דף עג - א
ושואלת הגמרא: ולימא ריש לקיש באנו למחלוקת רבי שמעון ורבנן!
ומתרצת: הא קא משמע לן ריש לקיש, דרבי מנחם ברבי יוסי, כרבי שמעון סבירא ליה.
הדרן עלך פרק המוכר את הבית
פרק חמישי - המוכר את הספינה
מתניתין:
אדם המוכר את הספינה, ולא אמר במפורש מה נכלל בספינה הנמכרת, הרי מן הסתם מכר גם את התורן של הספינה, וכן מכר את הנס [המפרש] של הספינה, וכן את העוגין [עוגן], ואת כל המנהיגין אותה, את הספינה. ובגמרא מפרש מה הם "מנהיגי הספינה".
כל אלו שנזכרו, כלולים הם, מן הסתם, במכירת הספינה, היות והם עיקר הספינה, על כן כל עוד שלא אמר המוכר בפירוש: אינני מוכר דברים אלו, הרי הם נכללים במכירת הספינה.
אבל לא מכר [1] לו מן הסתם, לא את העבדים, [2] שיש לבעל הספינה כדי להנהיג אותה ולשמור על הסחורה שבתוכה, ולא את המרצופין [שקים גדולים שנותנים בהם את הסחורה שבספינה [3]], ולא את האנתיקי [הסחורה שמובילים בספינה [4]].
וכל זה, אם מכר לו ספינה סתם, אבל בזמן שאמר לו המוכר: [5] הנני מוכר לך היא, הספינה, וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.
בין התורן, הנס, העוגן והמנהיגים, שנמכרים אפילו מן הסתם, ובין העבדים והמרצופין, היות ואמר שהוא מוכר לו את כל מה שבתוכה, ואפילו הסחורה שנמצאת בה באותה שעה, נמכרת עמה.
גמרא:
הגמרא מפרשת את דברי המשנה, בלשון הגמרא:
א. "תורן" ששנינו במשנה, הוא "איסקריא" בארמית, שעליו פורשים את המפרש בראש הספינה.
ומביאה הגמרא ראיה לכך ש"תורן" הוא "איסקריא" שעליו תולים את המפרש: שכן הוא אומר, [יחזקאל כז ה [6]]: "ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך", והרי ידוע לנו ש"איסקריא" עושים מארז או מאילן גבוה, כדי שהמפרש יהיה גבוה, ויוכל להשיט היטב את הספינה, על ידי רוחות הים, אם כן שמע מינה: "תורן" היינו "איסקריא".
ב. "נס" ששנינו במשנה, הוא "אדרא" בארמית [מפרש]. [7]
ומביאה הגמרא ראיה לכך ש"נס" הוא "אדרא" - מפרש: שכן הוא אומר [שם ז]: "שש ברקמה ממצרים היה מפרשך, להיות לך לנס". [8]
ג. "עוגין" ששנינו במשנה, תני רבי חייא בברייתא: אלו [9] עוגינין שלה [כלי ברזל כבד שמשליכים במים, כדי להעמיד את הספינה במקום אחד].
ומביאה הגמרא ראיה לכך שעוגן משמעותו עיכוב, והוא העוגן המעכב את הילוך הספינה:
וכן הוא אומר [רות א יב - יג]: "שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה [תצפו] עד אשר יגדלו, הלהן תעגנה [תתעכו עד שיגדלו], לבלתי היות לאיש". הרי שעיגון לשון עיכוב הוא. [10] שנינו במשנה: המוכר את הספינה מכר את התורן ... ואת כל המנהיגין אותה.
אמר [פירש] רבי אבא: אלו המשוטין שלה, שאף המשוטים הם מעיקר תשמישי הספינה.
ומביאה הגמרא ראיה לכך שאכן המשוטים הם מעיקר תשמישי הספינה: [11] וכן כשניבא הנביא יחזקאל על חורבנה של צור, והמשיל אותה לספינה, הוא מונה שם את תשמישי הספינה וכליה.
ושם [יחזקאל כז ו] הוא אומר: "אלונים מבשן עשו משוטיך". אם כן מסתבר ש"וכל המנהיגין אותה" במשנתנו, בא לרבות את המשוטים.
ואי בעית אימא: יש ללמוד שמשוטים הם עיקר הספינה, מהכא [שם כט]: "וירדו מאניותיהם [כאשר תטבע "ספינת צור"] כל תופסי משוט". [12]
תנו רבנן: אדם המוכר את הספינה, [13] מכר עמה את האיסכלה [כבש הספינה] שעולים בו אל הספינה ויורדים ממנה, [14] ואת בור המים שבתוכה, שהיות ומי הים מלוחים, היו מתקינים בספינה כעין בור, ושמים שם מים "מתוקים" לשתיה.
רבי נתן אומר: המוכר את הספינה, מכר עמה אף את הביצית, ספינה קטנה שקושרים לספינה גדולה, שכשרוצים לעלות ליבשה, נכנסים מן הספינה הגדולה אל הקטנה, ובאים אל החוף עם הקטנה, היות והספינה הגדולה אינה יכולה להתקרב אל שפת הים, מחמת עומקה.
סומכוס אומר: המוכר את הספינה, מכר עמה אף את הדוגית.
אמר [פירש] רבא: רבי נתן וסומכוס לא נחלקו זה על זה, [15] ו"ביצית" שאמר רבי נתן, היינו "דוגית" שאמר סומכוס.
רבי נתן, בבלאה הוה, [16] קארי לה, לספינה הקטנה, "בוצית", כדאמרי אינשי [כלשון בני אדם], שקוראים לספינות הקטנות שבנהר מישן, שאינו עמוק, ואין מהלכים בו אלא בספינות קטנות: בוציאתא דמישן.
סומכוס, דבר ארץ ישראל הוא, קארי לה "דוגית", וכמו שמצאנו בלשון הכתוב, דכתיב [עמוס ד ב]: "ואחריתכן בסירות דוגה". [17]
פתיחה לאגדתא של מאמרי רבה בר בר חנה: [18]
כתב הרשב"ם: כל המעשים המובאים בגמרא לקמן, הובאו כדי ללמדנו גדולת מעשי ה' ככתוב [תהילים קד כד]: "מה רבו מעשיך ה'". [19] ויש מהן, להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולות ובהמות ודגים גדולים.
והוסיף המהרש"א: אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים, כמו שכתוב [תהילים קז כג - כו]: "יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים ירדו תהומות", מכל מקום, יש כאן דברים בגו.
כלומר, בודאי אין הדברים יוצאים מידי פשוטם, [20] ומכל מקום, חז"ל התכוונו באגדתות אלו לרמוז על דברים עמוקים, וכפי שביארו המהרש"א וגדולי המפרשים.
והריטב"א כתב: יש במעשיות שבפרק זה, עניינים זרים לבני אדם, לפי שלא הורגלו בהם, והם דברים קרובים מאד ליודעים בטבעם. כעניין גודל הדגים שבים, וגודל סערת גלי הים. ויש גם במעשיות אלו עניינים נרמזים, שלא היו נראים להם במראית העין, אלא במראה החלום. וזה, כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס, ורואין שם נפלאות השם יתברך, וגם שהם שם מתבודדין, ומחשבים בעניינים נוראים ונפלאים. והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא "לדידי חזי לי", במראה החלום היה, כשהיה מהלך בים אוקיינוס. [21]
שני מאמרים ממה שסיפרו יורדי הים לרבה בר בר חנה:
א. אמר רבה: אשתעו [סיפרו] לי נחותי ימא [יורדי הים]:
האי גלא דמטבע [שרוצה להטביע] לספינה, מיתחזי כי צוציתא [ניצוצות [22]] דנורא חיוורתא ברישא.
[לפני אותו גל שבא להטביע ספינה, הולך מלאך מזיק שנראה כניצוצות של אש לבנה].
ומחינן ליה, באלוותא [אלות, מקלות] דחקיק עליה: אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה. ונייח הגל מזעפו.
[מכים אותו במקלות שחקוק עליהם: אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה, ואז נח הגל מזעפו, ואינו מטביע את הספינה]. [23] ב. אמר רבה: 23* אשתעו לי נחותי ימא:
בין גלא לגלא, תלת מאה פרסי, ורומא [גובה] דגלא תלת מאה פרסי.
[בין גל לגל יש שלש מאות פרסאות, [24] וכן גובהו של גל]. זימנא חדא, הוה אזלינן באורחא, בדרך ים, ודלינן [הגביה אותנו] גלא, עד דחזינן בי מרבעתיה [מקום מושבו] דכוכבא זוטא, והויא לי כמבזר [כבית זריעה] של ארבעין גריוי [כור] בזרא דחרדלא, ואי דלינן הגל טפי הוה מקלינן מהבליה. [פעם אחת, היינו בדרך ים, והגביה אותנו הגל, עד שהיינו יכולים לראות את מקום מושבו של אחד הכוכבים הקטנים ביותר, והיה נראה לי [25] ששטחו הוא, כשטח של זריעת ארבעים כור חרדל - שהם גרגירים קטנים, על כן שטח זריעת כור חרדל, מרובה משטח זריעת כור חיטים - ואם היה הגל מגביה אותנו יותר, היינו נשרפים מהבלו וחומו של הכוכב [26]]. [27] היות וגל זה הגיע כל כך גבוה, היה סבור חבירו, שעמד מאחוריו, בצד הים, שהוא יצא חוץ לשפת הים, ושטף את העולם.
ורמי לה גלא קלא לחברתה: [28] חבירתי, שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה, דניתי אנא ונחרביה?
[צעק אליו [29] הגל שמאחוריו, חבירי, האם השארת משהו בעולם שעדיין לא שטפת, בכדי שאני אוכל לשטפו ולאבדו, מפני עון הדור?]
אמר לה: פוק חזי גבורתא דמריך, דאפילו כמלא חוטא חלא ולא עברי.
[אמר לו הגל הראשון לחבירו, צא ולמד מכאן את גבורתו של אדונך, בורא עולמים, שלמרות גובהי ושטף מימי, אינני יכול לעבור את חול הים, אפילו כמלא רוחב החוט [30]].
שנאמר [ירמיה ה כב]: "האותי לא תיראו, נאם ה', אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו, ויתגעשו ולא יוכלו, והמו גליו ולא יעברונהו". [31] [32]
ומביאה עתה הגמרא שלשה מאמרים ממה שראה רבה בר בר חנה בריות מיוחדות בכחם וגדלם:
א. אמר רבה: [33] לדידי חזי לי [34] הורמין בר לילית [שם של שד [35]], כי קא רהיט אקופיא דשורא [על שיני החומה] דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה, ולא יכיל ליה.
[ראיתי את השד שנקרא הורמין בן לילית, שהוא רץ על חומת העיר נהרדעא, ופרש רוכב על בהמה לפי תומו תחת החומה - סמוך לחומה על הקרקע, ולא הצליח השד להשיג את הפרש ולהזיקו, היות והפרש דהר במהירות]. [36]
הערות
[1] כתב הרשב"א: כשם שאין העבדים, המרצופים והסחורה נכללים במכירה, כל זמן שלא אמר לו: היא וכל מה שבתוכה, כך אינם נכללים ב"מתנה" ולא ב"הקדש". ואף על פי שמצאנו בפרק הקודם [לעיל עא א במשנה וברשב"ם] שהנותן נותן בעין יפה, וכן המקדיש, ובכלל המתנה וההקדש נכללים גם דברים שאינם בכלל המכר, מכל מקום הכא שאני, ואין עדיפות למתנה והקדש על מכירה. וטעם הדבר: כל הני דלעיל, קרקעות הם, וכל מה שהוזכר במשניות שאינם בכלל המכר, מכל מקום בטלים הם קצת אל עיקר הדבר, על כן הרי הם נכללים בהקדש ובמתנה וחלוקת אחים בירושתן, אבל הני דפירקין, מטלטלין הם, על כן אין חילוק בין מכר להקדש ומתנה. וראה מה שכתב ב"תוספות יום טוב".
[2] אפילו אם העבדים בתוכה בשעת המכר, כדמשמע סיפא דמתניתין, [ויתכן, שאפילו אם היו העבדים קשורים בה, אינם בכלל המכר], ראה להלן עח ב, ואף על פי שאי אפשר להשיט את הספינה בלא שייטים, מכל מקום, אין העבדים נחשבים, "עצם הספינה", ועל כן, מן הסתם, אינם נמכרים עמה. ובראב"ד כתב דשאני עבדים שעומדים לכל מלאכה, ועוד שמי שירצה לרדת בספינה יוכל להשיט אותה בעצמו וכן כתב המאירי וראה שם מה שכתבו אודות המרצופים.
[3] רשב"ם, וכן משמע בפירוש המשניות לרמב"ם. והרמ"ה פירש שהם שקים שבהם מעלים את הסחורה לספינה, ומורידים אותם ממנה. וראה עוד במאירי.
[4] הא דנקט אנתיקי, משום סיפא נקט לה, דאי משום רישא לא איצטריך, דכיון דאשמועינן שאין המרצופין בכלל הספינה, אף שהם נשארים כל הזמן בספינה, כל שכן הסחורה עצמה, אבל סיפא קא משמע לן, דאף הסחורה שאינה עומדת להשאר בספינה, נמכרת עמה, כשאמר לו: היא וכל מה שבתוכה - תוספות. וכן הא דנקט עבדים, מילתא דפשיטא היא, ולא נקט לה אלא משום סיפא - נמוקי יוסף.
[5] כך מתפרשת לשון זו בכמה מקומות בפרק הקודם. [הוא הדין אם אמר הלוקח לשון זה, והמוכר שתק, דמאי שנא].
[6] כל הפרשה [שם ביחזקאל] ממשילה את צור לספינה.
[7] נס קרוי "אדרא" מלשון דרי אכתפיה לשון הולכה, כי הנס טוען אותה ומוליכה - שיטה מקובצת בשם הראב"ד.
[8] יונתן תירגם: "בוץ וציורין ממצרים הוה פרסיך, למהוי ליך לאת". כי המפרש הוא בגובה הספינה ונראה למרחוק, על כן הוא אות וסימן לספינה, ומכל מקום המפרש מכונה גם "נס", כלשון המשנה.
[9] מלשון הברייתא משמע שיש לספינה יותר מאשר עוגן אחד, וכן משמע בפירוש רבינו גרשום ויד רמ"ה.
[10] רשב"ם. ורש"י בפירושו על רות כתב: תעגנה - לשון איסור וכלוא, כמו [תענית יט א]: עג עוגה ועמד בתוכה. ויש פותרים לשון עיגון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לינקד הנו"ן דגש, או לכתוב שני נוני"ן.
[11] כתב הרשב"ם: אלמא עיקר הספינה, על ידי שתופסין משוטות, דסלקא דעתך אמינא חבלים המושכין את הספינה ליהוי עיקר מנהיגין, אבל משוטות לא מזדבני, קא משמע לן. ובתוספות הרא"ש כתב: דלא תימה כיון דלא מחברי לספינה אינם כשאר דברים הנזכרים במשנה המחוברים לספינה, אלא בחבלים הקשורים לה מיירי. וחבלים אלו, אין לפרש דמיירי בספינה שמובילים אותה על ידי בני אדם או בהמות המהלכים ביבשה [השוה לדברי הרמ"א אורח חיים רמח ב], כי אין זה שייך אלא בספינה המהלכת בנהר, ולא בספינה השטה בים, ופרשה דיחזקאל מיירי בספינה ההולכת בלב ים. [ראה שם פסוק כו וברש"י]. וכמו כן אין במשמעות דברי הרשב"ם, אותם חבלים שנקשרים אל המפרש כדי לכווין אותו אל מול הרוח, וכדי להשיט את הספינה בכיוון הנכון. [ראה "מצודת דוד" ישעיה לג כג ורש"י יחזקאל כז ה - ו ובהערה הבאה]. ובשיטה מקובצת בשם הרא"ם פירש: חבלים שבהם מושכין הספינה ומכניסים אותה לנמל. וביד רמ"ה כתב שמשוטים הם העצים שבהן מנהיגים את הספינה בשעה שאין רוח מצויה להוליכה, וספינות שאין להם קלעים [מפרשים] עושין להם כן. אם כן יש לומר: סלקא דעתך אמינא, בספינה שיש לה מפרשים, אין המשוטים עיקר הספינה, היות ובדרך כלל מצויה רוח להוליך את הספינה, וקא משמע לן, אף על פי כן מעיקר תשמישי הספינה הם.
[12] א. כאשר תטבע "ספינת צור" אומר הנביא: "וירדו מאניותיהם כל תופסי משוט מלחים כל חובלי הים, אל הארץ יעמודו". [פירש רש"י: אל הארץ יעמודו - מה לנו עוד באניות, להיכן נוליך סחורה עוד]. משמע, שעיקר יושבי הספינה הם תופסי המשוט והחובלים [הם מושכי חבלי המפרש לכוונו אל מול הרוח, ראה בפירוש הרד"ק שם ח]. ב. כתב ב"עין אליהו": יש נפקא מינה לדינא בין שתי הלשונות, דלפי האיבעית אימא דיליף מקרא דוירדו, בודאי גם האנשים - תופסי המשוט, הם בכלל המכירה.
[13] בפשוטו מיירי כשמכר את הספינה בסתם, ואף כאשר לא אמר היא וכל מה שבתוכה, נמכרים האיסכלא ובור המים עמה. וכן הוא ברמב"ם מכירה כז א.
[14] רשב"ם ר"ח ורב האי גאון, וברבינו גרשום פירש עוד דאסכלא היינו כירה שמתקנין בספינה כדי לבשל עליה. וביד רמ"ה כתב שהוא בית הכסא שבספינה.
[15] אבל תנא קמא סובר: המוכר את הספינה לא מכר את הביצית והדוגית, וכן הלכה כמבואר להלן עח ב - יד רמ"ה.
[16] עלה מבבל לארץ ישראל, והיה רגיל בלשון ארמית.
[17] היא ספינה קטנה של ציידי דגים, ולפי שקטנה היא קורא לה סיר ["סירות" הוא לשון רבים של "סיר"], וקורא לה בלשון משנה "דוגית" בבבא בתרא - רש"י בפירוש עמוס.
[18] כך מכונים אגדתות אלו בכל מקום, למרות שלפי הגירסא שלפנינו המאמרים הראשונים מיוחסים לרבה ולא לרבה בר בר חנה. [וב"צפנת פענח" (מאמר יא ד"ה והנה מצוה) כתב שרבה היינו רבה בר בר חנה, ולא נזכר אלא שמו ולא שם אביו].
[19] ושם [פסוקים כה כו] נאמר: "זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות. שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת לשחק בו". ופירש באבן עזרא: שם אניות יהלכו - כי בעלי האניות יספרו לנו על חיות גדולות שראו בתוך הים.
[20] ראה מה שהאריך כאן ב"חידושי גאונים" על עין יעקב.
[21] להלן יבוארו דברי הגמרא על פי פשוטם, ובהערות יובאו חלק מדברי המפרשים, מה שכתבו לבאר את רמזי סוגיות אלו.
[22] בערוך ערך צץ (ג) כתב: האי גלא דמטבע לספינתא, נפקא ליה כי צוציתא חיוורתי ברישיה. פירוש כעין ציצית, ויש לומר לענין ניצוצין דנורא. ובפירוש רבינו גרשום כתב: כמו ציצית הראש.
[23] א. מאמר זה פירש המהרש"א כך: כמו שאמר הכתוב [תהילים מב ח ורש"י שם]: "כל משבריך וגליך עלי עברו" ודימה הכתוב את הצרות והגלות שבאו עלינו מן הרשעים לגלי הים, כך אמר כאן שעם ישראל בגלות, הם כספינה המטורפת בים. וסיפרו לו "יורדי הים" שכאשר הגל - הרשע שבכל דור, בא להטביע את ה"ספינה", נראה השר שלו בשמים כאש לבנה [כי המלאכים נראים כאש, וצבעה של האש היסודית הוא לבן]. ואמר דאין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, והיינו מחינן ליה באלוותא דחקיק כו', כי זאת ההבטחה שהבטיחנו הקדוש ברוך הוא, בגל הראשון הוא פרעה: "אהיה אשר אהיה" [שמות ג יד], שהבטיח לנו "אהיה" עמכם בצרה זו, "אשר אהיה" עמכם בכל צרה [ברכות ט ב]. וי"ה הוא השם אשר עמנו בגלות כמו שכתוב [שמות יז טז]: "כי יד על כס יה", שאין הכסא והשם שלם עד לעולם הבא. וה' צבאות הוא השם הגואל מכל צרה, כמו שכתוב [ישעיה מז ד]: "גואלנו ה' צבאות שמו". [וראה שם שהזכיר את שני החורבנות: "שבי דומם ובואי בחושך בת כשדים" - גלות בבל, "ועתה שמעי זאת עדינה היושבת לבטח" - גלות אדום]. ואמר אמן - בזכות האמונה, שעמדה לנו בגלות. ואמן - בזכות אמן יהא שמיה רבא כדאמרינן בסוטה מט א מיום שחרב בית המקדש:. ואלא עלמא אמאי קא מקיים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא. [לא נתפרש בדברי מהרש"א תיבת סלה]. ב. וב"ילקוט הגרשוני" פירש: נחותי ימא הם תלמידי חכמים יורדי ים התלמוד, שסיפרו לרבה בר בר חנה שכאשר היצר הרע בא להטביע את האדם הדומה לספינה המטורפת בים סוער נראה הוא לאדם כאילו הוא בא מצד היצר הטוב כולו הפך לבן טהור הוא לשם שמים, והמקל שמכים את היצר הוא על ידי תפילה לבורא יתברך שיצילנו, וכמו שאמרו [קדושין ל ב]: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו. ג. והגר"א בביאוריו על אגדתא זו פירש מאמר זה על הסתת היצר, שבא להרוג את האדם על ידי שיחטיא אותו; שיעבוד מלכויות מסייע ליצר הרע להכשיל את האדם, והחקיקה על האלה היא רמז להבטחות על הגלות, ואנו מצפים לגאולה בזכות אמירת אמן יהא שמיה רבא, וכל האומר אמן בעולם הזה זוכה ואומר אמן לעולם הבא [תנחומא צו ט א] וזהו אומרו כאן אמן, אמן סלה. וראה עוד ב"עץ יוסף" בשם "קיקיון דיונה". ד. גם בספר "אמת ליעקב" [לבעל "נתיבות המשפט"] פירש מאמר זה על מלחמת היצר וכמאן דאמר [סנהדרין צא א]: יצר הרע ניתן באדם משעת יצירתו, כאשר נר דלוק על ראשו [ואז מלמדים אותו סודות התורה ולא גשמיותה ועל כן אמרו: נורא חיוורתא ברישא]. ומכים אותו בשבועה [אלוותא] שנשבענו ובברית שכרת עמנו בהר סיני בעבור שהוציאנו ממצרים בשם אהיה אשר אהיה [שמות ג יד], וייחד שמו עלינו להקרא ה' צבאות היינו צבאות ישראל, אמן אמן הם שתי אמונות שיש לנו ימות המשיח ועולם הבא אשר הוא לנצח, וכאשר מזכירים לו כל זה נייח נפשיה. 23*. ב"עין יעקב" איתא: רבה בר בר חנה, וכן הוא במהרש"א ובמהר"ל.
[24] כתב הריטב"א: פרסאות אלו הם "פרסאות ימיות" שיש עשרים פרסאות מהם בפרסה של יבשה. [אך מדברי רבינו גרשום משמע שמדובר בפרסאות של יבשה, שאדם מהלך עשר מהן בכל יום, ראה עוד במהרש"א והגר"א]. ובמהר"ל כתב שכאשר הזכירו חכמים שיעורים מופלגים, אין כוונתם למידה הגשמית של הדבר, היות וחז"ל כלל לא עסקו בזה, אלא כוונתם להגדיר את עצם הדבר מצד מהותו, מה הוא השיעור הראוי לו, למרות שיתכן ואין שיעור זה קיים במציאות, מחמת גבולות החומר והגשמיות. [וברשב"ם פסחים קיט א: משוי שלש מאות - לאו דוקא, וכן כל שלש מאות שבש"ס].
[25] ב"עין יעקב" הגירסא דהויא, ולפי זה יתכן שכמבזר ארבעין גריוי דחרדלא הוא שטחו האמיתי, ולא רק מה שהיה נראה לרבה מהמקום בו הוא עמד, וראה בפירוש רבינו גרשום.
[26] הקשו רבינו גרשום והרשב"ם: הרי בין הארץ ולרקיע מהלך חמש מאות שנה [חגיגה יג א] ואיך יתכן שעל ידי הגל שגובהו שלש מאות פרסה [שהם מהלך אדם במשך שלשים יום - רבינו גרשום], ירגישו את הבל הכוכב! ? ותירצו: הבלא דרקיע נפיש ומגיע עד סמוך לארץ. עוד תירץ רשב"ם: גל השליך אותם למעלה עד לרקיע, יותר משיעור גובהו. [ומכל מקום גל זה הגביה יותר משאר גלים, כדמשמע בסמוך]. וראה עוד מה שפירש הריטב"א בזה.
[27] א. ראה ב"עץ יוסף" שהביא ביאור מאמר זה מדברי הגר"א. ותורף דבריו: עולם הזה נקרא ים; הגוף נקרא אניה ועל ידה יורדת הנשמה אל הים; כל הגלים הם צרות המתרגשות לבא בעולם, והם שלוחי השטן ומתגברים לפי עוונותיהם של בני אדם. [ולפי שיש להם י"ב נשיאים שכל אחד מושל חודש אחד - שלשים יום, על כן אמר ששיעור כל גל שלש מאות פרסה שהם כהילוך אדם עשר פרסאות ביום, והרי הילוך בני אדם בחטא גורם להם להתגבר. (וב"עין אליהו" הוסיף: מה שאמר בין גלא לגלא תלת מאת פרסי בא לרמוז על הלילה שאינו כל כך זמן להילוך בחטא, ראה שבת פט ב: דל כ"ה דלילותא.)] זימנא חדא אזלינן באורחא שהתחיל ללכת בדרך הטוב והישר, ודלינן גלא היצר מגביה מתחילה את האדם, ומביאו לידי גאוה, ואחר כך שובר אותו כמו שכתוב [משלי טז יח]: "לפני שבר - גאון", כך מיד כאשר מתחיל האדם ללכת בדרך הטוב מתרומם לבו ומתגאה. עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא - ישראל נמשלו לכוכבים, כל שכן הצדיקים, ואפילו הקטן שבינהם, הוא גדול מאד. כמבזר ארבעין גריויא דחרדלא - אין היצר נפרד מן האדם, עד שיכתוש את מרירת היצר בעול התורה, [כחרדל מר שאי אפשר לאכלו אלא על ידי כתישה], וארבעים גריוי הם שיעור של מי טהרה, והתורה נמשלה למים. כך, נדמה ליורד הים הקטן שכבר נפרד ממנו היצר הרע, והוא נטהר ממנו לגמרי. [כלומר, הוא סבור בגאותו, כאילו כבר הגיע לדרגת כתישת החרדל וטבילה בארבעים סאה של מימי התורה]. ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא - כי סוף הגאוה הוא כעס, וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו [ראה פסחים סו ב], וזהו שאמר אי דלינן טפי במדת הגאוה היינו נשרפים מאש הכעס. ב. ובספר "אמת ליעקב" פירש שגלא היינו מזל רע ממנו באים הצרות והפורעניות וראה ברוח הקודש שבעיקבא דמשיחא יהיה צרה גדולה כדי להטהר מן העוונות בארבעים סאה של אש הפורענות, וראה שהפורענות גדולה כל כך עד שאם היתה חס ושלום מתקיימת יותר מעט היה מגיע עד כלה אלא שהקדוש ברוך הוא סמוך לצרה הגדולה מביא הגאולה לעולם, ראה שם.
[28] ברשב"ם משמע שגורס לחבריה בלשון זכר.
[29] כתב הרשב"ם: כדוגמאת "תהום אל תהום קורא" [תהילים מב ח], ושמא מלאכים הממונים עליהם הם וכן כתב הריטב"א [ראה עוד תוספות חולין ז א ד"ה אומר].
[30] אין הכוונה, שהגלים אינם עוברים מלא רוחב חוט מן החול שבשפת הים, אלא שהחול מסמל את הגבול שלהם, והם אינם עוברים את התחום שלהם, אפילו במלא חוט, ראה בלשונות רבינו גרשום ורשב"ם.
[31] הרי מתחילה המים כיסו את כל העולם, ובמאמר השי"ת "יקוו המים" [בראשית א ט] נאספו כל המים והצטמצמו למקום קטן יותר, ובאופן טבעי היה ראוי שהמים יחזרו לכסות שוב את הארץ, ואינם עושים כך, כי הקב"ה מונע מהם טבע זה, ובזה אפשר להכיר שהקב"ה משגיח בתחתונים ועושה בהם כרצונו, ואיך לא תיראו אותי ולא תחילו מפני, ולא תעלו בדעתכם שאני יכול לעשות בכם כרצוני אם תעברו מצותי? - רד"ק. [וראה להלן עד ב בענין שרו של ים ומה שצויין בהערות שם].
[32] ב"עץ יוסף" בשם הגר"א כתב בכוונת מאמר זה, שאין אדם יכול לומר: אי אפשר לי לירא את ה', היות שהיצר הרע איננו מניח אותו, שהרי הצדיקים שנמשלו לחול הים מושלים בו, ואפילו כחוט השערה אין היצר יכול להם, כי הקב"ה עוזר לאדם להתגבר על יצרו. ובמהרש"א פירש כל מאמר זה מענין צרות הגלות, שהרשעים אינם רוצים להכנע לאומות העולם, ורק על ידי כניעה יש הצלה וריוח מעט בגלותינו. וגדול הרועה שמציל שה אחת בין שבעים זאבים, על ידי זכויות הצדיקים שנמשלו לחול.
[33] ב"עין יעקב" איתא רבה בר בר חנה.
[34] ראה לעיל ב"פתיחה" דברי הריטב"א בשם הגאונים, אך הכא צריך תלמוד אמאי קטלוהו בי מלכותא, אם לא נראה דבר זה אלא לרבה בר בר חנה בחלומו! ? ושמא רק מעשה דפרשא ראה בחלום, אבל מעשה דשואר מהאי להאי היה נראה לעיל כל. [ולדברי מהר"ל אתי שפיר, ראה שם].
[35] רשב"ם. וכן פירשו רש"י ותוספות בסנהדרין לט א [אלא דפליגי אם גרסינן הורמין או הורמיז] אבל המהר"ל כתב שהורמיז זה אינו שד, כי אינו מדבר כאן מן השדים, ובריה רוחנית היא שאינה בכלל המזיקים את הבריות ועניינה מהירות וזריזות בלא מונע, ראה שם.
[36] על פי רשב"ם. ובא מאמר זה להודיע צדקותיו של הקדוש ברוך הוא, שמרחם על בריותיו, ואינו נותן רשות לאלו להזיקן. [שהרי הפרש רכב לפי תומו ונתן השי"ת בלבו לרכוב מהרה ועל ידי זה ניצול מן המזיק]. עוד יש ללמוד ממאמר זה לא לצאת בדרך יחידי, שהרי לולא שהצילו הבורא היה ניזוק - רשב"ם. [משמע, שהיה רוכב חוץ לחומה, שהרי בין החומות מצויים בני אדם]. ובפירוש רבינו גרשום כתוב: ולא יכול - פרשא למימטייה לההוא שד. משמע, שהפרש דהר לאותו כיון של השד, והשד השיגו, וקא משמע לן גבורתו של השד. [וב"חידושי גאונים" על עין יעקב הביא מספר "עוללות אפרים" שמאמר זה רומז על אדם הרודף להרבות נכסים ולא יגיע לתכליתו, כי לעולם לא ישבע, וראה עוד במהרש"א]. וב"עץ יוסף" פירש בשם הגר"א שמאמר זה רומז לבני אדם שכל מעשיהם ועסק תורתם הוא להתנאות בהם וקרדום לחפור בהם, והם על חומת העיר מחוזא; אך הפרש הרוכב בתחתית החומה, הוא תלמיד חכם הלומד לשם שמים. ואמר רהיט פרשא ולא יכיל ליה, שהלומד "לשמה" קשה לו ללמוד כל כך בשקידה רבה.
220ימים לסיום הש״ס