דף צ - א
וכן פרות הדשות בתבואה שהיא תרומה ומעשר,
אינו עובר על חסימתן משום "בל תחסום".
בפרות המרכסות - משום שהתבואה היא כבר לאחר גמר מלאכתה למעשר, ואין איסור חסימה אלא בתבואה שעדיין לא הגיעה לשלב של גמר מלאכה [15].
בפרות הדשות בתרומה ומעשר - מהטעמים שיתבארו להלן.
אבל מפני מראית העין, שלא יאמרו שהוא חוסם בשעת דישה, מביא בול, כמות של מלא אגרוף מאותו המין שבו היא דשה, ותולה לה בטרסקלין שבפיה, בסל התלוי על צוארה, והיא יכולה לאכול ממנו תוך כדי עבודתה, כדי להראות לכל שאינו חוסמה.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אין צורך שיביא ויניח בסל שבפיה דוקא מן המין שבו היא דשה.
אלא, מביא כרשינים ותולה לה בסל שבצוארה, מפני שהכרשינים יפות לה מן הכל, ויותר מועילים לה הכרשינין מאשר היתה אוכלת אפילו מאותו המין.
ורמינהי סתירה לברייתא זו, ממה ששנינו בברייתא אחרת:
"פרות המרכסות" בתבואה, אינו עובר משום בל תחסום, מפני שכבר נגמרה מלאכתה של התבואה למעשר.
ואילו "פרות הדשות" בתרומה ומעשר, עובר משום בל תחסום.
ונכרי הדש בפרתו של ישראל את פירותיו של הנכרי, אינו עובר הישראל, שהשאיל לו פרתו, משום בל תחסום, גם אם אמר לו הישראל לחסום בשעת הדישה.
וישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום.
קשיא תרומה אתרומה. קשיא מעשר אמעשר?!
שהרי הברייתא הראשונה מתירה לחסום בדישת תרומה ומעשר. ואילו הברייתא השניה אוסרת?!.
בשלמא תרומה אתרומה, לא קשיא, כאן, הברייתא שהתירה לחסום, מדברת בתרומה, ומותר לחוסמה כיון שאסור להאכיל את התרומה לבהמה. [16]
כאן, הברייתא שאסרה לחסום, דיברה בגידולי תרומה, שזרע תרומה. וגידוליה דינם כתרומה, מדרבנן. וכיון שמן התורה אין הגידולים תרומה, אסור לחוסמה.
אלא מעשר אמעשר, קשיא.
וכי תימא [שמא תאמר ותתרץ], מעשר אמעשר נמי לא קשיא.
כאן, הברייתא שהתירה לחסום, דיברה במעשר מן התורה, האסור לבהמה.
כאן, הברייתא שאסרה לחסום, דיברה בגידולי מעשר, שאין להם דין מעשר, וחולין גמורים הם.
אין זה תירוץ, כי בשלמא גידולי תרומה, שהם תרומה מדרבנן, שפיר אפשר לומר שהוצרכה הברייתא ללמדנו, כיון שמדאורייתא אינם תרומה, אסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.
אלא גדולי מעשר, חולין נינהו אפילו מדרבנן, והרי הם ככל הפירות, ואין צריך להשמיענו שאסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.
דתנן: גידולי טבל וגידולי מעשר שני - חולין. כיון שהגידולים גדלים רק לאחר שהזרע מרקיב בארץ ואינם חלק מהזרע אין בהם איסור. [17]
ואם כן, עלינו לפרש את הברייתות במעשר ממש, ולא בגידולי מעשר. ולפי זה קשה הסתירה ביניהן, בשאלה האם מותר לחסום בדש מעשר או לא!
אלא, מתרצת הגמרא: לא קשיא.
הא, הברייתא שאסרה לחסום את הפרה הדשה במעשר, דיברה במעשר ראשון הניתן ללוי ואין בהם קדושה והם ככל שאר פירות.
הא, הברייתא שהתירה לחסום, דיברה במעשר שני, שהוא ממון גבוה ואיננו של הבעלים [אלא שהוא מצווה לאוכלו בירושלים], ולא ציותה תורה שלא לחסום, אלא רק את הבעלים, הדש בתבואה שלו, שיתן ממנה גם לבהמה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו", בדישו שלו, ולא בדש את של אחרים. ומעשר שני הוא ממון גבוה, ואינו שלו. [18]
ואיבעית אימא, הא והא, בין הברייתא המתירה ובין האוסרת, מדברות במעשר שני. ולא קשיא.
הא, הברייתא המתירה לחסום, רבי מאיר,
הא, הברייתא האוסרת לחסום, רבי יהודה.
ומבארת הגמרא באיזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה הדבר תלוי:
הא רבי מאיר, דאמר מעשר ממון גבוה הוא, ואין איסור חסימה אמור אלא בדש פירות שלו, ולא בדש פירות של אחרים ושל ממון גבוה
הא רבי יהודה, דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא. ופרה הדשה במעשר שני, כיון שהפירות שלו, אסור לו לחסום.
ומבארת הגמרא: היכי דמי, שיהיה מקרה שבהמה תדוש במעשר שני, ועדיין התבואה צריכה דישה? והרי קודם דישה לא נגמרה מלאכתם של הפירות, ואין מפרישים מהם מעשר.
כגון, שהקדימו להפריש את המעשר שני בשבלין [כשהתבואה עדיין בקשיה], אף שעדיין אין התבואה חייבת אז בהפרשה.
ומקשינן: ולרבי יהודה, אף שסבר מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומותר להאכילו לבהמה, עדיין תיקשי, והא בעי לאכול את המעשר בתוך החומה של ירושלים, וחוץ לחומה אסור לאכול מן המעשר שני, וצריך לחסום בהמתו כדי שלא תאכל ויעבור על איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה.
ומתרצינן: כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי, תוך חומות ירושלים, ומותר לאכול שם מעשר שני.
איבעית אימא [אם תרצה נאמר], לא קשיא. וניישב הסתירה כך:
כאן, ברייתא המתירה לחסום, מדברת בדש במעשר שני שהופרש מטבל ודאי, שמעשרותיו הם מן התורה.
כאן, ברייתא שאסרה לחסום, מדברת במעשר דמאי, והם פירות הלקוחים מעם הארץ, שחייבו חכמים להפריש מהם מעשר שמא לא הפריש מהם עם הארץ. וכיון שמן התורה אין דין לחשוש על תבואת עם הארץ שמא לא הפריש ממנה, נמצא שהמעשר המופרש ממנו, הוא חולין מן התורה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.
השתא [ועכשיו], דאתית להכי [שבאת לידי כך], וחילקת לענין איסור חסימה בין מעשר ודאי למעשר דמאי, אף הסתירה מתרומה אתרומה, נמי לא קשיא,
כאן, הברייתא שהתירה לחסום, מדברת בתרומת ודאי, שאסור להאכיל לבהמה ממנה, ומותר וצריך לחוסמה.
כאן, הברייתא שאסרה לחסום, מדברת בתרומת דמאי, שאף על פי שמדרבנן יש בה דין תרומה, בכל זאת, כיון שמן התורה אין זו תרומה, אסור לחסום את הבהמה.
ומקשה הגמרא: בשלמא "מעשר דמאי", איכא [יש מעשר מפירות דמאי], ועל מעשר זה אסרנו מלחסום את הבהמה הדשה בהם.
אלא "תרומת דמאי", מי איכא!? והרי אפילו מדרבנן אין מפרישין תרומה מפירות דמאי, אלא רק מעשר!
והתניא, וכן שנינו: אף הוא, יוחנן כהן גדול:
א. ביטל את הוידוי, שלא יאמרו וידוי מעשרות בשעת ביעור מעשר, כיון שאומרים בו "ביערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי", וזהו דוקא בזמן שנותנים המעשר ללויים, אבל לאחר שקנס עזרא את הלויים, וגזר לתת לכהנים את המעשר ראשון הראוי ללווים, אי אפשר להתודות ולומר "וגם נתתיו ללוי".
ב. וגזר על הדמאי. הלוקח פירות מעם הארץ, שיהיה חייב להפריש מהם מעשרות.
לפי ששלח בכל גבול ישראל, וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל במעשרות היו מזלזלין ולא מפרישין.
ושמע מינה שלא חששו בפירות דמאי לגזור, אלא רק למעשרות, ולא לתרומה.
אלא, לא קשיא.
כאן, הברייתא המתירה לחסום בתרומה, מדברת בתרומת מעשר ודאי - לאחר שמפרישים מן הטבל את המעשר ראשון ונותנו ללוי, מפריש הלוי מן המעשר ראשון תרומת מעשר מן המעשר - ודינה כדין תרומה ואסורה לבהמה.
כאן, הברייתא האוסרת לחסום בתרומה, מדברת בתרומת מעשר, המופרשת מן מעשר ראשון של דמאי, ומן התורה אין בה דין תרומה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בה.
בעו מיניה מרב ששת: בהמה שהיתה אוכלת, ומתרזת. שהיה המאכל קשה למעיה, וגורם לה להתריז, מהו שיחסמנה מלאכול, כדי שלא יהיה לה חולי במעיה.
וצדדי הספק הם:
האם מה שאסרה תורה לחסום הוא משום דמעלי לה, מועיל ובריא לה האכילה בשעת הדישה, ולכן, הא, כשאכילתה גורמת לה להתריז, שלא מעלי לה, יהיה מותר למונעה מאכילה.
או דילמא, האיסור לחסום הוא משום דחזיא ומצטערה, שהיא רואה את התבואה שהיא דשה, ואם היא חסומה מלאכול נגרם לה צער.
והא, המתרזת, הגם שהמאכל מזיק לה, בכל זאת, חזיא, ומצטערא.
אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו בברייתא דבר זה, ומתוכה יש לפשוט את הספק:
רבי שמעון בן יוחי אומר: בהמה שחסמה, אין מועיל להצילו מן האיסור מה שיתלה בצוארה סל עם מין אחר ממה שהיא דשה בו שתאכל ממנו. אלא מביא כרשינים ותולה לה, מפני שהכרשינים יפות לה, מועילות וטובות לבריאותה מן הכל, גם יותר מהתבואה שהיא דשה בה.
שמע מינה, ממה שהתיר רבי שמעון לתלות בצוארה כרשינים, שטעם איסור חסימה הוא משום דמעלי לה הוא, וכשתולה לה כרשינים המועילות לה יותר, אין בזה איסור לא תחסום.
שמע מינה, נפשט הספק שמותר לחוסמה כשאין המאכל מועיל לה, אלא הוא גורם לה לחולי מעים והתרזה.
איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי "חסום פרתי, ודוש בה את תבואתך"? [19] ואיסור לא תחסום בודאי שאין בזה, וכמו ששנינו בברייתא, נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר. אבל יתכן ויהיה בזה איסור אמירה לנכרי, שאסרו חכמים לישראל במעשה האסור לו לעשותו, לומר לגוי לעשותו. וצדדי הספק הם: מי אמרינן, כי אמרינן, מתי אנו אומרים כי אמירה לנכרי לעשות מעשה איסור, הוא איסור "שבות", איסור מדרבנן, הני מילי [זהו דוקא] לענין שבת, דאיסור חמור הוא, והעובר עליו ענוש סקילה. אבל חסימה, דאיסור לאו הוא, ועונשו רק מלקות, לא החמירו לאסור על הישראל לומר לגוי לעשות האיסור.
או דלמא, לא שנא. ואף באיסור לאו בלבד אסרו חכמים לומר לגוי לעשות איסור.
תא שמע ממה ששנינו: נכרי הדש בפרתו של ישראל, אינו עובר משום בל תחסום, כיון שהחוסם הוא הגוי.
ומלשון "אינו עובר", משמע, רק מעבר הוא דלא עבר על הלאו של לא תחסום. הא איסורא, איכא. משום שצוה לגוי לעשות איסור, לחסום את הבהמה, ואסור לצוותו כך, מחמת איסור דרבנן של אמירה לנכרי.
ודוחה הגמרא: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא. שאין איסור אמירה לנכרי באיסור לאו. ומה שנקטה הברייתא לשון "אינו עובר", שמשמעותו היא שאינו עובר על הלאו אבל אסור לעשות כן, הוא איידי [אגב] דתנא סיפא, דישראל הדש בפרתו של נכרי, ששכרה ממנו לדוש בה וחסמה, עובר על הלאו של לא תחסום, תנא רישא בנכרי הדש את תבואתו בפרתו של ישראל וחוסמה בציוויו של הישראל, בלשון אינו עובר על איסור לא תחסום, אף ששם מותר לגמרי, ולא רק שאינו עובר באיסור.
תא שמע ממה דשלחו ליה לאבוה דשמואל:
הערות
[15] והקשו הראשונים הרי כאן בתבואה עסקינן ולמדנו לעיל שבתבואה גמר מלאכתה בכדי למנוע מפועל לאכול הוא גמר מלאכתה לחלה וכאן אף שכבר נגמרה מלאכתה למעשר אבל עדיין לא עשו ממנה עיסה והיה עלינו לאסור חסימה? ותירצו התוספות שכאן מדובר בסוג תבואה שאין עושים ממנה עיסה אלא קולים אותה לאכילה או לעשות ממנה דיסה ותבשיל ובתבואה שלא שייך בה גמר מלאכה של חלה (לעשותה עיסה) כבר אין פועל אוכל משעה שנגמרה מלאכתה למעשר ולעיל מדובר בתבואה הראויה לעיסה ובה פועל אוכל עד שיגמרוה לעיסה. והרמב"ן פירש שכונת רש"י שנגמר מלאכתם למעשר והם טבל ועדיין לא הופרש מהם מעשרות וטבל אסור להאכיל לבהמה ומותר לחסום שנאמר לא תחסום שור בדישו הראוי לו והאסור לבהמה אינו ראוי לה. עוד פירש הרמב"ן ששני שלבים הם כל עוד והם גרעיני חיטים משתגמר מלאכתם למעשר כבר אין בהם אכילת פועל ואיסור חסימה, אבל משיעשו קמח פנים חדשות באו לכאן והיות ויש להם שלב תיקון נוסף חל בהם דין זכות אכילה חדשה ופועל אוכל בהם עד שתתוקן ותיעשה עיסה אבל כשהתבואה עדיין לא הגיעה לשלב של קמח והיא עדיין בגרעיניה ונגמרה מלאכתה למעשר אף שעדיין לא נגמר מלאכתה לחלה היות והם עדיין לא במצב של קמח אין פועל אוכל בהם עד שיעשו קמח וכאן שעדיין התבואה בגרעיניה כיון ונגמרה מלאכתה למעשר אין איסור לחסום. ובספר אבן האזל ביאר מדוע חלק הרמב"ן על סברת התוספות ולא חילק בין סוג תבואה שהרגילות לעשות ממנה עיסה לבין סוג תבואה שאין עושים ממנה עיסה שבה גמר מלאכתה הוא כבר בשעת גמר מלאכה למעשר היות ואין מתעתדים לעשות בה יותר מזה, וביאר שסבר הרמב"ן שאף תבואה כזו שלא תבוא לעולם לידי חיוב חלה וכגון בפרות המרכסות שזו תבואה לבישול גם בזה פועל אוכל עד שתתבשל למאכל, וטעמו כיון שלמדנו שאין חיוב חלה גורם את הדין לומר שאין הפועל אוכל מדבר החייב בחלה, אלא הדין הוא שמדבר שכבר נשלם תיקונו עד כדי שהוא כבר ראוי להתחייב בחלה אין הפועל אוכל כיון שהתבואה כבר לאחר גמר תיקונה למאכל ולא מחמת החיוב חלה שחל בה. ואף שכבר ניתקנה התבואה עד כדי גמר מלאכה למעשר היות ויש בה תיקון נוסף של גמר לחלה פועל אוכל עד שיגמר כל שלבי תיקון התבואה לאכילה ואם כן אזי גם בתבואה שלא תבוא לעולם לחיוב חלה לא תקבע בה הגמר מלאכה למעשר את הפסקת אכילת הפועל, כי כשם שבתבואה שיעשו ממנה עיסה הגמר מלאכה שלה למעשר לא מונעת את הפועל מלאכול עד שתבוא לידי תיקונה הסופי והוא עשיית עיסה אף זו שאינה עומדת לעיסה הגמר מלאכה למעשר לא ימנע אכילה מהפועל עד שתבוא לגמר תיקונה ובמקרה זה הוא בישול ומה לי מה שזו לא תבוא לידי חיוב חלה והרי אין חיוב חלה גורם הדין.
[16] והאיסור, פירש רש"י, שאסור לישראל להאכיל לבהמתו תרומה. ואף כהן הדש בפרתו, פירשו התוס' שאסור לו להאכיל לבהמה תרומה שהיא מאכל אדם. ולפי"ז תרומה שהיא מאכל בהמה, כגון כרשינים, אסור לחסום את הבהמה מלאכול בהם, כיון שהיא תרומה המותרת לבהמה. וכך היא שיטתו של הרמב"ם, שכתב: פרה של ישראל, שהיה הכהן דש בה בתרומה, אינו עובר משום בל תחסום. ומשמע שאם הפרה היתה של הכהן עצמו, שמותר להאכילה תרומה, יש בה איסור חסימה. אבל הריטב"א כתב, היות שבפרת ישראל מותר לחסום בתרומה, הוא הדין גם בפרת כהן, שלא חילקה תורה בין פרה לפרה, ובכולם מותר לחסום כשדשות בתרומה.
[17] ואף בתרומה היה ראוי שגידוליה יהיו מותרים מחמת אותו הטעם שהגידולים גדלים לאחר שכבר כלה והרקיב הזרע. אלא שגזרו חכמים לאסור הגידולים באיסור תרומה, כדי שלא ימנע הישראל עצמו מלתת התרומה לכהן, ואף שאסור לו לאוכלה עדיין, יניחה אצלו וישתמש בה לזריעה. וגזרו שלא תועיל לו הזריעה, אלא גם הגידולים יהיה דינם תרומה, או משום תרומה טמאה שביד כהן שאסור לו לאוכלה, שלא ישהנה בשביל לזרעה, וישכח שהיא טמאה ויאכלנה באיסור.
[18] ומכאן למדנו שמותר להאכיל לבהמה פירות מעשר שני כי רק לרבי מאיר הסובר שמעשר שני ממון גבוה מותר לחסום, אבל לרבי יהודה, הסובר שממון הדיוט הוא, אסור לחסום. ואם אסור להאכיל לבהמה, היה צריך להיות מותר לחסום, כמו בתרומה, שכיון שאסורה לבהמה, מותר לחוסמה. ובתוספות [יבמות עג א] הקשו, הרי שנינו במסכת מעשר שני: מעשר שני ניתן רק לאכילה ושתיה ולא לשאר הנאות. ואכילת בהמה הרי היא בכלל שאר הנאות, שהבעלים נהנה שהיא אוכלת, ולא ניתן המעשר שני אלא לאכילה! ? ותירצו, שזה דוקא לרבי מאיר, הסובר מעשר שני ממון גבוה, אבל לרבי יהודה, הסובר ממון הדיוט הוא, מותר גם שאר הנאות. והוא הדין להאכיל לבהמה. ולפי זה, מה שתלתה הגמרא אם יש איסור חסימה בבהמה הדשה במעשר שני במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, הביאור הוא, שלרבי מאיר אסור להאכיל מעשר שני לבהמה, וממילא מותר לחוסמה כמו בתרומה. ולרבי יהודה מותר להאכיל מעשר שני לבהמה, ולכן אסור לחוסמה. ומה שביארנו בפנים הוא לפי שיטת רש"י. אמנם התוספות כאן, לשיטתם בתחילת הפרק, הסוברים שהותרו איסורים לצורך אכילת פועל, והוא הדין לאכילת השור, אינם יכולים לפרש שהיכן שאסור להאכיל לשור מותר גם לחוסמו, שהרי דין אכילתו מתיר איסורים, ומה שמותר לחסום במעשר שני, יפרשו כדברי רש"י, כיון שאין המעשר שייך לבעלים הדש בהם אלא לגבוה, לא נאסר לחסום אלא לדש בבהמה בתבואה שלו ולא בשל אחרים. ובמעשר שני חוץ לחומה, שמותר לחסום לכו"ע, פירשו התוס' שאף לרבי יהודה חוץ לחומה הוא ממון גבוה. ובתרומה באמת קשה, מדוע מותר לחסום? ומה שאסור להאכיל תרומה לבהמה אין זו סיבה להתיר חסימה, אלא אדרבה, איסור תרומה יותר, לפי שיטת התוספות.
[19] כך פירש רש"י. אבל הראשונים חלקו, ופירשו שספק הגמרא הוא באופן שהישראל ציוה לנכרי לדוש את דישתו של הישראל ולחסום את הפרה, והוא נהנה מזה שהבהמה לא אוכלת מתבואתו. וסברתם היא, שאין איסור אמירה לנכרי לומר לגוי לעשות איסור אלא אם כן הישראל נהנה ממעשה האיסור שעושה הנכרי, וכשהנכרי דש תבואה של עצמו, אין לישראל מהחסימה שום הנאה. וכשאומר לו לחסום, אין כאן אלא שאומר לגוי לעשות איסורים, ומותר לגוי לעשות איסורים, שהרי אינו מצווה בהם. אבל הגמרא מדברת במקרה והוא דש את תבואת הישראל והישראל נהנה שהוא חוסמה עבורו, ובזה דנה הגמרא אם יש איסור אמירה לנכרי, שאסור לישראל לעשות איסורים על ידי גוי, ומה שהדבר להנאתו, נחשב שהוא עושה האיסור על ידי גוי. מה שאין כן כשהגוי דש תבואה לעצמו, הרי אין לישראל בזה שום ענין, אלא רק שנאסור עליו לומר לגוי לעשות איסור, ואין בזה שום בעיה, לפי שמותר לגוי לעשות איסורים שאינו מצווה בהם, והתוספות הקשו על רש"י, הרי מותר לומר לנכרי לאכול נבילה, ולפי רש"י שגם כשאין הישראל נהנה ממעשה האיסור יש איסור אמירה לנכרי, היה צריך להיות אסור? ותירץ ר"י, שכשנכרי אוכל נבילה, אין זה איסור כלל, ומותר לישראל לעשות זאת אפילו בידים. והטעם: היות וכל איסור נבילה הוא שיהיה במעי ישראל נבילה, אבל גוי האוכל נבילה הרי הנבילה נבלעת במעי גוי, והוא דבר המותר שיכנס נבילה במעי גוי, ורק אם ישלח את הגוי להאכיל ישראל אחר, שזהו צורת איסור אכילת נבילה, שלא יכנס למעי ישראל נבילה, יהיה דין זה דומה לכאן, שאין לישראל בזה הנאה. אבל להכניס לתוך מעי הגוי, אין זה בכלל עצם צורת האיסור של אכילת נבילה, שלא נאסר אלא שלא תכנס לתוך מעי ישראל, ולכן מותר לומר לגוי לאכול בעצמו נבילה. ויש מן הראשונים שהוכיחו מסוגיא זו, שאיסור אמירה לנכרי הוא אף כשאומר הישראל לנכרי בערב שבת שיעשה מלאכה עבורו בשבת, כשם שכאן אסור לומר לנכרי לחסום את הפרה, אף שעכשיו אין זה שעת האיסור שעדיין אין הנכרי דש בה, והרא"ש והר"ן דחו ראיה זו, ששונה סוגייתנו, שאף שעכשיו אם יחסום לא יהיה בזה איסור כיון שאינו דש, סוף סוף לדוש עכשיו ולחסום אסור, מה שאין כן באומר לגוי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת, שאם יעשה הגוי את המלאכה עכשיו היא מותרת, ויתכן ובזמן שאין איסור לעשות את המלאכה אין גם איסור לומר לעשותה. ואין מכאן ראיה שבאופן אשר כרגע אותו מעשה שהוא מצוהו עליו אין בו איסור, בכל זאת יהיה אסור באיסור אמירה לנכרי. ושורש הנידון בזה באיסור אמירה לנכרי, מה גידרו, יש לדון בו בשני צדדים. א. עצם הדיבור והאמירה לומר לגוי לעשות איסור, אסורים. ב. מעשה האיסור שעושה הגוי נחשב מדרבנן כאילו עשאו הישראל, שהגוי פועל בשליחותו ונחשב הדבר שהישראל עשה מעשה איסור. ובאופן שהישראל אומר לגוי לעשות מלאכה בערב שבת, שאין זה זמן איסור מלאכה, הוא ההבדל בין הטעמים. לפי הצד הראשון שהאיסור הוא באמירה עצמה, שאסור לומר לגוי לעשות איסור, הרי כיון שאין זה זמן האיסור, כשם שמותר לישראל כרגע לעשות את המלאכה, הוא הדין שמותר לו גם לומר לגוי לעשותה. אבל לפי הצד השני שהאיסור הוא מצד שליחות, הרי בסופו של דבר יעשה הישראל מלאכה בשבת על ידי ששלח את הגוי מקודם, ונמצא שהישראל עושה מלאכה בשבת על ידי שלוחו שהוא הנכרי, ויש בזה איסור אמירה לנכרי.
הדשות בתרומה ומעשר. פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה. והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.
והדשות במעשר ובתרומה וכו'. ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.
אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה. שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.
יפות לה מן הכל. אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.
כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה. פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.
בשלמא גדולי תרומה תרומה. פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.
אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.
כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין. הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן.
ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.
הא רבי יהודה והא רבי מאיר וכו'. פירוש וכל שהוא ממונו מקרי דישו אף אם דרכו לקדמו בשבולים ודלא כדסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר תרומה הא נכסי כהן היא. פירש רש"י בפרת ישראל וכו'. שיטה.
דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ופירש הקונטרס כיון דשל גבוה הוא אסור דכתיב דישו דמשמע שלו. ויש להקשות אם כן אמאי איצטרך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו אדם משור ושור מאדם. והיה נראה לפרש כן הא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוי ורעך משמע ולא של גבוה כדדרשינן לעיל רעך ולא של הקדש. מיהו במסכת מעילה תנן לא יאכלו בהקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפרש טעמא בגמרא משום לא תחסום שור בדישו דישו ולא דיש של הקדש ויש לתמוה הא מפקינן לה לעיל מרעך מפי רבי.
והא בעי חומה. תימה לרבי מאיר קפריך הא לעיל נמי דרשינן רעך למעוטי הקדש משמע דאי לאו רעך הוה אמינא דאכיל כמו של רעך דאף על גב דהוה לן למיסר משום גזל שרייה קרא הכי נמי הכא לית לן למימר דמותר לאכול חוץ לחומה. מרבי ז"ל. ושמא אדרשא דדישו הראוי לו דמסכת מעילה סמיך לרבי ולקמן נמי דקאמר לא זכי ליה רחמנא גבי מעשר אמאי הא לא אסר ליה קרא בהדיא. ואפשר למימר דאפילו הכי כיון דכתיב רעך ממעט ממעשר דלא הוה קרי ביה רעך אף על גב דמעשר שני ממון הדיוט משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדאמרינן בחלה בסופו וכי תימא חוץ לירושלים הוי ממון גבוה לדברי הכל לפי שאין יכול להוציאו ולאוכלו לא מצית אמרת הכי דבקדושין פרק האומר מוכיח דלמאן דאמר מעשר שני הוי ממון הדיוט אפילו חוץ לירושלים מפי רבי. תוספות שאנץ.
היתה אוכלת ומתרזת. פירוש מתרזת כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה. רבינו חננאל.
מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש.
אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר. ואם תאמר אדמייתי ראיה מרבי שמעון בן יוחאי דמשום דמעלי לה הוא ליתי איפכא מדרבנן דאמרי מביא בעל מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. ותירץ לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דרבי שמעון בן יוחאי מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכחא דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בהאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה מפי רבי. תוספות שאנץ.
מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פירש רש"י דישה שלך. והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכהאי גוונא איכא למיבעי במהו שיאמר לגוי אלא ודאי מדנקט פי פרתי שמע מינה דדוש בה דישה שלך קאמר. ואם תאמר וכהאי גוונא מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך כלומר דאסמכוה אמירה לגוי אקרא. או לא יעשה הגוי מלאכתו כלומר באמירה דידך תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הגוי מלאכתו אלמא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי. יש לומר לא דמי דהתם אינו עושה בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. הר"ן.
אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: הכי קאמר חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פירש הראב"ד וזה עיקר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי. ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולא שליחותיה עביד. וישראל נמי דאמר לו לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי עובר בלא תחסום דאיהו קעביד איסורא שלא אמרה תורה לא תחסום שורך בדישו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפילו במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר הרופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא הכי קאמר מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. עד כאן.
חסום פרתי ודוש בה וכו'. ככתוב בתוספות. ומההיא דמחזיקים ידי גוים בשביעית נראה לרבי שיש חילוק בין אכילת גוי נבלה וכיוצא בו לשאר עבירות דקאמר לא הוה צריך שמחזיקין ידי גוים האוכלים גיעולי גוים לומר להם כעין חזקו בדבר ששואלים בשלום האוכלים. תוספות שאנץ.
אבל חסימה דאיסור לאו לא. ואם תאמר והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות וכדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' וכל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת ואף על גב דהתם שבות דנפשיה קא מפרש כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוספות דיום טוב משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה גבי סנדל המסומר אפילו לרבי חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו תדע דתנן אין בין יום טוב לשבת וכו' ואפילו בחולו של מועד גזרו דיום טוב הוא. וכדאמרינן התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות יום טוב במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא וכדאמרינן ביבמות סוף פרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרה כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו יום טוב דאיסור לאו לא גזרו. הרשב"א.
או דילמא לא שנא. פירוש דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהיא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביום טוב כדאיתא בכמה מקומות. הריטב"א. ועיין בפסקי הרא"ש.
בני מערבא סברי וכו'. והוא הדין אבוה דשמואל אם לא שנאמר שהחמיר להם על פי דרכם משום ואל תטוש או גזרה דלפני שור דאיסורא אחרינא שיטה.
215ימים לסיום הש״ס