בבא בתרא צ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - ב

וכך דן שמואל את דברי הכתוב: האם יתכן לומר שה"מנה", של קודש הוא ששים שקלים, שהם מאתן וארבעין דינרים, הוו!? והרי במנה יש רק מאה דינרים, שהם עשרים וחמשה שקלים בלבד!

אלא, מוכיח שמואל, שמע מינה מדברי הכתוב הזה, תלת, שלשה חידושי דינים:

א. שמע מינה, מנה של קודש - כפול היה.

והיינו, שמתחילה היו בו חמשים שקלים, כפול מעשרים וחמשה של חול.

ואחר כך הוסיפו על מנה של חול חמשה שקלים, שהם תוספת שתות, ועשאוהו שלשים שקלים. ולכן המנה של קודש, שהוא כפול, הוא ששים שקלים, שהם מאתיים וארבעים דינרים.

ב. ושמע מינה, מוסיפין על המדות, וכן מוסיפין על המטבעות, ולכן יכלו להגדיל את המנה של חול לשלשים שקלים, ואת המנה של קודש לששים שקלים. ואין לחשוש שמא לא ירוויח התגר, כי אין זה שכיח שלא ישמע התגר מהוספת המידות או המטבעות, ובדבר שאינו שכיח, אין לחשוש למניעת הרווח.

ואין מוסיפין על המידות והמטבעות יותר משתות.

אלו הם דברי שמואל, כשלעצמם, ואינם נלמדים מהכתוב הזה, אלא הם הוספה של שמואל, שרק על הרווח לא חששו שיפסיד תגר שלא שמע על ההוספה, כיון שזה דבר שאינו שכיח, אבל להפסד הקרן ביותר משתות יש לנו לחשוש.

ג. ושמע מינה, שתותא, חישוב השתות לצורך זה, נעשה לפי חישוב מלבר, מבחוץ. והיינו, שמידת התוספת, נמדדת לפי היחס שבין התוספת לבין הסך הכולל של הקרן עם התוספת, ואין מודדים את הששית מתוך הקרן עצמה.

וכגון כאן, החישוב של ששית מלבר, הוא ששית הסכום המצורף מעשרת השקלים הנוספים לחמישים השקלים, ובסך הכל הם ששים. ועשרת השקלים הם ששית מהכל, מהקרן בצירוף התוספת.

אך אם היה החישוב של התוספת "מלגיו", היתה התוספת ששית מתוך חמישים, שהם שמונה שקלים ודינר ושליש. וכשנוסיף סכום זה לחמשים השקלים, יתקבל סך של חמשים ושמונה שקלים ודינר ושליש. ואילו הכתוב אומר, שיש במנה של קודש ששים שקלים.

רב פפא בר שמואל תקין כיילא בר תלתא קפיזי, התקין בעירו מידה חדשה, שמכילה תשעה לוגים.

ב"קב" יש ארבעה לוגים.

ב"תרקב" יש שלשה קבים, שהם שנים עשר לוגים.

ב"חצי תרקב" יש קב וחצי, שהם ששה לוגים.

"קפיזא", היא מידה של שלשת רבעי הקב, דהיינו שלשה לוגים.

וכיון שהמידה החדשה שהתקין רב פפא בר שמואל הכילה שלשה "קפיזי", הרי היו בה תשעה לוגים.

ונמצא, שהמידה החדשה, שיש בה תשעה לוגים, היא תוספת של שליש על מידת "חצי תרקב" שיש בה ששה לוגים, והיא מיעוט של רבע מהמידה של תרקב, שיש בה שנים עשר לוגים.

אמרו ליה: והא אמר שמואל: אין מוסיפין על המידות יותר משתות!? ואילו אתה הוספת שליש על מידת חצי התרקב, ומיעטת רבע ממידת התרקב!

אמר להו: אנא, אני לא הוספתי על מידת חצי תרקב ולא מיעטתי ממידת התרקב, כלום. אלא כיילא חדתא תקיני! התקנתי להם מידה חדשה לגמרי, של תשעה לוגים, ולא יבואו לטעות שהיא חצי תרקב. ^[7]

שדריה, שלח רב פפא בר שמואל את המידה הזאת לפומבידתא, ולא קבלוה. לא הסכימו להשתמש בה.

שדריה לפאפוניה, וקבלוה, וקרו ליה, למדה זו "רוז פפא" ^[8]

[סימן לכמה ברייתות המובאות להלן: אוצרי פירות, אין אוצרין, ואין מוציאין, ואין משתכרין פעמים בביצים, מתריעין, ולא מוציאין]

תנו רבנן: אוצרי פירות, הרוכשים כמויות גדולות של פירות בשוק, וגורמים למחסור בפירות, וזה מביא לעליית מחירים, ואז הם מוכרים אותם ביוקר, וגורמים בכך הפסד לעניים. ומלוי ברבית, ומקטיני איפה, המרמים במידות המשקל, ומפקיעי שערים, ^[9] שמוכרים במחיר גבוה מהשער שבשוק -

עליהן ^[10] הכתוב בספר עמוס [פרק ח] אומר: "שמעו זאת השואפים אביון, ולשבית ענוי ארץ. לאמר,

מתי יעבור החודש [כך אומרים מפקיעי השערים, שבשעת הגורן, כשהתבואה מצויה לכל בזול, הם אינם יכולים להפקיע את המחיר, ולכן הם מצפים אימתי יעבור חודש ימים מימות הגורן], ונשבירה שבר, [אז כבר יוכלו להרוויח רווח מופרז על ידי הפקעת שער התבואה].

וכן הם מצפים לבוא השבת, שנת השמיטה, ואז נפתחה בר, את אוצרות התבואה שאצרנו בידינו, במחיר יקר. ואלו הם אוצרי פירות.

להקטין איפה, שהם "מקטיני איפה".

ולהגדיל שקל, היינו מלוי בריבית.

ולעות מאזני מרמה".

וכתיב על ענשם, בהמשך הכתוב שם: "נשבע ה' בגאון יעקב, אם אשכח לנצח כל מעשיהם". ^[11] ומבארת הגמרא: אוצרי פירות, כגון מאן!? -

אמר רבי יוחנן: כגון אדם בשם שבתי, אוצר פירות. שהיה אוצר פירות בכוונה לייקר את מחיר הפירות כדי שלאחר מען יוכל למוכרם לעניים ביוקר, ונמצא מפסיד את העניים.

אבל, אם היה אוצר את הפירות בשעת הזול, כדי שיהיו בידו פירות למכור לעניים בשעת היוקר במחיר זול, הרי אף על פי שבקנייתו הוא גורם להעלאת המחיר במקצת, אין איסור בדבר, כי כונתו היא לתקנת העניים.

אבוה דשמואל היה דואג לתקנת העניים שתהא להם תבואה בזול בכל השנה, ולכן היה מזבין להו לפירי ב"תרעא חרפא", היה מוכר את כל פירותיו בשער המוקדם של שעת הגורן, שהוא שער זול, ולא היה אוצרם, ועשה כך כי חרפא, ^[12] כדי שכולם ימכרו גם הם את תבואתם בשעת הגורן, ולא יאצרוה, ובכך יהיה זול מחיר התבואה במשך כל השנה.

ואילו שמואל בריה, משהי לפירי, כן היה אוצר את התבואה, ומזבין להו, ומוכר את הפירות במשך כל השנה בתרעא אפלא, בשעה שהיה שער גבוה, כתרעא חרפא, כשער הזול, ובכך הוריד את שער השוק לאחר שהיה מתייקר. ועשה זאת אף על פי שבאצירת פירותיו בתחילה, הוא גרם שיעלה במעט מחיר הפירות בשוק.

שלחו מתם, מארץ ישראל: טבא דאבא, טוב הוא מה שעשה אביו של שמואל, מדברא, ממה שעשה בנו, שמואל, אם כי שניהם עשו מה שעשו לטובת העניים.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? מדוע עדיף מעשהו של אבוה דשמואל על מעשהו של שמואל?

כי תרעא דרווח, רווח. עדיף להנהיג מתחילה את שער הזול, כמו שעשה אבוה דשמואל, כי שער זול שנקבע בתחילה, ממשיך כך גם במשך כל השנה. ואילו הורדת השער הגבוה, שהיה עושה שמואל, קשה היא לביצוע, אחר שכבר נקבע השער הגבוה בשוק.

אמר רב: עושה אדם את קבו ^[13] אוצר. דהיינו, מותר לו לאדם לאצור כמות קטנה, שאינה מסחרית, לצורך פרנסת ביתו, ממה שגדל בשדהו. וכן אם אין לו ממה שגדל אצלו, רשאי הוא לקנות ולאצור עבור פרנסת ביתו.

תניא נמי הכי: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנין וסלתות.

אבל תבלין, כמון, ופלפלין, מותר לאצור.

במה דברים אמורים שאסור לו לאצור, בלוקח מן השוק כמות גדולה על מנת לאצור. אבל במכניס משלו, לצורך פרנסת ביתו, מותר.

ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל בשנה הששית, כמות גדולה אפילו כדי למכור לאנשים אחרים במשך ג' שנים, ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית, לפי שלא תהא אז תבואה מצויה לאנשים לקנותה.

ובשני בצורת, אפילו קב חרובים לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים, שגורם להעלאה מרובה של השערים.

אמר ליה רבי יוסי ברבי חנינא שהיה גר בארץ ישראל, לפוגא, שמעיה, משמשו: פוק, צא לשוק, ואצר לי פירי עבור שלש שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית.

תנו רבנן: אין מוציאין פירות מארץ ישראל, דברים שיש בהן חיי נפש. כגון, יינות, שמנים וסלתות. ^[14] רבי יהודה בן בתירא מתיר להוציא ביין, מפני שההעדר היין, ממעט את התיפלה. את ההשתטות, שהרי משנכנס יין יצא סוד ^[15], ומוטב שיהיה פחות יין בארץ ישראל.

וכשם שאין מוציאין מארץ לחוצה לארץ, כך אין מוציאין מארץ ישראל לסוריא, כיון שאין בה את קדושת ארץ ישראל, על אף שכבשה דוד המלך, כי כיבוש יחיד אינו כיבוש המקדש את הארץ.

הערות

^[7] רבינו גרשום. והרשב"ם ביאר שלא היתה בעיר הזאת מידה של חצי תרקב ולא מידה של תרקב, ולכן היה רשאי להתקין להם מידה חדשה.

^[8] הרשב"ם ורבינו גרשום הביאו שני ביאורים, אם הכונה לשם המידה, או שאמרו על המידה הזאת, שהיא "עצת רב פפא".

^[9] הביטוי "הפקעת שערים" מובנו ביטול השער הרגיל, והוספה עליו. רשב"ם ורבינו גרשום כאן. והערוך בערך "פקע" מבאר זאת מלשון "פקיעה וחיתוך", כמו במסכת שבת קמו א, שמשמעו סתירה של דבר.

^[10] הרמב"ם [מכירה יד ו] למד מכך שהכלילה הברייתא את המלוים בריבית עם מפקיעי שערים ואוצרי פירות, שדינם של האחרונים הוא כמלוי בריבית. והסמ"ע [חו"מ רלא כה] כתב, שכולם עוברים משום "וחי אחיך עמך".

^[11] ובירושלמי מסכת ברכות [ב ד] אמרו: מפני מה התקינו לומר "מברך השנים" בברכה התשיעית [של שמונה עשרה] ? כנגד "קול ה' שובר ארזים", [שהוא השם התשיעי במזמור "הבו לה' בני אילים", שיש בו שמונה עשרה אזכרות של שם ה', וכנגדן תיקנו תפילת שמונה עשרה], שהוא עתיד לשבר כל מפקיעי שערים.

^[12] גירסת הרשב"ם

^[13] הרשב"ם מבאר שהמשמעות של "קבו", היא מה שמלקט אדם משדותיו. ונקט רב לישנא מעליא, לומר, שרק את אותו מעט ["קבו"] שנתן לו הקב"ה, מותר לו לאצור. אך כמו כן, אם אין לו בשדהו, רשאי הוא לקנות ולאצור בכדי פרנסת ביתו.

^[14] המהרש"א מבאר שהמרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ, הביאו אתם מפרי הארץ רמונים ותאנים ואמרן "וזה פריה", שאמנם נשתבחו הפירות הללו של הארץ, אבל דברים שיש בהם חיי נפש כמו חיטים ושמנים, אין בה בשפע. ואשכול ענבים שהביאו, ניחא לדברי רבי יהודה בן בתירא, האומר שמוטב שיהיה בארץ ישראל פחות יין, שהוא דבר המביא לתפלה.

^[15] רשב"ם. וכתב הרש"ש שהטעם "יצא יין נכנס סוד" הוא רק דבר קטן לעומת מה שכתב שלמה במשלי כג, ומה שאמרה הגמרא במסכת סנהדרין דף ע.

ויש לתהות: וכי שישים שקלים מנה הם? והרי מאתן וארבעין הוו [מאתים וארבעים דינרים הם]! שבכל שקל של מקרא (הקרוי במשנה "סלע") יש ארבעה דינרים, ואם כן נמצא שבמנה בן שישים שקלים (סלעים) יש מאתים וארבעים דינרים, ואילו אנו יודעים שבמנה יש עשרים וחמישה שקלים, דהיינו מאה דינרים! אלא שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה דברים]; שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קדש שאליו התייחס יחזקאל, כפול היה ואף מתחילה לא היה של עשרים וחמישה שקלים אלא של חמישים שקלים (כלומר, מאתים דינרים), וממה שיחזקאל אמר שהמנה יהא מעתה בן שישים שקלים, ולא בן חמישים, שמע מינה [למד מכאן] כי מוסיפין על המדות (ובכלל זה המטבעות) ואולם אין מוסיפין יותר משתות. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שתותא מלבר [שישית מחושבת מבחוץ],

כלומר, מן הסכום הסופי, הגדול יותר, שהוא חמישית מן הקטן. כגון כאן, שהוסיפו ארבעים על מאתיים, והם שישית ממאתיים וארבעים, וחמישית ממאתיים. מסופר: רב פפא בר שמואל תקין כיילא בר תלתא קפיזי [התקין מידה חדשה בת שלושה לוגים]. אמרו ליה [לו], והא [והרי] אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות ואתה מוסיף שליש על המידה הקיימת של חצי קב (שהיא שני לוגים)! אמר להו [להם]: אנא כיילא חדתא תקיני [אני מידה חדשה תיקנתי]. שדריה [שלחה], את המידה הזו, לפומבדיתא ולא קבלוה, שדריה [שלחה] לעיר פאפוניא וקבלוה, וקרו ליה [וקראו לה] רוז (המידה של) פפא.

א (סימן להלכות הבאות: אוצרי פירות אין אוצרין ואין מוציאין ואין משתכרין פעמים בביצים מתריעין ולא מוציאין).

תנו רבנן [שנו חכמים]: אוצרי פירות הצוברים פירות רבים ונמנעים למוכרם, ושומרים אותם ברשותם על מנת שיוכלו למוכרם ביוקר לאחר זמן עקב המחסור בהם ולהגדיל רווחיהם, ומלוי ברבית, ומקטיני איפה, שמוכרים במידות קטנות מן השיעור הנכון, ומפקיעי שערים, שמוכרים ביותר מן השער הנהוג באותו מקום — עליהן הכתוב אומר: "לאמר מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה" (עמוס ח, ה), וכתיב [ונאמר]: "נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם" (עמוס ח, ז).

אוצרי פירות — כגון מאן [מי]? אמר ר' יוחנן: כגון שבתי אצר פירות, שהיה קונה ואוגר פירות רבים ואחר כך היה מוכרם ביוקר.

אבוה [אביו] של שמואל מזבין להו לפירי בתרעא חרפא כתרעא חרפא [היה מוכר פירות בשער החריף, בזמן שהפירות בזול, כשער החריף, כמחיר הזול]. שמואל בריה [בנו] שינה ממנהג אביו, והוא היה משהי לפירי [משהה את הפירות אצלו] ומזבין להו בתרעא אפלא כתרעא חרפא [ומוכר אותם בשער האפיל, בזמן מאוחר יותר, כאשר המחירים גבוהים יותר, כמחיר השער החריף, הזול]. שלחו מתם [משם] מארץ ישראל: טבא דאבא מדברא [טוב מעשהו של האב משל בנו]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — תרעא [השער] שרווח — רווח, שאם יש פירות בשוק והשער זול בתחילה, שוב לא יעלה המחיר הרבה במשך השנה, ונמצא זה שמוכר פירות בשעת השער החריף, כאביו של שמואל, מסייע לאנשים לאורך כל השנה. אך אם השער גבוה מתחילה שוב לא ניתן להוריד אותו בקלות.

אמר רב: עושה אדם את קבו אוצר, שרשאי אדם להשהות לזמן מאוחר יותר את מכירת הקב שלו, כלומר, את יבול שדותיו שלו, ואינו חושש משום איסור אצירת פירות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנין וסלתות, אבל תבלין, כמון ופלפלין — מותר. במה דברים אמורים — בלוקח (קונה) מן השוק, אבל במכניס משלו, ממה שגידל שדהו — מותר.

ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל שלש שנים, שהן: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית, מפני שאין עבודת אדמה בשביעית, ויש לחשוש שיעלו המחירים הרבה, ויהא מחסור ממשי באוכל.

ובשני בצורת — אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה (קללה) בשערים, שהכל חוששים ומפחדים מן המחסור, וכל תנודה בשוק יכולה לגרום לעליית שערים גדולה. וכן הלכה למעשה, וכפי שאמר ליה [לו] ר' יוסי בר' חנינא (שהיה בארץ ישראל) לפוגא שמעיה [שמשו]: פוק אצר [צא, אסוף] לי פירי [פירות] עבור שימושי במשך שלש שנים: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מוציאין פירות מארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנים וסלתות מפני שגורם להתייקרות בארץ. ר' יהודה בן בתירא מתיר ביין, מפני שממעט על ידי כך את התיפלה (זנות). וכשם שאין מוציאין פירות מארץ לחוץ לארץ, כך אין מוציאין מארץ ישראל לסוריא שהיא נחשבת לענין זה כחוץ לארץ. ורבי מתיר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is problematic: How can a maneh consist of sixty shekels? Since each biblical shekel is equivalent to four dinars, if a maneh is equal to sixty shekels, a maneh is two hundred and forty dinars. But a maneh is actually equal to twenty-five shekels, which is one hundred dinars. Rather, one can learn from the verse three matters: Learn from it that the sacred maneh was doubled, so that it equaled fifty dinars, not twenty-five. And furthermore, as Ezekiel stated that the maneh will be sixty dinars, not fifty, learn from it that a community may increase measures, but they may not increase them by more than one-sixth. And learn from it that the one-sixth is calculated from the outside, i.e., it is one-sixth of the final sum, which is one-fifth of the previous sum.

The Gemara relates: Rav Pappa bar Shmuel instituted a new measure of three kefiza, which is equal to three log. The Sages said to him: But doesn’t Shmuel say that one may not increase the measures by more than one-sixth? You have added one-third, as there already exists a measure of a half-kav, which is the equivalent of two log. Rav Pappa bar Shmuel said to them: I instituted a new measure. He sent the measure to Pumbedita, and they did not accept it; he sent it to the city of Paphunya, and they accepted it and called it the measure of Pappa.

§ The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussions: Hoarders of produce; one may not hoard; and one may not export; and one may not earn a profit; twice from the sale of eggs; they sound the alarm; and one may not leave.

The Sages taught: Hoarders of produce, who drive up prices by causing a shortage of available goods, and usurers, and those sellers who falsely reduce their measures, and those who raise market prices by selling for more than the accepted price, about them the verse states: “You that would swallow the needy and destroy the poor of the land, saying: When will the new moon be gone, that we may sell produce? And the Shabbat, that we may set forth grain? Making the measure small, and the shekel great, and falsifying the balances of deceit” (Amos 8:4–5). And it is written: “The Lord has sworn by the pride of Jacob: Surely I will never forget any of their works” (Amos 8:7).

The Gemara asks: Hoarders of produce, such as whom? Rabbi Yoḥanan said: Such as Shabbtai, the hoarder of produce, who would buy and hoard large amounts of produce and later sell it at a high price.

The Gemara relates: Shmuel’s father would sell produce during the period of the early market price, when produce is cheap, for the early market price. His son Shmuel acted differently, and would keep the produce and sell it during the period of the late market price, when produce is expensive, for the early market price. They sent a message from there, Eretz Yisrael: The practice of the father is better than that of the son. What is the reason for this? A market price that has been eased and starts out low will remain eased, with little increase over the course of the year. Therefore, one who makes produce available at the beginning of the season, like Shmuel’s father, aids people during the entire year. By contrast, a market price that starts out high, because people are not making their produce available at the market, is not easily lowered.

Rav says: A person may turn his own kav into a storeroom, i.e., he may hoard the produce of his own field and sell it only at a later stage, without violating the prohibition of hoarding produce. This is also taught in a baraita: One may not hoard produce of items that contain an element of basic sustenance, such as wines, oils, and flours, but in the case of spices, such as cumin and pepper, it is permitted. In what case is this statement said? It is with regard to one who buys that produce from the market to resell later; but with regard to one who brings in produce from his own field, it is permitted for any type of produce.

The baraita continues: And it is permitted for a person to hoard produce in Eretz Yisrael for these three years: The year preceding the Sabbatical Year, the Sabbatical Year, and the year that follows the Sabbatical Year, because the land lies fallow during the seventh year, the Sabbatical Year, and the produce of the sixth year must last through these three years, until near the end of the eighth year.

And in years of drought one may not hoard even a kav of carobs, because he thereby brings a curse on market prices, as everyone is fearful of selling and even a small fluctuation in supply can cause a significant rise in prices. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who was living in Eretz Yisrael, said to his servant Fuga: Go and hoard produce for me for the coming three years: The year preceding the Sabbatical Year, the Sabbatical Year, and the year that follows the Sabbatical Year.

§ The Sages taught: One may not export produce from Eretz Yisrael if it consists of items that contain an element of basic sustenance, such as wines, oils, and flours, because this causes them to become more expensive in Eretz Yisrael. Rabbi Yehuda ben Beteira permits export in the case of wine, because this lessens licentiousness in Eretz Yisrael. And just as one may not export these types of produce from Eretz Yisrael to outside of Eretz Yisrael, so too one may not export them from Eretz Yisrael to Syria, as Syria is not considered part of Eretz Yisrael in this context. And Rabbi Yehuda HaNasi permits the export of produce

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תקין כיילא בר ג' קפיזי. שהיתה מחזקת ג' רביעיות דהיינו ג' לוג:

והאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות. ומר תקין דלא כהלכתא שלישית משום דאמרי' לעיל אבל הוא עושה סאה וכו'. וחצי קב ב' רביעיות ונמצא שמוסיף השליש על המדה מכדרכה:

אמר להו. אנא לא אתינא לסתורי מלתא דשמואל כלל דלאו משום תוספת עבידנא אלא כיילא חדתא מתקינא שמחזקת כך:

רוז פפא. כלומר ^א)וכ"ה בערוך ערך רז.מדת רב פפא שחישב ברזי לבו. ואיכא דאמרי למדה היו קורין בלישנהון רוז:

אוצרי פירות. כדי למוכרן ביוקר לאחר זמן:

ומפקיעי שערים. שמוסיפין על השער:

שבתי אוצר פירות. זה היתה אומנתו:

הוה מזבין פירא בתרעא חרפא כחרפא. שהיה מוכר תבואתו בימות הקציר באותו שער שהיה הולך בתחלה ולא היה מאצרו:

ושמואל היה מאצרן ומזבין להו בתרעא אפלא כחרפא. שהיה מוכרו בסוף שנה והיה מוכר בשער של אפלא בזול כחרפא כמו שהיה נמכר בשעת לקיטה:

שלחו ליה דאבא טבא מברא. כלומר יותר חסידות היה עושה אבוה דשמואל שהיה מוכרן בחרפא כחרפא משמואל בריה דהוה מאצר ומזבן להו באפלא כחרפא:

מ"ט. משום דתרעא כיון דרוח רוח. דאע"ג דשמואל מקיל השער ונותן עכשיו בזול אינו כלום שאחרים אינן מרויחין השער כמותו ולכך עושה אביו יפה ממנו שכשמכר בתחלה אביו בזול פתחו האחרים ^ב)צ"ל פתחו האחרים ג"כ למכור בתרעא חרפא בזול. השער אחרפא בזול. אבל הבן אע"פ שמרויח הוא השער אחרים לא מרווחי:

עושה אדם את קבו אוצר. כלומר מה שכונס משדהו רשאי לאצר אבל מה שלקח מן השוק לא:

תניא נמי הכי. דאין אוצרין בלוקח מן השוק:

מוצאי שביעית. עד דחצדי וזרעי ורשאי להשתכר בשער:

מפני שממעט את התיפלה. דע"י שכרות אתיא ^ג)צ"ל דע"י שכרות אתי לידי תיפלות. אתיפלות לשון:

סוריא. משום דכיבוש יחיד היא שדוד כיבשה ולאו שמיה כיבוש:

ורבי מתיר מהיפרכיא להיפרכיא. כלומר מפלך אל פלך משום דסמכי אהדדי וכעיר עצמה דמיין:

זה שאמרו שלא להוסיף על המדות יתר משתות פירושו שתהא אותה מדה נקראת על שם הראשונה אבל רצו לעשות מדה מחודשת מוסיפין או גורעין כרצונם ואין זה נקרא תוספת או מגרעת אלא שהיא מדה אחת שלא ממין שאר המדות:

אסור לאדם לאצור פירותיו על דעת שיתיקרו וימכור ביוקר והעושה כן הרי הוא כמפקיע את השער ר"ל שמיקרו כדי ליקר מה שבידו אלא ראוי לו למכרם תכף למקחו וירויח בהם כשיעור המיועד לו ר"ל שתות ומ"מ אם היתה כונתו כדי להרויח בהם את השער ר"ל שהוא אוצרם לכונה שבשעה שיתיקרו יהא מוכרם הוא כשער הזול כדי שיראו ממנו וילמודו מותר ומ"מ טוב מזה ומזה להתחיל במכירתם תכף מקחו והוא הנקרא תרעא חרפא שכל שמתחילין למכור אף השער הוחל להיותו יוצא בזול לרוב המוכרים וכיון דרווח רווח דברים אלו אינן אלא בלוקח מן השוק אבל מה שאוסף משלו רשאי לעשות ממנו אוצר עד כמה שירצה שאין כאן הפקעת שער ואף בלוקח מן השוק לא נאסר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין ושאר העיקרים מותר ואף בלוקח מן השוק ודברים שבחיי נפש לא נאסרו אלא בארץ ישראל או בעיר שרבה ישראל שלא נגעו בזו מן הדין אלא ממדת חסידות יש מקצת שנים שמותר לאצור את הפירות אף על צדדין אלו והם ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית ומ"מ אם היתה שנת בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור בצדדים שהוזכרו מפני שמפקיע את השער הראוי ומיקרו וכל שמפקיע את השער או אוצר פירות על אותה כונה או מקטין איפה הרי הוא בכלל מלוה ברבית וענין כלם כיס המות של רבית נתון בתוכו שממנו ימותו כלם:

אין מוציאין פירות שיש בהם חיי נפש מארץ ישראל לחוצה לארץ ואף לא לסוריא ואף לא ממלכות למלכות בארץ ישראל עצמה ר"ל מרשות מלך זה לרשות מלך אחר:

קמז. ואסיקנא אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. מאי קאמר, השקל עשרים גרה עשרים מעין. והא דכתיב עשרים שקלים, הכי קאמר קרא, כלומר יכולין אתם לתקן מטבע חדש שיהא בו עשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו חמשה ועשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו עשרה וחמשה שקל, והכל עולה מנה. הני כמה הוו ששים שקלים, ושקל הקדש כמה הוי ארבעה דינרין, ששים שקלים כמה הוו להו מאתן וארבעין, והכתיב המנה יהיה לכם אטו מנה מאתן וארבעין הוי. מנה זוזי הוא דהוי. אלא לאו ש"מ תלת ש"מ מנה של הקדש כפול היה והוו ליה מאתן וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יתר משתות וש"מ שתותא מלבר. שהוסיפו על המאתים שתות מבחוץ ונעשו מאתים וארבעים:

קמח. רב פפא בר שמואל תקין קבא בר תלתא קפיזי. ומפרשי רבואתא דתלתא קפיזי תשעה לוגי הוו, דקפיזא הוי קב [חסר] לוג דהיינו תלתא לוגי כדאמרינן במסכת שבת (קג,א) קפיזא (בקניא) [בקבא]. ואמרי ליה והאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות. וזה מוסיף על חצי תרקב שלוש, דחצי תרקב היינו קבא ופלגא דאינון שיתא לגני, והאי בר תשעה לגני מוסיף עליה פלגא מלגאו דהוי תולתא מלבר.

אמר להו אנא כילא חדתא תקיני. וכי אמר שמואל אין מוסיפין לבטולי קמאי דאיכא פסידא לתגרי כדאמרן. ומשום דאתי לאיחלופי נמי ליכא, דהא אסיקנא דלא טעו אינשי תולתא:

קמט. תנו רבנן אוצרי סירות ומלוי ברבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהם הכתוב אומר יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה מה כתיב אחריו נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. והאי אוצרי פירות דקאמרינן, דוקא בארץ ישראל, ובדברים שיש בהם חיי נפש כדמיברר לקמן, אבל בחוצה לארץ מותר. ואתרא דרובא ישראל כארץ ישראל דאמי, דהא שמואל ואבוה בחוצה לארץ הוו קיימי והוו זהירי בה. ואי בעי תימא שמואל ואבוה מדת חסידות הוא דעבוד, דהא אמר רב עושה אדם את קבו אוצר ואינהו הוו מזדהרי:

קנ. אבוה דשמואל מזבין להו לפירי דארעיה בתרעא חריפא. בשער המוקדם, לשון בימי חורפי (איוב כט,ד), ושער המוקדם היינו שער הגורן שהפירות בזול. שמואל מזבין להו לפירי בתרעא אפלא כתרעא חריפא. כלומר שהיה משהא פירותיו עד שער האפל, דהיינו שער המאוחר, לשון כי אפילות הנה (שמות ט,לב), ומכרן בשער המאוחר שהוקרו פירות כשער הזול, כדי שיצטרכו שאר המוכרין למכור גם הם בזול ונמצא השער חוזר לקדמותו.

שלחו מתם דאבא עדיפא מדברא תרעא כיון דרוח רוח. כלומר כיון דרוח בתרעא חריפא רוח ולא אפי' באפלא אורחיה למתקף* אלא היכא דאיקרי מידי דגרים ליה, ואי משהי להו איהו לפירי דידיה בתרעא חריפא משהו נמי אחריני ותקיף תרעא, ואע"ג דהדר איהו ומזבין להו לפירי בזול כתרעא חריפא לא רוח תרעא אלא לפי שעה, דכיון דתקף תקף ויצא שכרו בהפסדו. וה"מ למאן דבעי למעבד מדת חסידות, אבל איסורא בהא ליכא, חדא דחוצה לארץ מותר, ועוד דאמר רב עושה אדם את קבו אוצר:

קנא. אמר רב עושה אדם את קבו אוצר תניא נמי הכי אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר במה דברים אמורים בלוקח מן השוק אבל במכניס משלו אפילו דברים שיש בהן חיי נפש מותר לאצור ומותר לאצור פירות שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מאירה בשערים. ושמעינן מינה דדוקא בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אפילו דברים שיש בהם חיי נפש מותר. ואמרי רבואתא דמקום שרובן ישראל להא מילתא כארץ ישראל דמי. ודוקא לאצור על מנת למכור, אבל כדי פרנסת ביתו לאותה שנה איכא מרבואתא מאן דשרי. ומסתברא כותיה. ודוקא לחדא שתא עד דאתיא עללתא חדתי, אבל טפי לא. ומותר לאצור ערב שביעית פירות כדי פרנסת ביתו לשלש שנים, דאינון ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית שהיא שנה שמינית, שאין תבואה מצוייה עד תחלת שנה תשיעית שמלאכת תבואת שמינית נגמרת, כדכתיב (ויקרא כה,כב) וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן, והאי תבואתה אתבואתה דשמינית דאיירי ביה ברישיה דקרא קאי. ודוקא למזבן כל חד וחד כדי פרנסת ביתו, אבל לזבוניה לעלמא לא. ואין צריך לומר בשביעית גופיה דאסיר למזבן אדעתא דזבוני, דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ועובדא דרבי יוסי בר' חנינא נמי דיקא, דאמר ליה לשמעיה פוק אוצר לפירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, דמשמע דמילתא דיכיל למעבדה לכולה השתא בערב שביעית קאמר ליה, ש"מ נמי דלאו אדתא דזבוני קאמר, דאם כן מאי פירי שלש שנים דא"ל הא לאו מידי דקיץ הוא:

קנב. אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לשמעיה פוק אוצר לפירי שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית. כדפרישנא לעיל:

(לז) וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפות יותר משתות פי' שהמנה של הדיוט הי' מאה זוזים שהם כ"ה סלעים והוסיפו עליו שתות ועשאוהו של למ"ד סלעים שהן ק"ך זוזים ושל קודש היו כפול ויבוא ס' סלעים אבל מיהו לא שהוסיפו על חשבון השקלים שלעולם המנה אין בו אלא כ"ה סלעי' אלא שהוסיפו על הדינרים דהשקל הוה עשרים גרה ומתרגמינן עשרים מעה ויגיע לכל דינר ה' מעות והם הוסיפו שתות ואמרו שש מעה כסף דינר ולפי חשבון עשרים גרה השקל אימא ביחזקאל שהמנה של קודש הוא ס' סלעים אבל לפי חשבון כ"ג גרה השקל והיה מנה של קודש נ' סלעים ושל הדיוט כ"ה סלעי':

אבוה דשמואל מזבין לפרי בתרעא חרפא. פירוש היה מוכר פירותיו בשעה שמביא אותם משדותיו ולא היה מכניס אותם לאוצר כלל אלא היה מוכרן בלבד בשער החדש שהוא תחלת יציאת השער והוא הנקרא תרעא חרפא ולא היה משהה אותן אצלו כלל. ושמואל בנו היה משהה אותן אצלו עד אחרית הביעור שהפירות ביוקר והוא מוכר אותם בשער הזול כמו שהיו בשער ראשון. שלחו מתם דאבא עדיף מדברא דכיון דרווח רווח. כלומר שהיה מוכר אביו פירותיו בחרפא ולא משהה אותם אצלו כלל אינו בא השער מתחלתו לידי יוקרא וכיון דרווח רווח אבל בנו שלא היה מוכר פירותיו בחרפא אלא משהה אותם עד שיוקרו ואף על פי שלא היה מוכרן אלא כשער הזול לא היה מהנה אותם בשער כלום שכיון שהוקר השער הוקר ולפיכך מעשה האב עדיף ממעשה הבן. הרא"ם ז"ל.

אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש. מסתברא דלאו דוקא בארץ ישראל דאפילו בחוץ לארץ נמי אסור אלא להכי נקט תנא דברייתא אין אוצרין פירות בארץ ישראל משום דבארץ ישראל הוו ישראל רובא אבל הוא הדין בחוץ לארץ במקום שרובו ישראל והכי מוכחי עובדי דשמואל ואבוה דשמואל דהא אינהו בחוץ לארץ הוו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מכירה ואף רשב"ם ז"ל כן כתב דדוקא בעיר שרובה ישראל. הר"ן ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה וש"מ מוסיפין כו' לכל חלק שמונה שקלים ודינר כו' והוי נ"ח סלעים ודינר עכ"ל ולא דק עוד בשליש דינר לכל חלק וק"ל:

אין מוציאין פירות מא"י דברים שיש בהם חיי נפש כגון יין כו'. שמנים סלתות ר"י בן בתירא מתיר ביין מפני כו'. בזה יש ליישב מה שנתקשו המפרשים במרגלים במה הוציאו דבת הארץ שהרי אמרו וגם זבת חלב ודבש וזה פריה ומ"ש וכשם שפירותיה משונים כך כו' הוא דרך דרש אבל לפי שנשתבחה א"י בז' מינים ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ספר הכתוב במה שהוציאו דבה ויכרתו וגו' מן הרמונים ומן התאנים ואמרו וגם זבת חלב ודבש וזה פריה לדיוקא שאלו הפירות הם בא"י שאינן חיי נפש אבל שאר דברים שחיי נפש תלוי בהן כגון חטין וזית אין בה וכבר העיד הכתוב על דבתם רעה כמ"ש ארץ חטה וגו' ארץ זית דקדמה חטה לארץ קמא וקדמה זית לארץ בתרא כדאמר בברכות שהן עיקר שבחה של א"י שחיי נפש תלוי בהן ולריב"ב ניחא טפי ויכרתו גם משם זמורה ואשכול ענבים להוציא דבה שיש בה דבר המביא תיפלה ולזה אמרו ארץ אוכלת יושביה כי אין הארץ מספיק חיי נפש אוכלת ליושביה אבל היא מכלה את יושביה ברעב אשר תמיד מצוי בה באברהם נאמר ויהי רעב וגו' וירד אברם מצרימה ביעקב וישב יעקב בקש לישב בשלוה כו' ולבסוף ע"י הרעב הורד מצרימה עם בני ביתו זו הטינה היה בלבם כי באמת באברהם היה בנסיון גם ביעקב לקיים ברית בין הבתרים וק"ל:

גמ' כגון שבתי אוצר פירות כו' נ"ב בפרק יום הכפורים לחושו לה ולא אילחשה ונפק מינה שבתי אוצר פירות ורבי חנינא קרי עליה זורו רשעים מרחם:

ר"ש בד"ה לא יכניס משלו כו' נ"ב הוא פירוש של קב חרובין לא יאצר ועיין בטור:

ר"ש ד"ה מנה ר"מ הוי. והא קי"ל מנה כ"ה סלעים כו' ולאלמנה מנה. משם אין ראיה אלא דלא הוי ר"מ דא"כ נפיש כתובתה מדבתולה אבל דלא הוי אלא מאה זוז דהם כ"ה סלעים לא מוכח. אולם מדלקמן (קס"ה ב') במשנה זוזין מאה כו' אין לו אלא מנה ומשם (קמ"ה) קדשה בעשרים כו' ע"ש מוכח יפה דמנה אינו רק כ"ה סלעים דאינון מאה זוז:

ר"ש ד"ה וש"מ מוסיפין. על ה' שקלים הוסיפו ששית מעלמא. כצ"ל: בסה"ע ר"ש ד"ה מפני שממעט. דנכנס יין יצא סוד (עירובין ס"ה ושם). אולם זהו דבר קטן. אבל הרבה דבר עליו שלמה במשלי (כ"ג) ובגמ' סנהדרין (ע') ובמ"ר נשא פ"י ובש"מ:

מָה כְּתִיב אַחֲרָיו, "נִשְׁבַּע הֳ' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב: אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׁיהֶם". נראה לי בס"ד בשם יעקב רמוז שני שמות המסוגלים שהם שם פא"י ושם סא"ל שמכוונים בהם בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) והם מספר יַעֲקֹב [91+91=182] לכן נשבע בשמות אלו על בני אדם הרעים במעשים השייכים לממון של פרנסה.

תוס' ד"ה לסוריא כו' או לשון סורסי. בפנינו הגירסא שם פרסי:

מנה מאתן וארבעין הוו. בתמיה וכי הוי המנה ששים שקלים דהיינו מאתן וארבעין דינר שהשקל ד' דינר והא קי''ל מנה כ''ה סלעים דהיינו נאה זוזי כדאמרינן (כתובות דף י.) לבתו 'נה מאתים ולאלמנה מנה: כפול. חמשים שקלים וחמשה שקלים המיותרין הן תוספת שתות שהוסיפו על מנה של חול חמשה סלעים על כ''ה דהיינו ל' סלעים וכשאתה כופל את של קודש הוי ששים שקלים: ושמע מינה מוסיפין על המדות. ועל המטבעות וליכא איסורא משום רווחא דתגר דלא מרויח מידי דאקראי בעלמא הוא שלא ישמע התגר ובמידי דלא שכיח לא חשו שהרי הכל ידעו שהוסיפו שתות ולא יבאו לטעות ומיהו אין מוסיפין יותר משתות דאיכא פסידא דתגר והכתוב לא התיר והאי ואין מוסיפין פי' בעלמא ואינו מחשבון שמע מינה תלת אלא פירוש הוא דאע''ג דש''מ דמוסיפין אסור להוסיף יותר משתות כדמפרש לקמיה דהאי תוספת שתותא מלבר הוא על חמשה שקלים הוסיפו שש מעלמא כגון על נ' שקלים דהיינו ה' פעמים עשרה הוסיפו עוד עשרה והיו ששים אבל שתותא מלגיו זהו שתחלוק את החמשים בששה חלקים ומגיע לכל חלק שמנה שקלים ודינר הוסיף אחד מששה חלקים שבתוך הנ' על החמשים והוי נ''ח סלעים ודינר: וש''מ שתותא מלבר. מוסיפין וכל שכן פחות ובלבד שישברו מדות הראשונות אבל טפי אין מוסיפין משום פסידא דתגר: כיילא. מדה: תלתא קפיזי. ט' לוגין דקפיזא הוא קב חסר לוג דהיינו ג' לוגין כדאמר במסכת שבת (דף קג.) דחק קפיזא בקבא: יתר משתות. וזה נוסף על חצי תרקב שליש דחצי תרקב היינו קב וחצי שהן ו' לוגין ואית דמפרשי קפיזא לוג תלתא קפיזי ג' לוגין דהוה ליה תוספת שליש על חצי קב דלעיל דהיינו שני לוגין: והאמר שמואל כו'. ה''נ הוה מצי לאקשויי והא אתי למיטעי בקב שהוא יתר רביע וללישנא קמא נמי הא אתי למיטעי בתרקב דהוי י''ב לוגין וטעי איניש בריבעא אלא משום דאמר שמואל בהדיא קפריך מינה אבל ההיא פירכא מכללא דברייתא שמעינן לה: אנא כיילא חדתא מתקנינא. שאין בעיר הזאת מדה אחרת דליהוי תוספת ולא יבא לידי הפסד תגר וגם לא לטעות בריבעא שאין בעיר הזאת לא חצי תרקב דליהוי מוסף עליו שליש ולא תרקב דליהוי פחות רביע דליתי למיטעי (כן נראה בעיני): ולא קבלוה. אע''פ שאין בעיר הזאת תרקב וחצי תרקב: רוז פפא. לשון מדה הוא באותו המלכות ואית דגרס רז פפא כלומר עצת רב פפא ולא נהירא דאינו לשון גמרא: אוצרי פירות. שקונין בשוק לאצרם למכור ביוקר וגורמין שמתייקר השער ואיכא הפסד עניים ונראה לי דבעיר שרובה ישראל מיירי: מפקיעי שערים. מוסיפין על השער: מתי יעבור החדש ונשבירה שבר. כלומר נמכור ביוקר לסוף חדש אחר ימות הגורן והיינו מפקיעי שערים דלחדש לא מיקרי אוצרי פירות: והשבת ונפתחה בר. כלומר מתי תגיע שנת השמטה ונפתחה אוצרות בר והיינו אוצרי פירות: להקטין. היינו מקטיני איפה: להגדיל שקל. נ''ל דהיינו מלוה ברבית שמגדיל שקלו ע''י הלואת רבית דאי משום להגדיל שקל ממש ממקטיני איפה שמעת לה וממאזני מרמה שמעת נמי אונאת משקלות: וכתיב. בתריה נשבע ה' בגאון יעקב וגו': כגון שבתי אוצר פירי. כדי למכור לעניים ביוקר אבל כגון דאצר פירי בשעת הזול ומוכרן בזול לעניים בשעת היוקר כדלקמן אע''פ שגורם יוקר השער מותר: בתרעא חרפא. בשער המוקדם דהיינו בשעת הגורן: כי חרפא. בזול כדי שימכרו גם הכל ויזדלזל השער כל השנה: שמואל. מאצר הוא לפירי של שדותיו ומזבין להו בתרעא אפלא בעת היוקר כדתרעא חרפא בשעת הזול ומיהו מן השוק לא הוה מאצר בשעת הגורן דמ''מ מוקיר השער קצת ויצא שכרו בהפסדו כן נראה בעיני ומיהו איסור ממש ליכא: טבא דאבא מדברא. טובים מעשה האב ממעשה הבן שהאב גורם מתחלה שלא יוקר השער דכיון דרווח והוזל השער רווח עוד כל השנה אבל משהוקר השער אינו יכול להזדלזל מהרה: את קבו. מה שמלקט משדותיו ולישנא מעליא נקט כלומר אותו מעט שנתן לו הקב''ה ואין איסור אלא שלא יקח מן השוק ע''מ לאצור ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו: ולא יכניס משלו. ומיהו ישייר לעצמו כדי הוצאתו לשנה: לאצור פירות. ג' שנים לקנות בששית לצורך ששית ושביעית ושמינית למכור לעולם פן ימותו בשביעית ובשמינית ברעב דהא מפירות שמינית לא אכלי עד סוף השנה: לפוגא פוק אצר כו'. ובארץ ישראל היה וסבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וכמאן דאמר במגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין אע''פ שאין בית: מפני שממעט כו'. דנכנס יין יצא סוד: לסוריא. דכבוש יחיד לא שמיה כבוש:

כך אין מוציאין לסוריא. פי' הקונטרס משום דקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש ואע''ג דלמאן דאמר שמיה כבוש מצינו שהחמירו בארץ ישראל יותר מבסוריא כדאמרינן בפ''ק דגיטין (דף ח. ושם) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ אף על גב דקסבר שמיה כבוש כדמוכח התם מכל מקום נראה לרשב''א כפירוש הקונטרס מדקאמר כשם שאין מוציאין לחוצה לארץ כך אין כו' משמע דסבר דלאו שמיה כבוש מדמשווה אותה לחוצה לארץ וטעמא דלא שמיה כבוש כדיליף בספרי בסוף פרשת והיה עקב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' ויליף התם דדוקא מה שיכבשו בחוצה לארץ אחר שיכבשו כל ארץ ישראל לכם יהיה ודוד לא עשה על פי ב''ד אלא מדעתו וכבש ארם נהרים וארם צובה עד שלא כבש כל ארץ ישראל ולכך קרי ליה כבוש יחיד לפי שמדעתו עשה: לסוריא. סוריא היא ארם צובה וארם נהרים ועל שם סוריא קרי ללשון ארמי סורסי כדאמרינן (בראשית רבה פ' עה) אל תהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו כבוד בתורה דכתיב יגר שהדותא ובנביאים דכתיב כדנה תאמרון להון ובכתובים דניאל ועזרא אלמא סורסי היינו ארמי דלבן מארם נהרים היה ודניאל נמי לשון ארמי הוא כדכתיב וידברו הכשדים למלך ארמית וא''ת דבסוף מרובה (ב''ק דף פג.) תניא בארץ ישראל לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יונית ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה אלא או לשון הקודש או לשון סורסי משמע דלשון סורסי לחוד ולשון ארמי לחוד ואומר ר''ת דלשון אחד הוא אלא שמתחלק לכמה ענינים כעין לעז שמשתנה בכמה מדינות ותדע דאונקלוס תירגם עד הגל סהיד דגורא ולבן קרא לו יגר שהדותא:

דף צ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד