דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - ב

עוד מקשינן: "זה הדבר" דראשי המטות [175], הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה?

אמר ליה: ההוא יליף "זה זה", מהתם. דהיינו משחוטי חוץ, וכשם ששחוטי חוץ נוהגים לדורות, הכא מי פרשת נדרים נוהגת לדורות.

ומקשה הגמרא: אם כן, האי ["וכל בת יורשת נחלה: "] נמי ליליף "זה זה" מהתם, ונלמד מכאן אף לדורות?

ומתרצת הגמרא: האי מאי, בשלמא התם [בשחוטי חוץ ובנדרים] איצטריך למכתב "זה הדבר" לצורך גזרה שוה אחרת, [המובאת להלן], לכן דרשינן נמי גזירה שוה לומר שנוהגים לדורות, אבל הכא [הסבת נחלה] למאי איצטריך למכתב "זה הדבר"?

ואם תאמר, שנאמר "זה הדבר" להך גזירה שוה גופא, לומר לך שדין זה נוהג לדורות,

אין לומר כך ! דאם רצה לומר שנוהג לדורות, אינו צריך גזירה שוה, אלא לשתוק קרא מיניה, וממילא אנא ידענא דלדורות הוא.

ואם כן, ודאי מדאמרינן בהסבת נחלה "זה הדבר", אתא לאשמועינן שדין זה אינו נוהג לדורות.

חוזרת הגמרא לבאר, מאי גזירה שוה? איזו גזירה שוה נוספת למדנו בפרשת נדרים ובשחוטי חוץ?

דתניא בברייתא: "נאמר כאן בפרשת נדרים "זה הדבר", ונאמר להלן, בשחוטי חוץ, "זה הדבר [176] ", מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל.

ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות". עד כאן הברייתא.

ומבארת הגמרא:

אמר מר, "מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל", למאי הלכתא? איזה צורך יש שיהיו אהרן ובניו וכל ישראל בהפרת נדרים?

אמר רב אחא בר יעקב: לומר, שאין צריך בהפרת נדרים בית דין מומחין, אלא סגי בשלשה הדיוטות.

ודרשינן מדכתיב "אהרן ובניו וכל ישראל", לומר לך ששקולין כל ישראל, ואפילו הדיוטות, להתיר נדרים כאהרן ובניו [177].

ומקשה הגמרא: והא "ראשי המטות" כתיב ביה בהפרת נדרים, ומשמע מומחין?

ומתרצת הגמרא: כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן לקמן בשמעתין, שאם בא להתיר הנדר ביחיד, עליו להיות מומחה. כלומר, רב מובהק הבקי בגמרא.

הכא נמי יש להעמיד, ביחיד מומחה. אבל בשלשה, סגי בהדיוטות.

הגמרא ממשיכה לבאר את המשך הברייתא:

"ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות", למאי הלכתא? לאיזה צורך בעינן "ראשי המטות" בשחוטי חוץ?

אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש כבנדרים.

ואם שחט הקדש בחוץ, ואחר כך הלך אצל חכם להתיר לו את ההקדש, ומצא לו החכם פתח של חרטה, ועקר את ההקדש מעיקרו, ועשאו כהקדש בטעות, איגלאי מילתא למפרע שלא היה הקדש מעולם, ופטור מכרת.

ולבית שמאי דאמרי אין שאלה מועילה להתיר בהקדש, דתנן, "בית שמאי אומרים: הקדש טעות הקדש, וכל שכן כשלא הוקדש בטעות, אלא בא להשאל עליו. ובית הלל אומרים: אינו הקדש", האי "זה וזה" מאי עבדי ליה?

כלומר, כיון שלשיטתם ליכא גזירה שוה כלל, ד"אין גזירה שווה למחצה", אם כן "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ, ובפרשת נדרים, לשם מה נכתבו?

ומתרצת הגמרא: "זה הדבר" דשחוטי חוץ, מיבעי ליה על השוחט, ללמדינו, שרק הוא חייב אם שחט בחוץ. ואינו חייב כרת על המולק עוף בחוץ.

"זה הדבר" דראשי המטות, מיבעי ליה לומר, דחכם מתיר ואין בעל מתיר [178] . בעל מפר ואין חכם מפר [179].

עוד מקשינן: ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה, הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו? ומתרצת הגמרא: נפקא להו מדתניא בברייתא: נאמר בתורה: (ויקרא כג, מד) "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

הערות

[175] במדבר (ל-ב, ושם), "וידבר משה אל ראשי המטותלבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציוה ה': איש כי ידור נדר:. ".

[176] ויקרא (יז ב) "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' לאמר".

[177] צריך באור, מנלן שצריך שלשה הדיוטות, שמא יספיק אחד? הרשב"ם כתב, שלאיסור נדר לא סגי בפחות משלשה, ולא הביא מקור לדבריו. ומבאר הרש"ש, דיליף מ"כל בני ישראל", שאין "כל" פחות משלשה. כמבואר בתוספות (כתובות ח א ד"ה שהכל בסופו). ובתוספות הביא פירוש ריב"ם, דמדכתיב "ראשי המטות", משמע שנים, וכיון שאין בי"ד שקול, מוסיפים עליהם עוד אחד. והקשה עליו, דאדרבה מ"ראשי המטות" דרשינן יחיד מומחה, והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה? ולכן פרשו: דבלא קרא ידעינן. דהא מדבעינן יחיד מומחה, אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים, וכיון שאין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד.

[178] ולבית הלל נפקא לן מסברא. רשב"ם. ובתוספות הקשו, הרי רבי יוחנן בנדרים (עז ב) הביא פסוק זה כדי להוכיח שחכם מתיר ואין בעל מתיר, וכי רבי יוחנן סבר כבית שמאי? ותרצו, שאף רבי יוחנן למד דין זה מסברא, ורק הביא ראיה מהברייתא שאם התיר, לא אמר ולא כלום. אי נמי, גם בית הלל למדו דין זה מ"זה הדבר", ובכל זאת דרשו גם גזירה שוה, שבמקום שאין לגזירה שוה שום פירכא, אפשר לדרוש אפילו אם הפסוק אינו מופנה.

[179] וטעם יש לדבר, לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו, כמו בעל המפר בלא טענה, אלא על ידי שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו. הלכך לא שייך ביה לשון "הפרה" אלא לשון "התרה", שהתיר לו איסור ע"י הוראה וטענה גמורה. אבל בעל, מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה, מגזירת הכתוב. וכל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה. רשב"ם.

שאל אותו עוד: פרשת נדרים והפרתם, שנאמר בה "זה הדבר" לראשי המטות, ככתוב "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה', איש כי ידור נדר לה'. . . " (במדבר ל, ב–יז), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא יהא נוהג דין זה אלא בדור זה בלבד?! אמר ליה [לו] רב אשי: ההוא יליף [אותו ענין, פרשת נדרים, למד] בגזירה שווה "זה" "זה" מהתם [משם] מפרשת שחוטי חוץ, שאף היא נוהגת לדורות.

ומקשים: האי נמי ליליף [זה גם כן, דין בת יורשת, שילמד] "זה" "זה" מהתם [משם] משחוטי חוץ! ודוחים: האי מאי [דבר זה מה עניינו]? בשלמא התם איצטריך [נניח שם, בשחוטי חוץ ובנדרים, הוצרך] הביטוי "זה הדבר" לגזרה שוה לענין אחר, כמבואר להלן, ומשום כך למדים גזירה שווה גם לענין זה, אבל הכא למאי איצטריך [כאן, בענין בת יורשת נחלה, למה הוצרך]? ואם רק כדי לומר שהוא לדורות — לשתוק קרא מיניה, ואנא ידענא [שישתוק הכתוב ממנו, ולא יאמר "זה הדבר", ואני יודע] שלדורות הוא, כמו שכל דבר הכתוב בתורה הריהו לדורות.

ומבארים: מאי [מה היא] אותה גזרה שוה שהוזכרה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר כאן בפרשת נדרים "זה הדבר" (במדבר ל, ב), ונאמר להלן בפרשת שחוטי חוץ "זה הדבר" (ויקרא יז, ב), מה להלן בציווי שחוטי חוץ, נכללים אהרן ובניו וכל ישראל, כאמור שם: "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" — אף כאן בנדרים ובהפרתם, נכללים אהרן ובניו וכל ישראל; ומה כאן בפרשת נדרים, מדובר בראשי המטות ככתוב "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל. . . "— אף להלן בשחוטי חוץ, יש ענין בראשי המטות.

ודנים עתה בברייתא זו לגופה: אמר מר [החכם]: מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל, אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] בא הדבר? אמר רב אחא בר יעקב: לומר, שהפרת נדרים נעשית אף בשלשה הדיוטות, כלומר, בכל אדם מישראל, כמו שדין שחיטת חוץ נאמר לכל אדם מישראל.

ומקשים: והא [והרי] בדין נדרים "ראשי המטות" כתיב ביה [נאמר בו] במפורש, ואיך אתה יכול לומר שהוא נוהג בכל ישראל? ומשיבים: כענין שאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן בתשובה לשאלה דומה, שמביטוי זה למדנו אפשרות להתיר נדרים ביחיד מומחה, אם כן, הכי נמי [כך גם כן] אפשר לתרץ שביטוי זה בא ללמד על התרת נדרים שנעשית גם ביחיד מומחה.

ועל מה ששנינו עוד בברייתא: ומה כאן ראשי המטות, אף להלן ראשי המטות. שואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] בא הדבר? מה שייך ענין ראשי המטות לגבי שחוטי חוץ? אמר רב ששת: לומר, שיש שאלה בהקדש, כלומר, שגם בהקדש, כמו בשאר נדרים, יכול המקדיש להישאל על ידי חכם שיברר האם כשהקדיש ידע אז את כל משמעות הנדר, ואם ימצא לו החכם מקום להתיר — הנדר בטל למפרע, וההקדש לא חל מעיקרו.

ושואלים: ולדעת בית שמאי דאמרי [שאומרים]: אין שאלה בהקדש, דתנן [ששנינו במשנה], בית שמאי אומרים: הקדש טעות — הקדש, שאף שידוע לנו שאדם לא התכוון למה שהוציא מפיו — הרי זה הקדש, שאין הולכים אחר דעתו, ובית הלל אומרים: אינו הקדש, ונמצא שלדעת בית שמאי אין דורשים גזירה שווה זו, אם כן האי [זה, הביטוי] "זה" ו"זה" האמור בפרשת שחוטי חוץ ובפרשת נדרים מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]?

ומשיבים: "זה הדבר" בשחוטי חוץ מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד מיעוט: על השוחט (השחיטה) הוא חייב, כלומר, דווקא על מעשה שחיטה של קרבן המפורש בכתוב "איש . . . אשר ישחט" (ויקרא יז, ג) חייבים בחוץ, ואינו חייב על המולק (המליקה), שהמולק עוף של קרבן בחוץ, אם עשה כן בחוץ — אינו בגדר שוחט בחוץ החייב כרת; "זה הדבר" ב"ראשי המטות" מיבעי ליה [נצרך לו] גם כן למיעוט, ללמד: חכם מתיר ואין בעל מתיר, שהחכם יכול להתיר את הנדר, כששואל את הנודר ומוצא לו פתח או חרטה. אבל בעל אינו יכול להתיר נדרי אשתו באופן זה, אלא רק לבטלם (ואף זה — רק בו ביום ששמע את הנדר). ולהיפך, בעל מפר את הנדר לאשתו או בתו בו ביום ששמע את נדר אשתו, מבלי שהדבר יהא תלוי בדעתה כלל, ואין חכם מפר, שאינו מתיר את הנדר אלא בדרך של שאלה.

ושואלים: ולדעת בית שמאי דלית להו [שאין להם, שאינם מקבלים] גזרה שוה זו, הפרת נדרים שיכולה להיעשות אף בשלשה הדיוטות מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו מדתניא [יוצא להם הדבר ממה ששנינו בברייתא]: נאמר בסוף פרשת המועדות שבפרשת אמור: "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד), ר' יוסי הגלילי אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba Zuti asked Rav Ashi about another instance of the same phrase. In the case of “this is the matter” written with regard to the heads of the tribes, in the introductory verse to the halakhot of vows: “And Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the matter that the Lord has commanded” (Numbers 30:2), is it also the case that the halakhot of vows will not be practiced except in this generation? Rav Ashi said to him: The halakha in that case, that of vows, is derived through a verbal analogy between the word “this” stated here, in the verse discussing vows, and the word “this” stated there, in the verse discussing offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, which is applicable in all generations.

The Gemara asks: This halakha, concerning the daughter inheriting her father’s portion, let it be derived through a verbal analogy between the word “this” stated here, with regard to inheritance, and the word “this” stated there, in the verse discussing offerings, as well. The Gemara rejects that comparison: What is this suggestion? Granted, there, i.e., with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple and with regard to vows, the phrase “this is the matter” was necessary for deriving other halakhot through a verbal analogy, as will be explained later. Therefore, the term may also be employed to teach that the halakha applies in all generations. But here, with regard to a daughter’s inheritance, for what other halakha was this phrase necessary? If the halakha truly applies for posterity, let the verse be silent and refrain from addressing when this halakha applies by not stating “this is the matter,” and I would know that it is for all generations, as is the case with all other mitzvot.

The Gemara explains: What is the verbal analogy for which the phrase was necessary? As it is taught in a baraita: It is stated here, with regard to vows: “This is the matter,” and it is stated there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple: “This is the matter.” Just as there the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel, so too here, with regard to vows, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel. And just as here the mitzva applies to the heads of the tribes, as explicitly stated in the verse cited above, so too there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, there is particular relevance to the heads of the tribes.

The Gemara analyzes the cited baraita. The Master says: Just as there, with regard to offerings, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel, so too here, with regard to vows, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel. The Gemara asks: With regard to what halakha is this verbal analogy stated? Rav Aḥa bar Ya’akov says: This is written to say that the dissolution of vows can be performed by three laymen with no particular expertise in the halakhot of vows, just as the prohibition of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple applies to all of the Jewish people, including laymen.

The Gemara objects: But the phrase “the heads of the tribes” is written explicitly in the portion of the vows, indicating that the matter is not entrusted to laymen. The Gemara answers: It is as Rav Ḥisda says that Rabbi Yoḥanan says in a different context: The mention of the heads of tribes teaches that vows may be dissolved by a single expert halakhic authority; so too here, this phrase teaches that vows can be nullified by a single expert halakhic authority.

The Gemara analyzes the next clause of the cited baraita: And just as here the mitzva applies to the heads of the tribes, so too there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, there is particular relevance to the heads of the tribes. The Gemara asks: With regard to what halakha are the heads of the tribes linked to the prohibition of slaughtering offerings outside the Tabernacle or Temple? Rav Sheshet says: This is written to say that there is a concept of requesting dissolution of consecration of consecrated property, just as one can request dissolution of a vow.

The Gemara asks: And according to Beit Shammai, who say that there is no possibility of requesting that a halakhic authority dissolve a vow of consecrated property, this cannot explain the connection of the heads of the tribes to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple. As we learned in a mishna (Nazir 30b): Beit Shammai say: Consecration that one performed in error is nevertheless effective as consecration, because one’s mindset does not supersede his verbal declaration; and Beit Hillel say: This is not consecration. Accordingly, in the opinion of Beit Shammai, what do they do with this seemingly analogous usage of “this” and “this,” in the portions of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple and vows, respectively?

The Gemara answers: Beit Shammai require “this is the matter” written of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple to teach that for the act of slaughtering, he is liable to receive excision from the World-to-Come [karet]; but he is not liable to receive karet for the act of pinching the neck of a consecrated bird outside the Tabernacle or Temple, which is excluded from the category of slaughtering in this mitzva. And Beit Shammai require “this is the matter” written of the heads of the tribes in the portion about vows to teach that only a halakhic authority can dissolve vows, but a husband cannot dissolve them. The halakhic authority can dissolve the vow for a petitioner, but a woman’s husband or father cannot dissolve her vow. And, conversely, a husband can nullify his wife’s or his daughter’s vows on the day that he hears the vow, regardless of her mindset, but a halakhic authority cannot nullify vows in this manner.

The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who do not have this verbal analogy, meaning that they do not recognize as authoritative the verbal analogy that links vows to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, from where do they derive that dissolution of vows can be performed by three laymen? The Gemara answers: Beit Shammai derive it from that which is taught in a baraita: The verse states at the end of a passage relating to the halakhot of the Festivals: “And Moses declared to the children of Israel the appointed seasons of the Lord” (Leviticus 23:44). In explaining the verse, Rabbi Yosei HaGelili says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה. התם גבי הפרת נדרים לא מצית למימר דלא יהא נוהג אלא בדור זה דיליף זה זה משחוטי חוץ מה זה דשחוטי חוץ לדורות דכתיב ביה לדורותיכם אף זה דהפרת נדרים לדורותיכם:

ומקשינן האי נמי. הפרת נדרים ליגמר זה הדבר מזה הדבר דבנות צלפחד דאזהרה דבנות צלפחד אינה נוהגת אלא ההוא דור ואף הכא הפרת נדרים לא יהא נוהג אלא בדור זה ולא לדורות. ומאי חזית דמקשת ליה הכי אקיש ליה הכי:

האי מאי. כלומר הא לא מצית למימר דבשלמא התם גבי זה הדבר דהפרת נדרים איצטריך לגזירה שוה לאקושי לזה הדבר דשחוטי חוץ והואיל דאיצטריך לגזירה שוה להכי מדמינן ליה לדורות כשחוטי חוץ אבל הכא בבנות צלפחד מאי גזירה שוה מצינן למילף מיניה משום הכי לא ילפינן מיניה:

מאי גזירה שוה. נאמר בשחוטי חוץ זה הדבר וגו' ונאמר גבי הפרת נדרים זה הדבר מה להלן בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל מוזהרין דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל זה הדבר וגו':

אף כאן. גבי הפרת נדרים: אהרן ובניו וכל ישראל מצו להפר ומשום האי גזירה שוה ילפי' ליה מכל וכל משחוטי חוץ ולדורות משא"כ בבנות צלפחד:

לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות. דומיא דכל ישראל כל דהו ישראל:

והא ראשי המטות כתיב. בהפרת נדרים דמשמע דבעינן מומחין ולא הדיוטות:

ומשני כדאמ' רב חסדא. לקמן גבי מועדי ה' דביחיד מומחה סגיא לקדושי זמנים הכא נמי הפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין מומחה בג' הדיוטות:

לומר שיש שאלה בהקדש. שאם אמר שור שחור שיצא מביתי תחלה יהא הקדש ויצא לבן מטעם שלא שלא חישב בלבו שיצא אלא שחור ובא לחכם לישאל על טעותו אם הקדיש אותו שור שיצא לבן או לא ומחלוקת בית שמאי ובית הלל היא:

ולבית שמאי דלית להו האי היקשא. האי זה הדבר דשחוטי חוץ ודהפרת נדרים מאי עביד ליה:

ואינו חייב על המולק בחוץ. א)דברי רבינו צריך תיקון דהא אדרבה בפנים מצותו במליקה דוקא רק דבחוץ גזה"כ הוא דאינו חייב רק על השחיטה.דשחיטה בעינן לפנים ומליקה בכל מקום כשירה ומשום הכי איצטריך זה הדבר: לחכם מתיר שאומר לו מותר לך נדרך כדכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל אינו יכול לומר לו מופר לך דבבעל תלא רחמנא הפרה כדכתיב ואם הפר יפר אותם ביום שמעו:

אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. כלומר, כל ישראל בנדרים כאהרן, ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות, ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות, שהן המומחין. ואם תאמר שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו, אהרן חד ובניו תרי הרי תלתא. ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא, וכאן רמז להן הכתוב כן. ויש מפרשים, כיון דמומחה בחד והדיוטות אפיקתיהו מחד, אקומינהו בשלשה בבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ליסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל, דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות, אבל למישרי איסורי לא אמר, דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתיר את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל, דאי משום ללמד על הפרת נדרים, וכדאמרן, ליכתביה גבי נדרים גופייהו, וכענין שאמרו ביבמות פרק כיצד (כב, ב) גבי אחותו מאביו ומאמו. ושמא לדרשא בא שם, ויש לי לומר דילמד על שחוטי חוץ שהכל חייבין בהן ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה, ומשום ששחיטה כשרה היא בזר, דמקבלה ואילך מצות כהונה.

ולבית שמאי דאמרי' אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש וכו'. ואיכא למידק, אדרבה, היא הנותנת דהוה להו למימר דיש שאלה בהקדש, דהא דאמרינן הקדש טעות הקדש היינו משום דחמירא מחשבתו, דאלו אמר מקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש, ויצא לבן, ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, קא הדרי בית שמאי דאזלי בתר דעתיה, כדאיתא התם בנזיר (לא, ב) וכיון שכן אית להו למימר מינה דיש שאלה בהקדש, דהא אזלינן בתר דעתיה דמקדיש. ותירץ רבינו תם ז"ל, דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה, אלא שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפך דיבור, וכל שכן שתופס בדיבור הפך המחשבה, ולפיכך אין שאלה בהקדש.

הא דאמרינן: זה הדבר דראשי המטות מבעי' ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר. קשיא לן, דהא רבי יוחנן אמר התם בנדרים (עז, ב) בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, ומי נימא דרבי יוחנן כבית שמאי. וי"ל דאפילו לבית הלל נמי אית להו הכין, ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר לחכם בלשון היתר, דכתיב דלא יחל דברו, דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, ובבעלד ואב כתב בלשון הפרה. ודדריש נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט חייב ולא על המולק, בית הלל נמי אית להו כי הא, אלא דנפקא להו בזבחים (קז, א) לדרשא אחרינא, ומדכתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק, והכין דרשינן ליה נמי בתורת כהנים (שם, צ).

כל שנדר או נשבע שבועת בטוי וראה עצמו מצטער בקיום אותו הנדר או אותה השבועה ונתחרט או שנולד דבר הגורם לשנוי רצונו וכיוצא באלו הרי זה הולך אצל חכם ומקום שאין חכם הולך אצל שלשה הדיוטות ומודיע להם חרטתו ושכעס איזו סבה הביאתו לכך ושאלו הרגיש בצערו לא היה נודר כך או נשבע והם אומרים לו מ"מ תהית כלומר אם הוא מתחרט והוא אומר הן והם אומרים שרוי לך מותר לך מחול לך ואין אומרים מופר לך ולא נעקרה שבועתך שאין הפרה מעיקר הנדר או השבועה אלא לבעל ולאב אבל חכם או הדיוטות מתירין כמו שיתבאר במקומו:

הקדש טעות אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש ונמצא ששחור הקדיש אינו הקדש כלל ואינו צריך שאלה אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חלין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן כל זמן שהן בידו ר"ל שלא ניתנו לכהן או לגזבר כמו שהתבאר בנדרים פרק ירק ומעתה שחט קדשים בחוץ שמתחייב כרת ילך אצל חכם ואם מצא לו פתח עוקר את ההקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות:

אע"פ שהשוחט בחוץ חייב כמו שביארנו המולק בחוץ פטור כמו שיתבאר במקומו:

סב. א"ל רבא זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל שאני התם דכתיב לדורותיכם אלא מעתה זה הדבר דראשי המטות דכתיב גבי הפרת נדרים הכא נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א"ל ההוא יליף זה זה מזה הדבר דשחוטי חוץ דכתיב ביה לדורותיכם. וכי תימא זה הדבר דהסיבה נמי לילף מהתם, האי מאי, בשלמא התם גבי ראשי המטות אצטריך זה הדבר לג"ש אחריתי כדלקמן, אלא הכא גבי הסיבה אי סלקא דעתך דנהיג לדורות למאי אצטריך זה הדבר, לשתוק קרא ואנא ידענא כיון דחובת הגוף הוא נהגא לדורות:

סג. מאי גזירה שוה נאמר כאן בשחוטי חוץ זה הדבר ונאמר להלן בהפרת נדרים זה הדבר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל חייבין על שחוטי חוץ, דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כו', אף להלן אהרן ובניו וכל ישראל כשרין להפרת נדרים. ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות אף כאן בשחוטי חוץ ראשי המטות כדמפרש לקמן:

סד. אמר מר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף להלן בהפרת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים כשרה בשלשה הדיוטות. דהא רבי רחמנא כל ישראל ולא סגיא דלית בהו הדיוטות דלא סמיכי. והא ראשי המטות כתיב כדאמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה. כלומר אימא לך הפרת נדרים בשלשה הדיוטות סגיא, דגמר משחוטי חוץ דכתיב בהו כל בני ישראל. ודוקא דג(י)מירי הלכות נדרים, דהא כולהו ישראל דהוו בימי משה רבינו כולהו הוו גמירי מיניה, וכי כתיב ראשי המטות דמשמע מומחין, דוקא ליחיד מומחה, דאי הוה יחיד לא מצי מפר אלא היכא דהוי מומחה סמוך בישיבה:

סה. ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות מפירין אף כאן בשחוטי חוץ דמיירי בקדשים ראשי המטות מפירין למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש. ודלא כב"ש דאמרי הקדש טע(י)ות הקדש:

סו. ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טע(י)ות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש הא זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות בעל מפר ואין חכם מפר חכם מתיר ואין בעל מתיר. וכיון דתרויהו צריכי לגופיה ליכא למילף גזרה שוה אלא היכא דאיכא מימרא בחד מיניהו דמפני אפנויי. ומסתברא דב"ה נמי אית להו האי סברא, בין לגבי מליקה בין לגבי הפרת נדרים, ונפקא להו מגופיה דקרא, שלא חייב הכתוב בחוץ אלא בשוחט, וכן גבי הפרת נדרים כי כתיבא הפרה גבי בעל כתיבא, וכי דייקינן התרה גבי ראשי המטות דייקינן ולאו לגבי בעל:

סז. ושמעינן מינה על שוחט בחוץ הוא חייב ואינו חייב על המולק:

סח. ושמעינן נמי דחכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר. נפקא מינה דאי אמר בעל מותר לך, או שאמר חכם מופר לך, לא אמר כלום, והרי הנדר קיים עד שיאמר בעל מופר לך או שיאמר חכם מותר לך. והדין נותן, לפי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דהא קאמר ליה אדעתא דהכי והכי מי נדרת, אי נמי דקאמר הנודר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, וכיון דאשתכח מילתא דלא נדר אדעתיה איגלאי מילתא למפרע דליתיה לנדרא כל עיקר, ואמטול הכי שייך ביה לשון התר, (באדם) [כאדם] שנשאל על חכם על דבר שהוא ספק אסור ואמר לו שהוא מותר, דלאו מהשתא קא שרי ליה נהליה אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דמעיקרא מותר הוה, והאי נמי כי קא מתשיל אשבועתיה וקא שרי לה נהליה (דלויי) [גלויי] מילתא בעלמא הוא דמעיקרא לא איתסר מחמת האי שבועה כלל, דאי לאו הכי לאו כל כמיניה דחכם למישרי ליה, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון הפרה. אבל בעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא כאדם שמעכב על ידי חברו, כענין שנאמר (ישעיה ח,י) עצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, ואמטול הכי לא שייך ביה לשון התרה אלא לשון הפרה:

(יו) חכם מתיר ואין הבעל מתיר פי' עוקר את הנדר מעיקרו ע"י חרטה ומתיר את הקשר כאלו לא היה ואם עבר נדרו קודם התרה אינו לוקה דכיון דנתחרט והתירו החכ' כאלו לא נדר כלל הוי אבל בעל שהוא מפר את נדרה בע"כ אינו מתיר את הקשר ועוקר הנדר למפרע אלא משעת הפרה ואילך ואם עברה על נדר' קודם הפרה לוקה ובעל מפר בע"כ אע"פ שלא נתחרטה אבל חכם אינו מפר בע"כ אלא ברצונו של נודר אם יתחרט והילכך בעל שאמר בלשון התרה וחכם שאמר בלשון הפרה לא אמרו כלום:

אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל. כלומר כל ישראל בנדרים כאהרן ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות שהם המומחין. ואמר רבי שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו אהרן חד ובניו תרי הא תלתא ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא וכאן רמז להם הכתוב כן. ויש מפרשים כיון דמוממה בחד והדיוטות אפקותינהו מחד אוקמינהו בשלשה כבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל שאמר שנים שדנו דיניהם דין לסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות אבל למשרי איסורי לא אמר דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתירו את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי אצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל דאי משום ללמד על הפרת נדרים וכדאמרן לכתביה גבי נדרים גופייהו כענין שאמרו ביבמות פרק כיצד גבי אחותו מאביו ומאמו ושמא לדרשא באתה. ויש לי לומר דלמד על שחוטי חוץ שהכל חייבים בהם ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה ומשום ששחיטה כשרה בזר דמקבלה ואילך מצות כהונה. הרשב"א ז"ל.

הא דאמרינן זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר כו'. קשיא לן דהא רבי יונתן אמר התם בנדרים כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דאפילו לבדק הבית נמי אית להו הכין ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר בלשון היתר דכתיב לא יחל דברו דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו ובבעל ואב כתיבי בלשון הפרה. הרשב"א ז"ל.
ובתוספי הרא"ש ז"ל תירץ דבית הלל גופייהו מזה הדבר קדרשי ואף על גב דאצטריך לגזרה שוה לא מפקינן קרא ממשמעותיה ואף על גב דאינה מופנה משני צדדין ליכא למפרך מידי עד כאן לשונו. ודרשינן נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט ולא על המולק בית הלל נמי אית להו כי הא אלא דנפקא להו בזבחים מדרשא אחרינא ומדכתיב אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק והכי דרשינן ליה נמי בתורת כהנים.

בד"ה מיבעיא להו כו' תימה וכי ר"י סבר כב"ש בפרק נערה כו' וי"ל דלר"י לא נפקא מקרא כו' עכ"ל ולי תמיה לדבריהם דתקשי להו בפשיטות דתניא אידך התם זה הדבר בעל מיפר כו' ת"ל זה הדבר בעל מיפר כו' נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר כו' הרי לך בהדיא דהאי תנא אע"ג דיליף ג"ש כב"ה יליף מיניה נמי זה הדבר בעל מיפר וכו' וע"כ אית לן למימר כתירוצם בתרא שכתבו התוס' הכא וכמ"ש הרא"ש שם וצ"ע:

בפרשב"ם בד"ה והפרה לדורות נפקא להו לב"ש מידי דהוה אשאר מצות כו' עכ"ל ובשחוטי חוץ נמי מה"ט לא הוה אצטריך למכתב לדורותיכם ואפשר דאצטריך לשום דרשה וק"ל:

ר"ש בד"ה מה להלן כו' אהרן ובניו כאילו כתיב בהם וכל ישראל מה כאן כו' כצ"ל:

בד"ה והקדש שטעותו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דתנן כו' כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו כו' נ"ב פירוש שלעולם אמירתו עיקר בפרט לגבי נדרים דאמרינן דברים שבלב אינן דברים וק"ל:

גמרא זה הדבר דראשי המטות ה"נ כו' א"ל ההוא יליף זה זה כו'. המ"ל דמבעי ליה לחכם מתיר כו' כדלקמן ובפרט להא"נ שבתד"ה מיבעיא:

שם מדתניא וידבר משה כו'. ברשב"ם לקמן בד"ה שבת בראשית מוכח דהיה הגי' לפניו כאן פסוק אלה מועדי ה' וגו'. אכן בתו"כ מביא ג"כ דרשות אלו על פסוק דוידבר משה וכן בנדרים הגי' כן וע"ש בק"א:

ר"ש ד"ה מה להלן. אף בנדרים כאלו כתיב בהם אהרן ובניו וכל ישראל. כצ"ל:

ר"ש ד"ה לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות. כגון שלשה דהוו ב"ד כו' ואפי' לשמואל כו'. אולי יכוון למאי דמשמע מדברי התוס' כתובות (ח') ד"ה שהכל דכל אינו נופל על פחות מג' והכא כתיב כל בנ"י ודלא כהתוס' כאן:

תד"ה דתנן. כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו. כצ"ל:

זה הדבר דראשי המטות. דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' ה''נ לא יהא נוהג דין הפרת נדרים אלא בדור הזה בתמיה: יליף זה. דהפרת נדרים מזה דשחוטי חוץ דכתיב ביה דורות ה''נ דורות: ופרכינן ה''נ. לענין הסבת נחלה נילף זה דידיה מזה דשחוטי חוץ לדורות: בשלמא התם. בשחוטי חוץ ובנדרים להכי כתב זה דהא איצטריך להך גזירה שוה דבעינן למימר בסמוך והלכך דרשינן ליה נמי להא גזירה שוה דאמרן דקיימא לן אין גזירה שוה למחצה: אבל הכא. בהסיבת נחלה לא איצטריך האי זה לשום גזירה שוה אחריתי דנדרשיה נמי למילף זה מזה דשחוטי חוץ לדורות ולהא גזירה שוה לחוד ליכא למימר דלהכי איצטריך למילף משחוטי חוץ לדורות דהא לא צריך קרא לישתוק קרא מיניה דלא נכתביה כלל ואנא ידענא דודאי הסבת נחלה נוהגת לדורות מידי דהוה אשאר מצות דעלמא דלא גרע האי לאו משאר לאוין שבתורה שהיו נוהגין לעולם אלא מדכתביה ש''מ למעוטי אתא דאינה נוהגת אלא בדור הזה: מאי גזירה שוה. דילפי' זה דנדרים וזה דשחוטי חוץ מהדדי: מה להלן. בשחוטי חוץ כתיב בהו דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל אף בנדרים אהרן ובניו כאילו כתיב בהם וכל ישראל כדמפרש לקמן למאי הלכתא: מה כאן ראשי המטות אף להלן. בשחוטי חוץ ראשי המטות ובסמוך מפרש לה: למאי הלכתא. בעינן גבי נדרים אהרן ובניו וכל ישראל: לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מתירין לו כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרינן בסנהדרין (דף ג.) ואפי' לשמואל דאמר התם שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב''ד חצוף הני מילי דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא סגי בפחות מג' ולהכי אהני גזירה שוה כאילו נכתב בנדרים אהרן ובניו וכל ישראל לומר לך ששקולין כל ישראל להתיר נדרים ואפי' הדיוטות כאהרן ובניו: הא ראשי המטות כתיב. דמשמע מומחין: כדאמר רב חסדא. לקמן בשמעתין: ה''נ ביחיד מומחה. בקי בגמרא כלומר רב מובהק והאי דכתב ראשי לשון רבים מומחין דעלמא קאמר: למאי הלכתא. צריך ראשי המטות גבי שחוטי חוץ: שיש שאלה בהקדש. כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב לא יחל דברו והוא הדין לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח''כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרי' לטיבלן כדאמרי' בנדרים בשילהי פרק הנודר מן הירק (דף נט.): ולב''ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש. בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו דאע''ג דעוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרי ב''ש הכי דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות הידוע למקדיש חשבי ליה הקדש גמור כ''ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו: דתנן ב''ש אומרים כו'. תחלת הפרק הוא במסכת נזיר: הקדש טעות. כדמפרש התם כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב''ש אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש ואמרינן בגמרא מאי טעמייהו דב''ש דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש מה תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות ובית הלל סברי ה''מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן: הקדש טעות הקדש. וכיון דסבירא להו דהוי הקדש אפי' בטעות כ''ש דסבירא להו דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה והקדש שטעותו ידוע למקדיש לבית הלל אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוין להקדיש את זה וכיון דחשבי ליה בית שמאי הקדש גמור אלמא שאילת חכם אין מועיל וב''ה אומרים כו' ואפילו שאלה אינו צריך: האי זה מאי עבדי ליה. זה דשחוטי חוץ וזה דראשי המטות מאי דרשי בהו דכיון דלית להו שאלה בהקדש לית להו גזירה שוה דזה זה כלל ואפי' למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין גזירה שוה למחצה ולקמן בעי להו הדיוטות מנא להו: על השחיטה. בחוץ חייב כרת אפילו השוחט עוף קדשים בחוץ כדנפקא לן בתורת כהנים ובזבחים (דף קז.) מאו אשר ישחט ואינו חייב על המליקה של עוף בחוץ משמע דזה כעניין שמפורש בפרשה חייב כדכתיב כי ישחט ולא כי ימלוק: ה''ג בתורת כהנים ובנדרים בפרק נערה המאורסה על השחיטה חייב ואינו חייב על המליקה ולב''ה דדרשי ליה לג''ש נפקא להו מהיכא דנפקא לן בת''כ ת''ל אשר ישחט על השחיטה חייב ואין חייב על המליקה: חכם מתיר. בלשון מותר לך מותר לך כדכתיב לא יחל דברו הוא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו ולשון היתר משמע להו לרבנן האי לא יחל וטעם יש לדבר לפי שהחכם אינו מתיר ביום שמעו כמו בעל בלא טענה אלא ע''י שמוצא לו חרטה ועקר את הנדר מעיקרו הלכך לא שייך ביה לשון הפרה אלא לשון התרה שהתיר לו איסור ע''י הוראה וטענה גמורה אבל בעל מיפר לאשתו ביום שמעו בלא חרטה מגזירת הכתוב כמו והפר את בריתי (דברים לא) כל דבר קיום הנעקר ומתבטל בלא טעם קרוי הפרה: ואין חכם מפר. שאם אמר מופר לך לא אמר כלום דהכי משמע זה הדבר זה הדבור כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה לשון התרה ולזה לשון הפרה והכי אמרי' בהדיא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עז:) א''ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר שיכול כו' ותניא אידך זה הדבר בעל מיפר ואין חכם מיפר שיכול כו' ולב''ה נפקא להו מסברא כדפרישית לעיל דבחכם שייך לומר לשון היתר ובבעל לשון הפרה: הפרת נדרים בג'. היינו התרת חכם דבעינן ב''ד ג' הדיוטות או יחיד מומחה דה''ל כב''ד אבל הפרה ממש סגי בבעל לחודיה ואפי' הדיוט והיינו דאמרינן בשילהי מסכת שבת (דף קנז.) דשאלה צריכה ב''ד הפרה אינה צריכה ב''ד והפרה לדורות נפקא להו לב''ש מידי דהוה אשאר מצות דהאי זה כיון דאיכא למידרשיה למעוטי הפרת חכם והתרת בעל לא ממעטינן נמי דורות:
שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. פי' ריב''ם דמדכתיב ראשי שנים משמע ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו ראשי דעלמא כדפ''ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר''י דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד: דתנן ב''ש אומרים הקדש טעות הקדש. תימה אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב''ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו וה''נ כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב''ש בתר מחשבה ותירץ ר''ת כיון דאמרי ב''ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כ''ש שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר: מיבעי להו חכם מתיר ואין בעל מתיר. פ''ה דלבית הלל נפקא להו מסברא תימה וכי ר' יוחנן סבר כב''ש דבפ' נערה בנדרים (דף עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר דאמרינן התם א''ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי''ל דלר' יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה מזה הדבר א''נ מזה הדבר דריש ואע''ג דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה כיון דליכא למיפרך מידי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד