בבא בתרא נו ע"א

דף נו - א

אם ברשות אחת הם, כלומר, אם הוציא את חצי הגרוגרת השניה לאותה רשות הרבים אליה הוציא את הראשונה, הרי זה חייב.

אבל בהעלם אחד בשתי רשויות, כגון שהוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים אחת, וחצי גרוגרת לרשות הרבים המופסקת מרשות הרבים הראשונה - ומפרש ואזיל במה היא מופסקת - הרי זה פטור ומשום שהרשויות מחלקות. ^[1]

ולענין "שתי רשויות" המופסקות במצר וחצב, נחלקו רבי יוחנן ורבא דלעיל אם הם חשובות כשתי רשויות.

ואמר רבה לפרש מה הוא ההפסק העושה שתי רשויות:

ארבע רשויות הן לענין הוצאה בשבת:

א. רשות הרבים; ב. רשות היחיד, והוא מקום גבוה או עמוק עשרה ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או שהוא מוקף מחיצות גבוהות עשרה; ג. כרמלית, כגון בקעה שאינה מוקפת מחיצות אך אינה מקום הילוך לרבים; וכן מקום גבוה יותר משלשה טפחים [אך פחות מעשרה טפחים] ורחב ארבעה על ארבעה, ועוד; ד. "מקום פטור", והוא מקום גבוה או עמוק שלשה טפחים ויותר, אך אין בו רוחב ארבעה.

המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או המכניס הימנה לרשות היחיד, הרי זה חייב חטאת אם עשה כן בשוגג; אבל המוציא מרשות היחיד או הרבים לכרמלית, או מכרמלית אליהם, אינו חייב חטאת, אבל חכמים אסרו; ואילו המוציא ממקום פטור או המכניס אליו מכל אחת מהרשויות הנזכרות, אין בו איסור לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

והוא שיש חיוב חטאת ביניהם, כלומר: הפסק רשויות הרבים זו מזו, אינו אלא כשיש ביניהן רשות אחרת, שאם יכניס מרשות הרבים אליה יהיה חייב חטאת, והיינו שרשות היחיד מפסקת בין שתי רשויות הרבים -

אבל אם מפסיק ביניהן כרמלית, שהמכניס אליה מרשות הרבים אינו חייב חטאת, שהרי אין איסור להוציא ממנה ואליה אלא מדרבנן - לא הוי הפסק לרבי יוסי. ^[2]

ואביי אמר:

אפילו כשיש רשות שהיא כרמלית המפסקת בין שתי רשויות הרבים, הוי הפסק לרבי יוסי, אבל פיסלא [חתיכת עץ או עמוד] שאינו רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים - ^[3] לא הוי הפסק לרבי יוסי! ^[4]

ואילו רבא אמר: אפילו פיסלא הוי הפסק.

ואף מה שאמר רבא לעיל שהמצר והחצב מפסיקין לענין שבת, הוא לשיטתו, הסובר שאפילו פיסלא מפסיק. ^[5]

ואזדא רבא - הסובר: מצר חצב ופיסלא מפסיקין - לטעמיה [הלך רבא לשיטתו]! דאמר רבא:

רשות שבת לרבי יוסי כרשות גיטין דמי, כלומר, כשם שבגט, אם הקנה לה את חצירו שתקבל בה את גיטה להתגרש, ונתן לה את גיטה על פיסלא שבחצר, אינה מגורשת, כי הפיסלא מובדל מן החצר שהקנה לה ואינו בטל אליה, וכשתי מקומות הן; ^[6] כך גם לענין שבת, הפיסלא שבין שתי הרשויות אינו בטל לגבי רשות הרבים, וכמקום אחר דמי, והוא מפסיק בין שתי הרשויות. ^[7] מסתפקת הגמרא אליבא דרבי יוחנן שאמר [בתחילת הענין לעיל נה א]: המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר שלא יקנה בחזקת חבירו עד שיחזיק בשתיהן: ^[8]

אם אין שם - בשדה מנכסי הגר - לא מצר ולא חצב, מאי? כלומר, שדה שאינה מסויימת במצריה, כמה מתוכה הוא קונה בהכשת מכוש אחד לדעת רבי יוחנן? ^[9]

פירש רבי מרינוס משמו של רבי יוחנן: אם הכיש במכוש בשדה קנה את כל השדה שנקראת על שמו, כלומר, כל שנקראת שדה אחת, שאין אומרים "שדות של פלוני הם", אלא "שדה של פלוני הוא".

היכי דמי?

אמר פירש רב פפא: כל דקרו ליה "בי גרגותא דפלניא", כל השדה שהיה הגר משקה מבור אחד, קנה הכל במכוש אחד. ^[10]

יתיב רב אחא בר עויא קמיה דרב אסי, ויתיב וקאמר משמיה דרב אסי בר חנינא [ישב רב אחא בר עויא לפני רב אסי, ואמר משמו של רב אסי בר חנינא]: חצובא [הוא חצב] מפסיק בנכסי הגר, ואם החזיק מצד אחד שלו, לא קנה בצידו השני.

ומפרשינן: מאי חצובא, כלומר, איזה דבר הוא, ומה חשיבותו להיחשב כמצר?

אמר רב יהודה אמר רב: הוא עשב או אילן שבו תיחם [הגדיר את הגבולות] יהושע לישראל את הארץ, היינו: נטע את החצב בין חלקו של כל שבט, ובין חלקו של כל איש בתוך השבט; ונטע שם את החצב, ותיחם בו משום שהוא עומד על הגבול ואינו יונק לא מזה ולא מזה, שאין שרשיו מתפשטים לצדדים.

ואמר עוד רב יהודה אמר רב:

לא מנה יהושע, אלא את העיירות העומדות על הגבולין בלבד.

כלומר, אותן עיירות - בחלקו של כל שבט - שהזכיר יהושע בספרו ["יהושע"] ^[11], מפני מה מנה אותן עיירות בדוקא!? משום שעיירות אלו היו עומדות על גבול חלקם של אותם השבטים, וכדי ללמד עד היכן הוא חלקו של כל שבט.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

כל שהראהו הקב"ה למשה בשעת מיתתו, וכמו שנאמר [דברים לד א] "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו, ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי, ואת ארץ אפרים ומנשה, ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר, בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך אתננה, הראיתיך בעינך ושמה לא תעבור. וימת שם משה ... ", ארץ זו בלבד היא החייבת במעשר.

ומפרשינן: לאפוקי מאי [איזה מקום באה שמועה זו להוציא, שהוא אינו חייב במעשר]?

לאפוקי את ארץ הקיני הקניזי והקדמוני, היא ארץ שלשה עממין בארץ ישראל, שהבטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ולא יינתנו לישראל אלא לעתיד לבוא; ואף לכשיינתנו להם לא יתחייבו במעשר. ^[12] תניא, רבי מאיר אומר, מפרש: איה מקום ארץ הקיני הקניזי והקדמוני:

נפתוחא, ערבאה, ושלמאה, אלו הן ארצות הקיני הקניזי והקדמוני.

רבי יהודה אומר:

הר שעיר, עמון ומואב. ^[13]

רבי שמעון אומר:

ערדיסקיס, אסיא ואספמיא.

מתניתין:

א. משנתנו עוסקת בדין עדים שהעידו על חזקת שלש שנים, והוזמו על ידי עדים שאמרו להם "עמנו הייתם", ואמרה תורה [דברים יט יח] "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומשנתנו מפרשת, כיצד עדי חזקה נעשים מוזמין, וכיצד הם משלמים.

ב. אין עדים נעשים זוממים לחייבם ממון עד שיזימו את כולם, ואף אם היו יותר משני עדים, אין הם נעשים זוממים עד שיזימו את כולם.

ג. עדי ממון שהוזמו, מחלקים את הממון שעמדו לחייב, בין כל העדים ואפילו הם מאה.

אם היו שנים עדים מעידין אותו [את המחזיק] שאכלה שלש שנים של חזקה, ובאו לסייע בידו לטעון "לקחתיה מבעלים הראשונים", ונמצאו השנים זוממים: הרי אותם שני עדים ביחד משלמין לו לבעלים הראשונים את הכל [את כל ערך הקרקע], ואלו הרי זממו להוציא את הקרקע מיד בעליה, וקיימא לן [מכות ה א] "משלשין בממון", כלומר, מחלקים את הפסד הממון בין העדים הזוממים.

היו שנים מעידים אותו בראשונה, כלומר, מעידים שאכלה בשנה הראשונה לחזקתו, ושנים אחרים מעידים אותו בשניה [על השנה השניה], ושנים אחרים מעידים אותו בשלישית, ונמצאו כולם זוממים: ^[14]

לרשות אחת שתיהן. כגון מרה"י לרה"ר חייב דמצטרפי:

לשתי רשויות פטור. היינו לשתי רשויות כגון אם היה עומד בבית דיש לו שני פתחים אחד פתוח לרשות הרבים ואחד פתוח לרשות אחר והוציא חצי גרוגרת בפתח זה וחצי גרוגרת בפתח זה:

אמר רבה. היכא אמרי' לשתי רשויות פטור הוא שיש חיוב חטאת ביניהן כגון מקום שהוא רה"י בין אלו ב' רשויות הרבים כגון עמוד גבוה י' ורחב ד' מפסיק בין אלו ב' רשויות הואיל דהוא מקום חשוב שאם היה מוציא גרוגרת שלם ביחד מתוכו לרה"ר חייב חטאת להכי יש לו כח להפסיקו כשהוציאן לחצאין דפטור:

אבל כרמלית לא. הוי הפסק ומצטרפין וחייב:

אפי' פיסלא. הוי הפסק לשבת ולא מצטרפי:

פיסלא. היינו חתיכה של עץ שנמוכה מי' ואינה רחבה ד' דהיינו כל שהוא כעין מצר וחצב:

רשות שבת כרשות גיטין דמי. מה לענין גט מפסיק שאם זרק לה גט על הפיסלא והיא עומדת על הקרקע או עומדת על הפיסלא וזרק הגט על הקרקע אינו גט עד שיהיו היא וגיטה במקום אחד כך מפסיק נמי לענין שבת בין שני חצאי גרוגרת לפוטרו:

אין שם לא מצר ולא חצב. בנכסי הגר והחזיק בה אחד במכושו:

מאי. עד היכן קנה: כל שנקראת על שמי של גר זכה: היכי דמי נקראת על שמו:

כל היכא דקרו ליה בי גרגותא דפלניא גר. כל השדה שהיה משקה הגר מבורו זכה זה בה:

שבו תיחם. בין איש לחבירו:

לא מנה יהושע בספרו. אלא עיירות העומדות על הגבולים של א"י מכלל דאחריני הוי טובא שלא היה יכול להזכירן:

קיני וקניזי וקדמוני. דכרת הקב"ה לאברהם אבינו. פטור ממעשר דלא ראם משה דאינן מז' עממין והיינו נמי דרבי מאיר ור"י ור' שמעון:

פיסקא שנים. מעידים אותו בראשונה. שאכלה שנה ראשונה:

ושנים בשנה שניה ושנים בשלישי' ונמצאו זוממין. משלשין ביניהן. כל כת משלמת לו שליש דמי הקרקע:

הא דאמרינן לענין שבת אבל פיסל' לא ורבא אמר אפי' פיסל'. נראה דדוקא לענין שבת כדאמרינן רשות שבת כרשות גיטין דמי אבל לנכסי הגר אין לך דבר שאינו קבוע ומפסיק ואע"ג דקילא הפסקה דגר מהפסקה דשבת בדאמרינן מפסיקין בנכסי הגר אבל שבת לא הני מילי לענין חצר וחצר דקביעי אבל פיסל' לא וכן כתב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ומצינו הפסקות לפיאה כגון ניר וזרע אחרון אי הדעת נותנה שיפסקו לנכסי הגר אלא בדברים הקבועים ומחוברים וכן פיסל' ודאי אינה מפסקה לפיאה מדקתני ואנו מפסיקין, אבל הרב ר' משה סובר כל שמפסיק לפאה ולגיטין מפסיק בגר.

שעיר עמון ומואב. איכא לאקשויי הכא דהא אמרינן במסכת יבמות ובמסכת חגיגה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואמרינן במסכת חגיגה מה טעם הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית כלומר וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אלמא עולי מצרים כבשום וכן הוא אומר ודאי שהרי כבשו סיחון ועוג ועמון ומואב טיהרו בסיחון ולאו קושי' היא דהא לאו כולהו טיהרו בסיחון אלא מקצתן כמו שכתוב ביפתח מארנון עד היבוק אבל עיקר ארץ בני עמון סבבו אותה ולא התגרו בה ומפורש בתורה והם שישראל עתידין לכבש לעתיד לבא.
ואיכ' דגרסי לה הכי, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ובעינן מה טעם כלומר מפני מה אתה משנה מסדר השנים אי כבשום עולי מצרים לא ליעשר כלל והועיל ולא כבשום יעשרו כדינן מדבריהם מעשר שני וכי האי גונא אית' במס' ידים אמר לו אני לא שניתי מסדר השנים אתה משנה מסדר השנים עליך להביא ראיה.
והכי גרסינן התם, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא קדשום כדי שיסמוכו עליהם עניים בשביעית ואף עולי בבל לא כבשום ולא קדשום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית כלומר ואף עמון ומואב שלא נכבשו מעשר עני נגזור עליהן מפני שקרובין לארץ ישראל כמי שעשו עולי מצרים ובבל שחששו שיסמכו עניים על הקרובות לארץ ישראל והיינו דמהדר ר' טרפון לר' אלעזר בן עזריה במסכת ידים אף עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית מפני שהן קרובות לארץ ישראל כלומר וסומכין עניי ישראל עליהן וליכ' בעיקר נוסחי.
והכי גרסינן בהדי' במסכת חגיגה (ג,ב) בעיקר נוסחי עתיקי מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומיהו אי הכי קשי' דאם כן סביר' ליה לר' אליעזר קדושה ראשונה קרשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא דר' אליעזר קתני לה במסכת ידים ובמסכת חגיגה במעשה דר' יוסי שמהלך להקביל פני ר' אליעזר בלוד וכו' ובמסכת שבועות עסקי' דר' אלעזר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה סבר וקדשה לעתיד לבא, וכתיבנ' לה התם בסייעת' דשמיא.

מתני': נמצאו שלשתן זוממין משלמין לו את הכל. הר"ר יוסף הלוי ז"ל אוקמ' בדרמזי רמוזי וכדאמרינן גבי עדות העד' שור מועד בבבא קמא ויש מי שאומר ואפילו בלא רמזי רמוזי מחייבי לשלומי משום דהני תרי כיתי קמאי ודאי ידעי דאיכ' כת שלישית דאי לא לא הוה האי גבר' מייתי להו לשלומי פירי אפומייהו דמסתברא דלא מייתי לאיניש חובת' לנפשיה כדאמרינן במציעא וכיון דאיהו מייתי להו ובהדיה אתו ודאי ידעי דאית ליה סהדי אחריני ולא גרע מרמיזא לפי' ומשלמין לו את הכל.
ומה שפירש הרב הלוי ז"ל בו, הן עדות אחת להזמ' אינו, אבל פירוש משנתנו כפירוש אותה שאמרו בבבא קמא גבי העדה שאם העידו שנים בראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית הרי אלו שלש עדיות והן עדות (אחד) אחת להזמה לפיכך נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדיות והוא פטור והן פטורין אף כאן פי' משנתנו שהן עדות אחת שאין משלמין ממון עד שיזומו כולן.
אבל משיזומו כולן בודאי משלמין, שאם לא תאמר כן אף עדותן מעיקר' בטלה דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואי קשי' לך הגע עצמך שאם הוזמו מפיהן של אחי' אין מזומי' זו כבר הקשו אותה בגמר' ואמרו הזמה מעלמ' אתי לה כדמפורש בסנהדרין והרי שאמרו שנים מעידין אנו באיש פלוני שלוה מפלוני מנה בקנין או שלא הגיע זמן וחייבוהו ב"ד הלך והביא שנים והן קרובין לראשונים והעידו שפרע לו מנה ביום פלוני ונמצאו זוממין ודאי משלמין הגע עצמך שמפיהם של ראשונים הן משלמין שאלמלא כן לא היה מתחייב כלום בעדות אלו כיון שהן שתי עדיות חייבים וכן בשנים אומ' קדש פלוני ושנים אומרים בעל אחר כך הוא הדין ובתוספת' תני לה נמי הכי ביא אחי החזיק בפני שנים שנה ראשונה וכו' ואין צריך לפנים, ובגמר' הוא מפורש.

אמר רב פפא דקרו ליה גרגותא דפלניא. ואם תאמר והא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרב בשדה שאינה מסויימת במצריה כדאזיל תיירא דתורי והדר. וי"ל ההוא משמיה דרב והא משמיה דרב מרינוס ופליגי. ויש מתרצים דלא פליגי, ודרב בשדה לבן ודרבי מרינוס בשדה בית השלחן. ויש מפרשים דרבי מרינוס בשדה אילן. וכן פירש ר"ח ז"ל, דקרו לה בית גרגותא דפלניא אף על פי שאינה מסיימת במצריה דמיא למסוימת.

מתני': שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים והוזמו משלימין את הכל. נראה לי דהא דקתני את הכל לאו לרבות את הפירות קאמר, שהרי אפילו בלא עדותן של אלו הפסיד את הפירות, שהרי הוא אינו מודה באכילתו, שאילו הוא מודה באכילתו כבר הודה בחזקתו ואבד קרקע ופירות. ותדע שהרי לא מצאנו שיהא משלם פירות אלא כשיש לו עדים שאכלה שתי שנים, ואי נמי בעד אחד של שתי שנים ומודה, כדאמרינן לעיל (בבא בתרא לד,א) אי דמיא דרבי אבא לתרתין שנין ולפירי. וכן כתב ר' יצחק הזקן ז"ל, וכמו שכתבתי למעלה. אלא כלפי שהוא עתיד לומר שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית והוזמו משלישין ביניהם, שנה כאן משלמין את הכל, אף על פי שאינה צריכה. ואי נמי, משלמין את הכל אף פירות של שלש שנים פחות מה שהוא, אם יש לו עדים שאכלו שלש שנים פחות או חדש או יום אחד, אלא שאין לשון הכל מחוור לפירוש זה, שלא הכל ממש הן משלמין, כמו שאמרנו, כנ"ל. וכך מצאתיה בירושלמי, דגרסינן התם: אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שיש לי בה שני חזקה והביא עדים שיש לו בה שני חזקה והלך והוזמו עדיו נותן לו את השדה ואוכל פירות של שלש שנים.

התבאר במקומו שזה שנאמר בתורה לענין גט ונתן בידה לא ידה ממש אלא ברשותה ואם השאילה הבעל מקום בחצרו ונתגלגל על הפיסלא שבחצר אם אין באותה פיסלא ארבע אמות על ארבע אמות ואינה גבוהה עשרה טפחים ואין לה שם לווי אין זה רשות לעצמו ומגורשת ואם יש שם אחד מדברים אלו אינה מגורשת שזה רשות בפני עצמו הוא ומקום אחד השאילה ולא שנים ולפי שטתנו אף מצר וחצב מפסיקין לענין זה שאם היתה היא באותה חצר והשאילה לו לא השאיל מה שמן המצר והחצב ואילך אע"פ שהיא חצר אחת ולשטת גדולי המחברים זו שהזכרנו לענין גיטין מפסקת בנכסי הגר:

עיקר ארץ ישראל היתה ארצם של שבעה עממין והיא הארץ שהראה הקב"ה למשה ומ"מ ארץ סיחון ועוג והיא שכבר היתה מעמון ומואב אף היא בכלל ארץ ישראל ובכלל חיוב מעשר ומ"מ בקדוש עזרא לא כבשו כל הכרכים שכבשום עולי מצרים אלא הניחו מהם בכונה שלא ליקדש בקדושת הארץ כדי שיזרעום בשביעית ויסמכו על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ובכלל אלו ארץ סיחון ועוג המיוחסות לעמון ומואב ומ"מ מחוייבין היו במעשרות מדברי חכמים נמצא שעמון ומואב נתקדשה בקדוש ראשון לקדוש גמור מן התורה ובקדוש שני מדברי סופרים א"כ מהו שאמרו בכאן על עמון ומואב שלא נתחייבה במעשר לא נאמר אלא על הארץ שנשארה בידם הא מה שכבשו מהם סיחון ועוג בכלל ארץ ישראל בקדוש ראשון וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה:

המשנה הששית הכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בעדות חזקה שהוזם היאך הוא דינו ואמר על זה שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשין ביניהם שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה אמר הר"מ משלשין כלומר יחלוקו ביניהם ישלם כל אחד שתות הממון וכיצד אחד מצטרף עמהם כגון שהעיד משה עם ראובן שאכלה שנה ואח"כ יעיד הוא משה בעצמו עם שמעון שאכלה שנה שניה אח"כ יעיד אותו משה עם לוי שאכלה שנה שלישית עדות זו קיימת ועלתה חזקה בצירוף אלו השלש עדיות:

אמר המאירי שנים שהעידו על אחד שאכלה שני חזקה והוזמו הרי אלו משלמין לזה המערער דמי השדה מלבד קרקע שערער עליו שמוציאין אותו מיד המחזיק ומעמידין אותו בחזקתו העידו שנים על הראשונה ושנים על השניה ושנים על השלישית והוזמו כלם משלשין ביניהם ופורע כל כת מהם שליש דמי השדה ומ"מ אם לא הוזמו כלם אין אותם שהוזמו משלמים כלום ואפילו הוזמה הכת המעידה על שנה שלישית שהיא גומרת ענין החזקה שאע"פ שהן שלש כתי עדיות עדות אחת הן לענין הזמה ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלם שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם והעיד אחד מן האחים עם אחד שבשוק על שנה ראשונה והשני עם זה שבשוק על שנה שניה והשלישי עם זה שבשוק להעיד על השלישית הרי החזקה מתקיימת על פיהם ואין דנין אותה לעדות אחד ליפסל בנמצא אחד מהם קרוב וכו' אלא כל שנה ושנה עדות בפני עצמה ולא העיד זה על מה שהעיד אחיו ולענין הזמה נעשה עדות אחת ואין נעשין מוזמין עד שיוזמו כלם ושתדע כת אחת בעדות חברתה על הדרך שביארנו בקמא פרק כיצד הרגל וכן היא עדות אחת לענין שמשלשין ביניהם שהרי מ"מ עדותה של כת אחת לא היתה מועילה כלום ונמצאו שלשת האחים משלמין דמי חציה וזה שנצטרף עם כל אחד מהם משלם דמי חציה שהרי העיד כנגד שלשתן ומ"מ אינה עדות אחת ליבטל האחד בהזמת השני שהרי אין לזו אצל זו כלום ובפירושי מקצת גאונים ראיתי בעדות אחת להזמה דברים שנראה מהם שאם הוזמו אין משלמין הואיל ואין ההזמה מתקיימת לאחת אלא בעדות חברתה שאלמלא עדותה של זו לא היתה עדותה של זו מועלת כלום וכשם שאין האחד מעיד לחיוב קרובו כך אינו מעיד לגרום לו הזמה על ידו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין שם לא מצר ולא חצב מאי. פירש רבי מרינוס משמו של רבי יוחנן שאמר שהמצר והחצב מפסיקים בנכסי הגר כל שנקרא' על שמו. קשיא לי והא אמרינן לעיל אינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירא דתורי והדר. ואיכא למימר התם לדעת רב הכא רבי מרינוס לדעת רבי יוחנן ומשמו של רבי יוחנן. מיהו הא קשיא לי הרב ז"ל שהביא דברי שניהם היה לו להביא דברי רב ודברי רב פפא דהוא בתרא דמפרש מילתיה דרב. הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל תירצה בפסקיו עיין שם.

מתניתין: שנים מעידין שאכלה שלש שנים והוזמו משלמין את הכל. נראה לי דהא דקתני את הכל לאו לרבות את הפירות קאמר שהרי אפילו בלא עדותם של אלו הפסיד את הפירות שהרי הוא אינו מודה באכילתו שאלו הוא מודה באכילתו כבר הודה בחזקתו ואבד קרקע ופירות ותדע שהרי לא מצאנו שיהא משלם פירות אלא כשיש לו עדים שאכלה שתי שנים ואי נמי בעד אחד של שתי שנים ומודה כדאמרינן לעיל אי דמיא דרבי אבא לתרתין שנין ולפירי וכן כתב רבינו יצחק הזקן ז"ל וכמו שכתבתי למעלה. אלא כלפי שהוא עתיד לומר שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית והוזמו משלמין ביניהם שנה כאן משלמין את הכל ואף על פי שאינה צריכה ואי נמי משלמין את הכל אף פירות של שלש שנים פחות משהו אם יש לו עדים שאכלו שלש שנים פחות או חדש או יום אחד אלא שאין לשון הכל מחוור לפי פירוש זה שאין הכל ממש משלמין כמו שאמרנו כן נראה לי. וכך מצאתיה בירושלמי דגרסינן התם אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שיש לי בה שני חזקה והביא עדים שיש לו בה שני חזקה והלך והוזמו עדיו ונתן לו את השדה ואוכל פירות של שלש שנים. משלשין ביניהם. ודוקא במרמזי רמוזי הא לאו הכי ראשונה ושניה לא היו מפסידין ממנו כלום אדרבה מוציא פירות מן המחזיק על ידי עדותם. הרשב"א ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ואזדא רבא כו' דאמר לעיל אפילו לענין שבת עכ"ל בפשיטות טפי ה"ל לפרש לענין פיסלא כמ"ש מהרש"ל וכן מוכחא הסוגיא דפ' המוציא אלא דפי' כן דמשמע ליה דמייתי ליה הכא אמצר וחצב וק"ל:

בד"ה וקבעי גמרא כו' דאלו רב ושמואל אמרו לעיל כדאזיל תיירא כו' עכ"ל אף שרשב"ם גופיה פירש לעיל אהא דקביע ושאינה מסויימת במיצריה עד כמה היינו דוקא לרב מ"מ למאי דמסיק כדאזיל תיירא כו' מצינו למימר שפיר דאליבא דשמואל נמי סגי בהכי ולא פליג בהא אדרב וק"ל:

תוס' בד"ה אבל פיסלא כו' דלא אשכחן רשות בפני עצמו שהוא חשוב בפחות מד' כו' עכ"ל ק"ק א"נ דהוי פחות אם הוא רחב ג' אמאי לא הוי רשות בפני עצמו דהיינו מקום פטור כפרשב"ם ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה הר שעיר כו' נמי איירי כו' שלא טיהרו בסיחון כו' אלא מפרש למה מעשרין מעשר עני כו' עכ"ל ודאמר מר הרבה כרכים כבשו כו' והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים אע"ג דמא"י היו כו' כ"ש עמון ומואב כו' ע"כ מתוס' דפ"ק דיבמות ע"ש:

בפרשב"ם בד"ה משלמין לו כו' כאשר זמם ולא כאשר עשה כו' עכ"ל ולא הוי הכא כאשר עשה כמ"ש בנ"י ע"ש:

ר"ש בד"ה ואזדא כו' אפילו לענין שבת נ"ב כבודו במקומו מונח כי למה לא פירש כפשוטו דאמר אפילו פיסלא וכן מוכח להדיא בפרק המוציא יין ע"ש:

בד"ה מאי חצובה כו' להחשב כמצר כצ"ל:

בד"ה כל שהראה כו' ועד דן הס"ד:

תוס' בד"ה הר שעיר כו' עליהם אף עמון ומואב שהם קרובים כו' כצ"ל והד"א נ"ב ודאמר מר דאיתא לעיל היינו לאתויי ראיה דעשו משום עניים ודו"ק:

ר"ש ד"ה אבל פיסלא לא. או עמוד שאין גבוה י' אמות. מלת אמות מחק הב"ח וכן המהרש"א בגיטין (ע"ז ב) בתד"ה פליג לא גריס לה:

ר"ש ד"ה כל שהראהו. את הגלעד עד דן. כצ"ל:

ר"ש ד"ה חייב במעשר. א"נ אם כבשו ישראל כו' פטורין מן המעשר. ע' גיטין (ח') תד"ה כיבוש מה שהביאו בשם הספרי ולקמן (צ' ב) בד"ה כך. ואולי הני גריעי טפי דבפירוש הוזהרו עליהם (בדברים ב') ואפי' לר"מ ור"ש כיון דבכ"מ לא כתיבי אלא שבעה מהם מוכח דהשלשה הנשארים לא רצה לתת להם עתה ואינם בכלל כ"מ אשר תדרוך וגו' ויתורץ בזה גם הוא"ת כו' שבתד"ה לאפוקי:

תד"ה אבל פיסלא. מה שהתנה המהרש"א במקום פטור שיהא דווקא רחב ג' הוא תמוה ולשון רש"י בשבת (ס"ד ק') ד"ה מקום פטור שיש לו ראש רחב קצת וגבוה ג' (ובר"ן ליתא לתיבת ראש וכ"נ למחוק ברש"י) וכ"מ בערובין (ט') בהא דרבא מתיר בין לחיים מטעם מ"פ ושיעור עביין כ"ש לד"ה שם י"ד ב' במשנה וכ"מ מכה"פ. וי"ל שט"ס בדבריו וצ"ל אם הוא גבוה ג'. וע' מה שתמהתי ע"ד בגיטין ע"ז ב' בתד"ה פליג:

בסה"ד צ"ל ככרמלית בכ"ף:

תד"ה אין. אמרו לפני ר"א ה"ה של יחיד. כצ"ל. ור"ל אם כל הבקעה של אדם אחד:

תד"ה כל. טפי ה"ל למינקט כו'. לכאורה שם לא נכתב רק מצרי עבר הירדן מערבה אבל במה שהראהו נכלל גם עה"י מזרחה דהרי כתיב שם גלעד:

פיסלא. נ״ב מלשון פסל לך:

שם ושלמאה. נ"ב כך ת״א הקיני. א״כ שלא כסדרן קמפרש להו. ונפתוחא הוא מבני מצרים ככתוב. וערבאה הוא מבני ישמעאל:

תוס' ד"ה כל. טפי ה״ל כו'. נ״ב במו"ק לא דקו בה. כי הור ההר הכתוב שם (שלא הראהו כי לא נזכר שם) הוא הר הלבנון ונקרא גם אמנה ושנינו רפ"ו דשביעית מאמנה ולפנים נאכל ונעבד נמצא אין שביעית נוהגת בו וכן אינו חייב במעשר והוא חלק מא"י שלא נכבש עד לעתיד:

שם ד"ה חייב. דקסבר ק"ר כו'. נ"ב אינו מוכרח די״ל בחיוב מעשר של עולי מצרים קאמר - אלא דלתוס' משמע דשמואל הלכתא לדידן אתי לאשמועינן. וגם בזה י"ל דחייב מיהת מדרבנן האידנא נמי:

שם ד"ה הר תימה דמשמע כו' נ״ב לכאורה דבר תימה הוא שהוצרכו למשמעות זה הלא הוא דבר מפורש בתורה כי לא אתן וגו' [דברים ב] א"כ פשיטא לא כבשו אלא לפי שבימי דוד פרצו הגדר והותר הנדר כמ"ש במד"ר [עתוס' ב"ק לח ד״ה נשא] ושמא אח״ז לקחו ישראל מארצם. ואע״פ שלא נראה כן מהכתוב שלעולם נשארו בארצם עד שבא נ"נ והגלם:

שם היינו ארץ סיחון כו'. נ"ב היא ודאי עדיפא דארץ האמורי ורפאים היא אבל באמת גם עמון ומואב שטהרו נזכרים בתוספתא [פ"ז דשביעית] בפירוש:

חֲצוּבָא מַפְסִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר. נראה לי נקרא כן כי שם זה מורכב משתי תיבות 'חצו בה' כלומר עשו מחיצה בין זה לזה בה.

כל שהראוהו הקב"ה למשה וכו' נראה לי דלהכי תלי בהראהו הקב"ה למשה דמהתם מפיק לי' דהרי כ' הראתיך בעינך ושמה לא תעבור כל שהי' מתאוה לעבור שם הראהו ותו לא ואחז"ל במס' סוטה על משרע"ה וכי לאכול מפרי' הי' צריך אלא הרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ ונתאוה משרע"ה לקיימם ע"ש ע"כ לא נתאוה משרע"ה אלא לאותה ארץ המקודש במצותי' טפי מח"ל ואותו הראוהו וטפי לא. ואי ס"ד קיני קניזי וקדמוני עתידי' להתקדש לכשיבואו לידינו וכבר אחז"ל אילמלא נכנס משה לא"י לא חרבה הארץ וא"כ הי' זוכי' גם לקיני וקניזי וקדמוני. והתאוה משה גם לעבור לשם והקב"ה לא הראהו אע"כ אפי' לכשיבואו לידינו לא יתקדשו ע"כ לא התאוה מרע"ה לעבור לתוכם ולא הראהו הקב"ה. ועיין היטב מ"ש בפרשת דרכי' דרך הקודש דרוש א' ורמז עליו במשנה למלך סוף הלכו' שמיטה ויובל ע"ש שייך לכאן:

הא שנים מעידי' אותו משלמין את הכל כ' רשב"ם כפי דמי הקרקע וכו' כאשר זמם ולא כאשר עשה במהרש"א נדחק. ולפע"ד ס"ל לרשב"ם דשפיר הוה שייך הזמה לענין פירו' כגון שיש למערער עדי' שדרו ג' שנים ביממא ואין לו עדי' על הלילה ותובע הקרקע עם שכר דירת הימי' והכת מעיד דדר בי' ביממא ובלילה והוזמו והי' מהראוי שהניזומין ישלמו גם הפירות ואפ"ה פי' רשב"ם משלמין הכל רק דמי הקרקע אבל הפירות כיון שהמחזיק מוחזק בהם מכיון שפטרוהו ב"ד הוה כאשר עשה משא"כ בקרקע. וכמ"ש נימוק"י בשם הריטב"א ע"ש. ועיי' משנה למלך פכ"א מעדו' הל' ד' שהקשה על שיטה זו א"כ איך משכחת עדות בשן ועין מכיון שגמר דינו זכה העבד בעצמו והוה כאשר עשה ע"ש ובחי' בסוגי' דמיפך והזמה ישבתי ואין להאריך כאן:

והראשוני' למדו ממשנתינו דבממון לא שייך כאשר עשה לכן משלמין הכל אפי' הפירות ועמ"ש תוס' ב"ק ד' ע"ב ד"ה ועדי' זוממין וכו'. והרמב"ם הוסיף לומר דאפי' במלקו' לוקי' אפי' אחר שנלקה זה ותמה הכ"מ ובתיו"ט פ"ק דמכות משנה ט' ד"ה והשני' פטורה האריך בזה וסיים בשלמא ממון מצאנו משנה דב"ב דמראה פנים לחלק וכו' אבל הרמב"ם שהוסיף מדילי' לחלק גם במלקו' ודאי כל הטעמים לא יטעמו לחיך עד שנביא ראי' וכו' ע"ש. ולפע"ד לפי מה שהשריש ה"ה בדעת הרמב"ם בהלכו' מאכלות אסורו' דכל שיש עשה או לאו הניתק לעשה שוב עונשי' מן הדין וה"ה ומכ"ש לאו שאין בו מעשה וכדומה. והנה תוס' ב"ק הנ"ל כ' בשם ר"י טעמא דבממון לא שייך כאשר עשה משום דבממון עונשי' מן הדין. וא"כ ה"ה במלקו' היכי דאיכא לאו שאין בו מעשה כגון הכא דאיכא לאו דלא תענה. א"כ עונשין מן הדין למלקות ולא למיתה נמצא ממתני' דב"ב דמראה פני' דבממון עונשי' אפי' כאשר עשה והטעם משום דבממון עונשי' מן הדין ממנה נילף נמי למלקו' מזה הטעם בעצמו כיון דאיכא עכ"פ לאו שאין בו מעשה מפורש היינו לא תענה ולפע"ד נכון הוא בעזה"י:

ב' בראשונה ב' בשני' וכו' בתוספתא כ' הוזמה הראשונה נשארו ב' הוזמה השני' נשארה השלישית ובכת א' מעיד על ג' שנים הוא בהיפוך הוזמו אשנה שלישית נשארו ב' שנים הוזמו אשני' נשארו רק עדות שנה א' הוזמו אראשונה נפסלו לגמרי וצ"ע בסוגי' דמיפוך והזמה ב"ק ע"ג ע"א:

מתני' היו שנים כו' ג' שנים ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל כו'. פירשב"ם כפי דמי הקרקע כו' דכתיב ועשיתם כו' כאשר זמם ולא כאשר עשה לבד הקרקע שיחזיר לו עכ"ל. ותמוה מאוד מה לי להזכיר כאן הך ולא כאשר עשה. אדרבה נ"י מקשה על המשנה בקרקע דהוי כאשר עשה שמוחזק ועומד ע"ש תי' שאינו מוחזק. או כב' תי' תוס' ב"ק דבממון עונשין מן הדין כו' או דאיתא בחזרה ע"ש אבל אינו ענין לפירושו:

ויש לפרש על כל הזמה דלכאורה כיון שהוא קנס מנ"ל שהעדות בטל הא י"ל כמו שמצינו בקנס חכמים בדיין שטעה בשיקול הדעת דקם דינא והוא משלם דהקנס הוה לו שישאר קיים וממילא הפסידו וחייב הוא לשלם. וכן בקנס התורה דכתיב רק ועשיתם לו כו' שהקנס הוא שישאר העדות קיים לענין הממון שהוציאו והעדים ישלמו לזה שהפסידוהו. ועיין בספר יראים שהקשה מנ"ל שהתשלומין לבעל הממון ע"ש. ועוד דלרבא דמכאן ולהבא נפסל משום דחידוש הוא דהוי תרי ותרי אין לך אלא משעת חידושו ואילך ואף דהא תליא הך בהך וגבי גרשתי למפרע לא פלגינן דיבורו. מ"מ בזה דחידוש פלגינן ולענין למפרע אין מאמינים להמזימים כלל ונשאר תרי ותרי ע"ש. וא"כ לכאורה כ"ש נגד הבעל דין למ"ד בהוציאו הב"ד הקרקע והחזיקוה ע"פ עדים ואח"כ באו עידי הכחשה דהוי תרי ותרי. מ"מ לא מפקינן הקרקע שהוחזק ברשות כיון דגם עכשיו עדיין ספק דתרי ותרי ע"ש. וא"כ נגד בעל הקרקע שהחזיקוהו ע"פ עדי חזקה ואף שהוזמו וחדשה תורה שהעדים ישלמו מ"מ נגד הבע"ד נשאר תרי ותרי כמו לענין למפרע שעל העדים עצמם ובחד גברא ואעפ"כ פלגינן כ"ש ב' גברי שנגד הבע"ד נשאר רק הכחשה ושוב אין יכולין להוציא הקרקע מהמוחזק ע"פ ב"ד קודם שהוזמו כנ"ל כאן דגם עתה תרי ותרי:

אמנם כיון דקי"ל ולא כאשר עשה ובממון מהני רק משום דאיתא בחזרה כמ"ש תוס' וא"כ אי נימא כנ"ל. דאין מוציאין ונשאר הקרקע או הממון כמו שהעידו א"כ שוב לא יצטרכו לשלם כלל מחמת ההזמה דהוי כאשר עשה כנ"ל. וא"כ שוב נכלל במה שחייבתם תורה לשלם מכאשר זמם דבטלה עדותן לגמרי ומוציאין:

ומיושב לשון רשב"ם ז"ל שכתב דכ' כו' ולא כאשר עשה ממילא תשלומין שלהם לבד הקרקע שמחזירין לו כנ"ל. וכשהוזמו אחר זמן נראה לרבא דאף דהקרקע חוזרת אבל פירות שאכל לא מהדר דלמפרע חשיב ספק ולא גרע מעדים גופייהו. דהקשו תוס' שם מנ"ל דמיפסלי ותי' מדנאמנים לחייב מיתה לעדים והיינו על העדים מכאן ולהבא לא אמרינן לחצאין ע"ש משא"כ למפרע. וא"כ יש לפרש בהמשנה משלמין את הכל דתמוה מה הכל דהא פירות לא מחייבי כשאין אחרים ע"ש בנ"י ולמ"ש לרבא י"ל דפירות שאכל אחר עדותם חייבין לשלם שוב מחמת גרמי כעדים שהוזמו בלא מצי למהדר כמ"ש בח"מ ס' א' כיון דע"י עדותם נפסדו. אך י"ל דגם לדידהו לא מהני למפרע. אך באמת גם לרבא י"ל דלענין עדות זה שהוזמו לא פלגינן ואינו מוכרח. [וקצת יש ראיה דאל"כ הל"ל בב"ק נ"מ בין לישנא דחידוש ללישנא דפסידא דלקוחות היכא שיש נ"מ על גוף העדות בין למפרע בין להבא כנ"ל]:

עוד י"ל דברי רשב"ם דהא לשון משלמין הכל קשה. ובנ"י כתב גם הפירות ואח"כ דחה ע"ש ותמוה מה ס"ד באין עדים אחרים שישלמו גם הפירות הא בלא עדותם לא מחייב ממ"נ. וי"ל דהא מעידים על ג' שנים וסגי בהוזמו על שנה א' כמ"ש הטור דבעל שנה א' שהוזמו משלמין כל הקרקע דבשנה זו שהעידו הפסידוהו הכל. וא"כ הא נשאר עדותן על ב' השנים וא"כ במה שהוסיפו לשקר בעדותן שנה ג' הפסידו הקרקע והפירות. ואף דאין לחייב כובש עדותו וא"כ אלו לא העידו היה פטור ועל מה שלא העידו האמת מב"ש אין חיוב. אבל מ"מ כיון דשורף שטרותיו חייב וכן עדים שכבר העידו לחייב ועדים הכחישום בשקר ובטלו עדותן חייבין מדינא דגרמי כשורף כנ"ל. וא"כ כאן כמו אם היו מבטלין עדות אחרת כשרה מב"ש בשקרם שהיו חייבין כן במה שבטלו עדות עצמם שבכלל ג' ב' והעידו על ב' שנים שהוא אמת וגם על שנה הג' בשקר ובזה גרמו לבטל עדות הכשרים דעצמם מב' שנים שהיה חייב פירות ע"פ עדותן הכשר דגם שלמפרע נפסל בשעת עדות חשיב כשר כמ"ש פרק מרובה תוך כ"ד והוזמו דחשיב כשר וע"י הזמה בטל משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. א"כ ע"י עדותן שקר משנה ג' הפסידו הפירות שהיה חייב ע"פ עדות מב' שנים. ובטלו עדות כשרים לא פסולין ובאמת אינו כן דמ"מ בא בב"א ולא נגמר עדות ב"ש קודם שמעידים על השנה ג'. אבל ס"ד כנ"ל. ולזה פירש הרשב"ם דרק כפי דמי הקרקע משלם ואין הפי' במשנה משלמין הכל על הפירות. דאי נימא כנ"ל הא כתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ א"א לחייב הפירות ע"י הזמה דהוי כאשר עשה דהא עתה אינו מחזיר הפירות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ רק הקרקע. אך בנ"ז מתורת הזמה א"א לחייב דהוי רק גורם לענין הפירות ורק משום גורם כשורף. וגם כאשר עשה חייבין. אך בפ' מבואר שם דגם מגרמי אין חייבין כיון דמיעט כאשר עשה ע"ש להרבה פוסקים. כיון דפטרתם התורה ע"ש ריטב"א פ"ק דמכות:

הרא"ש ז"ל כתב דכשיש עדים אחרים על ב' שנים משלמים גם הפירות כשמעידים על ג' שנים לכאורה ממ"נ אם הוזמו על השנה שהעידו האחרים ג"כ אין כאן דין הזמה דהא נשאר עדים על השנה שהוזמו וכשהוא אמת פטורין בממון ע"ש פ"ק דמכות בחד בשבא עמנו הייתם אלא ב' בשבת פטורין דבר חיובא הוא בממון. והא דהוא והן נהרגין דוקא בנפשות ע"ש בגמרא ואי שהוזמו על שנה שלא העידו האחרים א"כ אגלאי דכי אסהדי פסולין הוו לדידן דלמפרע נפסל אם כן הוי עם העדים האחרים נמצא אחד קרוב או פסול דעדותן בטלה גם של הכשרים. אף שלא נצטרפו בהגדה כמו שכתבו תוספות פ"ק דמכות דדוקא על מה שהוזמו אינו מבטל צירוף הראיה דהא לא ראו כלל ע"ש אבל על עדות ב' שנים שלא הוזמו עליהן ומ"מ בטל מצד למפרע נפסל שוב מבטל עדות האחרים ג"כ על אותן הב' שנים אף שלא הגידו ביחד. וממילא כיון שבטל אין הלה צריך לשלם הפירות ושוב הוי כאשר עשה על הפירות דליתא בחזרה וא"כ א"צ לשלם כלל הפירות כנ"ל:

וי"ל דלמאי דמסיק פרק מרובה תוך כדי דיבור כו' לא אמרינן איגלאי דפסולין דלאו איפסלו עד אחר כדי דיבור ואין שם פסול אז עליהם. ואם כן לא שייך נמצא אחד כו' ובטל רק מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שהוזמו על מקצת וזה רק מחשש שקר כמו על מה שהוזמו ושוב אינו מבטל הכשרים. ואף דבהא דק' ור' לב"ש דנחלקה עדותן שהקשו תוספות בב' כתות דיהיה חשוב נמצא אחד קרוב או פסול וגם שם אז לא היו פסולין רק משקרים על ק' וגם כן רק מצד בטלה מקצתה ומ"מ כתבו תוספות דשייך כנ"ל. וי"ל דשם יש צירוף הגדה ומבטל מצד ההגדה מהיקש ג' לב'. מה שאין כן כאן בלא הגידו ביחד. ורק משום צירוף ראיה יפסל הכשרים. וכיון דאין ביטול עדותם מצד פסול רק משום בטל מקצת ע"י הזמה שרק מחשש שקר א"כ לא ראו ואינו צירוף לא בראיה ולא בהגדה כנ"ל והוי כמו על אותו דבר שהוזמו כנ"ל:

גם י"ל דדוקא בהיו פסולין בשעת ראיה פוסל צירוף ראיה לחוד אבל כשרים בשעת ראיה ופסולין אחר כך אף שפסולין דצריך תחלתו וסופו בכשרות מ"מ בלי צירוף הגדה שוב אינו פוסל דלא היו פסולין אז בראיה וממילא בהנ"ל לא נפסלו עד שעת הגדה וצ"ל גם כן דתוספות שם איירי בצירוף הגדה. אולם משמע שם מתוספות להרבה פוסקים דגם תחלתו בכשרות וסופו בפסול כיון דמ"מ פסול פוסל הכשרין אף דלא נצטרפו לא בראיה גם כן שייך ההיקש ג' לב' לבטל הכשרים ע"ש בפוסקים:

וי"ל למ"ש תוספות גבי נחלקה עדותן דדוקא דמסייע להו אבל מכחשי לא ע"ש דלא חשיב צירוף. ואף לשאר תי' תוספות שם היינו דמ"מ על מנה חשיב שמעידין עדות א'. אבל כאן שאלו מעידין שיחזיר הפירות ואלו שמעידין על ג' שנים מעידין להיפוך לפטרו מהפירות ולהחזיקו אף בהקרקע י"ל דלכ"ע לא חשיב צירוף כלל אף שראו ביחד וגרע מהתם דמכחשי כנ"ל. ואינו מבטל כלל עדותן אף אם היו קרובין או פסולין ממש כנ"ל וגם עד שיוזמו כולן לא שייך. ובהכי ניחא לשון המשנה משלמין את הכל דתמוה כנ"ל. ולמ"ש י"ל דהפירוש משום דתני סיפא ב' בראשונה כו' ב' בב' כו' משלשין ביניהם. וממילא אם הי' ד' על שנה ראשונה וב' או ד' שנה ב' גם כן הי' הדין עד שיוזמו כולן. ומשלשין שהד' משלמין שליש כו'. ולכך תני ברישא דכשכת אחת מעידה על כל ג' שנים דמשלמין הכל אף שיש עוד כת על שנה א' או ב' כמו בסיפא. אעפ"כ אותן שמעידין על ג' שנים משלמין הכל. דדוקא שכל כת על שנה א' אז כולם להחזיקו באו כמ"ש תוספות ומשלשין ועד שיוזמו כולן אבל כשיש כת א' על כל ג' שנים אין צירוף כלל לאותה כת שעל שנה עם המעידים על ג' שנים ואדרבא חשיב עדותן היפוך לחייבו פירות דע"כ לא הי' צריך כלל להביאם דלא שייך שידעו מכת הב' דהא אין צריך להם. והב' להחזיקו ולפטרו. וא"צ שיוזמו כת שעל שנה. ושעל ג' שנים כשהוזמו משלמין הכל בלי חלק שלהם וגם הפירות כהרא"ש כנ"ל. וזה נראה פירוש ד' נ"י משום סיפא ע"ש:

גם י"ל דאף שהוזמו על השנה שנשאר עדות גם כן חייבין דלא דמי להא דחד בשבא כו' דנשאר עדות המחייבו ממון מה שאין כן כאן דאף דנשאר עדות על שנה שהוזמו מ"מ עדותן על הב' שנים בטל משום עדות שבטלה מקצתה כנ"ל. ואין כאן עדות המחייב למחזיקו. ושוב אף דאמת שאכל שנה זו שהוזמו מ"מ גברא לאו בר חיובא בשנה א'. ושוב חייבין על עדות שנה זו שהוזמו שלא ראו והעידו דאף דעל מה שבטל ממילא אין דין הזמה מ"מ כיון דלאו בר חיובא שוב חייבין על שנה שהוזמו כמו בקנס כנ"ל. ועד שיוזמו כולן לא שייך כיון שאינו צירוף כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח:

שם ב' בראשונה כו' משלשין. ופירשב"ם כל כת שלישי דג' כתות הן וקי"ל אין עדים נעשים זוממים עד שיוזמו כולן ע"ש. ולכאורה תמוה דמה דמיון לשם פרק קמא דמכות דאין זוממין עד שיוזמו שניהן ילפינן מעד שקר דכל שנאמר עד הרי ב'. וממילא מקיש ג' לב' עד שיוזמו כולן. דכשנשאר עדות הקיים שלא הוזם אינו הזמה דהא זה שנשאר מעיד גם כן על מה שהעידו הניזומים וצריך שיוזמו כולן ע"ש. משא"כ כאן דחזינן בכת א' על ג' שנים והוזמו על שנה אחת משלמין דאף שאמת שאכל ב' שנים מ"מ חייב על עדותו שקר שנה ג' שבזה זמם להחזיקו בשקר. ואם כן למה יצטרך בג' כתות כל שנה להזים כולן הא כשמזימין כת אחת על שנה אף שהב' אמת מ"מ הם הפסידוהו הכל ומה חילוק בין כת אחת שהוזם על שנה או ג' כתות שהוזמו אחת מהן והלא נשקר כל העדות שלהחזיקו. ואי הוי אמרינן דגם בכת אחת צריך שיוזמו על כל הג' שנים הוי ניחא כמו שכתב רש"י במשנה מכות שם לר"ע לא בא הכתוב כו' דלא צריך קרא להא דעד שיוזמו כולן דכתיב עד שקר צריך שישקר כל העדות. ואם כן י"ל גם לענין זה שכל העדות של ג' שנים בא להחזיקו שאינו מועיל רק העדות שעל כל הג' שנים צריך שיוזם הכל וממילא גם ג' כתות כן כנ"ל. ובאמת מגמ' ומרמב"ם אינו משמע להיפוך דתני רק נמצאו זוממין. רק בטור מבואר להדיא כן דסגי בשנה א' שהוזמו לשלם הכל וקשה כנ"ל בג' כתות ג"כ ליסגי כשהוזמו אחת. וצ"ל דמ"מ לענין חיוב תשלומי הזמה א"א שישלמו הכל דהא לא היה מחייבין אותו בלא הב' כתות אחרים ולא גרע ממזיק ממש כשא' אינו יכול מה' על ספק א'. וכן בדיינים כשאחד אומר כדין וב' רבו ופסקו שלא כדין דאמר בגמ' בסנהדרין ל' ומ"ד זכאו משלמי ולימרו א"ל את לא סליק דינא בתרי ומשלמי רק חלקם. ואף שהם בטעותם גרמו הכל מ"מ כיון דלא הי' אפשר להם בלא השלישי וזה אמר כדין מ"מ עשה רק ב"ח היזק עיין שם. וכן בעדים כיון שכל הג' כתות היו צריכין להעדות והם אמת לא מחייבי רק חלקם. וממילא גם חלקם אינם משלמין דלא מיקיים כאשר זמם. כמו במלקות דלא מיקיים כאשר זמם. במה שילקו שליש ע"ש ורק בממון משום דמצטרפי א"כ כנ"ל שאין האחרים משלמים רק הם חלקם אין משלמין כלל ולכך החילוק דהכת אחת על ג' שנים שפיר כשהוזמו על שנה חייבים דהא הם בעצמם הזיקו הכל בלי סיוע אחר ואף דעל מקצת אמרו אמת מ"מ בשקר שלהם הפסידוהו הכל. משא"כ ג' כתות כיון שלא הי' אפשר לחייב בלי האחרים אין החיוב רק על חלק כמו בדינים כנ"ל:

אמנם עדיין קשה דהא אמר מכות ה' רבא הטעם דאין משלשין במכות אף דכל אחד לא היה אפשר בלי חברו משום דבעינן ועשיתם כאשר זמם כו' ופריך א"ה ממון נמי ומשני ממון מצטרף מלקות לא מצטרף כו' וא"כ חזינן דאי גם בממון לא הי' מצטרף היו מחייבין לכל אחד לשלם הכל כמו במלקות כדי לקיים כאשר זמם כו' ורק משום דסגי במשלשין דמצטרף. ואם כן בכאן דהב' כתות משלמו שוב משלמו כת הג' שהוזמו הכל. דאי ישלמו רק חלקם לא ישלמו כלל דלא מצטרף ושוב יהיו חייבין משום כאשר זמם הכל כמו במלקות כנ"ל. ולמה יהיו פטורין ואי משום דלא רצו כלל לחייב הכל בלי כת הב' הא גם שם כל אחד לא רצה ולא אפשר בלי חברו מ"מ קאי על כל אחד ועשיתם לו כאשר זמם וכן כאן כיון דע"כ גם בשנה אחת חשיב כאשר זמם דמה"ט חייבין כת א' שהוזמו על שנה א' שוב ממילא גם בג' כנ"ל. היו חייבין כת א' שבא באחרונה. ובפרט למאי דקי"ל כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ועוד דגם בה' שישבו על ספסל א' קי"ל סימן שפ"א היכא דבלאו איהו לא הוי מתבר וע"י נשבר ולא היו יכולין לעמוד חייב האחרון אף שגרם רק שישבר ע"י כל הה' דזולתם גם כן לא הי' נשבר ולהרמב"ם אף שלא סמך עליהם ע"ש בסמ"ע ואף לטור וש"ע דוקא סמך היינו דאי לאו הכי הי' להם לעמוד וכאן שכבר העידו הב' כתות אמת ואי אפשר לחזור. ממילא כשהעידו כת שלישית בשקר על שנה ובזה הוזק למה לא יתחייבו אף שגרמו שיהי' ההיזק ע"י כולן הוא כנ"ל. ומ"מ יש לחלק בין גורם למזיק ממש דבממון ממש הוי זה גורם שישבע ע"י כולם וגרמו חייב אבל כשכל ההיזק גרם חשבינן על חלק השאר רק גורם דגורם דהא בדיינים לא משלמי חלק הג' וע"כ לחלק כנ"ל. ועדיין צ"ע דהזמה רחמנא קרי' מעשה:

וצ"ל דעכשיו דילפינן מעד שקר כל שנא' עד הרי ב' דא' אינו חייב אמרינן מסברא שאינו גזירת הכתוב רק התורה לא חייבה בהזמה רק כשהוזמו כל הבאים לחייב אף שא' בלי הב' לא הי' מהני וג"כ כולא הזיקא והי' משלם הב' הכל כדי לקיים כאשר זמם ואף עפ"כ פטרה תורה דדוקא שיוזמו כל הבאים לחייב כן בג' כתות ג"כ כיון שכולן באו לחייב מה שאין כן כת א' שהוזמו כל הבאים לחייב אף שאינו על כל החיוב ודוחק גדול. דעכ"פ הי' לרשב"ם ולהפוסקים לפרש מנ"ל הא:

ברשות אחת. ברה''ר עצמה שהוציא בה חצי גרוגרת ראשון באותה עצמו הוציא האחרון: בשתי רשויות. הרבים המופלגים זה מזה פטור דרשויות מחלקות ס''ל: ואמר רבה. אימתי חשיבי שתי רשויות: והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. שיש רה''י בין שתי רה''ר שאם הוציא ממנו להן או מהן הכניס לו חייב חטאת הלכך חשיב הפסק לעשותן שתים: אבל כרמלית. כגון בקעה שבינתים לא מחלקא להו דבטל מן התורה להכא ולהכא: אבל פיסלא לא. כגון חתיכת עץ או עמוד שאין גבוה י' אמות ואין רוחב ד' א''נ גבוה י' אלא שאין רוחב ד' דהוי מקום פטור דאפילו מדרבנן מותר לטלטל מתוכו לרה''ר ומרה''ר לתוכו וכן מתוכו לרה''י ומרה''י לתוכו וכיון דבטל לגמרי להכא ולהכא אפילו מדרבנן דליכא מקום חשוב של ד' טפחים הלכך לא הוי הפסק: רבא אמר אפילו פיסלא. מחלקת הרשויות לפטרו מחיוב שבת דלא גרע ממצר וחצבא: ואזדא רבא לטעמיה. דאמר לעיל אפי' לענין שבת: כרשות גיטין דמי. דאמרי' במס' גיטין בהזורק (דף עז.) דאם הקנה לה חצרו להתגרש וזרק לה גט ונפל על הפיסלא שבחצר אינה מגורשת דהא פיסלא מקום אחר הוא בפני עצמו ואינו בכלל חצר וחצר הקנה לה ולא פיסלא דחד מקום מושיל איניש תרי מקומות לא מושיל איניש הכי מפרשינן לה התם וקאמר רבא רשות שבת דומה לרשות גיטין דה''נ לענין שבת הויא הך פיסלא מקום חשוב בפני עצמו ומחלק רשויות אם הוא ממוצע בינתים דכי היכי דלא בטיל פיסלא לגבי חצר ה''נ לא בטיל הכא לענין שבת לגבי רה''ר: וקבעי גמרא לר' יוחנן דאמר המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר שלא יקנה בחזקת חבירו עד שיחזיק בשתיהן ואם אין שם לא מצר ולא חצב דאינה מסויימת במצריה מה לי אמר רבי יוחנן כמה צריך להחזיק שיקנה הכל דאילו רב ושמואל אמרו לעיל כדאזיל תיירא דתורי והדר אלא משום דשמעינן ליה לרבי יוחנן שיעור אחר קבעי ליה: פירש רבי מרינוס משמו. של רבי יוחנן: כל שנקראת על שמו. כל שנקראת על שדה אחד בלשון יחיד על שמו שקורין לה שדה פלוני שאין אומר שדות פלוני קנה הכל במכוש אחד: בי גרגותא דפלניא. כל השדה שהיה הגר משקה מבורו קנה הכל במכוש אחד: מאי חצובא. איזה דבר הוא ומאי חשיבותו להחשב כמצר: שבו תיחם. בין שבט לשבט בין איש לאיש לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן: לא מנה יהושע כו'. כדאמר בפ''ק (לעיל דף יד:) יהושע כתב ספרו: על הגבולין. כדי להראות התחומין ופשטיה דקרא אתא לאשמועינן מה טעם חשב אותן עיירות: כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה. בשעת מיתתו כדכתיב ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן (דברים לד): חייב במעשר. דהם הם ז' עממים הכתובים בכל מקום אבל קיני קניזי וקדמוני שנתנו לאברהם אבינו בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבא כשיחזירם לנו לעתיד כדאמר בב''ר אי נמי אם כבשו ישראל מהם אחרי מות יהושע כולן פטורין מן המעשר דכתיב התם זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' (שם) זאת למעוטי הני שנתוספו לאברהם על השבועה כן נראה בעיני ואף על גב דרפאים נמי כתיב באברהם לא ממעטינן ליה דהיינו חוי דלא כתיב התם ומצינו שכבשם משה דכתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים כלומר היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים: תניא ר''מ אומר כו'. כולהו הני תנאי בפירוש דקיני קניזי וקדמוני פליגי: מתני' נמצאו זוממין. שבאו ב' ואמרו להם היאך ראיתם חזקה זו והלא באותו הזמן עמנו הייתם במקום פלוני: משלמין לו את הכל. כפי דמי קרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן כדכתיב (דברים יט) כאשר זמם ולא כאשר עשה לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק: שנים בראשונה כו'. דהיינו ג' כתות לג' השנים כת לשנה כת לשנה אם נמצאו זוממים כולם: משלשין ביניהן. כל כת תתן השליש דג' כתות הם וקי''ל (מכות ה:) אין עדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם:

אבל פיסלא לא. הקשה ריב''א והלא פיסלא היא כרמלית דבהזורק (גיטין דף עז: ושם ד''ה פליג) מפרש דפיסלא דהוי גבי גט רשות לעצמה כגון דלא גבוהה י' א''כ משמע דגבוהה ג' ומסתמא איירי ברחבה ארבעה דלא אשכחן רשות בפני עצמו שהוא חשיב בפחות מארבעה ועמוד גבוה ג' ורחב ד' ברה''ר הוי כרמלית וא''כ אמאי קאמר אבל פיסלא לא וי''ל דמ''מ הואיל וקטן הוא כל כך ומטלטל לא חשיבא לאביי להפסיק בין ב' רשויות בכרמלית: אין שם לא מצר כו'. אטומאה קאי כדמוכח בהדיא בתוספתא דטהרות (פ''י) דקתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלוני אמרו לפני רבי אליעזר הרי היא של רה''י פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לה שם בפני עצמה כו' ולא כפ''ה דפירש משמו דקאמר רבי מרינוס היינו משמו של רבי יוחנן: העומדות על הגבולים. אין לפרש על הגבולים של א''י דכמה עיירות חשיב שהם באמצע א''י אלא בגבולים דכל שבט ושבט וכו': כל שהראהו כו'. טפי הוה ליה למינקט מה שתיחם באלה מסעי שמונה עיירות של המצר ושם מפורש היטב תחום של ארץ ישראל: חייב במעשר. וא''ת וכללא הוא והלא הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולא נתחייבו במעשר אע''פ שהראם למשה וי''ל דקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא והשתא ניחא שלא תקשי כל לאתויי מאי דאתא לאתויי כרכים שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל: לאפוקי מאי. תימה מאי קאמר לאפוקי מאי והא כל קאמר דמשמע לאתויי וי''ל דמשהראהו דייק דמשמע לאפוקי וא''ת ולימא לאפוקי חו''ל וי''ל דאין זה חידוש ולכך אמר לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני אף על גב דמא''י הם: הר שעיר עמון ומואב. תימה דמשמע דעמון ומואב לא כבשום עולי מצרים ובספ''ק דיבמות (דף טז. ושם) אמרינן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דאמר מר הרבה כרכים כבשו כו' וקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד והניחום שיסמכו עליהם עניים בשביעית ואין לומר דהתם בעמון ומואב שטהרו בסיחון דהתם נהג שביעית דהיינו עבר הירדן דאמרינן בפסחים (דף נב.) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ואומר ר''ת דעבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג שלא היתה מעמון ומואב ועוד מתרץ ר''ת דביבמות נמי איירי בעמון ומואב שלא טהרו בסיחון כדהכא ולא בא לפרש התם אמאי אין שביעית נוהגת שם דהא חוצה לארץ היא אלא לפרש למה מעשרין מעשר עני ולא מעשרין מעשר שני שלא לשנות סדר השנים דבמס' ידים (פ''ד משנה ג) איכא פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה גזר שיעשרו מעשר שני כמו בבבל שלא לשנות מסדר השנים ור''ט גזר שיעשרו מעשר עני כמו במצרים שהיא קרובה מעשרין מעשר עני כדי שיהו עניי ישראל נסמכים עליהם אף עמון ומואב שהם קרובים כו' וא''ת ואמאי לא מייתי ביבמות ההוא טעמא דמצרים דתנן במסכת ידים (שם) וי''ל דניחא ליה למימר טפי הרבה כרכים כו' דלמ''ד לא קידשה הניחו אפי' מא''י עצמה ליכבש מפני סמך עניים וזה התירוץ עיקר דבהכי מיתרצא דלא קשיא דר''א אדר''א ורבי יהושע אדרבי יהושע ואין להאריך: ערדיסקים אסיא כו'. תימה דמשמע אסיא בחו''ל היא וא''כ היכי קאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו. ושם) רבי חייא בר זרונקי ור''ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא והתניא בפ''ק דסנהדרין (דף יא: ושם ד''ה אין) דאין מעברין אלא ביהודה ובשלמא ר''מ דעיבר שנה בעסיא (מגילה יח:) איכא למימר דלא הניח כמותו בא''י כדאמרינן בברכות (דף סג.) אר''ע אלא ר' חייא ור''ש ליכא למימר דלא הניחו כמותן דהא ר''ל הוי קרי להו רועי בקר וחשודים על השביעית וי''ל דההוא לעבר היינו חישוב כמו ועיבר שלש שנים זו אחר זו דפרק קמא דהתם (דף יב.) תדע דהא שנה שביעית היתה ותני התם (סוף פ''ק) (דף יב.) דאין מעברין שנים בשביעית: