בבא בתרא צד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - א

ומשנינן: קטנית, אפשר שיהא מעורב אפילו רובע. אבל עפרורית, אפשר רק פחות מרובע. ואפילו במשהו פחות מרובע, ובלבד שלא יהא רובע שלם. והמשנה שאומרת אפילו רובע, בהכרח שמדברת בקטנית ולא בעפרורית. ואילו רבה שמדבר בעפרורית, היינו כשהיה מעורב פחות מרובע.

ועדיין מקשינן: וכי עפרורית, רובע, לא מקבל עליו הקונה?

והא תניא: המוכר פירות לחבירו, הרי אם היו חטין, מקבל עליו רובע קטנית לסאה.

ואם היו שעורים, מקבל עליו רובע נישובת [קש הנזרה ברוח הנושבת] לסאה.

ואם היו עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה.

מאי לאו, הוא הדין לחטים ולשעורין שמקבל עליו רובע עפרורית. ומה שנקט לה רק לגבי עדשים, הוא משום שהדרך להיות שם עפרורית, כשם שקטנית מצויה בחטים, ונישובת בשעורים.

וקשיא לרב קטינא, שאומר בחטים אינו מקבל עליו רובע עפרורית.

ומשנינן: לא, אלא דוקא בעדשים הוא מקבל עליו רובע עפרורית, כי שאני עדשים, דמיעקר עקרי להו. שעוקרים אותם עם השרש מהאדמה ולא קוצרים אותם, ולכן מצוי בהם הרבה עפרורית. ^[40]

ומקשינן: אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו, אם כדבריך, שרק עדשים מצוי בהם עפרורית בגלל שעוקרים אותם, אבל חטי ושערי, לא מצוי בהם עפרורית. אם כן, תפשוט מיניה, תוכיח מהברייתא ראיה למה שתירצת לעיל שבחטי ושערי, דעפרורית לא מקבל. שבחטים ושעורים אין הקונה מקבל עליו רובע עפרורית כי אם פחות מרובע. שאם לא כן, היה לו לתנא להשמיענו בחטים ושעורים, וכל שכן בעדשים.

ודחינן: אין ראיה מהברייתא. אלא לעולם, אף בחטי ושערי מקבל עליו רובע עפרורית. ומכל מקום, עדשים איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, דסלקא דעתך אמינא, שהייתי סבור לומר, שעדשים, כיון דמיעקר עקרי להו, אם כן אפילו יותר מרובע עפרורית נמי לקבל עליו הקונה.

קא משמע לן שאפילו בעדשים רק רובע הוא מקבל ולא יותר.

אמר רב הונא: אם בא הקונה לנפות את התבואה מן הפסולת, שנראה לו שיש בה הרבה פסולת, והוא רוצה להיווכח אם אין שם יותר מרובע הקב לסאה, מנפה את כולן. אם מצא שם יותר מרובע, חייב המוכר לשלם לו או לתת לו פירות אחרים כנגד כל הפסולת, ^[41] ואינו יכול לומר לו שאת הרובע כבר קבלת, ואשלם לך רק את העודף.

אמרי לה: דינא. יש אומרים שכך הוא מעיקר הדין.

ואמרי לה: קנסא. יש אומרים שהוא רק קנס על המוכר ולא מעיקר הדין.

ומבארת הגמרא: אמרי לה דינא, כי הם סוברים שמאן דיהיב זוזי, אפירי שפירי יהיב. הקונה תבואה, בעצם אינו מוחל כלל על הפסולת המעורבת בה, אלא שבגלל הטורח לנפות את התבואה מן הפסולת המעטה המעורבת בה, הוא מוחל עליה. ודוקא רובע לא טרח איניש, בשביל רובע קב פסולת לא משתלם לו לטרוח ולנפות, כיון שיצא שכרו בהפסד טרחתו. אבל כאשר נראה לו שיש יותר מרובע, טרח איניש, הוא טורח לנפותה. ^[42] וכיון דטרח, טרח בכוליה. מאחר שהתחיל לטרוח בניפוי הפסולת, אין לו קושי לגמור את הניפוי של כל הפסולת. וממילא הוא אינו מוחל אף על רובע הקב של פסולת. ולכן המוכר חייב לשלם לו הכל מעיקר הדין.

ואמרי לה קנסא, כיון שהם סוברים, שמעיקר הדין הקונה מוחל אפילו על יותר מרובע פסולת, כי הוא יודע שכך הוא הדרך בתבואה להימצא בה פסולת. אלא שעד רובע לסאה, שכיח שימצא פסולת. ואילו יותר מכך לא שכיח. ואנו חושדים שאיהו הוא דעריב, שהמוכר בעצמו עירב את כל הפסולת. וכיון דעריב, קנסוהו רבנן בכוליה, שישלם את כל הפסולת. ^[43]

[סימן: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא] [סימני הברייתות שמהם דנה הגמרא להוכיח במחלוקת שתי הלשונות אם הוא דינא או קנסא].

מיתיבי: תנן במסכת כלאים [ב א]: כל סאה של זרעים שיש בה, שמעורב בה רובע הקב ממין אחר של זרעים, ימעט מהמין האחר עד שיפחת מרובע, ואז יוכל לזורעם יחד. ^[44] שזה השיעור בכלאי זרעים, שאם מין אחד הוא פחות מאחד חלקי עשרים וארבע מהמין השני [כמו היחס של רובע הקב לסאה] הוא בטל לגביו, ומותר לזורעם יחד.

סברוה, סברו בני הישיבה, דרובע דכלאים האוסר את הסאה, הוא השיעור מן התורה, משום שאז הוא חשוב ולא מתבטל כמו דין היתר מרובע דהכא, לגבי מקח וממכר, שביתר מרובע פסולת לסאה הוא חשוב, ואין הקונה מקבלו עליו. ^[45]

וקא תני: ימעט. די בכך שיפחות מרובע, ואין קונסים אותו להוציא את כולו.

ואם כן, קשה, מדוע לגבי מכירה, שהוא דין קל יותר [שהרי בדיני ממונות יכולים בית דין להפקיר ממון של אדם זה לחבירו] אנו קונסים את המוכר שישלם לו על הכל?

ודוחה הגמרא: לא. אלא רובע דכלאים, דינו כי רובע דהכא, שהוא בטל.

ומיד שואלת הגמרא: אי הכי, אמאי ימעט?

ומתרצת: משום חומרא דכלאים אמרו חכמים שימעט מרובע, ולא מעיקר הדין. לכן די שימעט מהרובע, שהרי מצד הדין לא היה צריך בכלל למעט. אבל אם היה שם יותר מרובע, שהוא אסור מעיקר הדין, היה צריך באמת להוציא את הכל. ^[46]

הערות

^[40] הקשה באילת השחר: לפי מה שהגמרא אומרת לקמן, שהדין "אם בא לנפות, מנפה את כולו", הוא משום דינא, דהיינו שבעצם אדם רוצה שכל הפירות יהיו יפים, אלא לפי שטורח לו לנפות הוא מוחל עד רובע, ועל יותר מרובע כדאי לו לטרוח. אם כן, מה בכך שבעדשים מצוי יותר עפרורית, וכי בשביל כך פחות כדאי לו לטרוח בהם?

^[41] הקשה באילת השחר: מדוע לא יהא מקח טעות, שהרי נתן לו פחות חטים ממה שהיה צריך לתת לו. וכן דבר שבמדה ובמשקל ובמנין, אפילו פחות מכדי אונאה, חוזר, והוי מקח טעות?

^[42] כך מפרש הרשב"ם. והרשב"א מבאר שהמוכר אינו טורח לנפות כשיש רק רובע, ולכן גם הלוקח מוחל על כך. אבל כשיש שם יותר מרובע, טורח המוכר לנפות את הכל, וממילא גם הלוקח אינו מוחל. שאילו הלוקח, הרי סופו לנפות את החטים מהצרורות לפני הטחינה, ומה שייך לומר שאינו טורח ברובע.

^[43] והנפקא מינה בין שני הפירושים היא, באופן שאנו יודעים שהמוכר לא עירב את הפסולת. לפי הפירוש הראשון, גם אז חייב המוכר לשלם את כל הפסולת ללוקח. ולפי הפירוש השני, אינו משלם לו כלל, שהרי הלוקח מוחל תמיד, ואילו את המוכר אין לקנוס, שהרי לא עירב בידים. רשב"ם. והר"ן כתב, שגם למאן דאמר קנסא, מודה שעל יותר מרובע אין הלוקח מוחל. שאם לא כן, וכי לעולם לא יקפיד. אלא שהנפקא מינה ביניהם היא רק על הרובע עצמו, אם המוכר צריך להחזירו באופן שלא עירבו בידים. והרא"ש כתב, שאם אנו יודעים שהמוכר עירב חצי רובע או שליש רובע, קונסים אותו, ואפילו אם בסך הכל אין שם רק רובע פסולת. ואפילו למאן דאמר דינא, מודה שאם ודאי עירב המוכר קצת, שקונסים אותו על הכל, כי יתכן שעירב גם את כל הרובע. וכל המחלוקת היא רק אם אינו ודאי שהמוכר בכלל עירב. וכן משמע לשון הגמרא לקמן, שמתרצת אליבא דמאן דאמר דינא, "מי יימר דערובי עריב". ומשמע שאם היה ודאי שהמוכר עירב, גם הוא מודה שקונסים אותו.

^[44] או שזרעם יחד ועדיין לא נשרשו בקרקע, ימעט מהמין השני ויוציאנו מהקרקע. אבל אם כבר נשרשו יחד, אין להם תקנה, שכבר נאסרו בהשרשה. רשב"ם. והתוס' כתבו, שהמשנה מדברת רק כשכבר נזרעו יחד, כמשמעות הלשון ימעט. וגם ממה שנאמר לקמן בגמרא על דברי רבי יוסי שמיחזי כי מקיים כלאים, משמע שכבר נזרעו. ועוד כתבו, שגם אם כבר נשרש בקרקע לא נאסר, שרק כלאי הכרם נאסרים בהשרשה. אבל כלאי זרעים האיסור רק לזורעם או לקיימם. אבל בדיעבד, כשצמחו יחד, אינם נאסרים כלל, לא באכילה ולא בהנאה. תוס' ד"ה סאה.

^[45] שבכלאים יש לקנוס גם ברובע, משום שזרעים הם בדרך כלל טובים ואין בהם הרבה פסולת, ולכן יש לחשוש גם ברובע שמא עירב בידים. וראוי לקונסו על כך. רמב"ן.

^[46] ביארנו על פי התוס', שהקושיא היא רק למאן דאמר קנסא, שאילו למאן דאמר דינא לא קשיא, לפי שאינו דומה לעניננו, שהטעם משום מחילה, וכיון שיש יותר מרובע פסולת, אינו מוחל כלל. ושוב כתבו, שגם למאן דאמר דינא, יש לפרש, כי היות ודרך בני אדם שכאשר הם באים לנפות הם מנפים את הכל, אם כן גם בכלאים יאסר עד שיסיר את הכל, לפי שכל דבר שדרך בני אדם להסיר, אוסר בכלאים אם לא הסיר. אלא שלמאן דאמר קנסא, מיושב יותר. ועוד כתבו, שהגמרא היתה יכולה לתרץ שרב הונא סובר כרבי יוסי, האומר שצריך למעט את הכל, אלא שרוצה להעמיד כדברי הכל. תוס' ד"ה סאה. והרשב"ם כתב, שהקושיא היא רק למאן דאמר דינא. ועמד על הקושי שהגמרא היתה יכולה לחלק כנ"ל, אלא שהגמרא מתרצת תירוץ יותר טוב. וכתב המהרש"א, שהרשב"ם לשיטתו, שהמשנה מדברת גם באופן שעדיין לא נזרעו הכלאים ולא שייך לקנוס. ולכן הוא מפרש שהקושיה היא למאן דאמר דינא. ואילו התוס' שמפרשים שהכלאים נזרעו כבר, ושייך לקונסו על שזרע כלאים, מפרשים שהקושיא למאן דאמר קנסא. ובעליות רבינו יונה מבאר, שענין הרובע בכלאים הוא משום שהדבר מצוי שיהא בסאה חטים תערובת ממין אחר עד רובע. וכיון שהדרך להיות כן, אין בזריעתם משום כלאים. אבל כשיש רובע שלם ממין אחר, שאינו מצוי, הוי כלאים. וסברה הגמרא, כי היות וצריך למעט מרובע, משמע שרובע אינו שכיח שיהא [ואף שלגבי מכר אמרינן שרובע שכיח, יש לומר שהדבר ספק אם הוא שכיח או לא, ולגבי ממון הולכים לקולא לגבי הנתבע שהמוכר אינו צריך להחזיר כלום, ולגבי כלאים הולכים ודנים אותו כיתר מרובע שאינו שכיח]. ותקשי למאן דאמר קנסא, שגם כאן היה לנו לומר, כיון שרובע אינו שכיח, מסתמא הוא עירב בידים מהמין האחר, ויש לקונסו שיוציא את הכל.

נותן לו דמי חטין כנגד הצרור שהוציא, שכן אם לא היה מוציא את הצרור היה חבירו מוכר את החיטים עם הצרור שבתוכן במחיר של חיטים, ועכשיו שהוציא את הצרור, הרי זה כאילו נטל ממנו חיטים באותה כמות. ומכאן שהקונה מקבל על עצמו עפרורית!

ומשיבים: צריך להבין את דברי רב קטינא כך: אם היתה קטנית מעורבת בחיטים, ושיעורה בתוך החיטים עד רובע — מקבל, עפרורית — רק פחות מרובע.

ושואלים: ועפרורית רובע לא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: המוכר פירות לחברו, אם מכר לו חטין — מקבל עליו הקונה רובע קטנית לסאה. מכר לו שעורים — מקבל עליו רובע נישובת (מוץ וכיוצא בזה) לסאה. מכר לו עדשים — מקבל עליו רובע עפרורית לסאה;

מאי לאו [האם לא הכוונה] שהוא הדין לחטים ולשעורין, שגם בהן מקבל עליו רובע עפרורית? ודוחים: אינו כן, דין זה הוא רק בעדשים ולא בחיטים ושעורים, וטעם ההבדל, שאני [שונים] עדשים, דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותן] על שורשיהן מהאדמה, ולא קוצרים, ומשום כך מעורבת בהם אדמה. אבל בחיטים ושעורים, שנקצרות, לא צריכה להיות עפרורית בכמות כזו.

ומציעים: אלא מעתה, לדבריך שטעמא [הטעם] הוא משום שעדשים דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותן] יש בהן עפר, אבל חטי ושערי [חיטים ושעורים] לא, אם כן תפשוט מינה [תפתור ממנה] את הבעיה לצד אחר, ונאמר לגבי קניית חטי ושערי [חיטים ושעורים] שעפרורית לא מקבל עליו הקונה כלל!

ודוחים: לעולם תפרש שחטי ושערי [חיטים ושעורים] גם כן מקבל עליו הקונה עפרורית בשיעור רובע, אלא עדשים איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר], משום דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון דמיעקר עקרי להו [שעוקרים אותם] ויש בהם עפר מרובה, אם כן יותר מרובע עפרורית נמי לקבל [גם כן יקבל] עליו הקונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק רובע מקבל עליו ולא יותר.

א ובענין זה אמר רב הונא: למרות שהקונה מקבל עליו טינופת בשיעור מסויים ואינו יכול להוציאה מן החשבון, אם בא הקונה ורוצה לנפות את מה שקנה כדי לבדוק כמה פסולת יש שם, ומצא שיש שם יותר מן השיעור המותר — מנפה את כולו והמוכר חייב להשלים את כל החסר בחיטים או בכסף, ולא רק מה שייתר על רובע. והלכה זו, אמרי לה [יש אומרים] שהיא דינא [מצד הדין], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיא משום קנסא [קנס].

ומפרטים: אמרי לה דינא [יש אומרים שהיא דין], שהם סבורים כי מאן דיהיב זוזי [מי שנותן כסף] לקנות — אפירי שפירי יהיב [על פירות יפים, בלא כל פסולת, הוא נותן], ומדוע בכל זאת הוא מקבל עליו רובע? כי ברובע לא טרח איניש [אין אדם טורח], והוא מעדיף לקבל רובע פסולת מאשר לטרוח ולנפות את כל הפירות עד שיקבל פירות יפים בלבד. ואולם על מנת שלא יהיה יותר מרובע פסולת כן טרח איניש [טורח אדם], וכיון דטרח [שטורח] לנפות — טרח בכוליה [טורח בכל] עד שיהיו לו פירות יפים בלא פסולת כלל.

ואמרי לה קנסא [ויש אומרים שמנפה את כולו משום קנס], שהם סבורים כי לגבי פסולת רובע שכיח [מצוי], ומתחילה לשם כך אדם נותן את כספו, יותר מרובע לא שכיח [מצוי], ואיהו [והוא] המוכר הוא דעריב [שהוסיף ועירב] פסולת יותר מרובע, וכיון דעריב [שעירב] — קנסוהו רבנן בכוליה [חכמים בכל] שישלים ויפצה את הלוקח בכל הפסולת כולה.

(סימן לשש הלכות שתבאנה לענין דברי רב הונא: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא).

מיתיבי [מקשים] על דברי רב הונא ממה ששנינו במשנה בדיני כלאיים: כל סאה זרעים שיש בה רובע ממין אחר ובא לזורעה — ימעט בעל השדה אותו מין אחר, כדי שלא יהיה בשדה שזורע בו זרעים אלה שיעור של רובע לסאה, ויעבור בכך על איסור כלאיים. סברוה [חשבו, הניחו] הלומדים, כי דינו של רובע ממין אחר לענין כלאים הריהו כדינו של יותר מרובע דהכא [של כאן] לענין מיקח, שהוא אסור, וקא תני [ושנה בענין כלאיים]: ימעט עד פחות מרובע, שאף שבורר ומוציא מן הזרע המעורב — אינו צריך להוציא את כולו אלא רק מקצתו, עד שיהא פחות מרובע. ומדוע, אם כן, אמר רב הונא שלענין מיקח צריך להוציא כל התערובת כולה?

ודוחים: לא, רובע של כלאים כי [כמו] רובע דהכא דמי [של כאן נחשב], ואף בכלאיים, אם היה יותר מרובע ממין אחר —

חייב להוציא הכל. ושואלים: אי הכי [אם כך], שאין הדינים נבדלים, אמאי [מדוע] ימעט כאשר יש רובע בלבד, הרי אינו עובר משום כלאיים על תערובת זו! ומשיבים: משום חומרא שבעניינם של כלאים.

ומקשים: אי הכי [אם כך],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

must give him the value of wheat of equal volume to the pebble that he removed. Had he not removed the pebble, the owner would have sold his wheat together with the pebble, all for the price of wheat. Accordingly, the removal of the pebble effectively caused the owner a small loss. It is apparent from this ruling that when selling produce, a buyer accepts upon himself that a quantity of dirt may be mixed in.

The Gemara answers: With regard to legumes, one accepts a quarter-kav per se’a, but with regard to dirt, he accepts less than a quarter-kav.

And is it so that he does not accept a quarter-kav of dirt? But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who sells produce to another, if he sells him wheat, the buyer accepts upon himself that a quarter-kav of legumes may be present in each se’a of wheat purchased. When purchasing barley, he accepts upon himself that a quarter-kav of chaff may be present in each se’a purchased. When purchasing lentils, he accepts upon himself that a quarter-kav of dirt may be present in each se’a purchased.

The Gemara asks: What, is it not that just as the baraita rules with regard to lentils, the same is true for wheat and for barley? The Gemara answers: No, lentils are different, because they are dug up from the ground and dirt can easily get mixed in. Lentils often contain a higher percentage of dirt than do wheat and barley, which are harvested rather than dug up.

The Gemara suggests: But according to this, the only reason that a buyer accepts that dirt may be present in lentils but not in wheat and barley is that lentils are dug up from the ground, whereas wheat and barley are not. If so, resolve the dilemma from this baraita and conclude that when purchasing wheat and barley, a buyer does not accept that a quarter-kav of dirt may be present in each se’a.

The Gemara rejects this: Actually, perhaps when purchasing wheat and barley as well, a buyer accepts that a quarter-kav of dirt may be present in each se’a, but it was necessary for the baraita to state the halakha specifically with regard to lentils. This is because it might enter your mind to say that since lentils are dug up from the ground, the buyer would also accept even more than a quarter-kav of dirt. Therefore, the baraita teaches us that this is not the case.

§ Rav Huna says: If the buyer comes to sift the produce to check if there is more than the acceptable proportion of impurities and he finds that there is too much, he sifts all of it and returns all the impurities to the seller, not just the amount in excess of a quarter-kav per se’a. The seller must instead provide produce that is free of any impurities. Some say that this is the strict halakha, and some say that it is a penalty.

The Gemara elaborates: Some say that this is the strict halakha, as one who gives money for produce gives it for good-quality produce containing no impurities at all. Even so, where there is just a quarter-kav of impurities per se’a, a person will not take the trouble to sift the grain to remove the impurities; instead, he accepts the small quantity of impurities that are present. By contrast, where there is more than a quarter-kav of impurities per se’a, a person will take the trouble to sift the grain to remove the impurities, and once he takes the trouble to sift the grain, he does not stop once he reduces the proportion of impurities to a quarter-kav per se’a; rather, he takes the trouble to sift all of it. Accordingly, once he has sifted out the impurities, he never agrees to accept any quantity of impurities, and so the seller must take back all the impurities.

And some say it is a penalty. They understand that it is usual for a quarter-kav of impurities to be present in each se’a of produce, and so it is presumed that a buyer accepts that quantity. More than a quarter-kav is unusual, and consequently the seller is suspected of having deceitfully mixed additional impurities into the produce that he sold. And since the seller deceitfully mixed in impurities, the Sages penalized him by requiring him to pay for all of the impurities present, even those which he did not add.

The Gemara presents a mnemonic for the cases it will cite: All two documents of Ravin bar Rav Naḥman are exploitation and a contract.

The Gemara raises an objection to Rav Huna’s ruling from a mishna (Kilayim 2:1): With regard to any se’a of seeds that contains a quarter-kav or more of seeds of a different kind, before sowing such seeds one must reduce the quantity of the other kind of seeds in the mixture so as not to violate the prohibition against growing a mixture of diverse kinds (see Leviticus 19:19). The Gemara explains: It can be assumed that the presence of a quarter-kav of seeds of a different kind per se’a with regard to the prohibition of diverse kinds is as problematic as more than a quarter-kav of impurities per se’a with regard to a sale, as discussed here, and therefore, since the mishna teaches with regard to diverse kinds only that one must reduce the additional amount, but not that one is required to remove all the seeds of a different kind, it follows that the same is true in the case of a sale, and the seller should not have to take back all of the impurities. This contradicts Rav Huna’s ruling.

The Gemara deflects the challenge: No, this assumption is not necessarily correct; perhaps the presence of a quarter-kav of seeds of a different kind per se’a with regard to diverse kinds is comparable to a quarter-kav of impurities per se’a with regard to a sale, as discussed here, and both are considered acceptable levels of admixture.

The Gemara asks: If it is so that a quarter-kav of seeds of a different kind per se’a is acceptable, why does the mishna teach that one must reduce the quantity of seeds of a different kind? The Gemara answers: The requirement is a rabbinic decree due to the severity of the prohibition of diverse kinds.

The Gemara challenges this answer: If so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עדשים מקבל עליו רובע עפרורית. אלמא דעפרורית מקבל רובע וקשיא. ומשני לעולם בשאר פירות פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל ושאני עדשים דקתני דרובע מקבל משום דמיעקר עקרי להו עם השרשין מן האדמה ומייתי בהו עפרא. אבל חיטי ושערי ושאר פירי דחצדי להו מיחצד ולא מייתי עפרא בהדיה פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. השתא דוק מינה טעם דעדשים רובע מקבל משום דמיעקר עקרי להו אבל חטי ושערי לא מקבלי רובע. השתא לפשוט מינה דעפרורית דחטי ושערי רובע לא מקבל אבל פחות מרובע מקבל. והכי נמי אמר רב קטינא דפחות מרובע מקבל. והאי מילתא בניחות' גרסי' לה. ומקשי' לא לעולם מהא לא תפשוט דחטין שעורין רובע ממש מקבל עפרורית ועדשים אצטריכא ליה למתני דסד"א וכו' קמ"ל דאפי' הכי לא מקבל אלא רובע ותו לא והוא הדין נמי לגבי חטי ושערי. וקשי' לרב קטינא:

אמר רב הונא להיכא דאיכא יותר מרובע טינופת ובא לוקח לנפות כלומר לנקות מנפה את כולו. אפי' פחות מרובע:

אמרי לה דינא. דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי קא יהיב. ואפילו הכי אי אית בה רובע טנופת לא טרח לנפות אינש ולהיכא דטרח בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגחינן ביה ומקבל בעל כרחו. אבל יותר מרובע טרח לנפות וכיון דטרח טרח בכוליה ומנפה את כולו:

ואמרי לה קנסא. דקנסינן ליה משום דרובע שכיח בפירות יותר מרובע לא שכיח והואיל דאיכא יותר מרובע איהו הוא המוכר דעריב בהו בידים ממש משום אונאה וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה ומנפה להו:

מיתיבי סאה שיש בה רובע ממין אחר חשיב כלאים וימעט. משום דאפי' חטי ושערי חשיב כלאים מדרבנן:

סברוה דרובע דכלאים בדין יותר מרובע דהכא דמי דכי היכי דיותר מרובע גבי מקח וממכר חשיב גבי כלאים נמי. וקתני ימעט עד דליתא רובע. ולא מכל וכל ימעט. הכא נמי להיכא דאיכא יותר מרובע ימעט הטנופת היותר עד רובע. וקשי' לרב הונא דאמר הבא לנפות מנפה את כולו לא רובע דכלאים לא הוי כיותר מרובע אלא כרובע דהכא דמקח וממכר דמי דמקבל עליו:

אי הכי אמאי קתני ימעט. ליהוי כפחות מרובע ולא יצטרך למעט: משום דחומר דכלאים שאני דאיסור הנאה:

כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. פי' הרב רבי שמואל ז"ל קודם שנזרעו אי נמי נזרע קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורי' וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפ' במסכת חולין ולאחר זריעה קאמר, וכדאמרינן דמיחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במועד קטן (ו,א).

ודאמרינן סברוה דכלאים דהכא וכו'. פי' הרב ז"ל דמקשי למ"ד דינא וקאמ' ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי ויש לפרש דלמאן דאמר קנס' קא פריך דסברוה דכי היכי דביתר מרובע אמרינן הכא דעריב ה"נ חיישינן התם דילמא עריב אפילו ברובע דפירי בזריעה פירי שפירי אינון ומשום הכי קנסינן ליה לעקור ואפילו הכי לא קנסינן אלא למעט ופריק דלא חיישינן שמא ערב לפיכך אין קונסין אותו ומשום חומרא דכלאים הוא שאמרו ימעט דאתי לאיחלופי בית' מרובע ולערובי.
ויש לפרש למ"ד דינ' דגבי כלאים בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ומדקאמרינן ימעט שמע מינה דמחיל איניש ומסיק אדעתי' לקבל רובע טנופת בסא' וגבי כלאים פחות מרובע לא קפדי ואינו נראה כמין אחד. ופריק לא רובע דכלאים לא טרח איניש וכיון דלא טרח דרכן של בני אדם לזורען כך ואין נראה להם אלא כמין אחד וכשאמרו ימעט משום חומרא דכלאים.

אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן. מסתברא לי, דדוקא בטנופת אמרו, אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן, דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב, דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר, וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח, אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות.

אמרי לה דינא ואמרי לה קנס. פירש ר"ח ז"ל, דלמאן דאמר דינא ילפינן מינה בעלמא, ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה, דקנסא מקנסא לא ילפינן (כדאיתא גיטין נא, א). ולפי פירושו נצטרך לדחוקי במקצת שמעתין דאייתי עלה. ור"ש ז"ל פירש, דלמאן דאמר קנסא נפקא מינה היכא דידעינן בבירור דלא עריב, דאינו מנפה אותו כולו.

הא דאמרינן: רובע לא טרח. מסתברא, דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למוכרן קאמר, ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך, דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר, הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חיטין לטחון עם צרורות.

תא שמע כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. פירש ר"ש ז"ל, קודם זריעה, אי נמי לאחר זריעה קודם השרשה, הא לאחר השרשה לא יועיל לו מיעוטו, דמשעת השרשה נאסרו, וכדאמרינן (פסחים כח, א) זרוע מעיקרו בהשרשה. והוא מן התימה, דלא אמרו אלא בכלאי הכרם, דכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל כלאי זרעים מותרין בין בהנאה בין באכילה, ותנן (שקלים פ"א, מ"א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים והיינו נמי דאמרינן הכא נראה כמקיים כלאים, אלמא אחר השרשה היא.
הא דאקשינן הכא מהא, אלישנא דקנסא קא מקשה. ואיכא מאן דמפרש דאלישנא דדינא קא פריך. והנכון בעיני מה שכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל, בכל הני תא שמע דמייתינן הכא, דלא אלישנא דדינא וקנסא קא פרכינן, אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קא מייתינן להו, והכין מפרש, כולה שמעתא שפיר טפי.

כל שמכר תבואה לחברו ונמצאת בה יתר מרובע קב טנופת לסאה כבר ביארנו שאינו מקח טעות כדי לחזור אלא שמשלים לו שעורו ומ"מ אין אומרים ינפה לו עד שיעמידהו על רובע אלא מכיון שהוצרך לנפות מנפה את הכל ודבר זה יראה לפסוק שמן הדין הוא ולא מן הקנס שטעם האמור בגמ' לדעת האומר שהוא קנס אינו מספיק שבודאי הדבר מצוי לימצא שם טנופת אף ביתר מרובע עד שאדם בא ומשתדל לנפותו יפה ואין הדבר מצוי שיערב הוא בידים ומאחר שכן לא היתה המחילה אלא מצד שאין אדם מוצא עצמו לטרוח בכל שאין שם אלא כשיעור זה אבל יתר מרובע טרח וכיון שהוא טורח במקצת יטרח בכלו ואחר שזה מן הדין אתה דן כן אף בחוצה לארץ ואף בשנתברר שלא עירבן הוא ודוקא במקום שאין בו מנהג ידוע כמו שביארנו:

לענין כלאים אמרו שכל זרע שנתערבו עמו זרעים אחרים שהם כלאים על אותו זרע שנתערבו בו כגון שעורים ומיני קטניות שנתערבו בחטים בין שנתערב אחד מאלו עם החטים הן שנים מהם שכל שהוא כלאים עם אותו שנתערבו עמו מצטרף לכך אם הגיע התערובת לשיעור אחד מעשרים וארבעה והוא רובע לסאה ימעט ויבור קצת מן הזרע המעורב או יוסיף באותו זרע שנתערבו עמו ויש מפקפקין בתוספת מפני שהוא כעין בטול איסור ומצריכין דוקא במיעוט הא כל שלא הגיע התערובת לשיעור זה זורע ואינו מקפיד עליו כלל הואיל ולא נתכוין לכך ואין הלכה כר' יוסי שאמר יבור ר"ל שיבררנו מכל וכל כמו שיתבאר במקומו:

כל סאה שיש בה רובע ממין אחד ימעט סברוה דרובע דכלאים כיותר מרובע דהכא דמי וקתני ימעט ההוא פורתא דמשלים ליה לרובע עד דמוקים ליה אפחות מרובע דהוא רובע דהכא ופריק לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי ואילו היה בכלאים יותר מרובע הכי נמי דקנסינן ליה בכוליה. ואקשינן אי הכי אמאי ימעט כלל והא אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכי דמי ושרי. ומהדרינן משום חומרא דכלאים. כלומר ימעט כי היכי דלא ליגע באיסור ואקשינן אי הכי רבי יוסי אומר יבור כלומר יברר אותן כולו ואל ישייר ממנו כלום ואי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ושרי אמאי קאמר רבי יוסי יבור. ופריק התם היינו טעמא דרבי יוסי דכיון דמחייבינן ליה למעט מההוא רובע אי משייר מיניה מידי מיחזי כמאן דמקיים כלאים בכרם והוה לוה כמאן דזרעיה בכרם דכיון דמעט מיניה פורתא ושייר גלי אדעתיה דניחא ליה בקיומי ההוא מידי דשייר:

כא. תני רב קטינא המוכר חטים לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע קיט(ו)נית לסאה למימרא דקיט(ו)נית מקבל רובע עפרורית לא מקבל והא אמר רבה בר חייא משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו נותן לו דמי חטים. לפי שהלוקח היה מקבלו עליו בדמי חטים, ושמעי' מיהא דעפרורית נמי מקבל. ואסיקנא לא שנא קטנית ולא שנא עפרורית, מיהו קטנית רובע, עפרורית לא מקבל אלא פחות מרובע:

כב. ושמעינן מינה דהבורר צרור מגורנו של חבירו נותן לו דמי חטים, דמזיק הוא, לפי שהלוקח היה מקבלו עליו בדמי חטים ועכשיו שבא זה ובררו אין בעל הגורן רשאי לערב בו צרור לכתחילה, ונמצא שזה שבררו הפסיד את בעליו דמי חטים כשיעורו. ואם תאמר יחזור הבורר ויחזיר לגורן את הצרור שבירר המנו, כיון דאסור לערב לכתחילה לא מיפטר בהכי, דהא איהו חטים מעלייא אפסידיה, ואי אמרינן זיל אהדריה לצרור לדוכתיה ואיפטר, אשתכח דבעל הגורן הוא דקא מערב ביה האי צרור לכתחילה. ועוד דכי היכי דבעל הגורן אסור לערב איניש מעלמא נמי אסור לערובי ביה. הילכך לית ליה תקנתא אלא לשלומי ליה דמי חטים. הילכך מקום שהחטים נמכרין במידה משלם לו חטין במדת הצרור ולא במשקלו, ומקום שהחטים נמכרין במשקל משלם לו לפי משקלו:

כג. ושמעינן מינה דכוליהי הני תערובתא קי"ל דמיחייב לוקח לקבלוניהו מיניה דמוכר, אי פריש מיניהו מידי, בין דפריש ממילא בין דאפרישי מריה בין דאפרשיה איניש דעלמא, לית ליה רשותא לשום בר נש למהדר ולערוביה, [ד]אם כן הכא גבי הבורר צרור מגורנו של חבירו אמאי מיחייב למיתב ליה דמי חטים, להדר ליה צרור דידיה בגויה וליפטר, אלא לאו ש"מ אסיר לאהדוריה ש"מ:

כד. והא דתניא המוכר חטים לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע קיט(ו)ניות לסאה שיעורים מקבל עליו רובע נישופית לסאה, והם שעורים שנשף בהם הרוח ונתרוקנו, עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. הני מילי גבי עדשים דעקרי להו מעקר, אבל חטים ושעורים דחצדי להו מחצד לא מקבל רובע עפרורית. ואע"ג דהא דחינן לה לבסוף, בדרך דילמא הוא דדחינן לה, מיהו פשטא דמילתא הכי משמע, ועוד דהא אסיקנא מעיקרא כדרב קטינא ודרבה בר חייא דעפרורית פחות (מארבע) [מרובע] מקבל אבל רובע לא ולא דחינן לה. ברם צריך [את] למידע דכולהו הני שיעורי דוקא באתרא דליכא מנהגא אחרינא בהכי, אבל באתרא דאיכא מנהגא אחרינא בהכי כמנהגא עבדי, דקימא לן הכל כמנהג המדינה:

כה. אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כלו. כלומר אם היה שם קטנית יתר מרובע לסאה אין אומרים ינפה את המותר ויעמידנו על רובע, שאלו מתחלה לא היה בו אלא רובע היה מקבלו, אלא חייב לנפות את כלו. אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וברובע לא טרח איניש למיזל לבי דינא ומחיל, ביתר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכוליה, ולא מחיל ולא מידי. ואמרי לה קנסא רובע שכיח ממילא, יתר מרובע לא שכיח ממילא ואיהו הוא דעירב וכיון דעריב קנסוה רבנן בכוליה. ונפקא מינה דאי אתברר דלאו איהו עריב לא קנסינן ליה אלא ימעט ויעמידנו על רובע:

כו. ואתינן לאותוביה לרב הונא מיהא דתנן גבי כלאים כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט, עד שלא יזרע. סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דבטיל אמאי ימעט, אלא לאו כיתר מרובע, וקתני ימעט, ולא קנסינן היתירא אטו איסורא. בשלמא למאן דאמר דינא אין קנסא לא, הכא גבי כלאים כיון דלא שייך לדינא לנפות את כולן ימעט, אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי לקנסיה לנפוייה כוליה. ואסיקנא לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי. והתירא הוא. אי הכי אמאי ימעט. ופרקינן משום חומרא דכלאים. כלומר דבדין הוא דאפי' רובע נמי לא צריך למעוטיה דכוליה היתרא, אלא משום חומרא דכלאים, דאי שרית ליה ברובע מצומצם חיישינן דילמא הוי ביה יתר מרובע ולאו אדעתיה, הילכך גזרו עליה למעוטיה מרובע, דאי נמי טעי בין פחות מרובע לכדי רובע ליכא איסורא דאוריתא. אבל בין פחות מרובע ליתר מרובע לא חיישינן, דלא טעו אינשי כולי האי:

כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פי' רבינו שמואל זצוק"ל ימעט דלא להוי רובע ואח"כ יזרענה וא"נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להן עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפ' כל שעה מהמלאה והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספרי נמי תנינא לה בהדיא התבואה [משישתרש] ואינו נראה לי כלל דכל זה לא נאמר אלא בכלאי הכרם שנאסרין בהנא' הענבים והזרעים אבל כלאי זרעים אינן נאסרין דהכי תנן בפ"ח דכלים כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה:

אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן. מסתברא לי דדוקא בטינופת אמרו אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות. הרשב"א ז"ל.

אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא. כתב רשב"ם ז"ל דנפקא מינה בין דינא לקנסא היכא דיזיעינן דלא עריב דאי דינא מנפה את כולו ואי קנסא לא מנפה מידי ואפילו מאי דאיכא יתר מרובע. ולא מחוור דודאי אף על גב דאיהו לא עריב לית ליה ללוקח לקבל אלא לרובע דביתר מרובע קפיד איניש שאם לא תאמר כן וכי לא קפיד לעולם אלא ודאי אפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עריב מנפה מאי דאיכא יותר מרובע אבל ברובע עצמו הוא דאיכא בין דינא לקנסא. וכתב החכם הגדול ר' יהודה בר חסדאי ז"ל דכיון דלא איבריר בשמעתין אי דינא או קנסא מסתברא דהיכא דאיכא יתר מרובע וידעינן בודאי דאיהו לא עריב דאינו מנפה אלא עד רובע וכמאן דאמר קנסא דספיקא הוא וקיימא לן בכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקילינן אצל המוכר שהוא הנתבע ולא מנפה ליה אלא עד רובע. ויפה אמר לפי שיטה זו. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב סתם בפרק י"ח מהלכות מכירה נמצא בהן יותר על השיעורים הללו כל שהוא ינפה את הכל ולא חילק. ולפי זה נראה שדעתו ז"ל שאפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עירב לא פלוג רבנן. וליכא בין דינא לקנסא אלא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל דלמאן דאמר דינא ילפינן דינא מינה בעלמא ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה דקנסא מקנסא לא ילפינן. ולפי פירושו נצטרך לדחוק במקצת השמעתין דאייתינן עלה. עד כאן לשון הר"ן ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב דנפקא מינה דלמאן דאמר קנסא לא מגבינן לה בבבל מיהו אם תפס לוקח מיניה ואפילו בסהדי לא מפקינן מיניה. עד כאן לשונו.
הא דאמרינן רובע לא טרח מסתברא דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למכרן קאמר ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חטיו לטחון עם צרורות. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש ולפיכך אין המוכר זקוק לטרוח בשביל רובע לסאה שאין דרך בני אדם לטרוח בשלהם לנפות בשביל תערובת שיעור מועט כזה. אי נמי ברובע לא הטריחו על המוכר לנפות כיון שהוא מצוי. יותר מרובע טרחא וכיון דטרח טרח בכוליה הלכך זקוק הוא המוכר לטרוח לנפות את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע אתיהיב ליה מאת המוכר שיעורא דרובע למחילה דאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יותר מרובע.

כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. ודבר מצוי הוא שיש בסאה חטים תערובות עד רובע ממין אחר הלכך כיון דאורחייהו בהכי אין בזריעתם משום כלאים אבל כשיש בסאה רובע שלם ממין אחר ימעט מרובע ויזרע. ורבינו ז"ל פירשה במחובר וכשיש בו רובע ממין אחר ימעט ויתלוש מן המין האחר עד שלא ישאר שם רובע בסאה אף על גב דקיימא לן זרוע מעיקרו בהשרשה הני מילי לענין כלאי הכרם דכיון דאשרושי תו לית להו תקנה אבל כלאי זרעים אין נאסרים בהנאה אלא שהזורע והמקיים לוקה ומביא ראיה מהא דאמרינן לקמן משום דמיחזי כמקיים כלאים ולא נקט כזורע כלאים. ויש לי להביא ראיה דבזרעין תלושין איירי מדאמרינן עלה בירושלמי במסכת כלאים כיצד ימעט או יפחות או מוסיף על סאה וגרסינן נמי בפרק בית השלחין בענין הא דתנן יוצאין בחולו של מועד על הכלאים ועד כמה אמר רב שמואל בר יצחק כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פירוש וכדרך שאמרו בבא לזרוע דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט כך אמרו במחובר ואי סלקא דעתך דמתניתין במחובר הוה ליה למימר עד כמה כדתנן כל סאה שיש בה רובע כו' ולא הוה ליה למימר אמר רב שמואל בר רב יצחק כיון שהוא משנה שלימה במחובר שהמשניות ידועות היו לכל ואין זה דרך התלמוד להזכיר האמוראים על הבאת משנה מפורשת בלא דיוקא. ויש לדחות דאיצטריך לרב שמואל בר רב יצחק לאשמועינן דאין שלוחי בית דין עוקרין יותר משיעור הראוי ומשום קנס. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי ומסוגיא בפרק משקין שהדין כך בין במחובר בין בבא לזרוע דכל סאה שיש לה רובע ממין אחר ימעט ומעתה יתכן שהמשנה כוללת שני הדינים והיינו דאמרי משום דמיחזי כמקיים כלאים ולענין מחובר נקט האי לישנא. ויש לומר דלענין תלושין נמי נקט והכי פירושו שאר בני אדם דזורעין מין אחד בתערובת פחות מרובע ממין אחר שרי אבל הכא כמקיים כלאים מיחזי כלומר כמאן דניחא ליה בכלאים כיון שבורר מקצת ומניח מקצת מדעת וכיון שהוא מגלה דעתו דניחא ליה באותו תערובת הוי ליה תורת כלאים ואסור לעשות מעשה שניכר ממנו דנימא ליה בכלאים ומתורת כלאים אנו למדין כן שאסרה תורה לעשות גדר וקיום לכלאים אף על פי שלא זרען ודרשינן לה מדכתיב כלאים שדה מיהו זריעת כלאים לא מיקרי כיון שהוא זורע כדרך הזורעים מין אחד ומשום גלוי דעתו לא מיקרי זורע כלאים סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי ולא אמרינן שהוא זקוק לברור ולעקור משם כל הנמצא בו ממין אחר ולמאן דאמר קנסא קא מקשינן דודאי כיון דקתני ימעט אלמא רובע לא שכיח וכיתר מרובע דמי לגבי כלאים הלכך הוה ליה למימר דכיון דלא שכיח איהו הוא דעריב ולמקנסיה בכוליה רובע לעקור את כולן ואף על גב דגבי מוכר אמרינן דרוב שכיח והוי מחילה ולא אמרינן דערובי עריב היינו טעמא דמילתא דרובע שכיח ולא שכיח אי נמי ספק שכיח ספק לא שכיח וגבי מכר אזלינן לקולא גבי נתבע וחשבינן ליה כמאן דשכיח ולא יחזיר לו מוכר כלום וגבי כלאים אזלינן לחומרא ודנין אותו כיתר מרובע דלא שכיח כך פירשה רבינו יצחק ז"ל. ולמאן דאמר דינא ליכא לאותובי מיניה דהא דרב הונא דאמר אם בא לנפות כו' טעמא משום מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וכיון דטרח ביותר מרובע יש לו לטרוח בכולו דלא מחיל לוקח מידי אלא היכא דאין דרכו לטרוח אבל לענין כלאים כיון דפחות מרובע ממין אחר כמין אחד דמי משום דשכיח תערובת דידיה ומותר לזרוע לכתחלה היכא דאיכא נמי רובע או יותר מרובע כיון שימעט מרובע שרי דשוב אין שם כלאים הלכך ליכא לאותובי מידי מינה לרב הונא. ויש לפרש עוד דלמאן דאמר דינא נמי מקשינן מינה כיון דבעלמא כשיש שם יותר מרובע דרך בני אדם לטרוח ולנפות את כולו לענין כלאים נמי כשני מינים דמי והוה לן למימר שיברור את הכל. ולשון ראשון עיקר דכוליה סוגיא פחות מרובע איירי וליכא למימר דעריב ביה מידי ולא שייך למקנס בה כלל. אי הכי אמאי ממעט משום חומרא דכלאים. פירוש דגזרינן רובע אטו יותר מרובע דהוי כלאים וצריך למעט הלכך ברובע נמי ימעט ובמיעוט מיהת סגי אף על גב דגזרינן אטו יתר מרובע דהא ביתר מרובע נמי במיעוט סגי מן התורה כיון שממעט מרובע שוב אין שם כלאים אלא דקנסא בעלמא הוא דאמרינן ביתר מרובע שיבור את הכל וגזרה לקנסא לא קנסינן ולפיכך רובע מיהת במיעט סגיא. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יברור. פירוש אי אמרת בשלמא רובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דרובע לא שכיח וחיישינן דלמא ערובי עריב בהא פליגי תנא קמא ורבי יוסי דתנא קמא סבר בין רובע בין יתר מרובע ימעט דלא קנסינן לבור את הכל ודלא כמאן דאמר קנסא ורבי יוסי סבר כיון דלא שכיח אמרינן הוא דעריב וקנסינן ליה לבור את הכל וליכא לסיועי למאן דאמר קנסא מדרבי יוסי דהא איכא למימר משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי וליכא למילף מינה לענין מכר ומלתיה דתנא קמא איכא לאותובי למאן דאמר קנסא דהא אפילו גבי כלאים לא קנסינן היתרא משום איסורא. אלא אי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא והכא אמרינן דשכיח מאי טעמא דרבי יוסי דאמר יבור דיו שימעט משום גזרה דיתר מרובע ולמה הוא מחייבו לבור דהא יותר מרובע גופיה אין צריך לבור אלא מקנסא והיא גופה קנסא ואנן ניקום ונגזור גזרה לקנסא לומר דברובע נמי יבור. והוה מצי לשנויי דבהא פליגי דתנא קמא סובר רובע שכיח ורבי יוסי סבר שכיח ולא שכיח הלכך רובע דכלאים כיותר מרובע דמי אלא דלא ניחא לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בכהאי גוונא שיחלקו אם רובע שכיח או אם שכיח ולא שכיח. ופרקינן התם היינו טעמא דרבי יוסי משום דמיחזי כמקיים כלאים כיון דחזו ליה שהוא ממעט ויודעים שזה זרוע כלאים ולא ידעי דבמיעוט סגיא וכי חזו ליה שהוא מניח שם מאותו המין אומרים שהוא נמלך מעקור הכלאים אחר שעקר מקצתם. ואם באנו לפרש דהא דמותבינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי למאן דאמר נמי דינא קמקשה דכיון דטרח איניש טרח בכוליה הלכך תורת כלאים על כל הרובע וצריך לבור את הכל לא מסתגיא לן סוגיא כלל דהיכי משני עלה ואזיל דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ומשום חומרא דכלאים נמעט כלומר דגזרינן אטו יותר מרובע ויותר מרובע מן הדין יש לו לבור את הכל דתורת כלאים על כל הרובע ואם כן כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע הוה לן למימר נמי יבור שהרי ביתר מרובע אם ימעט ולא יבור הכל לא תיקן כלום לענין כלאים ועכשיו כשאתה גוזר רובע אטו יותר מרובע מה תועלת במה שאתה אומר ימעט. ועוד מאי האי דמקשינן אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יבור והא ודאי כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע צריך לבור כמו יותר מרובע שיש לו לבור מן הדין לא מקנסא אלא שמע מינה דלמאן דאמר קנסא בלחוד מקשינן ושקלינן וטרינן וכמו שפירשנו כן נראה בעיני. ולמאן דאמר דינא לא קשיא ולא מידי דלעולם רובע דכלאים כיתר מרובע דמי ואפילו הכי ימעט ודיו והוא הדין ליותר מרובע דלא שייך למימר מנפה את כולו למאן דאמר דינא אבל לענין מכר משום דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורבי יוסי דאמר יבור סבר דקנסינן היתרא משום איסורא ומכל מקום הוה מסתייע למאן דאמר דינא ממילתיה דתנא קמא דלא קנס דהלכה כרבים מיהו למסקנא הוא הדין נמי מפרשינן למאן דאמר דינא דטעמא דדבי יוסי דאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים כי היכי דאסיק תלמודא למאן דאמר קנסא וטעמא מעליא הוא אי נמי משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי ולפיכך יבור דרובע דכלאים כיתר מרובע דמי דלא שכיח ולעולם גבי מכר לא קניס אפילו ביתר מרובע. הר"י ז"ל בעליות.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו יש מפרשים דאלישנא דקנסא קא מקשה ויש מפרשים דאלישנא דדינא קא פריך. והנכון בעיני מה שכתב הרא"ם ז"ל דכל הני תא שמע דמייתינן לאו אלישנא דדינא וקנסא קפרכינן אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קמייתינן להו והכין מיפרשה כולה שמעתא שפיר טפי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דהכי מקשינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דפירי דזריעה שפירי נינהו מפירי דאכילה הלכך קשיא בין למאן דאמר דינא בין למאן דאמר קנסא דלמאן דאמר דינא קשיא משום דלענין כלאים נמי בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ואפילו הכי אמרינן דנהי דמרובע קפדי במיעוטא סגי דקאמר ימעט ולא קאמר יבור ואם איתא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב הכי נמי הוה לן למימר דכיון דטרת טרח בכוליה. ולמאן דאמר קנסא נמי קשיא דכיון דרובע דפרי דזריעה משום דפירי שפירי נינהו כיתר מרובע דפירות דאכילה מיהו הוי לן למימר הכא דכיון דאית בהו רובע איהו עריב והוה לן למקנסיה בכוליה. ושני ליה דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי שאין הפרש כלל בין פירות של זריעה לפירות דאכילה אלא דמשום חומרא דכלאים אמרו ימעט דלא ליתי לאיחלופי ביתר מרובע הלכך במיעוטא סגי. עד כאן לשונו.

בד"ה נותן לו כו' ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם כו' עכ"ל ר"ל משום דאפלוגתא דר"ש ורבנן קאמר בפרק הגוזל אימור דאר"ש בדבר שעיקרו ממון בדבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו לא אמר הוצרכו לומר דהך דהכא לא דמי ליה ומקרי שפיר עיקרו ממון לכ"ע וק"ל:

בד"ה סאה שיש כו' ואלישנא דקנסא פריך כו' עכ"ל ר"ל דרשב"ם לפי שיטתו דמפרש ליה ימעט קודם שיזרענו לא שייך ביה כלל קנסא אבל לפי מה שפירשו התוס' דע"כ מיירי אחר זריעה שפיר שייך ביה קנסא על שעבר וזרע כלאים וקנסינן ליה פחות מרובע אטו רובע מיהו ק"ק דלא דמי דהכא קנסינן משום דעריב ומי יימר דלאו כוליה עריב משא"כ בכלאים דלא שייך למימר הכי ובחידושי הרמב"ן כתב דהתם נמי שייך דילמא עריב אפי' ברובע דפירי דזריעה פירי שפירי אינון ומש"ה קנסינן ליה לעקור ואפ"ה לא קנסינן אלא למעט כו' עכ"ל ע"ש:

גמ' מאי לאו הוא הדין לחטין ולשעורין. ר"ל דאל"כ מאי שנא עדשים מחטין ושעורים דהמקשה לא ידע שום חילוק ביניהם ולכך הוה סלקא דעתיה דהוא הדין לחטין ולשעורין דמקבל עליו רובע עפרורית והא דלא תנא עפרורית גבי חטים ושעורים משום דגבי חטים ושעורים משכחת דברים טינופים אחרים כגון קטנית גבי חטים ונשבית גבי שעורים ואורחא דמלתא קתני וגבי עדשים לא משכח לשנות כי אם עפרורית ולכך תנא עפרורית גבי עדשים והוא הדין גבי חטין ושעורין לכך בתר דשני ליה שאני עדשים דמעקר עקרי להו פריך אלא טעמא דעדשים וכו' תפשוט מינה וכו' ר"ל דבשלמא מעיקרא דלא סלקא דעתין שיש חילוק בין עדשים לחטין ושעורין ואע"ג דלא קתני עפרורית כי אם גבי עדשים אין בכך כלום דליכא למטעי כיון דליכא שום טעם לחלק ביניהם והוה סלקא דעתין דהוא הדין חטים ושעורים דמאי שנא והוה סלקא דעתין למפשט מינה דבכל מילי מקבל רובע עפרורית אבל השתא דאמרת שיש טעם נכון לחלק בין עדשים לחטים ולשעורים א"כ נפשוט מינה אפכא דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית אבל גבי חטים ושעורים לא מקבל כלל דאל"כ ה"ל לתנא למיתני נמי עפרורית גבי חטין ושעורים ולא הוה ליה למיתני גבי עדשים כיון דאיכא למימר דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית משום דמיעקר עקרי להו משא"כ גבי חטים ושעורים אלא ודאי התנא דוקא נקט הכי וק"ל:

תוס' ד"ה נותן לו דמי חטים וכו' דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו כן צריך להגיה. ולר"י נראה וכו' שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזלן ליפטר כו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים והשתא אתי שפיר דריב"ם סבירא ליה דברייתא זו אתא כרבי שמעון דסבירא ליה דבר הגורם לממון כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב השורף לשלם לגזלן אע"ג דהחמץ אינו ממון דהא אסור בהנאה הוא מכל מקום אם לא נשרף והיה בעין היה הגזלן יכול לפטור עצמו בו להשיבו לנגזל והיה אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא שם במתניתין אבל עכשיו מוכרח הגזלן לשלם להנגזל חמץ אחר או ממון בעד החמץ שגזל ממנו והיינו גורם לממון שגורם להגזלן לשלם להנגזל ממון אחר וה"ה הכא בבורר צרור מתוך גורנו אע"ג שהצרור אינו ממון מכל מקום הבורר גורם שחברו יצטרך ליתן במקומו ללוקח חטים יפים ולר"י נראה דהכא אפילו לרבנן הוי ממון דדוקא התם דהחמץ אסור לכולי עלמא ואינו שוה לשום אדם אלא שהגזלן יכול לפטור עצמו בו אבל הכא גבי בורר צרור וכו' מקרי שפיר ממון אפילו לרבנן:

ד"ה סאה שיש בה רובע וכו' ואלישנא דקנסא פריך וכו'. ר"ל דהרשב"ם דאיירי נמי שעדיין לא זרעו וא"כ לא שייך הכא קנסא לכך דחק ופירש דאלישנא דדינא פריך אבל התוס' שמפרשים דאחר שנזרע ונשרש איירי שייך שפיר קנסא על שעבר וזרע כלאים נראה יותר לפרש דאלישנא דקנסא פריך כמו שמפרש והולך:

ר"ש בד"ה חטין כו' לוקח כו' הס"ד:

בד"ה אלא טעמא כו' כ"כ תפשוט מיהא כו' ' הד"א:

בד"ה כל סאה כו' זרוע מעיקרו בהשרשה כו' נ"ב פירוש שנזרע התבואה בכרם שהיה לו מקדם נאסר מיד כשהשריש אפילו לא הוסיף מאתים כו':

גמרא לעולם חיטי ושערי מקבל עפרורית כו'. פשוט דל"א כן אלא לדחויי סייעתא אבל מ"מ הדין אמת כדמוכח מדתאני ר"ק וליכא דפליג עליה. לכן תמיהני על הסמ"ע בר"ס רכ"ט שכתב ואיכא מ"ד דגם בהן מקבל עפרורית ובברייתא כו' ומשמע דר"ל דאף רובע מקבל. והש"ך שם השיג על איכא מ"ד קמא שבדבריו וע"ז שתיק ליה:

ר"ש ד"ה נותן לו דמי חטין. והזורע כלאים כו' דבההוא שעתא קגזיל ליה מיד כו'. ואף דאינו נאסר עד שתשרש. עי' ברא"ש בפ' לא יחפור סי' י"ז:

ר"ש ד"ה כל סאה. אבל אם נשרשו כו' שכבר נאסרו בהשרשה כו'. ול"נ דאפי' לשיטתו דכלאי זרעים נאסרים. משכחת לה בדזרע בלא ידע דאינו נאסר בהשרשה כדמוכח בפ"ה דכלאים מ"ו:

תד"ה סאה. דלשון ימעט משמע שכבר נשרשו. אינו מובן. ואולי דט"ס הוא וצ"ל שכבר נזרעו ורצונם דאילו קודם שנזרעו יש תקנה ג"כ להוסיף על הסאה כדאיתא בירוש' הביאו המפרשים שם. אך בלשון ימעט נכלל ג"כ תקנת ההוספה ע"ש בפי' הרמב"ם וכ"מ לישנא דהירושלמי:

רשב"ם ד"ה נותן כו' דהא פסקינן הלכתא בב"ק. קשה לי הא מרא דשמעתא הוא רבה והוא סובר בב"ק דהשורף שטרותיו של חבירו פטור. ומה"ט הוצרכו תוס' באמת לחלק וליתא לקושית מהרש"א:

נותן לו דמי חטין. שהרי הפחיתו במדה דאיהו הוה מזבין ליה עם החטין דעפרורית מקבל לוקח אבל לחזור ולערב אינו יכול דהשתא עושה עולה בידים וכתיב (ויקרא יט) לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע''כ של מוכר וכשבורר הצרור ומשליך חוץ היזק בידים הוא שאותן צרורות היו לו שוין כמו חטין וא''נ לא חשיבי ליה היזק גמור דמ''מ הן גופן אינן שוין כלום ליחייב מיהא משום דינא דגרמי כגון השורף שטרותיו של חבירו והמקדש בכרם והזורע כלאים בשדה חבירו דבההיא שעתא קגזיל ליה מיד ממונו אע''פ שאינו ניכר דהא פסקינן הלכתא בב''ק (דף ק.) [כר''מ דדאין דינא דגרמי ואמרינן נמי התם הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי וגרמא בנזקין דקיי''ל דפטור היינו כגון שולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן שההיזק ניכר אבל אינו עושה אותו בידים אלא גורם עכשיו שיבא היזק ממילא לאחר זמן אבל דינא דגרמי בידים הוא מזיק אלא שאין ההיזק ניכר]: ומשני קטנית מקבל עליו רובע. כדתני רב קטינא אבל עפרורית פחות מרובע משהו הוא דמקבל אבל רובע בעפרורית כיתר מרובע בקטנית לא מקבל: חטין מקבל עליו כו'. כלומר אם חטין מוכר לו מקבל עליו לוקח כו' קטנית אורחיה לגדל בחטין ונישובת בשעורים ועפרורית בעדשים. נישובת קש שניזרה בנישוב: מאי לאו הוא הדין לחטין ושעורין. דמקבל עליו רובע עפרורית והאי דקתני לה גבי עדשים אורחא דמילתא קתני שמיני טנופת הללו מצוין זה בכה וזה בכה: דמיעקר עקרי להו. ולא קוצרין הלכך שכיח בהו עפרורית טפי: אלא טעמא כו'. כלומר כיון דאמרת דמיעקר עקרי להו והלכך שכיח בהו עפרורית טובא א''כ דוקא נקט בעדשים רובע עפרורית משום דשכיחי בהו אבל חטי ושערי אין לומר רובע עפרורית דהא לא שכיח כ''כ תפשוט מהא סיוע לדבריך שהיית מתרץ עפרורית פחות מרובע דאם איתא דה''ה לחטי ושערי ליתני רובא עפרורית בחטין ואנא אמינא כ''ש בעדשים: לעולם. אימא לך חטי ושערי מקבל רובע עפרורית ודקשיא לך ליתנייה גבי חטין וכ''ש עדשים בעדשים איצטריכא ליה כו': אמר רב הונא אם בא. לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טנופת יותר מרובע ובא לוקח לנפותו לדעת אם יש שם יותר מרובע ונמצא בו יותר: מנפה את כולן. ויחזיר לו המוכר חטין כנגדן או מעות ולא יאמר רובע כבר מחלת והמותר אשלם לך: אפירי שפירי יהיב. דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לנפותו בשביל דבר מועט והלכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לנפותו דכי אמר ליה מוכר ללוקח אני אומר שפירות יפין הן ואם תאמר אינן יפין או טרח ונפה אותם או אייתי ראיה כמה יש טנופת ואשלם לך ובשביל רובע לא טרח דיצא שכרו בהפסד טרחו אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כולו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והלכך לא מחיל ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר: ואמרי לה קנסא. דמן הדין אפי' טפי מרובע מחיל איניש ואפירי דלאו שפירי מכל וכל יהיב לוקח זוזי שיודע הוא דדרך תבואה להיות בה טנופת ומחיל הלכך רובע לא קניס דהא שכיח וליכא למימר דערובי עריב בידים אבל יתר מרובע לא שכיח בתבואה ואיכא למימר דאיהו המוכר הוא דעריב בידים וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה דאיכא למימד כוליה עירב ונפקא מינה דאי ידעינן ביה דלא עריב אפי' טפי מרובע הוי מחילה וקנה לוקח והיינו דאיכא בין דינא לקנסא: מיתיבי. אלישנא קמא דאמרי ליה דינא קפריך ולא אקנסא: כל סאה. תבואה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט דלא ליהוי רובע ואח''כ יזרענו וכן פי' רבינו חננאל א''נ נזרעו אלא שלא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם עוד תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים בפרק כל שעה (דף כה.) מהמלאה והזרע זרוע מעיקרו בהשרשה ובספרי נמי תניא לה בהדיא התבואה משתשריש: סברוה דרובע דכלאים. האוסר התבואה משום כלאים חשוב הוא מן התורה ולא בטיל כי היכי דחשיב יותר מרובע טנופת לגבי מכירה דלא בטיל והוא הדין דפחות מרובע דכלאים בטל כרובע דטנופת: וקתני ימעט. ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו פחות מרובע ואע''ג דאיסור כלאים חמור הוא שאין ב''ד יכולין להפקיע איסור אפ''ה לא מחמרינן ביה למימר דכיון דטרח ליטרח בכוליה לנפותו כולו כ''ש גבי מכירה דקיל שהרי ב''ד יכולין להפקיר ממון של זה לחבירו דהוו להו למימר ימעיט ויעמידנו על שיעור הבטל דהיינו רובע ואע''ג דאפירי שפירי יהיב אינש זוזי ובטפי מרובע עביד דטרח בכוליה ולא מחיל אפ''ה כיון דרובע מחיל איניש בטפי מרובע נמי יעמידנו על רובע ולא ינפה את כולו וקשיא לרב הונא דאמר מנפה את כולו ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי טעם דטנופת לטעם דכלאים כל כך דהתם במחילה תליא מילתא דרובע מחיל איניש משום טרחא אבל יותר מרובע לא מחיל איניש אפי' פחות מרובע שבו דנקל לו לטרוח בכולו מאחר שמתחיל אלא דעדיפא מינה קמתרץ ליה: כרובע דהכא דמי. דשניהן בטלין מן הדין והלכך די במיעוט דהא אפי' מיעוט לא הוה צריך דהא בטיל אלא חומרא בעלמא הוא כדמפרש ואזיל אבל יותר מרובע דכלאים אימא לך שאם בא למעט ממעט את כולו: אי הכי. דמשום חומרא דכלאים ממעט ולא מן הדין:

נותן לו דמי חטין. פי' ריב''ם דהיינו כר''ש דאמר (ב''ק צח:) דבר הגורם לממון כממון דמי דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח [ובא אחר ושרפו] ולר''י נראה דאתי אפי' כרבנן דהתם ודאי לאו כממון דמי שאינו שוה לשום אדם כלום אלא. לגזילה ליפטר בו אבל הכא הוי כאילו גזל חטין עצמן שהוא מוכר צרורות לכל אדם כמו חטין ולא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם ניירא בעלמא הוא דקלא ליה ולא את החוב: סאה שיש בה רובע ימעט. פי' ר''ש ימעט ואח''כ יזרענו א''נ אם נזרעו ולא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם תקנה שכבר נשרשו ונאסרו בהשרשה ואין נראה דלשון ימעט משמע שכבר נשרשו ור' יוסי נמי דקאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים וקודם שנזרעו לא מיחזי כמקיים כלאים ועוד דבפרק קמא דמ''ק (דף ו. ושם) מייתי לה בהדיא על זרעים המחוברים אלא דנראה דמיירי הכא במחוברים לקרקע ומה שפירש דאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי פרק כל שעה (פסחים דף כה.) אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרין הן באכילה ובהנאה כדמשמע פרק כל הבשר (חולין דף קטו.) דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו דהא כל שתיעבתי לך הוא ומשני מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך כן ואלישנא דקנסא פריך דקתני ימעט ולא קנסינן פחות מרובע אטו רובע אבל אלישנא דדינא לא מצי פריך דלא דמי דהתם משום דטפי מרובע לא מחיל כו' כדפירש ר''ש גופיה דה''מ לשנויי הכי ומיהו יש ליישב דפריך נמי אלישנא דדינא שפיר דכל שדרך בני אדם להסיר כלאים הוי אם לא הסירם ולכך הואיל ודרך בני אדם כשבאין לנפות מנפין הכל בכלאים נמי ליהוי כלאים עד שיסיר הכל מכל מקום ללישנא דקנסא מיושב טפי והוי מצי לשנויי דסבר כר' יוסי דאמר יבור אלא רוצה להעמיד כדברי הכל:

דף צד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד