בבא בתרא פח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - ב

וחייב להכריע לו ^[16] טפח ^[17], שכף המאזניים שעליה הסחורה תשקול קצת יותר מהמשקולות, ותרד ותהא נמוכה טפח מכף המשקולות ^[18].

היה שוקל לו עין בעין, ^[19] בדיוק, שהשווה את שתי כפות המאזניים, כגון במקום שלא נהגו להכריע, נותן לו אחרי השקילה גירומין, הכרעותיו, היינו תוספת על המידה ^[20].

בדברים לחים מוסיף לו תוספת של אחד לעשרה בלח, כלומר עשירית ליטרא לכל עשר ליטראות, והיינו אחד ממאה. ובדברים יבשים מוסיף ואחד לעשרים ביבש. אחד מעשרים בליטרא לכל עשרים ליטראות, והיינו אחד מארבע מאות ^[21]. ובגמרא יבואר מנין לומדים דין זה.

מקום שנהגו למוד בדקה, במשקל המיועד לשקילת מידות קטנות, כגון משקל של קב, לא ימוד בגסה, במשקל גדול, כגון משקל של סאה, שיש כאן הפסד ללוקח, שנותן לו הכרע אחד לכל הסאה כמו בקב, ואילו היה מודד לו בקבין היה מקבל הכרע אחד לכל קב וקב.

וכן מקום שנהגו למוד בגסה, לא ימוד בדקה, שיש הפסד למוכר, שצריך לתת הכרע לכל שקילה ושקילה.

מקום שנהגו למחוק את פי המידה, היינו להסיר מעליה את הגודש, לא יגדוש, ואפילו הלוקח מוסיף לו דמים בעד הגודש.

וכן מקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק, ואפילו פוחת לו דמים.

אלא מודד כמנהג המדינה, לפי שבכל שינוי כזה יש חשש שמא יבואו לידי רמאות ואונאה.

גמרא:

מנהני מילי? מנין אנו לומדים שצריך המוכר להכריע את כף המאזנים ולתת ללוקח קצת יותר מהמשקל.

אמר ריש לקיש: דאמר קרא [דברים כה, טו]: "אבן שלמה וצדק", "וצדק" מיותר הוא לדרוש, כי אף על פי שמדד ללוקח איפה שלימה, בכל זאת, צדק משלך ותן לו, דהיינו ההכרעה של כף המאזנים, וגם במדה מדוד לו ברווח כדי שיקבל יתר על המידה.

ומקשינן: וכי מה שהמוכר מכריע את כף המאזנים לטובת הלוקח הוא דין דאוריתא? אי הכי, אימא סיפא, הדין שבסוף המשנה: היה שוקל לו עין בעין בלא הכרעת כף המאזנים לטובת הלוקח - נותן לו המוכר גירומין, דהיינו תוספת על המידה.

ואי הכרעה שמכריע את כף המאזנים לטובת הלוקח הוא דין דאורייתא, היכי יהיב ליה, כיצד שוקל לו המוכר שקילה מדויקת של עין בעין?

אלא צריך לומר כי מן התורה צריך להוסיף ללוקח יתר על המידה, אבל אינו חייב להוסיף לו אחרי המדידה, אלא הרשות בידו להוסיף לו בשעת השקילה, וכך יש לפרש את דברי המשנה: רישא, המשנה בתחילתה מדברת במקום שנהגו, להכריע את כף המאזנים בשעת השקילה, ואומרת המשנה שאם מוסיף ללוקח על המידה בשעת השקילה, ההכרע צריך להיות בשיעור של טפח, שצריך להוסיף ללוקח במשקל עד שתטה הכף ותהא נמוכה מכף המשקולות בטפח.

ואי איתמר דריש לקיש - אסיפא איתמר, ששנינו בה: היה שוקל לו עין בעין במשקל מדויק - נותן לו המוכר גירומין, תוספת על המידה.

ומקשינן: מנהני מילי? שצריך המוכר להוסיף ללוקח יתר על המידה.

ועל זה אמר ריש לקיש, דאמר קרא: "וצדק", ומיותר הוא לדרוש כי אף על פי שמדד ללוקח איפה שלימה, בכל זאת, צדק משלך ותן לו, יתר על המידה.

וכמה שיעורם של גירומין שמוסיף לו יתר על המידה?

אמר רבי אבא בר ממל אמר רב: אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרין. עשירית הליטרא כששוקלים עשרה ליטרין, דהיינו אחד ממאה. [וזהו השיעור שמכריע את כף המאזנים בשיעור טפח, והגירומין שנותן, הם במקום הכרעת כף המאזנים].

שנינו במשנה שהגירומין הם: אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש וכו'.

איבעיא להו: היכי קאמר התנא? האם כוונת התנא אחד מעשרה בלח לעשרה דלח, ואחד מעשרים ביבש לעשרים דיבש, דהיינו שיעור של אחד מארבע מאות ביבש, או דלמא אחד מעשרה לעשרה דלח ולעשרים דיבש, שאחד מעשרה נאמר גם על הלח וגם על היבש, והשיעור ביבש הוא אחד ממאתים ^[22]?

שאלה זו לא הוכרעה, ועל כן תיקו, תעמוד במקומה.

אמר רבי לוי: קשה עונשן של המרמים במדות, יותר מעונשן של העוברים על איסורי עריות, שזה הנכשל בעריות נאמר בהן [ויקרא יח, כו]: "אל" "כל התועבת האל", וזה המרמה במידות נאמר בהן [דברים כה, טז]: "אלה" "כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עשה עול". ולכך הוסיף בהם הכתוב "ה" להרבות ולהגדיל את קושי העונש.

ומאי ומנין משמע דהאי "אל" לשון קשה הוא? דכתיב: [יחזקאל יז, יג]: "ואת אילי הארץ לקח", כלומר את החזקים והתקיפים.

לומדים אנו מכאן, כי "תועבת האל" שנאמר בעריות הכוונה תועבה קשה, אם כן "תועבת האלה" שנאמר גבי המרמה במדות, שנוסף בה ה"א, היא תועבה קשה יותר.

ומקשינן: והרי גבי עריות נמי הכתיב: "אלה" "כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו" [ויקרא יח, כט].

ומתרצינן: ההוא "אלה" שנאמר בעריות, לא בא להדגיש את חומרתן, אלא למעוטי מדות מכרת, כי היינו חושבים לומר, כיון שרמאויות במידות נקראו תועבות, הרי הם בכלל "כל אשר יעשה מכל התועבות" ^[23] ועונשם כרת, לכן נכתב גבי עריות "אלה" למעט ולומר שרק ב"אלה" [בעריות] יש איסור כרת, ולא במרמה במידות.

ואלא מאי עודפייהו? במה חמורים יותר עושי עוול במידות מהנכשלים בעריות, והרי בעריות יש כרת ואילו בהם אין כרת.

ומבארינן: דהתם בעריות אפשר בתשובה, שמועלת תשובתו אם חוזר בתשובה שלימה, כמו שנאמר [ירמיה ג, כב]: "שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם", ובגמרא מכות [כג, א] שנינו: כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן.

והכא גבי המרמה במידות לא אפשר בתשובה, כיון שגוזל את הרבים, ותשובתו תלויה בהשבת הגזילה, שנאמר [ויקרא ה, כג]: "והשיב את הגזילה אשר גזל", והוא אינו יודע למי להשיב. [ואף על פי שאמרו כי הגוזל את הרבים יעשה בהם צרכי רבים, אין זו תשובה שלימה, אלא שביררו לו את התשובה הטובה ביותר שיכול לבצע] ^[24].

ואמר רבי לוי: קשה וחמור גזל הדיוט יותר מגזל גבוה, שזה הגוזל את ההדיוט הקדים בו הכתוב חטא למעילה, שנאמר [ויקרא ה, כא]: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו'", שמיד משעת הכפירה שגזלה נקרא חוטא, וזה הגוזל את ההקדש הקדים בו הכתוב מעילה לחטא, שנאמר [ויקרא ה, טו]: "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'", שאינו נקרא חוטא עד שנהנה מהגזילה ^[25].

ואמר רבי לוי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, שהקב"ה רחמן, וברכתו מרובה מקללתו, מה שאין כן אדם קללתו מרובה מברכתו.

הקב"ה ברך את ישראל בעשרים ושתים אותיות, וקללן בשמנה אותיות.

כיצד? ברכן בעשרים ושתים - מ"אם בחקותי" [ויקרא כו, ג], המתחיל באות אל"ף, עד "קוממיות", [שם יג], המסתיים באות תי"ו, אם כן הברכות של הקב"ה כוללות את כל האותיות מאל"ף עד תי"ו, דהיינו עשרים ושתים אותיות [בלא האותיות הסופיות ךסןףץ].

וקללן בשמונה - מ"ואם בחקותי תמאסו" [ויקרא כו, טו], המתחיל באות וי"ו, עד "ואת חקותי געלה נפשם" [שם מג], המסתיים באות מ"ם, אם כן הקללות כוללות רק את האותיות מוי"ו ועד מ"ם, דהיינו שמונה אותיות.

ואילו משה רבינו ברכן את ישראל בשמונה אותיות, וקללן בעשרים ושתים אותיות.

כיצד? ברכן בשמונה אותיות -

הערות

^[16] בגמרא יבואר כי דין זה הוא במקום שנהגו להכריע.

^[17] הרבינו גרשום מפרש שדין זה נאמר באוכל נפש מפני שיש בו פסולת, ולכך צריך להכריע טפח, על מנת שיקבל בדיוק מה ששילם עבורו.

^[18] הרשב"ם מפרש, כי דווקא ממשקל ליטרא ואילך, אבל פחות מליטרא אינו חייב בהכרע של טפח. והתוס' [ד"ה אחד] בשם הרשב"א פירש, שרק בקונה י' ליטרין חייב בהכרעה דאורייתא. אמנם הרמב"ם [גניבה ח יב] כתב וז"ל: מנין שחייב המוכר להכריע ללוקח בעת ששוקל לו, שנאמר: "אבן שלמה וצדק" אמרה תורה צדק משלך ותן לו. וכמה, בלח אחד למאה, וביבש אחד לארבע מאות. כיצד, מכר לו עשר ליטרין וכו' וכן לפי חשבון בין רב בין מעט, עכ"ל. הרי שפסק הרמב"ם כי דין הכרעה דאורייתא הוא בין רב ובין מעט.

^[19] הרש"ש מבאר כי מקור לשון זו היא על דרך המליצה מן הכתוב "עין בעין" [במדבר יד יד] שאין משמעותו עין, אלא: עיון, התבוננות. או שלשון זו משמעה שכפות המאזנים נמצאות בקו מאוזן, כמו שתי עיניו של האדם.

^[20] עיין ברכת אברהם שהעיר, כי באותן משקלות חדשים מקרוב באו, הנקראים משקל אלקטרוני, באופן שמדייקים מעצמם, עוברים על דין זה, ובכל מקום שנהגו להכריע לא מועיל כלל שיוסיפו אחר כך, וגם במקומות שלא נהגו להכריע, חייבים לכל הפחות להוסיף תוספת כשיעור ההכרעה, או לכוין את המשקל שלא יחשב כשיעור הכרעה, ובעוונותינו הרבים נכשלים בזה. אמנם לפי מה שהובא בהערה קודמת בשם הרשב"א שרק בקונה י' ליטרין חייב בהכרעה דאורייתא, אם כן על פי רוב אין מכשול בדאורייתא, אלא מכשול רק במנהג המקום.

^[21] בגמרא הסתפקו שמא כוונת המשנה אחד מעשרים בליטרא לכל עשר ליטראות ביבש, דהיינו אחד ממאתיים, והגמרא נשארת בתיקו.

^[22] לפי שני הצדדים בספק, צריך לתת יותר בלח מביבש, וכתב הרשב"ם הטעם, מפני שהלח נדבק בכלי, והמוכר אינו מטיף לו את הכל, לכן צריך להוסיף לו יותר מביבש.

^[23] הרשב"ם מפרש, כי גם בלא המיעוט של "אלה" לא היינו עושים קל וחומר מעריות לחייב את המרמה במידות בכרת, כיון שאין עונשין מן הדין, אלא רק מחמת משמעות הפסוק היינו לומדים שחייב כרת. מבואר ברשב"ם שאף בעונשי שמים אין עונשין על ידי קל וחומר, וכן סובר הר"ח במכות [ה ב], שכתב, כמו שבחייבי כריתות וחייבי מיתות אין עונשין מן הדין, כך גם בחייבי מלקיות וחייב גלויות. הקובץ שיעורים העיר מרש"י [זבחים יד א ד"ה חוץ לזמנו] שכתב, כי בעונשי שמים עונשים מן הדין, וכן סובר תוס' הרא"ש [קידושין נז א]. באתוון דאורייתא כתב כי הדבר תלוי בטעם שאין עונשין מן הדין, שאם הוא משום שחוששים שמא יש פירכא על הקל וחומר, אם כן טעם זה לא שייך בעונש בידי שמים, ואם הוא מטעם המבואר במהרש"א [סנהדרין סד ב] שאינו מתכפר על העבירה החמורה בעונש הקל, אם כן טעם זה שייך אף בעונש בידי שמים.

^[24] ברמב"ם [גניבה ז יב] כתב: קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חבירו, וכל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הצווי, וכל המקבל עליו מצות מדות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הצוויין. ובמגיד משנה כתב, כי השוקל במידה חסירה, הרי הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי שכינה, שהוא כופר בהשגחה וסובר שהוא כלה בגלגל הירח ולא בארץ הנקראת הדום רגליו, ע"כ. ובמאירי הוסיף כי מאחר שאין איסור כרת בעבירות של מידה ומשקל, מגיעים אנשים לזלזל בהן, ולפיכך אף אינם מגיעים לידי תשובה.

^[25] המהרש"א הסביר הטעם, כי הגוזל מחבירו מיד כשהוציא מרשות בעליו הרי הוא גזלן, אבל לגבי ההקדש, הרי "מלא כל הארץ כבודו" ואי אפשר להוציא מרשותו, ולכן נחשבת העבירה רק משעה שנהנה או פגם בדבר שמעל בו. ובעיון יעקב ביאר עוד, כי הגוזל מחבירו הרי הוא גורם באותה שעה צער לחבירו, אבל המועל בקדשים אינו גורם צער להקב"ה.

וחייב המוכר להוסיף משלו ולהכריע (להטות) לו את המאזניים טפח, שתהא אותה כף שבה מצוי הדבר הנמכר נמוכה טפח מהכף השניה, שבה אבן המשקל. היה שוקל לו עין בעין, כלומר, בדיוק ובצמצום בלי הכרעה — נותן לו גירומין (תוספת) במקום ההכרעה הזו, ושיעורה הוא: אחד לעשרה — בלח, ואחד לעשרים — ביבש, כאשר יבואר עניינו בגמרא.

ועוד בענין מדידה, מקום שנהגו למוד במידה דקה, כלומר, במידות קטנות — לא ימוד במידה גסה, כלומר, במידה גדולה, בפעם אחת. וכן להיפך, מקום שנהגו למדוד במידה גסה ובפעם אחת — לא ימוד במידה דקה מספר פעמים. מקום שנהגו למחוק את המידה, כלומר, ליישר את הדברים שנמדדים בדיוק לפי גובה שפת הכלי — לא יגדוש את הכלי מעל גובה שפתו. במקום שנהגו לגדוש — לא ימחוק.

א גמרא ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקור הלכה זו שיש להכריע? אמר ריש לקיש, שאמר קרא [הכתוב]: "אבן שלמה וצדק" (דברים כה, טו), לומר: צדק משלך, כלומר, הוסף משלך המוכר ותן לו לקונה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה, המשכה של המשנה]: היה שוקל לו עין בעין — נותן לו גירומין, ואי [ואם] הכרעה במשקל הוא דאורייתא [מן התורה], היכי יהיב ליה [כיצד נותן לו] בכלל מתחילה עין בעין?

אלא יש לומר שדין זה של הכרעה אינו מן התורה, והלכה זו הנזכרת ברישא [ראשה של המשנה] בענין הכרעה מדברת במקום שנהגו להכריע כף מאזניים. וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי ריש לקיש — אסיפא איתמר [על סופה, המשכה של המשנה נאמר]: היה שוקל לו עין בעין — נותן לו גירומין, ועל כל הענין נשאלת השאלה: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ריש לקיש, שאמר קרא [הכתוב]: "וצדק", לומר: צדק משלך ותן לו. ושואלים: וכמה שיעורם של גירומין? אמר ר' אבא בר ממל אמר רב: אחד מעשרה בליטרא (עשירית הליטרא) בדבר לח לכל עשרה ליטרין, כלומר, אחד למאה.

ב שנינו במשנה שהגירומין הם אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש וכו'. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד הוא אומר]? האם הכוונה היא אחד מעשרה בלח לעשרה מידות הלח, ובאותו אופן יש להבין: אחד מעשרים ביבש לעשרים מידות של היבש, שהם אחד לארבע מאות. או דלמא [שמא] אחד מעשרה לעשרה של מידת לח, וכן אחד מעשרה לעשרים מידות של היבש, שהם אחד ממאתים? שאלה זו לא נפתרה ועל כן בתיקו [תעמוד] במקומה.

ג אמר ר' לוי: קשה עונשן של מדות שמרמים בהן המוכרים, יותר מעונשן של עריות, שזה בעריות נאמר בהן "אל" ("כל התועבות האל". ויקרא יח, כו), וזה נאמר בהן "אלה" ("כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה". דברים כה, טז). ומאי [ומה ומנין] משמע דהאי [שזה] הביטוי "אל" דבר קשה הוא? — דכתיב [שנאמר]: "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), כלומר, החזקים והתקיפים.

ומקשים: גבי [אצל] עריות נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אלה" ("ולא תעשו מכל התועבות האלה". ויקרא יח, כו. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה...". יחזקאל יז, כט)! ומשיבים: "אלה" ההוא שנאמר בעריות, לא להדגיש את חומרתן בא, אלא למעוטי [למעט] מדות מעונש כרת, לומר שרק בעריות יש איסור כרת, ולא במידות.

ושואלים: ואלא אם כן מאי עודפייהו [מה יתרונן, חומרתן], ובמה עונשן של מידות קשה יותר משל עריות? ומשיבים: דהתם [ששם] בעריות אפשר לחזור בתשובה, והכא [וכאן] במרמה במידות — לא אפשר לחזור בתשובה שהרי אינו יודע ממי לקח וכמה לקח. ולכן אינו יכול להחזיר.

ועוד אמר ר' לוי: קשה (חמור) גזל שגוזל הדיוט, כלומר, מאדם, יותר מגזל גבוה (הקדש), שזה בגזלן הקדים הכתוב לשון "חטא" ללשון "מעילה", כאמור "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" (יחזקאל ה, כא), ואילו בזה המועל בהקדש, הקדים הכתוב לשון "מעילה" ללשון "חטא", כאמור "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (יחזקאל ה, טו).

ועוד אמר ר' לוי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; הקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות וקללן בשמנה, כיצד? — ברכן בעשרים ושתים — מ"אם בחקתי תלכו" (יחזקאל כו, ג) המתחיל באות א', עד ב"קוממיות" (יחזקאל כו, יג) הנגמר באות ת',

וקללן בשמונה — מ"ואם בחקתי תמאסו" (יחזקאל כו, טו) עד "ואת חקתי געלה נפשם" (יחזקאל כו, מג); הרי שמונה אותיות (מו' של "ואם" עד מ' שב"נפשם"),

ואילו משה רבינו שבשר ודם הוא, ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, כיצד? ברכן בשמונה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And before adding the weights and merchandise the seller is obligated to let the pans of the scale that will hold the merchandise tilt an extra handbreadth for the buyer by adding a weight to that side. If the seller weighed for him exactly, i.e., with the scales equally balanced initially, instead of allowing the scales to tilt an extra handbreadth, he must give the buyer additional amounts [geirumin], an additional one-tenth in the case of liquids sold by weight, and an additional one-twentieth in the case of dry goods.

The mishna continues to discuss the correct method of weighing: In a place where they were accustomed to measure merchandise in several stages with a small measuring vessel, one may not measure all the items at once with a single large measuring vessel. In a place where they measure with one large measuring vessel, one may not measure with several small measuring vessels. In a place where the custom is to level the top of the measuring vessel to remove substances heaped above its edges, one may not heap it, and where the custom is to heap it, one may not level it.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that the seller must initially let the scales tilt an extra handbreadth, derived? Reish Lakish said: The source is that the verse states that one should have: “A perfect and just [tzedek] weight” (Deuteronomy 25:15), which is interpreted as an instruction to the seller: Be righteous [tzaddek] with that which is yours and give it to the buyer. The Gemara asks: If that is so, say the latter clause: If the seller weighed for him exactly, he gives the buyer additional amounts. But if letting the scales tilt is obligatory by Torah law, how can he originally give him by weighing exactly?

Rather, it is not obligatory to let the scales tilt, and the first clause is referring to a place where they are accustomed to let the scales tilt an extra handbreadth. And if the statement of Reish Lakish was stated, it was stated with regard to the latter clause: If the seller weighed for him exactly, he gives the buyer additional amounts. From where is this matter derived? Reish Lakish said that this is as the verse states: “And just [tzedek],” which indicates: Be righteous [tzaddek] with that which is yours and give it to the buyer. The Gemara asks: And how much are the additional amounts that are given? Rabbi Abba bar Memel says that Rav says: In the case of liquids, one-tenth of a litra for every ten litra, i.e., one-hundredth.

The mishna teaches that the seller adds one-tenth in the case of liquids, and one-twentieth for dry goods. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is the tanna of the mishna speaking? Does he mean one-tenth in the case of liquids for every ten units of liquid, and similarly one-twentieth in the case of dry goods for every twenty units of dry goods, i.e., one four-hundredth? Or perhaps, he means one-tenth for every ten units of liquid, and similarly one-tenth for every twenty units of dry goods, i.e., one two-hundredth? The Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

§ Rabbi Levi says: The punishment for using false measures is more severe than the punishment for transgressing the prohibition of forbidden sexual relations. As in that case, forbidden relations, it is stated with regard to them a shortened term for the word “these”: “El,” in the verse: “For all these [el ] abominations” (Leviticus 18:27). And in this case, false measures, it is stated an expanded term for the word “these”: “Elleh,” in the verse: “For all that do these [elleh] things, even all that do unrighteously, are an abomination unto the Lord your God” (Deuteronomy 25:16). And from where may it be inferred that this expression “el” indicates that the prohibition is severe, based on which it is understood that the form this word takes indicates a level of severity? As it is written: “And the mighty [eilei] of the land he took away” (Ezekiel 17:13).

The Gemara asks: But with regard to forbidden relations isn’t it also written: “For whosoever shall do any of these [elleh] abominations” (Leviticus 18:29)? If so, why is the punishment for using false measures considered harsher? The Gemara answers: That expression of “elleh” (Leviticus 18:29) in the context of forbidden relations does not serve to emphasize its severity. Rather, it serves to exclude one who uses deception in measures from the penalty of excision from the World-to-Come [karet].

The Gemara asks: But if the punishment is in fact less severe, what is the advantage, i.e., the greater severity, in the case of false measures? The Gemara answers that there, in the case of one who engages in forbidden relations, he has the possibility of repentance. But here, in the case of one who uses false measures, there is no possibility of repentance because he has no way of knowing whom he cheated, and is therefore unable to return the stolen money.

And Rabbi Levi says: Robbing an ordinary person is more severe than robbing the Most High, i.e., taking consecrated property. As with regard to this regular robber, the verse states “sin” before “me’ila”: “If any one sin, and commit a trespass [me’ila] against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbor” (Leviticus 5:21). And with regard to that one who misuses consecrated items, the verse states me’ila before sin: “If any one engages in misuse [timol ma’al] and sins unwittingly” (Leviticus 5:15).

And Rabbi Levi says: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The Holy One, Blessed be He, blessed the Jewish people with twenty-two, and cursed them with only eight. Rabbi Levi explains: He blessed them with the twenty-two letters of the Hebrew alphabet, from the first letter, alef, that begins the verse: “If [im] you walk in My statutes” (Leviticus 26:3), until “upright [komemiyyut]” (Leviticus 26:13), which ends with the letter tav, the last letter of the Hebrew alphabet.

And He cursed them with eight letters, from the letter vav that begins the verse: “And if [ve’im] you shall reject My statutes” (Leviticus 26:15), until: “And My statutes were abhorred by their soul [nafsham]” (Leviticus 26:43), which ends with the letter mem. There are eight letters in the Hebrew alphabet from the letter vav to the letter mem, inclusive.

And yet Moses, our teacher, who is flesh and blood, blessed them with eight letters, and cursed them with twenty-two. He blessed them with eight letters,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וחייב להכריע לו טפח. לגבי אוכל נפש מפני שיש בו פסולת:

ואם שוקל לו עין בעין. בלא הכרע:

נותן לו גירומין. תוספת משקל אחד מי' מליטרא לי' ליטרא בלח לפי שבכל משקל מידבק ממנו למאזנים ואינו ממצה לו. ואחת מכ' בליטרא לכ' משקלות ביבש. מוסיף לו גירומין לפי שאינו מדבק כל כך לכף מאזנים:

מקום שנהגו למוד בגסה. מי שקונה סאה נוהגין לשוקלה ביחד:

לא ימוד לו בדקה. כל קב בפני עצמו לפי שמודבק ממנו בכל פעם ומפסיד הלוקח:

ומקום שנהגו למוד בדקה. שחייב להכריע לו בכל פעם טפח:

לא ימוד לו בגסה. לפי שממעט בהכרעות. מקום שנהגו לגדוש. אינו רשאי למחוק כדמפרש בגמ':

מנה"מ. דחייב להכריע לו טפח:

להכי כתב זימנא אחריתי צדק דצדק משלך ותן לו. אלא מתני' דקתני דחייב להכריע לו טפח היינו במקום שנהגו אחת מי' בליטרא לי' ליטרין היינו אחד מק':

איבעיא להו היכי קתני אחד מי' בליטרא בלח לי' ליטרין בלח דהיינו אחד מק'. ואחד מעשרים ^א)צ"ל ואחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין דיבש. דהיינו אחד מד' מאות.בליטרא ביבש דהיינו אחד ממאתים לי' ליטרא דיבש. או דלמא אחד מי' במשקל בלח יהיב ליה ^ב)נראה דצ"ל כי שקיל ליה אחד י' משקלות דלח ואחד כ' דיבש נמי.כי שקיל ליה אחד מי' משקלות דלח ואחד מכ' דיבש נמי תיקו:

שזה. עריות:

נאמר בהן אל. דכתיב את כל התועבות האל:

וזה. במדות נאמר בהן אלה ה' יותר דכתיב כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול:

גבי עריות נמי הא כתיב אלה. כמו במדות דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. ההוא אלה דעריות לא אתי אלא לאורויי דעריות אפשר בכרת למעוטי מדות מכרת. אלא הואיל דבמדות ליכא כרת מאי עודפייהו מדעריות איכא:

דעריות אפשר בתשובה. דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרת: ומדות לא אפשר בתשובה דאין תשובה מועלת עד שיחזור הגזילה וזה גזל הרבה בני אדם ואין יודע [מאיזה] מהן:

דגזל הדיוט הקדים חטא למעילה. דכתיב ונפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו:

ובגזל גבוה הקדים מעילה לחטא. דכתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':

מאם בחקותי תלכו עד קוממיות. היינו מא' ועד ת':

קללן בשמונה אותיות. ואם לא תשמעו ועד געלה נפשם הוי ח' אותיות מן ו' ועד מ"ם:

וקללן בכ"ב מוהיה ועד ואין קונה מן ו' ועד סוף א"ב וחוזר חלילה עד ה' היינו כ"ב אותיות:

יש דברים בגזלות וחמסים שאין התשובה מצויה בהם מפני שאינו נודע למי ישיב ומתוך כך ראוי להזהר בהם ביותר ומחלק זה ענשן של מדות שהרי מוכר בכל יום ולכמה בני אדם שאינו מכירן ואע"פ שגזל ואינו יודע למי יתבאר במקומו שעושה בה תקוני העיר שהם מעשים שכל בני העולם נהנים בהם מ"מ אין התשובה מצויה בהם ולא עוד אלא שהיא קלה בעיני העובר מתוך שהוא דבר מועט ומתוך שאין בהם כרת אלא לאו גרידא ומתוך כך צריך להזהר בהן הרבה:

גמ' מנא הני מילי. דנותן לו הכרעה. מתני' במקום שנהגו ואשמועינן כיון דנהגו להכריע הכרעה הוי טפח. היכי יהיב ליה. הא איסורא איכא אע"פ שמשלם:

אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. דהיינו אחד ממאה והיינו דקתני מתני' אחד מעשר' בלח ולא קתני אחד לעשרה וחסורי מחסרא אחד מעשרה לעשרה וטורח הוא להזכיר ב' פעמים עשר' וחוסר האחת:

גירומין פי' תוספות:

יז. וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. הא דקתני רישא חייב להכריע לו טפח, אכף מאזנים קאי, שתהא שפת הכף שהפירות בתוכה יורדת טפח למטה משפת הכף השנית שכנגדה שהמשקלות בתוכה. והא דקתני היה שוקל לו עין בעין, כלומר בצמצום, נותן לו גירומין, דאינון הכרעות, כלומר שמוסיף לו כשיעור מה שהמשקל המוכרע טפח מוסיף על המצומצם כדמשער ואזיל. ודוקא במקום שאין מכריעין, אבל מקום שמכריעין לאו כל כמיניה, ואפילו לטפויי ליה. ואי אתני בהדיה הכל לפי תנאו. וכי קתני נותן לו גירומין בסתם מקום שאין מכריעין.

וכמה הן גירומין, אחד מעשרה בלח. ופרישנא בגמ' אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין דלח, דהוה ליה חד ממאה. ואחד מעשרים ביבש, מספקא לן בגמ' אי אחד מעשרין בליטרא לעשרים ליטרא או אחד מעשרה בליטרא לעשרין ליטרין. הילכך הבא לצאת ידי שמים צריך ליתן אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד ממאתים, אבל בדינא לא כיפינן ליה למיתב אלא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד מארבע מאות. ומפני מה הכרעת הלח מרובה מהכרעת היבש, אי משום צחצוחי הלח דמשתייר מיניהו בכף מאזנים, אי הכי במקום שמכריעין נמי תהוי טפי, ורישא קתני חייב להכריע לו טפח, ומשמע סתמא לא שנא ללח ולא שנא ליבש. ועוד תמה על עצמך, דקתני חייב להכריע לו טפח, לא שנא שקל לו ליטרא ולא שנא מאה ליטרין, וסופא דקתני היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרין ליטרין, אלמא הכל לפי המשקל, דאי שקל לו ליטרא יהיב ליה גירומין חד ממאה בליטרא ואי תקיל ליה מאה ליטרין יהיב ליה ליטרא גירומין. לא תיקשי לך, דכי מכרע ליה לא מכרע ליה אלא טפח, בין למרובה בין למועט, ואלו כי יהיב גירומין יהיב ליה הכל לפי המשקל, משום דהכרעה גופה בתר משקל אזלא, שכל זמן שהמשקל קל אתה יכול להכריעו בדבר מועט ובזמן שהוא כבד אי אתה יכול להכריעו אלא בתוספת מרובה, ונמצאת ההכרעה אע"פ שהיא שוה למראית העין הרי אינה שוה במשקל, ולפיכך שיערו חכמים את ההכרעה טפח בין למרובה בין למועט, וכי תקיל ליה ליטרא ומכרע ליה טפח אי מתוסף ליה חד ממאה, על כרחיך כי מכריע ליה טפח למאה ליטרין נמי חד ממאה מתוסף ליה, ואשתכח דשיעור הכרעה ושיעור גירומין אידי ואידי בחד משקל אזיל.

ודקא קשיא לן נמי מאי שנא גבי הכרעה דלא מפליג בין לח ליבש ומאי שנא גבי גירומין דקא מפליג בין לח ליבש, התם (בגמ' בסמוך) אסיקנא דגירומין דאורייתא במקום שלא נהגו להכריע, והכרעה במקום שנהגו להכריע דחייב להכריע לו טפח בין ללח בין ליבש. והאי טפח סליק לפום חושבאנא דגירומין ולח, דאשתכח דמכרע ליה ליבש כמה דמכרע ליה ללח, וחומרא בעלמא הוא במקום שנהגו. ולאו למימרא דנהגו להכריע לו טפח, דאם כן ליתני הכל כמנהג המדינה, אלא כגון מקום שנהגו להכריע הכרעה אחת בין ללח בין ליבש, דאי מכריע ליה ללח במאי דחזי ליה ליבש קא פסיד לוקח, ואמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. וכי תימא לכרע ליה ללח כי דיניה וליבש כי דיניה, הא נהגו למיתב הכרעה אחת לתרויהו, ואתו לאכרועי ליה ללח כמה דחזי ליה ליבש, הילכך ליכא אורחא לקיומי מנהגא ודלא לפסוד לוקח אלא לאכרועי להו לתרוייהו שיעור מאי דחזי ליה ללח. ואי משום פסידא דמוכר, ליכא למיחש, חדא דגבי לוקח קפיד קרא טפי דכתיב צדק משלך ותן לו, ולא מצינן למגרע ליה ממאי דחזי ליה ולא מידי, וכל היכא דעבדינן תקנתא לטפויי ליה שפיר דמי משום צדק משלך ותן לו. ותו דמוכר גופיה הא ידע דאית ליה לאכרועי כי האי שיעורא, ואי לאו דאית ליה רוחא כי האי שיעורא לא הוה מזבין, ואלו לוקח אכתי לא ידע אי רווח ואי לא רווח, ודינא הוא למיחש לפסידא:

יח. מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה לימחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק. מאי מקום שנהגו למוד בדקה, כגון מקום שיש להן מדות הרבה גדולות וקטנות, והגדולה תיכיל שתי מדות מהקטנות או יתר מהן, ומכור לו שיעור מדה גדולה, מקום שנהגו למוד בדקה לא יאמר לו הריני מודד לך בגסה אחת, אלא מודד לו בדקה שתים. ואם נהגו למוד בגסה, לא ימוד לו שתים בדקה, אלא מודד בגסה אחת. מה טעם, מפני שהגדישה של שתים יתירה מהגדישה של אחת והמחיקה בשתים מפחתת את המדה יתר מהמחיקה באחת. ועוד, שאי אפשר לצמצם שיהו שתי המדות הדקות כשיעור המדה הגסה בלא פחות ולא יתר, אלא פעמים שפוחתות מעט או שמותירות מעט, ואם בא לשנות מן המנהג נמצא אחד מהן מפסיד. וכן מקום שנהגו למחוק את המדה לא יגדוש אפילו להוסיף לו על הדמים, וכן מקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק אפילו לפחות לו מן הדמים, לפי שאי אפשר לשער דמי הגדישה בכל פעם ופעם, אלא פעמים שהוא מותיר ופעמים שהוא פוחת, ואם בא לשנות מן המנהג פעמים שזה מפסיד ופעמים שזה מפסיד. ודוקא היכא דלא אתני בהדיה מעיקרא, אבל היכא דאתני בהדיה מעיקרא הכל לפי תנאו, דקימא לן בדבר שבממון תנאו קיים:

קכו. והא דתנן וחייב להכריע לו טפח, דייקינן בגמרא מנה"מ א"ר שמעון בן לקיש דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו א"ה אימא סופא היה שוקל לו עין בעין ונתן לו גירומין ואי הכרע דאוריתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואסיקנא אלא מתניתין דקתני חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו ואשמעינן תנא דמקום שנהגו להכריע חייב להכריע לו טפח, וכי אתמר דר"ש בן לקיש אסופא אתמר היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין מנא הני מילי ארשב"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. ורישא במקום שנהגו וסופא בסתם מקום שלא נהגו:

קכז. וכמה גירומין א"ר אבא בר ממל אמר רב אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בליטרא בלח דעשר ליטרין דלח ואחד מעשרין בליטרא דיבש לעשרין ליטרין דיבש או דילמא אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרה ליטרין דלח ולעשרים דיבש, כלומר וכן לעשרים לטרין דיבש א' מעשרה בליטרא דיבש, תיקו. אשתכח השתא דגבי לח פשיטא לן דאחד מי' בליטרא לעשר ליטרין הוי, דהיינו חד ממאה, אבל ליבש מספקא לן אי אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין דהוו להו אחד ממאתים, או דילמא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין, דהוו להו חד מארבע מאה. הילכך דינא הוא, דמכרע ליה ליבש חד מארבע מאה דפשיטא לן, ושארא חומר לתובע וקולא לנתבע, וירא שמים חייב להחמיר על עצמו:

קכח. א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה. כלומר שהעריות נאמר בהן אל כי את כל התועבות האל (ויקרא יח,כז), והמדות נאמר בהן אלה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול (דברים כה,טז). אל קשה דכתיב ואת אילי הארץ לקח, ואלה קשה מאל. וכ"ת גבי עריות נמי הא כתיב אלה, כי לכל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, ההוא למעוטי מידות מכרת הוא דאתא, כלומר עריות הוא דקימי בכרת אבל מדות לא. ואלא מאי עודפיהו דמדות טפי מעריות, דעריות איפשר בתשובה, דמכי פריש מיניה יצא ידי תשובה, מדות אי איפשר בתשובה. דהא לא ידע למאן גזל וכמה גזל:

קכט. וא"ר לוי קשה גזל הדיוט יתר מגזל גבוה שגזל הדיוט הקדים חטא למעילה שנאמר (ויקרא ה,כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגזל גבוה הקדים מעילה לחטא. שנאמר (שם ה,טו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':

(לה) ומשום דגמר בלבו קנה מעשר פי' רבינו שמואל זצוק"ל ואמאי אפי' אי קיצי דמייהו לא הוי מכר מכר היכא דמחזירם וליהדרינהו וליפטרו וקשיא לי טובא שאע"פ שהדין ודאי כך הוא דהאי דאמר שמואל הלוקח כלי מן האומן כו' הרשות בדי הלוקח הוא אם רוצה לקנותו קנאו ואין המוכר' יכול לחזור בו כיון שהגביהו זה אבל אם הלוקח רוצה לחזור בו יכול שעל דעת זה מגביהו שאם ייטב בעיניו יקנהו ואם לאו יחזירהו לו אבל מיהו אע"פ שהוא יכול להחזירו נתחייב לעשרו כיון שקנאו באותה ההגבהה וקם ליה ברשות החבר עד שלא יחזירנו וכיון דקם ליה ברשותיה אסור לו להוציא מת"י דבר שאינו מעושר דהכי תנן בפרק ג' דמסכת דמאי הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזור עד שיעשר מדקתני ונמלך להחזיר אלמא כי יכול להחזיר שהרשות בידו כדאמרן ואפילו הכי קתני לא יחזיר עד שיעשר ותנן נמי התם המוציא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור אלמא כל היכא דגמר בלבו על דעת לקנות אע"פ שהוא יכול להחזיר חייב לעשר והכא אמאי מקשה ומוקי לה בירא שמים כגון רב ספרא ונ"ל לתרץ ודאי אי הוה תני בברייתא לקח כדי לקנותו קנה מעשר הוה משמע כי האי מתני' שהגביהו ע"ד לקנותו ומש"ה קנה מעשר ואע"פ שבידו להחזירו אסור להחזיר עד שיעשר אבל השתא דתני גמר בלבו משמע דקאי אבירר והניח והכי קאמר אע"פ שבירר והניח אם גמר בלבו לקנותו במקום שהוא עומד מבורר קנה מעשר ואע"פ שאין כאן הגבהה כלל שהגבהה ראשונה כדי לברר היתה ולא כדי לקנות וברישא קתני דאע"ג דאיכא הגבהה כיון דלא היתה ע"ד לקנות לא קנה ובסיפא קתני שאם גמר בלבו לקנות אע"ג שלא הגביה קנה מעשר ומש"ה מקשה ומשום דגמר בלבו לקנותו קנה מעשר בלי שום הגבהה אנה מצאנו שבגמר לב אדם נתפש ולהכי מידחיק ומוקי לה בירא שמים וכרב ספרא שאין הדין נותן כך:

ואי הכרעה דאורייתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואפילו שכבר שקל ליה גירומין כיון שעוות המאזנים צריך לשקלו פעם אחרת בהכרעה ואין לו תקנה על ידי נתינת הגירומין אלא רישא במקום שנהגו ולכתחלה צריך להכריע אפילו לעיין על מנת ליתן גירומין אסור כדאמרינן לקמן שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות מן הדמים אסור אבל דיעבד אם שקל עין בעין נותנין גירומין.

וקללן בעשרים ושתים מוהיה כו'. פירש רבינו נסים הא דמפלגינן וילך מואתם נצבים כו' ככתוב בתוספות. דנראה שאין נקראין קללות מה שבואתם נצבים אלא דוקא דבאם בחוקותי ודוהיה כי תבא כדאמרינן הכא משה קללן והיה אם לא תשמעו עד ואין קונה אבל הנך דאתם נצבים לא חשיב כקללות אלא העברת ברית שהעביר ישראל בברית. תוספות הרא"ש ז"ל.

בד"ה וחייב להכריע כו' וה"ה לי' לטרין ביחד להכריע טפח כו' ונראה בעיני דלפחות כו' עכ"ל משמע מפירושו דלמעלה לעולם אינו נוהגין יותר הכרע מטפח אבל לקמן גבי תלויה באויר ג' טפחי' משמע דבעי הרחקה כ"כ משום הכרע ג"ט וצריך לומר דהיינו במשקל גדול כדמוקי לה בגרדומי אבל במשקל בעה"ב וחנוני דהכא שוקלין בו בשר לעולם למעלה אינו נוהגין רק טפח וק"ל:

בד"ה לא ימוד כו' כ"כ א"נ משום שמודד לו בריוח ובדקה מודד יותר וכשמודד בגסה מפסיד הקונה עכ"ל וכן נ"ל להגיה פירושים הישנים וכה"ג פי' רשב"ם ג"כ לקמן בשוקל שא"א שלא ישקול לו בריוח כו' ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה וקללם כו' במסכת מגילה דקורין קללות שבת"כ לפני עצרת עכ"ל והוא ראייה לפר"י דהא אנן לא עבדינן הכי דאנן קורין במדבר לפני עצרת וע"כ אית לן למימר כדי להפסיק בין קללות לעצרת ה"נ אית לן למימר דקורין נצבים לפני ר"ה כדי להפסיק בקללות דכי תבא דכי הדדי מתניין התם וק"ל:

נותן לו גירומיו מה"מ אר"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו וכמה גירומיו כו' א' מעשרה בליטרא כו' והוא א' ממאה והטעם בזה כמ"ש במדרש בפסוק עשר תעשר והביאו התוספות בפ"ק דתענית היוצא שדה שנה שנה וגו' כלומר לא יעשה שדך אלא כפי המעשרות כו' ומעשה שם באורך בא' שצוה לבנו כו' א"ל קרוביו לשעבר היית בעה"ב והקב"ה כהן ועכשיו שלא הפרשת חלקו הקב"ה בעה"ב ואתה הכהן כו' וקשה מה ענין כהן למעשר שהוא של לוי ונראה כלפי מ"ש ביצחק ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים אומד זה למעשרות היה אמר למעשרות בלשון רבים לפי שהפריש מתחלה מעשר ללוים ואח"כ הפריש מעשר מן המעשר לכהן שהיה בימיו דהשתא חלק הכהן היה ראוי לצאת מן השדה לפי האומד ונתוספו בברכה צ"ט חלקים כנגד מה שהיה ראוי להיות גדל בשדה והוא ענין הנקרא עשר תעשר תן המעשר מן המעשר כי הוא היוצא מן השדה שנה בשנה והצ"ט חלקים הנשארים הן נתוספו בברכתו ית' ב"ה וז"ש בכאן צדק משלך ותן לו דהיינו חלק המאה שהוא הראוי להיות שלך והשאר הוא נתוסף לך בברכתו ממנו ית' ב"ה והראוי להיות שלך שהוא חלק הקב"ה תהא מוותר נגד חבירך וז"ש לקמן אבן שלמה וצדק יהיה לך ממון הרבה שתתברך בשביל הויתור כאלו אתה נותן צדקה ומעשר שהוא ראוי להיות שלך שתתברך בנתינתך משלך ובזה יתיישב דלא קתני במתני' א' ממאה כמו שהקשו התוס' לרמוז על מעשרות אלו והוא שכוונו באמרם פרק בני העיר במה הארכת ימים א"ל מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי ותרן בממוני הייתי יש לדקדק בממוני ולא אמר בממון דר"ל מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי לפייס אותי בממון ובליטרא דדהבא כדין ת"ח ובזה ותרן בממוני הייתי דהיינו בממון שלי הייתי דאלו הייתי מקבל מתנות או שלא עברתי על מדותי רק בריצוי כסף אף כשהייתי ותרן לא ותרן בממוני הייתי רק בממון אחרים וק"ל:

אר"ל קשה עונשן של מדות כו'. וזה נאמר בהן אלה ומאי משמע דהאי אל לשון קשה הוא כו'. רמז גודל הקושי בעונש המדות בתוספות ה' כדמסיק שהתשובה היא קשה והיוצא בעבירה זו מן הה' קשה בתשובה ליכנס בה ע"פ מ"ש פרק הקומץ עוה"ז נברא בה' מפני שדומה לאכסדרא שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט תליא כרעיה דה' דאי הדר בתשובה מעייל ליה ולעייליה בהך לא מסתייעא מלתא כדר"ל מ"ד כו' וק"ל:

אמר ר"ל קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה כו'. יראה הטעם קרוב לפשוטו דבהדיוט מיד שגזל יצא הגזילה מרשותו של נגזל ומקרי גזל אבל בהקדש כל זמן שהיא בעין ביד הנגזל כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולכך לא הוי חוטא עד שנהנה ממנו:

ואר"ל בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו הקב"ה בירך ישראל בכ"ב וקללן בח' כו'. יש לדקדק בהאי ענינא למה אמר משה קללות דמשנה תורה טפי מאותן שבת"כ דהא ודאי כולהו מפי הגבורה נאמרו וע"ק מ"ט אמרן משה בלשון יחיד והנהו דת"כ נאמרו בלשון רבים כמ"ש בסוף מסכת מגילה וי"ל בזה דאותן שבת"כ נאמרו בלשון רבים שהם על חטא רבים שעדיין במצות הר סיני לא נתחייבו רבים על חטא יחיד עד ערבות מואב בשנת מ' שהיה להם לעבור הירדן ומטעם דאז הוי כערב בשעת מתן מעות שכבר התחילו בכבוש א"י קצת ארץ סיחון ועוג ולכך נאמרו בלשון יחיד דאף על חטא יחיד נתחייבו רבים וכן מפורש בזוהר דקללות (שבת"כ) [שבמשנה תורה] נאמרו על בית שני שהיו כיחידים שלא עלו עשרת שבטים גם לא כל הלוים ולפי שנאמרו בלשון יחיד הוצרך משה לאמרם דאם יאמרם הקב"ה בלשון יחיד יאמרו דעם משה לחוד דיבר לכרות ברית כיון דכבר הם עברו ברית ראשון כשעשו את העגל כמ"ש ואכלה אותם וגו' ואעשה אותך לגוי גדול וגו' כמ"ש במדרשות וע"כ הוצרך משה לאמרן להם ודוקא בלשון יחיד משום הערבות כמ"ש והשתא הא ודאי בשניהם בין בברכות ובין בקללות יש בהן כל כ"ב אותיות אבל אמר שבא הרמז באותיות שבתחלתן וסופן שבאו בכוון בברכות וקללות דת"כ היפך שבאו בברכות וקללות דמשנה תורה לרמז על מדתן דמדת הקב"ה מדה טובה מרובה על מדת פורענות ולכך בברכות מאל"ף ועד תי"ו שהן כ"ב אותיות לרמז שברכן בכל מה שהפה יוכל לדבר בכ"ב אותיות והברכות הנזכרים מאל"ף דאם בחקותי עד תי"ו דקוממיות אינן אלא ברכות כלליות אבל הפרטים לא נזכרו כי א"א להזכיר בפרט מה שהפה יוכל לדבר בברכות מכ"ב אותיות אבל הקללות אינן אלא בח' אותיות מוי"ו עד מ"ם דודאי הפה יוכל לדבר כל הקללות שבח' אותיות הללו אבל מדת ב"ו הוא היפך זה שמדתו רעה מרובה מטובה ולכך בקללות כ"ב אותיות מוי"ו עד ה"א כל מה שהפה יוכל לדבר בהן אף שלא נזכרו בקרא שא"א להזכיר כל מה שהפה יוכל לדבר בכ"ב אותיות וכמ"ש בקללות דמ"ת גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה וגו' דהיינו שאין הפה יוכל לדבר אבל הברכות אינן אלא בח' מוי"ו עד מ"ם דודאי שהפה יוכל לדבר כל הברכות שבח' אותיות הללו ובא הרמז בקללות דת"כ באלו הח' אותיות המבדילין בין הה' והנו"ן שהם ב' אותיות מיחידיות ומעשיריות שאין להם זוג כמ"ש במדרשות רש"ם ובבחיי והוא לרמז כי לא יבאו לקללות רק חצי הזוגיי' דהיינו ו"ז ח"ט שהם זוגיי' לא"ב ג"ד וכן חצי העשיריי' דהיינו י"כ ל"ם שהם זוגיי' לס"ע פ"ץ אבל לברכות יבאו כל הזוגות וגם אותן שאין להם זוג כגון אותיות ה"ן גם המאיות שהם ק"ר ש"ת שגם להם אין זוג דהיינו כ"ב אותיות ובהפך בהנהו דמ"ת גם מה שבא הרמז בברכות דת"כ האותיות כ"ב כסדרן מאל"ף ועד תי"ו ובקללות דמ"ת לא באו הכ"ב אותיות כסדרן מוי"ו עד ה"א יש לפרש בו כי הברכות אשר ממדת הקב"ה יבואו כסדרן ולתכלית אמיתי כמו שבאו האותיות כ"ב כסדרן מאל"ף ועד תי"ו שהוא תכלית וסוף אמיתי שלהם משא"כ הקללות ממדת ב"ו אף שהן בכ"ב אותיות לא יהיה להן סדר ותכלית אמיתי כמו שאין סדר ותכלית לאותיות כ"ב מוי"ו ועד ה"א ושוב מצאתי בויקרא רבה חשבתי דרכי וגו' חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו חשבתי קללות מוי"ו ועד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות שאם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו תורתי כו' וק"ל:

גמ' וכמה גירומין כו' נ"ב נראה בעיני שהגירומין הוא דאורייתא ומש"ה לעולם בעי אחד למאה בין רב בין מעט אבל הכרע במשקל הוא כנגדה שיכריע המשקל טפח דאז כשמוותר על משקלו ושוקל בעין יפה לא החמירה עליו אפילו לא יבא לעולם בחד שיעורא אלא באיך שיבא יבא ודו"ק. ולישנא דברייתא לקמן היה מבקש ממנו ד' ליטראות מנין שלא יאמר שקול לי אחת והכרע כו' משמע דאהכרע קפיד ודו"ק:

ר"ש בד"ה אחד מעשרה כו' ס"א ומדמצריך כו' נ"ב הוא פירוש אחר אבל אינו משמע כן מפירוש רשב"ם:

בא"ד מעשרה בלח הלכך כו' וחיסר האחד הס"ד והד"א:

בד"ה בעשרים ושתים כו' ומוי"ו עד מ"ם שמונה אותיות כצ"ל:

תוס' בד"ה התם אפשר כו' דלא צוה אלא לעשות כו' נ"ב ס"א אלא דלא צוה לעשות לו תשובה ודו"ק:

בד"ה יקללם כו' באם בחקותי ובוהיה כי תבא כו' כצ"ל:

במשנה היה שוקל לו עין בעין. נראה פירושו דהמשקל הוא שוה בלא הכרעה כמו העינים שעומדים בקו שוה. או ירצה שמעיין הטיב בהמשקל (וכלישנא דברייתא לקמן אין מעיינין כו') להעמידו במכוון והוא כלשון המקרא (במדבר י"ד):

שם למחוק לא יגדוש. ומשמע שאין נותנין וויתור כלל. וקשה מ"ש ממשקל דהא גם גבי מדה כתיב וצדק. ועי' ברשב"ם לקמן בגמרא ד"ה וצדק:

גמרא צדק משלך ותן לו. חולין (קל"ד):

ר"ש ד"ה וצדק. אע"פ שבאבן שלמה שקלת כו'. כ"נ דצ"ל:

ר"ש ד"ה אחד מי'. ס"א דשיעור א' ממאה במשקל מכריע טפח. וקשה ממשקל יבש דהכרעתו ג"כ טפח וגירומיו הוא א' מר' או מת'. וכמו כן קשה מדוע בהכרעה שניהם שוים ובגרומים מחולקים:

ר"ש ד"ה למעוטי מדות מכרת. ולא משום גז"ש כו' דאין אדם דן גז"ש מעצמו כו'. הן תועבה תועבה כבר נתקבלה לגז"ש לרי"ש בסנהדרין (נ"ד ב') ע"ש ברש"י ד"ה וגם קדש ברה"ע:

תד"ה התם. כדאמר ביבמות (כ"ב ב'). כצ"ל ולהמגיה בגליון אישתמיט זה:

בא"ד והר"ח אומר כו'. מ"מ קשה מבא על א"א דאסרה על בעלה דהוה כעין גזל שגזל ממנו את אשתו עי' חגיגה (ס"ד ט') ומש"כ התוס' לעיל והוליד ממנה בן ע"כ ר"ל באנוסה:

תד"ה וקללם. מוהיה אם לא תשמע. כצ"ל וכן לקמן צ"ל דקאמר מוהיה אם לא תשמע:

גמ' וקללן בעשרים ושתים. נ"ב מ"מ לטובה נתכוין בכך כמ"ש בספר הזוהר ע"ד שאגת אריה:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק", צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. נראה לי בס"ד לכך סיים הכתוב יִהְיֶה לָּךְ (דברים כה, טו) כי דבר זה שאני מצווך לוותר הנה הוא לך להנאתך שאם אתה מוותר במאזנים לשקול הבשר יותר מן הליטרא כן במאזניים שלמעלה אשר כף אחד של זכיות וכף אחד של עונות יוותר לך להכביד כף הזכיות בחשבון טפי מן העונות שבכף השני.
ובזה יובן בס"ד מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי הֳ' (תהלים קז, מג) דאמר הכא קָשֶׁה עוֹנֵשׁ מִדּוֹת מִן עֲרָיוֹת, כי במידות כתוב 'אֵלֶּה' (דברים כה, טז) ובעריות 'אֵל' (ויקרא יח, כז) וזהו שנאמר מִי חָכָם וְיִשְׁמָר 'אֵלֶּה' רמז למידות דכתיב בהו 'אֵלֶּה' לעשות להם שמירה על ידי שיוותר בכף המאזנים אז בזה יִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי הֳ' מה שיוותר לאדם במשקל הזכיות והעונות במאזנים של מעלה.

קָשֶׁה עָנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעָנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן: (ויקרא יח, כז) 'אֵל', וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן: (דברים כה, טז) 'אֵלֶּה'. נראה לי בס"ד הטעם שהוסיף בהן אות ה' במידות כי מצאתי כתוב בשם רב אחד ז"ל דבמאזיים הם כנגד אותיות שם הוי־ה ברוך הוא דהשלשלת שבאמצע העמוד הנושאת את כל המאזנים וקורין אותה בערבי שיי'אלה היא כנגד אות יו"ד של הוי־ה והעמוד כנגד אות ו' ושני כפות הם כנגד ב' ההי"ן והחוטא לשקול חסר פוגם בשם הוי־ה לכן כתיב (ויקרא יט, לו) מֹאזְנֵי צֶדֶק וכו' יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם, רמז בזה דהמאזנים רמוזה לאותיות שם הוי־ה ואיך תשקול בה עול עד כאן דבריו.
ובזה פרשתי הפסוק בישעיה (ישעיה לג, יח) לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל, כלומר צריך שתביט איה נוגע המשקל ששוקל האדם בעול. ובזה מובן הטעם דקרי לעבירה של המידות תוֹעֲבַת הֳ' (דברים כה, טז) דנמצא השוקל חסר פוגם באות ה' שבשם שהיא כנגד כף המאזנים לכך הניח במידות אות ה' יתר על 'אֵל' כי אל קשה ורמז בזה שהקושי מגיע לאות ה' הרמוזה בכף אחת של מאזניים שמניח בה משקל החסר.

קָשֶׁה גֶּזֶל הֶדְיוֹט יוֹתֵר מִגֶּזֶל גָּבוֹהַּ. נראה הטעם אם גזל מאדם אחד והלך הנגזל למדינת הים ולא בא ורצה הגזלן לעשות תשובה לא יוכל כי אין הנגזל מצוי שישיב לו. וכן אם גזל חפץ מראובן והיא לא שלו אלא של שמעון ונפטר ראובן ובא זה להחזיר ליורשי ראובן לא עשה כלום דאין זה חפץ של אביהם והוא לא יודע שהוא של שמעון כדי שיחזיר לו. וכן גזל מן רבים ואינו מכירם איך יעשה תשובה? אבל גזל מהקדש בכל עת שירצה להשיב ישיב ויפטר אפילו אחר מאה שנה!

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַךְ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם וכו'. נמצא לפי זה ברכות של הקדוש ברוך הוא מאלף ועד תי"ו וברכות משה רבינו ע"ה מן וא"ו ועד מ"ם.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ (תהלים צא, ד) תיבת 'אֲמִתּוֹ' רמוז בה ברכות הקדוש ברוך הוא שהיא מן א' עד ת' וברכות משה רבינו ע"ה שהיא מן מ' עד ו' הרי צירוף 'אֲמִתּוֹ' ולזה אמר יִשְׁלַח אֱלֹקִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ (תהלים נז, ד).
ובזה יובן כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת הֳ' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָ־הּ (תהלים קיז, ב) תיבת 'וֶאֱמֶת' רמוז בה שתי ברכות אלו של הקדוש ברוך הוא ושל משה רבינו ע"ה.
ובזה יובן יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ (שמות טו, ו) הם שתי ברכות אחת של כ"ב ואחת של וא"ו סך הכל כֹּחַ [28] וזהו שנאמר (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ 'כֹּחַ' ברכות הנזכר כדי לַעֲשׂוֹת בזה חָיִל מתורה ומצות.
ובזה יובן יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת הֳ' (תהלים כד, ה) כי ברכות ה' הם מן אלף ועד תי"ו וזהו 'מֵאֵת' וזה צְדָקָה מֵאֱלֹקֵי יִשְׁעוֹ כי אין זאת מדת בשר ודם.

וחייב להכריע. המאזנים מצד הבשר טפח שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא ובגמ' מוקי לה במקום שנהגו להכריע וה''ה לעשרה ליטרות ביחד להכריע טפח כדאמרי' בברייתא בגמרא ונותן הכרע אחד לכולן ונראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעי' הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל: היה שוקל לו עין בעין. בצמצום כגון במקום שאין מכריעין נותן לו לבד המשקל את גרומיו הכרעו כדקתני אחד מעשרה בלח כו' ובגמ' מפרש לה ובגמרא נפקא לן מקראי דחייב ליתן לו מוכר משלו לבד המשקל וגירומיו לשון הכרעה הוא וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה: בדקה. קב: לא ימוד בגסה. בסאה דהוי הפסד דלוקח דאין לו מששה קבין כי אם הכרע אחד ואובד ה' הכרעות ואפילו במקום שמוחקין נמי אי אפשר למחוק כל כך בצמצום [א''נ משום שמודד לו בריוח ובדקה מודד יותר וכשמודד בגסה מפסיד הקונה]: לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך: למחוק. את המדה: לא יגדוש. קונבליי''ר בלע''ז אע''פ שמוסיף לו שליש בשביל גודשא כדמפרש בגמרא וכן לא ימחוק אע''פ שפוחת מן הדמים: גמ' מנהני מילי. קא סלקא דעתך דבעי אהא דצריך להכריע טפח: וצדק. מיותר הוא למדרש אע''פ שאיפה שלימה מדדת צדק משלך ותן לו והיינו הכרעה ובמדה נמי למדוד בריוח כדי שיהא יתר על מדתו: היכי יהיב ליה עין בעין. האמרת דגזירת הכתוב הוא שיכריע בשעת המשקל: אלא [רישא] במקום שנהגו. כלומר אין גזירת הכתוב להכריע בשעת המשקל אלא במנהגא תליא מילתא דאם רוצין להכריע בשעת המשקל תחת גירומיו דאחר מדידה הרשות בידו ואותו הכרע צריך טפח דאין הכתוב מקפיד אלא שיוסיף על המשקל או בשעת המשקל או לאחרי כן: מנהני מילי. דצריך להוסיף על המשקל: אחד מעשרה בליטרא. כששוקלין י' ליטרין דהיינו אחד ממאה (ס''א. ומדמצריך הכרעת טפח במקום שמכריעין דייק הכי דשיעור אחד ממאה במשקל מכריע טפח והגירומין במקום הכרעה קיימי. ע''כ) ומלישנא דמתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ולא קתני אחד מעשרה בלח דייקינן ליה הלכך חסורי מחסרא והכי קתני אחד מעשרה לעשרה בלח כן נראה בעיני וטורח היה לתנא להזכיר ב' פעמים עשרה וחיסר האחד: מתני' דקתני אחד לי' בלח ואחד לכ' ביבש איבעיא להו היכי קתני כו' ולפרושי סיפא קאתי היכי קאמר מתני' אחד מי' בלח לי' דלח והוא הדין אחד מכ' ביבש לכ' דיבש דהיינו חלק אחד מד' מאות: או דלמא אחד מי' בלח לי' דלח וכן אחד מי' ביבש לכ' דיבש. דהיינו חלק אחד ממאתים ואחד מי' אתרוייהו קאי ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל צריך להוסיף לו יותר מביבש: עונשן של מדות. אם עושה בהן עול: מעונשן של עריות. אם נכשל בהן: שזה נאמר בהן אל. עריות דכתיב את התועבות האל ובמדות כתיב אלה דכתיב כל עושה אלה כל עושה עול: ואלה קשה מאל. דמש''ה הוסיף הכתוב בהן ה' לרבות ולהגדיל הקישוי: בעריות נמי כתיב. כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו: למעוטי מדות מכרת. דס''ד אמינא כיון דעול מדות נקראו תועבות ה''א הרי הן בכלל כל אשר יעשה מכל התועבות אי לא כתב אלה דמשמע מיעוט ולא משום ג''ש דאפי' לא כתב אלה לא דיינינן דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אא''כ למדו מרבותיו ולא מק''ו דהאי אפשר בתשובה והאי לא אפשר בתשובה דאין עונשין מן הדין אלא ממשמעותו כדפרישית: ואלא מאי עודפייהו. דמדות כיון דבעריות איכא כרת ובדידהו ליכא כרת: אפשר ליה בתשובה. עריות מועלת תשובה אי עביד ליה תשובה מעלייתא כדכתיב (הושע יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם ואמרי' נמי (מכות דף כג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל מדות שגוזל את הרבים א''א לו בתשובה שהרי תשובתו תלויה בהשבת גזילה דכתיב והשיב את הגזלה (ויקרא ה) והוא אינו יודע למי יחזיר ואע''ג דאמרינן יעשה בהן צרכי רבים אין זו תשובה מעליא מאחר שאינו משיב לבעלים אלא שביררו לו המוטב: גזל הדיוט. הקדים בו חטא למעילה דכתיב (שם) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' מיד התחלת הגזל קרי ליה חוטא משעת כפירה וגבי הקדש כתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו נקרא חוטא עד שנהנה: שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם. שהקב''ה רחמן וברכתו מרובה מקללתו אבל אדם קללתו מרובה מברכתו: בעשרים ושתים. מאם בחקותי עד קוממיות מאל''ף שבאם עד תי''ו שבקוממיות והיינו בעשרים ושתים אותיות שבאל''ף בי''ת לבד הכפולות ומוי''ו עד מ''ם שמנה אותיות:

אחד מעשרה בליטרא לי' ליטרא. מלישנא דמתני' דייק דקתני אחד לעשרה ולא קתני אחד מעשרה וא''ת אמאי לא תני במתני' אחד ממאה ונראה לרשב''א לפרש דלא מיחייב גירומיו כלל מדאורייתא אלא כששוקל עשר ליטרין אבל בפחות מכאן אינו חייב מדאורייתא והא דתניא לקמן היה מבקש ממנו שלשה רבעי ליטרא לא יאמר שקול לי ג' רבעי ליטרא כו' לפי שהיה חייב הכרע על כל משקל ומשקל הני מילי גבי הכרעה דלאו דאורייתא ובמקום שנהגו: התם אפשר בתשובה. ודוקא בעריות שאין בהן ממזרות אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה בן או שאר עריות שיש בהן ממזרות זהו מעוות לא יוכל לתקן כדאמר (ביבמות (דף כא)) וא''א בתשובה וה''ר חיים אומר אע''ג שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ''מ אפשר בתשובה שצוה לו הקב''ה דלא צוה אלא לעשות לו תשובה אבל גזלן שתשובתו הוא שיחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' והיכא דגזל לרבים אינו יודע למי ישיב דאע''ג דאמרי' (ב''ק דף צד:) יעשה בהן צרכי רבים מ''מ לאו תשובה מעלייתא היא: וקללם בעשרים ושתים. מוהיה . אם לא תשמעו וגו' מכאן אין נראה לר''י פירוש רב נסים גאון דפירש דהאי דמחלקים וילך מאתם נצבים כשיש שתי שבתות בין ר''ה לסוכות בלא יו''ט אע''פ שהיא פרשה קטנה ומחברין מטות ומסעי שגדולות יותר היינו משום דבעינן שיתמו שנה וקללותיה שיש קללות באתם נצבים ואין אנו רוצים שיכנסו תוכחות של שנה שעברה בשנה הבאה דהא הכא משמע דלא קרי קללות אלא באם בחקותי ובוהיה כי תבוא דקאמר מואם לא תשמעו עד ואין קונה אבל משם ואילך לא חשיבי קללות אבל נראה לר''י דלהכי אנו קורין לעולם אתם נצבים לפני ר''ה כדי להפסיק בפרשה בין קללות דשנה שעברה דוהיה כי תבוא לשנה הבאה ולכך נמי לעולם אנו קורים במדבר לפני עצרת כדי להפסיק בה בין קללות דאם בחקותי לעצרת שהוא ר''ה לפירות האילן שנדונין על הפירות והכי איתא במס' מגילה (דף לא: ושם) דקורין קללות שבתורת כהנים לפני עצרת:

דף פח - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד