בבא בתרא פג ע"א

דף פג - א

שהרי עובדא הוה [מעשה היה]  בדורא דרעותא [עיר של רועים] שתמכר אחד לחבירו שלשה אילנות, ולא היו שמונה אמות בין אילן לאילן.

ואתו לקמיה דרב יהודה, ואמר ליה רב יהודה למוכר: זיל הב ליה, תן ללוקח את הקרקע, אם יש בין אילן לאילן כמלא בקר וכליו [כרוחב מקום בו עובר בקר עם כליו].

הוסיף רב יוסף ואמר: לא הוה ידענא "כמלא בקר וכליו" כמה הוי?

כיון דשמעתא להא דתנן: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנה, מן השדה, ארבע אמות.

ותני עלה בברייתא: ארבע אמות שאמרו, להרחיק את האילן מן השדה, הם כדי שכאשר יחרוש בעל האילן סביב אילנו לא תלך מחרשתו דרך שדה חבירו, על כן אמרו חכמים שעליו להרחיק ארבע אמות שהם כדי עבודת הכרם. ^[1]

ומתוך ברייתא זו למדתי להבין את דברי רב יהודה ואמינא: שמע מינה: כמלא בקר וכליו, הבקר עם המחרישה, ארבע אמות הן.

ומפסק דינו של רב יהודה יש ללמוד שאף בפחות משמונה אמות, אין שלשת האילנות נחשבים כקרובים יותר מדאי ועומדים להעקר, כדברי רב נחמן, אלא "שדה האילן" יש כאן, והרי זה קנה קרקע. ^[2]

וכשם שאין הלכה כרב נחמן לענין פחות משמונה אמות, כך אין הלכה כמותו במה שאמר: עד שש עשרה אמה, אלא: כמה יהא ביניהם? מארבע אמות ועד שמונה.

ותמהינן: וכי כרב יוסף, מי לא תנן!?

והתנן בסיפא של אותה משנה שהובאה לעיל: רבי מאיר ורבי שמעון אומרים: הנוטע את כרמו שמונה אמות על שמונה אין זה כרם, ומותר להביא זרע לשם, כדברי רב יוסף.

אם כן, מדוע אמר אביי לרב יוסף: אל תחלוק על רב נחמן היות ובמשנה נאמר כדבריו, הרי באותה משנה נשנתה דעה שניה כדברי רב יוסף!?

ומשנינן: אמנם מצאנו במשנה תנא שסובר כרב יוסף, ואפילו הכי מסתבר לפסוק כתנא קמא הסובר כרב נחמן היות ומעשה עדיף, יש לסמוך על מה שפסקו הלכה למעשה כדברי תנא קמא, וכפי שסיפר רבי יהודה שבא מעשה לפני חכמים והתירו את מעשיו של אותו אדם מצלמון. ^[3]

על כן הקשה אביי על רב יוסף ממשנה זו, אף שרבי מאיר ורבי שמעון סוברים כמותו.

ודנה הגמרא: בשלמא לרב יוסף דאמר: מארבע אמות ועד שמונה, וסובר הוא אליבא דרבי שמעון, שמעינן ליה לרבי שמעון "מפוזרין" - מתי אין האילנות מצטרפים זה לזה מחמת ריחוקם, ושמעינן ליה "רצופין" - מתי האילנות קרובים זה לזה יותר מדאי ונחשבים כיער העומד להעקר.

"מפוזרין" שמענו במשנתו של רבי שמעון כהא דאמרן לעיל: הנוטע את כרמו שמונה אמות על שמונה מותר להביא זרע לשם.

ו"רצופין" שמענו במשנתו של רבי שמעון בהא דתנן [כלאים פרק ה משנה ב]: כרם הנטוע על פחות פחות מארבע אמות, שיש בו גפנים מרובות, אבל אין ארבע אמות בין גפן לחבירתה.

הרי אלו "רצופין" שעומדים להעקר, על כן "כרם" זה אינו כרם לענין איסור כלאים, אלא "יער" הוא נחשב ^[4] - דברי רבי שמעון.

וחכמים חולקים ואומרים: הרי אין כל הגפנים עומדות להעקר אלא האמצעים, ואחרי שייעקרו האמצעים, יהיו ארבע אמות בין גפן לגפן, לפיכך הרי זה כרם, ורואין אנו את הגפנים האמצעים כאילו כבר נעקרו ואינן לפנינו. ^[5]

הרי מצאנו ששיעור ריחוקם של האילנות הוא ארבע אמות, ואין צורך שיהיו שמונה אמות בין גפן זו לחבירתה.

אלא לרב נחמן דאמר: משמונה אמות ועד שש עשרה, וסובר הוא אליבא דרבנן.

בשלמא "מפוזרין" שמעינן ליה כפי ששנינו: הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה מותר להביא זרע לשם.

אבל "רצופין" מי שמעינן ליה לומר: בפחות משמונה אמות הרי הם כיער העומד להעקר, ומנין לו לרב נחמן לומר שיעור זה!?

ומשנינן: רב נחמן אמר כך מדעתו, כי סברא הוא, מדלרבי שמעון פלגא, כשם שלדעת רבי שמעון "רצופין" - ארבע אמות, מחצית מ"מפוזרין" שהם שמונה אמות.

כך לרבנן נמי "רצופין" הוו שמונה אמות פלגא מ"מפוזרין" שהם שש עשרה אמה. ^[6]

אמר רבא: הלכתא מארבע אמות ועד שש עשרה, ארבע אמות - כדברי רב יהודה בדורא דרעותא, ושש עשרה אמה - כמעשה שהיה בצלמון.

ולדעת רבא לא נחלקו חכמים ורבי שמעון אלא ב"מפוזרים", שחכמים אומרים שש עשרה, ורבי שמעון אומר שמונה, והלכה כחכמים.

אבל ב"רצופים" כולי עלמא לא פליגי ששיעורם ארבע אמות, ואין אומרים: מדלרבי שמעון פלגא, לרבנן נמי פלגא.

ומסקינן: תניא בברייתא כוותיה דרבא: כמה יהו מקורבין? ארבע אמות.

וכמה יהו מרוחקין? שש עשרה. ^[7] ואם היו מארבע אמות ועד שש עשרה - הרי זה קנה קרקע, תחתיהן וביניהן וכו', ואף את האילנות הקטנים ^[8] שביניהן.

לפיכך, אף אם יבש האילן או שנקצץ ^[9] - יש לו קרקע.

אבל אם היה בין אילן לאילן פחות מכאן, [מארבע אמות] או שהיה בין אילן לאילן יתן על כאן [על שש עשרה אמה].

או שלקחן, את שלשת האילנות, בזה אחר זה, הרי זה לא קנה לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהן.

ב"רצופין" לא קנה את הקרקע, היות והאילנות עומדים להעקר ואין כאן "שדה אילן".

ב"מפוזרין", וכן אם לקחן בזה אחר זה, לא קנה את הקרקע היות ואין האילנות מצטרפים זה לזה, וכל אילן נחשב בפני עצמו, והלוקח אילן אחד לא קנה קרקע.

לפיכך, אם יבש האילן או שנקצץ אין לו קרקע ליטע אחר במקומו, אבל כל עוד האילן קיים, אין המוכר יכול לסלקו משם, כי הקרקע משועבדת לכל צרכי האילן עד שימות או שיקצץ משם.

בעי, שאל והסתפק, רבי ירמיה: כשהוא מודד את המרחק שבין האילנות, כדי לדעת אם אינם "רצופים" או "מפוזרים", מהיכן הוא מודד?

האם ממקום קצר שבו - גובה גזע האילן, הוא מודד, או ממקום רחב שבו - סמוך לקרקע, הוא מודד? ^[10]

אמר ליה רב גביהה מבי כתיל [שם מקום] לרב אשי: תא שמע ממשנה בכלאים [פרק ז משנה א]:

גזע הגפן סמוך לקרקע הוא רחב, וככל שהגזע עולה - הוא מתקצר והולך. בגזע הגפן יש בליטות שמכונות "פקקים". ^[11]

הרכובה שבגפן [גפן צעירה שהורכבה בגפן זקן], כשהוא מודד, את המרחק שבין הגפנים, כדי לדעת אם יש לגפנים דין "כרם"

- כשהן מרוחקות זה מזה כהלכתן, או דין "גפן יחידית" - כשהן "רצופות" או "מפוזרות", אינו מודד אלא מעיקר [מהפקק] השני; לא מן העיקר הראשון שרחב יותר, ולא מן השלישי שקצר הרבה, אלא מן הבינוני. ^[12]

וכשם שכאשר מודדים בגפנים את ריחוקן זו מזו, מודדים מדידה בינונית, כך בכל האילנות - אין מודדים ממקום רוחבו של הגזע, ולא ממקום הצר שבו, אלא מן הבינוני.

בעי, הסתפק, רבי ירמיה: מכר לו אילן אחד, שיש לו שלשה "בדי אילן" [ענפים] המרוחקים זה מזה ארבע אמות; הקרקע העלה "שירטון" שכיסה את הבדים, והם השתרשו בקרקע, ובשעת המכירה הם נראים כשלשה אילנות נפרדים, מהו?

האם היות וגוף האילן אחד הוא, וממנו גדלו כל השלשה, אם כן הרי זה כקונה אילן אחד בלבד, ואין לו קרקע.

או שמא היות והבדים השתרשו בקרקע, ^[13] הרי כל אחד מהם כאילן שלם, וקנה קרקע? אמר ליה רב גביהה מבי כתיל לרב אשי: תא שמע ממשנה בכלאים [שם משנה ב], שכל בד אילן נחשב בפני עצמו, והרי זה קנה קרקע:

דרך בעלי גפנים "להבריך" אותן; כופף את אמצעית הגפן בקרקע, ומכסהו בקרקע באמצעיתו, וכשמשתרש הענף בקרקע, חותכים ומפרידים אותו מן הראשון ונעשו שתי גפנים.

דתנן: המבריך שלש גפנים ועיקריהן נראין [הענף שהוברך השתרש בקרקע ^[14]] הרי הם נחשבות כשש גפנים. ^[15]

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם יש ביניהן לא פחות מארבע אמות ועד שמונה אמות לכל היותר, ^[16] הרי הן מצטרפין זו לזו, ויש לששת הגפנים דין של "כרם", אף שכל שתי גפנים יונקות משורש אחד.

ואם לאו, אם היה ביניהן פחות מארבע אמות, או יותר משמונה אמות, אין מצטרפין להחשב "כרם", אלא כגפנים יחידות הן נחשבות.

וכשם שלענין דין "כרם" מחשיבם רבי אלעזר ברבי צדוק כשתי גפנים, אף על פי ששורשם אחד, כך לענין מקח וממכר - מכר לו שלשה בדי אילן, הרי הוא כמוכר שלשה אילנות וקנה קרקע.

בעי, הסתפק, רב פפא: מכר לו שלשה אילנות, שנים מהם בתוך שדהו ואחד מהם על המצר של השדה, מהו? ^[17]

האם מצטרפים הם וקנה קרקע, או שמא האילן אשר על המיצר נחשב כעומד לעצמו, והיות שאין שלשת האילן עומדים ביחד, אין זה דומה ל"שדה האילן" ולא קנה קרקע.

ועוד הסתפק רב פפא: אם תימצי לומר ^[18] ששני אילנות בתוך שדהו ואחד על המיצר מצטרפים היות ושלשתן באים מתוך שלו.

מה יהיה הדין כאשר היו האילנות שנים בתוך שלו בקצה שדהו, ועוד אילן אחד, בסמוך לאילנותיו, בתוך של חבירו, שהמוכר קנאו עם הקרקע שסביבו ^[19], מאי?

האם מצטרפים הם זה לזה וקנה הלוקח את הקרקע עם שלשת האילנות, או שמא היות והשלישי איננו עומד בקרקע שלו, אינם מצטרפים?

ומסקינן: שני ספיקות אלו לא נפשטו ונשארו בתיקו.

אמר ליה. אביי לרב יוסף:

אנא לא ידענא אלא שמעשה היה בדורא. בשדה אילן שהיה נטוע מד' אמות ועד ח' ולא ח' בכלל ומכר האילנות לאחד ואתא לקמיה דרב יהודה ואמר ליה זיל הב ליה בין אילן לאילן כמלא בקר וכליו דהיינו ד' אמות כדי עבודתו מכלל דהכי חשוב שדה אילן אבל טפי לא חשוב שדה:

הנוטע את כרמו [ח' אמות] על ח' אמות. שמניח ח' אמות בור בין שורה לשורה:

מותר. דלא חשיב כרם אותה הרחקה ומותר להביא זרע לשם:

אפי' הכי מעשה רב. ממעשה שהיה בצלמון טפי עיקר למילף:

בשלמא רב יוסף. דאמר מד' עד ח' אמות ולא ח' אמות בכלל חשוב כרם אליבא דר' שמעון כדקתני במשנה זו ר"ש ור"מ אומרים הנוטע את כרמו על ח' וכו':

שמעינן ליה. לר' שמעון דמפוזרין מח' אמות לא חשיב כרם שמעינן ליה רצופין. מפוזרין הא דאמרן. לעיל הנוטע את כרמו על ח' אמות דמפוזרין נינהו לא חשוב כרם ולהיכא דנטועין רצופין נמי שמעינן ליה דלא חשיב כרם ומותר לזרוע הבינים דתני הנוטע וכו':

אליבא דרבנן מפוזרין שמעינן להו. דלהיכא דנטועין מפוזרין מט"ז לא חשוב כרם כההוא מעשה דצלמון שהיה ואמרו חכמים מותר להביא זרע לשם. אלא דהיכא דנטועין רצופין בתוך ח' אמות מי שמעי' להו. דלא חשיב כרם. ומשני סברא הוא מדלר"ש פלגא לא דהיינו ד' אמו' הויין רצופין ולא חשיב כרם דלית ליה דין כרם ומותר לזרוע הבינים. לרבנן נמי פלגא מט"ז אמות אם נטועין בתוך ח' אמות הויין רצופין ולא חשוב כרם:

אמר רבה הלכתא מד' אמות. דהיינו פחות מן השיעורין הללו:

עד ט"ז אמה. דהיינו שיעור גדול מהני שיעורין. אם נטועין הכי הוי כרם אבל פחות מד' אמו' הויין (מפוזרין) [רצופין] ולא חשיב כרם ולא קנה קרקע פחות מיכן מד' אמות ויותר מט"ז והוא הדין נמי לשדה אילן:

בעי ר' ירמיה. כשהלוקח מודד מד' אמות ועד ט"ז אמות ממקום קצר הוא מודד היינו סמוך לענפים היכא דמתחיל להקלש ולהתקצר ויש לו ללוקח פחות מן הקרקע. או דלמא ממקום רחב מודד היינו סמוך לעיקרין מקום שהאילן עב יותר ויש לו יותר מקרקע:

הרכובה שבגפן. כגון שמרכיבין גפן בחור בגפן זקן. שכשמזקין הגפן קוצצו בעל הבית סמוך לקרקע ועושה למעלה במקום חתך חור במקדח ומרכיב לשם גפן בחור ועכשיו כשהוא מודד הכרם שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב הנטוע על ארבע אמות אינו מודד אלא מעיקר השני הבחור דהיינו ממקום קצר. ותפשוט לך מהא:

בעי ר' ירמיה מכר לו ג' בדי אילן. בג' אילנות מהו שיצטרפו ויש לו קרקע. מי אמרי' הואיל דג' אילנות נינהו מצטרפין וקנה הקרקע או דלמא הואיל ולא אילנות ממש נינהו כי אם בדין לא מצטרפין ולא קנה הקרקע. ואית דאמרי הכי בעי מכר לו ג' בדין שעלו מגזע אחד וביניהן שירטון הפסקת עפר שנראין כג' אילנות מי אזלינן בתר דנראין או בתרה דגזע:

ת"ש המבריך ג' גפנים בארץ. כמו שעושין בני אדם להרחיב הכרם חופרין בקרקע וכופין גפן שלמה באמצע ונוטעין אותה כפופה באותה חפירה וכשרואין שקלטה פוסקין אותה מכנה הראשון ואז שני ראשי' למעלה נזקפין. והיינו ועיקריהן נראין. כלומר ראשיהן נראין מבחוץ ובאמצע במקום כפיפה נקלטת בארץ. ר' אלעזר בר' צדוק אומר רואין אם יש ביניהם של גפנים למעלה מן הארץ ריוח מד' אמות ועד ח' דלאו רצופין נינהו בתוך ד' מצטרפין וחשוב כרם ואי לא לא מצטרפין. הכי נמי אם יש ריוח מד' אמות ועד ח' בהנהו בדים מצטרפין ויש לו קרקע. ואם לאו אין מצטרפין. ולהכי נקט ג' גפנים דהיינו כרם. ב' כנגד ב' ואחד יוצא זנב דראשיהן דג' גפנים הללו היינו ו' אבל מפני דלא סגי בלאו הכי היכא דמבריך ג' ועולות לו' ולא מצי למימר המבריך ב' גפנים דהא ליכא שיעור כרם. ולא ד' דהא איכא טפי מכרם בעי רב פפא מכר לו ב' דקלים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו. מי אמרינן הואיל דמכר לו ג' אילנות יש לו קרקע ומצטרפין או דלמא הואיל דההוא חד על המיצר הוא לא מצטרפי ולא קנה קרקע דלא אהדדי נינהו. אם תמצי לומר דמצטרפי הואיל דבתוך שלו הוא אכתי הא מיבעי לי מכר לו ב' בתוך שלו ואחד אילן שהיה לו בתוך של חבירו מהו. מי אמרינן דמצטרפין וקנה קרקע. או דלמא הואיל וההוא שלישי לאו בדידיה קאי לא מצטרפי:

והא דאמרינן זיל הב ליה כדי בקר וכליו. פי' הרב ז"ל דהיינו ארבע אמות. ואם כן מנא ליה דמשמנה ולמעלה מרוחקין הן. ויש משיבין סברא הוא דפלגא הוא כדאמרינן לקמן דרב יוסף משמע שמיע ליה מפוזרין דר"ש ורצופין דידיה וכיון דחזייה לרב יהודה רבינו דסמך עליה ברצופין אמר איהו כוותיה ואפילו במפוזרין ולא חש למעשה רב וגמ' מפרש ואזיל סברא דידהו עד דאתא רבא ופליג ואמר כעובדי ארבע ברצופין ובמפוזרין שש עשרה.
ואחרים פירשו זיל הב ליה לכל אילן ואילן כדי בקר וכליו דהוה ליה בין זה לזה שמנה אמות.

הרכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר שני. פי' הרב ז"ל הרכבה שמרכיבין גפן בחור בזקן מעיקר שני מפקק שהוא מקום אמצעי שאינו רוחב יתר ואינו קצר אלא בינוני ואין לשון רכובה הרכבה אלא לשון ארכובה של רגל ושמעתי שהוא הברכה מלשון ברכי' כמו ויברך הגמלים ואינו עולה לי דמכדי כולי מתני' המבריך והברכה קתני למה לי למיתנא הכא ארכובה ברם נראין דברי הרב ר' משה הספרדי ז"ל שפי' שהגפן שעולה מעט מן הקרקע ואח"כ נעקם ונמשך בארץ ואח"כ חוזר ועולה הוא הנקרא ארכובה מפני שהוא דומה לה ודומה לענין הברכה הוא ואינו הברכה ממש וכשהוא מודד להרחיק ממנה ששה טפחים לגפן יחידית או ד' אמות לכרם אינו מודד אלא מן העיקר השני שהוא עיקר הארכובה ופשטה דבעיא מדקתני מעיק' אלמא מעיקרן מודדין שהוא רחב והא דתנן בכלאים המבריך שלש גפנים כך פ" הרב הנזכר ז"ל שהבריך הגפנים ולא כסן כולן מן העיקר בדרך הברכה אלא הניח עקריהן מגולין וכסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהן להיותן כרם להרחיק מהם ד' אמות כאלו לא הבריכן אבל שתים אינן מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על השלש וחשובות לו לצרפן לכרם ולא על השנים, וזה אפשר כדברי הרב ר' שמואל ז"ל.

ואמר ליה זיל הב ליה כדי שיעבור בקר וכליו. פירש ר"ח וכן ר"ש ז"ל שהוא ארבע אמות, ולפי דבריהם אתי האי עובדא כדברי רבא שהקרוב ארבע אמות, אלא שקשה קצת, דאם כן עדיין לא שמע מהאי עובדא אלא הקרוב ומה היה חולק על רב נחמן בפזור. וי"ל דהוה סבור דכי היכי דלרב נחמן פלגא לרב יהודה פלגא. ויש מפרשים כדי בקר וכליו לכל אחד ואחד, דהיינו שמונה אמות, כלומר, זיל הב ליה אם אין ביניהן אלא כדי בקר וכליו לכל אחד מהן, ולסימנא בעלמא נקט ליה ולא לומר אם יוכל בקר וכליו לעבור ביניהן.
וקיימא לן כרבא דאמר הלכתא מארבע אמות ועד שש עשרה. וכל אילנות קאמר, בין זקנים בין נטיעות ילדות. ותדע לך, דאילו במתניתין שלשה אילנות סתם קתני לא שנא גדולים ולא שנא קטנים, ולקמן בסמוך איבעיא ליה לרבי ירמיה שלשה בדי אילן מאי, ואסיקנא דבכולהו קנה קרקע ואכולהו יהבינן חד שיעורא מארבע ועד שש עשרה. ואם תאמר ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשין כל בית סאה בשבילן. י"ל דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להעמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו, שכל זה צריך לאוקומי אילנא, אבל לענין מקח וממכר אין הולכין בו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכן לפזרם יותר, ולגבי כלאים גם כן אין חוששין ליניקתן עד שיהא שם עירבוביא, דביניקה וערבוביא תליא מילתא, וכדאיתא בריש פירקין קמא, והילכך כל שהרחיק מלמעלה יתר ממה שדרך הנוטעין ליטע כרמים ליכא ערבוביא ושפיר דמי.

זה שביארנו שהקונה שלשה אילנות בתוך שדה חברו יש לו קרקע אין הדבר מוחלט לומר כן בכל הצדדין אלא בתנאים ידועים כיצד צריך שיהא בין כל אילן ואילן מארבע אמות עד שש עשרה היה בדניהם פחות מארבע אמות או יתר על שש עשרה לא קנה קרקע ולא אילנות שביניהם ואם יבשו או נקצצו הולך לו בפחי נפש וכשהוא מודד דבר זה מודד ממקום רחב שבו והוא העיקר הסמוך לארץ ודבר זה בפחות מארבע מחמת שרצופים הם יותר מדאי וביתר משש עשרה שמפזרין הם אין נקראין בה שדה אילן ואע"פ ששלשה אילנות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילם ונמצא שבור זה שלשים ושתים אמה לכל אילן שש עשרה לכל רוח אין זו דומה לה שהרי שלשה אילנות בבית סאה הדבר תלוי במשיכת השרשים תחת הקרקע ויניקתם אבל לוקח אילנות אין הדבר תלוי בכך אלא בתחום שעל הקרקע שהרי הנוטע אילן סמוך לשדה חברו לא הצריכוהו להרחיק אלא ארבע אמות כדי עבודת הכרם כמו שהתבאר ואע"פ שהשרשים יונקים משדה חברו וכן צריך שיהא לוקח שלשתם כאחד אבל אם לקחם זה אחר זה אין לו קרקע ולא אילנות שביניהם וכן צריך שיהו שלשה האילנות עומדים כחצובא כל אחד כנגד אויר השנים כצורת הסגול שאין ריוח שביניהם ראוי לזריעה שהרי אין בקר וכליו ראויים לעבור שם ומתוך כך בטל הקרקע אצל האילנות אבל אם היו עומדין כשורה רצופין זה לזה לא קנה קרקע:

מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר או שנים בתוך שלו ואחד בתוך חברו שהיה האילן שלו או שאמת המים מפסקת ביניהם או רשות הרבים או סדן של דקל כל אלו ספק ולא קנה קרקע הא כל שהם עומדים כצורה שהזכרנו ויש ביניהם כשיעור שהזכרנו ושלקחן כאחד ושלא היו שם אחד מן הספקות שהזכרנו קנה קרקע וכל אילנות שבין שלשה אלו אפילו היה ארז ביניהם ואין צריך לומר אם יצא שם אח"כ ואפילו לא לקח אלא שלשה נטיעות קטנות או אפילו שלשה בדי אילן וכגון שהיה שרש אחד שהוציא שלשה בדים רחוקים זה מזה מארבע עד שש עשרה ויש מפרשים ששייר הוא את האילן לפניו ר"ל שמכר לו משלשה אילנות בד מכל אחד ואחד ושייר גוף האילן לעצמו ואין הדברים נראין שכל שמשייר גוף האילן אף הקרקע הוא משייר אבל אם לקח עצים הפחותים שאין ראויים לכלום כגון היזמי והיגי אפילו במקומות שגדלים ביותר עד שנעשים כצורת אילנות אע"פ שהם ארכות ואין ראוי לזרוע ביניהם אין אומר שיהא הקרקע בטל אצל האילנות הואיל ואינם חשובים ולא קנה קרקע:

כל שנוטע כרמו והרחיק שורותיה זו מזו שמנה אמות חוץ ממקום הגפנים עצמן הרי הן מובדלות זו מזו ואין זה נקרא כרם אחד אלא כל שורה נחשבת בפני עצמה ומרחיק ששה טפחים מן השורה ומביא זרע לשם קירב שורותיה זו לזו בפחות מארבע אמות אין זה כרם אלא הרי הן כגפן אחת ומרחיק ששה טפחים לכל רוח וזורע בד"א בשתי שורות שכל שיש שם שתי שורות כל אחת משלשה גפנים וביניהם מארבע עד שמנה נקרא כרם ויש חולקים שלא ליתן שיעור בשורה עצמה בין גפן לגפן כלל אלא כל שיש שם שלשה גפנים נקרא כרם ואין נראה כן אבל אם היו שלש שורות אע"פ שאין ביניהם אלא פחות מארבע הרי זה כרם ורואין את האמצעית כאלו אינה ואין אומרים כן אלא בין השורות אבל בשורה עצמה לא היה בין השורות מארבע אמות עד שמנה הרי אלו כרם וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד מעיקרי הגפנים זה שהרחיק בין שורה ושורה שמנה אמות שהזכרנו לזרוע בנתים ברחוק ששה טפחים צריך שיהא הופך את הגפנים לאחוריהם שלא יסתבכו על הזרעים ולשנה אחרת הופכן לאותו צד שזרע עכשו וזורע במקום שהפכן אשתקד וכן כמה שירצה:

כבר ידעת שאין נקרא כרם אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב ושיהא בין גפן לגפן מארבע עד שמנה וכן שתי שורות זו בצד זו נקראות כרם אם היו שלשה גפנים בכל שורה ושורה וביניהם מארבע עד שמנה הרי שהיתה אחת כנגד אחת ואחת יוצאה זנב והרכיב אחת עם כל אחת מן השנים ראשה האחד בגפן וראשה אחד בארץ אם יש בין שרש הגפן הישן לשרש המורכב המונח בארץ ארבע אמות הרי הם נחשבים כשנים והרי זה כרם ומהיכן מודדין מפקק השני הסמוך לארץ היתה אחת כנגד אחת ואחת יוצאה זנב והבריך כל גפן וגפן והוא שכפף אמצעיתם והוציא ראשיהם לצד אחר עד שכשיפסיק באמצעיתם יחזרו לשתים ועקריהם נראין ר"ל שהושרשו השרשה הראויה כל שיש ביניהם מארבע אמות עד שמנה מצטרפין לחשבון שתים כנגד שתים אע"פ שלא הופסקו עדין:

זה שפסקנו בכרם מארבע אמות עד שמנה ולענין מקח וממכר פסקנו מארבע עד שש עשרה יראה הטעם שבכרם אין צריכה הרחקה כל כך כאילנות ולדעת זה אומר אני שכרם אף במקח וממכר משערין כן ויש חולקין ופוסקים אף בכלאים מארבע ועד שש עשרה ואין נראה כן:

אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה. שאם לא היה ביניהן אלא פחות מארבע אמות רצופין הן וכעצים דמו ואין להם ואם היה ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הן ואין להם קרקע ומארבע אמות עד שש עשרה היא שמצטרפין זה לזה ויש להם קרקע. וקשיא לן אהא דפסק רבא די"ו אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפין אהדדי הא דתנן (בפ"ק דשביעית) ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה דהא התם כי חשבת להו בחברתא משכחת לה דמטי להו לכל חד מינייהו תלתין ותרין אמין דהוה להו לכל חד מינייהו י"ו אמה לכל רוח כאילן דעולא (בלא יחפור דף כ"ו ע"ב) ואפילו הכי חורשין כל בית סאה בשבילן משום דמצטרפי אהדדי ושדה אילן מיקרי והכא קא פסיק רבא שאם היה בין אילן לאילן י"ו אמה דמטי לכל חד מינייהו שמונה אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפי ותשובתך דלא דמי דאילו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכין ויונקים עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמבורר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאותן אילנות דאין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן ואפילו לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתן כדמבורר בגמרא בכולה דוכתא הלכך אם היה ביניהן שש עשרה אמה אינן מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסיק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוה ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשין ויניקתן מן הקרקע שהרי הנוטע אילן סמוך לשדה חבירו לא הצריכוהו להרחיק אלא ד' אמות בלבד ואע"ג דאזלי שרשין וינקי משדה חבירו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשין יוצאין לתוך שדה חבירו קוצץ ויורד שלא יעכב המחרישה וכו' וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשין שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשין אלא במראית העין וכיון שיש ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הוה ולית להו קרקע:

תניא כוותיה דרבא וכו' בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום וכו' פי' הדבר ידוע שהאילנות רחבין הן בעיקרן למטה וקצרין והולכין למעלה וכשמודד במקום הרחב נמצא במשכיר הקרקע כל מה שמעדיף הרחב על הקצר. ולפיכך שאל רבי ירמיה כשהוא מודד אמות אלו שיש בין אילן לאילן ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד וכו' ופשוט הוא בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו. האי בעיית רבי ירמיה כתבנה בה מעיקרא פירושא דלא דייק והשתא מעיינא ביה ופרישנא הכי בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו פירש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל א' מהן לחבירו מארבע אמות ועד שש עשרה ומכר שלשה בדין אלו והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן כיון שהבדין מכר והן שלשה מכונסין כשלשה אילנות דמי ויש להן קרקע או דילמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמו ולית להו קרקע ופשט רב גביהה מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מד' אמות ועד ח' מצטרפין פירש אם יש בין השלשה עיקרין מארבע אמות ועד שמנה אע"פ שהבדין המוברכין כבר נתרחקו זה מזה באותה הבריכה כולהו בתר עיקרייהו שדינן להו וכיון דעיקרייהו הכי הן מקורבין זה לזה אית להו קרקע אלמא כיון דעקריהון נראין בתר עקריהון שדינן להו ולית להו קרקע:

עט. א"ל רב יוסף אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעותא דאתו לקמיה דרב יהודה ואמר להו כדי שיעור בקר וכליו. כלומר צריך שיהא ביניהן כדי שיעבור בקר וכליו לעבוד את הקרקע שביניהן, אבל פחות מכאן אינן ראויין לעבודה וקרובין ליבש משום דינקי מהדדי טובא ומכחשי אהדדי וכתלושין דמו ואין להן קרקע. ואיכא נוסחי דאית בהו זילו הבו ליה כדי שיעבור בקר וכליו. ולהדין נוסחא מסתברא דהכין הוה מעשה, דההוא דא"ל לחבריה קרקע הראויה לשלשה אילנות מזביננא לך, ואתו לקמיה דרב יהודה ואמר להו זילו הבו ליה קרקע כדי שיעבור בקר וכליו בין אילן לאילן ואמר רב יוסף לא הוה ידענא כדי שיעבור בקר וכליו כמה הוי כיון דשמעתא להא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד"א ותאני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, דהיינו כדי שיעבור בקר וכליו, אמינא ש"מ כדי שיעבור בקר וכליו כמה הוי ד"א. וקי"ל כי האי עובדא במקורבין, דהא פסק רבא הילכתא בהדיא לקמן במקורבין כותיה כדבעינן למימר קמן. וש"מ מדקא יהיב רב יהודה שיעורא כדי שיעבור בקר וכליו ולא קאמר להו בהדיא ד"א, מסתברא דטעמא דשיעור מקורבין דהוי ד"א כדי שיעבור בקר וכליו ביניהן הוא דבבציר מהכי לא חזו לעבודה:

פ. ושמעינן נמי דהא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, ותאני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, כדי שיעבור בקר וכליו הוא:

פא. ומתמהינן וכדרב יוסף מי לא תנן והא תנן רבי מאיר ורבי שמעון אומרים הנוטע את כרמו שמונה אמות על שמונה אמות מותר להביא זרע לשם אפילו הכי מעשה רב. וש"מ דהא מתני' ליתא. חדא דסתמא דמתני' עדיף, ועוד דמעשה רב, ועוד דהא פסק רבא הלכתא דשיעור מרוחקין שש עשרה אמה:

פב. ודייקינן בשלמא לרב יוסף אליבא דר' שמעון שמעינן ליה מפוזרין ושמעינן ליה רצופין מפוזרין הא דאמרן רצופין דתנן כרם הנטוע על פחות מד"א רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאילו אינן. דשמעת מינה דשיעור רצופין לרבי שמעון פחות מארבע אמות הוי, אלא לרב נחמן אליבא דרבנן בשלמא מפוזרין שמעת ליה דהוו שש עשרה אמות, אלא רצופין מי שמעת ליה דהוי פחות משמונה אמות. ופריק סברא הוא מדרבי שמעון פלגא לרבנן פלגא. כלומר מדשיעורא [דרצופין] לרבי שמעון פלגא דשיעור מפוזרין דידיה, דהא רצופין דידיה ארבע אמות ומפוזרין שמונה אמות, לרבנן נמי שיעור רצופין פלגא שיעור מפוזרין לרבנן הוי, ומדשיעור מפוזרין לרבנן שש עשרה אמה שיעור רצופין לדידהו שמונה אמות הוי דהוא פלגא דשיעור מפוזרין.

ואי קשיא לך ומי מצינן למימר הכי, והא בהדיא קתני (עליו) [עלה] וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעים כאלו אינן, דשמעת מינה דאע"ג דנטוע על פחות מארבע אמות סבירא להו לרבנן דכל היכא דרואין את האמצעים כאלו אינן ומשתירי התם חמש גפנים שנטועות כהלכתן ברחוק ארבע אמות הוי כרם, דאלמא גבי מקורבין מודו ליה רבנן לרבי שמעון דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי. אמר (ליה) [לך] רב נחמן, לעולם אימא לך שיעור רצופין לרבנן פלגא דמפוזרין הוי, וכי קאמרי רבנן דכל היכא דרואין את האמצעים כאלו אינן ומשתיירי התם חמש גפנים נטועות כהלכתן הוי כרם, לאו דנטועות על ארבע אמות קאמרי, אלא בנטועות על שמונה אמות קאמרי, והכי קאמרי, אעפ"י שנוטע על פחות מארבע אמות רואין את האמצעיים כאלו אינן, ואם יש בחיצונים חמש גפנים שנטועות כהלכתן על שמונה אמות הרי זה כרם. אי נמי רבנן לדבריו דר' שמעון קאמרי ליה, לדידן אפילו נטוע ברחוק ארבע אמות היכא דכי רואין את האמצעיים כאלו אינן אין בין החיצונים שמונה אמות לא הוי כרם, אלא לדידך דאמרת דשיעור רצופין פחות מארבע אמות, כל היכא דכי רואין את האמצעיים כאילו אינן יש ביניהן ארבע אמות מיהת ליהוי כרם.

וליתא לדרב נחמן גבי רצופין, דבהדיא פסק רבא לקמן דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי. וש"מ דכי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון במפוזרין, אבל ברצופין מודו ליה, כפשטא דהא מתניתא דשיעור רצופין פחות מארבע אמות הוי, וכי פליגי ברואין את האמצעיים כאלו אינן פליגי. ואע"ג דכי פסק רבא הילכתא גבי מקח וממכר הוא דפסק ולאו לענין כלאים, על כרחיך תרויהו חד דינא נינהו, דמדלגבי מפוזרין דינא דמקח וממכר כי שיעורא דכלאים הוי, ממילא שמעת דלגבי רצופין נמי תרויהו חד שיעורא נינהו. ושמעינן מיהא דכרם הנטוע על פחות מד"א, כל שאלו אתה רואה את האמצעיים כאלו אינן ויש בחיצונים חמש גפנים נטועות כהלכתן ברחוק ארבע אמות הרי זה כרם ואסור להביא זרע לשם כרבנן, ואם לאו אינו כרם ומותר להביא זרע לשם:

פג. והשתא דאתברר דשיעורא דמקח וממכר ושיעורא דכלאים בין לגבי רצופין בין לגבי מפוזרין חד שיעורא הוא, ש"מ דכי היכי דגבי כלאים רואין את האמצעיים כאלו אינן ואם יש בחיצונים ג' אילנות שיהא ביניהן ד"א יש לו קרקע, דהא יכיל למעקרינהו למצעיי וחזו הנך לעבודה, ואם לאו אין לו קרקע, דלא חזו לעבודה. וברייתא דמסייעא ליה לרבא לקמן נמי הכי דיקא, דקתני כמה יהו מקורבין ד"א וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביני, אלמא היכא דיש ביניהן ד"א אע"פ שיש אילנות אחרים ביניהן כיון שיש בין שלשה החיצונים ד"א קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן:

פד. אמר רבא הלכתא מד"א ועד שש עשרה ועד בכלל, שאם היו מרוחקין כשיעור הזה יש להן קרקע, פחות מכאן או יתר על כן אין להן קרקע. תניא כוותיה דרבא כמה יהו מקורבין ד"א וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן לפיכך יבש או נקצץ יש לו קרקע. כלומר יש לו ללוקח קרקע שהיה בין האילנות ותחתיהן. פחות מכאן או יתר על כן, כלומר אם היה ביניהן פחות מד"א או יתר משש עשרה או שלקחן בזה אחר זה הרי זה לא קנה לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהן לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. וש"מ דלא הוו מפוזרים עד שיהא ביניהן פנוי יתר משש עשרה אמה.

ואי קשיא לך, מכדי דינא דמקח וממכר בין לענין רצופים בין לענין מפוזרים בין לעניין מדידה גופה כי דינא דכלאים דמי, דהא כולהו אנפי דידהו מכלאים קא ילפינן להו, וא"כ מ"ש גבי מקח וממכר דאע"ג דמרוחקים יתר משש עשרה אמה לא הוו מפוזרין עד שיהו מרוחקים יתר משש עשרה אמה, כדקתני בהדיא כמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה, ותאני עלה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן, ומ"ש גבי כלאים דכי מרחקי מהדדי שש עשרה אמה ותו לא הוו להו מפוזרים ומותר להביא זרע לשם, כדקתני בהדיא הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה. דאי אמרת עד דהוו יתר משש עשרה אמה על יתר משש עשרה אמה אי נמי שש עשרה אמה ומשהו על י"ו ומשהו וכ"ת לא דק, אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן, והכא קולא הוא, דאע"ג דאין מרוחקין אלא י"ו אמה מותר להביא זרע לשם. ועוד בהדיא תנן בפרק קרחת הכרם (כלאים פ"ה) כרם שחרב מאמצעו אם אין שם י"ו אמה לא יביא זרע לשם היו י"ו אמה נותנין לה עבודתה וזורע את המותר, אלמא בי"ו בלחוד סגיא. ועוד תמה על עצמך, השתא גבי מקח וממכר דממונא הוא עבדינן לחומרא ואע"ג דמרוחקין י"ו אמה מחמרינן עליה דמוכר שהוא הנתבע וקנה הלוקח קרקע דלאו מפוזרין נינהו, גבי כלאים דאיסורא הוא ניקום ונעביד לקולא ואע"ג דאין מרוחקין אלא י"ו אמה הוו להו מפוזרין ומותר להביא זרע לשם, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

לא תיקשי לך, דכדמעינת בה שפיר דינא דכלאים ודינא דמקח וממכר אידי ואידי חד שיעורא הוא, ואי איכא למימר דחד מיניהו נפיש, כי מעינת בה שפיר שיעורא דכלאים נפיש טפי ולחומרא. ועיקר הא מילתא, דקי"ל (עירובין ד,ב וש"נ) דכל האמות של בנין באמה בת ששה טפחים, מיהו של כלאים שוחקות ושל מבוי ושל סוכה עציבות בריש גמרא דעירובין (ג,ב). וה"ה דמקח וממכר דהויאן עציבות, כדאמרינן בפ' המקבל שדה (ב"מ קז,ב) א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במשחתא דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא. וכיון דאתברר דהני אמות דכלאים שוחקות נינהו ואלו אמות דמקח וממכר מצומצמות, אשתכח דהני שש עשרה אמה דקתני גבי כלאים דמותר להביא זרע לשם נפישי טפי משש עשרה אמה מצומצמות, ואשתכח דשיעור מפוזרין בין לגבי כלאים בין לגבי מקח וממכר יתר משש עשרה אמה מצומצמות הוי. מיהו ודאי כדמעינת בה שפיר שיעורא דכלאים נפיש טפי ולחומרא, דאלו שיעורא דמקח וממכר כי מרחקי שש עשרה אמה מצומצמות ומשהו הוו להו מפוזרין, ואלו גבי כלאים לא הוו מפוזרין עד דמרחקי מהדדי י"ו אמה שוחקות, ובודאי די"ו שוחקות נפישי טפי טובא משש עשרה ומשהו מצומצמות, וטעמא דמילתא משום חומרא דכלאים.

ואע"ג דהא בריתא דתרויהו בקראית העין תליא מילתא, לא דמיא האי מראית העין להאי מראית העין, דלאו מראית [העין] דמקח וממכר כמראית העין דכלאים, דבמוכר ולוקח תליא מילתא ולוקח ומוכר מידק דיקי אהדדי ולא סגיא דלא משחי, הילכך כיון דמרחקי מהדדי טפי משש עשרה אמות מצומצמות מפוזרין הוו, דתרויהו מידע ידעי דיתר משש עשרה אמה נינהו ואדעתא דמפוזרין קא נחתי. ואלו כלאים לאו במראית העין דמרי ארעא בלחוד תליא מילתא אלא במראית העין דכולי עלמא תליא מילתא, ואמטול הכי בעינן שוחקות, דאיפשר דמשח להו מאן דלא דייק במשחתא כולי האי, ואי הוו עציבות לא משכחת להו שש עשרה אמה שלימות ואתי בהו לידי חשדא, אי נמי לידי הרגל עבירה, דכיון דחזי דקא שרינן ליה נהליה סבר דבבציר י"ו אמה סגיא, הילכך אחמירו רבנן בהו למהוי שוחקות, דאי נמי משח בהו מאן דלא דייק במשיחתא כולי האי משכח להו יתר מי"ו עצבות.

ואי בעי תימא, גבי מקח וממכר כיון דמוכר ולוקח דייקי אהדדי לא חיישינן מפני הטועין, ואלו גבי כלאים כיון דליכא מאן דדייקי אמרי ארעא אחמירו רבנן עליה לאצרוכי שוחקות מפני הטועין דלא ליתי לידי איסורא. ואיבעית תימא, גבי מקח וממכר דאי עבדינן לחומרא ומשחינן שוחקות אית ליה פסידא למוכר, אוקמוה אדיניה ומשחינן מצומצמות, דכי היכי דאיכא למיחש לפסידא דלוקח הכי נמי איכא למיחש לפסידא דמוכר, וכי מוקמינן ליה אדיניה ומשחינן מצומצמות ליכא פסידא לחד מינהו. אבל גבי כלאים איסורא הוא וליכא למיחש למידי אחרינא אלא דלא ליתי לידי איסורא הילכך עבדו רבנן הרחקה יתירא דלא ליתי בה לידי איסורא:

פה. בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש מיהא דתנן לענין כלאים הארכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר הב' שבה שאינו לא קצר ולא רחב אלא בינוני, ש"מ דהכא גבי מקח וממכר נמי ממקום בינוני הוא מודד:

פו. בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן יוצאין מעיקר א' ויש ביניהן ד"א מהו. היכא דעיקרן נראה לא תיבעי לך דחד אילן הוא והנך בדין ענפים בעלמא דמו, כי תבעי לך היכא דאין עיקרן נראה, מאי, כיון דמעיקר אחד נפקי כחד אילנא דמו, או דילמא כיון דמרחקי ארבע אמות ואין עיקרן נראה כשלשה אילנות דמו. א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. והאי מתניתא לענין כלאים קתני לה, ואליבא דרבי שמעון קתני לה דאמר מארבע אמות ועד שמונה. ועיקר הא מילתא דלא מיקרי כרם עד דאיכא חמש גפנים, שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, מיהו המבריך שלשה גפנים ועיקריהן [נראין] שנמצא עיקר כל גפן וגפן מגולה מכאן וזנבו מגולה מכאן ואמצעיתו טמון דהוו להו שיתא (דדין) [בדין], אם יש ביניהן ארבע אמות ועד שמונה לרבי שמעון, והוא הדין לרבנן מארבע אמות ועד שש עשרה, מצטרפין למהוי כרם ואסור להביא זרע לשם, ואם לאו אין מצטרפין ומותר להביא זרע לשם. ש"מ דאע"ג דכל תרי מיניהו מעיקר אחד נינהו, כיון שיש ביניהן ארבע אמות ואמצען שנעשה עקרן לאחר הברכה אינו נראה, כל אחד ואחד עולה לשנים ונעשו כשש גפנים והוו להו כרם, הכא נמי גבי מקח וממכר היכא דמכר לו שלשה בדי אילן, כיון שיש ביניהן ד' אמות כשלשה אילנות דמו ויש להן קרקע.

ודוקא כשעיקרן מכוסה, אבל אם היה עיקרן נראה אחד חוץ לקרקע, אע"פ שהוא רחב ארבע אמות הרי זה אילן אחד, והבדין נידונין משום ענפים ואין להם קרקע. תדע מדאקשינן בפרקין וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטא וא"ל תלת זבינת לי ואית לי ארעא, היכי דמי, אי דאין ביניהן ארבע אמות למאי ניחוש לה, אלא לאו דיש ביניהן ארבע אמות, וטעמא דמסקא ארעא שירטון, הא לאו הכי ליכא למיחש, דכיון דעיקרן נראה לא חשבינן להו תלתא למקנא קרקע. והא דקתני גבי הרכבה ועיקרהן נראין, לאו אדוכתא דהוי עיקרן לאחר הברכה קאי אלא אדוכתא דהוו עיקרן כשהיו נטועין קודם הברכה קאי, שכן דרך המבריך להשכיב את הגפן כולה בארץ ומשייר ממנה ראשה הקצר מגולה והשאר טמון, ופעמים שמגלה ראשה אחד הקצר מצד זה ועיקרה הרחב מצד זה ואמצעה טמון ונראין כשתי גפנים. ועלה קתני הכא ועיקרן נראין, שנמצא אמצע הגפן הוא עיקרה לאחר הברכה, וכיון שהוא מכוסה נמצאת כל גפן וגפן עולה לשתי גפנים מחמת שני ראשיה שנראין, והם רחוקין זה מזה ארבע אמות ושלשתן נעשו שש גפנים והוי להו כרם. ובדין הוא דבחמשה סגיא, והאי דקתני המבריך שלשה גפנים לאו למימרא דבעינן ששה, אלא משום דאי תנא שתים נהי דכי מבריך להו הוו להו ארבע ובבציר מחמשה לא הוי כרם:

פז. בעי רב פפא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מהו. היכי דאמי, אילימא דההוא אילן זאבין ליה בתוך של חבירו לית ליה קרקע כלל, לא יהא אלא שמכר לו שלשה בתוך שלו בזה אחר זה, הא קתני אין להן קרקע. והתם טעמא מאי, דכיון דכל חד מיניהו כי זבניה נהליה לא קנה קרקע, כי זבניה נמי לשלישי ניהליהו כיון דאיהו לחודיה מיהת לית ליה קרקע לא מצטרף בהדי הנך קמאי למקנא להו קרקע, הכא נמי כיון דהאי אילן אחד דהוה ליה למוכר בתוך של חבירו לא הוה ליה קרקע, לא מהני לאצטרופי בהדי הני שנים דזאבין ליה בתוך שלו לאקנויי להו קרקע. [א]לא כי קא מיבעיא לן, כגון דהך אילן שלישי דזאבין ליה בתוך של חבירו קאי קרוב למצר, וזבני מוכר ממאריה מבי שפוריה ועד תהומא, ואית ליה לדידיה שני אילנות בתוך שלו קרוב למצר שמפסיק בין שדהו ובין שדה חבירו דקאי הך אילן שלישי בגויה, ויש ביניהן מארבע אמות ועד שש עשרה, וזבנינהו להני תלתא להאי לוקח, דאשתכח דזאבין ליה שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו. מהו, מי אמרינן כיון דהך אילן שלישי אית ליה קרקע מבי שיפוריה ועד תהומא מצטרפי להדדי לאקנויי קרקע להני שנים דזאבין ליה בתוך שלו, או דילמא כיון דבשתי שדות קיימי לא מצטרפי. ועלתה בתיקו. הילכך לית ליה קרקע, דקרקע בחזקת בעליה קיימת.

ואי קשיא לך, מכדי כולהו בעיי דמקח וממכר, בין לענין רצופין בין לענין מפוזרין בין לענין מדידה בין לענין צירוף מכלאים פשטינן להו, מאי שנא דלא פשיטנא להאי בעיא דשנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מיהא דתנן בפרק קרחת הכרם (כלאים פ"ד מ"ז) הנוטע שורה אחת בתוך שלו ושורה אחת בתוך של חבירו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות, אע"ג דמקצת בתוך שלו ומקצת בתוך של חבירו מצטרפין למהוי כשדה אחת ואסור להביא זרע לשם, הכא נמי גבי שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו נמי לצטרפי, דהא סוגיא דשמעתין דכל היכא דמצטרפי לענין כלאים מצטרפי נמי גבי מקח וממכר למקנא קרקע. לא תקשי לך, דכי מדמינן דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים הני מילי לשיעור רצופין ומפוזרין, אי נמי למדוד ממקום קצר או ממקום רחב, אי נמי לשני אילנות היוצאין מעיקר אחד, דכולהו הני בין לענין כלאים בין לענין מקח וממכר חד טעמא נינהו. אבל לענין הפסקה היכא דמקצת בתוך שלו ומקצת בתוך של חבירו, אי נמי היכא דרשות הרבים מפסקת ביניהם, לא דמי דינא דמקח וממכר לדינא דכלאים. דאלו מקח וממכר כיון דלא קני קרקע עד דמזבין ליה שלשה אילנות בבת אחת, ואי זאבין ליה בזה אחר זה כל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב, ואע"ג דקיימי בחד דוכתא, כל שכן היכא דזאבין ליה בב' מקומות דכל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב ולא מצטרפי למקנא קרקע. אבל כלאים, כיון דאפילו נטע חמש גפנים בה' שנים גפן אחת בכל שנה ושנה מצטרפי, כי נטע נמי בב' וג' מקומות מצטרפי:

זיל הב ליה פירוש הב ליה קרקע שביניהם אם הוא כדי שיעבור בקר וכליו פחות מכאן הוו להו רצופים וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש מפרשים זיל הב ליה לכל אילן כדי בקר וכליו כו' ככתוב בתוספות. ולישנא דזיל הב ליה יותר נוטה אל הפירוש הזה ויש לסייע להפירוש הראשון חדא דכדי שיעבור בקר וכליו בין אילן לאילן משמע וכדי שיעבור גרסינן ולא גרסינן כדי בקר וכליו. ועוד דפסקינן בשמעתין הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמות ובהא פיסקא מתקיימא מעשה דרב יהודה ומעשה דצלמון ולא אמרינן מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא. ולפי הפירוש האחרון שכתבנו מעשה דרב יהודה נדחה לפום מאי דפסק רבא. ויש להשיב דרבא פליג אדרב יהודה ובא לקיים מעשה דתנאי בית דין כדאמרינן מעשה רב ואלים טפי מדרבה דאמר הנוטע כרמו שמונה אמות על שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ובא לקיים נמי מתניתין דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיים כאלו אינם משמע דרבנן נמי אזלי לשיעור ארבע אמות דלא פליגי אדרבי שמעון אלא בדין רואין אבל בכרם שנטוע מארבע אמות על ארבע אמות מודו דהוו כרם בלא טעמא דרואין. ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא דהוו רצופין ביותר מארבע אמות ואין הכרח וראיה ממעשה דצלמון לדין רצופין דלא אמרינן מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא. ועוד דאשכחן בהדיא בברייתא כמה יהו מקורבין ארבע אמות וכמה יהו מרוחקים שש עשרה אמה. עליות.

על מה שכתבו בתוספות דלענין רצופין דשמעתין אין חלוק כו'. כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: והתם טעמא הוא דצריך הוא להכניס בקר וכליו בשדה חברו כשאינו מרחיק ארבע אמות הלכך בבבל שהמחרישות קטנות סגי בשתי אמות אבל הרחקות דהכא היינו משום דאין האילנות מתקיימים בפחות הלכך אין חלוק בין בבל לארץ ישראל. עד כאן לשונו.

אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה. פירוש דוקא בשלשה אילנות אבל בשני אילנות אין נותנין להם אלא כמלא אורה וסלו אף על גב דאמר עולא אילן הסמוך למצר חברו בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין בכורים ומוכחא האי סוגיא דנותנין ללוקח שש עשרה אמה ממקום האילן לדעת עולא כיון דקיימא לן כרב דימי דאמר אילן הסמוך למצר חברו מביא וקורא דיהבינן ליה שש עשרה אמה לכל רוח אלא כדעת המקשה נקטינן דהוה סבירא ליה דאין נותנין להם קרקע חוצה להם אלא כמלא אורה וסלו. עליות.
וכמה יהיו מרוחקים עד שש עשרה אמה ולא יותר שאם היה אחד מהם חוץ לשש עשרה אמה לחברו אין להם קרקע אבל אם הם כסדר הזה שאינם מקורבין בפחות מארבע אמות ואינם מרוחקים יותר משש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שיעלו ביניהן. ואני תמה על מה שאמרו שלשה אילנות לבית סאה שחורשין כל בית סאה בשבילן משום שנקרא שדה אילן ואיך יבא לזה השיעור אם נטע אחד בתחלת בית סאה ואחד באמצע ואחד בסוף הרי יש בין הראשון לשני ובין השני לשלישי יותר מעשרים ושלש אמה ואם היו מקורבים שאין בין הראשון לשני ובין השני לשלישי אלא שש עשרה אמה קנה שאין בין הראשון לשלישי כי אם שלשים ואחת אמה או קרוב לזו ומה שהוא חוץ לשנים החיצונים למה יחשב עמהם שדה אילן ולמה חורשין אותו בשבילן. לאו מילתא היא דלעולם במקורבים ואם תאמר מה שחוצה להם למה יחשב להם שדה אילן אימא לך לא מפני שהיא נחשבת שדה אילן בלבד אלא מפני שצריך ליניקתן מיהו בעינן לתרווייהו שלא יהא ביניהם רחוק שש עשרה אמה וצורך יניקתם שהוא עד שש עשרה. עתה תן ביניהם חמש עשרה אמה בין השנים וחוצה להם שלשים ושתים הרי ארבעים ושבע ושלש אמות לשלשה אילנות הרי חמשים אמה שיעור בית סאה ויעמדו האילנות כחצובה שהוא עגול ואין מדקדקים על רבועה. ומה שאמרו פרק חזקת הבתים היו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו כו' אותו חשבון בא לשיעור מקורבים עד ארבע אמות תן בין כל אחד ואחד ארבע אמות הרי ארבעים אמות ומקום האילן אמה הרי עשר אמות נמצאו כלן חמשים אמה ואם היו בפחות ממטע עשרה לבית סאה מקורבים הן ואין להם קרקע. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: וכל אילנות קאמר בין זקנים בין נטיעות ילדות. ותדע לך דאלו במתניתין שלשה אילנות סתם קתני לא שנא גדולים ולא שנא קטנים. ולקמן בסמוך איבעיא שלשה בדי אילן מאי ואסיקנא דבכולאי קנה קרקע ואכולהו יהבינן חד שיעורא מארבע עד שש עשרה. ואם תאמר ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשים כל בית סאה בשבילם. יש לומר דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להצמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו שכל זה צריך לאוקומי אילנא אבל לענין מקח וממכר אין הולכין בו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכם לפזרם יותר ולגבי כלאים גם כן אין חוששים ליניקתן עד שיהא שם ערבוביא דביניקה וערבוביא תליא מילתא וכדאיתא בריש פירקין קמא הלכך כל שהרחיק מלמעלה יתר ממה שדרך הנוטעין ליטע כרמים ליכא עירבוביא ושפיר דמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו: לא דמי דאלו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכים ויורדין ויונקין עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמברר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאילנות הן ואין מצטרפין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן אבל לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתם כדמברר בגמרא בכמה דוכתי הלכך אם היה ביניהם שש עשרה אמה על שש עשרה אמה אינם מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון (שהן) שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוו ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשים ויניקתן מן הקרקע שהרי נוטע אילו הסמוך לחברו לא הצריכוהו להרחיק אלא ארבע אמות בלבד ואף על גב דאזלי שרשים וינקי משדה חברו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשיו יוצאין לשדה חבירו קוצץ ויורד כדי שלא יעכב המחרישה כו'. וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשים אלא במראית העין וכיון שיש ביניהם שש עשרה אמה מפוזרים הוו להו ולית להו קרקע. עד כאן לשונו.

הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן. ולא חשיבי לשנויי את האילנות רצופין אי נמי אילני סרק שביניהן עומדין הן ליעקר וכדמסקינן לקמן גבי עלה ארז ביניהן קנה וקנה. לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. פירש רבינו שמשון ב"ר אברהם ז"ל בקצץ אף על פי שגזעו מחליף אין לו קרקע שלא מכר לו אלא האילן הראשון וכיון שנקצץ כאילן חדש דמי ואין לו רשות לקיימו שם כמו שאין לו רשות ליטע אחר במקומו ויש לבעל הדין לחלוק ולומר נקצץ דומיא דיבש כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל.

כל מה שעולה מן הגזע בכלל מכירת האילנות ואף על גב דאסיקנא יקוץ משום דחיישינן דילמא מסקא ארעא שירטון. עליות.

מכר לו שלשה בדי אילן מהו. פירוש נטיעה אחת ושני בדין עולין ממנה ולנטיעה עצמה קורא בד. אי נמי כגון ששייר האילן ומכר לו שלשה בדין היוצאין משם ואפילו הכי קא בעי אם יש לו קרקע וכגון שעיקרן טמון בארץ בשעת המכר וכדאמרינן לעיל ליחוש דלמא מסקא ארעא שירטון ויש ביניהן ארבע אמות וקא מיבעיא ליה אי חשבינן להו בשלשה אילנות ויש להם קרקע. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מכר לו שלשה בדי אילן מהו. פירוש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל אחד מהן לחברו מארבע אמות עד שש עשרה אמה ומכר לו שלשה בדי אילן והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן שהבדים שמכר והן שלשה מכונסים כשלשה אילנות דמי ויש להם קרקע או דלמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמי ולית להו. ופשטה רב גביהא מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם ארבע אמות עד שמונה מצטרפים פירוש אם יש ביניהם העיקרין השלשה מארבע אמות ועד שמונה אף על פי שהבדין המבורכים כבר נתרחקו זה מזה מצטרפים אלמא כיון דעיקרן נראים בתר עיקריהם שדינן להו הכא נמי כיון דעיקר שלשה בדין אלו מאילן אחד הם והרי הוא נראה בתר האילן שדינן להו ואילן אחד הן חשובים ולית להו קרקע. עד כאן לשונו.

ועיקריהן נראין. לפירוש הקונטרס הוה ליה למימר בהדיא נשרשים. גליון תוספות.

הרכובה שבגפן כו'. מה שהקשו בתוספות דמאי נפקא מינה מהאי הרכבה לענין כלאים כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל והלה אינו מודד אלא מעיקר הגפן. עד כאן.

שנים בתוך שלו. מי אמרינן כיון שאינם כולן בתוך שלו לא נתכוון הלוקח לקנותן עם הקרקע וסביר וקביל או דלמא כיון דשלשה אילנות קנהן על מנת כן קנאה שיתן משלו שיעור הצריך להם ויקנה גם הוא מחברו בדמים מקום אותו אילן שקנה אותו ממנו בלא קרקע. ה"ר יהונתן ז"ל.

שנים בתוך שלו כו'. נראה לי אף על פי שיש לו קרקע לאותו שבתוך שדה חברו מכל מקום לא מכר לו שלשתם בשדה אחת ושנים אין להם קרקע שאם אין לו קרקע לאותו אילן פשיטא דלהנך תרי אין לו קרקע הראב"ד ז"ל. וכן כתב הר"י ז"ל בעליות.

בפרשב"ם בד"ה מפוזרין ח"א דהיינו לכל היותר רצופין ד"א לכל הפחות עכ"ל הלשון מגומגם ויותר נכון בהיפך מפוזרין ח' כו' לכל הפחות רצופין ד' כו' לכל היותר וק"ל:

תוס' בד"ה הרכובה כו' ועוד דמנ"מ בהך הרכבה לענין כלאים עכ"ל לפי מה שמפרש רשב"ם דמודד מעיקר השני היינו מפקק שני קשיא להו שפיר מנ"מ בהך הרכבה אבל ר"ש בפי' משניות נראה שמקיים פי' זה מלשון הרכבה ומפרש מעיקר השני היינו מן העיקר שהרכיב שהתחתון שהוא העיקר הראשון עב מן העליון ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' ר"מ ורבי שמעון אומרים הניטע כו' כצ"ל וכן ברשב"ם:

ר"ש בד"ה ואחר כו' דלמא קנה ואם תמצא לומר כו' הד"א:

גמרא וכר"י מי לא תנן ר"מ ור"ש כו'. אף דסתם שם ברישא כר"י י"ל דכולה ר"י קאמר לה כדמשני בכ"ד. או משום דגם ראב"צ דלקמן קאי כוותייהו:

שם ר"מ ור"ש אומרים הנוטע את כרמו ח' על ח' מותר כו'. לפי מה שפי' רשב"ם לעיל דהנופות ממעטין את האויר ע"כ צ"ל דהם יכוונו ג"כ ע"י היפוך השער. אבל קשה כיון דהב' שורות המהופכין הויין כרם א"כ צריך להרחיק מהם בכל צד כדי עבודת הכרם שהוא ד"א כמש"כ לעיל א"כ לא ישאר מקום לזרוע. וכמו כן קשה לשיטת התוס' לעיל בד"ה וזורע. וצ"ל דפליגי עליה דר"י בזה וכן הת"ק דר"י משמע ג"כ דפליג עליה מדלא הזכיר הפיכת השער. ומכש"כ לפמש"כ לעיל בדעת הרשב"ם דאף ר"י לא אמר אלא משום חומרא בעלמא:

שם ראב"צ אומר אם יש כו' ואם לאו אין מצטרפין. הרא"ש שם כ' ול"י למה הוצרך לשנות ואם לאו א"מ פשיטא וכי עדיפי מנוטע בתחילה. ואני אומר דלפמש"כ התוס' לעיל דטעם הרחקת ד"א אינו בכדי שיוכל לעבור הבקר בכליו וע"כ הטעם הוא דלא ליערבבו היניקות אהדדי והכא דתרוייהו יונקין משרש אחד ה"א דל"צ ד"א קמ"ל:

ר"ש ד"ה מפוזרין. לכל היותר. וד"ה רצופין. לכה"פ. ר"ל גבול היותר הוא ט"ז וגבול הפחות הוא ד' ולחנם גמגם עליו המהרש"א:

ר"ש ד"ה רואין. וחומרא היא גבי כלאים. לכאורה תמוה דהא לעיל (ל"ז ב') אר"ז כתנאי ע"ש. אבל עי' ברא"ש שם ויתיישב לך:

תד"ה זיל (בסופו). תדע כו'. לכאורה אין ראיה כלל די"ל דהכא משום דבעינן לכל שורה כדי בקר וכליו בכדי שיוכל לחרוש בשני צמדים כאחת צמד לזו ולזו אבל התם א"צ להרחיק רק כדי צמדו לאילנו:

תד"ה אפילו. וא"ת כו'. הרשב"ם לעיל ד"ה והתירוה יישב קושיא זאת:

בא"ד דעפ"י חכמים עשה. כצ"ל:

תד"ה כמה. וי"ל דגבי מכר כו' מצומצמות אבל כו' שוחקות כו'. תימה דהרי אמה שוחקת יתירה חצי אצבע על עוצבת כמ"ש בריש עירובין וא"כ לט"ז אמות ח' אצבעות שהם ב"ט והל"ל לענין מכר ט"ז אמה ושליש. ואולי מצומצמות דקאמרי לא עוצבות אלא פחות כ"ש משוחקות. ולפמש"כ הרשב"ם דלענין כלאים החמירו. בלא"ה ל"ק. ואין להקשות לדבריהם דלגבי מכר למה סגי בד"א הלא הן פחותין מד"א שוחקות דכלאים. משום דגם ד"א דכלאים אינן שוחקות כדמוכח בעירובין (ג' ב'):