בבא בתרא צז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - ב

ואם תרצה לומר שקידוש שוה לגמרי לניסוך המזבח, תיקשי, דאמר רבא בהדיא לגבי יין מגתו, שהוא כשר לכתחילה לקידוש: סוחט אדם אשכול של ענבים, דהיינו יין מגתו, ואומר עליו קידוש היום. ^[98]

ואלא שמא תאמר, שבא למעוטי את היין אשר בא מפיה ומשוליה של החבית, שאין מקדשין עליו הואיל ואין ראוי לניסוך על גבי המזבח.

והא תני רבי חייא: יין מפיה ומשוליה של החבית לא יביא לניסוך על גבי המזבח, בגלל הקמחין שיש על פי החבית, ובגלל השמרים שבשולי החבית. ואם הביא, כשר. ואם כן, לגבי קידוש מותר אף לכתחילה!?

ואלא שמא תאמר, שבא למעוטי יין כושי שחור, בורק לבן ורע, היליסטון, יין מתוק וחלש מאוד, של מרתף, כלומר סתם יין שלא נבדק, ושמא הוא קוסס [שהתחיל להחמיץ], ^[99] של צמוקים שעשה מהם יין. ^[100]

והא תניא על כל היינות הללו: בכולן לא יביא למזבח, ואם הביא כשר.

ואלא שמא תאמר, שבא למעוטי יין קוסס, ^[101] מזוג, שהוסיפו עליו מים, מגולה, ויש חשש שמא שתה ממנו נחש, ושל שמרים, תמד, ושריחו רע.

והא תניא, לגבי כל היינות הללו: בכולן, לא יביא. ואם הביא, פסול. ולכן הם פסולים גם לגבי קידוש.

ולכן, דנה הגמרא: למעוטי מאי? על איזה מהפסולים הללו התכוון רב לומר שאין מקדשין עליו? ^[102] אי למעוטי קוסס?

הרי פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי היא. שנחלקו ביין קוסס שהוא יין שהתחיל להחמיץ ויש לו כבר ריח של חומץ אך טעמו עדיין יין. ורבי יוחנן סובר שהוא יין גמור, ורבי יהושע בן לוי סובר שהוא חומץ, ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכין עליו אלא שהכל.

ואם התכוון רב ליין קוסס, ובא לפסוק כרבי יהושע בן לוי, היה צריך להשמיענו שאפילו שהכל מברכין עליו.

אי למעוטי מזוג?

הרי אדרבה, עלויי עלייה. הוא משביח את היין על ידי המיזוג לענין קידוש!

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: אף על פי שנחלקו חכמים ורבי אליעזר במסכת ברכות [נ ב] ביין שאינו מזוג, שלדעת רבי אליעזר מברכים עליו בורא פרי העץ, וחכמים סוברים שמברכים עליו בורא פרי הגפן, מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של של ברכה [קידוש וברכת המזון], שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. ^[103] כי בלי המים הוא חזק מידי, ואינו משובח כל כך. ^[104]

ואיך אפשר לומר שרב בא לפסול יין מזוג לקידוש.

אי למעוטי יין מגולה?

הרי סכנה היא שמא שתה ממנו נחש והכניס בו ארס, וגם בלי קידוש אסור לשתותו, ולא היה צריך רב לומר שאין מקדשין עליו.

אי למעוטי יין של שמרים -

היכי דמי?

אי דרמא תלתא ואתא ארבעה, שנתן על השמרים שלש כוסות מים ויצאו ארבעה כוסות תמד.

הרי חמרא מעליא הוא וכשר לקידוש!

אי דרמא תלתא ואתא תלתא, שנתן שלש כוסות מים ויצאו שלש כוסות וחצי תמד.

הרי פלוגתא דרבנן ואחרים היא. אם דינו כיין או לא. וקיימא לן כרבנן שדינו כמים, ואפילו בורא פרי הגפן לא מברכים עליו. ומדוע היה צריך רב לומר שאין מקדשין עליו?

ומסקינן: אלא למעוטי יין שריחו רע, שמברכים עליו בורא פרי הגפן לפי שיין גמור הוא, אך אין מקדשין עליו בגלל שהוא מאוס שהיה מונח בכלי מאוס והסריח קצת.

ולא בא רב לומר, שכל היינות הפסולין למזבח יפסלו גם לקידוש. אלא רק זאת, שיין נקי וראוי למזבח מחמת נקיותו כשר לקידוש, ואילו יין שמאוס, ואינו ראוי למזבח משום "הקריבהו נא לפחתך", פסול גם לקידוש מאותו הטעם. ^[105]

ואיבעית אימא, לעולם בא רב למעוטי יין מגולה. ומה שהקשינו הרי סכנה היא, יש לתרץ, שבא רב לומר: ואף על גב דעבריה במסננת, שסינן את היין, וכרבי נחמיה, הסובר שבכגון זה אין בו סכנה, והוא מותר בשתיה משום שהארס של הנחש צף ונשאר במסננת, אפילו הכי הוא פסול למזבח, משום שנאמר על המקריבים קרבן שהוא חולה [מלאכי א ח] "הקריבהו נא לפחתך [לאדוניך] הירצך או הישא פניך"? הרי שכל דבר מגונה אסור לקרבן. ולפיכך גם היין המגולה אינו ראוי לינסך על גבי המזבח.

והוא הדין שאין מקדשין עליו.

בעא מיניה רב כהנא חמוה חמיו דרב משרשיא מרבא: חמר חווריין יין לבן, מהו שיהא כשר לנסכו על גבי המזבח? ^[106]

אמר ליה רבא: נאמר במשלי [כג לא] "אל תרא [אל תתן בו עניך] יין כי יתאדם". לפי שהוא משכר יותר מדי, הרי שיין אדום משכר. ובנסכים נאמר "הסך נסך שכר לה'". ולכן יש להעדיפו לניסוך המזבח. ^[107] שנינו במשנה: המוכר לחבירו קנקנים בשרון, מקבל עליו עשר פיטסות למאה. תאנא: פיטסות נאות ומגופרות, שאינו צריך לקבל עליו כדים שבורים ורעועים ממש ואפילו לא אחד מהם, אלא כדים נאים כשאר כדים, אלא שהם שבורים קצת והגפרית סותמת את השבר, ואפשר להשתמש בהם קצת, אולם אינם מתקיימים הרבה זמן. ומאחר שאינם שבורים ממש, מקבל עליו עשר מתוך מאה.

מתניתין:

המוכר יין לחבירו והחמיץ, אינו חייב באחריותו המוכר אינו צריך להחזיר לו את כספו, כי בשעה שהוא מכר לו, היה יין, ורק לאחר מכן הוא החמיץ.

ואם ידוע שיינו מחמיץ תמיד הרי זה מקח טעות. ^[108]

הערות

^[98] מרבא לבד היה יכול להקשות שמכשיר בהדיא יין מגתו אלא שהביא גם הברייתא דרבי חייא שמתוך שניהם מוכח שכל דבר שכשר לניסוך בדיעבד כשר לקידוש לכתחילה, ועל ידי זה יכול להקשות הקושיות דלהלן, מפיה ומשוליה, ויין כושי וכו'. תורת חיים.

^[99] והוא כשר בדיעבד. ואף שלקמן מבואר שיין קוסס פסול אף בדיעבד לנסכים. זה רק בודאי קוסס. אבל מספק אין לפוסלו בדיעבד. רשב"ם.

^[100] לא מדובר שנותן מים על גבי צימוקים שאם כן לא עדיף מיין מזוג שפסול אף בדיעבד. אלא שסוחט את הצימוקים ללא הוספת מים. חידושי ר"י ליפשיץ.

^[101] ופסול משום שאינו בכלל שכר וגם אינו ראוי להיות שכר, וגרע מיין מגתו שעל כל פנים סופו להיות שכר. וזה גם הטעם במזוג. רשב"ם.

^[102] ואין לומר שהוא סובר כרבי יוחנן שאם כן גם לענין קידוש הוי יין כשם שהוא נחשב יין לגבי תרומה שהרי אין חילוק בין קידוש לבין שאר דיני היין אלא בדבר שהוא מאוס משום "הקריבהו נא לפחתך". רשב"ם. ורבינו יונה כתב, כיון שלרבי יהושע בן לוי הוי חומץ אפילו לענין ברכת בורא פרי הגפן פשיטא שאפילו לרבי יוחנן אין להכשירו לענין קידוש. ועוד מבאר שאם היה סובר כרבי יוחנן היה צריך להשמיענו בתחילה שמברכין עליו בורא פרי הגפן שאין הדבר פשוט שהרי רבי יהושע בן לוי חולק גם לענין ברכה. ומזה שאמר אין אומרים קידוש אלא על היין הראוי לנסך, משמע שמדובר בדבר שידוע שהוא יין אלא שאין ראוי לניסוך על המזבח.

^[103] ומה שאמרו במסכת ברכות [נא א] עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, ואחד מהם שיהא חי. היינו שהכוס יהיה שלם ולא שבור כמו שאמרו בכלים שבירתן זו היא מיתתן. ורש"י מפרש שם בברכות שחי היינו שיתן את היין כשהוא חי לפני חזיגתו לתוך הכוס שמברכים עליו ורק אחר כך ימזגנו, ולא יעבירנו לכוס אחר אחר המזיגה. ור"ת מפרש, שחי היינו מזוג ולא מזוג שיהא מזוג רק עם מעט מים. ובאמצע ברכת המזון בברכת הארץ יוסיף עוד מים עד שימזגנו כראוי. תוס' ד"ה עד.

^[104] ביינות בבימיהם שהיו חזקים והיו נוהגים להוסיף מים פי שלש מהיין. רשב"ם.

^[105] ולכן אפשר לקדש על יין מזוג וקוסס אף שהם פסולים לנסכים, משום שאין בהם גריעות בגופן שיהא בהם שום בזיון בהקרבתן אלא שלנסכים צריך שיהא יין משכר, אבל לענין קידוש אין בהם שום חסרון. רשב"ם ונמוקי יוסף.

^[106] הרשב"ם מפרש, דהיינו יין בורק שאמר לעיל שלכתחילה לא יביא ואם הביא כשר. ולא שמע מהברייתא דלעיל ולכן נסתפק. והתוס' כתבו שחיוריין גרוע יותר מבורק, שהבורק לבן רק קצת ומבהיק ודומה קצת לאדמומית לכן אם הביא כשר. אבל חיוריין לבן יותר מדאי ולכן הוא פסול אף בדיעבד. תוס' ד"ה חמר.

^[107] כך מפרש הרשב"ם, שהנידון בגמרא רק לענין נסכים. אבל לענין קידוש פשיטא שמקדשין על יין לבן. והרמב"ן כתב, שהבעיא היתה לענין קידוש שעל זה מדברת הסוגיא, או שבין לקידוש ובין לנסכים, שאם רק לנסכים היתה הגמרא צריכה לומר "מהו לנסכים". ועוד, שהרי הגמרא פושטת מ"אל תרא יין כי יתאדם" משמע שאין נקרא יין אלא האדום ואף לקידוש ואפילו בדיעבד. והובאה דעת הרמבן בשו"ע אורח חיים סימן רעב סעיף לפסול יין לבן לקידוש. והקשה הרמב"ן לשיטתו, אם כן, מדוע כשר יין כושי והרי אינו אדום? ותירץ, ששחור אדום הוא אלא שלקה. ועוד, שכושי אינו שחור גמור.

^[108] הקשו תוס' מהגמרא בבבא מציעא [סד א] שמותר לאדם לשלם עבור חבית יין ולהתנות עם המוכר שאם יתייקר היין או יוזל יהא ברשות הלוקח ואם יחמיץ ישאר ברשות המוכר ואין בזה חשש רבית. ומה החידוש שהרי משנה מפורשת היא כאן שאם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות למרות שאם היה מתייקר או הוזל היה ברשות הלוקח ולמה בכלל הוא צריך להתנות שהרי מבואר בגמרא לקמן שבקנקנים דמוכר אפילו שהה בבית הלוקח זמן רב ואחר כך החמיץ הרי זה מקח טעות. ואפילו למאן דאמר בגמרא שמזלו של בעל היין גרם, קשה מהגמרא שם שמקשה אים מותר להתנות והלא קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ואסור משום רבית. והרי אם התנה הלוקח שאם יחמיץ יהא ברשות המוכר לא שייך לומר שמזלו גרם ואם כן הוי מקח טעות לכל הדיעות ומה שייך רבית? ותירצו שהגמרא שם מדברת ביין שהיה ידוע שראוי להתקיים ובכל זאת הוא מתנה עם המוכר שיקבל עליו אפילו אם יחמיץ היין מחמת סיבה כגון בגלל חום או טלטול וכדומה ולכן הוא דומה לרבית. אבל כאן מדובר שהחמיץ מאליו ואיגלאי מילתא למפרע שלא היה ראוי להתקיים מתחילה ולכן הוי מקח טעות ואין בזה חשש רבית. תוס' ד"ה ואם ושם ד"ה אי.

אמר רבא: סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו על המיץ היוצא ממנו קידוש היום, ואינו צריך להמתין עד שייעשה יין!

ואלא תאמר שבא רב למעוטי [למעט] יין הבא מפיה ומשוליה (תחתיתה) של החבית, שיש בפיה תערובת יין וקמחים שונים ובשוליה יש שמרים, ואולם גם כאן הא תני [הרי שנה] ר' חייא: מפיה ומשוליה של חבית לא יביא יין לנסכים, ואם הביא — כשר, ואם כן, הוא כשר אף לכתחילה לקידוש!

ואלא תאמר שבא רב למעוטי [למעט] סוגי יין גרועים, כגון: יין כושי (שחור), בורק (לבן), היליסטון (מתוק), יין של מרתף, כלומר, יין סתם שלא נבדק ויש חשש שכולו או מקצתו החמיץ, וכן יין של צמוקים? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בכולן, בכל אלה שנזכרו, לא יביא לנסכים, ואם הביא — כשר, וכל שכן שיהא כשר לקידוש!

ואלא תאמר שבא רב למעוטי [למעט] יין קוסס (שהחל להחמיץ), או מזוג במים, או מגולה שנתגלה כיסויו ויש חשש ששתה ממנו נחש, ושל שמרים שמיצו מהם יין, ויין שריחו רע, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בכולן, בכל אלה שנזכרו לא יביא לנסכים, ואם הביא — פסול, ועדיין יש לשאול: מבין כל אלה הנזכרים

למעוטי מאי [למעט את מה] לענין קידוש אמר רב? אי למעוטי [אם למעט] יין קוסס, הרי פלוגתא [מחלוקת] של ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי היא (לעיל בבא בתרא צו,א), האם יין כזה בכלל נחשב יין!

אי למעוטי [אם למעט] יין מזוג, הלא עלויי עלייה [עילה השביח אותו] על ידי המזיגה, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: אף שחכמים סבורים שמברכים "הגפן" על יין גם כשאינו מזוג, שלא כדעת ר' אליעזר, מכל מקום מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה, שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, משמע שלענין ברכה וקידוש דווקא יין מזוג הוא המובחר!

אי [אם] תאמר למעוטי [למעט] מגולה, אין צריך לומר שאין אומרים עליו קידוש, כי סכנה היא בכלל לשתות ממנו, שמא שתה ממנו נחש והטיל בו ארס!

אי למעוטי [אם למעט] יין של שמרים, היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אי דרמא תלתא ואתא [אם שהטיל שלוש מידות מים לתוך השמרים ובא, יצא] משם משקה שיש בו ארבעה מידות, והלא חמרא מעליא [יין מעולה] הוא! אי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא [אם שהטיל שלושה ובא, יצא, משקה שיש בו שלושה ומחצה], פלוגתא דרבנן [מחלוקת של חכמים] ואחרים היא, והלכה כחכמים, שאין זה קרוי יין כלל!

אלא יש לומר, שרב בא למעוטי [למעט] יין שריחו רע שאין מקדשים עליו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם בא למעוטי [למעט] יין מגולה. ואף על גב דעבריה [ואף על פי שהעביר אותו] במסננת, כדברי ר' נחמיה שלדעתו על ידי כך מיתקן היין ואין חשש לסכנה, אפילו הכי [כך] אמר רב שפסול הוא לקידוש, משום שנאמר: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח), שמכאן למדים כי דבר שאין נותנים אותו כמתנה לאדם חשוב אף אין משתמשים בו לצורך גבוה.

ועוד בענין זה של יין הכשר לקידוש, בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא חמוה [חמיו] של רב משרשיא מרבא: חמר חווריין [יין לבן], מהו דינו, האם מותר להשתמש בו לצורך נסכים או קידוש? אמר ליה [לו]: הרי נאמר: "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא), משמע שהצבע האדום הוא שבחו של היין, ואם אינו אדום אינו ראוי.

שנינו במשנה שבמכירת קנקנים בשרון מקבל הקונה על עצמו עשר פיטסות (קנקנים שאינם עשויים כל צורכם) למאה. תאנא [שנה החכם] שמכל מקום אינו מקבל עליו אלא פיטסות (כדים גדולים) נאות ומגופרות שעשו אותן עם גופרית כדי לחזקן. ואם לא כן — אינו מקבל, לפי שהן לא ראויות מתחילתן כלל לשימוש.

א משנה המוכר יין לחבירו והחמיץ היין לאחר מכן — אינו חייב באחריותו, ופטור המוכר מלשלם ללוקח. אבל אם ידוע שיינו של מוכר זה מחמיץ — הרי זה מקח טעות, שהרי התכוון הקונה לקנות יין המשתמר. ואם אמר לו המוכר: "יין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As Rava says: A person may squeeze the juice from a cluster of grapes and then recite the sanctification of the Shabbat day over it.

Rather, Rav’s statement is to exclude wine that is taken from the mouth of the barrel, which has scum floating in it, and wine taken from the bottom of the barrel, which contains the pomace. The Gemara challenges this: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: One may not bring wine that is taken from the mouth of the barrel or from the bottom of the barrel as a libation ab initio, but if one brought it as a libation it is valid after the fact? Accordingly, it should be fit for use for the sanctification of the Shabbat day.

Rather, Rav’s statement is to exclude black wine, borek wine, sweet wine [heiliston], wine from the cellar, and wine made from raisins. The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita: With regard to all of these types of wine, one may not bring them as a libation ab initio, but if one brought one of them as a libation it is valid after the fact. Accordingly, it should be fit for use for the sanctification of the Shabbat day.

Rather, Rav’s statement serves to exclude souring wine, diluted wine, wine that has been left uncovered, as there is a concern that a snake may have injected its venom into it, and wine made from grape pomace, and wine that has a foul odor. As it is taught in a baraita: With regard to all of these types of wine, one may not bring them as a libation, and if one brought one of them as a libation, it is disqualified.

The Gemara asks again: Rav’s statement serves to exclude which of these types of wine? If one suggests Rav intended to exclude souring wine, that cannot be, as the status of wine that tastes like wine but has the odor of vinegar is the subject of a dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi (96a).

If one suggests that Rav’s statement serves to exclude diluted wine, why would such wine be disqualified for the sanctification of the Shabbat day? Diluting wine is an improvement of it, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Even though the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer and hold that over undiluted wine one recites the blessing: Who created the fruit of the vine, nevertheless the Rabbis concede to Rabbi Eliezer with regard to a cup used for a blessing, such as the cup of wine over which Grace after Meals is recited, that one does not recite the blessing over it until he adds water to it to make it palatable.

If one suggests that Rav’s statement serves to exclude wine that has been left uncovered, it would be unnecessary for Rav to teach this, because such wine, which is dangerous to drink, as a snake may have injected its venom into it, is already forbidden.

If one suggests that Rav’s statement serves to exclude wine made from pomace, what are the circumstances? If it is referring to a case where one poured three jugs of water over the pomace and the volume of the resulting beverage came to four jugs, that is considered full-fledged wine, which may certainly be used for the sanctification of the Shabbat day. If it is referring to where one poured three jugs of water over the pomace, and the resulting beverage came to three and a half jugs, this is the subject of a dispute between the Rabbis and Aḥerim, and the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, who rule that it is not regarded as wine.

Rather, Rav’s statement serves to exclude wine that has a foul odor. And if you wish, say that actually his statement serves to exclude wine that has been left uncovered, and it teaches the novelty that even though one passes it through a sieve, in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya (see Terumot 8:7), nevertheless, it still may not be used for the sanctification of the Shabbat day. This is because it is disrespectful to use inferior wine for a mitzva, as derived from the verse in which God rebukes the Jewish people for offering lame animals as offerings: “Present it now unto your governor; will he be pleased with you or will he accept your person? says the Lord of hosts” (Malachi 1:8).

Rav Kahana, father-in-law of Rav Mesharshiyya, asked Rava: With regard to using white wine for libations and for the sanctification of the Shabbat day, what is the halakha? He said to him in response that the verse states: “Do not look upon the wine when it is red, when it gives its color in the cup, when it glides down smoothly” (Proverbs 23:31), which indicates that red wine is considered to be of a superior quality.

§ The mishna teaches: When purchasing jugs of wine in the Sharon region, he accepts upon himself that up to ten inferior-quality jugs may be present in each hundred jugs purchased. It was taught in a baraita: The buyer must accept ten inferior-quality jugs in one hundred only when even those ten inferior-quality jugs are beautiful and sealed with pitch to strengthen them.

MISHNA: If one sells wine to another and then it sours, the seller does not bear financial responsibility for its loss. But if it is known of this seller that his wine always sours, then this sale is a mistaken transaction, i.e., one based upon false assumptions, as the buyer intended to purchase wine that would maintain its quality; therefore, the seller must reimburse the buyer. And if the seller said to the buyer: It is wine

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר רב' סוחט וכו':

מפיה. של אותה חופי' של מעל' אשקומ"א של יין:

ומשולי'. השמרים שבתחתית החבית כבלמו"ן סימן הוא:

(מפני) יין כושי. שהוא שחור:

בורק. יין לבן:

ליסטון. ירוק שהפיג טעמו ונפק מצורתו:

של מרתף. אותו יין הנמכר בחנות שאינו כל כך יפה:

של צמוקים. מן ענבים יבשים שעשו מהן צימוקין אם הביא כשר וא"כ אפי' לכתחלה מקדשין: ג"ב שק"ר סימן הוא יין קוסס שרע משל חנות כמו קוסס:

למעוטי מאי. אין מברכין עליהן:

אי למעוטי יין קוסס. הא פליגי רב יהודה ורב חסדא לעיל דפליגי ביין הנמכר בחנות דהיינו יין קוסס אלא למעוטי מזוג דאין מקדשין אם מזגו עלי' קא מעליי' לי ואמאי אינו רשאי ^א)צ"ל אמאי אינו רשאי לקדש עליו. לנסך על גבי המזבח: דאמר ר' יוסי מודים חכמים וכו' כדאמר במס' ברכות (דף נ: ):

אלא למעוטי מגולה. דאין מקדשין בלאו הכי נמי ידענא דאין מקדשין משום גלוי דסכנה:

אלא למעוטי שמרים. דאין מקדשין פלוגתא דרבנן ואחרי' היא כדאמר' לעיל:

אלא לעולם למעוטי מגולה דאין מברכין ודקא קשיא לך תיפוק ליה משום סכנה אע"ג דעברי' במסננת ^ב)אולי צ"ל דקיי"ל כר' נחמיה דליכא למיחש משום גילוי.אוקיל דייר דליכא למיחש משום גלוי דהא סינוהו ונשאר הארס למעלה מן המסננת אפי' הכי אתי למעוטי דאין מברכין ואין מנסכין הואיל ונתגלה משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך:

חמר חיווריין מאד מהו. ראוי לנסך ולקדש אי לא:

אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם. מדשבחיה קרא ליין אדום ש"מ דהוא חזי והאי חיווריין לא חזי:

(ומכר לו) מכר לו קנקנים בשרון. באותו מקום שהיו רגילין לעשות הקנקנים:

עשר פיטסות למאה. ותנא שבורות. נאות ומגופרות כשבא לבשלן מביא גפרית ונותן בהן (עם) האור (ומהלכתן) [ומלחכתן] האור עם אותו הגפרית ונראות מבושלות והן נאות ונעשה השבר מגופף מאותו גפרית אבל שבורות ממש אין מקבל:

פיס' המוכר יין לחבירו אינו חייב המוכר באחריות. אם ידוע שיינו רגיל להחמיץ הרי זה מקח טעות וחוזר. מילתא דרב ושמואל דפליגי לעיל בחבית שהחמיצה קשיא לי וכי לא סבור להו הך מתני' אבל כך פירש המורה דאינהו לא סבור להו כמתני':

מודים חכמים לרבי אלעזר בכוס של ברכה. פי' פלוגתייהו בברכות (נ,א), ואיכא למידק והא בעינן התם בכוס של ברכה חי איכא מאן דמפרש חי לאו איין קאי אלא אכוס דבעינן שיהא חי כלומר שלא יהא שבו' ודיקא נמי דהנהו עשרה דברים דקא חשיב כולן נאמרו בכוס עצמו ואל תתמה על לשון חי שהרי אמרו שבירתן זו היא מיתתן ואמרינן במסכת מכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפי' שלם ואינו מרוסק וחס' דחי ממש לא בעינן, וזה הבל.
ויש מפ' מי שיוציאנו מיד החבית ולא ישתנו בכוס כדאמרינן שתהא חיותן בכלי ורש"י ז"ל פי' שיהא חי בכוס ואח"כ ימזגנו.
ורבינו תם ז"ל מפר' חי מזיג ולא מזיג ולא לגמרי כדאמרינן בסנהדרין (ע"א) אינו נעשה בן סורר עד שיאכל תרטימר בשר וישתה לוג יין חי ואוקימנא דמזיג ולא מזיג אלמא מזיג ולא מזיג נמי חי מיקרו וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל.
וא"ת דאדרבה מדקא מתמה תלמודא עלה התם משמע שלשון חי סתם לגמרי משמע ואע"ג דאוקימנא במזיג ולא מזיג סתמא לא משמע הכי הכא נמי כיון דאמרינן עד שיתן לתוכו מים הא פירשו דחי גמור לא בעינן מזיג ולא מזיג בעי' דהא מיקרי חי.
ואי קשיא דהא אפילו מזיג ולא מזיג גבי בן סורר שכר ניחא מיקרי ולא הכש' חמרא וכו' והכ' בעינן חי לפיכך פי' הרב ז"ל הא דאמרינן ובברכת הארץ מוסיפין עליו מים קאמר ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל שהוא מפ' מוסיפין עליו יין.

בודק גרסינן. בדל"ת, והוא חזק שהיא בודק את כל הגוף וכן מפו' בערוך שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל דלא תיקשי אחמ' חיורין.

והליסטון הוא מתוק, דבמסכת מנחות מקשי להו אהדדי ואמרי' עליה חולי דפירא לא מאיס.

למעוטי מגולה וכו'. איכא למידק אמאי לא אמר למעוטי מבושל שפסול לנסכים כדתנן במס' מנחות (פ"ו) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול.
ויש שפירשו שאף ע"פ שפסול לנסכים מקדשין עליו דעלויי עלי' ואע"ג דתנן במסכ' תרומות (מ"ט ב') תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל הא דתנן בפ' בתרא אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. וגרסינן בירושלמי התם בתרומות ומקצתו פרק אין מעמידין א"ר יוחנן דרבי יהודה היא דתנן רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. פי' וההיא דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל רבי יהודה היא דקתני עלה ר' יהודה אומר תורמין בצלים מבני המדינה על הכפר. א"ר יוחנן מחלפא שטתיה דר' יהודה רבי אלעזר אומר אינה מוחלפת תמן בכהן וכאן בבעלים רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר מפני שממעיטו ממדתו וחד אמר מפני שממעיטו משותיו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מה דמר רבי יוחנן מחלפא שטתיה דרבי יודה ואמ"ר אלעזר אינו מוחלפ' תמן בכהן וכאן בבעלים הוי דרבי יוחנן אמר מפני שממעיטו משותיו וכן פירושו שמי שאמר שממעיטו משותיו לומר שאע"פ ששכח הוא אסור לעשות כן ביין של תרומה שיש מקצת אנשים שאין שותין אותו ומה שאמר ר' יוחנן שמוחלפ' שיטתו של רבי יהודה אתה למד שהוא מפ' דברי תנא מפני שממעיטו משותיו והוא כעין מפסיד ורבי יהודה סבר משביחו הוא לגמרי ואין אדם קץ בו אלא מפני שהוא חזק ביותר א"כ א"ר יהודה אין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל בודאי מוחלפת השיטה וסברא דתנא קמא דידיה היא ואיפוך ורבי אלעזר סבר מאי מפני שממעיטו דקאמר תנא קמא היינו שממעיטו ממדתו ורבי יהודה מתי' מפני שהוא משביחו ושבחו יותר מהפסדו ולא התי' רבי יהודה אלא לכהן עצמו מאחר שנתנוהו לו אבל לבעלים אסור לבשלו ולעשותו תרומה מפני שלדברי הכל ממעיטו היא משותיו ואף ע"פ ששבח הוא לו כיון שיש מקצת בני אדם שאין רוצין בו הרי הוא מפחי' דמיו שאין לוקחין קופצין עליו ומפסיד ממונו של כהן ולפיכך אמרו שאין תורמין ממנו כל שאינו מבושל אבל משאינו מבושל על המבושל תורמין לדברי הכל אע"פ שהמבושל מושבח שהרי אפשר לבשלו אע"פ שיתמעט כן נ"ל פי' הירו' אבל בלשון אחרת שמעתיו מכל מקום למדנו ולדברי הכל ששבח הוא ליין שיתבשל הילכך מקדשי' עליו קדוש היום.
אבל רש"י ז"ל כתב בתשובת שאלה שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו וכן כתב רב צמח גאון ז"ל ואמרו שמפני כך לא אמרו בשמועה זו דלמעוטי מבושל אתא שאפי' בורא פרי הגפן אין מברכין, אבל כבר כתבנו שאין זה עיקר.
ועוד מצינו מפורש בירושלמי יוצאין ביין מבושל שמע מינה שמקדשין עליו קדושת היום ואין צריך לומר בורא פרי הגפן ואף על פי שאמרו אין בו משום יין נסך לפי שאין מנסכין כך אמרו ולא משום גריעותו של יין.
ויש שכתב חבית שנפל לתוכה מעט דבש כיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין אומרין עליו קדוש היום ואחרים הכשירו שלא אמרו יין הראוי לנסך אלא למעוטי מגולה וכן הוא עיקר דאי לאו הכי הוה לן לאיתויי הכא למעוטי שנתערב בו דבש וטעמא דמלת' דלא ממעטינן הכא אלא יין הפסול מחמת עצמו אבל יין שנתערב בו דבש הדבש הוא שאסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח ולא פסלו לקדוש ואין להשיב אחר טעם זה ועוד מצינו מפורש במסכת פסחים בירו' מהו לצאת ביין קונדיטון מן מה דתני בר קפרא קונדיטון ביין הדה אמרו יוצאין בקונדיטון אלמא יין קונדיטון מברכין עליו קדוש היום והקונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין. ומפורש בהגדה (פסיקתא דר"כ) בפרשת החדש השלישי, נמשלו דברי תורה לקונדיטון - מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין, כך דברי תורה וכו'.
ואיכא למידק נמי ולימא למעוטי גפן שהדלה על גבי תאנה שהוא פסול לנסכים כדאיתא במנחות (פ"ז ב') ואיכא למימר דלא ממעט מהכא אלא יין דאישתני בטעמיה לריעותא כמו שפי' הרב ר' שמואל ז"ל אבל גפן שהדלה על גבי תאנה לא אישתני לריעותא אלא שאסור משום דבעינן נסכים שלא נשתנו וקרבן שלא נשתנה כבש בן כבש מששת ימי בראשית ולא פסלו לקדו' היום.
ומכל מקום יין מעושן שפסול לנסכים היה לו למעט מקדוש היום ואפשר דאין הכי נמי והאי דלא קאמר הכי משום דאפילו לבורא פרי הגפן פסול, ולא מסתבר לי.
אלא נראה שהמעושן כמבושל ומפני שנשתנה מברייתו ולא משום גריעותו וכשם שלמדנו שמקדשים על המבושל כך נאמר על המעושן. וקשה לי ולימא למעוטי מתוק דתנן לא יביא ואם הביא פסול וי"ל משום דרבינא מתרץ התם כרוך ותני אבל לרב אשי דאמר חוליא דשמשא מאיס הכא נמי.

חמר חיורין. לענין קדוש בעי דעליה קיימינן. אי נמי בין לקדוש בין לנסכים דאי לנסכים דוקא הוה ליה למימר מהו לנסכים ועוד דקא פשיט אל תרא יין כי יתאדם אלמא אינו קרוי יין אלא אדום, ומה שדחק הרב רש"י אינו נכון.
וקשה לי כושי אמאי כשר וי"ל אדום הוא אלא שלקה אי נמי כושי אינו שחור גמור כדמשמע במסכת סוכה (ל"ו א') תדע מדלא קאמר שחור כדתנן לענין דמים ובכל מקום.
וקשה לי מאי קא מיבעיא ליה, הא תנאי במסכת פסחים (ק"ח ב') לענין ארבע כוסות רבי יהודה אומר עד שיהא בהן טעם ומראה יין ואמר רבא מאי טעמא דר' יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ואיכא למימר לא פליגי רבנן עליה דודאי חי ומזוג חדש וישן דקתני דתנ' קמא כולהו בטעם ומראה הן ולא פליגי בהו רבי יהודה כלל וטעם יין לכולי עלמא בעינן כדמוכח בשמעתין ולאו פלוגתא היא והכא מדרבי יהודה פשיט ליה וטעמיה פריש ליה והרבה כמותה בתלמוד שאינן מחלוק'.
ואיכא לפרושי דהלכה כמאן בעא מיניה ופשיט ליה כרבי יהודה וכן כיוצא בהן בתלמוד מכל מקום לענין קדוש בעינן אדום.
ושם מצאתי בירושלמי (פסחים י,א) א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא אל תרא יין כי יתאדם ומשמע דאפילו בדיעבד לא יצא דעד שיהיה בהן מראה יין דיעבד הוא ומצוה לצאת דיעבד נמי הוא דגמ' דילן לאו לכתחלה בלחוד היא דהא מנא תיתי אי בעינן קרא כעין דכתיב לענין קדוש אפילו דיעבד נמי ואי לא לכתחלה נמי כשר דהא ראוי וחשוב הוא ועולה על שלחן מלכים ולית לן בגמרא דילן לא יביא ואם הביא כשר, לענין קדוש.

יין בוריק. פירוש לבן, מלשון ברק, ברקאי. ואם תאמר היינו חיורין ולקמן פסלינן ליה. י"ל דחיורין הוא לבן ביותר ואינו אדום, והיינו דהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם. ויש גורסין בודק, כלומר יין חזק ביותר שבודק כל הגוף.

ויין של מרתף. ואם תאמר היינו קוסס. וההוא אפילו הביא פסול, כדתניא בברייתא אחריתי דבסמוך. כבר נשמר ר"ש ז"ל ופירש יין של מרתף שלקחו מן המרתף ולא בדקו אם יפה אם קוסס. ולכתחלה לא יביא עד שיבדקנו, ואם הביא כשר, דמסתמא ביפה מחזקין אותו.

אי למזוג עלויי עלייה דאמר ר' יוסי בר חנינא וכו'. ואם תאמר והא עשרה דברים שאמרו בכוס של ברכה אחד מהם שתהא חי (ברכות נא, א). וי"ל דחי עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן מים, משום דמשם ואילך מזכיר שבח הארץ וכשנותן מים וראוי לשתותו כבר בו שבחו. והרבה פירושין נאמרו בו, וזה עיקר.

ואוקימנא למעוטי שריחו רע ואי נמי מגולה ואף על גב דעבריה במסננת ומשום הקריבהו נא לפחתך. ואם תאמר לימא לאפוקי יין שנתן בתוכו דבש, דאף הוא פסול לגבי המזבח, ואם הביא פסול. י"ל דהתם גזרת הכתוב היא, כמזוג, ומכל מקום עלויי עלייה, וכל שמעליהו מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו. ובהדיא גרסינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים (ה"א) גבי ארבע כוסות יוצאין בקונדיטון, וקונדיטון היינו יין דבש ופלפלין.
ויין מבושל, יש מי שאומר שהוא פסול לקידוש, הואיל ופסול על גבי המזבח, וכדתנן במסכת מנחות (פו, ב) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול. וליתא, דמבושל נמי עלויי עלייה לרוב בני אדם, ואף על פי שיש מקצתן שאינן שותין, אין הולכין בו לענין זה אלא לאחר עלויי הרוב. ובהדיא אמרו שם בירושלמי בפרק ערבי פסחים יוצאין ביין מבושל, והנה כוס ראשון מקדשין עליו קדוש היום. ואף על פי ששנינו בפרק שני של מסכת תרומות (מ"ו) תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל, לאו משום דמבושל גרוע, אלא מפני חזקו או מפני מתיקותו, והמבושל שותיו מועטין מן שאינו מבושל, וזהו ששנו שם בפרק בתרא (מ"א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר שאף על פי שממעיטו משביחו. ואי נמי יש לפרש אין מבשלין יין של תרומה על המפריש את התרומה קאמר, שאינו מבשלו ונותן לכהן לפי שהוא ממעיטו ממדתו ומפסיד את הכהן, ורבי יהודה מתיר דיתר ממה שמפסידו במעוטו משביחו. אלמא לכולי עלמא המבושל מושבח. והרמב"ן ז"ל כתב דאפשר שאף המעושן כמבושל, שלא פסלום לנסכים אלא מפני שנשתנו מברייתן.

אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי מזבח ודבר זה לא למעט כל היינות שאין מנסכין מהם אמרוהו אלא למעט קצתם מעתה יין מגתו מקדשין עליו ולא סוף דבר תוך ארבעים יום אלא סוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו מיד ולענין נסוך לא יביאהו לכתחלה אלא מארבעים יום לדריכתו ואילך ואם הביא כשר ואע"פ שהמתוק פסול וזה מתוק הוא הואיל וסופו לעבור כשר וכן מקדשין על יין היוצא מפי החבית או משוליה ולענין נסוך לא יביא לכתחלה ואם הביא כשר וכן מקדשין על יין כושי והוא הנוטה לשחרות ועל יין בורק והוא הלבן ועל הליסטון והוא מתוק על ידי סבה שהעמידו את הענבים בשמש ונצטמקו ונתמתקו מחמת הצמוק ועל יין של מרתף והוא יין סתם שלא נבדק ועל יין צמוקים ולענין נסוך לא יביאם לכתחלה ואם הביא כשר וזה שכתבנו בצמוקים דוקא שיהא בהם לחלוחית עד שאם אדם עוצרן יצא מהם משקה כעין דבש אבל אם אין בהם לחלוחית אע"פ שכשאדם שורה אותם במים יצא מהם בעצירתן כעין יין אינו כלום אף לענין קדוש המתוק מאליו בלא שום סבה עד שאינו משכר פסול לגבי מזבח ומקדשין עליו יין קוסס והוא שריחו חומץ וטעמו יין כבר ביארנו שמקדשין עליו יין מזוג פסול לנסוך וכמו שדרשו בספרי ונסכו רביעית ההין חי אתה מנסך ולא מזוג ולענין קדוש מקדשין עליו שהרי החשיבו לשתיה וכמו שאמרו בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ומה שאמרו בדברים הנאמרים בכוס של ברכה שאחד מהם חי כבר הקשינו עליה ותירצנוה בהרבה פנים במקומה במסכת ברכות יין שנתגלה פסול למזבח ואף לענין קדוש אע"פ שהעבירו במסננת אין מקדשין עליו וכן יין שריחו רע ר"ל שהוא מסריח יין מבושל לא הוזכר בכאן וגדולי המחברים כתבו בו שאין מקדשין עליו ולענין נסוך כל שנתבשל באש אע"פ שלא נשתנה טעמו או בשמש ונשתנה טעמו פסול וקצת חכמי צרפת מתירין לקדש עליו שהרי החשיבו כמו שביארנו במזוג וראיה לדבר ממה שאמרו בסדר זרעים במסכת תרומות פי"א מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו ואע"פ שהלכה כת"ק מ"מ נראה מכאן שהיין מושבח בכך וכן ראיה ממה שלא הזכירוהו בסוגיא זו לומר למעוטי יין מבושל וכן שאמרו בירושלמי שיוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל ומ"מ קשה סוגיא זו מה שאמרו במסכת תרומות פ"ב מ"ו גם כן שתורמין מיין שאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל אלמא שהמבושל על שאינו מבושל נקרא מן הרעה על היפה ומתרצין בה שלא מצד רעה על היפה נגעו בה אלא מצד שמפרישה לפי מדת מה שהיה מקודם ולא יראה כן שאם כן אף בדיעבד היאך תרומתו תרומה:

הקונדיטון פירשו בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב שמקדשין עליו ולגבי מזבח פסול הואיל והוא מבושם וכן הדין במעושן יין שנתערב בו שאור או דבש גדולי המחברים כתבו שאין ראוי לקדש עליו אפילו טפה מהם בחבית גדולה הואיל ואינו ראוי לנסך על גבי המזבח ואלמלא שהם כתבוה אי אפשר לאמרה שזו לא נפסלה למזבח מצד היין אלא מצד שאור ודבש ולענין קדוש מ"מ לא הופקעה תורת יין מהם בכך ולא עוד אלא שאם כדבריהם היה להם להזכירה כאן לומר למעוטי יין שנתערב בו שאור או דבש וגדולי המפרשים כוללין בענין זה שלגבי מזבח אנו צריכין ליין כמות שהוא שלא נשתנה לא על ידי אדם ולא על ידי שמים ולענין קדוש כל שלא נשתנה בידי שמים אלא בידי אדם אם נשתנה לשבח אין לך חשוב הימנו:

המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק הראשון המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואם אמר לו יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת ישן משל אשתקד מיושן משל שלש שנים אמר הר"ם ובלבד שיהו בכלים דלוקח ויבאר עליו שיש בלבו שהוא לוקח ממנו מעט מעט ובדין לא יהא המוכר חייב באחריות אבל אם הוא בקנקנים דמוכר אם יאמר לו הא חמרך והא קנקנך ולא יוכל לומר לו המוכר למה הנחתו עד שנפסד לפי שכבר הודיע שהוא צריך לבשל בו מעט מעט:

אמר המאירי המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו פירוש ואפילו החמיץ מיד ואפילו אמר לו למקפה הואיל וכבר עירהו הלוקח מקנקניו של מוכר ונתנו בקנקניו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה במקח טעות פירוש כל שלשה ואם אמר לו למקפה עד כדי שעור שהייה הראויה לו וכן הדין בכל שנתברר שבשעת המכר היה בו לקות על הדרך שכתבנו למעלה התנה למכור לו יין מבושם ר"ל יין חשוב כמו שאמרו במקום אחר חמרא איכא דבסים ואיכא דלא בסים חייב ליתן לו יין שיהא עומד בחשיבותו עד עצרת התנה למכור לו יין ישן חייב ליתן לו משל אשתקד ופירשו בגמ' שצריך להיותו חשוב עד כדי שיעמד בחשיבותו מעת המכירה עד החג התנה ביין מיושן חייב ליתן לו משלש שנים ואף בזו צריך שיעמוד בחשיבותו מכאן ואילך עד החג ויש מפרשים דבר זה דוקא במיושן אבל לא בישן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תנא פיטסאות נאות ומגופרו'. כלומר אף על פי שאין מבושלין כל צרכן והן מזיעין את היין צריכין שיהיו נאות ומזופפין בזפת:

מח. דיקינן עלה בגמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגיתו והא תני רבי חייא יין מגיתו לא יביא ממנו נסכים ואם הביא כשר וכיון דאם הביאו כשר אנן לכתחלה נמי מקדשינן עליה דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום:

מט. ואלא למעוטי מאי אילימא למעוטי מפי חבית ומשוליה והא תני רבי חייא מפיה ומשוליה לא יביא נסכים ואם הביא כשר. וכיון דאם הביא כשר אנן לכתחלה נמי מקדשינן עליה:

נ. אלא למעוטי יין כושי והא תניא יין כושי יין בודק, שנשתנו מראיו, יין חליסטון מתוק וקל של מרתף ושל צמוקים לא יביא ואם הביא כשר. וכיון דאם הביא כשר אנן לכתחלה נמי מקדשינן עליה:

נא. אלא למעוטי יין קוסס יין מזוג יין מגולה ושל שמרים ויין שריחו רע [דתניא בכולן] לא יביא ואם הביא פסול:

נב. דייקינן עלה והכא גבי קידוש למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. לרבי יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא כשר, לרבי יהושע בן לוי דאמר חלא פסול. וכבר ברירנא לה (סי' לח) דהלכתא כרבי יוחנן. ואי למעוטי מזוג עלויי עלייה דא"ר יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ואי למעוטי מגולה סכנתא היא, ומאי אירייא לקידוש היום, אפי' לשתית הרשות נמי אסור. אלא למעוטי של שמרים. היכי דמי אי דרמא תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא ואי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא פלוגתא דרבנן ואחרים הוא. לרבנן פסול לאחרים כשר, וכבר אתברר דלית הלכתא כאחרים:

נג. ואסיקנא אלא למעוטי יין שריחו רע דפסול לקידוש היום. ואיבעי תימא למעוטי מגולה ואע"ג דעבריה במסננת וכדרבי נחמיה, דאמר מסננת אין בה משום גילוי, אפילו הכי לענין קידוש היום פסול, מאי טעמא משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך:

נד. בעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא (לרבא) [מרבא] חמר חורין מהו לקידוש היום אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם. אלמא יין לבן לא מיקרי יין. ומסתברא דהני מילי היכא דחמרא דההוא אתרא הוי אדום, אבל היכא דהוי חמרא דרובא דאתרא לבן, חמר מדינא הוא וכשר:

נה. הרי אמרו קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פיטסאות למאה, תנא פיטסאות נאות ומגופרות. כלומר שאין בהם סדקים גדולים אלא קטנים ודקים, ובלבד [שיהא] מגופר לסתום סדקיהן:

המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו פי' מדקאמר אינו חייב באחריותו משמע דבשעת מכירה קום לן דהוה יין ובתר הכי החמיץ ואתא למימר דאינו חייב באחריותו וא"כ לאחר שלשה מיירי דאי בתוך שלשה א"כ איגלאי מילתא דחומץ הוה כדאמר רב וכדתניא בברייתא והו"ל יין ונמצא חומץ ומקחו מקח טעות ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות ומקשה בגמרא ואמאי לימא לי' לא איבעיא לך לאישהויי פי' כיון דלבתר שלשה ימים החמיצה דלא הוי מקח טעות לימא לך מוכר הוה לך למישתייה דכי זבינת לך אדעתא לשהויי ומוקמה כגון דאמר ליה למקפה מש"ה אם ידוע שאינו מחמיץ ה"ז מקח טעות שהדבר ידוע שאין יינו ראוי להשתמר והאי קנאו ע"ד להשתמר אבל ברישא שאין ידוע שיינו מחמיץ אע"פ דזבין לי' למקפה אינו חייב באחריותו וא"ר יוסי בר' חנינא האי דקתני דרישא אינו חייב באחריותו לא שנו אלא שעירה אותו הלוקח בקנקניו דאיכא למימר מחמת פשיעותא אחמיץ אבל אם הניחו בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך כיון דלמקפה זבין לי' אבל בסיפא דידוע שיינו מחמיץ אע"ג דפשע לוקח חייב באחריותו דהא אפי' אי לא הוה שפיך לי' בקנקניו נמי הוה מחמיץ ופליגי הא דר' יוסי אדרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלי' דגברי גרים והילכך אפילו אם הניחו הקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו משום דמצי אמר לי מזלך גרים דאחמיץ אך אם הי' ידוע שיינו מחמיץ אבל ר' יוסי לא סבר שהמזל גורם אלא איגלאי מילתא דריעותא הוה בחמרי' ומש"ה אחמיץ ורב דאמר לעיל כל שלשה ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח בדלא עירה אותו לוקח בקנקניו עסקי' דאי עירה אותו לוקח בקנקניו יש לומר שהעירוי גרם לו להחמיץ אפילו תוך שלשה ימים ושמואל פליג עלוי' ואמר אע"פ שלא עירה אותו בקנקניו לבד שהוליכו בביתו יש לומר אכתפי דגברי שוור ובהא פליגי רב ושמואל דלשמואל חשוב לי' הטלטול ממקום למקום פשיעה ולרב לא חשיבה לי' פשיעה הטלטול כ"א העירוי וברייתא דתני כל שלשה ימים ודאי יין בדליכ' פשיע' מידי והתם אמר רב נמי דכל שלשה ימים ברשות מוכר בדליכא פשיעה גבי לוקח שלא עיר' אותו לקנקנו והטלטול לא חשוב לי' פשיע' אבל מיכן ואילך הוא ברשו' לוקח ואינו חייב באחריותו ואע"ג דלא פשע לוקח ויש לומר דרב ס"ל כרבי יוסי וכגון דלא אמר לי' למקפה וטעמא דמילתא משום דלא איבעי לי' לשהוי ויש לומר אע"ג דאמר לי' למקפה וס"ל כר' חייא וטעמא משום דא"ל מזלך גרים ושמואל פליג עלי' בתוך שלשה ימים ואמר דאיכא פשיע' גבי לוקח מפני שטילטלו והוליכו בביתו ובהא פליג שמואל אדר' יוסי דלר' יוסי לא חשיבא לי' פשיעה אלא דוקא בשעירה אותו בקנקניו אבל אם הוליכו בביתו הקנקנים דמוכר לא הוי פשיעה ומצי למימר לי' הא חמרך והא קנקנך אבל היכא דלא פשע לא ידענו מה הי' סובר או כר' יוסי או כר' חייא ור' יצחק זצוק"ל כ' דרב דאמר כל שלשה ימים ברשות מוכר אע"פ שעירה אותו בקנקניו ואינן נראה לי דא"כ ליפלוג עלי' בהא ולימא היכא דפשע לוקח לא הוי ברשות מוכר מדקאמר חמרא אכתפא דגברא שוור משמע דבהא פליג עילוי' דטילטול נמי חשיב לי' פשיעה ולרב לא חשיב אבל העירה לכ"ע הוי פשיעה:

למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי היא וכיון דלרבי יהושע בן לוי חלא הוא ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכין פשיטא דאפילו לרבי יוחנן אין להכשירו לענין קידוש. ויש לומר עוד דהכי מקשינן אי כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה מאי איריא דאין מקדשין אפילו לענין ברכה נמי הוי חלא ואי כרבי יוחנן סבירא ליה דלענין ברכה הוי חמרא הוה ליה להשמיענו בתחלה דלענין ברכה הוי חמרא דהרי אין זה הדבר פשוט כיון דבפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי היא והכי הוה ליה למימר יין קוסס מברכין עליו ואין מקדשין עליו והשתא דקאמר אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך משמע דמיירי בין שהדבר ידוע שהוא קרוי יין אלא שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח. כן נראה בעיני. עליות.

עד שיתן לתוכו מים. והא דאמרינן התם דכוס של ברכה צריך שיהא חי היינו מזוג ולא מזוג כדאמרינן בפרק בן סורר מיהו בברכת הארץ מוסיפין במים ומוזגין אותו מזיגה גמורה בשלשה חלקי מים ואחד יין כדאמרינן התם חי עד ברכת הארץ. ואית דגרסי מוסיפין בברכת הארץ פירוש מוסיפין מים וכדאמרינן בפרק המוציא יין כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע כו' והיינו בברכת הארץ שמעמידין מזיגתו כך פירש רבינו יעקב ז"ל. ונראה דלפיכך אין מוזגין אותו מתחלה לגמרי לפי שהיין סועד יותר בשאינו מזוג כל הצורך לפיכך אין מוזגין אותו בברכת היין כדאמרינן התם תמרי מיזן זייני וברכת הזן פוטרתם וכל שכן חמרא דסעיד וזין כדאמרינן בפרק כיצד ולברך עליהן שלש ברכות ובברכת הארץ מוזגין אותו שכן דרך שבחו ליהנות בו. פלוגתא דרבנן ואחרים ולרבנן מאי איריא דאין מקדשין עליו אפילו לענין ברכה נמי לא חשיב יין ולדעת אחרים ודאי מקדשין עליו כמו שמקדשין על היין מזוג.

עלה בידינו. אין אומרים קידוש היום על היין קוסס דריחיה חלא וטעמיה חמרא אף על פי שמברכין עליו בורא פרי הגפן. ולא על יין שריחו רע ולא על יין מגולה אף על פי דעברה במסננת. אבל מקדשין על יין מגתו ומפיה ומשוליה וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ומקדשין על יין כושי ובורק וחיוריין הליסטון ושל מרתף ושל צמוקים ועל יין של שמרים ושל חרצנים היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה. ויין מבושל מקדשין עליו. עליות.
הרמב"ן ז"ל כתב דיין לבן פסול לקידוש אפילו בדיעבד. וה"ר שמעון בר צמח ז"ל הקשה עליו ותירץ. עיין בתשובותיו סימן נ"ח.

תאנא פיטסאות נאות ומגופרות. כלומר עף צל פי שאינן מבושלות כל צרכן והן מזיעות את היין צריך שיהיו נאות ומזופתין בזפת. הרא"ם ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ואי למעוטי כו' וקי"ל כרבנן דאפילו כו' עכ"ל דהכי פסיק לעיל בגמרא אבל לעיל גבי פלוגתא דר' יוחנן וריב"ל לא רצה לפרש בכה"ג דלא מצינו מפורש בגמרא דפסיק כר"י וק"ל:

תוס' בד"ה ואם ידוע שיינו כו' קשה לר"י דאמר כו' והשתא מאי קמ"ל אביי מתני' כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלק"מ דהכא ודאי שהלוקח מושך החבית אצלו ואם החמיץ ה"ז מקח טעות ואין צריך לתת לו חבית אחרת אלא מחזיר לו מעותיו אבל התם דנותן לו ד' זוזים אחבית אחד מחביות שעומדין בבית המוכר ועכ"פ הוא נותן לו אחד מן החביות שהוא יין טוב ומחזי כרבית וק"ל:

בא"ד וי"ל דאביי כו' אי תקף כו' דשינה בברזא כו' עכ"ל ולא ניחא להו נמי למימר התם דלא איירי בראוי להתקיים כי הכא אלא שהוא בכלי דלוקח ומש"ה מקבל עליה מוכר ודמי לרבית דנותן ד' זוזי אחביתא כו' לא משמע הכי אלא שהוא בכליו דמוכר וק"ל:

ד"ה עד שיתן לתוכו מים וכו' ורש"י פי' שיתנו חי בכוס וכו' ור"ת מפרש דחי דהתם היינו מזוג ולא מזוג וכו'. מקשין התלמידין לרש"י ולר"ת דמצינו דוכתא דמזוג אסור לרש"י כשמוזגם בכוס אחר ולר"ת כשמזגו כראוי וא"כ לישני הכא בגמרא דמר זוטרא משמיה דרב דלעיל א"ש למעוטי מזוג דהא אשכחן חלוקה דמזוג אסור ואין זה קושיא כלל דמר זוטרא משמיה דרב אומר אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח דמשמע דהפסול לגבי מזבח פסול ג"כ לקידוש היום וא"כ ליכא למימר כלל דאתו למעוטי מזוג אפי' לרש"י ולר"ת דלגבי מזבח פסול בכל ענין ואין חילוק בין מזגו בכוס זה או בכוס אחר וכן אפילו מזוג ולא מזוג פסול מה שאין כן גבי קידוש הלכך אם בא מר זוטרא למעט מזגו בכוס אחר לרש"י או מזוג גמור לר"ת לא היה לו לתלות הענין בראוי לנסך על גבי מזבח דהא לא דמו להדדי וק"ל:

ד"ה ואם ידוע שאינו מחמיץ וכו' וליכא למימר דיש חילוק בין תקפה להחמיץ דהכא וכו'. ר"ל דהחמיץ היינו שנעשה חומץ גמור באופן דהוי מקח מעות ולכך לא שייך רבית דבדבר שחייב באחריות מן הדין לא שייך רבית אבל תקפה דהתם לאו היינו החמיץ דהכא אלא שנעשה היין קצת חזק יותר מהרגיל שמן הדין לא היה המוכר חייב באחריות זה אם לא התנה כן עמו ולכך הוי רבית דהא אמרינן בברכות וכו' ולפי זה אין דברי התוס' מסודרים יפה ויותר היו הדברים מסודרים אם היו גורסים האי ועוד קשה לר"י דמה רבית שייך שם וכו' דמקשו בתר הכי קודם וליכא למימר דיש חילוק בין תקפה להחמיץ וכו' וק"ל ועיין שם בפרק איזהו נשך ותמצא דשם סברת התוס' איפכא מדהכא:

גמ' ואמר רבא סוחט אדם כו' סכנה היא ואי למעוטי כו' ואחרים היא אלא למעוטי כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה ואלא כו' צ"ל ואי למעוטי תמד של שמרים הס"ד:

בד"ה לעולם כו' סכנה הוא כגון דעבריה כו' דלקידוש פסול הס"ד והד"א:

בד"ה חמר כו' ולא נהירא הס"ד:

בד"ה תנא כו' והואיל ולא היו שבורין כו' כצ"ל:

בד"ה ואם ידוע כו' הרי היה יכול לשתותו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם ידוע שיינו מחמיץ כו' לחבריה אחבית יין ולמימר הכי כו' הא אי תקפה הוי כו' איגלאי מלתא והוכיח סופו כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה למעוטי מאי. ואי ס"ל כריו"ח כו'. תמוה כיון דאמר למעוטי יין קוסס ע"כ דלא ס"ל כוותיה. וגם סיום דבריו הכי הל"ל כו' אין לו ביאור:

ר"ש ד"ה מודים. דפליגי בניסוך ומכשיר במזוג. כ"נ דצ"ל ור"ל דר"א מכשיר:

תוס' ד"ה חמר. ולר"י נראה כו'. נ"ב לי נראה אפכא דחוורין הוא יין משובח מאד אלא שהוא לבן ובא ממקום חורן (שבסוף ספר יחזקאל) שידוע שהוא יין טוב מאד ולכן קורהו חוורין ולא לבן או חוור אלא ע"ש מקומו נקרא וגם מורה על לבנינותו כי לבן נקרא גם שם המקום חוורן. ומחמת שבחו הוא דקמבעיא ליה דילמא כה"ג אפי' לבן שפיר דמי ופשיט ליה דלכתחלה מ"מ האדום משובח. מיהו אם הביא כשר. וה"נ מסתברא דלשבח קרוי חוורין. דמי סגי למימר יין לבן או חמר חיור מהו. ודייק למנקט חוורין. וכי הא דתניא נמי בברייתא דפטום הקטורת [כריתות ו' א'] והתם לפי שהוא משובח מאד ועז מביאו תחת יין קפריסין שהוא עז כמ"ש שם:

רשב"ם ד"ה חמר. לנסכים. עי' בבאר שבע ריש תמיד ד"ה איבעיא להו עליות ממש:

הכי גרסינן ואמר רבא סוחט אדם כו'. כלומר ואם תעלה על דעתך לדמויי קידוש לניסוך ולמימר דלכתחלה אין מקדשין עליו האמר רבא סוחט אדם כו' אלמא דמקדשין עליו לכתחלה: מפיה. של חבית: ומשוליה. סמוך לשמרים כדתנן במנחות בפ' כל הקרבנות אינו מביא מפיה מפני הקמחין ולא משוליה מפני השמרים: כושי. שחור: בורק. לבן ורע הוא כמו ברק ברקאי (יומא דף כח.): הלסטון. יין מתוק וחלש מאד: של מרתף. כלומר סתם יין של מרתף שלא נבדק ומשום דאיכא חביות קוססות כדתנן במתני' קאמרי' דלא יביא ומיהו אם הביא כשר ואע''ג דאמרי' בסמוך דיין קוסס פסול לנסכים ה''מ בודאי אבל הכא מי יימר דהוא קוסס: צמוקים. פרכילי ענבים יבשים ועשה מהן יין: יין קוסס. הוא יין הנמכר בחנות ופסול הוא דלא הוי שכר ולא ראוי להיות שכר כיין מגתו דסופו מיהא להיות שכר: מזוג. אינו בכלל שכר ובספרי דריש הכי ונסכו רביעית היין חי אתה מנסך ולא המזוג: ויין מגולה. ואיכא למיחש שמא שתה הימנו נחש: או של שמרים. תמד: ושריחו רע. מוסרח אבל יש בו טעם יין: למעוטי מאי. מהני פסולים דהך ברייתא אתא רב למעוטי אילימא למעוטי יין קוסס אתא למימר דאין אומר עליו קידוש היום הא בורא פרי הגפן מברכין ואמאי הא פלוגתא דר' יוחנן וריב''ל היא לעיל (דף צו.) דלר' יוחנן חמרא הוא ואפי' לענין קידוש שפיר דמי דכיון דלגבי תרומה חשיב ליה יין הוא הדין לגבי קידוש דלא שנא קידוש מבורא פרי הגפן אלא לענין מיאוס כדלקמן משום הקריבהו נא לפחתך ולר' יהושע בן לוי חלא הוא ואפי' בורא פרי הגפן אין מברכין כדאמרן לעיל ואי ס''ל כר' יוחנן הכי ה''ל למימר מברכין עליו בורא פרי הגפן ואנא אמינא דהוא הדין לקידוש ואי כרבי יהושע בן לוי ס''ל הכי ה''ל למימר אין מברכין עליו אלא שהכל: עלויי עלייה. לקידוש: מודים חכמים לר''א. דפליגי בניסוך ומכשרי במזוג כן נראה בעיני ולא ידענא פלוגתייהו היכא: עד שיתן מים לתוכו. דלא חשיב לשתיה חי אלא מזוג וביינות שלהן מיירי דדרו על חד תלתא מיא: סכנה הוא. ואפילו בלא קידוש אסור לשתותו: ואי למעוטי תמד של שמרים פלוגתא דרבנן ואחרים. וקיימא לן כרבנן דאפי' בורא פרי הגפן לא מברכינן: אלא למעוטי שריחו רע ומשום הקריבהו נא לפחתך. משום מיאוס ומיהו בפה''ג מברכים עליו דריחיה חמרא וטעמי' חמרא אלא שהסריח קצת משום דמונח בכלי מאוס והכי קאמר רב אין אומר קידוש היום אלא על היין נקי והגון שראוי לנסך מחמת נקיותו ע''ג המזבח ולא אתא רב למעוטי בהאי כלל שאר יינות שאין מנסכין ע''ג המזבח כגון יין קוסס ומזוג אלא הנהו יינות שמתוך שמאוסין פסולין לניסוך משום הקריבהו נא לפחתך דפסולין נמי לקידוש משום האי טעמא גופיה: לעולם למעוטי מגולה. ודקשיא לך סכנה הוא: כגון דעבריה במסננת. דמותר לשתיה ואיצטריך למימר דלקידוש פסול כרבי נחמיה דאמר ארס נחש צף ועומד במקומו ויש לו תקנה בסינון במסכת סוכה בשילהי פרק רביעי: הקריבהו נא. גבי חולה כתיב אלמא כל דבר מגונה אסור לקרבן: חמר חיוריין מהו. לנסכים ויש מפרשים לקידוש ולא נהירא: חמר חיוריין. נראה בעיני דהיינו יין בורק דתניא לעיל לא יביא ואם הביא כשר וברייתא לא שמיע ליה: אל תרא יין. לשתותו: כי יתאדם. שמשכר יותר מדאי אלמא יין אדום קודם לנסכים דשכר כתיב בהו: תנא פיטסות. דאמרן דמקבלין עשר לק' אינן שבורות ורעועות ממש דא''כ אפי' אחת לא מקבל אלא נאות כשאר קדירות שבשרון ומגופרות בגפרית והגפרית סותם את השבר ומחברו קצת ויכולין להשתמש בהן קצת אלא שאין מתקיימין זמן מרובה כשלמין והואיל ולא הוו שבורין לגמרי מקבל עליו י' לק' ופירוש כתוב בספרים כשבא לבשלן מביא גפרית ונותן בהן האור ומלחכתן האור עם אותו גפרית ונראות מבושלות והן נאות: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל תנא יתר על כן בכולן מחזיר את השאר ונוטל את הדמים ממנו. וברייתא מצאתיה בתוספתא (פ''ו) ויש ללמוד דבספרים שלהם כתובה וילפינן מינה לדון כן דהמותר על י' קוססות ופוטסות יחזיר אבל העשר הגיעוהו דליכא למימר ערובי עריב כלגבי טנופתא וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב דטעמא דטריחא לא שייך הכא: מתני' אינו חייב. המוכר באחריותו דבשעת מכירה יין הוה: ואם ידוע שיינו מחמיץ. בכל שנה הרי זה מקח טעות כדמוקי לה בגמרא כדאמר ליה למקפה דאי לא א''ל למקפה למה יתחייב באחריותו הרי היה יכול לשתותו ולא איבעי ליה לשהויי דהא אפי' אי רובא לשהויי זבני אין הולכין בממון אחר הרוב וכל שכן השתא דפלגא לשתיה ופלגא לשהייה:

מודים חכמים לר''א בכוס של ברכה וכו'. קאי אהא דתנן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ:) אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר''א ועלה קאמר ר' יוסי בר' חנינא בגמ' דבכוס של ברכה מודים וטעמא מפרש התם משום מצוה מן המובחר: עד שיתן לתוכו מים. קשה דאמר בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נא.) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה שטיפה חי מלא כו' אלמא משמע דכוס של ברכה צריך שיהא חי ולא מזוג ומפרשים גדולי נרבונא דחי קאי אכוס שיהא שלם ולא שבור דשייך מיתה בכלי כדאמר (ב''ק דף נד.) שבירתן זו מיתתן וכן משמע קצת דכל י' דברים הן בכוס ולא ביין ורש''י פירש בברכות דחי דקאמר היינו שיתנו יין חי בכוס שמברכים עליו ואח''כ מוזגין בו מים לאפוקי שלא ימזגנו בכוס זה ויברך בכוס אחר ור''ת מפרש דחי דהתם היינו מזוג ולא מזוג דה''נ מוקי בפרק בן סורר (סנהדרין דף ע: ושם) הא דקאמר רב אינו חייב עד שיאכל בשר וישתה יין חי במזוג ולא מזוג והא דמשמע בהמוציא יין (שבת דף עו: ושם) שמוזגין אותו עד רביעית דקאמר כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית אומר ר''ת דבברכת הארץ מוסיף בו מים כדאמר בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נא. ושם) ומוסיפין בברכת הארץ ולא כמו שפי' שם רש''י דמוסיפין יין: חמר חיוריין מהו. פירש ר''ש דחיוריין היינו בורק ולא שמיע ליה ברייתא דלעיל דקתני בורק לא יביא ואם הביא כשר ולר''י נראה דשפיר שמיע ליה וחיוריין גרוע מבורק דחיוריין לבן יותר מדאי אבל בורק אינו אלא מבהיק ומתלבן קצת ודומה קצת לאדמומית ולכך אם הביא כשר: ואם ידוע שיינו מחמיץ חייב באחריותו. וקשה לר''י דאמר אביי באיזהו נשך (ב''מ דף סד.) שרי ליה לאיניש למיתן זוזי לחבריה אחבית יין ולמימר הכי אי יקרא אי זולא ברשותי ואי תקפה ברשותך והשתא מאי קמ''ל אביי מתני' היא הכא אם ידוע שיינו מחמיץ חייב באחריותו אע''ג דאי יוקרא או זולא ברשותיה דלוקח הויא וכן בקנקנים דמוכר אע''פ שאין ידוע שיינו מחמיץ ועוד דפריך ליה התם האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא תקשי ליה אמתני' דהכא וליכא למימר דיש חילוק בין תקפה להחמיץ דהכא דהא אמר בברכות (דף ה:) רב הונא תקיפו ליה ד' מאה דני דחמרא אייקר חלא ואיזבן בדמי חמרא אלמא דהכל אחד ועוד קשה לר''י דמה רבית שייך שם הא אי תקפה הוי מקח טעות דאיגלאי מילתא שלא היה סופו להתקיים וי''ל דאביי אשמעינן דאפילו בחמרא דידעינן ביה שראוי להתקיים אפילו הכי מקבל עליה מוכר אי תקף מחמת שום דבר מחמת חום או מחמת טלטול או מחמת דשני בברזא ולהכי דמי לרבית אבל הכא לא מיירי בראוי להתקיים ולכך מתחלה בשעת מכירה לא היה מקחו מקח דכשהחמיץ לבסוף איגלאי מילתא והוכיח סופו על תחלתו שלא היה ראוי להתקיים ולא מיחזי כרבית כלל:

דף צז - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד