בבא בתרא קה ע"ב

דף קה - ב

ומתרצת הגמרא: אלא, לעולם "זו" ולא סבירא ליה. וסבר שמואל כרבנן, ומספק הולכים אחר המוחזק.

ואם תאמר, אם כן מדוע גבי האומר לחבירו, "כור בשלשים, סאה בסלע", פסק שמואל "ראשון ראשון קנה"? אלא יש לומר, התם [כלומר, גבי מרחץ ^[55]] טעמא מאי? מדוע פסקינן "יחלוקו"?

משום דתפיס. וכמו שנתבאר לעיל, מדובר ב"בא באמצע החודש".

הכא נמי, גבי "כור בשלשים, סאה בסלע", אמרינן "ראשון ראשון קנה", דהא תפיס.

כיון שכל סאה וסאה שבאה לרשות הלוקח, הרי היא בחזקתו ^[56]. ואין לנו כח להוציא מידו, ד"העמד דבר על חזקתו". ואין הטעם משום "תפוס לשון אחרון".

ולפי זה, אף אם יאמר לו להיפך, "סאה בסלע, כור בשלשים", יהא הדין "ראשון ראשון קנה".

אמר רב הונא, אמרי בי רב: האומר לחבירו, "חפץ זה מכור לך ^[57] באיסתרא, [סלע מדינה, השוה 96 מעות], מאה מעי" ונתרצו. חייב לתת לו מאה מעי.

וכן להפך, אם אמר "מאה מעי, איסתרא", חייב לו איסתרא. כבן ננס, ד"תפוס לשון אחרון".

ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן, תפוס לשון אחרון?!

הא כבר אמרה רב חדא זימנא.

דאמר רב, אי הואי התם, [כלומר, גבי המשכיר מרחץ לחבירו, בשנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחודש, ונתעברה השנה], הוה יהיבנא כוליה [הייתי נותן את כל חודש העיבור] למשכיר. דהיינו, "תפוס לשון אחרון". ומה חידש לנו רב בדבריו?

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא [שלא תאמר] דהתם כולו למשכיר, משום דפרושי קא מפרש, דהיינו, ודאי כונתו ליטול דינר זהב בכל חודש, והיה ירא שמא תתעבר השנה, ופירש, "הך שנה שאמרתי לך "יב' דינר לשנה", לא בשנה מעוברת אמרתי, אלא בשנה פשוטה. שמגיע דינר לכל חודש".

ומכיון שיש אפשרות לפרש כך את דבריו, עדיף לפרשם כך ולא לומר שחזר בו מדבריו הראשונים ^[58].

אך לא משום "תפוס לשון אחרון".

קא משמע לן, דסבר רב, "תפוס לשון אחרון". כבן ננס.

אלא לעולם זו ולא סבירא ליה. דאזלינן בתר לשון אחרון וגבי משכיר מרחץ לחבירו בי"ב זהובין לשנה מדינר זהב לחודש טעמא מאי אמר שמואל בא בתחלת החדש כולו למשכיר משום דהמשכיר תפיס דאכתי לא עמד באותו המרחץ השוכר אותו חדש העיבור והכי נמי להיכא דבא בסוף החודש כולו לשוכר דהא תפיש השוכר שכבר עמד בו החדש כולו ולהכי בבא באמצע החודש דתפיש האי כי האי יחלוקו והכי נמי להיכא דאמר ליה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך משום הכי ראשון קנה דהא תפיש כל סאה וסאה ולא משום הכי דאזלינן בתר לשון אחרון אבל גבי רישא יכול לחזור בו דהא לא תפש כל הכור משלם ואיהו אתני ליה למזבן כל הכור כשהוא שלם ולא לחצאין:

אמר רב הונא אמרי בי רב. משמע דרב להיכא דאמר ליה שכיב מרע בעל פה או בשטר הבו לפלוני אי סתרא מאה מעי אזלינן בתר לשון אחרון ויהבי ליה מאה מעי. אמר הבו ליה מאה מעי איסתרא יהבו ליה ^א)צ"ל יהבו ליה סלע דהיינו איסתראבסלע איסתרא:

והא אמרה רב זימנא חדא. דאזלינן בתר לשון אחרון דאמר אי הואי התם היכא דשכר מרחץ לחבירו בי"ב זהובין לשנה מדינר זהב לחודש יהיבנא ליה דינר זהב כוליה למשכיר אפי' בא המשכיר בסוף החדש שמשום דאזלינן בתר לשון אחרון: ודאי התם לענין מרחץ פשיטא ליה דכוליה למשכיר דאזיל בתר לשון אחרון אבל הכא באמרי בי רב מהו דתימא סד"א האי דקא יהבי ליה מאה מעי לאו משום דאזלינן בתר לשון אחרון אלא פירושי קמפרש כלומר כי האי איסתרא קאמינא דיהבי לי' דליהוי שוה מאה מעי להכי קאמר מאה מעי קמ"ל דלהכי הדר אמר מאה מעי איסתרא דאזלינן בתר לשון אחרון:

הכא נמי דאתפיס. כלומר דס"ל לשמואל דכל כי האי גונא לא מפקינן ממונא מחזקת מרא וכן נמי בכתובות אהא דתנו רבנן שנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו פסולי עדות היו נאמנין והוינן בה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ואמר רב נחמן עלה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה כלומר ואם תפס אין מוציאין מידו, ופירשנוה בפרק שנים אוחזין בארוכה.

התם טעמא מאי. כלומר, גבי מרחץ, משום דתפיס ה"נ גבי כור בל' סאה סלע משום דתפיס, ולא אמרינן בכי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואף על גב דתפס בעדים, אלא אוקי בחזקת האי דתפיס מדעתייהו דמרייהו קמאי. ואם תאמר אמאי לא אקשו עליה דשמואל מאי קא משמע לן והא תניא בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסה, ב) כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרים אין לו אלא סלעין עשרין זוזי, מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא זוזין מאה, אלמא חלוקין עליו חביריו והולכין אחר פחות שבלשונות. וכן נמי ליפרוך מינה לרב ולפרוק הוא דאמר כבן ננס. תירץ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל דשאני התם דאמר דאינון, ובודאי פירושי קא מפרש אלא דקאא טעי במלתא, וכיון דלא אפשר בלא טעותא, שדי ליה לקולא לנתבע, דיד בעל השטר על התחתונה. ואי נמי הזוזין היו פחותין שלא היו שוין המאה זוזין כי אם עשרים סלעים, וסופא נמי איכא למימר הסלעים היו חסרים, שלא היו השלשים שוין כי אם מאה זוזין.

אי אתמר הא ולא אתמר הא הוה אמינא פירושי קא מפרשי. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אי אתמר ההיא דאיסתרא לא איבריר מינה דינא דמרחץ, דדילמא בההוא דינא אמר רב כולו לשוכר, דאשנים עשר זהובים דקאמר סמיך, אלא דפרושי קא מפרש. ואינו מחוור, דאנן השתא לא קשיא לן ההיא דמרחץ, אלא ההיא דאיסתירא אמאי איצטריכא, דהא אמרה רב חסדא זימנא בההיא דמרחץ, והוא השיב על אותה דמרחץ. ועוד אכתי תקשי לימא ההיא דמרחץ ותו לא הוה צריך לה דאיסתירא. ומיהו נראה שלא דחקו לרב ז"ל לפרש כן אלא מפני שאמרו למעלה גבי מרחץ דאיכא למימר פירושי קא מפרש, אלמא כל שאמרו פרושי קא מפרש ליה אההוא דמרחץ קא מהדר.
ויש מפרשים דפרושי קא מפרש דהכא לאו אמרחץ קאי כההיא דלעיל, אלא אהא דאיסתירא, והכי קאמר, אי אתמר בהא דמרחץ ולא בההיא דאיסתירא, הוה אמינא דפרושי קא מפרש איסתירא חשוב דשויא מאה מעי אי נמי מאה מעי פחותים דלא שוו אלא איסתירא, אבל במרחץ כיון דאמר בהדיא שנים עשר זהובים לשנה, אף על גב דאמר מדינר זהב לחדש, לא להוסיף על השנים עשר קאמר, אלא אשנים עשר דאמר ברישא סמיך, ולעולם כולו לשוכר, ובין אמר הכי ובין אמר איפכא מדינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה, לעולם כולו לשוכר. ומסתברא לי דאתרווייהו קא מהדר, דאי איתמר בחדא ולא איתמר באידך, הוה אמינא בההיא דאמרה רב לאו משום תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש, הילכך איצטריכו תרווייהו לאשמועינן מיתורא דמשום תפוש לשון אחרון הוא. כנ"ל. וסעד מצאתי במקצת הספרים גרסינן אי אתמר בהא ולא אתר בהא, ולא גרסינן הא והא.

אלא לעולם זו ולא סבירא ליה והתם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס. כלומר התם גבי מרחץ טעמא מאי אמר שמואל בא בסוף החדש כולו לשוכר, משום דתפיס ליה שוכר לאגרא והוה ליה אידך מוציא והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכל לאפוקי ממונא הלך אחר הפחות שבלשונות ואוקי ממונא בחזקת מאריה, הכא נמי גבי כור בשלשים סאה בסלע היינו טעמא דראשון ראשון קנה משום דראשון ראשון הוא תפיש ליה לוקח, ומוכר דקא בעי לאהדורי מיניה מאי דתפיש הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה. והוא הדין גבי מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר, הא קימא לן דקרקע בחזקת בעליה קיימת, הלכך הלך אחר הפחות שבלשונות ולוקח הוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה.

וקימא לן כשמואל בתרויהו, בין גבי מדה בחבל בין גבי כור בשלשים סאה בסלע, היכא דקאי ממונא בחזקתיה דחד מיניהו הוה ליה אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה.

והוא הדין גבי אסתירא מאה מעי, אי נמי מאה מעי איסתירא, הלך אחר הפחות שבלשונות ולית ליה אלא אסתירא, דהוו תשעין ושית מעי דאינון פריטי. ואף ע"ג דרב פליג עליה דשמואל בהא מילתא, דאמר רב איסתירא מאה מעי מאה מעי, והלכתא כשמואל, דקימא לן דכל היכא דפליגי רב שמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיניה, מיהו הא דאמר שמואל גבי מרחץ בא בסוף החדש כולו לשוכר דקסבר אגרא בחזקת שוכר קאי, ליתא, דהא דחיא רב נחמן בסוף פרק השואל את הפרה (בבא מציעא קב,ב) וקאמר אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ואפי' אפיך מיפך ואמר מדינר זהב לחדש בי"ב זהובים לשנה, דאגרא בחזקת משכיר קימא והו"ל שוכר כמוציא מחבירו ועליו הראיה.

ושמעינן מינה דהלכתא כרבנן דאמרי הלך אחר הפחות שבלשונות. ודוקא במקרקעי, כגון מדה בחבל הן חסר הן יתר אי נמי איפכא, דקרקע בחזקת בעליה קיימת. ואפי' גבי שוכר ומשכיר נמי היכא דאיכא ספיקא בעיקר שכירותיהו וליכא למיקם עלה דמילתא אגרא בחזקת המשכיר קאי, ואפילו בא בסוף השנה על השוכר להביא ראיה כדברירנא בפרק השואל את הפרה. אבל במטלטלי, המוציא מחבירו עליו הראיה. והא דרב ושמואל דאמרי תרויהו כור (בשלושה) [בשלושים] סאה בסלע אני מוכר לך דקסבר תפוס לשון אחרון, לא שנא קאי ממונא ברשות מוכר ולא שנא ברשות לוקח. מיהו לטעמיה דשמואל לא משכחת לה אלא כדקאי ממונא בחזקת לוקח, לא שנא אמר ליה כור בשלשים סאה בסלע ולא שנא אמר ליה סאה בסלע כור בשלשים, אבל היכא דלא קאי ממונא ברשות לוקח המוציא מחבירו עליו הראיה דמספקא לן אי תפשינן לשון אחרון ואי לא ומספיקא לא מפקינן ממונא. וקימא לן כשמואל בדיניה. ואין צריך לומר גבי אסתירא מאה מעי אי נמי מאה מעי איסתירא דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

בפרשב"ם בד"ה קמ"ל כו' דה"ה אי קאמר צ"ו פרוטות דליכא למימר פרושי קמפרש כו' עכ"ל היינו מההיא דגט פשוט דאם נימא בכה"ג פירושי קמפרש ודאי דלכ"ע ניזיל בתר פחות שבלשונות וכמו שהקשו התוס' וק"ל:

בא"ד מתני' איכא למימר פרושי קמפרש כדאמר לעיל וכדפרישית לבסוף כו' עכ"ל ר"ל כדאמר לעיל דאיכא למימר פרושי קמפרש ויחלוקו מה"ט ואיכא למימר פרושי קמפרש בכה"ג שפירש לבסוף דמה"ט כולה למשכיר ואין להקשות כיון דאסיק אדעתיה פרושי קמפרש דאמר לעיל ויחלוקו מי הכריחו לפרש דאיסתרא מאה מעי לבסוף אתמר הא איכא למימר שפיר דההיא דכולה למשכיר לא שמעי' ליה מההיא דאיסתרא משום דאיכא למימר בההוא דמרחץ דיחלוקו משום דפרושי קמפרש כדאמר לעיל וכן פירשי התוס' בשם ר"י דאיצטריך ליה דההיא דכולה למשכיר מה"ט וי"ל דהך מלתא דלא נימא הך סברא דפרושי קמפרש כדאמר לעיל הא שמעי' ליה שפיר מהא דאמר רב חלוקין עליו חביריו על בן ננס דאי אית ליה האי סברא א"כ מנ"ל דחלוקין חביריו על בן ננס אימא דחביריו רשב"ג ור"י נמי אית להו האי סברא ולא ניחא ליה למימר דחלוקין עליו חביריו אחריני נינהו ולא הנהו דמרחץ כפירוש רשב"ם לעיל גופיה גבי זו ולא ס"ל שפיר ועוד דשמואל נמי קאמר אבל חכמים כו' ע"ש דלא ניחא לן למימר דהנהו חכמים אחריני נינהו אבל ר"י בעל התוס' לא חש לזה דודאי איכא למימר דחלוקין עליו חביריו היינו חכמים אחריני ולאו הנהו דמרחץ נינהו ואי לאו ההיא דאיסתרא הוה מצינן למימר פרושי קמפרש כדאמר לעיל ויחלוקו ורשב"ג ור"י דגבי מרחץ נמי דמה"ט קאמרי יחלוקו ומה"ט גבי זו ולא ס"ל כו' לא כתבו התוס' אלא דהכי משמע ליה דזו ולא ס"ל ולא משום דקאמר אבל חכמים כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה פרושי כו' ול"ג לפי זה אי אתמר בהא ולא אתמר בההיא כו' עכ"ל דלישנא ולא אתמר בההיא משמע היינו הך דמשכיר דפריך מיניה ועל זה אינו מפרש כלום כו' וק"ל:

בא"ד וא"ת לפירוש רש"י כו' וי"ל דשאני ההיא דגט כו' ולא שייך כולי האי פרושי קמפרש עכ"ל מיהו לגבי צריכותא שכתבו התוס' לקמן אמלתיה דרב המ"ל דאיצטריך ההיא דאיסתרא משום דלא נימא למיזל בתר פחות שבלשונות כההיא דגט פשוט וכ"כ התוס' בס"פ השואל ע"ש ודו"ק:

בא"ד ולר"י נראה דפרושי כו' ממש כההיא דלעיל כו' עכ"ל ואף שלפי פירושו נמי לא יתיישב שפיר דמשמע הכא דפריך אמאי איצטריך ההיא דאיסתרא וכפ"ה אין לחוש כיון דההיא דהשואל יתכן טפי כפר"י וכמ"ש לפרש"י ודו"ק:

ד"ה פירושי קא מפרש וכו' ולא גרסינן לפי זה אי אתמר בהא ולא אתמר בההיא דעל זה אינו מפרש כלום דאמאי לא שמעינן וכו'. ר"ל דכי גרסינן אי אתמר בהא ולא אתמר בההיא משמע דבא לפרש ולתרץ אמאי לא שמעינן ההיא דהמשכיר מהא דאיסתרא ולפי פירושו של הרשב"ם אינו מתרץ זה כלל אלא שמתרץ דלא שמעינן ההיא דאיסתרא מההיא דהמשכיר לכך כתבו התוס' דלא גרסינן לפי פירוש הרשב"ם אי אתמר בהא וכו' אלא הכי גרסינן מהו דתימא פירושי קא מפרש וכו' אלא צריך ליתן טעם למה לא גרסינן לפי' הרשב"ם איפכא אי אתמר בההיא ולא אתמר בהא ובא לפרש דלא שמעינן האי דאיסתרא מההיא דהמשכיר ולא מוחק כל הגירסא וגריס מהו דתימא וכו' ואפשר דר"ל דלא צריך לגרוס ליה דכיון דבא לפרש דלא שמעינן הא דאיסתרא מההיא דהמשכיר בלא אי אתמר בההיא וכו' הכי משמע פשיטא דמלתא דפריך על ההיא דאיסתרא מאי קמ"ל וכו' הא אמר רב חדא זימנא בההיא דהמשכיר ומשני דלא נשמע מההיא דהמשכיר דמהו דתימא וכו' קמ"ל:

בא"ד ולר"י נראה וכו' והכי פירושו אי אתמר בהא ולא אתמר בההיא דהמשכיר הוה אמינא פירושי קא מפרש ההיא דהמשכיר וכו' כצ"ל ושיטתו של ר"י היא כשיטתו של רש"י דאתא לתרץ דלא שמעינן ההיא דהמשכיר מהא דאיסתרא אלא שהוא מפרש דפירושי קא מפרש קאי אההיא דהמשכיר ואצטריך כל תלת מילי דרב וכו' דברי התוס' בפני עצמן הן ולא קאי אפירושו של ר"י דלעיל מיניה:

ר"ש בד"ה אלא לעולם כו' בתר חזקה הס"ד:

בד"ה דהתם גבי כו' ונמצא שדר על בית חבירו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה בפרק קמא דסנהדרין אמרי בי רב רב הונא והאמר רב הונא אמרי בי רב כו' כצ"ל:

בד"ה איסתרא מאה מעי מאה מעי מאה מעי כו' הד"א:

בד"ה מהו דתימא כו' פירושי קמפרש בשני ענינים כדאמר לעיל כו' כצ"ל והד"א:

גמרא והתם טעמא מאי משום דתפיס. נראה דר"ל התם גבי כור בשלשים כו' והכא נמי כו' ר"ל מתניתין דהכא ועי' בב"מ שם ובפרש"י. ומהרשב"ם משמע דלא פי' כן:

ר"ש ד"ה דהתם. דאמרי' בפ' המקבל והא קיי"ל כר"נ כו'. הוא בדף ק"י:

בא"ד אלא ספיקא היא כשמואל וכר"נ כו'. כצ"ל:

תד"ה פירושי. ובשם רש"י פי' כו' אההיא דאיסתרא כו'. כצ"ל:

בא"ד כתב זוזי מאה דאינון סלעין עשרין. כצ"ל וכן באידך:

אלא לעולם. האי דקאמר זו דברי בן ננס היינו משום דלא סבירא ליה תפוס לשון אחרון אלא ספיקא היא ואזלינן בתר חזקה כרבנן דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות ודקשיא לך מהא דרב ושמואל דראשון ראשון קנה דמשמע תפוס לשון אחרון לאו היינו טעמא דהוא הדין אי אפיך ואמר סאה בסלע כור בל' אני מוכר לך דראשון ראשון קנה משום דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון אזלינן בתר חזקה: דהתם. גבי מרחץ טעמא מאי יחלוקו משום דתפיס כל אחד החצי כדאוקימנא בבא באמצע החדש והוא הדין לרבנן דאזלי' בתר פחות שבלשונות שהמוכר מוחזק הוא וכגון שקבל כבר הדמים הכא נמי גבי ראשון ראשון קנה היינו טעמא דהוא תפיס דמה שתפס לא מפקינן מיניה ולא משום לשון אחרון דהוא הדין אי אמר איפכא והא ליכא למימר דשמואל כבן ננס סבירא ליה דתפוס לשון אחרון כדאמר ראשון ראשון קנה דמשמע תפוס לשון אחרון והאי דאוקי למתני' דהתם בבא באמצע חדש כו' היינו טעמא כדאמרן לעיל דאיכא למימר מיהדר קמהדר ביה ואיכא למימר פרושי קמפרש אבל היכא דודאי קהדר ביה סבירא ליה תפוס לשון אחרון כבן ננס ליכא למימר הכי דכיון דאמר זו דברי בן ננס משמע דלא סבירא ליה ועוד דבהא לא פליג שמואל עליה דרב דאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס ואשמועינן דההיא משנה דמרחץ רבנן היא ולא מספקא לן אי פרושי מפרש אי לא אלא ודאי מיהדר הדר ביה ומכחיש לשון אחרון את הראשון ואפ''ה קתני יחלוקו דלא אמרינן תפוס לשון אחרון אלא ספיקא היא וכיון דאשמועינן רב התם גבי מרחץ מיהדר קהדר ביה ולאו פרושי קא מפרש שמואל נמי הכי סבירא ליה ועוד דשמואל נמי קאמר אבל חכמים אומרים כו' אלמא סבירא ליה דההיא משנה דמרחץ רבנן היא ומיהו ליתא הלכתא כרב דאמר בסמוך אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר דתפוס לשון אחרון כבן ננס ולא כשמואל דאוקמה בבא באמצע החדש אלא כרב נחמן דפליג עלייהו התם ואמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לאו עכשיו נולד שמתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר על בית של חבירו וצריך להעלות לו שכר ואע''ג דאפיך מיפך וא''ל מעיקרא מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן נמי כולו למשכיר דטעמא לאו משום תפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה כשמואל רביה וספיקא שדי לה אתחלת החדש וקרקע בחזקת בעליו תעמידנו והכי הלכתא דאמרינן בפרק המקבל והא קיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת התם לאו מלתא דעביד לאיגלויי היא כו' וגבי מתני' דהכא נמי ליתא הלכתא כבן ננס לתפוס לשון אחרון אלא ספיקא היא כשמואל וכרב נחמן וקרקע בחזקת בעליה עומדת והלך אחר פחות שבלשונות כרבנן ויד מוכר על העליונה וגבי כור בשלשים סאה בסלע נמי כיון דמטלטלי נינהו מודי רב נחמן דראשון ראשון קנה דמאי דתפיס תפיס דבקרקע הוא דאמרינן לעולם בחזקת בעלים הראשונים קיימא דקרקע אינה נגזלת אבל במטלטלין הלך אחר המוחזק משניהם: בפ''ק דסנהדרין (דף יז:) אמרי בי רב [רב] הונא והאמר רב הונא אמרי בי רב אלא רב המנונא כלומר כל היכא דאמרינן אמרי בי רב דמשמע תלמידי דרב היינו רב המנונא שהיה תלמידו של רב ואמר ההלכה משמו של רב והכי מוכח לקמן דפרכינן והא אמרה רב חדא זימנא: איסתרא מאה מעי מאה מעי איסתרא איסתרא. אמר לחבירו בכמה חפץ זה אמר ליה איסתרא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו ואם אמר מאה מעי איסתרא חייב לו איסתרא: תפוס לשון אחרון. כבן ננס איסתרא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל בהתוקע לחבירו (ב''ק צ:) וחצי דינר תשעים ושש פרוטות שהפרוטה אחד משמונה באיסר והחצי דינר שלש מעות כסף שהוא ו' פונדיונין והפונדיון שני איסרין הרי שנים עשר איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי תשעים ושש נמצא מאה מעי דהיינו ק' פרוטות יתירים על איסתרא ארבע פרוטות. מעות סתם היינו פרוטות של נחשת והכי מוכח בפרק הזהב (ב''מ מה.) דאמרינן תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני ב''ש אומרים בכל הסלע מעות כו' השתא לב''ש לגבי פריטי מחללינן כו' אבל של כסף שיש ששה בדינר נקראין מעות כסף: אי הואי התם. כשבא מעשה לפני ר''ש בן גמליאל ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו: הוה יהיבנא כוליה למשכיר. משום דתפוס לשון אחרון: מהו דתימא. לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון קאמר יהיבנא כוליה למשכיר אלא משום דאיכא למימר פרושי קמפרש ולא מיהדר הדר ביה כלל אלא נתכוין ליטול דינר זהב לכל חדש והיה ירא שמא תתעבר השנה ופירש הך שנה דאמרי לך י''ב דינר לשנה לא בשנה מעוברת קא אמינא אלא בשנה פשוטה שמגיע דינר לכל חדש דכל היכא דאיכא למימר פרושי קמפרש ולא יסתרו הלשונות זו את זו יש לנו לומר דמפרש הוא ואינו חוזר מדיבורו והלכך ודאי אזיל בתר לשון אחרון דפירוש הוא לראשון אבל איסתרא מאה מעי שהאיסתרא צ''ו פרוטות וסותרין הלשונות זה את זה והאי דקאמר איסתרא מאה מעי כאילו אמר צ''ו מעות מאה מעות דמי אלא שכך היו רגילין לדבר בקוצר לשון לקרות לצ''ו פרוטות איסתרא התם קאמר רב הלך אחר המוחזק כשמואל ורבנן דפליגי אבן ננס: קמ''ל. רב דכבן ננס סבירא ליה והך דאיסתרא מאה מעי לבסוף איתמר כן נראה בעיני ובבבא מציעא פרק השואל הכי גרסינן ליה מהו דתימא פרושי קמפרש קמ''ל ולא גרסינן אי מהתם הוה אמינא פרושי קא מפרש דבהא דאיסתרא מאה מעי פרושי קא מפרש ליכא למימר דודאי איסתרא הוי פחות ממאה מעי ודמי ממש למתניתין דהן חסר הן יתר מדה בחבל ורבינו זקני זצ''ל בבבא מציעא (דף קב:) כך פירש אי מהתם הוה אמינא טעמא דאיסתרא מאה מעי לאו משום דתפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה חד לשון הוא אלא פרושי קמפרש סלע גדול שיהא שוה מאה פרוטות וכי אמר ליה מאה מעי איסתרא הכי אמר ליה מאה פרוטות רעות שאין שוות אלא סלע ולא נהירא לי כלל דהא רב לאו דוקא איסתרא נקט דהוא הדין אי קאמר צ''ו פרוטות דליכא למימר פרושי קמפרש כי קאמר אחרי כן מאה פרוטות ועוד אדרבה מתניתין איכא למימר פרושי קמפרש [בשני ענינים] כדאמר לעיל וכדפרישית לבסוף והשתא דסבירא ליה לרב תפוס לשון אחרון בעינן לפרושי הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה לרב טעמא משום תפוס לשון אחרון ואי אפיך מיפך לומר סאה בסלע כור בשלשים לא קנה עד שימשוך סאה אחרונה ולשמואל דמספקא ליה ואוקימנא לדידיה משום דמאי דתפיס תפיס בתרוייהו אמרינן ראשון ראשון קנה:

אלא לעולם זו ולא סבירא ליה. הוי מצי לשנויי כדאמרינן לעיל דגבי משכיר איכא למימר מיהדר קא הדר ביה ואיכא למימר פרושי קא מפרש אבל הכא איכא למימר מיהדר קהדר ולעולם זו וסבירא ליה אלא אע''ג דשני הכי לעיל לא משמע ליה שיהא כן . עיקר הטעם ולא עביד מיניה לעיל אלא צריכותא בעלמא ועוד כדפירש הקונטרס דזו משמע דלא סבירא ליה הכי: פרושי קא מפרש. פי' הקונטרס דהכי קאמר ליה בשנים עשר זהובים לשנה לפי שאני סבור שהיא פשוטה אבל אם היא מעוברת אני רוצה שתתן לי דינר זהב לחדש ולא גרסינן לפי זה אי איתמר בהא ולא איתמר בההיא דעל זה אינו מפרש כלום דאמאי לא שמעינן לההיא דהמשכיר מההיא דאיסתרא אלא הכי גרסינן מהו דתימא פרושי קא מפרש כו' ובשם רש''י פי' דפרושי קמפרש קאי אההיא איסתרא מאה מעי כלומר סלע גדול ששוה מאה מעי ושפיר גריס אי איתמר בהא ולא איתמר בהא ולא תקשה לפרש''י אמאי לא שמעינן ההיא דאיסתרא מההיא דאמר רב ואילו הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר דהוה אמינא טעמא דרב לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דקרקע בחזקת בעלים קיימת וא''ת לפירוש רש''י היכי תיסק אדעתין דאיסתרא מאה מעי פרושי קא מפרש ולעולם רב כרבנן דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות הא תנן בגט פשוט (לקמן דף קסה: ושם) כתב זוזי מאה דהוו קיימי סלעים עשרין אין לו אלא עשרין זוזי מאה דהוו קיימין סלעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא אע''פ שמפרש בהדיא אמרינן הלך אחר פחות שבלשונות ויש לומר דשאני ההיא דגט פשוט שרחוקין זה מזה ולא שייך כולי האי פירושי קא מפרש ומתיישב כאן פי' הקונטרס יותר משום דמעיקרא הקשה הא אמר רב חדא זימנא משמע דפריך אמאי איצטריך ההיא דאיסתרא ומשני דאיצטריך דלא הוה שמעינן ממשכיר דתפוס לשון אחרון דהוה אמינא דפרושי קא מפרש ומיהו בהשואל (ב''מ דף קב: ושם ד''ה הוה) יתכן טפי כפרש''י דקאי בההוא דמשכיר ופריך והא אמר רב חדא זימנא הכא גבי איסתרא ולרבי יצחק נראה דפרושי קא מפרש דהכא היינו ממש כההיא דלעיל והכי פירושו אי איתמר בההיא דאיסתרא ולא איתמר בההיא דמשכיר הוה אמינא פרושי קא מפרש ההיא דמשכיר ויהא כולו לשוכר דלא אמרינן תפוס לשון אחרון