בבא בתרא צו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - א

דתניא: הבודק את החבית של יין, וטועם אותה ^[68] לראות שלא החמיצה, כדי להיות מפריש עליה תרומה, והולך. כדי שיוכל תמיד להפריש ממנה תרומה ומעשר על יין אחר של טבל שהוא רוצה לשתות.

ואחר כך נמצאת החבית, כשבדק אותה, וראה שנעשתה חומץ, ושוב אינה ראויה להפריש ממנה על יין אחר, לפי שחומץ ויין שני מינים הם, ואין תורמין ממין על שאינו מינו. ^[69] ומאחר שאין ידוע מתי החמיצה, אנו צריכים לדון למפרע על כל היינות שהופרש עליהם תרומה ומעשר מחבית זו מאז הבדיקה הקודמת -

כל ג' יום, ודאי. מכאן ואילך - ספק.

והוינן בה: מאי קאמר?

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: הכי קאמר: כל שלשה ימים הראשונים שלאחר הבדיקה הקודמת, מוחזקת היא החבית בודאי יין, שעדיין לא החמיצה, וכל הטבלים שתרם ממנה עליהם באותם ימים, הרי הם בחזקת מתוקנים.

מכאן ואילך, עד שנמצאת חומץ, הרי היא בספק, וכל הטבלים שתרם ממנה עליהם ספק טבל הם, וצריך לחזור ולתקנם.

מאי טעמא?

כי חמרא, מעילאי עקר. היין כשהוא מחמיץ, הוא מתחיל להחמיץ מלמעלה כלפי מטה. והאי טעימיה, ולא עקר. כשהוא טעם אותו בפעם הקודמת מלמעלה, הוא עדיין לא התחיל להחמיץ. ^[70]

ואם תמצא לומר בתר דטעימיה עקר. אפילו אם נאמר שמיד לאחר טעימתו התחיל היין להחמיץ, עדיין אינו נעשה חומץ עד שלשה ימים. לפי שדרך היין המחמיץ, שבתחילה הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא, רק ריחו הוא של חומץ, ואילו טעמו עדיין יין, עד שלסוף שלשה ימים נעשה גם טעמו חומץ. ^[71]

וכל יין שריחיה הוא חלא וטעמיה חמרא, חמרא. כל יין שריחו חומץ וטעמו יין, דינו כיין, כי הולכים אחר הטעם.

ולכן כל שלשה ימים הראשונים שטעמו עדיין יין, הוא ודאי יין, ורק מכאן ואילך הוא ספק. ואפילו בשלשה ימים האחרונים הוא רק ספק חומץ, כי שמא התחיל להחמיץ רק לפני שלשה ימים, ועד עתה היה טעמו יין, ורק עכשיו נעשה גם טעמו חומץ ודינו כחומץ.

ורבי יהושע בן לוי אמר: כוונת הברייתא היא לומר, שכל שלשה ימים האחרונים שמלפני הבדיקה הנוכחית שנמצאה החבית חומץ, הרי היא ודאי חומץ, והתרומה שהופרשה ממנה על יין אחר לא חלה, ומותרת לישראל [לאחר שיעשר אותה].

מכאן ולהלן [למפרע], עד הבדיקה הקודמת, הרי היא ספק חומץ, וצריך לחזור ולעשר את הטבל, אך התרומה עצמה אסורה לישראל מספק.

מאי טעמא?

משום שחמרא, מתתאי עקר. היין מחמיץ מלמטה כלפי מעלה, ואימור עקר ולאו אדעתיה. יתכן שבשעה שהוא טעם את החבית בפעם הקודמת מלמעלה, כבר התחיל להחמיץ מלמטה, והוא לא הרגיש בכך. ^[72]

ואם תמצא לומר מעילאי עקר, אפילו אם נאמר שהיין מחמיץ למעלה למטה, והא טעימיה ולא עקר, והרי הוא טעם אותו מלמעלה ולא הרגיש שהחמיץ, וזה סימן שאז עדיין לא התחיל להחמיץ, מכל מקום, יש לחשוש דלמא בתר דטעימיה עקר. שמא מיד אחר שטעם התחיל להחמיץ, וקיבל ריח חומץ. ואף שטעמו עדיין יין -

הוה ריחיה חלא, וטעמיה חמרא. וכל יין שריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא. דינו כחומץ.

ולכן הוא בספק חומץ במשך כל הזמן מאז הבדיקה הקודמת, מלבד שלשת הימים האחרונים, שאז הוא ודאי חומץ, שהיות והוא מצא אותו עכשיו כשטעמו כבר החמיץ, ודאי התחיל לקבל ריח חומץ כבר שלשה ימים קודם. והרי כל שריחו חומץ, דינו כחומץ.

דרומאי, חכמי הדרום, מתנו משמיה דרבי יהושע בן לוי, שכך פירוש הברייתא:

שלשה ימים ראשונים לאחר הבדיקה הקודמת, ודאי יין.

שלשה ימים אחרונים שלפני הבדיקה הנוכחית, ודאי חומץ.

ומה שנאמר בברייתא "כל ג' יום ודאי", הכוונה היא בין לשלשת הימים הראשונים בין לשלשת הימים האחרונים.

ואילו כל הימים האמצעיים - ספק.

והוינן בה: הא גופא קשיא. שלדברי חכמי דרום, הברייתא סותרת את עצמה. אמרת שלשה ימים ראשונים ודאי יין, משום שאפילו אם מיד אחר הטעימה התחיל להחמיץ, עדיין הוא יין למרות שריחו כבר חומץ. אלמא: ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חמרא.

והדר אמרת, שלשה ימים אחרונים ודאי חומץ, שכבר קיבל אז ריח חומץ. אלמא: ריחיה חלא וטעמיה חמרא - חלא!

ומשנינן: לעולם הברייתא סוברת שהולכים אחר הטעם, ולכן בשלשה ימים הראשונים הוא עדיין יין. ומה שנאמר שבשלשת הימים האחרונים הוא ודאי חומץ, מדובר כגון דאשתכח חלא סיפתקא. שבבדיקה הנוכחית הוא מצא שהפך לחומץ חזק מאוד, דאי לאו דעקר תלתא יומי, לא הוה משתכח חלא סיפתקא. שלולי שהוא כבר שלשה ימים חומץ, לא היה מגיע לדרגת חומץ כל כך חזקה. אלא ודאי שכבר לפני ששה ימים התחיל להחמיץ, ולאחר שלשה ימים נעשה חומץ, ומאז התחזק והתחזק עד שהגיע לדרגתו הנוכחית. ^[73]

וחוזרת עתה הגמרא לבאר את תשובת רב יוסף לאביי, שמברייתא זו ניתן לפשוט את השאלה ביין הנמכר בחנות, האם דינו כיין ומברכים עליו בורא פרי הגפן, או לא.

יין הנמכר בחנות הוא יין גרוע, שריחו חומץ ורק טעמו יין, ודינו מבואר בברייתא זו לכל אחד מהאמוראים, כפי שהוא מפרש את הברייתא.

ושואלת הגמרא: כמאן פשט ליה? כמי האמוראים הללו פשט לו רב יוסף לאביי? שאם הוא מפרש את הברייתא כרבי יוחנן, הרי פשט לו שיין הנמכר בחנות דינו כיין. ואם הוא מפרש כרבי יהושע בן לוי [לפי הפירוש הראשון], פשט לו שדינו כחומץ.

פליגי בה רב מרי ורב זביד -

חד אמר, פשט לו כרבי יוחנן.

וחד אמר, פשט לו כרבי יהושע בן לוי.

איתמר: המוכר חבית יין לחברו, והחמיצה בבית הלוקח כשהיא עדיין בתוך החבית של המוכר -

רב אמר: כל שלשה ימים הראשונים אם החמיצה בהם, הרי היא ברשות מוכר והמקח טעות, שודאי כבר בשעת המכירה התחיל להחמיץ והיה בו ריח חומץ. ^[74] והרי זה כאילו מכר לו חומץ במקום יין.

מכאן ואילך אם החמיצה, הרי היא ברשות לוקח. כי יתכן והתחיל להחמיץ רק ברשותו. ^[75]

הערות

^[68] כך מפרש רשב"ם, והיינו שעישר קודם את אותו מעט שטעם [שהרי החבית צריכה לישאר טבל כדי שיוכל לעשר ממנה]. והתוס' כתבו, שלא היה צריך לידחק, אלא יש לפרש שבדק על ידי הריח, שאם הריח הוא של יין, ודאי הוא יין, ורק לפעמים הריח של חומץ אף שהוא יין. וכתבו עוד, שההכרח של הרשב"ם הוא מהנאמר לקמן "והאי טעימיה ולא עקר", ומשמע שטעם ממש. תוס' ד"ה הבודק.

^[69] אליבא דרבי בפרק המוכר את הספינה [פד ב]. אבל לרבנן שם, רק לכתחילה אין מפרישין מזה על זה. אבל בדיעבד התרומה חלה. רשב"ם. וראה שם תוס' ד"ה יין.

^[70] שאם היה מחמיץ מלמטה למעלה לא היה רבי יוחנן יכול לומר שג' ימים ראשונים ודאי יין, שהרי שמא כשטעם מלמעלה כבר היה ריח חומץ מלמטה זה יומיים, ולאחר יום יהיה הכל חומץ גמור. אבל אין לומר שאילו היה מחמיץ מלמטה, שמא כשטעם מלמעלה כבר היה אפילו טעם חומץ מלמטה, שלא מסתבר שיהיה חומץ גמור מלמטה, ולמעלה לא יהיה אפילו ריח חומץ. תוס' ד"ה מאי [א].

^[71] ובשעת טעמתו גם ריח חומץ לא היה.

^[72] טעם זה לבד אינו מספיק. כי מדוע כל שלשה ימים אחרונים ודאי חומץ, והרי יתכן שעד עתה היה רק ריח חומץ ועכשיו נגמר חימוצו. אלא ודאי מוכרחים לטעם השני, שכל דבר שריחו חומץ - חומץ. ואם כן, מנא ליה להגמרא בכלל שרבי יהושע בן לוי סובר מתתאי עקר, וחולק על רבי יוחנן בזה, שהרי גם אם מעילאי עקר, אפשר לומר שהטעם הוא משום שכל שריחיה חלא - חלא, כמו שהגמרא מסיקה. אלא שהגמרא סוברת שכך האמת, שזו דעת רבי יהושע בן לוי שמתתאי עקר. תוס' ד"ה מאי [ב]. והרשב"ם כתב, שהוצרכו לטעם זה כדי להכניס בספק גם את שעת הבדיקה עצמה, שאם היה עקר מעילאי, הרי שלפחות בשעת הבדיקה עצמה ודאי שהוא יין, אבל אם מתתאי עקר, יתכן שכבר עכשיו התחיל להחמיץ מלמטה, ואם תרם משם עכשיו, הרי הוא ספק תרומה.

^[73] ורבי יוחנן אינו מעמיד את הברייתא באופן כזה. או שהוא חולק לגמרי על סברא זו שגם בחומץ חזק אינו נעשה ביותר משלשה ימים. רשב"ם.

^[74] ואפילו אם הלוקח שתה ממנו בשעת המכירה ולא הרגיש ריח חומץ, אנו אומרים שהלוקח לא טעם אותו היטב, שהדבר ודאי שכבר היה בו ריח חומץ. רשב"ם. והרשב"א הביא בשם הר"י מיגש, שרב סבר חמרא מתתאי עקר, ולכן יש לומר שכבר התחיל להריח חומץ מלמטה, והוא לא הרגיש בכך כשטעם מלמעלה. וראה שם שדחה הרשב"א דבריו. ועוד כתב הרשב"ם, שאף על גב שיין שטעמו יין וריחו חומץ נחשב ליין, זה רק לענין תרומה. אבל לענין מקח וממכר הוי מקח טעות, כי היות וסופו להתקלקל ולהפוך לחומץ, הרי כבר עתה הוא מקולקל.

^[75] ואף אם לא שילם עדיין, חייב לשלם, שמסתמא החמיץ ברשותו, שהרי טעמו בשעת מכירה. ואם לא טעמו בשעת מכירה ולא שילם, אינו חייב לשלם, שהוא רק ספק שמא החמיץ ברשותו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. תוס' ד"ה כל.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הבודק את החבית אם היא מכילה יין טוב, על מנת להיות מפריש עליה תרומה והולך, שמחבית זו יפריש תרומה עבור חביות אחרות של יין, כאשר יצטרך להפריש מהן תרומה, ואחר כך, לאחר שהפריש כמה פעמים מחבית זו, נמצאת חומץ, ואין מפרישים תרומה ומעשרות מן החומץ על היין, ומעתה יש לדון על כל ההפרשות שהיו מאז הבדיקה הראשונה ועד עתה, כל שלשה יום — ודאי, מכאן ואילך — ספק.

תחילה מבררים מהן האפשרויות השונות בפירוש הברייתא, ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] לאלו ימים הכוונה ב"כל שלושה ימים"? אמר ר' יוחנן, הכי קאמר [כך הוא אומר]: כל שלשה ימים הראשונים מאז שבדק בתחילה, החבית נחשבת כודאי יין, מכאן ואילך ספק יין ספק חומץ;

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חמרא מעילאי עקר [היין שבחבית מלמעלה הוא מחמיץ תחילה], והאי טעימיה [וזה הבעלים הרי טעם אותו] בתחילה, ולא עקר [החמיץ], ואף אם תמצא [תרצה] לומר: בתר דטעימיה עקר [אחר שטעם אותו אז החמיץ], כלומר, מיד אחר כך, מכל מקום הרי אין היין מחמיץ מיד, ומתחילה כל שלושה ימים הראשונים הוה ריחא חלא וטעמיה חמרא [היה ריחו חומץ וטעמו יין], וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא [שריחו חומץ וטעמו יין] — חמרא [יין הוא].

ור' יהושע בן לוי אמר שיש לפרש כך את הברייתא: כל שלשה ימים האחרונים לפני שמצא שהוא חומץ — ודאי חומץ הוא, שלשיטתו יין שהחל להריח כחומץ, הגם שטעמו עדיין של יין — חומץ הוא, ואם עכשיו הוא חומץ גמור ודאי החל להחמיץ לפני שלושה ימים. מכאן ולהלן, כלומר, כל הימים הקודמים לכך מאז הבדיקה הראשונה — ספק;

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חמרא מתתאי עקר [היין בחבית מלמטה הולך ומחמיץ], ואימור עקר ולאו אדעתיה [ואמור שכשבדק בתחילה כבר החמיץ ולא היה הדבר בדעתו, במודעותו] שהרי טעם רק מלמעלה. וגם אם תמצא [תרצה] לומר כי מעילאי עקר והא טעימיה [שמלמעלה הוא מחמיץ וזה הרי טעם אותו] ולא עקר [החמיץ] — דלמא בתר דטעימיה עקר [שמא מיד אחר שטעם אותו אז החמיץ], הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא [נמצא שמאז ריחו חומץ וטעמו יין], ולשיטתו של ר' יהושע בן לוי, כל יין שריחיה חלא וטעמיה חמרא [ריחו חומץ וטעמו יין] — חלא [חומץ הוא].

דרומאי [חכמי הדרום] מתנו משמיה [היו שונים משמו] של ר' יהושע בן לוי באופן אחר: שלושה ימים ראשונים — ודאי יין, שלושה ימים אחרונים — ודאי חומץ, כל הימים האמצעיים — ספק.

ותוהים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה] מתוך עצמה, אמרת [אומר אתה] כי שלושה ימים ראשונים ודאי יין, אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא [מכאן שמה שריחו חומץ וטעמו יין] — חמרא [יין הוא], והדר אמרת [ואחר כך חוזר ואומר אתה]: שלושה ימים אחרונים ודאי חומץ, אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא [מכאן שמה שריחו חומץ וטעמו יין] — חלא [חומץ הוא]! ומשיבים: בעיקרו של דבר, ריחו חומץ וטעמו יין — עדיין יין הוא. ומדוע שלושה ימים האחרונים ודאי חומץ הוא?

מדובר כגון דאשתכח חלא סיפתקא [שנמצא בבדיקה האחרונה חומץ חריף], דאי לאו דעקר תלתא יומי [שאם לא שהחמיץ אף בטעמו כבר שלושה ימים] — לא הוה משתכח חלא סיפתקא [היה נמצא חומץ חריף].

עד כאן עסקנו בהסברים השונים לברייתא, ומעתה שואלים: רב יוסף, שהסתמך על ברייתא זו, לפתור בעיית הברכה על יין שריחו כחומץ, כמאן פשט ליה [כמי פתר לו] לאביי? שהרי רק אמר לו באופן סתמי שיש פתרון לדבר מן הברייתא. פליגי בה [נחלקו בכך] רב מרי ורב זביד, חד [אחד מהם] אמר: כר' יוחנן פתר לו, שעדיין יין הוא ומברך "הגפן". וחד [ואחד מהם] אמר: כר' יהושע בן לוי פתר לו שחומץ הוא ומברך "שהכל". ואגב כך מובאת מחלוקת אמוראים בענין דומה.

איתמר [נאמר]: המוכר חבית יין לחברו והחמיצה — אמר רב: כל שלשה ימים הראשונים לאחר המכירה נחשב עדיין ברשות המוכר, כלומר, עליו האחריות, שחזקה שכבר החל להחמיץ קודם למכירה, וחייב לתת לקונה יין אחר תחתיו. מכאן ואילך — ברשות הלוקח ואין הלוקח יכול לטעון דבר;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As it is taught in a baraita (Tosefta, Terumot 2:8): With regard to one who inspects a barrel to see if it still contains enough wine to continually mentally separate teruma from it to exempt other untithed wine he has, until all the wine in that barrel would be teruma and would be given to a priest, and afterward the contents of the barrel were found to have turned to vinegar, which cannot be set aside as teruma for untithed wine, then all three days after he had last inspected it, it is definitely viewed as having been wine, and any wine for which teruma was separated during those days is tithed. From that point onward, more than three days after the previous inspection, it is uncertain as to whether it had already turned to vinegar, and any wine for which teruma was separated during those days is not tithed.

The Gemara clarifies: What is the baraita saying? Rabbi Yoḥanan says that this is what it is saying: For all of the first three days following the inspection, it is definitely viewed as having been wine that had not yet turned to vinegar. From that point onward, it is uncertain as to whether it had already turned to vinegar. Accordingly, any wine for which teruma was separated after those three days by means of designating the contents of that barrel as teruma has an uncertain status.

What is the reason? The process in which wine turns sour and becomes vinegar starts with the wine at the top of the barrel; and it is that wine which he tasted when he inspected it, and at that time it had not yet soured. And even if you say that immediately after he tasted it the wine began to sour, during the following three days it would have the odor of vinegar and its taste would be of wine, and anything that has an odor of vinegar but its taste is of wine is regarded as wine.

And Rabbi Yehoshua ben Levi says that there is a different interpretation of the baraita: For all of the last three days preceding the discovery that the wine had turned into vinegar, it is definitely viewed as having been vinegar. From that point and earlier, until the time it had been inspected, it is uncertain whether or not it was wine or vinegar.

What is the reason? The process in which wine turns sour and becomes vinegar starts with the wine at the bottom of the barrel, and therefore, since the inspection was limited to the wine at the top of the barrel, it is possible to say that wine at the bottom had already started to sour and one was unaware of it. Consequently, it is possible that on the day he tasted it the wine turned entirely into vinegar. And even if you say that the process in which wine turns sour and becomes vinegar starts with the wine at the top of the barrel, and it is that wine that he tasted when he inspected it and at that time it had not yet soured, perhaps immediately after he tasted it the wine began to sour, in which case its odor would be of vinegar and its taste of wine, and anything that has an odor of vinegar but its taste is of wine is regarded as vinegar.

The Sages of the South taught another interpretation of the baraita in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: For the first three days it is definitely viewed as having been wine. For the last three days it is definitely viewed as having been vinegar. The status of the wine during the intervening period is uncertain.

The Gemara asks: This matter itself is difficult, as, since you said that for the first three days it is definitely viewed as having been wine; apparently, if it has the odor of vinegar but its taste is of wine it is regarded as wine. But then you said that for the last three days it is definitely viewed as having been vinegar; apparently, if it has the odor of vinegar but its taste is of wine it is regarded as vinegar, as it can be established only that the odor had changed three days ago.

The Gemara resolves the difficulty: The Sages of the South hold that as long as the wine still tastes like wine, it is regarded as wine. When they said that when a barrel is found to contain vinegar it is certain that the wine had already turned into vinegar three days previously, they were referring to a case where the barrel was found to contain strong vinegar, as, had it not already soured three days previously, the barrel would not have been found to contain strong vinegar; rather, it would contain only mild vinegar.

Rav Yosef claimed that this baraita can serve as proof with regard to which blessing is recited over wine that has the odor of vinegar but tastes like wine. Having cited three different interpretations of the baraita, the Gemara asks: In accordance with whose interpretation did Rav Yosef resolve the question of which blessing to recite? Rav Mari and Rav Zevid disagree about it. One said that Rav Yosef resolved it in accordance with the interpretation of Rabbi Yoḥanan, that this liquid is regarded as wine and the blessing for wine should be recited over it. And one said that Rav Yosef resolved it in accordance with the interpretation of Rabbi Yehoshua ben Levi, that the liquid is regarded as vinegar and the generic blessing: By Whose word all things came to be, should be recited over it. There is no definitive resolution of the dispute.

§ An amoraic dispute was stated with regard to one who sells a barrel of wine to another, and following the sale it turned to vinegar. Rav said: If it soured during any of the first three days following the sale, it is presumed that it had already began to sour in the domain of the seller, and he bears financial responsibility for it; from that point onward, it is presumed that the wine soured in the domain of the buyer, and it is his loss.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הבודק את החבית והולך להיות מפריש עליה תרומה על אחרות והיה מפריש ממנה בכל יום על שאר חביות עד ששלמה. ושוב באחרונה נמצאת חומץ:

ג' ימים הראשונים ודאי יין. טוב הוות ותרומתן תרומה ומה ששתה מן אותן יין של חביות שהפריש עליהן מן זו באותן ג' ימים יפה שתה ולא טבלים נינהו מיכן ואילך ספק היה חומץ וספק יין וספק מתוקן וספק אינו מתוקן ויהיב האי חומץ לכהן לפי שקרא עליה שם תרומה ואותן שהיה מפריש עליהן מזו צריך להפריש מהן דמאי דכל ספק מעושר וספק שאינו מעושר מעשרין מאותו דבר דמאי חד ממאה:

מאי טעמא משום דחמרא מעלאי עקר. כלומר מחמיץ. והאי גברא דפריש מינה על אחרים בדקה בפי החבית מלמעלה ועדיין לא עקר. אם תמצי לומר בתר דבדק עקר כלומר לאחר שטעמה התחילה להחמיץ לאלתר אפי' הכי חמרא הוא משום דקים לן דכל היכא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא ומשום הכי כל ג' ימים הראשונים חמרא מעליא ומברכין עליו בורא פרי הגפן ה"נ ביין הנמכר בחנות הואיל דטעמי' חמרא אע"ג דריחיה חלא חמרא מעליא הוא. ור' יהושע בן לוי דאמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ. ומה שהפריש ממנה על אחרות אינו מתוקן:

מיכן ואילך. ^א)נראה דצ"ל כלומר ימים ראשונים ספק הוא וכו'.כלומר ג' ימים הראשונים ספק הוא ועדיין צריך לתקן דמאי מ"ט משום דחמרא מתתאי עקר דלא מצי למיטעמיה ובעי דן דטעמה (אינו) [אולי] עקר מתתאי ולא אדעתיה והוה ליה ספק אם תימצי לומר מעילאי עקר וכו' ואם נפש אדם לומר כי היכי דר' יהושע אמר אם תמצי לומר מעילאי עקר וכו' ה"נ מאי טעמא לא אמר ר' יוחנן אם תימצי לומר מתתאי עקר והא בעידן דטעמה מלעיל אימר עקר ולא אדעתיה. ותריץ הכי משום דר' יוחנן סבירא ליה בג' ימים הראשונים ודאי יין הוא ולא ספק הוא ור' יהושע בן לוי סבירא ליה דספק הוא משום הכי קאמר מילי דמספקא ור' יהושע סבירא ליה דמברכין עליו שהכל נהיה בדברו:

דרומאי. חכמים שבדרום:

הא גופא קשיא אמרת ג' ימים הראשונים ודאי יין אלמא חמרא מעילאי עקר והוה ליה ריחיה חלא וטעמא חמרא וחמרא הוא והדר תני ג' ימים ^ב)צ"ל האחרונים ודאי חומץ כו'. הראשונים ודאי חמרא אלמא חמרא מתתאי עקר והוה ליה ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא. לעולם מעילאי עקר וראשונים ודאי יין ודקא קשיא לך אחרונים הכא במאי עסקינן דאחרונים ודאי חומץ כגון דאשתכח חלא סיפתקא. כלומר חומץ חזק דאי לא דעקר תלתא יומי מקמי הכי לא הוה משתכח חלא סיפתקא כלומר חזק מאד:

איבעיא להו כמאן פשט. רב יוסף לאביי אי כר' יוחנן אי כר' יהושע:

ברשות מוכר. ויכול לחזור לוקח:

הא דאמר רבי יהושע בן לוי מ"ט חמרא מתתאי עקר. הוצרך לזה לפי שהוא רוצה לפרש להכנים בספק אפילו שעת הבדיקה עצמה כפ"ה ר"ש ואי מעילאי עקר ודאי נהי דמשעת חלוק ידיו אימ' אית חלא ביה אם תרם כשהוא בודק אין לחוש לו ועדיין היה צ"ל דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא מדקתני כל שלשה האחרונים ודאי חומץ וזו שאמר ואם תמצא לומר מעילאי עקר לא שהוצרך לכך אלא שאינו חולק על רבי יוחנן בזו דודאי אפשר דמעילאי נמי עקר והיינו לשון אם תמצא לומר ויש לרב יהוסף הלוי ז"ל דברים בכאן שאינן.

הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ וכו'. כבר כתבתי בפרק הספינה (לעיל בבא בתרא פד, ב) דר' שמואל ז"ל פירש דמתניתין אתיא כרבי. ואינו מחוור, דלא מפקינן לה לבר מהלכתא, אלא כולי עלמא היא, והכא משום תרומה בטעות נגעו בה, שהרי נתכוון להפריש מן היין על היין וכשעלה בידו חומץ אינה תרומה, והכין איתא בתוספתא (תרומות פ"ד, ה"ח). ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן בדרבי יהושע בן לוי חמרא מתתאי עקר. איכא למידק, למה לן למימר דרבי יהושע בן לוי פליג על רבי יוחנן בתרתי, לימא חמרא מעילאי עקר כרבי יוחנן, אלא דסבירא ליה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, והילכך שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ, דכל שריחו וטעמו חומץ בידוע שלשה ימים קודם לכן היה ריחו חומץ. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל ן' מיגש טרח להעמידה בתירוצין. ואין צורך. והנכון מה שפירש ר"ש ז"ל, דנפקא מינה לאפוקי אפילו במה שהפריש עליו ואפילו בשעת בדיקתו, ואף. על גב דטעמיה ולא הוה חלא אפילו הכי הוה ליה ספק שמא כבר עיקר מתתאי והוה ליה בההיא שעתא מתחת ריחיה חלא ודיניה כחלא.

כמאן פשט ליה. ולא איפשיטא הכא, אלא בפרק אחרון שבמסכת ע"ז (סו, ב) גבי חמרא לגו חלא בפלוגתא דאביי ורבא קאמר רבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, וכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א. ועוד), הילכך מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן ומקדשין עליו, וכדאיתא לקמן.

המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה רב אמר כל שלשה ימים ברשות מוכר. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהא סבר רב חמרא מתתאי עקר, ואף על גב דטעמיה ולא עקר, אימר מתתאי עיקר. ואיני יודע מי הזקיקו לכך, דאפילו תמצא לומר מעילאי עיקר והא טעמיה ולא עקר, כל שהוא בקנקנים של מוכר אפילו לא אמר ליה למקפה אם החמיץ תוך שלשה והוה ליה ריחיה וטעמיה חלא, חייב באחריות לדעת רב, דלא מצי למימר ליה לא איבעיא לך לשהויי', דכל שנמצא תוך שלשה ימים חומץ, ודאי עם סלוק ידיו ממש הוה ליה ריחיה חלא, ויין אמר לו וזה קוסס הוא עד שלא יספיק לשתותו, ואפילו טלטלו ממקום למקום או שעירה אותו מכלי אל כלי לדעת רב, לפי מה שנפרש דברי שמואל.

כבר ביארנו בפרק הספינה שהחומץ והיין לענין תרומה מין אחד הם ומעתה תורמין מן היין על החומץ אבל אין תורמין לכתחלה מן החומץ על היין שהרי מן הרעה על היפה היא ואם תרם תרומתו תרומה בד"א בשכיון לתרום מן החומץ על היין אבל אם היה בדעתו לתרום מן היין ותרם מן החומץ הואיל ובטעות נתרמה אין תרומתו תרומה מעתה בדק את החבית לראות אם יינה חשוב כדי לעשותו תרומה על שאר חביות ואע"פ שחבית זו טבל היתה ומשהוקבעה לאוצר אף שתיית עראי נאסרה שמא בדקה בריח או שמא תקן ממנה מעט ובדקה ומצא את יינה יפה ולא הפרישה עדין ולאחר זמן סמך על הבדיקה והפרישה ואחר ההפרשה נמצאת חומץ ולא נודע אם בשעת הפרשה החמיצה ואין תרומתו תרומה או שמא לאחר הפרשה ותרומתו תרומה והחמיצה לכהן כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק ונחלקו בגמ' על ביאור לשון זה שלדעת ר' יוחנן פירושו כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין ר"ל שאם הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה ודאי יין היה בשעת ההפרשה שכשהיין מתחיל להשתנות מפי החבית הוא מתחיל וכבר בדקה ולא מצא בה שום שנוי שמא תאמר אחר שטעמה התחיל בה השנוי אפילו כן כל שלשה לא נעתק מקצה אל קצה להיותו עכשו חומץ גמור שמא תאמר הרי נעתק מ"מ לאמצעי שביניהם והוא ריחיה חלא וטעמיה חמרא אין בזו קפידא שהרי יין הוא מכאן ואילך ספק ר"ל אם הפרישה לאחר שלשה של בדיקה ראשונה אפשר שחומץ היתה בשעת הפרשה שמבדיקה ראשונה עד יותר משלשה שהיא שעת הפרשה כבר נשתהא עד שאפשר בו שיעתק מגבול אמצעי שביניהם ויגיע מן ההפך אל ההפך וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה ולדעת ר' יהושע בן לוי פירושו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק ופירושו שאם כשנמצא חומץ היה תוך שלשה להפרשה ודאי חומץ היה בשעת ההפרשה שתוך שלשה לא הגיעו מכולו טוב לכולו רע וחוזר ותורם בברכה כטבל גמור אבל מכאן ואילך ספק ואפילו הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה שהיין כשמתחיל להשתנות משולי החבית מתחיל להשתנות וכבר הותחל קלקולה בשעת בדיקה ולא הרגיש מפני שלא בדק אלא מפיה ואף בשעת בדיקה היה ריחו חומץ ואם תמצא לומר מעלאי עקר ולא הותחל בה הקלקול כלל שמא תכף שטעמו התחיל להתקלקל ובא לו תוך שלשה לגבול אמצעי ר"ל ריחיה חלא וטעמיה חמרא ולדעתו אינו יין ואף לדעתו הוזכר בה פירוש אחר בגמ' כל שלשה הראשונים ודאי יין האחרונים ודאי חומץ אמצעיים ספק ולדעת זה אף ר' יהושע סבור ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וזה שאמר האחרונים ודאי חומץ בשנמצא חומץ חזק שאי אפשר לחמוץ כזה להיותו נעשה בשלשה ימים ולענין פסק אתה מוכרח לפסוק כר' יוחנן שהרי פסקנו שמברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו ואף לענין יין נסך נחלקו על זה אביי ורבא במסכת ע"ז ולדעת רבא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ויש מפקפקין בה ואל תחוש לדבריהם כלל:

לו. א"ל אביי לרב יוסף הא רב יהודה והא רב חסדא מר כמאן סבירא ליה א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק. כלומר אם בדקה להיות מפריש על הבטחתה תרומה ממנה על מקום אחר, כגון שהיו לו חמשים חביות ובדק אחת מהן לסמוך עליה בהפרשת תרומה על שאר החביות, וכל חבית וחבית שהוא רוצה לשתות משאר החביות אומר הרי כדי תרומתה מאותה שבדק תרומה על זו, וכן לשניה וכן לשאר החביות, שנמצא עושה אותה תרומה והולך על יין אחר עד כדי היין שבה בחזקת שהיא יין, והפריש על הבטחתה והלך ואח"כ נמצאת חומץ, ועדיין החביות שתקן על חזקתן קיימות, כל שלשה ימים ודאי, מכאן ואילך ספק.

מאי קאמר א"ר יוחנן הכי קאמר כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק, כלומר כל ג' ימים הראשונים משעת בדיקה ודאי יין, ואם הפריש על חזקתה בשלשה ימים הראשונים בחזקת שהיא יין כדין הפריש. ואפילו לרבי דאמר יין וחומץ שני מינין (לעיל בבא בתרא פד,ב), אי נמי לרבנן אצטריכא ליה, וכי האי גוונא דלא נתכוון לתרום אלא מיין על יין מודו רבנן דאי נמצאת חומץ הויא לה כתרומה בטעות דלא הויא תרומה, והכי מוכח בתוספתא (תרומות פ"ד). מכאן ואילך ספק, ומה שהפריש על חזקתה לאחר שלשה ימים הראשונים, בין לר' בין לרבנן הרי זו תרומה מספק, ויינו טבל מספק, וצריך לתרום עליו ממנו, דאלו ממקום אחר לית ליה תקנתא, דילמא פטור הוא וקא מפריש מן החיוב על הפטור, ואי אמרת לפריש עליה מן המתוקן דילמא חיוב הוא וקא מפריש מן הפטור על החיוב.

מ"ט חמרא מעילאי עקר. כלומר כשהוא (מוכר כלומר כשהוא) מתחיל להחמיץ מלמעלה הוא מתחיל, מפי החבית, והא טעמיה ולא עקר, דאכתי ריחיה וטעמיה חמרא הוה, ואת"ל בתר דטעמיה עקר הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא, דבבציר מתלתא יומי לא הוי ריחיה וטעמיה חלא, וריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא.

וריב"ל אמר כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק. כלומר כל שלשה ימים האחרונים משעת מציאה למפרע ודאי חומץ, ואם עשאה בתוך שלשה ימים האחרונים תרומה על יין אחר בחזקת שהיא יין אינה תרומה ויינו טבל ודאי הוי, ומפריש עליו ממנו או מטבל אחר. אבל אם הפריש עליה מכאן ולהלן, דהיינו מקודם שלשה ימים האחרונים ולמפרע, הרי זה ספק, שמא יין היתה וכדין הפריש, ושמא חומץ היתה ואין תרומתו תרומה. הילכך הויא לה תרומה מספק, ויינו טבל מספק, וצריך למתרם עליה מיניה כדברירנא לעיל. מ"ט חמרא מתתאי עקר. כלומר כשהוא מתחיל להחמיץ משולי החבית הוא מתחיל, ואימור ההיא שעתא דבדקה עקר ולאו אדעתיה, והוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא, וריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. ואת"ל מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר דילמא בתר דטעמיה עקר מיד, הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא וריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. הילכך אחרונים ודאי חומץ, דכיון דהשתא ריחיה חלא שמע מינה דהא תלתא יומי דהוה ריחיה חלא, ואע"ג דהוה טעמיה חמרא חלא הוא. אבל קודם לכן ספק, דאימור לא עקר מקמיה הכין כלל ואימור מכי טעמיה עקר. וקימא לן כרבי יוחנן דסבירא ליה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דקאי כרבא דקי"ל כוותיה:

לז. דרומאי מתנו משמיה דרבי יהושע בן לוי ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ אמצעים ספק הא גופא קשיא אמרת ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, כדברירנא לטעמיה דרבי יוחנן, והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. כדברירנא לאידך לישנא דרבי יהושע בן לוי. ואסיקנא כגון דאשתכח חלא סופתקא. והוא חומץ חזק. אשתכח השתא דטעמיה דרבי יהושע בן לוי בהאי לישנא בתרא דקאמר אחרונים ודאי יין, משום דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, וסופא דקאמר אחרונים ודאי חומץ כגון דאשתכח חלא סופתקא חומץ חזק, דאי לאו דעקר ריחיה וטעמיה תלתא יומי למפרע לא הוה משתכח השתא חלא סופתקא אפילו אחרונים ספק כרבי יוחנן. והלכתא כי האי לישנא בתרא דרבי יהושע בן לוי דקאי כרבי יוחנן דהלכתא כותיה:

לח. איבעיא להו כמאן פשט ליה. רב יוסף לאביי רב מארי ורב זביד חד אמר כרבי יוחנן וחד אמר כרבי יהושע בן לוי. ואליבא דלישנא קמא. ואע"ג דלא מכרעא מילתא כמאן פשט ליה, מכל מקום שמעינן מינה דרב יהודה ורב חסדא בפלוגתא דרבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דלישנא קמא פליגי, רב יהודה דאמר יין המוכר בחנות מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, ורב חסדא דאמר בהדי(ה) חמרא דאקרים למה לי כרבי יהושע בן לוי אליבא דלישנא קמא דאמר דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. וסוגיין דעלמא בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז סו,א) כמאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, כדמיתברר התם מפלוגתא דאביי ורבא, הילכך הילכתא כרב יהודה דקאי כרבא דקימא לן כותיה, ועוד דבמימריה דרבי יהושע בן לוי גופיה פליגי ביה לישני וקם ליה לישנא בתרא כרבי יוחנן, וקימא לן כלישנא בתרא:

לט. ושמעינן מינה דהא דתניא מרתף זה של יין אני מוכר לך ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין (מ)הנמכר בחנות, בריחיה חלא וטעמיה חמרא קאמר:

הא דאמרינן רבי יהושע בן לוי חמרא מתתאי עקר. איכא למידק למה לן למימר דרבי יהושע פליג על רבי יוחנן בתרתי לימא חמרא מעילאי עוקר כרבי יוחנן אלא דסבירא ליה דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא והלכך שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ דכל שריחו וטעמו חומץ בידוע שלשה ימים קודם לכן היה ריחו חומץ. והרא"ם ז"ל טרח להעמידה בתירוצין ואין צורך. והנכון מה שפירש רש"י דנפקא מינה לספוקי אפילו במה שהפריש עליו ואפילו בשעת בדיקתו ואף על גב דטעמיה ולא היה חלא אפילו הכי הוי ליה ספק שמא כבר עקר מתתאי והוי ליה בההיא שעתא מלתחת ריחיה ודיניה כחלא. כאן פשט ליה. ולא איפשיטא הכא אבל בפרק אחרון שבמסכת עבודה זרה גבי חמרא לגו חלא בפלוגתא דאביי ורבא קאמר רבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וכל היכי דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם הלכך מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן ומקדשים עליו וכדאיתא לקמן.

המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה רב אמר כל שלשה ימים ברשות מוכר. פירש הרא"ם ז"ל דקסבר רב חמרא מתתאי עקר ואף על גב דטעמיה ולא עקר אימא מתתאי עקר. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דאפילו אי תמצא לומר מעילאי עקר והא טעמיה ולא עקר כל שהוא בקנקנים דמוכר אפילו לא אמר ליה למקפה אם החמיץ תוך שלשה והוה ליה ריחיה וטעמיה חלא חייב באחריותו לדעת רב דלא מצי למימר ליה לא איבעיא לך לשהויי דכל שנמצא תוך שלשה ימים חומץ ודאי עם סלוק ידיו ממש הוי ליה ריחיה חלא ויין אמר ליה וזה קוסס הוא עד שלא יספיק לשתותו ואפילו טלטלו ממקום למקום או שעירה אותה מכלי לכלי לדעת רב לפי מה שנפרש דברי שמואל. הרשב"א ז"ל.

כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר. וכגון שלא טעמו הלוקח בשעה שלקחו דאמרינן כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים ודאי בשעה שלקחה הוה ריחיה חלא והוי מקח טעות אבל אם מתחלה טעמו והוי ריחיה וטעמיה חמרא על כרחך אחר כך החמיץ. וחכמי צרפת פירשו דמיירי בשטעמו דהרי סתמא דמלתא שטועמו הלוקח בשעת המקח ואפילו הכי סבירא ליה לרב דכל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר דאי אפשר לו שיחמיץ בפחות משלשה ימים והא ודאי תוך שלשה ימים הוה ריחיה חלא ואף על גב דטעמיה לאו אדעתיה. ושמואל סבר כיון דטעמיה בשעת מכירה והוה חמרא ודאי יש לנו לתלות דמחמת הטלטול החמיץ אחר כך ולפיכך תולים בטלטול לפי שאין לתלות בריעות היין דאין מתחמץ בפחות משלשה ימים אלא ודאי מפני הטלטול החמיץ אבל בעלמא אין תולין בטלטול אלא בריעות היין דאמרינן לקמן אבל בקנקנים דמוכר אומר לו הא חמרך והא קנקנך ואין תולין שהחמיץ על ידי טלטול אלא תולין ביין או בקנקנים ואפילו אם טעמו מתחלה והוה ריחיה וטעמיה חמרא כיון שהחמיץ לאחר שלשה ימים. ולפי דבריהם שאין הדבר רגיל להיות כך אלא הכא בלבד תולין בטלטול לא הוי ליה להזכיר חמרא אלא הוי ליה למימר ושמואל אמר אכתפא דגברא שוור כלומר במקום זה כיון שהחמיץ תוך שלשה והשתא דנקט חמרא אכתפא דגברא שוור משמע דכך תולדת היין ודרכו וכעין הא דאמר רב חייא בר יוסף חמרא מזלא דמאריה גרים. ועוד דלא מסתבר דלימא רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר כיון דטעמיה והוה ריחיה וטעמיה חמרא. ועוד יש לשאול מה בכך אם הטלטול גרם כיון שלקחו על מנת לטלטלו הוה ליה למכור יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כי היכי דאמרינן לקמן דהיכא דאמר ליה למקפה יש לו למכור יין הראוי להתקיים ולקמן מפרשים לה בטעמא דמסתבר. עליות.
ונראה לי דלא קשיא במכירין היין בטעם מי שראוי להתקיים אבל אין להכיר ביין שלא יתקלקל על ידי טלטול וגם לפעמים מטלטלים אותו בחוזק ומזה הוא מתקלקל. ולפירוש רשב"ם שפירש שהמזל גורם מאי קאמר עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשכרא כשמואל נמי עבד דלא כתיב בקרא אלא אף כי היין בוגד ואם תמצא לומר שגם השכר תלוי במזל אמאי עבד כמר בשיכרא וכמר בחמרא אבל לפירוש רבינו תם ניחא דשמואל סבר שהטלטול קשה ליין ולשכר ורב יוסף סבר דלא קשה כולי האי לשכר שנתלה הקלקול בטלטול. תוספי הרא"ש ז"ל.

ויש מי שפירש אכתפא דגברא שנושאים אותו ומערין אותו מכלי אל כלי קאמר ועירויו גרם לו ומקרא מלא דבר הכתוב לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו כו'. אלמא הרקתו מכלי אל כלי גורם שיומר טעמו וריחו והלכך אפילו אמר ליה למקפה אינו חייב באחריותו וכדרבי יוסי בר חנינא דלקמן ואפילו הכי סבר רב דכל שנשתנה והחמיץ תוך שלשה ימים אין תולין אותו בעירוי אלא בפגמו של יין שנשתנה עם סלוק ידיו. ואני תמה לרב היכי מיתוקמא ליה מתניתין דהמוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו דלפי פירוש זה אפילו בקנקנים דהלוקח קאמר רב שהוא ברשותו של מוכר. ויש לומר בשהחמיץ לאחר שלשה ימים דאפשר לומר דלאחר מכאן התחיל להמיר ריחו וטעמו וכשמכרו עדיין לא היה בו שום שינוי וכן פירש ר"ש ז"ל וכן צריכין אנו להעמיד משנתנו אליבא דשמואל בקנקנים דלוקח כלומר בשעירה אותו מכלי אל כלי דאי לא אפילו שמואל מודה ליה לרב דכל שלשה ימים ברשות המוכר ואפילו לא אמר ליה למקפה. ואי נמי לאחר שלשה ימים ואפילו בקנקנים דמוכר ודלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהויי דעד כאן לא הוצרך שמואל לטעם כתפא דגברא אלא בתוך שלשה ימים הא לאחר שלשה ימים בלאו הכי יצא מרשות המוכר ואפילו ידוע שיינו מחמיץ כדאיתא לקמן בדרבי יוסי בר חנינא ושמואל ורבי יוסי בר חנינא בחדא שיטתא קיימי וכן דעת הרי"ף ז"ל. ומכל מקום קשיא לי קצת אי בקנקנים דלוקח ועל זה סמך שמואל לפטור את המוכר מן האחריות הוה להו לפרושי בהדיא המוכר חבית של יין לחברו ועירה אותו לקנקנים דלוקח ואף על פי שגם במשנתנו שנינו בלשון הזה סתם המוכר יין לחברו והחמיץ אפילו הכי מוקי לה רבי יוסי בר חנינא בקנקנים דלוקח אף על פי כן אין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש. ואפשר דמשום דאורחא דמלתא הכי דלוקח מחברו יין מערה אותו לחביותיו לפיכך אמרו סתם דסתמן בכל כיוצא בזה כפירושן. והראב"ד ז"ל פירשה בקנקנים דמוכר וכשטלטלה על הכתף להוליכה לביתו והיינו דקאמר אכתפא דמאריה שוור מחמת נדנודו וכדאמרינן בשילהי פרק המפקיד גבי הטה את החבית ונשברה אמר רבא לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה אהני ליה. והא דאמר רבא לקמן האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה ותקיף אפלגא או תילתא דינא הוא דמקבל ליה פסידיה התם בשטלטלה במוט בשנים שאינו מתנדנד ואי נמי אפילו יחיד במוט. ואי נמי יש לומר דשאני חנואה דכיון דחנואה הוא וידע דלטלטלה להוליכו לחנותו הוא צריך הרי הוא כמתנה עמו בכך וכענין שאמרו בדאמר ליה למקפה. אלא שאין זה נכון בעיני כל כך דאם כן אפילו באיניש דעלמא נמי שהדבר ידוע שהלוקח חבית של יין לא להעמידה בבית מוכר הוא ולשתות מתחת יד המוכר אלא לחוליכה לביהו אבל לדברי הרב ז"ל ניחא דאפשר הוה ליה להוליכה במוטות. אלא שעדיין קשה לי שאם כן היה לו לשמואל לפרש כשהוליכה על הכתף. ויש לומר דכיון דסתם רב ואמר שהיא עומדת כל שלשה ברשותו של מוכר בכל צד השיב שמואל שאינו כן שעל כתף הכתפין הוא מדלג וכאלו פירש לו שפעמים שאינו כן כיצד אם נשאוהו בכתף. והרי"ף ז"ל העמיד דברי שמואל או בקנקנים דלוקח ואף על גב דאמר ליה למקפה ואי נמי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה כי היכי דתיקום כרבי יוסי בר חנינא דקיימא לן כוותיה ולא תיקשי הלכתא אהלכתא. ומיהו איכא לעיוני בדברי הרב ז"ל דאי בקנקנים דמוכר ומשום דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים לגמרי איזה שהות הוי ליה לשתותו וכי לשתות את הכל באותו מעמד לקחו. ועוד למה הוצרך שמואל לטעם כתפי דגברא ואי אפשר לו לפרש מזלו גרם שהרי הוא מעמיד דברי שמואל כרבי יוסי בר' חנינא. אלא שאפשר לומר דבשטלטלו בקנקנים דמוכר קאמר ולא איבעיא לך לשהויי אחר טלטולו קאמר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות הך פלוגתא דרב ושמואל על ענין משנתנו הוא דתנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ונחלקו רב ושמואל אם החמיץ תוך שלשה כיצד הדין והא דאייתי לה תלמודא הכא משום דאיירי בדין תוך שלשה בשמעתין לעיל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל אכתפא דגברא שוור. פירש רשב"ם ז"ל כו'. ולא מחוור כו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה בעיני שכיון שאמרנו למעלה כל שלשה ימים ודאי אלמא אי אפשר ליין שיעשה חומץ גמור בפחות משלשה ימים דאי לאו הכי אמאי ודאי ונהי דמזלא דגברא גרים היינו שמשנעשה שלו הוא מתחיל להחמיץ אבל אי אפשר שיהא חומץ גמור בזמן יותר מועט ממה שהוא טבעו ורבי חייא בר יוסף דאמר לקמן חמרא מזליה דמאריה גרים הכי נמי קאמר שאף על פי שהיה ראוי להתקיים אצל ראשון מכיון ששינה בבעלים משתנה ומתקלקל אבל שיהא מחמיץ בפחות מן הזמן הידוע לו לא אמרה אדם מעולם. לפיכך נראה כמו שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דשמואל לא אזיל בשיטתיה דרבי חייא ברבי יוסף דלקמן בההיא דרבי יוסי בר חנינא סבירא ליה ומשכחת לה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה אי בקנקנים דלוקח ואף על גב דאמר ליה למקפה וכך פירושא דשמואל הכי קאמר נהי שאין היין משתנה להיות חומץ גמור בפחות מארבעה ימים וכדתניא בברייתא כל שלשה ימים ודאי הני מילי בשלא טלטלו אותו אבל כל שטלטלוהו מתוך שהטלטול קשה לו אכתפא דגברא שמטלטל אותו שוור ומשתנה לאלתר מיין לחומץ הילכך אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח.
ולפי דרך זה נמצינו למדין ארבעה חלוקים במוכר חבית של יין לחברו דכל שלא טלטלו אותו אף על גב דלא אמר ליה למקפה שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר שאי אפשר ליין שישוב חומץ בלא טלטול בפחות משלשה והיינו ברייתא כל שלשה ימים ודאי וזהו דין ראשון. אבל כל שטלטלו אותו אפילו בתוך שלשה ימים הראשונים ואף על פי שהוא עדיין בקנקנים דמוכר כיון דלא אמר ליה למקפה הגיעו והיינו דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שוור וזהו דין שני. אבל היכא דאמר ליה למקפה כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר אפילו לאחר שלשה אף על פי שטלטלו אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך והיינו דרבי יוסי בר חנינא דלקמן דמדקאמר לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מכלל דכל היכא דאיתיה בקנקנים דמוכר אף על פי שטלטלו אותו הרי זה מקח טעות דלא מצי אמר ליה טלטולה גרם דכיון דאמר ליה למקפה כבר התנה שיתן לו יין טוב שיסבול טלטול. ועוד דכיון דלמקפה מסתפקים ממנו מעט מעט אי אפשר שבזמן מרובה לא יטלטלו אותו הילכך כיון דאמר ליה למקפה וכדאוקימנא לה לקמן כל היכא דאיתיה בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ומיהו כל היכא שהריקוהו לקנקנים דלוקת אינו חייב באחריותו ולא מפני קלקול הקנקנים אלא אפילו נודע שהיו משובחים ביותר אינו חייב באחריותו מפני שהערוי קשה לו ואף על פי דאמר ליה למקפה שאין לך יין בעולם שלא יתקלקל מחמת הערוי וזהו דין שלישי. אבל היכא שאמר ליה יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב לעמוד עד עצרת כלומר ואפילו שיערו אותו לקנקנים ללוקח דדומיא דרישא תנן סיפא אפילו הכי חייב שהרי הוא כמו שהתנה בפירוש. ואם תאמר דהא אמרינן לקמן אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנואה ותקיף אפלגא או אתילתא דינא הוא דמקבל מיניה הא התם דלא אמר ליה למקפה ואיכא טלטול דמסתמא חנוני טלטלו חבית מוכר לחנותו ואפילו הכי אמרינן דהרי הוא ברשות מוכר. ואף על פי שרשב"ם ז"ל פירש דאף על גב דאמרינן זבין לאו דוקא שאין חנוני זה אלא שלוחו של בעל הבית. דלישנא לא משמע הכי דזבין מכר גמור משמע. תירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא דמכר דסתם חנוני כמאן דאמר למקפה דמי שהרי הוא מוכר מעט מעט ועל דעת לקבל כמה טלטולין מכרו לו. זו היא שיטת שמועתנו על נכון וכפי דרך ראשון של הרי"ף ז"ל שפירשה בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה. ואפשר לפרשה גם כן בקנקנים דלוקח ואף על גב דלא אמר ליה למקפה וכמו שכתב הרב ז"ל ודקאמר אכתפא דגברא שוור הכי קאמר שעל ידי העירוי שמערין אותו הכתפין מכליו של מוכר לתוך כליו של לוקח שוור ומתקלקל הילכך אף על גב דאמר ליה למקפה פטור וכההיא דרבי יוסי בר חנינא דלקמן. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל הא דשמואל לא מתוקמא אלא בקנקנים דלוקח אי נמי בקנקנים דמוכר היכא דלא אמר ליה למקפה אבל בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה אף על גב דבתר דזבניה לוקח והוה ליה ברשותיה הוא דעקר כיון דלמקפה אמר ליה ואכתי בקנקנים דמוכר ניהו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר לקמן ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון דתוך שלשה ימים ראשונים נינהו. והני קנקנים דאמרינן מסתברא לן דדוקא קנקנים דהוי בהו הך חמרא מקמי זביני אבל אי ערייה לוקח להאי חמרא מאני קנקנים לקנקנים אחריני אף על גב דלקנקנים דמוכר ערייה ברשותא דלוקח הוי. דהוו להו הנך קנקנים אחריני כשאולין גביה וכדידיה דמה ואף על גב דלמקפה אמר ליה לא מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך משום דהא הנך קנקנים כשאולין גביה נינהו והוה להו כקנקנים דלוקח. ועוד דכיון דטרינהו ממנא למנא איכא למימר דמחמת ההוא עירוי הוא דעקר ליה דהא דבר ידוע הוא דעירוי מכלי אל כלי קשה ליה לחמרא כדכתיב שאנן מואב מנעוריו וגו'. עד כאן לשונו.

גמרא ואת"ל כו' בתר דטעמיה עקר כו' כצ"ל וכ"ה בנ"י:

תוס' בד"ה הבודק כו' שהרי יכול לטועמו בריח כו' עכ"ל דע"כ אפי' לר' יוחנן לא איירי ברייתא בריחיה חלא דא"כ לא הוי ודאי יין כל שלשה ימים הראשונים וק"ל:

בד"ה מ"ט האי מעילאי כו' ולמעלה הוה ריחיה וטעמא חמרא עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כל ג' ימים כו' וצ"ל דמיירי הכא כו' שהקנקן דמוכר הוא טוב כו' עכ"ל ולקמן דמוקי לה בקנקן דלוקח אבל דמוכר לא לאו משום דאיירי במקפה ולא מוקי לה דידעי' דקנקן דמוכר טוב דהתם ע"כ מתני' במקפה איירי כדלקמן והכא לא איירי במקפה דא"כ לאחר ג' נמי ודו"ק:

ד"ה בפרשב"ם הבודק את החבית וכו' נטל הימנו מעט וכו'. דאל"כ היאך מותר לטועמו קודם שהפריש ממנו תרומה ומעשר דהא על כרחך האי חבית עדיין לא נתקנה וטבל הוא עדיין דאם לא כן היאך יכול להפריש עליה לכך פירש דנוטל הימנה מעט ומאותו מעט הפריש תרומה ומעשר ואח"כ טועמו ושתה הימנו:

תוס' ד"ה הבודק את החבית וכו' והא דקאמר לקמן הא טעמיה ולא עקר הזקיקו לפרש כן. ר"ל הזקיקו להרשב"ם לפרש כן כלומר דבשביל דקאמרה הגמרא בסמוך הא טעמיה וכו' זה דחקו להרשב"ם לפרש דשתה הימנו דכן משמע לישנא דטעמא וכיון דשתה הימנו הוזקק לפרש דנטל ממנו מעט וכו' כדלעיל ע"ש:

ד"ה מאי טעמא האי מעילאי עקר ובו' אבל אין לומר שכבר נעקר טעמו מתחתיו שלשה ימים דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא. כן הוא בספרים שלפנינו משמע מלשון זה וכשטעמו למעלה טעם בו שהיה ריחיה חלא וטעמו חמרא וזה אי אפשר דאי (הוי) בשעת טעימה היה ריחיה חלא בידוע הוא שאחר שלשה ימים יהא כולו חומץ גמור וא"כ היאך סלקא דעתין להיות מפריש עליה תרומה והולך עכ"ל נראה לי להגיה דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוי ריחיה וטעמיה חמרא. ותיבת חלא הוה טעות סופר ודו"ק:

ד"ה מאי טעמא האי חמרא מתתאי עקר וכו' וצריך לומר דנקיט הכי לפי שסובר שכך הוא האמת וכו'. על כרחך הא דקאמרי לפי שסובר שכך הוא האמת ר"ל אין לפרש דר"ל שרבי יהושע הכי סבירא ליה דהא הגמרא קא מפרשא טעמיה דריב"ל וא"כ מנא ליה להגמרא דסבירא ליה לריב"ל הכי אלא על כרחך צריך לומר דר"ל דהגמרא סבירא לה שכך הוא האמת דמתתאי עקר וא"כ יש לדקדק לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא היאך אנן מפרשין הברייתא דקתני כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דאין לפרש כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין כר' יוחנן כיון דסבירא ליה דכן הוא האמת דמתתאי עקר אם כן אימר כבר עקר בשעת טעימה ולאו אדעתיה גם אין לפרש כריב"ל כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ דהא קיימא לן ריחיה חלא וטעמיה חמרא המרא וצריך לומר על כרחך דאי אפשר לפרש בענין אחר אלא בזה האופן דהיינו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ וכגון דאשתכח חלא סיפקתא כדלקמן בסמוך מכאן ואילך ספק אפי' מתחלת טעימה דאימר מתתאי עקר ולאו אדעתיה ודו"ק:

בא"ד וליכא למימר האי טעמא דמתתאי עקר לחוד וקסבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דא"כ וכו' כצ"ל:

ד"ה כל שלשה ימים הראשונים וכו' ומיהו נראה דהיכי דלא טעמיה בשעת לקיחה דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. כצ"ל ור"ל דלא טעמו בשעת לקיחה ואחר שלשה ימים מצאו שהוא חומץ והלוקח לא נתן עדיין המעות למוכר אז אמרינן המוציא מחבירו וכו' כיון דלא טעמו בשעת לקיחה הוי ספק דשמא קודם מכירה היה כבר חומץ גמור ואין הלוקח צריך ליתן הדמים למוכר ויותר מתיישב לומר דהכא תוך שלשה וכו' והתם לאחר שלשה ואמר ליה למקפה ד"ל ולכך מחלק רבי יוסי בר חנינא דאם בכליו של לוקח אין המוכר חייב באחריותו ואם הוא בכליו של מוכר אומר לו הלוקח הא יינך והא קנקנך כיון דלא יכול לומר לו לא אבעי לך לאשהויי כיון דאמר ליה למקפה ורבי חייא בר יוסף פליג עליה כדלקמן:

גמ' את"ל בתר דטעימיה עקר כו' בתר דטעימיה והוה ריחיה כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה והאי חמרא כו' ולא ודאי חומץ כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אמר רב וכו' הראשונים הס"ד:

ר"ש ד"ה הבודק (בסופו). אבל לרבנן לכתחילה א"מ ואם עשה עשוי. עי' לעיל (פ"ד רע"ב) בתוס':

ר"ש ד"ה חמרא מעילאי עקר. והלכך דין הוא כו'. נראה דצ"ל ודין הוא דבתר טעמא כו':

דרומאי. נ״ב זקני דרום:

הבודק את החבית. נטל הימנה מעט והפריש ממנו תרומה ומעשר ושתה הימנו לידע אם היין הנותר בחבית טוב וישתה או ימכור משאר חביותיו מדי יום יום ויפריש מזו החבית לתרומה ולמעשרות תחתיהן היום מפריש מעט לפי מה שימכור משאר חביותיו ולמחר מעט ואומר הרי תרומה ומעשר של זה שאני מוכר ושותה באותה חבית ולפיכך בודק דאין מפרישין מן החומץ על היין דשני מינין הן אליבא דרבי בפ' המוכר את הספינ' אבל לרבנן לכתחלה אין מפרישין ואם עשה עשוי: להיות מפריש. משאר חביותיו על בטחונה של זו החבית כלומר שמפריש ממנה לצורך שאר חביות: ואחר כך. לסוף חודש או ב' חדשים: כל ג' ימים כו'. לקמיה מפרש: מאי קאמר. לפי שיש לפרשה בשני ענינין כדלקמן קבעי לה: כל ג' ימים הראשונים. סמוך לבדיקה ודאי יין היה דבפחות מג' ימים אין היין נעשה חומץ ויפה תרם מה שתרם באותן ג' ימים וא''צ הלוקח מזה באותן ג' ימים לחזור ולהפריש דאפי' אם התחיל להחמיץ עם סילוק ידיו אין שמו חומץ עד ג' ימים ואע''פ שכבר יש לו ריח חומץ כדמפרש ואזיל דרך היין המחמץ להריח מתחלה ריח חומץ והולך ומריח יותר ויותר עד שנהפך אפי' טעמו לחומץ וקים להו לרבנן דמשהתחיל להחמיץ הוי ריחו כל ג' ימים חומץ וטעמו יין אבל מג' ואילך יכול להיות חומץ גמור: מכאן ואילך ספק. דשמא לא התחיל להחמיץ עד ג' ימים קודם שנמצא חומץ והשתא בשעת מציאה הוא דנעשה חומץ הלכך הוי תרומה מספק ויחזור ויתרום: מאי טעמא. הוי כל ג' ימים ראשונים ודאי יין וג' ימים האחרונים ספק חומץ: חמרא מעילאי עקר. כמו עקר נעקר טעם יין ממנו ומתחיל להחמיץ מלמעלה בפי החבית ומעט מעט מתחמץ ויורד כל ג' עד דבסוף ג' נעשה כולו חומץ וכל זמן שלא החמיץ כולו הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא והאי חמרא הא טעימיה ובדקי' האי גברא בפי החבית ומצאו טוב ועדיין לא התחיל להחמיץ והלכך אפי' אם תמצי לומר דמיד בתר דטעימיה התחיל להחמיץ הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד סוף ג' ימים משהתחיל להחמיץ והלכך דין הוא דבתר טעמא אזלינן ולא בתר ריחא וחמרא הוא והיינו יין הנמכר בחנות דלרבי יוחנן הוי יין ומהאי טעמא גופיה הוי ספק אפי' כל ג' ימים האחרונים ולא ודאי חומץ דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו: ג' ימים האחרונים ודאי חומץ. והוי טבל גמור דר' יהושע אזיל בתר ריח כדמפרש ואזיל וכיון דעתה נמצא חומץ ודאי התחיל להריח ריח חומץ זה ג' ימים דבפחות מג' ימים לא נעשה חומץ גמור ואפי' ג' ימים הראשונים ספק דאמרי' שמא עם סילוק ידי הבודק התחיל להריח ובתר ריחא אזלינן והלכך יין הנמכר בחנות לאו חמרא הוא: מ''ט חמרא מתתאי עקר. רבותא נקט לאשמועינן דאיכא למימר דאפי' בשעת בדיקה כבר היה חומץ ומיהו אינו צריך לכל זה דאפי' ס''ל נמי כדרבי יוחנן דמעילאי עקר איכא לאוקומי שפיר כדמפרש ואזיל: דרומאי משמיה דר' יהושע. אמרין דהאי דקתני בברייתא ג' ימים ודאי בין אג' ימים ראשונים בין אג' ימים אחרונים קאי וה''ק ג' ימים הראשונים ודאי יין דאפי' עם סילוק ידיו התחיל להחמיץ הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא עד ג' ימים והלכך הוי חמרא דקם ליה רבי יהושע בן לוי בשיטתיה דרבי יוחנן דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא: אחרונים ודאי חומץ. כדמפרש טעמא לקמן כגון שנמצא חומץ חזק מאד דודאי כבר עברו ג' ימים שנעשה חומץ גמור הואיל ונתחזק כל כך דבבציר מג' ימים משהחמיץ אינו נעשה סיפתקא ומיהו רבי יוחנן לא מוקי לה בסיפתקא א''נ לית ליה הך סברא דלא שנא סיפתקא ול''ש חומץ כל ג' ימים אחרונים נמי ספק: הא גופא קשיא ראשונים ודאי יין אלמא כו'. דאי ס''ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא הוא א''כ אמאי ודאי יין האיכא למימר דעם סילוק ידיו התחיל להריח ריח חומץ מעט ומההיא שעתא הוה ליה חומץ: כגון דאשתכח כו'. לעולם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא הוא כדמוכח רישא וסיפא דקתני אחרונים ודאי חומץ היינו טעמא דמיירי כגון דמשתכח חומץ חזק יותר מדאי שהדבר ידוע שזה ו' ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף ג' נעשה חומץ ובג' האחרונים נתחזק ונתחזק מאד ונעשה סיפתקא חזקה: כמאן פשט ליה. רב יוסף לאביי כמי משניהן היה מפרש הברייתא דקתני ג' ימים ודאי דנשמע מינה אי אזלינן בתר ריחא או בתר טעמא: חד אמר כרבי יוחנן כו'. ונ''ל דהלכתא כרבי יוחנן דהא דרומאי משמיה דרבי יהושע בן לוי קיימי כוותיה: המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה. בתוך אותה חבית של מוכר בבית לוקח: אמר רב כל ג' ימים הראשונים הרי הוא ברשות מוכר. שהדבר ידוע שאין היין מחמיץ בפחות מג' ימים משהתחיל להריח ריח חומץ ונהי נמי דריחיה חלא וטעמי' חמרא חמרא הוא אפ''ה באחריות מוכר הוא שהרי נתקלקל כבר ברשותו וכמי שמכר לו חומץ דמי דודאי משהתחיל להריח חומץ סופו להעשות חומץ ודמי למוכר יין ונמצא חומץ דתנן בהמוכר את הספינה (לעיל דף פג:) דהוא מקח טעות ואע''פ ששתה הימנו לוקח ולא טעם בו ריח חומץ כשלקחו אפ''ה כיון דהחמיץ תוך ג' הדבר ידוע דבשעת מכירה הוי ריחיה חלא והא דתנן לקמן בפירקין (דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו רב מוקי לה לאחר ג' אבל תוך ג' לא קרינן המוכר יין לחבירו והחמיץ אלא המוכר יין לחבירו ונמצא חומץ א''נ מוקי לה בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר רבי חנינא דאיכא למימר קנקן גרם להחמיץ מהרה והא דנקט חבית של יין רבותא היא דסד''א לשתייה לאלתר קזבין ליה ולא הוה ליה לשהויי וליפטר מוכר קמ''ל:

הבודק את החבית להיות מפריש כו'. רבינו שמואל דחק לפרש שלקח ממנו משהו ומפריש ממנו תרומה ואחר כך טעמו ובחנם דחק שהרי יכול לטעמו בריח אי הוי ריחא חמרא ודאי חמרא הוא דאיכא ודאי חמרא דריחיה חלא אבל חלא לעולם לא הוי ריחיה חמרא והא דקאמר לקמן הא טעימיה ולא עקר הזקיקו לפרש כן דלא משמע ליה דטעמו בריח: מאי טעמא האי מעילאי עקר לא מצי למימר דלר' יוחנן מתתאי עקר דא''כ מנא ליה דכל ג' ימים הראשונים היה ודאי יין דלמא בשעה שטעמו כבר נעקר טעמו מתחתיו ב' ימים אבל אין לומר שכבר נעקר טעמו מתחתיו ג' ימים דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוה ריחיה (חלא) וטעמא חמרא: מאי טעמא האי חמרא מתתאי עקר. תימה דמנא ליה לגמרא ליפלוגינהו בהכי כיון דמצי למימר לכ''ע מעילאי וצ''ל דנקט הכי לפי שסובר שכך הוא אמת דמתתאי עקר וליכא למימר האי טעמא דמתתאי עקר לחוד (ולעולם) דקסבר ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא דא''כ ג' ימים האחרונים אמאי הוי ודאי חומץ דלמא כל ג' ימים הוי ריחיה חלא וטעמא חמרא והשתא הוא דנגמר חימוצו: דרומאי מתנו. פירש רבינו שמואל דהלכה כר' יוחנן דקיימי דרומאי כוותיה וכן נראה דרבא נמי קאי כוותיה בפרק בתרא דע''ז (דף סו: ושם. ד''ה ורבא) שהבאתי לעיל: כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר. ואפי' נתן לו הלוקח מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ גמור תוך ג' שנמכר בידוע שכבר בשעת מכירה ריחיה חלא ואהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי ואע''פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי

דף צו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד