בבא בתרא קיא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - א

"וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל", ונאמר "מטות" לשון רבים.

היאך בת יורשת שני מטות?

אלא, זו שאביה משבט אחד, ואמה משבט אחר, ומתו, וירשתן. ומבואר, שהבת יורשת את אימה?.

ואין לי אלא בת, בן מנין שיורש את אימו, אולי רצתה התורה שהבן ירש את האב והבת את האם ^[52]?

אמרת קל וחומר, ומה בת שהורע כחה בנכסי האב, ואינה יורשת במקום שיש בן, יפה כחה בנכסי האם, בן שיפה כחו בנכסי האב, אינו דין שיפה כחו בנכסי האם?!

ואם תאמר, מנלן שהבן קודם לבת?

יש ללמוד דבר זה ממקום שבאת. [ממקום שהתחלת ללמוד את דין הבן. דהיינו מנכסי האב].

מה להלן [בנכסי האב] בן קודם לבת, אף כאן בן קודם לבת.

אך רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר ברבי יוסי אמרו, משום רבי זכריה בן הקצב: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. ויורשים בשוה ^[53].

מבארת הגמרא: מאי טעמא [מדוע לא דרשו שהבן קודם לבת, כתנא קמא]?

משום שסברו, דיו לבא מן הדין, [ירושת הבן הנלמדת בקל וחומר מירושת הבת] להיות כנדון [כירושת הבת]. ולכן אין הבן קודם לבת, אלא יורשים בשוה.

ומקשה הגמרא: וכי תנא קמא לא דריש "דיו", ומדוע בן עדיף מבת?!

והא דין "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" מדאורייתא הוא!

דתניא בסיפרי בברייתא המבארת כיצד דורשים על ידי יג' מידות, מדין קל וחומר כיצד [כיצד דורשים על ידי "קל וחומר"]?

נאמר בתורה (במדבר יב יד) בפרשת צרעת מרים: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף", וזהו דין קל וחומר, ומה אם אביה ירק בפניה תיסגר שבעת ימים, קל וחומר אם השכינה ירקה בפניה, עליה להסגר שבעה ימים.

ולכאורה היה לנו לומר, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום ^[54]?

אלא, מכאן למדנו, דיו לדבר הבא מן הדין, להיות כנדון. עד כאן הברייתא.

ואם כן קשה לדעת תנא קמא, מדוע לא חש לדין "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"?

ומתרצת הגמרא: בעלמא דריש "דיו", ושאני הכא דאמר קרא "ממטות", לשון רבים.

מקיש מטה האם למטה האב. מה מטה האב, בן קודם לבת. אף מטה האם בן קודם לבת ^[55]. רב ניתאי סבר למעבד עובדא [חשב לפסוק] כרבי זכריה בן הקצב, ולחלק את נכסי האם בשוה בין הבן לבת.

אמר ליה שמואל, כמאן כזכריה?! אפס זכריה! כלומר, בטלו דבריו. ואין הלכה כמותו.

רבי טבלא עבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה רב נחמן: מאי האי [מה ראית לפסוק כמותו]?

אמר לו רבי טבלא: משום דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב, הלכה כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה רב נחמן: זיל אהדר בך! ואי לא, מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיא מאוניך! [חזור בך, ואם לא, אוציא ממך את הממון שלקחת מכחו של רב חיננא, על כרחך, ותהא בנידוי. ^[56]].

רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב.

אמר ליה רב נחמן, מאי האי?

אמר ליה רב הונא בר חייא: משום דאמר רב הונא אמר רב, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. אמר ליה רב נחמן: אשלח ליה שאתה אומר בשמו דברים אלו, ואדע אם אמת הדבר ^[57].

איכסיף. רב הונא בר חייא התבייש. שחשש שמא חזר בו רב הונא מדבריו. או שלא שמע ממנו כראוי ^[58].

אמר ליה רב נחמן: למזלי רב הונא חי, ואפשר לברר אצלו את האמת, דאילו השתא כי נח נפשיה דרב הונא איתריסת לקבלי [אילו רב הונא לא היה בחיים, היית מקנטר בדבריו נגדי, ולא היית חוזר בך מדבריך].

ואיהו [רב נחמן], כמאן סברה?

כי הא דרב ושמואל, דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב.

לפנינו מובא מקרה נוסף העוסק בדין ירושת נכסי האם:

מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרב שמלאי שמעיה. ואתי רבי יהודה נשיאה לאפייהו. [רבי ינאי, עיור היה מחמת זקנותו, ומעשה, והלך ברחוב כשהוא נשען על כתפי שמשו, רב שימלאי, ובא רבי יהודה הנשיא לפניהם].

אמר לו רב שמלאי לרבי ינאי, בר אינש דאתא לקיבלנא, הוא יאי, וגולתיה ^[59] יאי. [האדם הבא לקראתנו, אדם חשוב הוא, ובגדיו נאים].

כי מטא לגביה, גששה. [כשהגיע רבי יהודה הנשיא לפניהם, מישש רבי ינאי את בגדיו].

אמר ליה רבי ינאי לשמשו, דין שיעוריה כשק. [בגד זה שיעורו לענין טומאה כבגד העשוי משַׂק ^[60]], כלומר, בגד גרוע הוא.

בעא מיניה [שאל רבי יהודה את רבי ינאי], מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם?

אמר ליה רבי ינאי, דכתיב "מטות", מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת.

אמר לו רבי יהודה, אי הכי, עלינו להקיש בין נחלת האב לנחלת האם לגמרי, ולומר, מה מטה האב בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם בכור מן האם נוטל פי שנים?

הערות

^[52] באור קושית הגמרא על פי הרשב"ם. אך לפי דברי התוספות שנזכרו בהערה הקודמת, קושית הגמרא, מנלן שהבן יורש את אמו, הרי על ידי ירושה זו הנחלה עוברת משבט לשבט.

^[53] הרשב"ם. אך ה"תוספי הרא"ש" הקשה, מדוע ידחה הבן את הבת לירש מחצית מהנכסים, ולא נאמר, דילפינן בן מבת, וכמו שהבת יורשת כך הבן יורש במקום שאין בת, אבל במקום בת לא ירש כלום? וכהאי גוונא אמרינן לקמן (קיד' ב), האשה יורשת את בנה דבר תורה, שנאמר מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב, אב יורש את בנו, אף מטה האם, האם יורשת את בנה. וכתב שם הרשב"ם דיורשת רק במקום שאין אב. ואם כן אף כאן, נאמר שאין הבן יורש אלא במקום שאין בת? ומכח קושיא זו פרשו, "אחד הבן ואחד הבת שוים בנכסי האם", וכמו שהבת יורשת אף הבן יורש, אך רק במקום שאין בת ירש. מאי טעמא? דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכיון שאין אנו יודעים את ירושת הבן אלא מבת אין לו לגרע מכחה כלום.

^[54] יש לבאר מה ענין יד' יום: פירוש א' בתוספות, כיון ששלשה שותפים יש באדם, אביו ואמו, והקב"ה נותן כנגד שניהם. ולכן חיובו של אדם לקב"ה הוא כפליים מלהוריו. פירוש ב', קל וחומר למלך וכהן, דהיינו, הקב"ה, ומשה רבינו שהיה כהן גדול ששימש בשבעת ימי המילואים. ולכן בעינן יד' יום. פירוש ג', קל וחומר לשכינה יותר מיד' יום. וכיון שהוספנו על שבעה ימים, העמדנו בארבעה עשר, שהם שני הסגרים.

^[55] הרשב"ם מבאר, "מאחר דאתא בן בקל וחומר, דיורש את אמו כבת, והוקשו המטות התיבה אחת, דלא כתב "שני מטות", הלכך דרשינן מה מטה האב וכו"'. ומבואר בדבריו דאף למסקנא דרשינן ירושת הבן מקל וחומר. ורק דין קדימתו נלמד מההיקש. וצריך עיון, מדוע לא סגי בהיקש ללמוד שהבן יורש את א?מו? כמו את אביו?.

^[56] רשב"ם ורבינו גרשום.

^[57] צריך באור, מדוע לא האמין לו? הרי עד אחד נאמן בזה, וכל מסכת עדויות בנויה על מה שהעידו שקיבלו מרבותיהם? ונראה שצ"ל, הואיל ולא היה מסתבר לו, לכן הסתפק שמא טעה בזה, וכיון שאיכא לברורי, ראוי לברר בכהאי גונא. ברכת אברהם.

^[58] רשב"ם. וברבינו גרשום כתב, "דאיהו לא הוה אמר משמיה דרב הונא, אלא כדי להעמיד דבריו. ותלה בגברא רבה כרב הונא".

^[59] "גולתיה", כמו כובע שנותנים על הראש. (הרא"ם). והוא לבוש הראוי לתלמידי חכמים.

^[60] בגמרא בשבת (עו א) מבואר שיעור הבגדים לענין קבלת טומאה: "הבגד שלש על שלש, והשק ארבעה על ארבעה, והעור חמשה על חמשה, מפץ ששה על ששה". דהיינו ככל שהבגד פחות חשוב, כך צריך שיעור גדול יותר בגודלו כדי להחשיבו לקבל טומאה. ובנידון דידן, בגדו של רבי יהודה הנשיא היה גרוע וקשה כמו שק. ולכן שיעורו לקבל טומאה היה ד' על ד'.

נאמר: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל" (במדבר לו, ח), ויש לשאול: היאך בת יורשת שני מטות (שני שבטים)? אלא זו בת שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר, ומתו שניהם, וירשתן. ומכלל הדברים אתה למד שהבת יורשת את אימה.

ואין לי אלא בת שיורשת את אימה, בן מנין שהוא יורש את אימו? אמרת קל וחומר הוא: ומה בת שהורע כחה בנכסי האב שאינה יורשת אותו אלא בזמן שאין בן — מכל מקום יפה כחה בנכסי האם, שלמדנו שהיא יורשת את אימה, בן שיפה כחו בנכסי האב — אינו דין שיפה כחו בנכסי האם?! וממשיכים: וממקום שבאת מאותו מקום ממנו הבאת ראיה זו, יכול אתה להמשיך ולומר: מה להלן בנכסי האב בן קודם לבת, אף כאן בנכסי האם בן קודם לבת.

ואילו ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי אמרו משום (בשם) ר' זכריה בן הקצב: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דיו לדבר הבא מן הדין, כלומר, הנלמד מקל וחומר, להיות כנדון ממנו למדנו דין זה, ולא יותר ממנו. וכיון שלמדנו שבן יורש את אימו בקל וחומר מן הבת, אי אפשר לומר שעל ידי קל וחומר זה נעדיף את הבן על הבת.

ותוהים: והאם התנא קמא לא דריש [הראשון אינו דורש] את מידת "דיו"? והא [והרי] הגבלה זו של "דיו" למידת קל וחומר, דאורייתא [מן התורה] הוא!

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בהסבר המידות שהתורה נדרשת בהן: מדין קל וחומר כיצד? שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה" (במדבר יב, יד), כלומר, אם אב יורק בפני בתו ונוזף בה, הריהי צריכה להיות בנידוי שבעה ימים. ולפיכך אף עתה, כשנזף בה הקדוש ברוך הוא, עליה להיות בהסגר שבעה ימים. ויש לשאול: אם באביה שבעה ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום!

אלא, דיו לבא מן הדין (שכינה) להיות כנדון (אביה), ולכן "תסגר שבעת ימים"!

ומשיבים: אמנם בעלמא דריש [בכלל דורש] גם התנא קמא הגבלה זו של "דיו", ושאני הכא [ואולם שונה כאן], שאמר קרא [הכתוב]: "ממטות", ובכך הוא מקיש (משווה) מטה האם למטה האב, מה מטה האב — בן קודם לבת, אף מטה האם — בן קודם לבת.

מסופר: רב ניתאי סבר למעבד עובדא [סבור היה לעשות מעשה] לענין ירושת בן ובת בנכסי אימם כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה [לו] שמואל: כמאן [כמי]? — כזכריה, אפס [בטל] זכריה, שדבריו אלה לא נתקבלו בהלכה. ועוד מסופר, ר' טבלא עבד עובדא [עשה מעשה] כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו], שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: הלכה כר' זכריה בן הקצב. אמר ליה [לו] רב נחמן: זיל אהדר [לך חזור] בך ובטל את הדין שפסקת, ואי [ואם] לא — מפיקנא [אוציא] לך את רב חיננא בר שלמיא מאוניך [מאוזנך], שאענוש אותך עונש קשה על שעשית שלא כדין.

ועוד מסופר: רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא [סבור היה לעשות מעשה] בירושת בן ובת בנכסי אימם כר' זכריה בן הקצב, אמר ליה [לו] רב נחמן: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו], שאמר רב הונא אמר רב: הלכה כר' זכריה בן הקצב. אמר ליה [לו] רב נחמן: האם אשלח ליה [לו] לרב הונא לשאול אותו אם כך אמר? איכסיף [התבייש] רב הונא בר חייא, משום שלא היה בטוח שאמר רב הונא את הדברים הללו. אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא כי נח נפשיה [עכשיו אם היה נפטר] רב הונא, איתריסת לקבלי [היית מעיז כנגדי] ואומר לי שכך אמר רב הונא. אלא רק משום שהוא חי אינך יכול להעיז פנים בכך.

ושואלים: ואיהו כמאן סברה [והוא, רב נחמן, כמי הוא סבר במה שאמר]? שהרי לכאורה היו חכמים שונים שפסקו בשם רב כר' זכריה בן הקצב! ומשיבים: כי הא [כמו הלכה זו] של רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין הלכה כר' זכריה בן הקצב.

מסופר: מיסתמיך ואזיל [היה נסמך והולך] ר' ינאי, שכבר הזדקן וכהו עיניו מראות, אכתפא [על כתפו] של ר' שמלאי שמעיה [שמשו], ואתי [ובא] ר' יהודה נשיאה לאפייהו [הנשיא לפניהם, כנגדם]. אמר ליה [לו] ר' שמלאי לר' ינאי: בר אינש דאתא לקיבלנא [בן האדם שבא כנגדנו], הוא יאי [נאה] וגולתיה יאי [וטליתו נאה]. כי מטא לגביה גששה [כאשר הגיע ר' יהודה הנשיא אצלו מישש ר' ינאי את הטלית], אמר ליה [לו] לר' שמלאי שמשו: דין שיעוריה [אריג זה שיעורו לענין קבלת טומאה] כשק, כלומר, אין זו גלימה משובחת, לפי שהיא עבה וקשה.

כיון שפגש אותו בעא מיניה [שאל אותו] ר' יהודה נשיאה מר' ינאי: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "מטות", מקיש משווה הכתוב מטה האם למטה האב, מה מטה האב — בן קודם לבת, אף מטה האם — בן קודם לבת. אמר ליה [לו] ר' יהודה נשיאה: אי [אם כן], נאמר גם: מה בירושת מטה האב — בכור נוטל פי שנים, אף בירושה ממטה האם כשהוא יורש את אמו יהיה בכור נוטל פי שנים, אם הכתוב משווה את הדינים לגמרי!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The verse states: “And every daughter who possesses an inheritance from the tribes of the children of Israel” (Numbers 36:8). Noting the plural in the phrase “from the tribes of the children of Israel,” the baraita asks: How can a daughter inherit land from two tribes? Rather, this is referring to a daughter whose father is from one tribe but her mother is from another tribe, and they both died, and she inherited from both of them. Therefore, it can be seen in this verse that a daughter inherits from her mother.

The baraita continues: I have derived only that a daughter inherits from her mother; from where do I derive that a son inherits from his mother as well? You can say an a fortiori inference: And just as a daughter, whose power is diminished with regard to her father’s property in that she does not inherit it when there is a son, yet her power is enhanced with regard to her mother’s property in that she inherits it; with regard to a son, whose power is enhanced with regard to his father’s property in that he is first in the order of inheritance, is it not logical that his power is enhanced with regard to his mother’s property? The baraita continues: And from the place that you came, i.e., from the inference that was just stated, one can say the following: Just as there, with regard to a father’s property, a son precedes a daughter, so too here, with regard to a mother’s property, a son precedes a daughter. This is the opinion of the first tanna.

The baraita continues: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said in the name of Rabbi Zekharya ben Hakatzav: Both the son and the daughter are equal with regard to the mother’s property. What is the reason for his ruling? It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. According to this principle, a halakha derived by means of an a fortiori inference cannot go beyond the halakhot of the source from which it is derived. Since the halakha that a son inherits from his mother was derived via an a fortiori inference from the halakha that a daughter inherits from her mother, it cannot be that this inference should lead to the conclusion that a son precedes a daughter in inheriting from their mother.

The Gemara asks: And doesn’t the first tanna also interpret verses employing the principle of: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source? But the principle of: It is sufficient, which limits the extent of a fortiori inference, is found in the Torah, so how could he disagree with it?

As it is taught in a baraita that explains the hermeneutical principles: How does an a fortiori inference work? The verse states with regard to Miriam, after she spoke ill of her brother Moses: “And the Lord said to Moses: If her father had but spit in her face, should she not hide in shame seven days?” (Numbers 12:14). The verse is saying that if a father spits in the face of his daughter and reprimands her, she would feel shame for seven days. By an a fortiori inference it is derived that Miriam, who suffered the more severe reprimand of the Divine Presence, should be ostracized for fourteen days. Why then, was Miriam ostracized for only seven days?

Rather, it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source, so her punishment cannot be for longer than the punishment of one who is reprimanded by a father. In any event, the principle the begins with: It is sufficient, can be seen in this verse, so how does the first tanna rule that a son precedes a daughter with regard to a mother’s property?

The Gemara answers: Generally, the first tanna also interprets verses employing the principle that begins with: It is sufficient, but it is different here with regard to inheritance, as the verse states: “And every daughter who possesses an inheritance from the tribes of the children of Israel” (Numbers 36:8). The verse juxtaposes the tribe of the mother to the tribe of the father. Therefore, the first tanna holds that just as with regard to the tribe of the father, i.e., inheriting from one’s father, a son precedes a daughter, so too, with regard to the tribe of the mother, i.e., inheriting from one’s mother, a son precedes a daughter.

The Gemara relates: Rav Nittai thought to perform an action, i.e., issue a ruling, in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav, who taught that a son and daughter are equal with regard to inheriting from their mother. Shmuel said to him: In accordance with whose opinion do you wish to issue this ruling, in accordance with the opinion of Zekharya? Zekharya is nil [afes], i.e., his statement was not accepted as halakha. Rabbi Tavla performed an action, i.e., issued a ruling, in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav. Rav Naḥman said to him: What is this? Rabbi Tavla said to him: As Rav Ḥinnana bar Shelamya says in the name of Rav: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav. Rav Naḥman said to him: Go retract your ruling, and if you do not, I will take Rav Ḥinnana bar Shelamya out of your ear, i.e., I will punish you severely for ruling against the accepted halakha.

The Gemara relates further: Rav Huna bar Ḥiyya thought to perform an action, i.e., issue a ruling, in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav. Rav Naḥman said to him: What is this? Rav Huna bar Ḥiyya said to him: As Rav Huna says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav. Rav Naḥman said to him: Shall I send a messenger to Rav Huna to ask him if that is indeed what he said? Rav Huna bar Ḥiyya was embarrassed, as he was not certain that Rav Huna actually said this ruling. Rav Naḥman said to him: Now, if Rav Huna were to have died, you would have been brazen enough to say before me that this is what he said, but since he is still alive, you cannot be so brazen.

The Gemara asks: And he, Rav Naḥman, in accordance with whose opinion does he hold? As there were various sages who ruled in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav, why did Rav Naḥman not agree? The Gemara answers: He holds in accordance with this statement of Rav and Shmuel, who both say: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Zekharya ben HaKatzav.

The Gemara relates: Rabbi Yannai, who had already grown old and whose eyes were dim, would walk leaning on the shoulder of Rabbi Simlai, his attendant, and Rabbi Yehuda Nesia came toward them. Rabbi Simlai said to Rabbi Yannai: The person who is coming toward us is handsome and his cloak is handsome. When Rabbi Yehuda Nesia reached him, Rabbi Yannai felt his cloak and said to Rabbi Simlai: Concerning this cloak, its measurement with regard to the halakhot of ritual impurity is like the measurement of sackcloth, meaning it was a cloak of inferior quality, as it was thick and rough.

When Rabbi Yehuda Nesia met Rabbi Yannai he asked him: From where is it derived that a son precedes a daughter with regard to the mother’s property? Rabbi Yannai said to him: As it is written: “And every daughter who possesses an inheritance from the tribes of the children of Israel” (Numbers 36:8). The verse juxtaposes the tribe of the mother to the tribe of the father. This teaches that just as with regard to the tribe of the father a son precedes a daughter, so too, with regard to the tribe of the mother, a son precedes a daughter. Rabbi Yehuda Nesia said to him: If so, if these two halakhot are in fact juxtaposed, the following should also be derived: Just as with regard to the inheritance of the father’s tribe a firstborn takes a double portion, so too, with regard to inheritance from the mother’s tribe, when he inherits from his mother a firstborn takes a double portion.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכתב רחמנא וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך וכו' שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר. והיו אחין לאמה הראוין לירש את אביה דהא מציא למיעבד שפיר דליכא משום לא תסוב נחלה הואיל דאחיה קיימין ולאחר שנישאת אמה של זו מת אחיה ונפלה ירושתן לאמה והיה לה בת זו ומתו אביה ואמה וירשתן בת זו שלא היה להן בן אלמא דבת יורש' את אמה היא:

ואין לי. דיורשת את אמה:

אלא בת. כדכתיב וכל בת יורשת וכו':

בן מנין אמרת ק"ו ומה בת שהורע כחה בנכסי האב. שבמקום בן לא ירתא בת. יפה כחה בנכסי האם. וכדאמרינן הכא דהא אשכחן מיהא מן קרא דבת יורשת נכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין וכו':

וממקום שבאת. כלומר מאותו ק"ו מצי למידרש נמי דבן קודם לבת בנכסי האם דמה להלן גבי נכסי האב בן קודם לבת כדאמרי' לעיל טעמא דאין לו בן הא יש לו בן קודם לבת אף כאן נמי גבי נכסי האם בן קודם לבת: איכא למימר בהא ק"ו דיו לבא מן הדין של ק"ו להיות כנדון דהבן דלירת בנכסי האם מק"ו של בת קאתי ומש"ה בדין הוה דלהוי שוין בן ובת בנכסי האם: ותנא דידן דמתני' דיליף לה מבריית' ואמר דבן קודם לבת לא דרש דיו:

והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד. אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן:

הלא תכלם שבעת ימים. כדין מצורע שהמצורע היה מצטרע משום שהי' מוציא שם רע וזו דברה כלפי שכינה. ק"ו שהיא טעונה י"ד יום הסגר דכל מצורע ז' ימים היה טעון הסגר:

אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושכינה מאדם ילפינן אלמא דאורייתא היא: ומשני ודאי בעלמא דריש דיו ושאני הכא דלא דרש דיו ואמר דבן קודם לבת דאמר קרא וכו':

אפס זכריה. כלומר אין הלכה כמותו:

ואי לא תיהדר מפיק לך ר' חנניא ב"ר שלמיה דאמר הלכה כר' זכריה מאוניך. כלומר משלך אוציא בעל כרחך ואהדר ליה:

אשלח ליה לרב הונא דאמרת משמי' הלכה כר' זכריה אם אמר הכי אי לא. ואיכסף ר' הונא בר חייא. דאיהו לא הוה אמר הכי משמיה דרב הונא אלא כדי להעמיד דבריו ותלה בגברא רבא כרב הונא:

איתרסת לקבלי. כלומר היית מקנטר בדבריך כנגדי:

אינהו. שמואל דאמר אפס זכריה ורב נחמן נמי. ס"ל כרב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו':

מסתמיך ואזיל ר' ינאי אכתפיה דר' שמלאי שמעיה. משום דמחמת שיבה הוה סגי נהור וכהה מאורו:

אמר ליה שמעיה בר אינש דאתי לקבלנא הוא יאה וגולתיה יאה. כלומר יפה במעשים טובים וטליתו נאה:

גששיה. משמש ר' ינאי לטלית של ר' יהודה:

אמר ליה. לשמעיה אמרת לי דגולתיה יאה דין שיעוריה כשק הוא כלומר שיעורו של טלית זו כשק הוא שאין דבר חשוב ואין מקבל טומאה עד שיהא בו ד' על ד' מה שאין כן בשאר בגדים:

אמר ליה ר' יהודה לר' ינאי מנין שבן קודם לבת ^א)צ"ל מנין שבן קודם לבת כלומר אף במטה האם א"ל אי מה מטה האב וכו' אף מטה האם בכור נוטל וכו'.כלומר אף מטה האם בכור נוטל פי שנים בנכסי האם:

קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. פי' ר"ת ז"ל משום דשלש שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקדוש ברוך הוא נותן כנגד שניהם כדאיתא במס' נדה (ל"א א').
ואיכא דמפ' משום הסגר שני דמצורע שהיה בדין שתהא כמצורע מוחלט והסגר אחד דהיינו י"ד יום והכי משמע בברייתא באבות דתני' אלא בשביל כבודך מוחל לך על הסגר שני.
ובמדרש, קל וחומר למלך ולכהן גדול י"ד יום ואין טעמו של ר"ת ז"ל במלך וכהן גדול ועוד דאי הכי אמאי אמרי' בהו דיו לבא מן הדין להיות כנדון והלא דין הוא דנימא לשכינה י"ד לפי חשבון חלק שותפות, ואף הפי' האחר לא נראה לי.
אלא כך דרך הלשון לכפול בכל מקום ומה יעשו בזו שאמר במכילתי' כי תקנה עבד עברי להבי' את הגר דברי רבי אליעזר רבי ישמעאל אומר אינו צריך אם ישראל עובד הגר לא יעבוד עם ישראל שש אף הגר יעבוד שתים עשרה אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה הישראל עובד שש אף הגר עובד שש.

כבר ביארנו במשנה שהבן יורש בנכסי האם צריך שתדע שירושתו בנכסי האם שוה היא לירושתו בנכסי האב מה ירשתו בנכסי האב בן קודם לבת אף ירשתו בנכסי האם בן קודם לבת ואין לבת בהן במקום בן כלום ואע"פ שכל עצמן של נכסי האם לא יצאה לנו ירושתן לבניה אלא מבת דכתוב וכל בת יורשת נחלה ממטות היאך בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן ואח"כ למדנו לבן מקל וחומר והיה לנו לומר דיו לבא מן הדין וכו' שהרי מדת דיו מדה קבועה היא כמו שנדרשה בתורת כהנים מואביה ירוק ירק בפניה וכו' וכמו שביארנו ענינה בסוף שני של קמא זו אינה בכלל הואיל ויצאו שניהם במלה אחת ר"ל מטות הוקשה לגמרי נחלת האם לנחלת האב להיות הבן קודם לה:

הבגד והשק שני מינין הם לענין טומאה שהרי כתוב או בגד או שק וכו' ואף שיעורן אינו שוה לענין טומאה ששיעור הבגד להטמא במדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים ומהם ולמעלה ושאר טמאות בבגדי צמר ופשתים שלש אצבעות על שלש אצבעות ושאר בגדים אף בשאר טמאות שלשה על שלשה אבל השק שיעורו לכל הטמאות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הבגדים העבים והגסים ביותר דינן אף לשאר טמאות בשלשה טפחים על שלשה טפחים ולעולם אין שיעורן כשק ולא נאמר בכאן באחד ששבחוהו לפני חכם לומר הוא יאיי וגלתיה יאיי וכשבא אצלו משש בבגדו ומצאו גס וכלשון הזה אמר דין שיעוריה כשק אלא דרך בדיחותא כלומר היה ראוי לדונו כשק מרוב גסותו או שאפשר ששבחוהו על חכמתו והוא ענין הוא יאיי וכן שבחוהו על מדותיו והוא ענין גיתיה יאיי שהמדות נמשלו לבגדים כמו שהתבאר בחבורי מקצת חכמים וכמו שאמרו במקום אחר ב"מ פ"ה א' חכימא עבדית יתך וגלתא דדהבא פרסית ארישך ור' קרו לך ואת אמרת לקריתי אנא אזיל וכשבא אצלו וראה מתנועותיו שאין מדותיו ערבות כל כך עד שהיה נמהר לשאול בהלכה קודם שיתישב לפניו אמר דין שיעורה כשק:

כז. והאיש את אמו נוחלין ולא מנחילין מנא הני מילי דת"ר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שתי נחלות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן ואין לי אלא בת בן מניין אמרת ק"ו ומה בת שהורע כחה בנכסי האב אצל הבן יפה כחה בנכסי האם, שתהא יורשת את אמה בן שיפה כחו בנכסי (האם) [האב] אצל הבת אינו דין שיפה כחו אצל האם. שיהא יורש את האם. וממקום שבאתה אתה למד, מה להלן בנכסי האב בן קודם לבת אף כאן בנכסי האם בן קודם לבת ר' יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר ברבי יוסי אומרים משום ר' זכריה בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. קסבר דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן:

כח. ות"ק לא דריש דיו והא דיו דאוריתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. אלא דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ופשטינן בעלמא דרשינן דיו (לבוא) ושאני הכא דאמר קרא מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה (האב) [האם] בן קודם לבת:

כט. נתאי סבר למעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב א"ל ר"נ מאי האי דאמר רב חיננא בר שלמיה משמיה דרב הלכה כרבי זכריה בן הקצב א"ל זיל אהדר ואי לא מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיה מאונך. וכן רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן שלמיה ולא שבקיה רב נחמן דסבר לה כי הא דרב ושמואל דאמרי תרויהו אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב:

אחד הבן ואחד הבת בנכסי האם. פירוש ויורשים כאחד. וקשיא לי כיון דלא ידעינן דבן יורש אלא מקל וחומר מבת למה ידחה הבן את הבת ליטול חצי נכסים ונילף בן מבת כמו שבת יורשת כן הבן יורש כשאין בת אבל כשיש בת לא יירש הבן כלום דכהאי גוונא אמרינן לקמן האשה יורשת את בנה דבר תורה שנאמר מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב אב יורש את בנו אף מטה האם האשה יורשת את בנה ופירש ר"ש במקום שאין אב הכא נמי כיון דלא ידעינן בן אלא מבת לא יירש הבן אלא במקום שאין בת. ואפשר לפרש בכהאי גוונא אחד הבת ואחד הבן שוין בנכסי האם כמו שהבת יורשת כך הבן יורש במקום שאין בת מאי טעמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכיון שאינו יודע בן אלא מבת אין לו לגרע כחה כלום. תוספי הרא"ש ז"ל.

וגולתיה יאי. כלומר גולתיה כמו כובע שנותנים אותו על הראש כדאמרינן התם וגולתיה דדהבא פרסי לך ארישך כי מטה לגביה גששיה כלומר רבי ינאי לגולתיה דרבי יהודה נשיאה בידיה למיחזי מאי ניהו משום דשבחיה ניהליה שמעיה אמר ליה דין שיעוריה כשק כו'. הרא"ם ז"ל.

בד"ה ק"ו לשכינה כו' ועוד אמר בספרי כו' ואמשה רבינו אמאי נקט י"ד ודוחק כו' היינו הקב"ה כו' עכ"ל ר"ל דמלך וכהן גדול משמע דכולה אמשה קאי ולא אקב"ה והוא סתירה לפי' ר"ת ומיהו לא ניחא להו לפרש דנקט י"ד משום מלך וכ"ג ז' משום כל חד דאם כן תקשי נמי אין זה ק"ו דמן הדין יש להיות כך ודו"ק:

בד"ה מקיש מטה כו' והא דדרשי' נמי וירש כו' הוה מוקמינן בבן הבן דוקא כו' עכ"ל ר"ל אבל בת הבן וכל אינך דלקמן לא הוה ידעינן אפי' לירש אי לאו בן אין לו עיין עליו ולא הוה מקשינן ירושה שניה לראשונה לענין להקדים בן הבת לבת הבן אלא לענין שירש בן הבן אבל בת הבן לא תירש כלל אי לאו בין אין לו עיין עליו ודנקט לקמן גבי דרשת בין אין לו עיין כו' נמי בן הבן אגב אחריני נקט ליה דבן הבן שפיר שמעינן ליה מהיקשא דירושה שנייה לראשונה ובגליון תוספות מצאתי וז"ל אכתי אמאי איצטריך אין לו דבת למשמוש נילף לה ממשמוש דבן בהיקשא דמטות כו' ודו"ק:

גמרא אמר ליה דין שעוריה כשק אמר ליה לבן שקודם לבת בנכסי האם מנין אמר ליה דכתיב כצ"ל:

גמ' מ"ט דיו לבא מן הדין כו' . על שיהיה בן קודם לבת בנכסי האם אין ק"ו רק במה מצינו רוצה למילף וקאמר דיו דאפילו בק"ו אמרי' דיו ומכ"ש אם מ"מ בלא מטות אין להקדימו אפי' למ"ד דלא אמרי' דיו [ודבריו בזה צריכין תיקון ועיין]: ללמוד ממקום שבאת שלא בק"ו והוצרך להיקש דמטות. ואף אלו כתב כן בפירוש לירש בנכסי <br>(ע”כ ממה שזכינו לראות עד היום מכתבי קדש של מסכת זו. וה' יראנו בנחמה ובאו האובדים וגו'):

גמרא ות"ק לא דריש דיו והא דיו דאורייתא כו'. ק"ל דכאן בלא דיו הק"ו איננו אלא על שיהא שוה כבת אבל לא על שיהא עדיף וביותר תימה לי קושיית הרשב"א שבתד"ה מקיש (בע"ב) דלילף מק"ו דבן קודם לבת. דמאי ק"ו איכא בזה. וכן פי' הרח"כ בהק"ו דשכינה י"ד יום מוקשה. וגם קשה לפירושו מאי פריך בב"ק מהך דיו לר"ט דהא שם אתא מהק"ו נזק שלם בקרן משא"כ כאן דאין הק"ו עולה כל כך על יותר מז' ועמש"כ בב"מ (צ"ה):

שם וש"ה דא"ק ממטות מקיש כו'. משמע דמ"מ לימוד הק"ו נשאר וכן פי' הרשב"ם. ולכאורה מההיקש לחוד ה"מ למילף הכל:

ר"ש ד"ה מקיש מטה האם. והוקשו המטות (כצ"ל) בתיבה אחת דלא כתיב שני מטות. בר"פ שני שעירי אמרינן איפכא מדכתיב שני השעירים דשני מיותר למידרש שיהיו שניהם שוין:

תד"ה ק"ו. אבל ק"ק דא"כ כו' דמן הדין כו'. ר"ל דפשיטא דה"ה לשכינה דלמה תגרע מאביה כיון דגם היא יש לה חלקים בה כביכול כמו האב וכמש"כ הלא הוא אביך כו' וכמה מקראות כיוצא בו. אבל מש"כ המהרש"א על מלך וכ"ג ג"כ דמן הדין כו' לא מחוור כלל:

תד"ה מקיש. וא"נ לרשב"א דהא מכח אבוה דאם לא ירית כו'. ר"ל דע"כ ל"א לקמן ס"פ מ"ש סברא זו אלא באבוה דאבא אבל לא באבוה דאמא דמשפחת אם אינה קרויה משפחה:

בא"ד והא דדרשינן נמי מן וירש כו' הוה מוקמינן בבת הבן דוקא. וגי' המהרש"א בבן הבן והכל חדא דר"ל דבן הבן קודם לבת הבן אבל בן הבת לא הוה ידעינן דיורש כלל דמשפחת אם א"ק משפחה. ופי' הרש"א בזה ל"נ כלל:

בא"ד ולמאן דדריש בעל משארו איצטריך לע"ע בב' לאוין. פשוט דהלאוין הם שלא תנשא באופן שיסובב בזה הסבת נחלה יהיה ע"י מי שיהיה אם ע"י בן או ע"י בעל ודברי מהרש"א בזה מגומגמין:

בסה"ד טרח וכתב לה קרא. דהיקש הוה כמפורש בקרא כדפרש"י בסנהדרין (ע"ג) בד"ה היקשא הוא:

בַּר אִינִישׁ דְּאָתָא לְקִיבְלָנָא הוּא יָאִי, וְגוּלְתֵּיהּ יָאִי. נראה לי דזה היה קודם שנעשה רבי יהודה נשיא דאיך יתכן שלא הכירו רבי שמלאי אם היה נשיא, ואם היה מרחוק הרבה איך הכיר יופיו ויופי טליתו ולא הכירו בצורתו! ועוד בעת שקרב אליהם היה לו להודיע לרבי ינאי מי הוא זה. אך צריך להבין למאי הוצרך רבי שמלאי להודיע דבר זה לרבי ינאי דמאי נפקא מינה מזה? ואין דרכן של חכמים לשוח שיחה שאינה צריכה.
ונראה לי בס"ד דראה רבי שמלאי דרבי יהודה נשיאה היה מהלך בשביל הדרך וכשראם נטה משביל הדרך שהיה מהלך בו ובא מהלך כנגדם ומזאת הבין שרצונו לדבר עם רבי ינאי ולכך הודיעו דבר זה כדי שידע איך יתנהג עמו בכבוד.
ומה שאמר לֵית־דֵּין צָבִי לְמֵילַף קשא מהיכא ידע זה? ונראה שראה אחר ששמע הטעם של הקש ה'מַטּוֹת' הקשה לו תיכף ומיד אִי מַה מַּטֵּה הָאָב בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי־שְׁנַיִם, קודם שנתיישב בדבר והבין דקושיא זו היתה שמורה תחת לשונו ולכן נראה שהוא היה יודע זה הטעם ולא שאל מחסרון ידיעה אלא כדי להקשות.
והיינו כי לקושיא זו יש שלשה אופנים לתרץ אותה: האחד כמו שאמר אביי אמר קרא (דברים כא, יז) 'בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ' ולא לה. והשניה כאשר אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא 'רֵאשִׁית אֹנוֹ' ולא אונה, ועל שני תשובות אלו יש קושיא כמו שאמרו בגמרא. והשלישי היא תשובה העיקרית כאשר אמר רבא דאמר קרא 'לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה' לו לאיש ולא לאשה וזו אין עליה תשובה. ורבי ינאי הבין שהוא יודע כל אלו הטעמים ושאל אותו מפני כי אמר אולי ישיב לי כפי שני הטעמים של אביי ורב נחמן בר יצחק ואז אקשה לו ולכן רבי ינאי לא השיב לו תשובה על זאת כי אמר הוא יודע כל הטעמים וגם טעם העיקרי ואינו שואל אלא כדי להקשות.

וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו'. סיפא דקרא לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ומיהו לא נהג אלא באותו הדור כדלקמן בפירקין (דף קכ.) ולקמן מפרשינן כיון דיורשת שני מטות והיא נשאת למטה אביה הרי מכל מקום נוסבת נחלת האם למטה אחר ולקמן מתרצינן לה: בת יורשת נחלה ממטות. משמע שבת אחת מקבלת נחלה משני מטות ואי אתה מוצא קרובים לה שתקבל נחלה מהם יותר מאביה ואמה וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון וכשנישאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נישואין דלא קפיד קרא אלא שבשעת נישואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה ומיהו אחרי כן מתו אחיה ואחר כך מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן נמצאת יורשת שני מטות נחלת אמה ממטה שמעון ונחלת אביה ממטה ראובן: בן מנין. שיורש את אמו דאיכא למימר בהכי קפיד קרא הבן יירש את האב והבת תירש את האם: שהורע כחה בנכסי האב. דבן קודם לה: יפה כחה בנכסי האם. דיורשת את האם: אינו דין שיפה כחו בנכסי האם. שיירש כמו הבת אבל עדיין לא למדנו שיקדום לבת והיינו דקאמר וממקום שבאת וממקום שהתחלת ללמוד דהיינו מנכסי האב חזור ולמד עוד מה להלן כו' ולקמיה פריך לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון: שוין. דירתון כחדא: מדין קל וחומר כו'. בריש תורת כהנים תניא רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן מקל וחומר ומגזרה שוה ומבנין אב כו' והדר מפרש להו חדא חדא מקל וחומר כיצד באיזה ענין אנו דורשין דבר מדבר ע''י קל וחומר: ויאמר ה' כו'. כלומר לא להחמיר על החמור מבקל הואיל ובא ללמוד מן הקל אלא דיו ללמד שיהא כמלמד כלומר דיו לבא מן הדין כו' לפיכך תסגר שבעת ימים כו': מקיש מטה האם כו'. מאחר דאתא בן בקל וחומר דיורש את אמו כבת והוקשו המטות בתיבה אחת דלא כתב שני מטות הלכך דרשינן מה מטה האב כו' ולקמיה פרכינן אי מה מטה האב בכור נוטל בה פי שנים כו': ניתאי. שם חכם: כר' זכריה בן הקצב. דהבן והבת יחלקו בשוה בנכסי האם: אפס זכריה. כמו כי אפס כסף (בראשית מז) כלומר בטלו שאין הלכה כמותו: מפיקנא לך כו'. משמתינא לך ולא יסייע לך רב חיננא בר שלמיא: דאמר רב הונא אמר רב כו'. רב הונא בר חייא מהדר הכי לרב נחמן: אמר ליה. רב נחמן לרב הונא בר חייא: אשלח ליה. לרב הונא ואודיענו שאתה אומר כן משמו ואדע אם אמת הוא שאמר רב הונא כן: אכסיף. דשמא חזר בו רב הונא או לא היה סומך בשמועתו: איתריסת לקבלי. ולא היית חוזר בך: ואיהו. רב נחמן: רבי ינאי. זקן היה והחלו עיניו כהות: א''ל. שמעיה דר' ינאי: בר אינש דאתי לקיבלנא הוא יאי. אדם חשוב בא כנגדנו: וגולתיה יאי. כלומר טלית של תלמידי חכמים אי נמי נאה ממש כדמוכח לקמיה דאמר דין שיעוריה כשק: גששה. רבי ינאי לגולתיה דרבי יהודה נשיאה: דין שיעוריה כשק. בגד עב וגרוע ושיעורו לקבל טומאה ד' טפחים על ד' טפחים כשק כדתנן השק ד' על ד' הבגד ג' על ג' במסכת שבת (דף עו.) ובמסכת סוכה (דף יז:): אמר ליה. רבי יהודה נשיאה לרבי ינאי בן קודם לבת כו': אמר ליה. רבי יהודה נשיאה לרבי ינאי אי מה מטה האב כו':

וחומר לשכינה י''ד. אור''ת דלכך נקט י''ד משום דאמר בהמפלת (נדה דף לא.) שלשה שותפין יש באדם הקדוש ברוך הוא אביו ואמו ונותן בו הקב''ה כנגד שניהן אבל קשה קצת דאם כן אין זה קל וחומר דמן הדין יש להיות כנגד שניהן ועוד אמר בספרי בתוספתא קל וחומר למלך וכהן י''ד פירוש משה רבינו שהיה מלך וכהן גדול ששימש שבעת ימי המילואים ואמשה רבינו אמאי נקט י''ד ודוחק לומר דמלך היינו הקדוש ברוך הוא וכהן משה ורבינו חיים כהן מפרש קל וחומר לשכינה יותר מעט מז' וכיון דאפיקתיה מז' דהיינו הסגר אוקמה אשני הסגרות וכן משמע באבות: דין שיעוריה כשק. ואם תאמר וכי גרע ממטלניות דפרק לא יחפור (לעיל דף כ. ושם) דאוקימנא כעין [רסקא] ואפילו הכי שיעורייהו בג' על ג' וי''ל דהתם לא מוקי לה כעין שקא אלא לענין דלא חזו לאומנא לקנח הדם אבל האי קשה יותר מדאי: מקיש מטה האם למטה האב וכו'. תימה לרשב''א אמאי איצטריך לאשמועינן דבן קודם לבת בנכסי האם מהיקשא דמטות תיפוק ליה מוירש אותה דאמר לקמן (דף קיג:) מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת דמיניה ילפינן לקמן דבני אחות קודמין לבנות אחות לירש בנכסי אחי האם ובנכסי אבי האם דמה ירושה ראשונה דהיינו בנכסי האב בן קודם לבת אף ירושה שניה כגון בן הבת קודם לבת הבת בנכסי אבי האם ואומר רשב''א דבן בנכסי האם היינו נמי ירושה ראשונה הבאה מכח האם ואי לאו דנפקא לן מהיקשא דמטות דבן קודם לבת בנכסי האם היכי הוה שמעינן דקודם בנכסי אבי האם דלא אתי אלא מכח היקשא דירושה ראשונה הלכך איצטריך הכא למילף מעיקרא דבן קודם לבת בנכסי האם שהיא ירושה ראשונה הבאה מכח האם ושוב נפקא לן מהיקשא דלקמן דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה בין ירושה שניה דאב בין ירושה שניה דאם ור''י אומר דאע''ג דנפקא לן לקמן דבן קודם לבת בנכסי אבי האם היינו משום דמכח אבוה דאימיה קאתי ולא שמעינן מינה דקודם בנכסי האם עצמן ואין נראה לרשב''א דהא מכח דאבוה דאם לא ירית אלא ע''י משמוש דנפלו לפני האם והוא יורש את אמו וא''ת כיון דמהכא שמעינן דמהיקש דמטות דבן קודם לבת בנכסי האם אמאי איצטריך כל הנך קראי דלא תסוב נחלה דאיירי בסיבת הבן וקרא דאם אין לו בת דאמר לקמן בן הבת ובת הבת מנין ת''ל אם אין לו עיין עליו דמשמע דאתא לאשמועינן דבן יורש את אמו ומיהו ההוא דואם אין לו בת איצטריך טובא דלא הוה ידעינן שהיה בן הבת יורש כלל ע''י משמוש והא דדרשינן נמי מוירש אותה להקיש ירושה שניה לראשונה הוה מוקמינן בבת הבן דוקא ולא תסוב נמי איצטריך ללאו בסיבת הבן ולא תסוב שני בסיבת הבעל

בבא בתרא קיא ע"א

דף קיא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד