בבא מציעא עז ע"ב

דף עז - ב

אם שכיר יום הוא,  נותן לו בעל הבית שכרו כשיעור מה שעבד. ^[41] ואין ידו על התחתונה [לפחות משכרו כשיעור מה שיצטרך על הבית להוסיף לפועל האחרון], משום שאנוס הוא, ולכן אין לקנסו.

וכן אם קבלן הוא, נותן לו קבלנותו. ^[42]

והוינן בה: מני, כדברי מי הולכת הברייתא הזאת?

אילימא כדברי רבנן היא, זה לא יתכן.

כי מאי איריא "שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה", דאניס, ומשום כך נותן לו בעל הבית שכרו.

והרי גם כי לא אניס, נמי יתן לו שכרו, כי הא אמרו, שהרי אמרו רבנן, יד פועל על העליונה, ורשאי לחזור בו.

אלא לאו, הברייתא הזאת, לדברי רבי דוסא היא.

ושמע מינה, לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות. דהיינו, מכך שנקטה הברייתא את החיוב לשלם מצד שהם אנוסים בין בשכיר ובין בקבלן, הרי מוכח שאם אינם אנוסים, בין בשכיר ובין בקבלן, ידו של החוזר היא על התחתונה, ואפילו בשכיר.

ואם כן, קשה לרב, שמצד אחד הוא פוסק כרבי דוסא, הסובר שבין קבלן ובין שכיר החוזרים בהם [שלא מחמת אונס] ידם על התחתונה, ומצד שני פוסק ששכיר יכול לחזור באמצע היום, וידו על העליונה!?

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מה שמשמע מדברי הברייתא שכל החוזר בו בלא אונס ידו על התחתונה, ואפילו בשכיר, בדבר האבוד היא, ודברי הכל, בין לרבנן ובין לרבי דוסא, אפילו שכיר אינו יכול לחזור בו, שהרי נפסד בעל הבית בחזרתו של פועל.

תנן: כל המשנה מדברי בעל הבית השוכרו, ידו על התחתונה. וכל החוזר בו, בין בעל הבית ובין פועל, ידו על התחתונה.

והוינן בה: בשלמא כל המשנה ידו על התחתונה, הוצרכה המשנה לומר, בכדי לבאר דסתם לן תנא כרבי יהודה הסובר כן [בפרק הגוזל עצים ב"ק ק ב], ושלא כרבי מאיר, שסובר נותן לו דמי צמרו [בנותן צמר לצבע לצובעו אדום וצבעו שחור].

אלא, "כל החוזר בו, ידו על התחתונה", לאתויי מאי?

האם לאו, לאתויי פועל שכיר יום, שאף הוא, אם חוזר בו ידו על התחתונה, ולא רק קבלן, וכרבי דוסא!

ואם כן, מבואר שאף אם אינו דבר האבד, אם חוזר בו, ידו על התחתונה.

ומפרשינן: אלא, רבי דוסא, תרתי קאמר, שגם פועל וגם קבלן החוזרים בהם, ידם על התחתונה.

ורב, סבר כוותיה דרבי דוסא בחדא, שקבלן החוזר בו ידו על התחתונה, ופליג עליה בחדא, בפועל החוזר, שלדעת רב יכול לחזור בו באמצע היום, וידו על העליונה.

ועל כן פסק שפועל חוזר בו בחצי היום.

אי בעית אימא, "כל החוזר בו ידו על התחתונה", לא נאמר בכדי לרבות שכיר יום לפי רבי דוסא. אלא לכדתניא:

"כל החוזר בו", כיצד?

הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז, ונתן לו הלוקח מעות מהן מאתים זוז, כהתחלת פרעון דמי השדה,

בזמן שהמוכר חוזר בו, יד לוקח על העליונה:

אם רצה, אומר לו תן לי מעותי, אותן מאתים זוז שנתתי לך, או תן לי חלק מן הקרקע, כנגד מעותי.

יתירה מזו, מהיכן מגביהו קרקע כנגד מעותיו?

מן העידית [לקמן יתבאר].

ובזמן שלוקח חוזר בו, יד מוכר על העליונה:

רצה, אומר לו [המוכר]: הילך מעותיך.

רצה, אומר לו: הילך קרקע כנגד מעותיך.

ומהיכן מגביהו המוכר כנגד מעותיו? מן הזיבורית.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: בית דין מלמדין את אותן לוקחים שאין בידם לשלם מיד את דמי הקרקע כולה, שלא יחזרו, היינו, מלמדים אותם לעשות דבר, שעל ידי זה לא יוכלו המוכר והקונה לחזור בהם מהמקח.

כיצד? כותב לו המוכר לקונה: אני פלוני בן פלוני, מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז, ונתן לי מהם מאתים זוז. ומקבל אני על עצמי כאילו נתן לי את הסכום של אלף זוז כולו, ולווה ממני לאחר מכן שמונה מאות. ^[43] ומעתה, הריני נושה בו ח' מאות זוז.

וממילא, נקנתה הקרקע כולה ללוקח מיד, שהרי נחשב הדבר כאילו שילם לו את הסכום כולו, ומחזיר לו הלוקח את השאר, אפילו לאחר כמה שנים.

אמר מר: מהיכן מגביהו הלוקח מן קרקע המוכר, אם חזר בו המוכר מן המקח? מן העידית, המשובחת ביותר.

וסברה הגמרא: קא סלקא דעתך, מעידית דנכסיו. היינו לא החלק המשובח מהקרקע שבה נעשה המקח, אלא מהקרקע המשובחת ביותר מכל נכסיו של המוכר.

ומקשה הגמרא: למה מחויב ליתן לו מן העידית? ולא יהא אלא בעל חוב, שהרי ממון הוא חייב לו, ותנן, בעל חוב דינו בבינונית!?

ועוד, ^[44] הא ארעא דיהיב עליה זוזי, הרי הוא עצמו חפץ לקנות קרקע זאת, שהרי שילם עבורה דמים, ולמה לא יתן לו המוכר ממנה עצמה כנגד מעותיו? ^[45]

אמר רב נחמן בר יצחק: אכן אינו נותן מעידית של נכסיו, אלא מעידית שבה, מהחלק המובחר בקרקע שרצה לקנות. וכן מה שאמרנו בלוקח החוזר בו מהמקח שמקבל כנגד מעותיו זיבורית, הכוונה היא מזיבורית שבה.

אך רב אחא בריה דרב איקא אמר: אפילו תימא נותן לו מעידית דנכסיו [ולא רק החלק המשובח שבאותה שדה], אין להקשות לא יהא אלא בעל חוב ויטול מבינונית.

כי סתם מאן דזבין שקונה ארעא באלפא זוזא, אינו יכול לתת תמורתה ללא שימכור מנכסיו, ויקבל תמורתם מעות. ובכדי למוכרם מהר, אוזולי מוזיל, הוא מוזיל את מחירם, ומזבין, והוא מוכר את נכסיה, נכסיו בזול.

ועתה, כשחוזר בו המוכר, הפסידו. שהרי מכר נכסיו בזול ואינו יכול לרוכשם שוב.

והוה ליה כניזק, ^[46] ובניזק תנן, הניזקין שמין להן בעידית [במיטב קרקעותין של המזיק].

שנינו בברייתא: רבי שמעון בן גמליאל אומר, מלמדין אותן שלא יחזרו. כיצד? כותב: אני פלוני בן פלוני וכו' ומקבל אני על עצמי שיחשב הדבר כאילו התקבלתי. ^[47]

והוינן בה: טעמא דכתב ליה הכי, ומשום כך קני ואינו יכול לחזור בו.

הא לא כתב הכי, לא קני.

והא תניא, הנותן ערבון משכון לחברו, ואמר לו: אם אני חוזר בי מהמקח, ערבוני מחול לך, ורשאי אתה להותירו בידך, והלה אומר אף הוא: אם אני חוזר בי מהמקח, אכפול לך ערבונך, אשיב לך כפול מדמי הערבון, נתקיימו התנאים, דברי רבי יוסי. ועל החוזר בו לעמוד בהתחייבותו.

ומבארת הגמרא: רבי יוסי לטעמיה, דאמר אסמכתא קני, ומשום כך, אף שלא נתחייבו אלא שיתנו בעתיד, ועתה לא חל מקח, מכל מקום, חייבים הם לעמוד בהתחייבותם.

רבי יהודה אומר: דיו שיקנה כנגד ערבונו.

כלומר, הערבון משמש כקנין כסף, וקונה הלוקח קרקע כשיעור דמי הערבון.

אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שקונה רק כנגד ערבונו, בזמן שאמר לו לוקח למוכר: ערבוני יקון! יקנה כקנין כסף, שאז הוא קונה כנגד מעותיו בלבד.

אבל אם מכר לו שדה באלף זוז, ונתן לו הלוקח מהם חמש מאות זוז, קנה הלוקח את כל הקרקע, אף יותר משווי הדמים שנתן לו. ומחזיר לו את השאר, חמש מאות הזוזים הנותרים, אפילו לאחר כמה שנים.

ואם כן, מוכח, שאף אם לא כותב לו המוכר שיהא נחשב הדבר כאילו קיבל כבר את כל דמי הקרקע, וכמו שנתבאר, קנה הלוקח את כל הקרקע, ולא רק כנגד מעותיו.

ומתרצינן: לא קשיא.

הא, מה ששנינו אינו קונה אלא כנגד מעותיו, מדובר באופן דקא עייל ונפיק אזוזי, ^[48] שהמוכר נכנס ויוצא לבית הלוקח, ותובע ממנו את כספו, וניכר הדבר שמכר שדהו רק מחמת שהיה דחוק ונצרך למעות.

וכיון שאינו נותן לו את דמי השדה כולה, אומדים אנו דעתו, שעל דעת לקבל רק חלק מהדמים עתה, לא נתרצה למכור לו.

אבל הא ששנינו בברייתא, שקנה את כולה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים, מדובר בה באופן דלא קא עייל ונפיק אזוזי, שאין המוכר נצרך כל כך למעות, וניכר הדבר שאף על דעת לקבל חלק מהמעות עתה, נתרצה למכור לו. ^[49]

דאמר רבה: האי מאן דזבין מידי לחבריה, והמוכר קא עייל ונפיק אזוזא [כמו שנתבאר], לא קני אלא כנגד מעותיו. ^[50]

לא קא עייל ונפיק אזוזא, קני את כולה.

ואמר רבא: האי מאן דאוזפיה, הלוה, מאה זוזי לחבריה, ופרעיה זוזא זוזא. כלומר, פרע לו את חובו טיפין טיפין - ביום הראשון זוז, וכן למחרת נתן לו זוז נוסף, וכן הלאה. פרעון הוי, ^[51] ואין המלוה רשאי לתבוע שישלם לו בבת אחת.

אלא, דאית ליה למלוה תרעומת גביה, והיא:

דאמר ליה ללווה, אפסדתינהו מינאי! אילו קיבלתי מידך בבת אחת היו נשמרים יותר בידי, ולא הייתי מבזבזם.

ההוא גברא דזבין, מכר ליה חמרא חמור לחבריה, ופש ליה חד זוזא, טרם שילם לו את הזוז האחרון עבור החמור, וקא עייל ונפיק אזוזא, היה מחזר אחר אותו הזוז האחרון.

יתיב רב אשי, וקא מעיין בה, ונסתפק: כהאי גוונא, מאי?

האם קני, כיון שסוף סוף את רובו הגדול של החוב כבר פרע לו, או לא קני, שהרי ניכר הדבר שדחוק הוא מחמת חסרון אותו הזוז האחד.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: זוזא אחד, כזוזי רבים דמי, ולא קני.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: והא אמרינן משמיה דרבא שאף במקרה כזה, קני?

והא דקתני ברייתא מהיכן מגבהו מן העדית. לאו בשאמר לו תן לי קרקע דהתם כיון שקנו לו מעותיו כשעת המכר הוא נוטל ומן הכחוש אלא בשאמר לו תן לי מעותי ואין לו מעות לפורען ששמין לו כשעת הגבייה כדין בעל חוב ונוטל מן העדית בטעמי דמפרשי בגמרא, וכן נראה מפרש"י ז"ל שכתב מהיכן מגבהו חובו והא דקתני סיפא הילך קרקע כנגד מעותיך מן הזיבורית הוא נוטל וכשעת המכירה והא דקתני מהיכן מגבהו מן הזיבורית בשאמר לו הולך מעותיך ואין לו מעות שישלם מיד ששמין לו כבעל חוב ומן הזיבורית משום דליכא הכא נעילת דלת.
והוי יודע כי מה שפירשו הגאונים ז"ל דנותן מקצת דמים סתם קונה בדעייל ונפיק אזוזי לא אמרו אלא בקרקע וכיוצא בו שהוא ראוי ליחלק ויכול לקנות כנגד מעותיו אבל פרה וחמור וכיוצא בו אע"ג דיהב מקצת דמים לא קנה הואיל ועייל ונפיק אזוזי דכיון שלא קנה הכל לא קנה מקצת שלא עלה על דעת שיהא שותפו במקח זה שאפי' שותפין גמורין מעלין זה לזה בדין גוד או אגוד דלא ניחא להו לאינשי למהוי שותף בכגון זה.
וזו הסברא למדנו ממה שמצינו בירושלמי בנותן ערבון לחברו חד בר נש יהב דינרין למטכס חזר ביה אהין אתא עובדא קמי רבי חייא בר יוסף ור"י רבי חיי' בר יוסף אמר יתן לו כל ערבונו או ימסו' אותו למי שפרע פי' קסבר כנגדו הוא קונה כדאמר רב פרק הזהב רבי יוחנן אמר יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע רבי אילא אמר ערבון היה פי' ערבוני יקן א"ל ואפ"ה א"ר יוחנן קנה הכל לענין מי שפרע ופליגא אגמ' דילן א"נ ה"ק ולא נחלק ר' יוחנן בדבר ע"כ ר' זעירא אמר מקצת דמים נתן ומודה ר' חייא בר יוסי לר' יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חציים כגון פרה וטלת פי' שקנה כנגד כלו הואיל ונתן לו מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזי שכיון שקנה מקצת קנה הכל שלא ע"מ להיות שותפים נתן זה וקבל זה ואף אנו נאמר במקום דעייל ונפיק אזוזי כיון שא"א שיקנה הכל דהא משום זוזי זבין לא קנה כלום והיינו דאמרי' בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא כי האי גוונא מאי כלומר מי אמרינן דקנה כנגד מעותיו דומיא דשדה או לא ופשטי' דלא קנה כלומר דנא קנה כלום, וכך הוא דעת הראב"ד ז"ל.
ויש מי שסוב' דבמק' שאין דרכו לקנות חצייה קנה הכל אע"ג דעייל ונפיק אזוזי כסברא דבני מערב' בערבון וגרי' בההוא עובדא חמרא פירושו יין ולא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ופי' כה"ג מאי משום דחד זוזא בלחוד אשתייר ולא מבטל איניש זביניה משום חד זוזא ואין זה נכון דלעולם לא קנה אלא כנגד מעותיו דהא גלי אדעתי' דלא מקנה ליה כיון דקא עי'ל ונפיק אזוזי ועוד דלא הוה לן למימר. לא קנה סתם משום חד זוזא ואף רש"י פי' חמרא חמור ולא ידעתי למה הוצרך לפרש כך אם לא רמז הסברה שכתבנו ובמיעוט הנסחאות ובהלכות רבינו הגדול כתוב חמארא באלף.
וה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל א"ל ערבוני יקן שותפין הם שבכך נתרצו, והא דאמרי' בקרקע שהוא קונה כנגד מעותיו במקום שאין כותבין את השטר עסקי' שהוא קונה בדמים לחודייהו אבל במקום שכותבין את השטר הרי לא קנה עד שיכתוב לו שטר והואך יקנה כנגד מעותיו ואם כתב לו שטר על כל השדה היאך יקנה מחצה והרי לא כתב לו שטר על חציה הילכך לא קנה בין שאומר לו ערבוני יקן בין שנתן מקצת דמים סתם אלא א"כ זקפן עליו במלוה א"נ לא עייל ונפיק אזוזי:

לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי. פירש רבינו חננאל דשתי הברייתות בנותן ערבון, והלכך בדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כברייתא קמייתא, ואי לא עייל ונפיק אזוזי, קנה הכל כר' יוחנן (לעיל בבא מציעא מח, ב) דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה, אבל פורע מקצת דמים סתם בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה כלום, ובדלא עייל ונפיק אזוזי, קנה הכל ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים, דארעא קניא ליה מעכשיו וזוזי הוו ליה הלואה גביה. והזקיקו לרב לומר כן, מדאמר רבא עייל ונפיק אזוזי לא קנה, אלמא לא קנה כלום, ומשמע ליה לרב, דהא דרבא מילתא פסיקתא היא ואפילו נתן מקצת דמים. וזה מן התימה, דאי בנותן ערבון, היכי סתים תנא לישניה ותני ונתן לו מהם מאתים זוז. ועוד מדקתני קנה באלף ונתן לו מהם, בודאי תחלת פרעון משמע ולא ערבון. ועוד אי בתורת ערבון, היאך אחד מהם יכול לחזור בו, ואיך אחד מהם יכול לומר תן לי מעותי או הילך מעותיך, והלא אמר לו ערבוני יקון, וכבר גמרו זה לקנות וזה להקנות כנגד ערבונו, ועל כרחנו קנה זה כנגד מעותיו ומשמנין ביניהם. ועוד קשיא דהא על כרחין ברייתא בתרייתא לא בתורת ערבון היא, דהא בהדיא קתני אמר (ר"ג) [רשב"ג] במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר לו את השאר ואפילו לאחר כמה שנים, אלמא הא (דר"ג) [דרשב"ג] בתחלת פרעון ולא בערבון, ומאן דמקשה להו אהדדי ודאי ברייתא קמייתא נמי משמע ליה פרעון ולא בערבון, ואפילו תמצי לומר דמאן דמתרץ הוא דחדית ליה ומוקי לה בערבון, היכי מסתם לישניה והיכי משמע מגו פרוקיה דמהפך מפרעון לערבון, דאטו האי דינא דעייל ונפיק אזוזי בערבון איתיה בפרעון ליתיה, אדרבה רבא אפרעון אמרה, ועל כן הוה ליה למימר מי סברת בפרעון לא בערבון. ועוד דאי להאי דרבא מדמה לה, אע"ג דהאי ערבון והאי פרעון, א"כ אף בערבון נאמר לא קנה כלום לפי מה שהרב סבור דבתחלת פרעון לא קנה כלל.
אלא נראה כמו שפירשו שאר הגאונים, דאדרבה שתי הברייתות בתחלת פרעון ולא בתורת ערבון, דאלו בערבון כלומר דאמר לו ערבוני יקון, קנה כנגד מעותיו ולא יותר, שכך אמרו דיו שיקנה כנגד ערבונו ואם חזרו בהם (בשטר) [בשאר] משמנין ביניהם, כמו ששנינו (ב"ב קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אבל הכא בפורע סתם מקצת דמים הוא, ולפיכך בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכנגד מעותיו מיהא קנה, ודאמר רבא עייל ונפיק אזוזי כשלא נתן לו מעות כלל הוא, אלא במוכר לו שדה באלף זוז וירד זה לתוך שדה והחזיק בה בפני מוכר או שמשך מטלטלים, ודאמר רבא לא קנה, היינו כנגד מה שלא נתן דמים, וכללא קאמר, שאם לא נתן דמים כלל לא קנה כלום, ואם לא נתן כנגד המקצת לא קנה אותו מקצת, אבל כנגד מעותיו קנה. וא"ת מכל מקום כיון שהוא קונה כנגד מעותיו מיהא אפילו בדעייל ונפיק אזוזי, למה יד לוקח על העליונה ואמר לו תן לי מעותי, והרי קנה כנגדן והרי זה כערבוני יקון. לא היא, דכשאמר ערבוני יקון כבר גלו בדעתם שהמקח קיים ביניהם כנגד הערבון, אבל בפורע סתם, אם חזר בו מוכר יכול לוקח לומר לא היה בדעתי לקחת חצי שדה, וכן כשחזר בו לוקח יכול המוכר לומר איני רוצה למכור חצי שדה, או שלא אמצא מי שיקנה חציו, או שאיני רוצה לאפושי שטרי ודאמרינן בפ"ק דקידושין (כז, א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם, ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ההיא בדלא עייל ונפיק אזוזי, ומאי כנגד מעותיו כנגד אותה שדה שנתן עליה מעות קאמר, ואפילו לא נתן אלא מקצת דמים, ואף על פי שבשדה אחת קנה כולה, הכא דשדות מוחלקות עד שיתן דמי כלן או מקצת דמים על כל אחת ואחת. ותדע דבלא עייל ונפיק אזוזי היא, מדקאמר אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא חדושו הוא בשלא קנה כולם אף על פי שהן שדות מוחלקות, ואלו בדעייל ונפיק אזוזי, מאי שנא עשר שדות אפילו באחת נמי, ואדרבה עיקר צריכותא הוא כשקונה כלום כל שהוא נכנס ויוצא על המעות, וכן דעת הראב"ד.
ואני תמה. כיון דאפילו בתחלת פרעון כל דלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל, כי עייל ונפיק אזוזי היאך לוקח יכול לחזור בו, דהא חזרה זו לא נתנה אלא בסיבת מוכר, ואלו רצה מוכר לומר ביאתי ויציאתי אינה לדוחק מעות, אלא שאיני מאמינך במעותי או שאני מוכרה מפני רעתה או כיוצא בו, הדין עמו, ואם כן אם בא לוקח לחזור בו ומוכר אינו רוצה, היאך סבתו של מוכר שנתנה ללב מבטלת אצל לוקח. ושמא נאמר בשגילה המוכר דעתו ואמר בכניסתו ויציאתו לא מכרתי אלא מדוחק מעות, וזה מבטל המקח אצל שניהם, ואינו מחוור. וי"ל שאין הלוקח יכול לחזור בו שלא מדעת המוכר, אלא שהמוכר נותן לו רשות לחזור בו מחמת שהוא מסבב חזרתו שאומר לו לך ושוב לך ושוב ואינו פורע, אבל אם היה המוכר נכנס ויוצא קודם שחזר בו, וזה אומר עכשיו אפרע, והוא חוזר בו ואומר כיון שלא פרעתני הריני חוזר בי, זו היא חזרתו של מוכר, וכן נראה לי מדברי הראב"ד ז"ל וכן כתוב בנמוקי יוסף [ע"כ בש"מ וז"ל הנ"י:] וכן נ"ל מדברי הרשב"א ז"ל שכתב אם הלוקח חוזר בו שאינו רוצה לפרעו ואומר לו לך ושוב אין בידי כדי שיחזור בו מפני דוחקו שהוא צריך למעותיו ע"כ. (שיטמ"ק).
עוד כתב הראב"ד, דהא דאמרינן דבדעייל ונפיק אזוזי יכול לומר תן לי קרקע כנגד מעותי והילך קרקע כנגד מעותיך, הני מילי קרקע, אי נמי מטלטלים הראוים ליחלק כגון תבואה או יין ושמן, אבל דבר מסויים כגון (חפץ) (עיי' בהשמטות בסוף המסכתא).

ופירוש עייל ונפיק אזוזי. פירש הראב"ד, אפילו קבע לו זמן. וכתב לפי פירוש זה, לא עייל ונפיק אזוזי לא משכחת לה אלא באומר לו לכשיהיו לך מעות תפרעני לאט לך, וזה דבר של תימה, שאם כן רוב הקניות אפשר להתבטל, ואם יתחרט מוכר ורוצה לחזור בו, יעשה עצמו לאחר זמן בדחוק למעות ואפילו לאחר כמה. אלא נראה שהוא דוחק מיד, ותקנת (ר"ג) [רשב"ג] הוא הדין במאריך לו זמן וממתין, אלא דאורחא דמילתא נקט דרוב הממתינים כותבין שטר. כדי להתחייב לו בשטר לשעבוד נכסים ושיגבה מן הלקוחות.

מהא דאמר רבן שמעון בן גמליאל מלמדים אותם שלא יחזרו בהם. יש שלמד ממנה, דבלאו הכי, לעולם אין אומרים בשום קנייה שלא יוכל לחזור בו בדעייל ונפיק אזוזי, ואפילו קנו ממנו או שהחזיקו בקרקע ואמר לו לך חזק וקנה. ואין לי מכאן ראיה, דרבן שמעון בן גמליאל להרחיב קניות בא ולא לקצר.

כבר ביארנו במשנה על מה שאמר בשניה וכל החוזר בו ידו על התחתונה שהוא נאמר במכר שדה באלף זוז ונתן מאתים שהחוזר בו ידו על התחתונה וכתבנו שלא נתבררו הדברים במשנתנו וכיצד הוא דין זה:

מי שמכר שדהו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים הן מעט הן הרבה אם נתנו לתורת גמר קניה על הדרך שאדם נותן דמים מועטים לפסיקת דמים מרובים על דעת גמר קנין קנה כלו על הצדדין שהקרקע נקנה בכסף כמו שיתבאר במקומו והדמים חוב על הלוקח נתנם בסתם הדבר מוכיח שבתורת פרעון נתנם כלומר שיהו אלו בפרעון והשאר חוב עליו והרי זה שוה לנתן בפירוש בתורת פרעון והשאר חוב עליו וכיצד הוא הדין אם כתב לו שטר על המעות וזקף עליו הנשאר במלוה קנה כלו גם כן כאלו נתנם לגמרי בתורת קנין ואם לא זקף עליו במלוה אם ראינוהו מחזר אחר הנשאר ונכנס ויוצא לתבעם הרי זה גילה דעתו שלא מכר אלא לצורך מעות שאינו רוצה בגמר הקנין עד שיפרע ולא קנה וכל אחד מהם רשאי לחזור ויתבאר למטה שאפילו לא נשאר אלא זוז אחד הדין כן וגדולי המחברים כתבו אפילו כתב השטר או החזיק אלא אם כן אמר אי בעינא בהאי אקנה אי בעינא בהאי אקנה שבזו ודאי קנה והמעות הלואה אבל בשנתן הכסף בסתם או בתורת פרעון אם הוא נכנס ויוצא על המעות לא קנה ושניהם יכולים לחזור אלא שהחוזר ידו על התחתונה שאם חזר הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו קנה לך מזיבורית שבקרקע כנגד מעותיך ואם היה זה עדית ורצה להגבותו משאר נכסים יש אומרים שמגבהו מן הבינונית כבעל חוב ויש אומרים שמגבהו מן הזיבורית לא אמרו בעל חוב בבינונית אלא משום נעילת דלת והרי אין כאן נעילת דלת ואם מוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן לי בעדית שבקרקע כנגד מעותי שלא אמרו לא קנה כלל אלא שלא קנה אלא כנגד מעותיו וזה שאמרו למטה בההוא חמרא דזבניה חד לחבריה ופש ליה גביה חד זוזא והוה עייל ונפיק עליה ואמרו עליו שאינו קונה ואין לומר בו שאינו קונה אלא כנגד מעותיו אלא שלא קנה כלל אף לענין מי שפרע יראה לפי שאין ראוי ליחלק אבל ביוצא ונכנס ובראוי ליחלק קנה כנגד מעותיו ואם כן אף בקרקע אם אינו ראוי ליחלק אינו קונה כלום:

ויש מפרשים שאף בשדה לא קנה כלל וזה שאמרו רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע וכו' שמשמע שכנגד מעותיו מיהא קנה ופירשנוהו ביוצא ונכנס פירשו בו בזמן שהמוכר חוזר במקצת המעות שלא קבל ורצה אומר לו וכו' וכן כשהלוקח חוזר במקצת שלא נתן עליו דמים אבל אם רצה לחזור בכל המקח הואיל ויוצא ונכנס על המעות חוזר וכל שזה אומר איני חוזר ממה שנתת לי יכול הלה לומר או יתקיים הכל או יתבטל הכל ויש נוטים לדעת שלישית שאף במה שהזכרנו במעשה של ההוא חמרא קנה כנגד מעותיו לענין מי שפרע ולא יראה כן ואם אין מעות למוכר וקרקע זה זיבורית יראה מסוגיא זו שנוטל בבינונית שבשאר קרקעות ויש אומרים מכח סוגיא זו שאם לוקח זה מכר מקרקעותיו לצורך קניה זו שהמוכר חוזר ממנה עכשו נעשה ניזק מצד מה שהוזיל במכירתו כדי ליקח ואם אין לו מעות וקרקע זה זבורית גובה מעדית שבשאר קרקעות:

לא היה נכנס ויוצא על המעות קנה כלה בפרעון זה והשאר חוב עליו ואם מכר שדהו מפני רעתה אע"פ שיוצא ונכנס קנה שאינו נמהר כל כך להוציא מעותיו אלא שמתירא שמא ירגיש הלוקח באונאתו ויערער עליו עד שלא יפרע ומה שאמרו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אפשר בשיוצא ונכנס על המעות או אף כשאין יוצא ונכנס וטעם הדבר מפני שהם מחלקין... ואלו שבשדה אחר חזקתו קונה לו בלא דמים שלא חלקנו בין נכנס ויוצא ובין שאינו נכנס ויוצא אלא בקנייה לא בפרעון דמים סתם וכן כתבנוה בראשון של קדושין:

ודינים אלו שביארנו כך הדין בהם במטלטלין לענין מי שפרע ואם אמר האחד הריני חוזר במקצת שלא נתת המעות חוזר האחר בכל ואין אצלו מי שפרע הואיל ואחר חוזר באחת הלה חוזר בשתים וגדולי המחברים כתבו שאם משך הלוקח והמוכר יוצא ונכנס לא קנה ויד החוזר על התחתונה ואם מכר מחמת פחיתות המסחר קנה הכל ויש חולקין במשך לומר שכל שמשך אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה וכן בקרקע כל שקנאו באחת מדרכי הקנייה לא בפרעון דמים כמו שכתבנו וזו של מטלטלין לא נאמרה אלא לענין מי שפרע ויש נמשכים לדברי גדולי המחברים ממה שאמרו בסוגיא זו האי מאן דמזבין מידי וכו' וכן מההוא גברא דזבין חמרא וכו' אלא שאנו מפרשים אותו לענין מי שפרע כמו שכתבנו וכל שקבע זמן לפרעון אין זה נקרא עוד עייל ונפיק אלא בשתובעם סמוך למכר ויש מפרשים שאע"פ שקבע לו זמן כל שהוא דוחקו בזמן עייל ונפיק הוא ואין נראה לי כן ולא עוד אלא שלדעתי קבע לו זמן הרי הוא כזקפם עליו במלוה:

נתן עירבון לחברו שלא מתורת גמר מכירה ולא מתורת פרעון אלא מתורת קנס שאם יתחרט נותן העירבון יהא ערבונו מחול ואם יתחרט המקבלו יהא כופל לו ערבונו אין זה כלום שהרי אסמכתא היא וגדולי המחברים כתבו שאם חזר הלוקח ערבונו מחול הואיל והוציאו מרשותו והלה מקבלו והוא תחת ידו דעתו סומכת וגומרת אבל אם חזר בו המוכר אינו חייב בכפל וגדולי המפרשים חולקים עליהם בקצת כמו שביארנו בפרק הזהב אלא שאף הם מודים שאין המוכר חייב להחזיר מעות אלא אומר או קבל המקח או הנח המעות אלא שמ"מ הוא מחזיק בהם באיסור כמו שביארנו שם:

נתן ערבון והתנו ביניהם שאם חזרו בהם ערבונו יקן ר"ל שיקנה לו מיהא כנגד ערבונו קנה כנגדו והשאר אף מי שפרע אין בו:

אי בעית אימא כל החוזר בו ידו על התחתונה וכו'. ומאן דקרי לה לא ידי לה להאי מתניתא. הריטב"א.
בזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך פירוש שאם הלוקח היא רוצה לקיים המקח כנגד מעותיו בלבד וחוזר בו מן השאר ולא רצה מוכר יכול לומר לו איני רוצה אלא שיתבטל המכר לגמרי ותטול מעותיך שנתת לי או אם ירצה מוכר מקיים המקח כנגד מעותיו ואפילו על כרחו של לוקח שהיה חוזר בו מן הכל וטעמא דמילתא דאף על גב דעייל ונפיק אזוזי מכל מקום דין הוא שיקנה כנגד מעותיו מיהת בדבר הראוי ליחלק אלא דרבנן קנסו על החוזר בו שיהיה יד חברו על העליונה הן לקיים המקח כנגד המעות או לבטלו לגמרי. והיינו טעמא נמי לאידך דבזמן שהמוכר חוזר בו שיד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי המעות ויתבטל כל המקח או תן לי קרקע כנגד המעות ואקנה כדיני. הריטב"א ז"ל.

מהיכן מגבהו מן העדית. פירוש אתן לי מעות בלחוד קאי דאלו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העדית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי. וכן נראה מפירוש רש"י שכתב ומהיכן מגבהו חובו. הרמב"ן והר"ן. וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: הכא מיירי בשאומר לו תן מעותי והמוכר אין לו מעות ועושה גוביינא בנכסיו שנותן לו מן העדית והכי דייק לישנא דקתני מהיכן מגבהו. והיינו מאי דפרכינן לקמן לא יהא אלא בעל חוב וכו' אלא בגוביינא דבי דינא קיימינן. עד כאן.

מלמדין אותן שלא יחזרו בהן. כלומר שלא יוכלו לחזור בהן. כיצד כותבין אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז. פירוש דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאלו קבלם וחזר והלוום לו ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה היה קונה מדין כסף דאף על גב דמלוה אינה קונה בקרקעות כדאיתא בירושלמי דקידושין התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי זה כפירעון גמור חשוב. והא דקתני נתן לי מהם מאתים זוז סרכא דרישא דברייתא נקט דקתני הכי מפי רבי. ומכאן הביא ראיה הראב"ד שהמוכר לפרוע לזמן בלא זקיפת מלוה וכשהגיע הזמן עייל ונפיק אזוזי לא קנה אידך דהא הכא כשאומר הריני נושה בו שמונה מאות זוז זימנא מרווח ליה ואפילו הכי דוקא שזקפן במלוה הא לאו הכי לא קנה כיון דעייל ונפיק אזוזי לכי מטי זימניה דמתניתא בדעייל ונפיק אזוזי היא כדאיתא לקמן. הריטב"א ז"ל.

לא יהא אלא כבעל חוב ובעל חוב דיניה בבינונית. פירוש יכילנא לומר שלא יגבה אלא מן הזיבורית שלא תקנו בינונית אלא לבעל חוב משום נעילת דלת הריטב"א. הוה ליה מזיק. פירש רש"י משום שהלוקח ניזוק בנכסיו למכור אותם בזול כדי שיפרע למוכר דמי השדה עד כאן. ומיהו לאו דלהוי האי מזיק ממש דהא אין זה אלא גרמא בניזקין דפטור אלא דרבנן קנסוה ושויה כמזיק ממש מטעמא דכתב רש"י. הריטב"א. והראב"ד כתב וזה לשונו: משום דהוה ליה מזיק. נראה לי דהאי מזיק דקאמר דינא דגרמי. ע"כ.

לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי. פירש רבינו חננאל דשתי הברייתות בנותן ערבון והלכך בדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כברייתא קמייתא ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כרבי יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה. אבל פורע מקצת דמים סתם בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה כלום ובדלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים דארעא קניא ליה מעכשיו וזוזי הוו ליה הלואה גביה. והזקיקו לרב לומר כן מדאמר רבא עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלמא לא קנה כלום ומשמע ליה לרב דהא דרבא מילתא פסיקתא היא ואפילו נתן מקצת דמים. וזה מן התימה דאי בנותן ערבון היכי סתים תנא לישניה ותני ונתן לו מהם מאתים זוז. ועוד מדקתני קנה באלף ונתן לו מהם בודאי תחלת פרעון משמע ולא ערבון ועוד אי בתורת ערבון היאך אחד מהם יכול לחזור בו ואיך אחד מהם יכול לומר תן לי מעותי או הילך מעותיך והלא אמר לו ערבוני יקון וכבר גמרו זה לקנות וזה להקנות כנגד ערבונו ועל כרחנו קנה זה כנגד מעותיו ומשמנין ביניהם. ועוד קשיא דהא על כרחך ברייתא בתרייתא לא בתורת ערבון היא דהא בהדיא קתני אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר ואפילו לאחר כמה שנים אלמא הא דרבן גמליאל בתחלת פרעון ולא בערבון ומאן דמקשה להו אהדדי ודאי ברייתא קמייתא נמי משמע ליה פרעון ולא בערבון ואפילו תמצי לומר דמאן דמתרץ הוא דחדית ליה ומוקי לה בערבון היכי מסתם לישניה והיכי משמע מגו פרוקיה דמהפך מפרעון לערבון דאטו האי דינא דעייל ונפיק אזוזי בערבון איתיה בפרעון ליתיה אדרבה רבא אפרעון אמרה ועל כרחך הוה ליה למימר מי סברת בפרעון לא בערבון. ועוד דאי להאי דרבא מדמה לה אף על גב דהאי ערבון והאי פרעון אם כן אף בערבון נאמר לא קנה כלום לפי מה שהרב סבור דבתחלת פרעון לא קנה כלל. אלא נראה כמו שפירשו שאר הגאונים דאדרבה שתי הברייתות בתחלת פרעון ולא בתורת ערבון דאלו בערבון כלומר דאמר לו ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו ולא יותר שכך אמרו דיו שיקנה כנגד ערבונו ואם חזרו בהם בשטר משמנין ביניהם כמו ששנינו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש אבל הכא בפורע סתם מקצת דמים הוא ולפיכך בדעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכנגד מעותיו מיהא קנה ודאמר רבא עייל ונפיק אזוזי כשלא נתן לו מעות כלל הוא אלא במוכר לו שדה באלף זוז וירד זה לתוך שדה והחזיק בה בפני מוכר או שמשך מטלטלים ודאמר רבא לא קנה היינו כנגד מה שלא נתן דמים וכללא קאמר שאם לא נתן דמים כלל לא קנה כלום ואם לא נתן כנגד המקצת לא קנה אותו מקצת אבל כנגד מעותיו קנה. ואם תאמר מכל מקום כיון שהוא קונה כנגד מעותיו מיהא אפילו בדעייל ונפיק אזוזי למה יד לוקח על העליונה ואמר לו תן לי מעותי והרי קנה כנגדן והרי זה כערבוני יקון. לא היא דכשאמר ערבוני יקון כבר גלו בדעתם שהמקח קיים ביניהם כבגד הערבון אבל בפורע סתם אם חזר בו מוכר יכול לוקח לומר לא היה בדעתי לקחת חצי שדה וכן כשחזר בו לוקח יכול המוכר לומר איני רוצה למכור חצי שדה או שלא אמצא מי שיקנה חציו או שאיני רוצה לאפושי שטרי. ודאמרינן בפרק קמא דקידושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ההיא בדלא עייל ונפיק אזוזי ומאי כנגד מעותיו כנגד אותה שדה שנתן עליה מעות קאמר ואפילו לא נתן אלא מקצת דמים ואף על פי שבשדה אחת קנה כולה הכא דשדות מוחלקות עד שיתן דמי כולן או מקצת דמים על כל אחת ואחת. ותדע דבלא עייל ונפיק אזוזי היא מדקאמר אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא חדושו הוא בשלא קנה כולם אף על פי שהן שדות מוחלקות ואלו בדעייל ונפיק אזוזי מאי שנא עשר שדות אפילו באחת נמי ואדרבה עיקר צריכותא הוא כשקונה כולם כל שהוא נכנס ויוצא על המעות וכן דעת הראב"ד. ואני תמה כיון דאפילו בתחלת פרעון כל דלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כי עייל ונפיק אזוזי היאך לוקח יכול לחזור בו דהא חזרה זו לא נתנה אלא בסיבת מוכר ואלו רצה מוכר לומר ביאתי ויציאתי אינה לדוחק מעות אלא שאיני מאמינך במעותי או שאני מוכרה מפני רעתה או כיוצא בו הדין עמו ואם כן אם בא לוקח לחזור בו ומוכר אינו רוצה היאך סבתו של מוכר שנתנה ללב מבטלת אצל לוקח. ושמא נאמר בשגילה המוכר דעתו ואמר בכניסתו ויציאתו לא מכרתי אלא מדוחק מעות וזה מבטל המקח אצל שניהם ואינו מחוור. ויש לומר שאין הלוקח יכול לחזור בו שלא מדעת המוכר אלא שהמוכר נותן לו רשות לחזור בו מחמת שהוא מסבב חזרתו שאומר לו לך ושוב לך ושוב ואינו פורע אבל אם היה המוכר נכנס ויוצא קודם שחזר בה וזה אומר עכשיו אפרע והוא חוזר בו ואומר כיון שלא פרעתני הריני חוזר בי זו היא חזרתו של מוכר. וכן נראה לי מדברי הראב"ד וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הריא"ף בתשובה: מועתקת מלשון ערבי. ראיתי הפרש נפל בין החכמים בהלכה הנזכרת בבבא מציעא פרק כל האומנים והיא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז וכו' והנה ראיתי מי שסובר שתורת ערבון אינו תורת דמים ועשה ביניהם הפרש לענין הדין. ויש מי שאינו סובר כן אלא שלא פירש ההלכה על נכון. והסבה אצלי שנתלה בה זה האומר שתורת ערבון הוא דבר זולת תורת דמים והאל היודע הוא מאמר שמצא בתלמוד ארץ ישראל וזה נוסחו. חד בר נש יהיב דינרין למזבן מטיסקא חזר ביה אתא עובדא קומי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן רבי חייא בר יוסף אמר תן לו כנגד ערבונו או ימסור לו מי שפרע ורבי יוחנן אמר יתן לו כל מקחו או ימסור לו מי שפרע. רבי אילא אמר ערבון הוא רבי זירא אמר מקצת דמים נתן לו כנראה שמצא לו ראיה מכאן שתורת ערבון הוא דבר זולת תורת דמים מהמחלוקת שמצא בין רבי אילא ורבי זירא. ולי נראה שזה המאמר בלתי ברור לפי שלא מצאנו שום מאמר לחכמי ישראל שיבדילו בו בין תורת ערבון ובין נתינת מקצת דמים עד שנאמר שהאמוראים הללו נחלקו בזה והואיל והדבר כן אין לנו לומר שבזה הם חולקים אלא בראיה וגם כי נודה לו בזה שבזה הם חולקים אין בידינו לגזור על אחד מהם שהוא יותר חזק מחברו וגם שנודה לו בזה לומר שתורת ערבון הוא יותר חזק מתורת דמים כסברתו. אין להעמיד למשפטי שמועה זו הנזכרת בענין זה אלא בראיה והוא לא מצא ראיה לדבר מזה והקרוב אצלי במחלוקת רבי אילא עם רבי זירא הוא אם היה הערבון הנזכר דינרים לא כספים ואמר רבי אילא שהדין בהן כדין הערבון לקבל מי שפרע שאולי יחליפם למוכר ויתן לו תמורתם כספים ואמר רבי זירא אין אתה צריך לזה אבל הדינרים עצמן ככספים לפי שהם מטבע והעולם נושאים ונותנים בהם והחזיק סברתם אחר זה רבי יעקב בר אידי רבי אבהו בשם רבי יוחנן טבעא אין בה משום ערבון. ירצו שמי שקנה דבר מחברו ונתן לו טבעתו משכון במקום ערבון אין בזה משום ערבון לקבולי מי שפרע לפי שאינו מטבע. והסיבה שהכריחתו עוד להעמיד קצת שמעתא זו בתורת ערבון וקצתה בתורת דמים עם היותו סובר שיש הפרש ביניהם לענין הדין הוא עומק השמועה ודיניה קצתם עם קצתם כאלו נראה לו בה דברים סותרים זה את זה וזה שהוא כשראה מה שאמרה ההלכה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי שנראה שקנה כנגד מעותיה וראה בעלי התלמוד שהעמידוה בדנפיק ועייל אזוזי עוד ראה אמרם אמר רבא האי מאי דמזבין ליה מידי לחבריה קא עייל ונפיק אזוזי לא קני הוקשה לו הדבר וראה להעמיד דברי רבא שאמר לא קנה ולא כלום כשהיה המקצת שנתן למוכר בתורת דמים ולהעמיד דברי הברייתא שאמרה תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי כשנתן המקצת ההוא בתורת ערבון שתורת ערבון אצלו יותר חזק ולכן הוא קונה כנגד מעותיה והלך בכל השמועה על זה הדרך עד שנתבלבל עליו הפירוש ויצא מזה אל זולת האמת. ואנחנו בעזה"י נגלה זה הספק ונברר האמת והדרך הנכון וה' אלהים יעזר לי.
אמרה הברייתא הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה כל המשנה וכל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העדית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר מלמדין אותם שלא יחזורו כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני ופלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה לו שמונה מאות זוז זהו נוסח הברייתא וראוי לחזור עליה ולבארה. וראיתי להשיב קודם על דברי מי שאמר שהערבון הנזכר פה כוונתה הוא דבר חוץ מענין נתינת מקצת דמים. ואומר שכל העולם מודים שמה שאמר כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז שהוא פירוש הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה והואיל והיה הענין כן ולא זכר בפירוש אלא ונתן לו מהם מאתים זוז ולא צרפו אל המאמר לומר בתורת ערבון רצוני לומר שלא אמרו כיצד הרי שמכר שדה לחברו באלף זוז ונתן לו מהם במאתים זוז בתורת ערבון ידענו שנתינת מאתים זוז סתם מכלל האלף זוז היא הנקראת אצלם ערבון וזה דומה למה שאמרו במסכת שבת תנא הכנסה הוצאה קרי לה דייקא נמי דקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר שמע מינה. ואמרו עוד בפרק הזהב איתמר רב אמר ערבון כנגדו הוא קונה ורבי יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. ומותבינן עליה דרב מהא דתניא הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' עד אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו אחר כמה שנים מאי לאו הוא הדין למטלטלין דבסתמא קני לה כולה לא במטלטלין בסתמא לא קני ומאי שנא קרקע דבכספא קני לה ממש קני לה כולה מטלטלא לא קנה ערבון אלא לקבולי מי שפרע. ולא יעלה משום אדם שמאתים זוז אלו הנזכרים כאן שהם מקצת דמים והנה כבר קראה התלמוד ערבון ואין שום אדם יכול לומר שמאתים זוז אלו נתנם לו בתורת ערבון לפי שאמרו מאי לאו הוא הדין למטלטלא דבסתמא קני לה כולה ואמרה בסתמא מודה שהם נתינת מקצת דמים ושיפול בזה תנאי לומר ערבוני יקנה והנה זכר בלשון המאמר קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. וזו תשובה נצחת על מי שסובר שענין מקצת דמים אינו ענין תורת ערבון בפרט שמצאנו בברייתא זו שהעמידה בתורת ערבון בביאורה. והואיל וביארנו שמקצת דמים הוא הנקרא ערבון ובטלנו דברי מי שאמר בהפך מזה ראוי מעתה לחזור ולפרש שמועה זו. ונאמר שאם קנה אדם מחברו שדה באלף זוז דרך משל ונתן לו מהם מאתים והיה המוכר דוחק לקבל שאר הדמים אחר כך כשבא הקונה והביא שאר הדמים אמר לו המוכר לא אקבל אותם ממך לפי שחזרתי בי מלמכור שדי והקונה אומר הא לך שארית מעותי שאיני רוצה לחזור הנה הבחירה ביד הקונה במה שכבר קבל ממנו המוכר מדמי המקח אם ירצה לחזור לקחת אותה או יקח מעדית שבאותה שדה כשיעורא זהו משפט המוכר כשירצה לחזור בו וזהו אמרם בזמן שהמוכר וכו' אמנם אם הלוקח הוא שרוצה לחזור בו ופסקו דרך משל דמי השדה אלף זוז כמו שהקדמנו ונתן מהם למוכר מאתים והיה המוכר גם כן דוחק לקבל שאר המעות והקונה מסכים לדבריו אחר כך חזר בו ואמר לא אפרע דבר וחזרתי בי מלקנות שדה זו החזר לי מה שפרעתי לך מדמיה יד המוכר על העליונה במה שתחת ידו מהדמים רצה מחזירם לו לא רצה אומר לו הילך קרקע כשיעורם מזיבורית שבה וזהו מה שאמרו בזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה וכו'. ואמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קבל מקצת הדמים והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמנו לי לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה אלא בפריעת שארית הדמים או שיקבל על עצמו המוכר להחליט לו עתה המכר ויזקוף עליו השאר חוב ויהיה זה או בשטר שבו נגמר קנין הקרקעות כמו שאמרו בכסף בשטר ובחזקה או נקנין כמו שאמרו כל מילי מיקנו בחליפין בר ממטבע ואשה ואין התנאי שמתנים ביניהם מספיק בזה מבלי כתיבה וקנין אלא על כל פנים צריך אחד משני דברים אלו שהזכרנו. הלא תראה שאמרה ההלכה כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני ופלוני ואמר התלמוד טעמא דכתב ליה אבל לא כתב ליה לא קנה ורמינהי הנותן ערבון לחברו וכו' ומפרקינן לא קשיא הא דקא עייל ונפיק אזוזי הא דלא קא עייל ונפיק אזוזי. הנה נתבאר לך דאי הוה עייל ונפיק אזוזי שאי אפשר לו מבלתי הכתיבה ולא יספיק בהיותם מתרצים בזה בפירוש והלא אנו רואים שאמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים שהספיק לו כמה שקבל קצת הדמים לפי שהוא ממתין ואינו דוחק על שאר המעות ולא הצריך שיכתוב גם לא הצריך לפרש שיהיה השאר עליו חוב ואם כן מה שזכרה אותה ההלכה הראשונה שהוא כשהמוכר דוחק לקבל המעות ראוי שנצריך שיתרצה בפירוש להניח שאר המעות אצל הקונה בתורת חוב ולא נצריך עם זה שיכתוב זו ודאי קושיא היא. ושמע תשובתה כי כשהיה המוכר הוה בעת שקבל קצת הדמים ממתין על השאר ואינו דוחק הנה הורה שנתרצה למכור לו השדה במה שקבל ממנו אותו המקצת והניח עליו השאר חוב וכבר ידעת שהקרקעות נקנים בקבלת הדמים כמו שאמרו בכסף בשטר ובחזקה ואפילו בקבלת קצת הדמים כמו שמתבאר מדברי רבן שמעון בן גמליאל כשהיה המוכר בלתי דוחק וממתין לקבל השאר אבל כשהיה המוכר בעת שקבל קצת הדמים עייל ונפיק אזוזי ודוחק לקבל השאר זה יורה שלא גמר להקנותו לו בעת שקבל אותו המקצת אבל קבל אותו המקצת כדי שישלים עליו השאר ואז יגמר המכר וכשלא השלים היה אותו המקצת שקבל מהדמים אצל המוכר כדין מלוה שהוא מחוייב להחזיר אותה לבעלים וכשנתרצו אחר זה לגמור המקח ושיהיה הנשאר מהדמים חוב לא יספיק להם בזה במה שקבל מהדמים קודם לפי שהיה אצלו כדין המלוה לפי שלא קבל אותם ממנו על דרך שיקנה בהם וכבר ידעת שהמלוה אינה קונה הקרקעות כמו שאמרו אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה נתנה ותסברא אימא סיפא ושוין במכר דקנה אמר רב נחמן הונא חברין מוקי לה במלתא אחריתא הכא במאי עסקינן כגון שאמר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר דמר סבר כסיפא לה מילתא למתבעיה ומר סבר לא כסיפא לה מילתא למתבעיה ושוין במכר שזה קנה דמכר ודאי לא כסיפא ליה מילתא למתבעיה. ולפי שהיתה המלוה בלתי קונה במכר הנה נסתלק הדרך האחד מהשלשה דרכים שנקנים באחד מהם הקרקעות והם כסף ושטר וחזקה כמו שזכרנו והואיל ונסתלק הכסף להיותו מלוה הוצרכנו אל השטר שיהיה תמורת הכסף הניתן לגמור המקח והוא אמרם מלמדים אותם שלא יחזורו כיצד כותב לו אני פלוני וכו'. ואם תאמר איך תדמה זה הענין למלוה והמלוה בדין הוא שלא תקנה בשום אופן להיותה להוצאה ניתנה ואפשר שכבר הוציאה ואין המקח נקנה בשום דבר שאינו נמצא בעין אבל מעות אלו מצוים הם אצלו וראוי שיגמור בהן המקח בלא כתיבה. יש לומר אין אתה מודה שהמקח אינו נגמר במלוה ואפילו שלא הוציאה להיות שאפשר להוציאה כן הענין בכאן לא יגמר המקח במעות הללו ואפילו היו קיימין הואיל ואפשר שכבר הוציאם כיון שבידו להוציאם. ומה שאמרו בהלכה השנית אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים הוא דוקא בדלא עייל ונפיק אזוזי שאם קבל המוכר קצת הדמים ולא יקפיד בעת קבלת הקצת ההוא על קבלת השאר אבל ויתר על זה והעביר הנה הודה זה שהוא גמר להקנותו מהעת ההיא ורצה להמתין לו בשאר עד שיזדמן לו ואם עלה בדעת אחד מהם לבטל המקח לא יעלה בידו דבר מזה לא בטלה ממנו ולא בכולו אלא אם כן גמרו ביניהם שיקנה מן המקח כנגד מה שקבל שאם היה הענין כן לא קנה מן השדה אלא בכדי מה שפרע מדמיה ולא יעלה ביד שום אחד מהם בזה ביטול מקח וזהו מה שאמרו הנותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו הדברים דברי רבי יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים וכו'. זהו מה שרצינו לבאר בשמועה זו וההודאה לאל יתברך. יצחק בר יעקב. עד כאן.
#20
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: והיכא דלא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע ואין אחד מהם יכול לחזור בו אלא מדעת חברו דקיימא לן ערבון כנגד כולו הוא קונה. ואף על גב דעייל ונפיק אזוזי אי זקפן עליו במלוה לא מצי חד מינייהו למהדר ביה וכן נמי במוכר שדהו מפני רעתה אף על פי שלא זקפן עליו במלוה ואף על גב דעייל ונפיק אזוזי לא מצי חד מינייהו למהדר ביה דהא דקא עייל ונפיק אזוזי לאו משום דלא גמר ומקני ליה הוא אלא כי היכי דלא ניהדר ביה לוקח הוא דקא עביד וכל אינשי לא דינא גמירי דלא ליהוי יכיל לוקח למהדר ביה משום הכי עייל ונפיק הילכך בין איכא רווחא בין איכא פסידא לא מצי חד מינייהו למיהדר ביה וקנייה לגמרי. וכן הדין היכא דמכר לו מטלטלין אף על גב דמשך היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה לגמרי ויד החוזר על התחתונה ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. ולענין מי שפרע היכא דלא משך אלא דיהיב ליה מקצת דמים בסתם. מיהו מלישנא דגמרא דאמרי דאפילו לא פש גביה אלא חד זוזא וקא עייל ונפיק אההוא זוזא לא קנה משמע לא קנה כלל. וצריך עיון אי מצי מוכר הדר ביה במוכר שדהו מפני רעתה ועייל ונפיק אזוזי ומצי טעין לא סמכא דעתי לזבוני כל היכא דלא יהבת לי מידי וכן נראה. יש מן הגאונים שאמרו דהיכא דיהבינון ניהליה בתורת ערבון ועייל ונפיק אזוזי הוא דאמרינן דקנה כנגד ערבונו ויד החוזר על התחתונה אבל היכא דיהבינון ניהליה סתם בתורת דמים ועייל ונפיק אזוזי לא קנה כלל ויכול המוכר לחזור בו אבל לוקח אינו יכול לחזור בו אף על גב דקא עייל מוכר ונפק אזווי והיכא דאמר ליה ערבוני יקנה בהא אמר רבן שמעון בן גמליאל דלא. קנה אלא כנגד ערבונו אף על גב דלא עייל ונפיק אווזי. וליתא דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו קונה היכא דלא עייל ונפיק אזוזי. מכר לו עשר שדות בעשר מדינות אי בחזקה אמר ליה דליקנינהו אי נמי דיהבינהו ניהליה במתנה בהא ודאי כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם כהאי גוונא אבל היכא דאמר ליה למקנינהו בכספא ובחזקה אי נתן לו דמי כולן כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ואם לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו כיון דליתנהו בחדא מדינתא אף על גב דיהיב ליה מקצת דמי סתמא דאמרינן לעיל דהיכא דלא עייל ונפיק אזוזי קנה הכא לא קנה אלא כנגד מעותיו אף על גב דלא עייל ונפיק אזוזי דלא סמכא דעתייהו לאקנויי ולמיקני וכל חד מינייהו מצי הדר ביה במאי דלא יהיב דמי מיהו החוזר בו נראה לומר דידו על התחתונה. והא לא דמיא להנך דלעיל דאמרינן דלא מצי לוקח למהדר ביה לעולם אלא מוכר דהתם קנייה לגמרי לוקח מן דינא הילכך היכא דקאמר מוכר האי דעיילנא ונפיקנא אזוזי לאו משום דהדרנא בי הוא אלא משום דצריכנא לזוזי הוא מהימן ולא מצי לוקח הדר ביה אבל הכא משום דלא גמר ומקנה ומשום דלא סמכא דעתיה דחד מינייהו הוא דמצו הדרו בהו כן נראה. וצריך עיון היכא דהוו עשר שדות בעשר בקעות במדינה אחת והן מרוחקין זה מזה אי דיינינן כהאי דינא כיון דלא אחזיק בכלהו או דילמא דכיון דבחד מתא הוו כלהו והוה מצי לאחזוקי אי הוה בעי אף על גב דלא אחזיק אלא בחדא מינייהו קננהו לכלהו וכן נראה וצריך עיון. מיהו בעשר מדינות נמי נראה לומר דהיכא דאמר ליה מוכר הריני מוכר לך עשר שדות אלו באלף זוז וקני בכספא ובחזקה ואחזיק וזכי בחד מינייהו וקנינהו כלהו ויהיב מקצת דמי על הדין תנאה קמא בסתם דלא אמר ליה דליהוי אינך זוזי הלואה גביה ואזל ואחזיק בחד מינייהו קמיה דמוכר לאחזוקי ככלהו אי נמי שלא בפניו היכא דאמר ליה איהו מעיקרא לך חזק וקנה נראה לומר דקננהו כלהו ונראה שעל דרך זה הלך רבינו האיי גאון זצ"ל בשער י"ג בספר מקח וממכר לרבינו האיי גאון. איכא מאן דאמר דשטר מכר בקנין סתם דלא אמר ליה על מנת שתתן לי את הדמים קנה בשטרא בלחוד וזוזי הלואה גבי לוקח ומיבעי ליה למפרעיה לאלתר בלא קביעת זימנא כלל. ואיכא מאן דאמר דלא שני לן בת שטר מכר בעדים בלא קנין לשטר מכר בקנין ולא קנה בסתם עד שיתן דמים עד דאמר בשטרא לחודא קנינא ומילתא צריך עיון רבה. עד כאן. עד כאן לשון הרמ"ך.

עוד כתב הראב"ד דהא דאמרינן דבדעייל ונפיק אזוזי יכול לומר תן לי קרקע כנגד מעותין והילך קרקע כנגד מעותיך הני מילי קרקע אי נמי מטלטלים הראוים ליחלק כגון תבואה או יין ושמן אבל דבר מסויים כגון חפץ וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף והר"ן בפרק קמא דקידושין וכן כתב גם הרמב"ן. הרשב"א.
וזו הסברא למדנוה ממה שמצינו בירושלמי בנותן ערבון לחברו חד בר נש יהב דינרין למטכסא חזר ביה אהין אתא עובדא קמי רבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן רבי חייא בר יוסף אמר יתן לו כל ערבונו או ימסור אותו למי שפרע פירוש קסבר כנגדו הוא קונה כדאמר רב בפרק הזהב. רבי יוחנן אמר יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע. רבי אילא אמר ערבון היה פירוש ערבוני יקון אמר לו ואפילו הכי אמר רבי יוחנן קנה הכל לענין מי שפרע ופליגא אגמרא דילן. אי נמי הכי קאמר ולא נחלק רבי יוחנן בדבר. עד כאן. רבי זעירא אמר מקצת דמים נתן ומודה רבי חייא בר יוסי לרבי יוחנן במקח שאין דרכו לקנות חציים כגון פרה וטלית פירוש שקנה כנגד כלו הואיל ונתן לו מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזי שכיון שנתן מקצת קנה הכל שלא על מנת להיות שותפים נתן זה וקבל זה ואף אנו נאמר במקום דעייל ונפיק אזווי כיון שאי אפשר שיקנה הכל דהא משום זוזי זבין לא קנה כלום. והיינו דאמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא כהאי גוונא מאי כלומר מי אמרינן דקנה כנגד מעותיו דומיא דשדה או לא ופשטיה דלא קנה כלום.
ויש מי שסובר דבמקח שאין דרכו לקנות חציים קנה הכל אף על גב דעייל ונפיק אזוזי כסברא דבני מערבא בערבון וגרס בההוא עובדא חמרא פירושו יין ולא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ופירש כהאי גוונא מאי משום דחד זוזא בלחוד אשתייר ולא מבטל איניש זבינהו משום חד זוזי. ואין זה נכון דלעולם לא קנה אלא כנגד מעותיו דהא גלי אדעתיה דלא מקנה ליה כיון דקא עייל ונפיק אזוזי. ועוד דלא הוה לן למימר לא קנה סתם משום חד זוזא. ואף רש"י פירש חמרא חמור ולא ידעתי למה הוצרך לפרש כך אם לא רמז הסברא שכתבנו. ובמיעוט הנסחאות ובהלכות רבינו הגדול כתוב חמארא באלף. הרמב"ן.

ופירוש עייל ונפיק אזוזי פירש הראב"ד אפילו קבע לו זמן וכו'. ככתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. וכתב לפי פירוש זה לא עייל ונפיק אזוזי לא משכחת לה אלא באומר לו לכשיהיו לך מעות תפרעני לאט לך. וזה דבר של תימה שאם כן רוב הקניות אפשר להתבטל ואם יתחרט מוכר ורוצה לחזור בו יעשה עצמו לאחר זמן בדחוק למעות ואפילו לאחר כמה. אלא נראה שהוא דוחק מיד ותקנת רבן גמליאל הוא הדין במאריך לו זמן וממתין אלא דאורחא דמילתא נקט דרוב הממתינים כותבין שטר כדי להתחייב לו בשטר לשעבוד נכסים ושיגבה מן הלקוחות ורבינו חננאל וכו' ככתוב בהר"ן בפרק קמא דקידושין ובנמוקי יוסף כאן ובפסקי הרא"ש כאן ובמגיד משנה עד ואפילו היכא דעייל ונפיק אזוזי קנה עד כאן. וזה נכון. הרשב"א.

מהא דאמר רבן גמליאל מלמדים אותם שלא יחזרו בהם. יש שלמד ממנה דבלאו הכי לעולם אי אפשר בשום קנייה שלא יוכל לחזור בו בדעייל ונפיק אווזי ואפילו קנו ממנו או שהחזיקו בקרקע ואמר לו לך חזק וקנה. ואין לי מכאן ראייה דרבן גמליאל להרחיב קניות בא ולא לקצר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכן דעת הראב"ד. הרשב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: והא דאמרינן בקרקע שהוא קונה כנגד מעותיו היינו במקום שאין כותבין את השטר וכו'. ככתוב בהר"ן פרק קמא דקידושין ובנמוקי יוסף כאן.
ואין דבר זה ברור בעיני דאפשר לומר דכיון שכתב לו שטר מכל השדה כנגד מאי דיהב ליה זוזי גמר ומקנה ליה דסמכא דעתיה. ועוד דהא אפשר לומר בחזקה שאין צריך שטר וכן כתב רשב"ם פרק חזקת. מיהו הרמב"ן לטעמיה אזיל שכתב פרק קמא דקידושין דאף בחזקה לא קנה עד דכתב ליה שטרא. שיטה.
וכתב רבינו חננאל וזה לשונו: ופרקינה לא קשיא הא דקתני אי זקפן במלוה וכתב ליה הכי דלא מצו הדרי הא לא כתב ליה הכי מצי הדר ביה בדעייל ונפיק אזוזי וכדרבא דאמר מאן דזבן מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה ואם נתרצה וזקף עליו הדמים קנה מיד ומחזיר הדמים שזקף עליו במלוה אפילו לאחר כמה והא דתניא קנה אף על גב דלא כתב ליה הכי ולא זקפן עליו במלוה בדלא עייל ונפיק אזוזי אין יכולין לחזור בהן כלל דכיון דאחזוק בה קנאה ולא מצו הדרי בהו ומהדר להו לדמי בתר הכי. שמע מינה דהני תרתי מתניאתא ערבון נינהו מדמדמינן דא על דא ומפרקינן הא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כרבי יוסי דאמר ערבון כנגד כלו הוא קונה. אבל הקונה קרקע ופרע מקצת מן הדמים ולאו בתורת ערבון יהיב ליה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה הני מילי בשדה אחת אבל בשתי שדות קנה כנגד מעותיו כדתניא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באמת מהן קנה כולם במה דברים אמורים בזמן שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו וכן אמר רבא בקידושין פרק א'.
וראינו רבותינו הגאונים שאמרו כי אפילו הנותן מקצת בתורת דמים וחזר בו המוכר קנה הלוקח בקרקע כנגד מעותיו כפשוטה דהא מתניאתא ולא עמדנו על אלו הדברים היטב שיש עליהם כמה תשובות וצריכין לפנים ולפני ולפנים כדי שיתבררו לעשות בהן מעשה.
והא דאמר רבא מאן דזבין מידי ועייל ונפיק אזוזי לא קנה בדגלי בדעתיה דלא מזבין האי מידי אלא דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי דמי למחר וליומא אחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשר עליו כמלוה ואפילו דעייל ונפיק אזוזי קנה. הא דאמור רבנן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני לא מוכחא אלא במקרקעי אבל במטלטלי ספק הוא וקיימא לן ספק ממונא קולא לנתבע והלוקח הוא הנתבע וזה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון שאין שם ראיה אין מוציאין מיד הלוקח.

ההוא גברא דזבין ליה חמארא לחבריה. פירש רש"י ז"ל שמכר לו חמור. והוצרך רבינו לפרש כן דלא תימא דגרסינן חמרא דהיינו יין דאלו ביין וכיוצא בו שהוא ראוי ליחלק ודאי קנה כנגד מעות שנתן ואף על גב דעייל ונפיק אשאר זוזי אבל בחמור וכיוצא בו שאינו ראוי ליחלק כיון שלא קנה לגמרי לא קנה כלל שלא עלה של דעתם שיהיו שותפים בו. וכיוצא בזה אמרו בירושלמי במה שאמר רב דערבון כנגדו הוא קונה שאם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק מודה הוא שקונה כנגד כולו שלא על מנת להיות שותפים קנה זה ומכר זה והבא כיון שאי אפשר לומר שקנה הכל דהא עייל ונפיק אשאר זוזי יש לנו לומר שלא קנה כלל וכן פירשתי לפני מרי ז"ל כי האי מאי. פירש רש"י דמספקא ליה משום חדא זוזא ככלהו זוזי דמי דלא קני כלל הריטב"א ז"ל. וכבר האריך לעיל בסמוך בזה הרמב"ן ז"ל עיין שם.

כתוב בספר המאור וכל קנה דאמרינן בהא שמעתא במטלטלי לענין מי שפרע הוא דאמרינן הכי דבזוזי בלא משיכה עסקינן דאי במשיכה ליכא ספקא דבודאי לגמרי קנה הכל לא שנא וייל ונפיק וכו'.
וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם חס ושלום שאמר רב חננאל ז"ל דבר כאשר תלה אותם בעל החיבור הזה בו אלא אפילו משך וקא עייל ונפק אזוזי לא קנה ולא כלום ואם אמר לו ערבוני יקון דהאי לא עייל ונפיק אזוזי מיהו לא קנה אלא כנגד מעותיו במכר של קרקע הראוי לשנים וכבר אמרו במכר קרקע אבל בשאר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים ואף על פי שהחזיק בו וכתב לו שטר מכר הילכך במכר מטלטלין נמי אפילו משך דהוי כחזקה לקרקעות כיון דעייל ונפיק אזוזי הוה ליה כמי שלא נתן לו דמים ומכל מקום משיכה קונה או במתנה או במכר שממתין לו על הדמים ודבר זה ערוך בפינו מפי רבותינו. וכן מה שאמרו שיכול הלוקח לומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי וכן כשהלוקח חוזר בו שהמוכר אומר לו הילך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך כל אלו דברים כפשטן דוקא בקרקע אי בדבר שראוי ליחלק כמו שהוא באותה שעה אבל בהמה או כלי אחד נותן לו מעותיו או דבר שהוא מיוחד לו שאין תועלת בשותפין ואפילו אחים שהן שותפין באהבה בענין זה מעלין זה לזה בדמים וכל שכן אלו. וזהו הדרך האמת. עד כאן.
כתוב עוד בספר המאור ואם אמר לו ערבוני יקון לא קנה אלא כנגד מעותיו בין קרקע בין מטלטלין האי כדיניה והאי כדיניה. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם בהאי מילתא ליכא לאפלוגי דכיון דאמר ערבוני יקון ודאי משמע דלא עייל ונפיק אזוזי ואפילו הכי מקצת מעות דיהיב ליה בעינן ליקנו ליה טפי לא בין שמשך במטלטלין בין שלא משך בין שהחזיק בקרקע בין שלא החזיק דהוה ליה כמאן דפריש בכספא אקנה ובשיעור בכספא דקנה ובשיעור האי כספא אלא בקרקע קנה לגמרי כנגד מעותיו ובמטלטלין אם לא משך לא קנה אלא למי שפרע.

כתוב עוד בספר המאור ורב נחמן בר יצחק דאמר מעדית שבה ורב חייא דאמר מעדית שבנכסים לא פליגי וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני אומר כיון דלא פליגי אלא רב נחמן מוקי לה במכירה מועטת ומאי עדית עדית שבה ורב חייא מוקי לה במכירה מרובה דהוה ליה מזיק הילכך מעדית דנכסים מגבה ליה. עד כאן.
כתוב עוד בספר המאור ואי לא עייל ונפיק נמי כיון דבשדות חלוקות זו מזו הם לא אמרינן קנה הכל עד שיתן לו דמי כולן. וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם אומר אנן שאם ייחד לו דמי שדה אחת כיון דלא עייל ונפיק אזוזי אפילו במקצת דמים קנה אותה שדה. ואם נתן לו מקצת דמים על כולן בכלל הרי נתן מקצת דמים וכל אחד ואחד בסתם וקנה את כולן הילכך הא דקתני לא קנה אלא כנגד מעותיו לאו דוקא כנגד אלא הכי קאמר לא קנה אלא אותה שדה שנתן מעות כנגדה. ואי עייל ונפיק אזוזי אי יהיב ליה דמי שדה מיוחד קנה אותה לבדה ואם לא נתן לו כל דמיו אף אותה שדה לא קנה כלל דבהדיא אמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קני לא עייל ונפיק אזוזי קני לא שנא מטלטלין ולא שנא קרקע לא שנא משך והחזיק לא שנא לא משך ולא החזיק. הילכך הא דתניא אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו לא מתוקמא שפיר אלא בדלא עייל ונפיק אזוזי אף על גב דאיכא דוחקא פורתא אבל בדעייל ונפיק לא מתוקמא שפיר דאי לא יהיב דמי שדה אחת אפילו באותה שדה לא קנה כלום ואי יהיב ליה דמי שדה אחת כולה הכין איבעי ליה למימר אותה שדה קנה דלשאר שדות לא הוה צריך למימר דלא קנה דהא אפילו בשדה אחת מקצת דמים לא קנו ולא מידי. עד כאן.

תוס' בד"ה רב פליג עליה כו' א"נ כיון דתני לה תנא גבי הלכתא כו' ונהי דבההיא דכל החוזר כו' עכ"ל יש מי שמגיה הכא בתוס' בלשון במקום גבי והוא ע"פ הי"מ שכתבו התוס' בפ' הגוזל ובפ"ק דע"ז מחקו מלת גבי בגמ' לפי אותו הפי' אבל הנראה לקיים כל נוסחות שלנו בתוס' הכא ור"ל דההיא דכל החוזר בו רבי סתם לה בהלכתא פסיקתא דליכא שום תנא במתני' דפליג עליה וא"כ ההיא דכל המשנה אע"ג דאיכא בה פלוגתא בפרק הגוזל הכי הלכתא כיון דקתני לה גבי ההיא דכל החוזר בו דהוה הלכתא פסיקתא ואע"ג דבההיא דכל החוזר בו אין הלכה דרב פליג עליה דרבי דסתם כר' דוסא וס"ל כרבנן דברייתא מ"מ בההיא דכל המשנה ליכא אמורא דפליג עליה דרבי דסבר הכי ודו"ק:

בד"ה לא יהא אלא ב"ח כו' א"נ כי היכי דלא תיקשי הלא לב"ח כו' וכי משני מזיבורית שבה א"ש כו' עכ"ל ק"ק למאי דאוקמא רב אחא אפי' תימא מעידית דנכסיו כו' כמו כן מסתמא מזיבורית דנכסיו ותקשי ליה הלא לב"ח לא מסלקי בארעא אלא בזוזי כי אית ליה ויש מקשים עוד לשנויא דרב אחא דמדמה לה נמי לניזק אמאי קאמר רצה תן לי מעותי או תן לי קרקע מעידית דנכסיו דהא בניזק לא הוה דינא הכי אלא דיכול ליתן לו כסף אלא דאם נותן לו קרקע נותן לו מעידית דנכסיו ובדברי בעל המאור יתיישב כל זה שהוא פירש דרב נחמן דמפרש מעידית שבה ורב אחא דאמר מעידית דנכסיו לא פליגי אלא רב נחמן מפרש לה אתן לי קרקע כנגד מעותי דהיכא דשקיל מגופא דזבינא שקל מעידית שבה ורב אחא מפרש לה אתן לי מעותי דאי לית ליה מעות מגבי ליה מעידית דנכסיו והלכתא כתרוייהו ואם הלוקח חוזר בו והמוכר מחזיר לו מעות מגבי ליה מזבורית דנכסי היכא דלית ליה מעות כו' ואי מגבי ליה מגופא דזבינא יהיב ליה מזיבורית שבה עכ"ל ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי וכו' כצ"ל:

שם ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וכו'. פרש"י חמרא חמור. צריך ליתן טעם למה צריך רש"י לפרש שר"ל חמור אם כדי שלא יטעו לפרש שר"ל יין מה נפקא מיניה בזה יהיה פירושו יין או חמור ונראה שרש"י ס"ל דדין זה דעיל ונפיק אזוזי לא שייך אלא דוקא במידי דשייך לומר שהיה חביב על המוכר ולא מכר אותו אלא בשביל דזוזי אנסוהו כגון בהמה וכלים וקרקע אבל ביין העומד לימכר לא ודו"ק. אבל בנימוקי יוסף משמע שטעמו של רש"י הוא דלא קנה משמע דלא קנה כלל אפי' כנגד מעותיו וזה לא שייך אלא גבי בהמה טמאה דאינו ראויה לחלק אבל ביין דראוי לחלק היה קונה כנגד מעותיו ע"ש אבל לפי זה דוחק הוא שלא האריך רש"י בזה ומה שכתבתי נ"ל נכון:

רש"י ד"ה הא דעייל ונפיק וכו' דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר כדעייל מוכר ונפיק וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה רב פליג עליה בהדא וכו' אי נמי כיון דתנא ליה תנא גבי הלכתא פסיקתא אם כן סבר התנא דהכי הלכתא וכו' ודברי התוס' הן כסותרין דבקושיא מקשה והלא אין הלכה כהך דכל החוזר ר"ל ואם כן לאו הלכתא פסיקתא היא ובתירוץ חוזר ומתרץ כיון דתנא ליה תנא גבי הלכתא פסיקתא וכו'. ונראה דהכי קאמר דאע"ג דלפי האמת אין הלכה כההיא דכל החוזר בו וכו' ולאו הלכתא פסיקתא היא לדידן דאנן כרב סבירא לן מכל מקום אנו דואין דכוונת התנא היתה דתנא הכא גבי כל החוזר בו וכו' ההיא דכל המשנה ידו על התחתונה דאין עניינה לכאן דלא קמיירי הכא בשנויא כלל א"כ ודאי כוונתו היתה משום דהתנא סבירא ליה ההיא דכל החוזר בו וכו' היא הלכתא פסיקתא ולכך תנא לה נמי גבי ההיא דכל המשנה וכו' אע"ג דפליגי בה תנאי כדי שתהא נמי הלכה פסוקה דאם לא כן מה ענינם זה לזה הלכך אנן נמי אע"ג דבההיא דכל החוזר בו אין הלכה מטעם דפליגי ביה אמוראי וקי"ל ברב באיסורי מ"מ בההיא דכל המשנה הואיל וחזינן דכוונת התוס' היתה לפסק הלכה אנן נמי קי"ל הכי דלא אשכחן אמוראי דפליגי בה והיינו הא דקאמר בהגוזל דהלכה כמתניתין דכל המשנה וכו' משום דתנא לה גבי הלכתא פסיקתא ר"ל הלכתא פסיקתא לפי סברת התנא וק"ל:

ד"ה והוה ליה מזיק וכו' אלא כפי המעות שקבל וכו' כצ"ל:

גמ' רבי יוסי לטעמיה כו' נ"ב זהו מדברי סתם גמ' נ"ל:

רש"י בד"ה חש גבי כו' צ"ל ופש גבי כו':

גמרא לכדתניא כל החוזר כו'. בשמעתתא זו יש מחלוקת בין הפוסקים בפירושם ויש הרבה לדבר בה ותעמוד על שורש בעיונך בסמ"ע סי' ק"צ ודעת האשר"י צ"ע היטב ועיין בקיצור פסקי הרא"ש ובטור שנראה כסותרין דמשמע בקיצור שהמקח לנגד מה דיהיב קיים אף דעייל ונפיק רק אחר שמוכר חוזר על הנשארים יכול הלוקח לחזור אף נגד מה שנתן וע"ש היטב. ודעת רש"י נראה שמפרש מהיכן מגביהו אתן לי מעותי שכתב מגבה לו חובו ותן לי קרקע דהיינו המקח קיים לא מיקרי חוב או שמפרש תן לי קרקע בשער של עכשיו בעד מעותי ועיין בר"ן פ"ק דקידושין באריכות. ודעת התוס' צ"ע היטב ועיין במה שהעיר מהר"ש בתוס' בד"ה לא יהא אלא בע"ח וכו' ועיין בהמאור ומלחמות בזה ונלאיתי לכתוב הכל:

ברש"י בד"ה דזבין ליה חמרא כו'. טעם שפירש"י חמרא חמור מבואר באשר"י ובנ"י:

בתוס' בד"ה רב פליג וכו' א"נ כו'. כתב מהר"ש יש מגיהין הכא בתוס' בלשון במקום גבי והוא ע"פ יש מפרשין שכתבו התוס' בפרק הגוזל ובפ"ק דעבודת כוכבים מחקו מלת גבי בגמרא לפי אותו הפירוש אבל הנראה לקיים כל נוסחות שלנו בתוס' הכא ור"ל דהאי דכל החוזר בו רבי סתם לה בהלכתא פסיקתא דליכא שום תנא במתני' דפליג עליו וא"כ האי דכל המשנה אע"ג דאיכא בה פלוגתא בפרק הגוזל הכי הלכתא כיון דקתני לה גבי האי דכל החוזר בו דהוי הלכתא פסיקתא ואע"ג דבהאי דכל החוזר בו אין הלכה דרב פליג עליה דר' דסתם כר' דוסא וס"ל כרבנן דר"ד מ"מ בהאי דכל המשנה ליכא אמורא דפליג עליו דר' דסבר הכי עכ"ל:

גמרא ורב כו'. ופליג עליה בחדא. עמש"כ במגילה (ד ב) בס"ד:

בסה"ע במוכר שדהו מפני רעתה. קדושין (כו) וש"נ:

ואם קבלן הוא נותן לו קבלנתו. צ"ע מה שייך בקבלן שמת לו מת בחצי היום והרי לא השכיר עצמו ליום כ"א קיבל לגמור מלאכתו ואם לא תגמר היום יגמר למחר וליומא אחרא. וצריך לומר דמ"מ שייך קביעות זמן כגון שידוע שצריך מלבוש זה על יו"ט וכדומה. ומ"מ קבלן הוא שאינו משתלם לפי הזמן כ"א לפי המלאכה. והא"ש לשון הברייתא דקרי לי' פועל אע"ג דמיירי מקבלן דכאן תלי נמי בזמן קרי לי' נמי פועל ומיושב קושיות תוס' ריש פירקין וק"ל:

רב אחא ברי' דר' איקא כו' י"ל קו' המהרש"א דודאי למ"ד פ"ק דב"ק דאפילו ניזקין לא מצי לסלק במיטב כי אית לי' זוזי א"כ מכ"ש בע"ח וקשה שפיר מ"ט יתן לו זבורית ולא מעות ומשו"ה הוצרך ר"נ לאוקמי בזבורית דידה וכמ"ש תוס'. אך למ"ד דבנזיקין מצי לסלוקי בעידית אע"ג דאית לי' זוזי וס"ל או כסף או מיטב וברצונו של מזיק תלי' אע"ג דבבע"ח לכ"ע לא מצי לסלוקי אלא בזוזי היינו טעמא משום דמעיקרא לא נחית אדעתי' דקרקע אבל הך בע"ח דשמעתין מעיקרא לא נחית אדעתא דזוזי א"כ לא עדיף מנזיקין ואי בעי מסלק כסף ואי בעי מסלק מיטב ומשו"ה מעיקרא לא הקשה הש"ס קו' זאת רק ר"נ הוסיף בתי' זבורית דידה כדי לתרץ נמי אליבא דאידך מ"ד:

באוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. דברי הגה' אשרי נראים בכאן תמוהים במ"ש בלומדי תורה שיכולים ללמוד בפ"ע הלא גם אוכלסי דמחוזא יכולים לעבוד עבודות אחרות וע"כ צ"ל כיון שאינם מרוויחים בבטלה צריך לשלם שכרו משלם א"כ ה"נ בלומדי תורה וצ"ע לכאורה. והנלענ"ד שאני לומדי תורה דמעיקרא נמי אינו משלם להם שכר לימוד כ"א שכר ביטול מה שמבטל ממלאכה אחרת שהי' צריך לעשות כדי חייו וא"כ לא שייך שפיר הדמיון לאוכלסי דמחוזא וק"ל: