כ לא קא שרי אלא בנכייתא דמחזי כעין מכירת פירות וכמוזיל גביה, אבל בלא נכייתא מחזי כרבית וחיישינן דלא ליתי ליגע בשל תורה ברבית דעלמא, כך נראה לי.

אמר רב אשי, אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, מאי נפקא מינה, דלא מצי מסלק ליה. פירוש, סתם משכנתא בכל סתם המקומות עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא.
לענין פסק הלכה בעניני המשכונות כבר כתבנו למעלה (סד, ב בד"ה מתניתין) שאין הפרש בין משכונות שדה וכרם למשכונות בתים, וכן הסכימו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל, ואע"פ שרש"י ז"ל חלק ביניהם ואפילו במנכה. והרי"ף ז"ל פסק, במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, וכן בזביני דתנאי דכשיהיו לי מעות תחזיר לי המכר, דהוי רבית קצוצה, ואע"פ שלא קצץ לו, כרבינא דחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ובנכייתא, באתרא דמסלקי ואפילו באתרא דלא מסלקי, אבק רבית, ואע"ג דרבינא אכיל ורבא נמי שרי ואמר לא ניכול אלא בנכייתא, אלמא בנכייתא שרי, הא איכא רב פפא ורב כהנא ורב אשי דלא אכלי בנכייתא, דסבירא להו דאסירא, והתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמוה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית, הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, וקיימא לן כותייהו וליתא לדרבינא בהא, ואלא במאי כן ניכול, במשכנתא דסורא.
והראב"ד ז"ל פסק דאפילו בהא קיימא לן כרבינא דאכיל בנכייתא, ורב כהנא ורב אשי ורב פפא דלא אכלי אחמורי הוא דאחמרי אנפשייהו, והיינו דאמרינן לא אכלי ולא אמרינן אסרי, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע, ופוק חזי מאי עמא דבר, זה לשון הרב ז"ל. וזה כשטתו שכתב למעלה בפירוש, דאפילו לרבינא באתרא דמסלקי אבק רבית ואפילו בנכייתא. וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה ומהא) שאין דבריו מחוורין בזה, דהא רבינא משדה אחוזה גמיר ואיהו בהני אכיל, וכדאמר מאן דאכיל יליף ליה משדה אחוזה, ושדה אחוזה כל היכא דבעי לסלוקי פריק ומסלק את ההקדש. ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דההיא דאיזיל ואייתי זוזי במשכנתא בנכייתא היא ובדשלים זמניה, דאי לא שלים, לאו כל כמיניה למפרקה מיניה, אלא בדשלים זימניה, ומיהו אע"ג דשלים, כל מאי דממשכא משכנתא בידי, משכנתא היא ואכיל עד דפריק לה או עד דמחי בידיה, ואמר, איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, מיהו מאי דתלש מיהא אכל, ע"כ. ומכל מקום למדנו מדבריו, דבאתרא דלא מסלקי אפילו לבתר דשלים זימניה שרי, ובנכייתא אי כתב ליה מיהא, אכול בנכייתא כך כל זמן שתמשך משכונא בידך. אלא שאני תמיה, למה הוצרך הרב להראות שעכשיו נהגו שלא לסלק, דבכלהו משכנתא פסקי להו זמן, דהא בלאו הכי, כל סתם מקומות אתרא דלא מסלקי נינהו, דהא קיימא לן דסתם משכנתא שתא, ואין הפרש בין קובע זמן בפירוש לקובע סתם דהיינו שתא, וכן אין הפרש בין זמן מרובה לזמן מועט.
ואני תמיה גם בדברי הרי"ף ז"ל שפסק, אפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא אבק רבית, מדאמרינן רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, דדילמא כלהו נמי אכלי באתרא דלא מסלקי ובנכייתא [דהא] לאו פרושי קא מפרשי במאי, ומדאתינן למהדר בתר טעמא דמאן דשרי ומאן דאסר, ואמרינן דמאן דשרי יליף משדה אחוזה דהוא באתרא דמסלקי ובנכייתא, ואמרינן ומאן דאסר התם הקדש הוא, אם כן סתמא דמילתא דאינהו נמי באתרא דמסלקי הוא דלא אכלי, הא באתרא ד[לא]מסלקי לא אשכחן להו דאסרי. ויש לפרש, דכיון דאמרינן סתם בתר כל הני שמעתתא רבינא אכיל ורב פפא ורב כהנא ורב אשי לא אכלי, שמע מינה דבכלהו לא אכלי. ומכל מקום מסתברא, דאפילו לענין משכנתא בנכייתא, בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי, כל בנכייתא שרי כרבינא, ורבינא בכלהו אכיל, וכמו שכתבתי דמשדה אחוזה גמיר, וכיון דאיהו אכיל מעשה רב, ורבא נמי משרא שרי כל בנכייתא, אלא דצורבא מרבנן אמר דלא ליכול אלא במשכנתא דסורא. ועוד, דהא אמרינן, פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא קאמר לא מסתלקנא, כלומר ולא מסלקינן ליה, ואפילו אמר לא בעינא דתיכול לא שמע ליה ואכיל, וכל שכן דאי אכיל בתר דמחי ביה, לא מפקינן מיניה, דכל מסתלק ולא מסתלק מאכילת פירי משמע, ובאתרא דלא מסלקי ואמר (לא) מסתלקנא, אמר רב ששת בריה דרב אידי דצריך למקנא מיניה, ורב פפא דאמר לא צריך, מכל מקום מודה רב פפא דאי לא אמר מיהא אכיל ואינו חושש, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' כרב ששת בר אידי דאמר צריך למקנא מיניה, אלמא באתרא דלא מסלקי מיהא שרי, ורב פפא דאמר דלא אכיל איהו הוא דמודה בהא או דאיהו נמי אכיל או דאיהו לא אכיל ומחמיר אנפשיה ושרי לעלמא. ובאטרח ואייתי זוזי, אמר מר זוטרא בריה דרב אידי דלא אכיל, הא כל שלא אמר אכיל, ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ' והלכתא לא אכיל הא לא אמר אכיל, ולא בלאפוקי מיניה בלחוד פליגי ולומר דלמאן דאמר לא אכיל מפקינן מיניה, דאי הא אתא לאשמועינן, הוה ליה לפרושי הכי בהדיא, איזיל ואטרח ואייתי זוזי ואכיל, רבינא אמר לא מפקינן מיניה ומר זוטרא אמר מפקינן, ומדאמר אכיל ולא אכיל, שמע מינה, לכתחלה אכיל לכולי עלמא עד דאמר ליה אטרח ואייתי זוזי, וכבר כתבנו למעלה (סז, ב בד"ה אמר) שזו אי אפשר לפרשה במשכנתא דסורא. ועוד דאמר לקמן, ולית הלכתא כחכירי דנרשאי, וההוא ודאי לא במשכנתא דסורא מיירי, דבמשכנתא דסורא מכירת פירות גמורה היא, ואפילו חכיר לה מרי ארעא משרא שרי, דלא מחזי כלל כרבית, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא כי חכיר לה למרי ארעא אסור הא לעלמא משרי שרי. ועוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמר לקמן פרק השוכר את האומנין (בבא מציעא עט, א), גבי יבש האילן או נקצץ, אלא הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג, הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בזמן שהיובל נוהג (ומקל) ומכלינן קרנא, ניצלחיה לציבי, ופרקינן, אי משום הא לא קשיא, זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, אי נמי מטו זוזי לידיה ופריק לה ד' וה' שנים מקמי יובל. וההיא ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא לא מצי פריק לה, אלא במשכנתא דעלמא, אלמא משרא שרי. ורפרם ורב אחא דפליגי בקיצותא, דלמא לצורבא מרבנן הוא דפליגי, דעלה קא מייתי לה לפלוגתייהו, ואפילו פליגי ואסרי לכולי עלמא לא דחינן כל הני דאמרן מקמי דידהו.
ואני תמיה, אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא, ובזביני דאסמכתא כזביני דאת ונוולא, למה פסק הרב ז"ל כרבינא, דהא פליגא דידיה אדרבה בר רב הונא ורבא ואביי דמשמע דקבלה מרבה במשכנתא וכל שכן בזביני, ואינהו רבים נינהו. ועוד דרב אשי נמי משמע דכוותייהו סבירא ליה, וכמו שכתבתי למעלה (סז, א בד"ה עבד), שאין לו בזביני ובמשכנתא רבית קצוצה, אלא שהרב ז"ל פירש לההיא דעבד בה רב אשי עובדא במשכנתא בנכייתא וכבר הורה זקן. אבל במשכנתא בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי שריא, וכן בכל משכנתא שכתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא לזמן שקצץ לו אע"פ שלא כתב לו כל זמן שתמשך משכונא זו בידך, מסתברא דאי אכיל ומנכה ליה שרי כל שלא מיחה לו בידו, או שאמר לו איזיל ואייתי זוזי או אטרח ואייתי זוזי, אבל אי אמר ליה ואכיל גזל הוא בידו ואפוקי נמי מפקינן מיניה, שהראב"ד ז"ל כתב בכל אבק רבית אכל לאחר שמיחה בידו גזל הוא וחוזר.
עוד כתב הראב"ד ז"ל, דכל אבק רבית דלא מפקינן ממלוה ללוה, אי תפיס לוה לא מפקינן מיניה, בר מרבית מאוחרת ורבית מוקדמת דמנפשיה יהב. ואינו מחוור, דאם כן היכא דאכל שעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפיס לוה, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס לוה מפקינן מיניה.

אימת קניא דלקני ניהליה בחכירותא. פי' לא אימת קניא ממש קאמר, דהא קרקע נקנה בכסף ובשטר, וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה, אלא כנגד הרואים קאמר, כלומר, הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שתקנה אותה לבעלים, אין זה אלא נוטל שכר מעותיו, והיינו דקאמר, והאידנא דכתבי ביה וקנינא מיניה ושהינא כמה עדני והדר חכרה ניהליה שפיר דמי, ואי למקניא ממש מאי שהינא כמה עדני, אלא שהה כמה עדנין למיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה, והדר חכרה ליה להאי.

ואסיקנא: דלאו מילתא היא. ופירש רש"י ז"ל דרבית גמורה היא, והוא מן התימא. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שאמר שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דר' חייא (לעיל בבא מציעא סד, ב). ואפשר שדעת רש"י ז"ל לומר דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו, אגלי מילתא דמעקרא אדעתא דהכי עבדו, (וכמו) [וכאילו – ש"מ] כן הוה, והרי זה רבית קצוצה, ויש לזה פנים, כך נראה לי לפי דברי הרב ז"ל.

מתני': אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל. תוספתא (פ"ד, ה"ז) המושיב את חברו לחנות למחצית שכר. אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו, ואם היה (שורה) [שותף] עמו בחנות מותר. המושיב חברו בחנות למחצית שכר, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר השכר לאמצע. והנותן מעות לחברו למחצית שכר, רשאי ליקח בהן כל (זמן) [מה] שירצה, ובלבד שלא יקח בהן לא כסות ולא עצים. ע"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי (דפרקין ה"ג), ולא נתפרש טעם למה. עוד שנינו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו.

המשכון פירשו עליו בכאן שהוא נקרא משכון משום דשכונא גביה דמלוה ואמרו על זה למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא ופירשו בה גדולי הצרפתים שהמקבל את הקרקע במשכון נעשה זה המלוה מצרן לקרקע זו יותר משאר המצרנים ואם רצה הלוה למכרו קודם בו לכל אדם ואם לקחה מצרן בעל המשכון בא ומוציאה מידו הואיל וממושכנת בידו ויש אומרים שאינו קודם אלא שאם מכרה לו אין בה למצרנים תביעה וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין שאם לקחה בר מצרן אין לבעל המשכון תביעה ויש אומרים שבעל המשכון זוכה בכדי מעותיו ומצרן זוכה בשאר ונעשו כשתפין לענין זה ויש בהם דין גוד או איגוד ויש חולקים בכל אלו שאם כן כל הרוצה למכור לאחר ושלא לבעלי מצריו יכול להערים בכך אלא אף בעל המשכון נדחה מפני המצרנים ומה שאמרו בכאן לדינא דבר מצרא פירושו שהמצרן יכול לעכב שלא למשכנו לאחר שהמשכונה שכונה גביה ודומה למכר ויש מפרשים בהפך שאין המצרן יכול לעכב שאין זה מכר אלא שהיא שכונה אצלו זמן שמא תאמר לשטה ראשונה אם בעל המשכון יכול לעכבה במכירתה מהו שאמרו משכן לו בית או שדה ואמר לכשתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי והרי בידו לעכבה ואם מפני שאומר בדמים הללו הרי הוזכר בה בשוויה ואפשר שלא הוזכרה אלא להודיע כשאומר בדמים הללו שהוא אסור ולענין רבית:

מי שמסר לחברו פירות או תבואה הרבה למכרה יד על יד ושיהא חצי ריוח שלו וחושב עמו באומד אותו חצי ריוח וכתב לו שטר בקרן ובחצי ריוח כקרן גמור אע"פ שבתורת פקדון הוא כותב ולא בתורת מלוה להתחייב באחריותו אף בחציה הרי זה אסור שמא לא ירויח כלום ונמצא רבית ומכל מקום אם הוא מאמין בו על הכל ומקבל על פיו מותר אלא שאין לעשות כן הואיל והשטר כתוב כלו קרן שמא ימות ונמצא מאכיל את גוזליו גזלות:

חכירות הוא שאדם מקבל שדה בדבר קצוב כור לשנה בין עבדא בין לא עבדא וזה מותר וכן המקבל שדה במשכון שהוא מותר לאכול פירותיו הרי זה חוכרו למי שירצה ומכל מקום אסור לחכרו או להשכירו לבעל השדה עצמו ואפילו החזיק בה לעצמו הרבה ונודע לכל מתוך החזק זה אעפ"כ אסור לא מן הדין אלא מפני הערמת רבית שהוא נראה כנותן לו שכר מעותיו:

אף לדעת האומר שמשכונה בלא נכיתא אבק רבית אף בבית מכל מקום הלוני ודור בחצרי רבית קצוצה שהמשכון דומה מעט למכר ושעבודו עליו אבל זה שאמר הלוני בשטר או על פה ותדור בחצרי חנם או בפחות ולא שיהא החצר משכון אצלו רבית קצוצה הוא על על פנים כמו שכתבנו למעלה:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בעניני ריוח הבא דרך התעסקות והוא שאמר אין מושיבין חנוני למחצית שכר לא יתן לו מעות לקנות בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נתן לו שכרו כפועל אין מושיבין תרנגולים למחצה ואין שמין עגלים וסייחים למחצה אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה ומגדלין אותם עד שיהו משלשין וחמור עד שתהא טוענת שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקין ומקום שנהגו לגדל יגדילו רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית אמר הר"ם שכרו כפועל בטל כלומר כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה בכל יום מה שראוי לו כל זמן שתמשך השותפות ואם נתן לו כשבא יותר מן ההפסד הוא מותר כגון שהתנה עמו בפירוש שאם יהיה בה הפסד שיהיה לו הימנו כך וכך חלק ואם יהיה שם שבח שיהיה לו ממנו שבח כך וכך ויהיה חלק השבח יותר מחלק ההפסד בהדיא זה היתרון שהוא נותן לו הוא מקום שכר על עמלו ואם לא פרשו כלל המתעסק בסחורה ירויח החנוני החצי ויפסיד השליש אם היה בה הפסד וכל זה כשלא ישים החנוני בקרן בין רב למעט אבל אם ישים בו ואפילו דינר לאלף ונותן לו יתרון איזה שיעור שיהיה חולק עמו בשוה ואין כאן רבית לפי שהוא סוחר לעצמו באותו דינר ואינו מיוחד זה לשמוש זה בלבד וכמו כן אסור שיתן האחד הביצים והשני התרנגולת ושיחלקו האפרוחים בשוה כשישתמש בגידול האפרוחים אלא כשיתן לו שכר עמלו ומזונו וכמו כן לא ישומו העגלים והסייחים כמו שהם שוים עכשו וימסרם לרועה לזון אותם עד שישמרנו ויחלקו השבח בשוה אלא אם כן יקח המשתמש במזונותיהם שכר עמלו ומזונו או אם יתן לו יותר שום דבר בשבח או יהיה לו בעיקר ויהיה חלק זה המתעסק קיים ולא יפסד ואפילו מתו הבהמות וזו ההנאה היא כשתהיה כנגד עמלו ובא ללמד שאם ירצה כל אחד משניהם להפרד מחברו אינו יכול עד תשלום שלש שנים וחמור עד שתהא טוענת והוא שתוכל לשאת משא שמין פרה וכו' מפרין על שדהו כגון מה שזכרו שיחכיר ראובן משמעון שדהו בעשרת כורין חטים בכל שנה ואם אמר לו ראובן תן לי כך וכך דינרין שאוציא על שדה זו ואני אתן לך שנים עשר כור כל שנה זה הוא מותר ואין הלכה כרשב"ג שאומר שמין עגל עם אמו:

אמר המאירי אין מושיבין חנוני למחצה שכר כגון שיש לו לבעל הבית זה פירות או איזו סחורה ואינו מוצא למכור את כלה ביחד אלא אם כן בזול ואומר לחנוני ליטול את הפירות או הסחורה ולמכרה בחנותו על יד על יד ויחלקו שניהם בריוח המזדמן ואמר על זה שהוא אסור ממה שאמרו בפרק המקבל האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ר"ל שכל שמקבל עסק מחברו הן מעות להתעסק בהם ולחלוק עמו בריוח הן סחורות להטפל במכירתן ולחלוק עמו בריוח ולא התנו ביניהם אחריות הדבר על מי סתמן של דברים שכל שמוסרין לו פרקמטיא למחצה שכר מקבל אחריות על חצי הקרן להיותו עליו מלוה גמורה להתחייב באחריותו כשער של עכשו אם הוזל עד שהפסידו מן הקרן או אפילו נגנב או אבד או אפילו נאנס והחצי האחר מקבל עליו בפקדון שלא להתחייב באחריותו כלל וזהו ענין מחצה שכר שחציו העשוי מלוה שכר כלו למתעסק ומשלו הוא נוטלו אחר שנעשה לוה עליה וחציו העשוי פקדון שכר כלו לבעלים וכן חולק עמו במחצה הפסד שהרי חציו העשוי מלוה אחריות הפסדו על המתעסק וחציו העשוי פקדון אחריות הפסדה על בעל הממון ואחר שכן אסור לקבל כל עסק בסתם שהרי מאחר שאין למתעסק כלום מחצי הסחורה העשויה עליו פקדון נמצא שהוא מתעסק בה בשכר חציה האחר העשויה עליו מלוה וכל שהוא מטריח עצמו לשכר הלואתו הרי זה אבק רבית ואין בזה היתר אלא אם כן נותן בעל הממון למתעסק זה שכר טרחו בחציה של פקדון או שיוותר לו בריוח אם שיטול חצי ריוח ולא יקבל עליו בהפסד אלא שליש ואם שיקבל עליו בהפסד החצי ויטול שני שלישים בריוח וזהו שכר עמלו בחציה ויעשה אח"כ שומר שכר בחציה שבפקדון להתחייב בגנבה ואבדה לדעת גדולי המפרשים ולהפטר באונסין ועל חציה שבמלוה נעשה לוה גמור כשהיה להתחייב אף באונסיו והוא הטעם שאמרו בכאן שאין מושיבין חנוני למחצה שכר ר"ל למחצה שכר ולמחצה הפסד אלא אם כן נותן שכרו כפועל ומכל מקום אם התנה להיות כלו פקדון הרי חצי הריוח שכר עמלו ומותר אבל עכשו שחציה מלוה אסור וכל שכן אם התנה להיות כלה מלוה שכל חצי ריוח המגיע לבעלים רבית גמורה והוא הדין והטעם שלא יתן לו מעות ליקח לו פירות למחצה שכר:

ואין מושיבין את התרנגולים למחצה שכר והוא שיאמר לחברו הילך ביצים והושיב עליהם תרנגולת שלי והטפל בהם ובגדולם וטול חצי הריוח וענין ריוח זה הוא ערך האפרוחים על הביצים ואף זו אסורה מפני שכח סתם מתעסק עשאו מקבל אחריות על חצין של ביצים ולוה גמור עליהם להתחייב באחריות אם יתקלקלו ויפסדו ונמצא טורח בחצין בשלו כלוה גמור והרי הוא טורח בחצי האחר בשכר הלואתו ומפני זה נאסר עד שיתנה ליתן לו שכר עמלו ומזון חצים של אפרוחים או יוותר לו בריוח על הדרך שביארנו והוא הדין במסר לו תרנגולת ואפרוחיה לגדלם על האם עד שלא יהו צריכים לה ואח"כ תחזור האם לבעלים והם חולקים באפרוחים וכן כתבוה גדולי המפרשים:

וכן אין שמין עגלים וסייחים למחצה שכר והוא שיאמר לו הרי לך עגל זה וסייח זה ושוים היום מנה הטפל בגדולם וטול חלקך במה שישביחו והרי כח הדין שבסתם מתעסק עושהו מקבל אחריות על חמשים של חצי הקרן אם ימותו ואם יכחישו ונמצא טורח בחציים בשכר הלואתו על הדרך שביארנו ומפני זה נאסר עד שיתנה ליתן שכר עמלו וחצי מזונן או יוותר לו בריוח על הדרכים שביארנו:

אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה שכר ר"ל על דעת שתפקע תורת מלוה מכאן ולא יעשו כאן שומא כלל להתחייב באחריות כלל וטורח בגדולן ובהשבחתן מן הדין עד הזמן הידוע שהמקבל עליו כך מן הסתם טורח בגדולו והוא בעגל וסייח עד שיהו משלשים ר"ל שיעמדו על שליש תכלית גדולם להיות בצביונן להיות העגל שור והסייח סוס ויש מפרשים עד שיהו בני שלש שנים ובחמור עד שתהא טוענת משאוי שכך היה מנהגם לגדל קודם חלוקה ויש מפרשים מקבלין עגלים וסייחים למחצה שכר שיהא זה המקבל חולק בגוף הבהמה אף במה ששוה עכשו שזה שחולק במה ששוה עכשו עומד לו בשכר עמלו:

שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו שמאחר ששמין פרה וחמור למחצה שכר כמו שיתבאר בסמוך אף שמין בניהם עמהם שנגררים הם אחר אמותיהם ואין בהם טורח גדול ואין הלכה כן כמו שיתבאר בסמוך:

מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין ר"ל כל שביארנו עליו שבעל הממון נותן שכר עמלו אם מנהג המדינה שלא להיות המתעסק מתבזה בעצמו להוליך הוא בעצמו סחורות או בהמות אלו על כתפו מביתו של בעל הפירות או הבהמות לחנותו של זה או לביתו או אם נתן לו מעות ליקח בהם פירות אינו מתבזה להוליכן על כתפו מן השוק לחנותו אלא שדרכן להביאן על ידי כתף ומעלין שכר כתף במעות והמקבל מוציא אותו שכר מן המעות של קרן תחלה ואין בעל הבית יכול לומר לו שיהא אותו שכר מחלקו לומר שמאחר שהוא נותן לו שכרו יהא עליו להביאן או על כתפו או על ידי מעותיו עושין כן ומכל מקום במקום שנהגו להביאם על כתף ושכרו בכלל שכר עמלו או בכלל שכר המעות והמביאם על ידי כתף פורע משלו עושין כן:

שמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול למחצה שכר והוא שיאמר לו הא לך פרה וחמור שויו מנה הטפל בגדולם והשבחתם וטול חצי שבחם ואע"פ שנעשה מקבל אחריות על חצי הקרן מפני שיש כאן שכר עמלו והוא שחורש בה או עושה בה מלאכה על צד שלא יכחישנה ואין בעל הבית קפיד בכך וזהו שכר עמלו אבל כל אותם שהזכרנו הם קטנים ואינם בני מלאכה ומתוך כך נאסרה קבלתם אלא אם כן בשכר הטרח ואם עבר ועשה כן דנין אותם כדין העסק של מעות רואים בכמה שם וכמה הרויחו או הפסידו ונוטל המתעסק שני שלישים בשכר ושליש בהפסד:

מקום שנהגו לחלק ולדות מיד ר"ל שאין המקבל חייב לטרוח בולדות אלא חולק וטורח הוא בשלו ובעל הבהמות בשלו חולקים מיד ומכל מקום חייב להטפל בהם זמן מועט כמו שיתבאר בגמרא ומקום שנהגו לגדלן ועל המקבל ליטפל בהם עד שיגדלו ואין שכרו מתרבה על כך עושין:

רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו והואיל ואין צריך ליתן שכר בפרה אחר שדרכה לעשות כמו שביארנו אף על עגל שלה אינו נוטל שכר אם שאין טרח בגדולו אם ששכר עבודת פרה מספקת לכל ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו הואיל ומכל מקום הם בעצמם אין עושין כלום צריך להעלות בהם שכר עמלו:

ומפריז על שדהו ר"ל מגדיל ומרחיב ופירשו ענין זה בגמרא כגון שהשכיר שדהו לחברו לעשר שנים בעשרת כורים לשנה והוא חכירות ואמר לו תן לי מאתים זוז ואוציאם לתקון השדה לחרישה מעולה ולזבול ולהשביחו בכל מיני שבח ואעלה לך בחכירותו שנים עשר כור בשנה וכן אחזיר לך המאתים דינרין לזמן מותר אין אומרים ששני כורים אלו של תוספת נעשין רבית לאותם המאתים אלא מצד שהקרקע משביח עכשו הרבה ושכרו ראוי לשנים עשר כור וליותר הוא נותן לו שנים עשר כור ואין כאן תוספת ששכרה כשאינה מושבחת ראוי לעשרה כור וכשהיא מושבחת לשנים עשר כור כך פירשוה רוב מפרשים אלא שחכמי התוספות כתבו שאם מחזיר לו המאתים ודאי רבית היא אלא מאתים אלו מתנה הם והוא שאמר תן לי ולא אמר הלוני ואין דברים אלו נראין כלל שלא הוצרכנו ללמוד דבר זה כלל ומהיכן יבא לאסור אלא עקר הדברים כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא חוץ משומת עגל עם אמו כמו שביארנו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

סתם משכנתא שתא. פירוש באתרא דלא מסלקי אם משכן לו קרקע סתם אינו יכול לסלקו תוך שנה. אבל באתרא דמסלקי לעולם מסלקו כמנהגם ואפילו קבע לו זמן ושלא כפירוש רש"י שפירש אפילו באתרא דמסלקי ודין אתרא דמסלקי אינו אלא בעיר ישנה שהתנו כן בני העיר במעמד אנשי העיר. הריטב"א.
וזה לשון הרמ"ך: ובאתרא דליכא מנהג קבוע סתם משכנתא שתא דלא מצי לוה לסלוקיה מקמי הכי וכל שכן דלא מצי מלוה למתבעיה מקמי הכי. וצריך עיון אי מצי מלוה למתבעיה משתא חדא ואילך במשכנתא סתם באתרא דליכא מנהגא. ונראה לומר דכי אמור רבנן סתם משכנתא שתא תקנתא דמלוה היא דלא ליסלקיה מקמי הכי אבל תקנתא אחרינא דליכפייה איהו ללוה דליפרעיה כיון דלא אתני ומנהגא נמי ליכא לא מיחזי למימר דמצי כאיף ליה מדינא אי נמי מצינו למימר דמצי אמר מלוה אי איפשי בתקנת חכמים כגון זאת ופירות משכנותו איני רוצה לאכול או יפרעני או ימכרנה לי עכשיו וצריך עיון. ע"כ.

דשכונה גביה. פירוש שדירתו חשובה שכונה גמורה שאין לך שכן כמוהו. למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא. עיקר הפירוש דשכונה כולה גביה שאם קנה הוא אותו קרקע אין שום מצרן יכול לסלקו משם ואפילו באו ביחד עמו ואף על גב דאמרינן בעלמא דאי אתו בני מצרא בהדדי פלגי לה הכא איהו עדיף מכלהו ולא עוד אלא דאי קדים חד מבני מצרא וזבין לאו זביניה זביני ואתי איהו מפיק מיניה וכדאמרינן בפרק המקבל דמשכנתא לית ביה דינא דבר מצרא כלל כלומר לבני מצרא דלאו בני מצרא דמפיק מאיניש דעלמא וטעמא דמילתא דכיון דאיהו קאי בגווה ושכונה כולה גביה הרי הוא כמצרן מארבע רוחות. אבל רש"י כתב אין שכן טוב ממנו לקנותה. עד כאן ולפיכך אם קדם מצרן וזבין זביניה זביני. הריטב"א.

וזה לשון שיטה: למאי נפקא מינה משום דינא דבר מצרא. פירש רש"י אין לך שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למכרה אין בבעלי מצרים שכן טוב לקנותה כזה. נראה מדבריו שאם מכרה לאחד מן המצרנים בעל המשכונא מסלקו ולא ניחא לי דהא אמרן לעיל משכן לו בית וכו' בשווייה מותר ואם איתא הכי מאי נפקא ליה מינה בתנאי זה אפילו שימכרנה למצרן יכול לסלקו כל שכן לאחר. לכך נראה לפרש שאין המצרן יכול לסלקו אם מכרה לו או אם מכרה לאחר שאינו מצרן בעל המשכונא מסלקו. ואפשר שזה הוא דעת רש"י. עד כאן. ובמה שכתב הרשב"א לעיל דהתם היינו שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו וכו' יתורץ זה. עד כאן.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר כיון דבסוף משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא בתחלת משכנתא אית בה דינא דבר מצרא ולית ליה למשכנה אלא לבר מצרא. ולקמן בפרק המקבל דחינן להך סברא דכיון דמילתא דלא שכיחא היא דלמשכן איניש ברישא כי היכי דליזבין בתר הכי לא עבוד בה רבנן תקנתא. עד כאן. עיין בפסקי הרא"ש.

דזקפי רווחא אקרנא. פירוש שהנותן עסק לחבירו חושב כמה ריוח ראוי לצאת לכל הפחות וזקפי ליה עם הקרן ומקיים לו המתעסק בתורת חוב ואפילו הכי אסור דמי יימר דהוי רווחא דילמא ליכא רווחא כלל. ואסיקנא דאפילו היה תנאי ביניהם דאי לא הוי רווחא לא יהיב ליה מידי אסור דילמא נפל שטרא קמי יתמי וכו'. ומסתברא דאי מנחי שטרא ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: שטרי מחוזנאה דזקפי וכתבי ליה בשטרא. כך היו כותבין קבלתי מפלוני מנה למחצה שכר וקניתי ממנו חצי הריוח עשרים דינרין לשנה ולא אשבע והרי אני חייב מאה ועשרים לסוף שנה ואם יאמר הפסדתי בעסק ואשבע לא היו מאמינים בו אומר כבר קנית השבועה וחייבת את עצמך מאה ועשרים דינר ולא היה זה מן הדין. ואמימר היה כותב והיה מאמין והכתיבה היתה מועלת לו שהיה המקבל מתפחד והיה סובל ההפסד. אי נמי פירש שהיה מכזב והיה מפסידו בכך שטרו ואמר לו רב אשי ואיך לא היה אביו מתפחד אם ימות הוא יפול השטר ביד בניו ולא ידע את הדין במותו ויגבו את הכל שלא כדין. עד כאן.
אימת קנייה דליקנייה ניהליה בחכירותא פירוש לאו אימת ממש קנייה קאמר דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר וכיון שמשכנה לו וקבל כספו וכתב לו את השטר קנאה. אלא כנגד הרואים קאמר כלומר הרואה יאמר אימת קנאה זה וירד בה שהקנה אותה לבעלים אין זה אלא נוטל שכר מעותיו והיינו דקאמרו והאידנא דכתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין והדר חכרה ניהליה שפיר דמי ואי למקני ממש מאי שהינא כמה עידנין אלא שהה כמה עידנין דמיחזי דירד בה וקנאה לפירותיה והדר חוכרה ליה להאי. ואסלקנא דלאו מילתא היא ופירש רש"י דרבית גמורה היא. והוא מן התימה. ונראין דברי הרמב"ם שאינה אלא הערמת רבית וכדתניא ברבית דרב חייא. ואפשר שדעת רש"י לומר דכיון שחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדו וכאלו כן הוה והרי זה רבית קצוצה ויש לזה פנים. כן נראה לי לפי דברי הרב והרשב"א.

וזה לשון הרא"ש: אימת קנייה האי. אימת לאו דוקא דכיון דמשכן לו השדה קנאה בתורת משכון בכסף או בשטר וכו' אלא כיון שלא קנאה להיותה שלו אלא בתורת משכנתא ושם הלוה נקרא על הקרקע החכירות שנותן למלוה בכל שנה נראית כרבית. וגם מה שפירש רש"י והוי רבית קצוצה לאו דוקא אלא נראית כהערמת רבית ולאחר פשיטא שמותר למכרה אף על פי שאין כאן ספק שאף אם לא תעשה פירות צריך ליתן לו חכורו אבל ללוה אסור שנראה כרבית. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: והאידנא דכתבי הכי פירוש לאו דכתבי ולא עבדי דאם כן מאי מהני כתיבה דכתב בשיקרא אלא פירוש דעבדי הכי וכתבי ליה בשטרא ואפילו הכי אסיקנא דלאו מילתא היא פירש רש"י דמאן דעביד הכי רבית קצוצה היא כיון שאין לו ספק בפירותיו. ואחרים כתבו דלא הוי אלא אבק רבית דרבנן. ודעת הרמב"ם דליכא אלא משום הערמת רבית בלחוד וגובה אותו ולשון אמצעי משובח. ומסתברא דאי חכרה המלוה לאיניש דעלמא וההוא גברא חכרה ללוה שרי ואפילו לא נחת המלוה לתוך המשכונא כלל וכן קבלתי ממורי הרב. עד כאן.

ולאו מילתא היא. דמכל מקום מחזי כרבית מה שהלוה נותן לו כור בשביל חכירות דאף על גב דהמלוה מנכה לו מן החוב כנגד החוב שהלוה נותן לו מחכירות מכל מקום מיחזי כרבית ואינו מנכה לו אלא מעט בכל שנה והכור שהלוה נותן לו בשביל חכירות שנה. ואף על גב דכהאי גוונא היה מותר אם היה הקרקע בידו מכל מקום שאני הכא דכמו כן יש ספק דשמא ישתדוף ולא יטול כלום ולעולם ינכה לו מחובו כמו אם תעשה פירות אבל עתה שהיא ביד הלוה בחכירות לעולם ולוה נותן לו חכירתו כור לשנה יותר ממה שהמלוה מנכה לו ואם כן מיחזי כרבית. תלמיד הר"פ.
וזה לשון ה"ר יהונתן: אימת קנייה האי מלוה להך שדה ואקנייה לבעלים בתורת חכירות הלא לא ראו בני העולם שזרעה הוא מעולם ויחשבו שקנאה ממנו והדר חכרה לו אלא ודאי אמרי רבית קצוצה הוא נוטל שהרי אין טורח בו המלוה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דקא כתבי הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין וכו' כלומר שהה זה הקרקע כמה עידנין ביד המלוה ועבדה הוא בעצמו ואכל בנכייתא והדר חכרה זה הלוה בעל הקרקע מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דכיון דשהה גביה ואכלה כמה שני הכל יודעין דשל זה המלוה היא ומה לי עבד בה איהו דשרי בנכייתא ומה לי חכרה לו ובנכייתא. ולאו מילתא היא. וקאמר תלמודא אין לסמוך על זה דאפילו הכי אסור דהואיל ויתן לו כור חטים בין עבדה בין לא עבדה ואין גוף הקרקע קנוי לו לגמרי כשחוכרה הלוה עצמו מיניה מיחזי רבית קצוצה ואי עביד הכי הוה יוצאה בדיינים כל החכירות שנתן לו. והוא הדין נמי לקבלנות שהוא למחצה ולשליש ולרביע דאסור ואפשר לומר דלא הוה מיקרי רבית קצוצה קבלנות דהאי אי עבדה יהיב ליה ואי לא עבדה לא יהיב וכיון דבנכייתא אכיל לה מה לי אם עמדה ביד המלוה דאין יוצאה בדיינים כיון דאכיל בנכייתא ומה לי אם עמדה ביד הבעלים ונוטלין הן בשכר טרחן מחצה או שליש או רביע. ואכתי צריך עיון. אבל לכתחלה אסור למעבדה בנכייתא בין בחכירות בין בקבלנות דלא משתרי בשום ענין משכנתא אלא כעין משכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא אילין וכו'. עד כאן.

מתניתין: אין מושיבין חנוני למחצית שכר. פירוש לתת לו עסק להתעסק בו ושיחלקו הריוח וההפסד. והטעם משום דסתם עסק פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח להתעסק לו במחצה שהוא פקדון בשביל אגר נטר לי דמחצה שהיא מלוה והוי אבק רבית ולפיכך צריך שיתן לו שכרו כפועל בטל על מה שטורח או שיעדיף למתעסק כלום מן הריוח או שלא יטול כמותו בהפסד אלא אי נקיט בעל העסק פלגא באגר נקיט תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד נקיט תילתא באגר כדאיתא בגמרא. והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עיסקא אבל אם כל העסק קבל המתעסק אחריותו בתורת מלוה אסור לקבל ממנו מן הריוח כלום ורבית קצוצה היא. וכן אם העסק כולו אצלו בתורת פקדון גמור אפילו יקיים לו כל ריוח שבעולם אין כאן רבית אלא מתנה הוא דיהיב ליה שאין רבית אלא במלוה וזה ברור אבל אין להערים בדבר זה. והיכא נמי דליכא אלא שותף כי שניהם מתעסקים בדבר והטילו לכיס ומחלקים בשכר ובהפסד מעותיהם אין כאן צד רבית ולא בעי למיתן חד לחבריה שכר עמלו ואפילו הוא טורח יותר ממנה לפי שאין כאן מלוה אלא פקדון. הריטב"א.

אין מושיבין תרנגולים וכו'. ואין שמין עגלים וכו'. תרנגולים ועגלים תרווייהו על ידי שומא נינהו דאסירי. והאי דקאמר בתרנגולים מושיבין לישנא בעלמא נקט כדתנן מושיבין שובכין לתרנגולים. אי נמי שמוסר לו תרנגולת ואפרוחיה שיגדל אותם עם אמן עד שלא יהו צריכין לה ואחר כך תחזור האם לבעליה והוא יגדל אותם למחצה ואחריות על שניהם ועושה אותו שומא שאם ימותו ימותו לשניהם. הראב"ד.

אבל מקבלים עגלים וסייחין למחצה. פירוש שיטול מחצה גם במה שהם שוים עכשיו וזה שכר עמלו ומזונו ועושה אותו שומא שאם ימותו ימותו לשניהם וישלם לו מחצה שהרי שניהן שותפין בגופן מיד. הראב"ד.

עד שיהיו משולשין. פירוש שיתחייב אותו שקבל עגלים וסייחין לגדל אותן עד שישלם להם שלוש שנים. הריא"ף בתשובה מועתק מלשון ערבי.

גמרא: כפועל בטל של אותה מלאכה וכו'. פירש רבינו חננאל בכל מקום שנוטל כשיעור מה שהוא מוזיל ועושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין וכשאינם מוצאין מלאכה דים מוזילים ומשתכרים בפחות וכן פירש גם הראב"ד. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך גבי ברייתא דאין שמין לא את העזים ולא את הרחלות תנא קמא סבר לה כרבי שמעון בן יוחאי ואם איתא דרבי מאיר דברייתא כסתם מתניתין אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כרבי מאיר דטפי הוי עדיף לאוקומי תנא קמא כהלכתא וצריך לי עיון. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. פירש רבינו חננאל בפי שהיה מרויח במלאכתו באותה שעה שהוא עומד בטל ממנה שאין לפועלים אלא מלאכה מועטת. והלשון מסייעו קצת אבל אינו נכון דהא אמאי כיון דהשתא רווח טובא ודאי כל מה דמחסריה ליה הוי אבק רבית ואפילו תימא דהכא בכל דהו סגי וכעין מאי דאמרינן לקמן אפילו לא טבל עמו אלא בציר זהו שכרו משום הכי תיקשי ההיא דפרק אלו מציאות כדכתיבנא התם. והנכון כדפירש רש"י שאם מלאכתו הראשונה כבדה ומלאכה זו קלה אומדין כמה אדם רוצה להרויח יותר במלאכה קלה זו מהמלאכה האחרת שהיתה כבדה וכן מוכח בפרק השוכר את הפועלים. והא דאמרינן בסמוך אבל מעות דנפיש טרחייהו אימא לא סגי ליה כפועל בטל פירוש שאין הבטלה נכרת בין מלאכתו הראשונה למלאכה זו כל כך עד שינכה לו כלום ממה שראוי לו להרויח במלאכתו. עד כאן. ועיין לקמן בתשובת הריא"ף גבי בני רב עיליש.

וזה לשון ה"ר ברוך בספר החכמה סימן קל"ו: ושכרו כפועל לאו דוקא אלא אפילו דבר מועט רק שלשם שכר יתן לו ומותר דתניא כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר וכו'. בין רבי מאיר ורבי יהודה אין ביניהם אלא לשם שכר רבי מאיר בעי לשם שכר רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו'. דכיון דקיימי רבי מאיר ורבי יהודה בחדא שיטתא שלא להצריך שכר שלם הוה ליה רבי שמעון בן יוחאי יחיד במקום רבים ולית הילכתא כוותיה. כן קבלתי ממורי קרובי זצ"ל. עד כאן.

ולפירוש רש"י קשה דלא אתיא מתניתין כרבי מאיר וסתם מתניתין רבי מאיר היא. ולפירוש התוספות דאתיא כרבי מאיר אין לומר דנותן לו שכרו משלם דקאמר רבי שמעון משלם ממש קאמר דהא בתוספתא אמר רבי שמעון אינו דומה יושב בחמה ליושב בצל אלמא דאינו רוצה לומר משלם ממש. לכך נראה דרוצה לומר כפועל בטל רשמין כמה הוא רוצה ליטול ויבטל ממלאכה כבדה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הראב"ד: תנו רבנן כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר. פירוש לפי מה שהוא אומנותו והיינו כסתם מתניתין דקתני נותן לו שכרו כפועל בטל ומפרשינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה פירוש בשיש לאומן ריבוי מלאכה נוטל בשכרו ששה פשיטים על הבגד וכשהמלאכה מועטת עושה בארבעה וזה מפני שאין לו טורח כעסק זה כטורח אותה מלאכה. אי נמי כשהאומן בוטח על מלאכתו שלא תפסוק ממנו עושה אותה בפחות לפי שמלאכתו ארוכה עמו וכן המקבל העסק הגדול יודע שלא יפסוק עד זמן מרובה ממנו עושה עמו בפחות הילכך אפילו יטרח בעסק בטורח האומנות אינו נוטל בשכר האומנות אלא כשיעור שעת בטלתו ממנה והרב פירש בה כל צרכו. אלא דקשיא לי לרבי שמעון דאמר נותן לו משלם מאי טעמא. ועוד דאמרינן בשמעתין דתנא קמא דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כרבי שמעון ואמאי איצטריך ליה למימר כרבי שמעון לימא כרבי מאיר דהילכתא כוותיה. ואית דמפרשי בה פירושא אחרינא דרבי דאמר במתניתין שכר בטלה ורבי מאיר סבר מילתא פסיקתא בין לעסק מרובה בין לעסק מועט בין לזמן ארוך בין לזמן קצר והיינו פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וזהו סתם כל עסק ורבי שמעון סבר סתם כל עסק שיהא הכל למחצה ויתן לו שכר בטלה של כל יום ויום והוא כסתם מתניתין. עד כאן.

בד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל אי גרסינן כפועל בטל א"כ ל"ג במתני' בטל פי' בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה כו' מדפריך התם האי לאו בטל כו' עכ"ל מכל דבריהם נראה דל"ג בשמעתין מאי כפועל בטל אמר אביי כו' אלא דהתם בפרק אלו מציאות הוא דגרסינן לה והא לא בטל הוא אמר אביי כו' ודו"ק:

בא"ד ונותן לו שכרו כו' היינו כיושב ובטל לגמרי עכ"ל כתב מהרש"ל פירוש רואין אדם שבטל כו' כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה כו' וכן איתא בטור וכ"פ הר"ן והשתא ל"ק הצריכתות כו' ומהר"י קאר"ו לא ירד כאן לעומקו כו' שאומדין מלאכה הראשונה כו' כמה רוצה ליקח ולהבטל כו' וקשה דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קבטיל מיניה כו' עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהין דאי יש לפרש הכא כדברי הטור ולא תקשי והא לא קבטיל מיניה א"כ מאי קפריך התם והא לא בטיל מיניה כיון דאיכא לפרושי נמי התם כי הכא כפירוש הטור גם מה שנדחק ליישב הצריכתות לפירוש הטור הוא דוחק גדול דעדיין קושית התוס' לפרש"י במקומה עומדת דהא לפי מה דנפיש טירחא נוטל יותר שכר אבל לפי' הר"י קאר"ו ניחא הכל וכן מוכיחין דברי התוספות לפרש הכא כדבעי למימר מעיקרא באלו מציאות דנותנין לו כמו שירצה אדם ליטול וליבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי ממנה ולא שיימינן הך מלאכה דעביד השתא בין היא מועטת בין מרובה כפירוש הר"י קאר"ו אבל מלאכה הראשונה כפי מה שהיא ומרויח בה ודאי שיימינן דהא מפסיד מלאכה הראשונה ביושב בטל ממנה ופריך התם בהשבת אבידה אמאי לא שיימינן נמי לפי טורח מלאכת השבת אבידה דהשתא דהא לא בטיל הוא ואמאי לא שיימינן אלא מלאכה הראשונה בבטל ממנה לגמרי ולאו אלישנא דפועל בטל פריך אלא דכך ראוי ליתן לו כיון שהוא עוסק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבתה יכול ליטול שכר כו' בכמה יניח מלאכתו וישב בטל שמין נמי בכמה יניח מלאכתו ויתעסק בהשבה כמ"ש הרא"ש בפרק אלו מציאות וכדברי התוספות בשמעתין ומשני אביי דקושטא דהכי הוא וכפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מיניה כפרש"י התם אבל הכא ניחא לן לפרש כפועל בטל כדבעי למימר מעיקרא התם דלישנא נמי הכי משמע ולא תקשי ליה הכא והא לאו יושב ובטל הוא אלא עוסק במלאכת העסקא דבאבק ריבית הקילו ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כריבית כמו שחילק הרא"ש בזה ע"ש גם מ"ש בשם הר"ן שהוא על דעת הטור לא ראיתי דברי הר"ן בזה ואם כוונתו לנ"י שכתב בשמעתין כפועל בטל כו' כשיעור מה שהוא מוזיל ממלאכתו בשעה שאינו מוצא מלאכה לעשות עכ"ל דלכאורה הוא כדברי הטור ואינו כן אבל דבריו מובנים הם ע"פ פירוש הרי"ף ור"ח כמ"ש באורך במלחמות והוא מבואר ג"כ בנ"י בפרק אלו מציאות דה"פ כפועל בטל אם הוא חייט ובפרוס הרגל המלאכה מצויה ושכר תפירת הבגד סלע אל יאמר תן לי סלע אלא אומדין אותו בשעה שהוא בטל ואין לו מה לתפור דאז שכר תפירת הבגד חצי סלע וזו היא כוונת הנ"י הכא דפירוש כפועל בטל התם והכא שוין לפ"ז והטעם דמשערין כשער הזול מבואר שם בנ"י בשם הרנב"ר ע"ש גם תמצא פי' ר"ח בבכורות בתוספות פ' עד כמה וגם לפירוש זה לא שיימינן כלל לפי מלאכה דהשתא כמ"ש הטור ודברי מהר"י קאר"ו ברורים הם כדברי התוספות בלי גמגום גם דברי התוספות בפ' עד כמה מוכיחים כדברי מהר"י קארו ע"ש ושוב מצאתי גם שם בפ' עד כמה בדברי הרא"ש וז"ל פירוש כפועל בטל לגמרי אומדים כמה אדם רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו שהיה רגיל לעשות בה ולישב בטל עכ"ל והם בעצמם דברי מהר"י קאר"ו ודו"ק:

ד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל וכו' א"כ ל"ג במתני' בטל. ר"ל אלא גרסינן במתני' סתמא נותן לו שכרו כפועל ומפרש בברייתא דהיינו כפועל בטל אבל אי גרסינן במתניתין כפועל בטל א"כ ל"ג בגמרא כלל תנא כפועל בטל אלא גרסינן תכף ומיד מאי כפועל בטל אמר אביי וכו' וקאי אמתניתין וק"ל:

בא"ד פי' כקונט' כפועל בטל מאותה וכו' שזהו יותר ממה שנותנין לעשות. ר"ל כשאנו אומרים אדם שיש לו מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה כמה יניח מאותו ריוח ולישב בחנות יגיע לו שכר יותר מאלו היו אומרים כפשוטו כמה אדם רוצה ליטול שכר ולישב בחנות דהשתא לפירוש רש"י הא דתנא כפועל בטל אתי להרבות בשכרו ולא לפחות ולגרוע ואתי מתני' כר"ש ראמר נותן לו שכרו משלם וכן פרש"י בגמרא בדברי ר"ש משלם כפועל בטל דהא אין לך שכר שלם יותר מזה וקשה לפירושו וכו' דקתני כתוס' המושיב בחנות וכו' וקתני בדברי ר"מ נותן לו שכרו כפועל בטל א"כ מתניתין דפועל בטל אתי כר"מ ולא כר"ש והא דתנא כפועל בטל לגרוע משכרו אתא ולכך נראה לפרש כו' היינו כיושב ובטל לגמרי ר"ל אפילו יש לו מלאכה שמרויח בה הרבה אנו אומרים כמה היה רוצה ליקח להניח מלאכתו זאת ולישב בטל לגמרי ולא לעשות שום מלאכה דאנו חשבינן ישיבת החנות כאלו יושב ובטל לגמרי ואינו טורח כלל והשתא הא דתנא כפועל בטל לפחות ולגרוע משכרו אתא דדבר פשוט הוא דודאי אפי' יש לו מלאכה שמרויח בה כשאומר לו אני נותן לך שכירות ולא תצטרך לטרוח כלל רק לישב בטל בודאי מניח משכרו הראשון הרבה ונוטל שכר קל והשתא אתי צריכותא דגמרא שפיר וכו' והא דקתני בתוס' בסיפא וכו' ר"ש אומר וכו' אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל וכו' ר"ל דמשמע דר"ש ס"ל רחשבינן ישיבת החנות כאלו יושב בטל ולא ר"מ. אינו כן דר"ש לאו בטל לגמרי קאמר וכו' וה"ק ר"ש אע"פ שנותן לו שכרו משלם ותעלה על דעתך לומר דאם יש לו כבר מלאכה שמשתכר בה הרבה חייב ליתן לו כל השכירות שהיה מרויח במלאכתו הראשונח לכך קאמר אינו כן דעכ"פ יפחות לו משכירתו הראשון ויניח דבר מה מאותו הריוח שמתחלה היה לו מלאכה חמורה וכבדה ועתה הוא יושב בטל מאותה מלאכה החמורה וכבדה ועוסק במלאכה הקלה ממנה או שמתחלה במלאכתו האחת היה צריך לישב בחמה ובישיבת החנות הוא יושב בצל ומ"מ אומר זה מקרי שכרו משלם שהרי נותן לו כל מה שהיה ראוי ליתן לו ואע"ג שגם לפרש"י ע"כ צריך לפרש כן דברי ר"ש מ"מ כתבו התוס' זה בשביל שיש מקום לטעות ולומר דהא דתנא כפועל בטל אתא כר"ש משום דחזינן שהזכיר בדבריו אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל הוצרכו לכתוב זה והשתא לפי' התוס' הא דקאמר בגמ' מאי כפועל בטל א"א לפרש כפרש"י דבלשון קושיא הוא מאי כפועל בטל הלא אין יושב ובטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות וכו' דא"כ מאי משני אביי דהא לפי' התוס' האמת כן בדברי אביי דחשבינן ליה ישיבת חנות כאלו יושב בטל לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל אלא מפרשינן לה בלשון שאלה ופירושו קא מפרש מאי כפועל בטל אמר אביי וכו' א"נ בלשון קושיא הוא מאי כפועל בטל דמשמע כבטל לגמרי א"כ מה משלם לו דמה שייך שכירות מישיבה בטלה ומשני אמר אביי מאותה מלאכה דבטל מינה ר"ל שמשלמים לו בשביל שמניח מלאכתו האחת שהיה לו בה ריוח ומניחה ויושב ממנה בטל לגמרי ואינו עושה מלאכה כלל:

בא"ד ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות וכו' כדפריך התם האי לאו בטל הוא וכו'. נראה מדברי התוס' ששם בפ' אלו מציאות היה כתוב בספרים שלהם מאי כפועל בטל הא לאו בטל הוא וכן הוא באלפס"י ובאשר"י שם אבל בספרים שלנו הוא אינו וס"ל להתוס' דפריך שם הכי משום דמשמע ליה הברייתא דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי ע"ד שמפרשים התוס' דברי אביי דהכא שמשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה ולכך פריך האי לאו בטל הוא שהרי מטריח עצמו לחזור ולרוץ אחר האבדה להשיבה לבעלים ואין סברא להחשיבו באלו יושב ובטל לגמרי וא"כ מאי משני ליה אביי אם היינו מפרשים דברי אביי דקאמר כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה על דרך שפירשו התוס' דהכא שהרי על זה היה מתמיה המקשה לכך על כרחין צריכין אנו לפרש דברי אביי דהתם כמו שפרש"י שמשני דאין ר"ל שאנו מחשבין השבת אבדה כיושב ובטל לגמרי אלא שאנו אומרים כמה אדם רוצה להניח מהריוח ליבטל ממלאכתו הראשונה ולעסוק במלאכה זו כך צריך לפרש שם אבל הכא דלא פריך המקשה כן אנו מפרשים בפי' התוס' דלעיל מטעם הקושיות שהקשו על פרש"י וכ"ת איך שייך לומר כן לפרש דברי אביי שם בפ' אלו מציאות כפרש"י וכאן בפי' אחר והלא לשון אביי אחר הוא ובלשון שוה אמרה אביי הכא והתם אין זה תימה דהרי כבר כתב האשר"י בשמעתין וז"ל ואע"ג דלעיל גבי משיב אבדה פרישנא כפרש"י הכל לפי הענין התם דדין הוא דיהיב ליה שכרו משלם אכל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית עכ"ל ובזה יתורץ ג"כ הא דמקשין העולם על פי' התוס' דהכל טעמא מאי דמפני מה פריך התם המקשן ומתמה ומקשה והא לאו בטל הוא ולא פריך כן הכא או אנן בעצמנו תקשה לן זאת על פי' התוס' דפירשו שמשני אביי דחשבינן ליה כיושב בטל לגמרי נפרוך והא לאו בטל הוא דאין זה קושיא דהכא אין לתמוה על זה דמשום דאבק רבית הוא משום הכי דין הוא להקל וחשבינן ליה כיושב בטל לגמרי ונותן לו דבר מועט דבדבר מועט שנותן לו לא מחזי כרבית ואח"כ מקשין התוס' וא"ת א"כ הוא גומל שכרו על השבת אבדה וכו' ר"ל א"כ הוא שאנו מפרשים כפי' רש"י א"כ נוטל שכר על השבת אבדה דבשלמא אי הוה כפי' התוס' אנו חשבי' השבת אבדה כיושב ובטל לגמרי ואינו נוטל שכר על זה כלל ומה שנותן לו אינו נותן לו אלא בשביל שמתבטל ומניח מלאכתו הראשונה אבל לפרש"י שאנו אומרים כמה אדם רוצה להניח מהריוח שיש לו במלאכה כבדה לעשות מלאכה זו של השבת אבדה א"כ נוטל הוא שכרו משלם על השבת אבדה וכמו שביאר זה האשר"י לעיל פרק אלו מציאות לפי' רש"י שם וז"ל כגון מלאכה שנוטל עליה ארבע זוז ולהניח ולישב בטל היה נוטל זוז ולטרוח בהשבה היה נוטל שתי זוזים נותן לו שתי זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבדה עיין שם וא"כ הוא נוטל שכר מהשבת אבדה לפי' רש"י ובהכונס אמרי' וכו' דמאי הנאה קא מטי ליה ר"ל א"כ משמע דאינו נוטל עליה שכר רק משיב בחנם ועד כאן לא קאמרי רבנן טעינה בשכר וכו' ר"ל ועוד קושיא אחרת דאין סברא הוא שנאמר שיטול שכר על קיום המצוה ואע"ג שאמרו רבנן שנוטל שכר על הטעינה היינו משום דדרשי כן מיתורא דקרא דלכתוב קרא פריקה ולא בעי טעינה דק"ו הוא כדאיתא לעיל פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א) אבל גבי השבת אבדה כולי עלמא מודו דאסור ליטול שכר וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת כו' ר"ל אבל כשאין לו מלאכה אחרת אסור ליטול שכר וצריך לומר דכשיש לו מלאכה אחרת ומתבטל ממנה ע"י השבת האבדה מה שנוטל בשביל כך זה לא מקרי נטילת שכר על השבת האבדה אלא בשביל המלאכה שמתבטל ממנה ולכך אתי שפיר הא דאמרי' פרק הכונס דמשיב אבדה הוי שומר חנם דמשמע בכל ענין בין שיש לו מלאכה אחרת בין אין לו ועל דרך זה עולה הכל כהוגן:

אלא שהטור יורה דעה סימן קע"ז כתב וז"ל ולא כל שכרו אלא רואי' אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומרים כאדם בטל כדפרישית וכתב עליו הבית יוסף וז"ל ולי נראה שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוס' וכו' שהרי כולם הקשו לפירוש רש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל וכו' ואם כדברי רבינו גם לפירושו קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבדה כל כך בזול כמו למלאכה קלה לכן נראה לפרש דבריהם דאומרים כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה בין שנותנים לו מלאכה כבדה וכו' ר"ל ולפי זה אתי שפיר הצריכותא דקאמר בגמרא עיין שם בדברי הבית יוסף. ונראה שהבית יוסף מפרש דברי התוס' ממש ע"ד שכתכנו למעלה וכן משמע מדברי הרא"ש דהכא ומדברי הרא"ש דפ' אלו מציאות ומדברי הספר מצות גדול מצות עשה סימן פ"ב וכן הוא האמת בלי ספק אך שבספר חכמת שלמה כתב שפי' דברי התוס' הוא כדברי הטור יורה דעה ומתרץ הצריכותא שבגמרא לפי דרך זה בפי' דחוק וכתב על הב"י שלא ירד כאן לעומקא כאשר יעויין משם ומה מאד רחוקים דבריו ממני כי כל המדקדק ברכרי הרא"ש והסמ"ג הנזכרים לעיל ובתוס' בבכורות פ' עד כמה ימצא מבואר בהדיא שהאמת הוא שפי' דברי התוס' כדברי הב"י וכאשר הרחבנו הביאור למעלה גם הקושיא שהקשה הב"י מהצריכותא דגמ' אינו מתורץ כלל לפי דרכו של ספר חכמת שלמה ועיקר הקושיא שהקשה על הבית יוסף הוא דא"כ ה"נ איכא למפרך והא לא קא בטל מיניה כמו התם בפ' אלו מציאות דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם עכ"ל ומה מאד פליאה בעיני שלא ראה דברי הרא"ש שכתבתי למעלה שכתב דהכא באבק רבית הקילו חכמים וכו' דאלו ראה דבריו אלה לא הקשה זה דהא הכל מתורץ היטב ואדרבה לפי פירושו שמפרש דברי התוס' ע"ד דברי הטור לא יתיישב כלל מה שכתבו התוס' בדבור זה בסמוך ומיהו בפ' אלו מציאות גבי השבת אבדה וכו' נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם וכו' עד לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי וכו' כפי' הקונטרס עכ"ל דלפי פירוש של ח"ש אע"ג דפריך המקשה שם הכי אעפ"כ אפשר הוא לפרש שפיר התם הך דמשני אביי כפועל כטל וכו' על דרך דברי הטור כמו שמפרשינן ליה הכא כאשר מובן מעצמו והתימה ממנו ז"ל דהא גם לפי דרכו על כרחך צריך לחלק דשאני הכא דאבק רבית הוא דהא גם לפי פירושו שפי' כפועל בטל ר"ל אדם שבטל ואין לו שום מלאכה וכו' איכא נמי למפרך והא לא בטל הוא דהא יש לו מלאכה שמרויח בה שכר הרבה ועוד שגם לפי דבריו איך יתורץ עכ"פ דמ"ש התם פרק אלו מציאות דנותן לו שכר הרבה שאומרים אותו ע"ד פי' רש"י וכאן נותן לו פחות מזה דאומדים ע"ד פי' התוס' לפי סברתו אלא ע"כ צ"ל דשאני הכא דאבק רבית הוא מכל זה מבואר שדברי הב"י אמת הוא בלי שום ספק וע"ד שפי' למעלה דברי התוס' בביאור רחב אלא שמה שכתב הב"י שם שמשמע מדברי הרי"ף שהוא מפרש כפרש"י וכו' לא נראה כן שהרי לפירוש רש"י אתי' מתני' כר"ש כמבואר לעיל ומדברי הרי"ף משמע דאתי' כר"מ ופסק דהלכתא כר"מ ע"ש ולכך צ"ל דהרי"ף מפרש כפירוש של ר"ח שמביא הב"י וכן כתב בהדיא הרמב"ן בספר מלחמות ה' שהרי"ף מפרש כפי' ר"ח ע"ש ועור נ"ל לומר שגם דברי הטור נמשכים אחר פירושו של ר"ח ולא אחר דברי התוס' ומעולם לא עלה על דעת הטור לפרש דברי התוס' כן אלא משום שראה הטור שהרי"ף והרבה מפרשים תופסים פירוש ר"ח לעיקר וגם הרמב"ן הכריע כדברי פי' ר"ח כמו שכתב הב"י וכאשר מבואר בדברי הרמב"ן בעצמו לכך נמשך הטור ג"כ אחר פי' הר"ח אע"ג שאביו הרא"ש נמשך אחר דברי התוס' ראה הוא לתפוס דברי ר"ח ואע"ג שלפי הנראה יש שינוי קצת כין פירושו של ר"ח ובין דברי הטור שהרי לפי פי' ר"ח משערין כפי שהיה לוקח ממלאכתו הראשונה בשעת הבטלה ולפי' הטור משערין באדם שבטל ואין לו מלאכה כלל כמה רוצה ליקח ולעסוק בעסק זה כמבואר מדבריהם כשתדקדק בהם מ"מ נ"ל שדברי הטור הם הולכים בדרך פירושו של ר"ח שחילוק קטן יש ביניהם ועיין בתוס' בבכורות פרק עד כמה בסוף הדבור שמשמע שדברי ר"ח הם כדברי הטור הגם שדברי התוס' שם מלא טעיות וקשה לכוונם זה נראה לי ברור בשיטה זו:

תוס' בד"ה ונותן לו כו' כיושב ובטל לגמרי כו' נ"ב פי' רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק אפי' היה לו מלאכה מרובה כו' וכן איתא בטור וכן פי' הר"ן והשתא ל"ק הצריכתות דה"ק אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא שיימינן כפועל בטל שהוא מוזיל במלאכה אלא כסתם אדם שיש לו עסקים כמה הוא לוקח ועוסק במלאכה וק"ל ומהר"י קאר"ו לא ירד כאן לעומקו שהוא רצה לפ' כפועל בטל לגמרי שאומדין מלאכה הראשונה ואומדין כמה רוצה ליקח ולהבטל ממנו לגמרי וקשה דא"כ הכא נמי איכא למפרך והא לא קא בטיל מיניה כמו התם דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם ודו"ק היטב:

גמרא. קנינא מיניה וכו'. ר"ל הפירות ועיין בפוסקים:

בתוס' בד"ה ונותן לו וכו'. מהר"ם ז"ל מאריך בביאור דבור זה יחשוב כי כביר מצאה ידו להשיג על מהרש"ל ז"ל ובלי ספק כי לא נעלם מהגאון הנ"ל מה שידוע לבר בי רב דחד יומא אך כיון שראה דברי הטור מפורשין רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה [כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה כו' אין אומרין כמה היה זה רוצה ליקח כו' אלא אומדין כאדם בטל כו'] והוא אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל שכתב כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין וכו' אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה ובין מועט פי' בין היה עוסק במלאכה מרובה וכו' שכרו שוה וכו' מלשון שכתב הרא"ש שהוא רגיל וכו' בין היה עוסק וכו' משמע דאיירי במלאכה הראשונה [ואפ"ה שמין כאדם בטל ממלאכה הראשונה] גם שכרו שוה משמע הכי דאי כפירוש הב"י אין השכר שוה [בכל אדם דאדם שמלאכתו יקרה שכרו מרובה מאדם שאין מלאכתו יקרה וחשובה כ"כ] מ"מ גם לשון הרא"ש אפשר לפרש כפירוש התוס' ופי' בין מרובה מלאכה שעוסק בה עתה בין היא מרובה וכו' שכרו שוה [וקאי שכרו שוה אשכר אותה מלאכה שעוסק בה עתה בין היא מרובה כו'. אבל רש"ל מפרשו כפשטיה] ואף שבס"פ עד כמה מפרש כהב"י עכ"פ הכא לא מפרש כן ודחק עצמו מהרש"ל לפרש גם דברי התוס' דהכא שסתומין ולא פירשו בפירוש כהרא"ש והטור ואל יהיה בעיניך לדוחק לפרש הצריכותא אליבא דמהרש"ל דהא אף לפי' הפשוט פירוש הב"י צ"ל חלוקה השניה ואי תני מעות ליקח בהן פירות כו' אבל חנוני דלא נפיש טרחא אימא סגי במשהו כו' דהא לא שיימינן ליה מלאכה דהשתא באמת ע"כ צ"ל דה"א דוקא במעות דנפיש טרחא האידנא שיימינן ליה מלאכה הראשונה אף אם היא מלאכה חשובה ויקרה כו' כמו כן נמי לפי' המהרש"ל צריכותא הראשון דה"א חנוני הוא דסגי ליה ולא שיימינן ליה מלאכה הראשונה וכו' וצריכותא השניה כפשטייה ועיין כי כן נראה לפענ"ד והתוספות לפירש"י הקשו שפיר [דלפירושו שיימינן מלאכה הראשונה ומלאכה שעוסק בה לפי מה שהיא] וק"ל. אך באמת דעת התוס' אינו כן ופירושם הכא כמו שכתבו פרק עד כמה [וכפירוש הב"י] ע"ש ופירוש פועל בטל הכא לפי האמת כדעת המקשן פרק אלו מציאות ונותנין לו כמו שירצה אדם ליטול ולבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי ממנה ולא שיימינן הך מלאכה דעביד השתא בין מרובה בין מועט אבל מלאכה הראשונה כפי מה שהיא ודאי שיימינן דהא מפסיד ממלאכה הראשונה ביושב בטל ממנה ופריך התם גבי השבת אבידה אמאי לא שיימינן נמי לפי טורח מלאכת השבה דהשתא דהא לא בטל הוא ואמאי לא שיימינן אלא מלאכה הראשונה כבטל ממנה לגמרי ולאו אלישנא דפועל בטל פריך [מדלא פריך נמי הכא כן] אלא דכך ראוי ליתן לו כיון שהוא עוסק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבה וכו' יכול ליטול שכר וכו' כמ"ש הרא"ש פרק אלו מציאות וכדברי התוס' בשמעתין דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק כו' ומשני אביי קושטא דהכי הוא וכפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה וכפירש"י התם אבל הכא ניחא לן לפרש כפועל בטל כדבעי למימר מעיקרא התם דלישנא נמי הכי משמע ולא תקשי ליה הכא והא לאו יושב בטל הוא אלא עוסק במלאכה בעיסקא דבאבק רבית הקילו ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מיחזי כרבית כמ"ש הרא"ש וכו' וכ"כ מהר"ש:
ואשר מורה על פירוש זה הוא אמרם והא דקתני בתוספתא סיפא כו' לאו בטל לגמרי כו' והשני אמרם מדפריך התם האי וכו' כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי וכו' [משמע דפועל בטל דהכא לפי האמת הוא כן] ומאמרם וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה דע"כ צ"ל [לשון א"כ שכתבו] דאם נפרש התם נמי כפי' פועל בטל דהכא לא קשה מידי [דאינו נוטל על השבה רק כאלו הוא בטל וכפירוש הב"י] והגע עצמך לפירוש רש"ל השכר בא על ההשבה דהא ראינו אותו כפועל בטל שאין לו אומנות ולא חשבינן אומנות הראשונה [ואינו נוטל רק בעד ההשבה] לכן נראה בעיני שהטור הלך לשיטת אביו אבל דעת התוס' אינו כן ובפרק עד כמה מפרש הרא"ש ג"כ כפירוש התוס' דהתם ודעת התוס' הכא אינו כן דמפרש פרק עד כמה כפ"ה וגם הסברא נוטה יותר למ"ש הטור דלפי' התוס' אם נותן עיסקא לאדם בטל שאינו עושה מלאכה אינו נותן לו מאומה והא ודאי מיחזי כרבית דטרח בפלגא מלוה חנם ועיין. ודעת הרי"ף צ"ע עיין במלחמות שרוצה לפרש כפי' ר"ח ועיין בסמ"ג עשין פב מפרשים בע"א ע"ש ובביאורי מהרא"ם:

משנה וסייחים. פי' התויו"ט בני אתונות לפ"ז לא א"ש סיפא ומגדלין אותן כו' וחמור כו'. לכן נראה דסייח כולל גם בן סוס וכ"נ מפרש"י כאן ובריש ר"ה פי' ג"כ סייח עייר בן סוס:

רש"י ד"ה וחמור. מגדלה עד כו'. כצ"ל:

גמ' לדינא דבר מצרא. עי' לקמן דף עג ע"ב תוס' ד"ה נטר:

מתני' אין מושיבין חנוני. עיין לקמן דף קד ע"ב תוס' ד"ה האי:

תנא כפועל בטל. כ' תוס' אי גרס א"כ לא תני במתנ' כפ"ב כוונתם מבואר שנתכוונו למ"ש הרמב"ן במלחמות ה' כיון דבמתני' לא תני להדי' פ"ב א"כ מצינן לפרש סתם מתני' כר"מ דיקצוץ לו אפי' דבר מועט א"כ מאי דוחקי' להש"ס לאתוי עלה הך בריתא דאתי' כר"ש לרש"י אע"כ דהך בריתא אתי' ככ"ע ולר"מ יתפרש כפי' תו' ודלא כרש"י ואתי' סתם מתני' כר"מ ערמב"ן

והנה הטור מפרש פ"ב באבידה כפרש"י וכהסכמת תו' ובבכורות לענין נוטל שכר לראות מומי בכור מפרש כשי' תו' דפ"ב מאותה מלאכה דהשתא וכאלו לא עביד מידי מלאכת ראי' מומין ולענין ריבית מפרש כר"ח דמייתי תוס' בבכורות בסוף דבריהם כאדם בטל הנשכר למלאכת החנות והמעיין בצדק בלשון רא"ש דשמעתין יראה שכן הוא כוונתו ג"כ וכבר הלכו בו נמושות ודברי אלו שאני כותב פה ביישוב הם ממש דברי הנקוה"כ וברוך שכוונתי לדעתו הרמה ולהיות כי מ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש לא מנעתי מלכתוב מה שעלה בדעתי והוא כי חזינן בלשון התו' שכ' דאבידה אסור ליקח עליו שכר מדאצטריך היתר בפריקה וק' תי"ל מדכתיב ואותי ציוה מה אני בחנם דמהאי טעמא אמרינן בבכורות אסור ליקח שכר על שום מצוה ולא דוקא לדון ולהורות אלא להזות מי חטאת וכדומה וע"כ נראה דהיינו דוקא בדבר מצוה שבין אדם למקום כגון להזות מי חטאת לטהרות דאינו אלא מסייע לחברו לדבר מצוה להיות טהור וע"ז נאמר מה אני בחנם משא"כ השבת אבידה ופריקה אעפ"י שהוא מצוה לסייע לחברו ולהשיב ממונו מ"מ אנינו אלא בין אדם לחברו לא שייך מה אני בחנם כי לו לחברו שאבד אבידה שימצא מי שיחזרנו לו בשכר פעולתו והוה סד"א שאפי' אדם בטל המוצא אבידה נהי שהוא מצווה ועומד להגבי' האבידה ואינו רשאי להניחה ולילך לו ומכ"ש שלא יקחנה לעצמו אלא על כרחו יגביה ויכריז ויטריח להשיבה אל בעלי' מ"מ ה"א שיקבל שכר על פעולתו מש"ה הוצרכו תוס' למילף מדאצטריך להתיר טעינה בשכר ש"מ אבידה בחנם:

וכיון שזכינו לדין יש לחלק בין ההיא דבכורות להך דאבידה דהתם כיון שמשלם לו שכרו כנגר ונפח שיהיה הולך בטל לגמרי תו לא ישלם לו במה שעושה עתה מלאכת הזיית מי חטאת ואפי' שום מצוה שמלאכתה כבידה לתקוע לו שופר ולעשות לו תפילין וכדומה לא יחשב למאומה אלא כהולך בטל ממש דאל"כ אינו דומה למה אני בחנם ונהי דיכול לטול שכר ממה שהוא מתבטל ממלאכת נגרות שלו מ"מ אותה מצוה לא יחשב למאומה כ"א כהולך בטל ממש דמה אני בחנם. כ"ז במצוה שבין אדם למקום משא"כ בהשבת אבידה דמסברא חצונה אפי' היה הולך בטל בשוק הי' לו לטול שכר על ההשבה ורק מדאצטריך טעינה ילפי' דלא יטול שכר א"כ די לנו כהולך בטל בשוק אבל מי שעוסק במלאכה ומתבטל ממנה ישתלם במה דביני וביני ומטעם שכ' רא"ש בפ' אלו מציאות דכיון שעל כרחינו באנו לשלם לו הפסד מלאכתו הראשונה נשלם לו נמי מלאכת השבת האבידה ע"ש וצדקו דברי הרא"ש והטור שמחלקים בין ההיא דאבידה לההיא דבכורות:

ומעתה נבוא לבאר החילוק בין ההיא דשמעתין לההיא דאבידה דבשמעתין הרי הוא בעצמו אינו רוצה שום שכירות דנוח לו לקבל עיסקא אלא שאנו אוסרים שלא יפעול בחנם משום דמחזי כריבית והנה במה שהוא מתבטל מנגרות אינו מחזי כריבית שהרי כבר בטל הוא מאותה מלאכה ע"י פלגא מלוה שלו ואפי' לא היה לו פלגא פקדון של אידך והיה מתעסק בשלו לבד נמי לא היה עוסק בנגרות דהרי כ' תו' בשם תוספתא דהיושב בחנות יהיה עינו על חנותו ולא יעסוק במלאכה אחרת אע"ג דהם לא כ' כן אלא בעוסק בשל אחרי' אבל בעוסק בשלו אין לנו עסק עמו ואם ירצה לעסוק באומנות אחרת הרשות בידו משום שרוצה הוא לזו' בנכסיו ומה לנו עמו אבל עכ"פ אורחא דמלתא הוא שהיושב בחנות אינו עוסק בדברים אחרים ועיניו בחנותו נמצא מכיון שעוסק בפלגא מלוה דילי' תו אנינו לא נגר ולא נפח ואינו אלא איש בטל דהרי היה צריך לישב בחנותו כל היום בשביל פלגא מלוה ואין לו הפסד במה שיושב גם עם פלגא פקדון אך שכר טרחתו של עכשיו ישלם לו דלא להוי כריבית במה שטורח עבורו בחנם:

ומשא"כ בפ"ב דאבידה דע"כ פשטי' דברי' א"א לפרש כהולך בטל בשוק שהרי מתני' מיירי בשהיה בטל מסלע וע"כ א"א לפרש אלא כפ"ב ממלאכה של עכשיו וע"ז הק' הש"ס הא לא בטל שהרי משיב אבידה ומשני מאותה מלאכה דבטיל מיני' דהיינו ששמין ב' המלאכות וכדעת רש"י וא"ש דברי רא"ש וטור בג' מקומות:

גמרא אמר רב אשי אמרו לי סבא דמחסי' סתם משכנתא שתא כו' ופרש"י דאף באתרא דמסלקי לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא. וקשה דהא רב אשי גופא אמר לעיל בסמוך דנכייתא אסור וא"כ הא דסתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה שהרי לעולם אסור למלוה לאכול הפירות וא"כ ודאי ניחא ליה דלשקול זוזי וליסתלק ואף אם נאמר דכיון דסתם משכנתא שתא הוי תוך שנתו כאתרא דלא מסלקי מ"מ כ"כ דלרב אשי אף בדלא מסלקי הוי אבק ריבית לרש"י כדמוכח בריש פרקין וכתבתי בסוגיא דשמעתין באריכות וא"כ אף בנכייתא אסור לכתחלה דכיון דלא יליף משדה אחוזה נכייתא זו לאו כלום היא לענין ריבית וזה מוסכם. אמנם הרי"ף ז"ל כתב דכל הני מימרי דשמעתין לענין אתרא דמסלקי או לענין מסלקי היינו בדיעבד וכבר השיגוהו הקדמונים שדוחק גדול לומר כן. מיהו לענ"ד יש לפרש שפיר מילתא דרב אשי הכא דאיירי במשכנתא דסורא דשרי לכ"ע וכבר כתבו התוס' בד"ה במישלם דמשכנתא דסורא נמי אתרא דמסלקי הוא ופירושם מוכרח לפי גירסת הספרים שלנו דגרסי לעיל במימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' ועלה מסקינן דניכול במשכנתא דסורא אלמא דאתרא דמסלקי הוא וא"כ שפיר אמרו סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא ונ"מ דאף במשכנתא דסורא דאתרא דמסלקי הוא אפ"ה לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא ומה שלא פי' הרי"ף כן היינו משום שסובר דמשכנתא דסורא אתרא דלא מסלקי הוא לפי גירסתו דנראה דגריס במימרא דמר בריה דר"י באתרא דלא מסלקי כמ"ש הנמוקי יוסף וכ"כ מהר"א ששון אליבא דהרי"ף ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה ונותן לו שכרו כפועל כו' וקשה לפירושו דקאמר בגמ' כו' והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פי' רש"י כשנעיין היטב בלשונו דנקט לדוגמא אם היה נגר או נפח שהיא מלאכה כבידה מישיבת החנות ולא נקיט הדוגמא להיפך כגון שהמלאכה ראשונה קלה מזו דיהיב ליה טפי אע"כ דמשמע לרש"י ג"כ דעיקר לישנא דכפועל בטל היינו להקל על הנותן כמו לכל המפרשים ומש"ה מפרש שזה הוא הקולא משום דמסברא היה ראוי ליתן לו כל דמי הביטול ממלאכתו הראשונה שהרי מפסיד אותה ואע"ג שמרויח שלא תכבד עליו העבודה מ"מ לאו כל הדיעות שוין ואיכא אינשא דרווחא דממונא עדיף ליה מצערא דגופא ולא איכפת ליה בהכבדת העבודה וכדאמרינן נמי בעלמא דאינשי דמחוזא אי לא עבדי חלשי ומש"ה קמ"ל דאפ"ה תקנו חכמים שינכה לו עבור הכבדת העבודה של מלאכתו הראשונה וא"כ א"ש לפ"ז הצריכותא דסד"א דוקא בחנווני דלא נפיש טירחיה כלל וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ומסתמא ניחא ליה טפי מלהיות נגר או נפח דנפיש טירחא ומש"ה מנכה לו משא"כ במעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה אע"ג דלא נפיש כ"כ כמו נגר או נפח אפ"ה ה"א דמצ"ל דלא איכפת לי בהאי טירחא טפי פורתא וא"כ צריך לשלם לו כל דמי ביטולו של נגר כו' קמ"ל דאפ"ה מנכה לו לפי ערך הטורח כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וק"ל. וכמ"ש כאן הוא ברור דהא ההיא דכפועל בטל דפ' אלו מציאות הסכימו התוס' לפי' רש"י ואפ"ה אמרינן שם אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם ולא סגי ליה כפועל בטל אלא נותן לו שכרו משלם ואין מנכה לו טורח עבודתו הראשונה ודו"ק ועי' מ"ש שם בחידושי:

בא"ד ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה שכתב בשם הטור י"ד שפי' על דרך זה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן לאדם שיושב ובטל לגמרי שיתעסק לישב בחנות זה תמצית דבריהם וכמו שהכריח מהרש"ל ויבואר בסמוך ועל דבר זה נאספו כל העדרים אבירי הרועים ה"ה הרב בית יוסף ובעל הדרישה והב"ח ומהרש"א ומהר"ם ובעל תורת חיים זכרונם לברכה וכולם לדבר א' נתכוונו לסתור פירוש הנזכר איש לפי חכמתו ומפרשים בע"א שאומדין מלאכה הראשונה כמה אדם רוצה ליקח לישב בטל לגמרי ממלאכתו. ובאמת שמצד הלשון של התוס' דהכא מסייע קצת לפירושם וביותר של' התוס' במסכ' בכורות פ' עד כמה נראה לגמרי כפירושם ול' הרא"ש ז"ל דשמעתין יש לפרשו היטב על שני הדרכים ומטין יותר לשיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ול' הרא"ש דבכורות אף שכתב מהרש"א ז"ל שכתב בפירוש כשיטת הבית יוסף אפ"ה נלע"ד שאין בזה שום סתירה לדברי הטור י"ד ואדרבה כדמות ראיה לדבריו כמו שאבאר. אלא שעכ"פ כיון דנפיק האי מילתא מפומייהו דהני אשלי רברבי מרבינו יעקב בעל הטורים ומהרש"ל ז"ל א"כ מוטל עלינו חובת הביאור ליישב בכל מאי דאפשר דלא תקשה אליבייהו כלום מסוגיא דשמעתין ומהשקלא וטריא של התוס' ולא נחוש כ"כ לשמור המלות רק תוכן הענין וזאת אשר יצא ראשונה שהריני מוסיף להקשות על שיטת הטור ומהרש"ל דהא בהדיא אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וזה הל' משמע להדיא שאומדין כמה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו הראשונה משא"כ לשיטתם א"א ליישב כלל לישנא דבטיל מינה. והאמת יורה דרכו דלענ"ד לשיטת הטור לא הוי גריס כלל כל הא מילתא בשמעתין אלא תנא כפועל בטל ותו לא מידי וכמ"ש מהרש"א ז"ל בעצמו שכן היא גירסת התוס' וחי נפשי שבתחלת עיוני בל' התוס' כוונתי בזה לדבריו אלא שלא עלה בלבי להגיה הספרים אלא שהדברים מוכרחים וכן נראה מל' מעדני מלך בבכורות פרק עד כמה דלא גריס להו בכל דוכתא אלא אגב שיטפא דפרק אלו מציאות וא"כ אם נאמר שהאמת כדברי מהרש"א ז"ל בזה הרי ראיה מפורשת לדברי הטור דהיא גופא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס הכא האי קושיא והאי פירוקא כמו בפרק אלו מציאות אע"כ דהכא אתי ליה שפיר שמפרש כפועל בטל כאדם בטל לגמרי כמה רוצה ליקח לישב בחנות או ליקח פירות שכן ראוי להיות באמת מצד הסברא דהא מדינא אינו צריך ליתן לו כלום שהרי מרצון עצמו מבטל ממלאכתו הראשונה ועוסק בזו להנאת עצמו בלי שום שכירות שבזה נאות לו אלא דאפ"ה אסרו חכמים משום דמיחזי כריבית במה שעוסק במלאכת הנותן עבור חלק המלוה בחנם ומש"ה אמרו שצריך לשלם לו אותו שכר משא"כ במה שמפסיד המקבל שכר מלאכתו הראשונה זה לא מיחזי כריבית שאין זה תועלת המלוה דמאי איכפת ליה למלוה בזה אם היה קודם לכן נגר או נפחי או זהבי או אדם בטל של מלאכת החנות כולם שוין ואי משום שהזהבי מפסיד יותר מי הכריחו לכך וכיון דמנפשיה קעביד וצד ריבית נמי לא שייך כה"ג שאינו לתועלת המלוה א"כ אתי ליה שפיר לישנא דפועל בטל ע"ד פי' הטור ומהרש"ל ולא קשיא להש"ס מידי ומש"ה לא גרסינן האי קושיא והאי פירוקא משא"כ בפ' אלו מציאות שהוא להיפך שאדם בטל אינו רשאי ליקח שום שכר על השבת אבידה שהתורה חייבתו להשיב בחנם אלא שמי שעוסק במלאכתו שלא חייבתו התורה לבטל ממלאכתו ולהתעסק באבידה דילפינן מאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אפ"ה תקנו חכמים שיש לו להתעסק באבידה ושיטול שכר ביטול מלאכתו מבעל האבידה ועלה קתני התם שנותן לו כפועל בטל וא"כ א"א לפרש כלל ששמין כמה יתן לאדם בטל שיתעסק בהשבת אבידה דא"כ לקתה מדת הדין דמ"מ יפסיד זה דמי ביטול מלאכתו הראשונה והתורה אמרה שלך קודם לשל כל אדם אע"כ פשיטא ליה לתלמודא התם דהאי כפועל בטל דהתם היינו כמי שרוצה להיות בטל ממלאכתו הראשונה וע"ז מקשה התם שפיר והא לאו בטל הוא פירוש דנהי דמדינא ראוי להיות כן שהרי אין לו ליטול אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה משא"כ התעסקות האבידה חייב לעשות בחנם כיון שאין מפסיד מכיסו כלום דטירחא דגופא אטרחוה חכמים מגזירת הכתוב ולא טירחא דהפסד ממונו אלא דאפ"ה מקשה שפיר דלשון פועל בטל משמע דבאמת בטל הוא והאי לאו בטיל מיניה וע"ז משני אביי שפיר והיינו כפי' הקונטרס שם וכמ"ש התוס' כאן שפי' רש"י שם מוכרח כיון שהקושיא דהתם היא מצד הלשון נמצא דלפ"ז נחה שקטה קושית מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי נמי בפ' אלו מציאות דפירוש כפועל בטל היינו כמו שפירשו הטור ומהרש"ל כפועל בטל דהכא ולפמ"ש נתבאר דשם א"א לפרש כן. ומעתה אשוב אתפלא על מהרש"א ומהר"ם ז"ל מה יענו לקושיית מהרש"ל ז"ל דכיון דלפירוש התוס' המקשה דהתם דפ' אלו מציאות הוי ס"ד דכפועל בטל דהתם היינו כפירוש הבית יוסף כאן שאומדין כמה רוצה ליקח להיות בטל ממלאכתו הראשונה ואפ"ה מקשה שם דא"א לומר כן דהא לאו בטל הוא והיינו ע"כ דלשון כפועל בטל קשיא ליה דהא ליכא למימר דאעיקרא דדינא קשיא ליה דכיון דעכשיו לאו בטל הוא אלא שעוסק באבידה יש לו ליטול שכר התעסקותו מלבד דמי ביטול מלאכתו הראשונה הא ליתא דמאי פסיקא ליה להקשות כן דאדרבה יותר משמע שאינו רשאי ליטול שכר השבת אבידה גופא כמו שהקשו התוס' כאן אליבא דרש"י ויישבו בדוחק מ"מ מנ"ל להמקשה להקשות אע"כ דעיקר קושית המקשה דהתם היינו משום שאין לשון כפועל בטל סובל כן כיון דקושטא דמילתא לאו בטל הוא וא"כ הכא בסוגיא דשמעתין נמי היאך אפשר לפרש כן לשון כפועל בטל כפירוש הב"י ומהרש"א וסייעתו דהיינו לגמרי כאותו הפירוש שדחה המקשה שם מצד דהל' לא משמע כן וה"נ דכוותיה ששניהם בלשון א' נאמרו לגמרי ובזה נסתר מה שכתבו מהרש"א ומהר"ם ז"ל והב"ח וסייעתו דהכא אתי ליה שפיר כיון שכן ראוי להיות מצד הדין שלא ליטול שכר ישיבת החנות דבאבק ריבית הקילו ע"ש באריכות. ולדעתי בודאי לא נעלם כל זה ממהרש"ל ז"ל שכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין אלא דאפ"ה מקשה מהרש"ל שפיר שכן דקדק בלשונו הצח וכתב דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם וכוונתו מבואר למה שכתבתי דאי אעיקרא דדינא התם נמי לא הוי פריך מידי דכל שכן התם ראוי להיות כן מצד הדין שאין נוטלין שכר על השבת אבידה ומש"ה לא שקיל אלא כיושב בטל עכשיו אע"כ דאפ"ה לא מסתבר שם לש"ס לפרש כן מצד הלשון דכפועל בטל וא"כ בשמעתין נמי אין לפרש כן מצד זה הלשון עצמו. ולכאורה היה נ"ל ליישב קושית מהרש"ל ז"ל לדידהו ולומר דהכא מצד הלשון נמי לא שייך להקשות והא לאו בטל מינה הוא דאיברא עיקר השכר על השעה שיושב ובטל הוא דבמה שמתעסק בישיבת החנות אין לו ליטול שום שכר דכיון שנוטל חצי הריוח בכל דבר ודבר שהוא מוכר ומודד א"כ כל מה שטורח לא טרח אלא בשביל חלק עצמו וחלק חבירו ממילא אתי כדאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וא"כ עיקר השכר שנוטל היינו בשעה שיושב ובטל ואפ"ה אינו רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה אף בשעת הבטלה ממלאכת החנות כמו שכתבו כל הפוסקים מהתוספתא דהמושיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו כו' משא"כ אם היה החנות כולו שלו היה רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה בשעה שיושב ובטל בחנות ומש"ה אתי ליה שפיר לישנא דכפועל בטל כן היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' עצמם לקמן בד"ה דאמרי אינשי גביל לתורא משמע להדיא דנוטל שכר התעסקות המכירה משום דבלא"ה היה עוסק כל אחד מהם ביומו ע"ש ויש ליישב ויבואר לקמן ואני לא באתי כאן להכריע אלא ליישב מיהא שיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ולפמ"ש נמי נדחה ראיית מהרש"א ז"ל שכתב שהרא"ש גופא כתב כן במס' בכורות פ' עד כמה כפי' הב"י ואני בער ולא אבין דתיפוק ליה שהטור עצמו כתב כן בהלכות בכורות סי' שי"ב היפך ממה שפירש כאן אע"כ שמפרש כל אחד לפי הענין והדבר ברור דלפמ"ש ההיא דבכורות דמי לגמרי לההיא דפ' אלו מציאות דהתם נמי אין אדם בטל רשאי ליטול שום שכר על ראיית הבכור דילפינן מה אני בחנם אף אתם בחנם ולא שרי ליה למשקל כ"א שכר בטלה דמוכח כמו בנוטל שכר לדון ומש"ה א"א לפרש שם כמו שפירש הטור כאן כדפרישית לענין אבידה וא"כ מצינן למימר שהרא"ש עצמו ג"כ סובר כן וכ"ש אם נאמר דהתם גרסי הרא"ש והטור לקושיא ופירוקא דאביי כמו בפ' אלו מציאות ובשמעתין לא גרסי להו א"כ כ"ש דא"ש טפי כדפרישית. אח"ז עיינתי היטב בבית יוסף סימן קע"ז שכתב ראיה לפירושו מל' הרא"ש בתוס' שלו בשמעתין והמעיין היטב יראה דאדרבא להיפך הוא שדברי הרא"ש שם הם לגמרי כדברי בנו בעל הטורים ואפשר שהטור הוציא דין זה מל' הרא"ש בתוספותיו אלא דמ"מ נראה לי מל' הרא"ש שם דגריס בשמעתין ומאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה כו' וא"כ נראה שכן היא הגירסא ג"כ לפני בעל הטורים וכן נראה שהיתה גירסת מהרש"ל ז"ל מדלא הגיה כלום בספר חכמת שלמה כדרכו תמיד ואפ"ה אין בזה שום סתירה למה שכתבתי בשמם דעיקר הדיוק של התוס' דהתם באלו מציאות גרסי והא לא בטל מינה וא"כ משמע דאלישנא פריך מה שא"כ הכא ליכא מאן דגריס האי לישנא אלא מאי כפועל בטל וא"כ משמע שלא בא לפרש אלא עיקר הדין וזה ברור בכוונתם ולענין עיקר לישנא דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה שכתבתי לעיל שאינו מובן כלל לשיטת הטור הוא מבואר קצת בל' הרא"ש בתוספותיו שהביא הב"י סי' קע"ז ע"ש ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד לעיל ולפירושו אתיא מתני' כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך נתבאר דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל שאינו מנכה לו כלום עבור טורח הכבדת מלאכתו הראשונה וכדמוכח מתני' דפ' אלו מציאות דקתני ואם יש שם ב"ד מתנה בפניהם והיינו דלא סגי ליה כפועל בטל של פי' רש"י אלא נוטל שכרו משלם והיינו כל דמי ביטול מלאכתו הראשונה בלי שום ניכוי וכדפי' רש"י שם להדיא אלא דכאן א"א לפרש כן שכרו משלם דר"ש דא"כ אתיא מתני' דהכא דלא כמאן לשיטת רש"י אלא ע"כ דרבי שמעון דברייתא נמי אכפועל בטל דמתני' סמיך ודו"ק:

בא"ד ועוד דקתני בתוספתא כו' משמע דאתיא מתני' כר"מ. עי' מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב ליישב אליבא דרש"י:

בא"ד וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך אף לפי פי' מהרש"ל נמשך הקושיא דוקא לשיטת רש"י דהא בההיא דפ' אלו מציאות מהרש"ל גופא מודה שלא עלה כלל על דעת התוס' לפרש כמו שפירש הוא כאן כדפרישית דשם א"א לפרש כן אלא שדקדקו התוספות דשם ע"כ היה המקשה סובר לפרש כפירוש מהרש"א כאן ומש"ה קשיא ליה לישנא דפועל בטל וע"כ שהתרצן השיב לו לפרש כפירוש רש"י וא"כ מקשים התוס' דלסברת התרצן א"כ הוא נוטל שכר על השבת אבידה אבל בלאו דבריהם הקודמים שדקדקו לשון והא לאו בטל היה אפשר לומר דהמקשן דהתם ס"ד לפרש כפי' מהרש"ל והטור כאן ומש"ה קשיא ליה אעיקרא דדינא שאין הדין ראוי להיות כן כדפרישית והשיב התרצן ומפרש כפי' מהרש"א והב"י כאן וא"כ לא קשה מידי משא"כ לדבריהם הקודמים א"ש ודו"ק היטב. אמנם כן בעיקר קושית תוס' כאן על פי' הקונטרס צריך לי עיון שכתבו א"כ נוטל שכר השבת אבידה ולא ידענא מאי שכר אבידה שייך כאן שהרי אף אם נחשוב באמת התעסקות האבידה כאילו יושב ובטל לגמרי אעפ"כ היה שורת הדין שיטול מיהא הפסד ביטול מלאכתו הראשונה שמפסיד סלע מכיסו אלא שהקילו חכמים על בעל האבידה לנכות לו טורח מלאכתו הראשונה כיון שלא התנה בפירוש בפני ב"ד שאינו רוצה לפחות כלום מחמת התרפות המלאכה וא"כ אין זה שכר האבידה ותדע שהרי אם טורח התעסקות האבידה תכבד עליו יותר ממלאכתו הראשונה ליכא מאן דאמר שצריך להוסיף לו כלום מחמת הכבדת מלאכתו אלא כשנותן לו דמי ביטול מלאכתו הראשונה סגי בכך דהכי משמע לשון המשנה שם אם היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לי סלע אלא כפועל בטל משמע דעולם אינו נוטל יותר מהסלע שבטל ממנו וכן הוא להדיא בש"ע ח"מ סי רס"ה אף לשיטת רש"י ז"ל ומה שכתב רש"י שרואין ג"כ לפי ערך טורח השבת אבידה לקולא אמרה למילתא שאם היה קלה מהראשונה מנכין לו אותו הטורח ונמצא דלפ"ז א"ש סוגיא דהכונס דקאמר מאי הנאה קא מטי ליה דאע"ג שיש לו הנאה שמתרפה מטורח מלאכתו הראשונה הא מנכין לו דמי אותו הטורח ועוד דאפי' היכא דלא מנכינן ליה כגון שהתנה בפני בית דין דלא איכפת ליה בטורח המלאכה ואינו רוצה שיפחתו לו כלום מדמי מלאכתו הראשונה ונמצא שמרויח במה שמתרפה ממלאכה ונוטל שכרו במילואו אפ"ה אין נראה דבשביל הנאה כזו יהא עליו דין שומר שכר דלא מצינו שומר שכר אלא כשמקבל איזה ממון בשכירות אבל הצלתו מטורח לא מיקרי הנאה לענין ש"ש. ולפ"ז לא קשה נמי קושייתם השנייה מטעינה בשכר דהא דילפינן מקראי דטעינה בשכר היינו לענין שנוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל אפילו בפריקה נמי שקיל כמ"ש שם הרא"ש ז"ל להדיא הוא מוסכם זולת שהר"ן ז"ל חולק על זה וכמו שכתבתי שם באריכות אבל אין כן דעת התוס' ואם כן לא מקשו הכא מידי. ואפשר שכל זה נכלל בתירוץ התוס' כאן אלא שקיצרו בלשונם ועפ"י הדברים האלה יש ליישב ג"כ קושית מהרש"ל על שיטת הב"י די"ל דהא דמקשה שם בפ' אלו מציאות והא לאו בטל מינה קשיא ליה הכי אעיקרא דדינא ודוק היטב ואין להאריך יותר:

תוס' ונותן לו שכרו כפועל בטל כו' ועמהרש"א דחולק על דברי הטור שפי' כאלו היה אדם בטל שהיה נשכר בזול רק כמו שהיה נשכר לילך בטל ע"ש עיקר משום דאי כהטור עדיין קשה הצריכותא ע"ש. ובאמת התחלת ד' תוס' משמע כטור מ"ש שזה יותר ממה שנותנין לעשות ע"ש. אולם סוף ד' תוס' שכ' מהא כו' להדיא כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי והיינו כב"י ע"ש. ולע"ד דלא קשה על הטור. דהא כאן אין שום טעם לזה לחשוב כמו שרוצה לבטל כיון דלאו בטל. דבשלמא כאדם בטל שפיר כיון שבל"ז אינו עוסק במלאכה כבידה שהיה רגיל דרוצה לטרוח משום מחצה שלו. ולכך אין לחשוב רק כלא היה עוסק כלל ונשכר לחנות. אבל לחשוב כרוצה ליבטל אין שום טעם. אולם במה שהוא טורח מועט בחנוני יש לפרש כנ"ל דאין קפידא והוי כבטל לגמרי. א"כ י"ל דבפרושים יש בפועל בטל. ואמר שפיר הצריכותא דאי תני חנוני ה"א דסגי ליה כפועל בטל דלא נפיש טרחא וה"א דפי' כרוצה לישב בטל ומש"ה נקיט חנוני דאין אדם חשיב ה"א דמעות דנפיש טרחי' ולא שייך כבטל שוב לא סגי כפועל בטל אף לנכות ואין יכול לפחות כלל ממלאכה שרגיל אף שכבידה כיון שגם זה טורח רק קל קצת אין חילוק כמו דחשבי' בטורח מועט כאלו בטל לגמרי. לכך תני מעות דג"כ יש טורח ושוב אא"ל כרוצה לבטל דהא טורח רק כהטור כאלו היה בטל וממילא גם בחנוני כן. משא"כ באבדה הסברא יותר לפרש כרוצה ליבטל כדי שלא יחשב שכר על המצוה. ומיושב לשון התוס' ע"ש:

פריק להו בארבעה זוזי. דהיינו סלע: הכא נמי לא שנא. דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה ספק יהיו בה פירות ספק לא יהיו בה פירות הוו זביני מעיקרא ומיפרק בהכי: התם לאו הלואה. בפדיון תליא מילתא ורחמנא אוקמיה אהאי פדיון ואמר בהכי נפרוק: דלא מצי מסלק ליה. כל שנתו ואפילו באתרא דמסלקי: דשכונה גביה. אין שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למוכרה אין בבעל מצריה שכן טוב לקנותה כזה: טרשא דרב פפא. דאמר לעיל (דף סה.) שכראי לא פסיד וכו'. לית הלכתא כוותיה כדאמרן מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו: מחוזנאי. בני מחוזא: דזקפי רווחא אקרנא. שקונים פרגמטיא בעלי בתים ונותנין לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך שכר יהיה בהן וזוקפין מחצית השכר עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני: וכי אתו לקמיה. ואמרי ליה לא הוה רווחא מהימן להו: תינח היכא דאיתיה לדידיה. אם יהא אביך קיים לזמן הפרעון שהוא חסיד ומאמינם ומה אם ימות היורשין יגבו הכל: חכירי. המקבל שדה מחבירו בעשרה כורין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט: חכירי נרשאי. שהיו בעלי בתים מלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרים וחוכרים אותם להם בכך וכך כורין לשנה: אימת קנייה. מלוה להך שדה דאקנייה נהליה לבעלים בתורת חכירות נמצא נוטל רבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירותו כלום: שהינא כמה עידנין. ביד המלוה ועשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מיניה: שפיר דמי. כדי שלא תנעול דלת דכיון דשהייה גביה ואכל תלת שנין מה לי עבד בה איהו ומה לי חכריה: ולאו מילתא היא. דאפילו שהייה נמי אסור. דרבית גמורה היא שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל: מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאים בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור תמיד והריוח נחלוק וטעמא דמילתא משום דאמרינן לקמן (דף קד:) הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא הלכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה הוא אצלו שהרי שומא היא אצלו במעות כשער השוק ודינו ליטול חצי שכר נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה לפיכך אסור: אלא אם כן נותן לו שכר עמלו. בחצי: אין מושיבין תרנגולין למחצה. לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הוה ליה פלגא מלוה שהרי נישומין עליו בדמים מעכשיו דמיהן עליו במלוה ונמצא זה מגדל את חציו השני בשכר המתנת מעותיו: ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחים: ואין שמין עגלים וסייחים למחצה. עכשיו הן שוין כך וכך קבלם עליך לגדלם שנתיים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו: אבל מקבלים עגלים וסייחים. קטנים בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם: לכשיהיו משולשים. לכשיעמדו על שליש גדילתן שליש שור ושליש סוס אז יחלקו: וחמור. מגדלה עד שתהא טוענת משאוי כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה: גמ' ה''ג תנא כפועל בטל. ובמתניתין לא גרסינן בטל: כפועל בטל. משמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל: מאי כפועל בטל. הלא אין יושב ובטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות לחנות ולמכור ולקבל מעות ולמדוד הפירות:

ונותן לו שכרו כפועל בטל. אי גרס תנא כפועל בטל א''כ לא גרסי' במתני' בטל פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אע''פ שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר' שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר' מאיר וקשה לפירושו דקאמר בגמ' אבל סיפא דנפיש טרחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר אמאי ס''ד דלא תסגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא (פ''ד) המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר''מ משמע דמתני' אתיא כר' מאיר ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי והשתא א''ש צריכותא דגמרא ומתניתין אתיא כר' מאיר והא דקאמר בגמ' רבי מאיר בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל ר''ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר' מאיר והא דקתני בתוספתא בסיפא בתר מילתיה דרבי מאיר ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל יושב בחמה ליושב בצל לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות (דף לא: ושם) גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם הא לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנים לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה כדפי' בקונטרס וא''ת אם כן הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב''ק דף נו:) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וע''כ לא קאמרי רבנן טעינה בשכר אלא משום דא''כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וי''ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד דהא אם היה שם בית דין היה מתנה ליטול כל מה שמפסיד ועכשיו דליכא ב''ד למה לא יטול כל טרחו ובפרק עד כמה (בכורות דף כט: ושם ד''ה כפועל) נמי דקתני נוטל שכר לדון כפועל בטל התם נמי י''ל כפ''ה כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר: אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו. הכא לא שייך למיתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילה ולהשקותה אלא רגע אחד ביום אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא (פ''ד) המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו: אבל מקבלים עגלין וסייחין. תימה מאי קמ''ל פשיטא כיון דאין מקבל עליו אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן שכרו ויש לומר דקמשמע לן דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות ולא הוי עסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדלו ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא: