בבא בתרא קכו ע"ב

דף קכו - ב

מר סבר, [רב פפי]: לא עשה כלום בפלגא. כלומר, בחלק פשיטות ^[44]. אבל חלק בכורה בידו למכור, כיון שיש לו לבכור קודם חלוקה.

ומר סבר, [רב פפא]: לא עשה כלום בכולהו. כיון שאין לו לבכור קודם חלוקה. ואינו יכול למכור אף את חלק בכורתו.

שלחו מתם [מארץ ישראל]: בכור שמכר חלק בכורתו קודם חלוקה לא עשה כלום.

אלמא סבירא להו, אין לו לבכור קודם חלוקה.

והלכתא, יש לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד כפשוט ויתר בכל הנכסים כולם. דמשמת האב זכה בכל הנכסים ויכול להקנותם כפי רצונו ^[45].

מר זוטרא מדרישבא [שם מקום], בכור היה, ופלג בצנא דפלפלי [סל מלא פלפלין], בהדי אחין בשוה ולא תבע מהם חלק בכורתו.

אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה הואיל ויתרתה במקצת, ויתרתה בכל הנכסים כולן. כדלעיל.

מתניתין:

האומר לבניו לפני מותו: איש פלוני בני, אף על פי שהוא בכור לא יטול פי שנים בנכסי, או איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום. לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה ^[46].

כלומר, אין בכוחו לומר שלא יירש, מפני שהתורה גזרה שכן יירש.

ואם רצה האב שלא ירש אחד מבניו, עליו לתת את נכסיו בתורת מתנה לשאר האחים.

ולכן, המחלק נכסיו על פיו, כגון במתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין, וריבה לאחד, ומיעט לאחד, או השוה להן את הבכור, דבריו קיימין.

ואם אמר בשעה שחילק, שכונתו משום ירושה, לא אמר כלום. שהרי התנה על מה שכתוב בתורה כנ"ל.

אך אם אמר בלשון ירושה, וגם כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין.

גמרא:

במשנה מבואר, שאי אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה גם בדברים הנוגעים לממון.

ומקשה הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי יהודה.

דאי רבי יהודה, האמר, המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון, תנאו קיים?

דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, בדבר של ממון ^[47] תנאו קיים ^[48].

ומתרצת הגמרא: אפילו תימא רבי יהודה, התם האשה ידעה מהתנאי קודם הנישואין, וקא מחלה, ולכן דבריו קיימים. אבל הכא, לא קא מחיל ^[49]. נאמר בתורה "כי את הבכור בן השנואה יכיר", ומכאן למדנו שהאב נאמן להכיר את בנו הבכור, ולומר "זה בני בכור".

ולקמן יתבאר, שנחלקו בדין זה רבי יהודה ורבנן, לרבי יהודה: נאמן לומר "זה בני בכור", אפילו אם הוחזק לנו שאינו בכור.

ולרבנן, אינו נאמן לומר "זה בני בכור" אלא במקום שלא הוחזק לנו כלום. אך נגד חזקה אינו נאמן.

הגמרא שלפנינו דנה באלו מקרים כוונת האב להכיר את בנו כבכור. ומדובר במקרה שלא הוחזק לנו שאינו בכור, ואליבא דכולי עלמא.

אמר רב יוסף: אמר "איש פלוני בני בכורי הוא", נוטל פי שנים ^[50].

אך אם אמר: "איש פלוני בכור הוא", אינו נוטל פי שנים.

מאי טעמא?

דלמא בוכרא דאמא קאמר.

ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה, אמר ליה: "מוחזקני בזה שהוא בכור".

אמר ליה, מנא ידעת? אמר ליה: דהוה קרי ליה אבוה בוכרא סכלא [בכור שוטה].

אמר ליה: דלמא בוכרא דאמא הוא, דכל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קארו ליה ^[51].

ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור.

אמר ליה מנא ידעת?

אמר ליה, דכי הוו אתו החוששין בעיניהם לגבי אבוה על מנת שירפאם, אמר להו, זילו לגבי שכחת ברי, [בני הנקרא שכחת] דבוכרא הוא, ומסי רוקיה [ירק לכם לתוך העין ותרפאו].

ומקשה הגמרא: מנלן שכונת האב לומר עליו שהוא בנו הבכור, ודלמא בוכרא דאמא ה וא?

ומתרצת הגמרא: גמירי, [למדנו, כלומר, כך קיימא לן] בוכרא דאבא מסי רוקיה, בוכרא דאמא לא מסי רוקיה.

אמר רב אמי: טומטום שנקרע, ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים.

דאמר קרא "והיה הבן הבכור לשניאה", עד שיהא בן משעת הויה. רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה.

דאמר קרא "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", עד שיהא בן משעת הויה.

מר סבר. רב פפי דאמר יש לבכור קודם חלוקה לא עשה ולא כלום בפלגא בחלק פשוט ומכל שכן חלקו של אחיו שלא מכר משום דבג' חלקים צריך למיפלג ותרי חלקים [הוי] דידיה ורב פפי אמר שלא עשה ולא כלום בההיא פלגא שלו דמגיע בפשוטו משום דאכתי לא פליג אבל חלק בכורה דזכי ליה רחמנא מצי למיזבן:

ומר סבר. רב פפא דאמר אין לבכורה קודם חלוקה סבירא ליה לא עשה ולא כלום בכולהו נכסים ומשום הכי לא מזדבן אפי' חלק בכורה:

מדרישבא. מקום:

בצנא דפלפל. סל מלא פלפלין וחלק עמו בשוה והיה בכור:

פיס' האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר ולא כלום. מפני שעוקר נחלה מן התורה מכל וכל ומתנה על מה שכתוב בתורה לתת לו פי שנים:

המחלק נכסיו על פיו. שכיב מרע שאינו צריך קנין ולא כתיבה ולא משיכה אלא מה שאמר בפיו זה ינתן לפלוני וזה ינתן לפלוני קיים:

ריבה לבן אחד מנכסיו ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור. שלא נתן לו כי אם כאחד מבניו דבריו קיימין משום דבלשון מתנה הוא נותן ומתנה יכול ליתן לכל מי שירצה. אבל אמר משום ירושה. פלוני יירש שדה פלוני וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור לא אמר ולא כלום משום דהשתא עוקר ירושה דאורייתא. ואם אמר משום מתנה דבריו קיימין דמתנה מצי למיהב לכל מאן דבעי: כתב מתנה בין בתחלה בין בסוף וכו' כדפיר' לה בגמ':

לימא מתני' דקתני דהרי מתנה על מה שכתוב בתורה לא אמר כלום ר' מאיר היא דאי ר' יהודה ^א)צ"ל דאי ר' יהודה האמר בדבר של ממון תנאו קיים: ר"י אומר וכו'. היינו דמתנה על מה שכתוב בתורה:

ר' יהודה אומר בדבר של ממון תנאו קיים אבל עונה לא הואיל דלאו ממון הוא. עד כאן לא אמר ר' יהודה גבי אשה דבדבר של ממון תנאו קיים משום דידעה היא איתתא דלא בעי למיתן לה מזון וכסות אפי' הכא מקדשה ליה ומחלה ליה בההיא הנאה דמקדש לה ואית לה עונה ומחלה בממון וניחא לה בהנהו קדושין אבל הכא גבי מתנה מי ידע האי יורש דהוה בעי ממעט ליה חלקו דלימחול ליה משום הכי אפי' ר' יהודה מודה דתנאו בטל:

בכורי הוא נוטל פי שנים. דכיון דאמר בכורי משמע בכור של ראשית אונו. אבל אמר פלוני בכור לא יטול דדלמא בוכרא דאמו קאמר:

בוכרא סכלא. כלומר בכור שוטה שאינו כל כך עיקר בכור כי הוא מן האם:

בוכרא סכלא קראו ליה. דלא בכור ממש הוא ואינו נוטל:

דכי הוו אתו אינשי דהוי להו שחין או מכה אתא לקמיה להתרפאות ומסי רוקו. כלומר שרוקו יפה לרפואה משום דבכור הוא. טומטום בכור. שנקרע:

והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ואי קשיא דאמר הא מתנה קריה רחמנא במתנה היכי מצי לזבוני עד דאתא לידיה איכא למימר מתנה היא עד שיאמר רוצה אני בה לפיכך אמר איני נוטל רשאי.

הרי זו מקודשת ותנאו בטל. על כרחין האי תנאי כפל הוא דאי לא כפילה אפי' לא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל לדברי ר"מ וכיון שכן איכא למתמה עלה היכי אמרינן הרי זו מקודשת ותנאו בטל כיון דתנאו בטל אינה מקודשת דהא הכי אתני ואע"ג דלא דמי לתנאי בני גד נימא שהמעשר בטל כיון שהתנה כך בפי'.
ואיכא מאן דתריץ דהכי אמר לה, על מנת שתמחלי לי שלא אתחייב לך בשאר כסות ועונה והאי תנאה לאו תנאי דידיה הוא דרחמנא חייביה ומשום תנאו לא מצי לממחל ליה ואין ה"נ דאי מחלה מדעתא בתר הכי מחילת' מחילה אבל משום תנאי לא דרחמנא אמר ליכא דנסיב אתתא ולא ליחייב בשאר כסות ועונה ודמי' לעל מנת שאין בו אונאה שיש בו אונאה ואע"ג דמצי מחיל דתנאיה לאו תנאי הוא כיון דתנאיה לאו תנאה דידיה הוא לא חל עלה כלל ובכי האי גונא אמרינן במסכת קדושין (כ"ג ב') לגבי עבד כי אמר ליה קני קני וכי אמר ליה על מנת לאו כלום.
וקשיא על הך תרוצא דאמרינן במסכת נזיר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים הרי זה נזיר ותנאו בטל ואמאי הא ליכא הכא למימר מחילה ולר"מ נימא התם דלאו נזיר הוא בשלמא לרבנן איכא למימר בדנת כפליה לתנאים ובכי האי גונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו הואיל ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא לר"מ דכפליה לתנאיה נימא דלאו נזיר הוא וניחא ליה לרבינו תם ז"ל דכל מתנה על מה שכתוב בתורה הרי הוא כמפליג בדברים דומיא דתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דבטל ואף על פי שכפל תנאו משום שאינו אלא כמפליג הכא נמי תנאו בטל דלאו כלו' הוא ולהפליגה בדברים קאמר ליה.
ואכתי קשה דניחא גבי גט וקדושין אבל הא דנזיר אכתי לא ניחא דכי אמרי' מפליגה בדברים הני מילי לאשה דלצעורה קא מיכוון או לבודקה אבל לעצמו אין אדם מפליג בדברים ואמאי הרי הוא נזיר ותנאו בטל ואימא ההיא רבנן היא ובכי האי גונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו דהכי קאמר אם אפשר להיות נזיר ולהטמא למתים אטמא ואם לאו אהא נזיר לגמרי.
ואיכא דקשי' ליה הא דאמרינן במנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפר' התם בגמ' דההוא לאו לצעורי נפשיה קא מיכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא כי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקר' דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו וה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ומעיקר' תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור.
ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שאי אפשר לעשות על ידי שליח לאו תנאי הוא כדאמרינן לענין חליצה ויש אומרין כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הילכך אף תנאי כפול לא בעינן והשת' ניח' הא דקשי' לן לעיל, ונכון הוא זה.
ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת ליה על ידי שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר.
ולי נראה טעמ' דכל מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דכל תנאי דקא עקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין לך עלי הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישו' לחצאין ולא דמי לשאר תנאין שלא נתקיימו שהקדושין בטלים ואם תדקדק במדות חכמים תמצ' טעם זה נכון ובנזיר משמע דבחוץ תנאו קיים ובלשון על מנת דוק' תנאו בטל אבל לטעמו של ר"ת ז"ל אנו צריכין לענין אחר משום דאמרי' בגיטין דכל תנאי שאין הן שלו קודם ללאו ותנאי קודם למעשה דתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אע"פ שכפל אינו תנאי והיינו טעמא משום דלא אתני כדיניה אינו אלא כמפליגו בדברים ואע"ג דהכא גבי שאר כסות ועונה בידה למחול כיון דאמר לה על מנת כמאן דא"ל ע"מ שלא אתחייב לך שאר כסות ועונה דמי והא חייב לה אבל על מנת שתמחול לי שאר כסות ועונה תנאו קיים ודמי למאי דאמרינן בעל מנת שלא תשמטנו בשביעית דמפלגינ' בגמרא בין אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית ובין שלא תשמטנו בשביעית ור"מ סבר על מנת שאין לך עלי לאו כלום הוא אלא א"כ ימחול לו ולאו כל כמיניה שלא יתחייב לו ור' יהודה סבר בידו לומר לו שלא יתחייב לו שהרי מוחל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נשואין של תורה ואינן לחצאין.

ומר סבר לא עשה ולא כלום בכולהו. פירוש, בחלק בכורתו ובחלק אחיו, משום דאין לו לבכור בחלק בכורתו קודם חלוקה. אבל בחלק פשיטותו מה שעשה עשוי, (ושותף) [דשותף] שמכר חלקו מכור ורשאי, וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית (לעיל סב ב) פלגא דאית לי בארעא פלגא, אלמא יכול הוא למכור. אלא שראיתי לר"ש ז"ל שפירש בהפך, דמאן דאמר יש לו לבכור קודם חלוקה סבר לא עשה ולא כלום בחלק פשיטותו ובחלק פשיטות אחיו, אבל בחלק בכורה מה שעשה עשוי. וכן פירש כשמועה זאת בכמה מקומות, דחלק פשוט אינו יכול למכור קודם שהוברר. ולא ירדתי לסוף דעתו. ואף הראב"ד ז"ל כן פירש, דבחלק פשיטותו מכרו קיים. וכן עיקר.

והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ודוקא בעיקר הנכסים לענין המכירה ומתנה וויתור, אבל בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לחלוקה, כגון חפירה והוו שבלי, לא, דמתנה קרייה רחמנא.

[מתני': האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר ולא כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה. פירוש, דוקא בשאמר כן ושתק, הא אלו אמר איש פלוני בכור שלא] ליטול פי שנים, אבל נותן כל שאר הנכסים לפשוטין, או שאמר איש פלוני לא יירש עם אחיו, אלא נותן אני כל הנכסים לשאר בני, דבריו קיימין, שהרי נתנם במתנה לשאר ולא נשארו שם נכסים דירושה שנאמר בהם שיהא כמתנה על מה שכתוב בתורה. ולגבי הפשוט אפילו אמר לא יירש אלא ירשו אחיו דכל דבריו קיימין כדברי רבי יוחנן בן ברוקה.

הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר. הא דרבי מאיר אפילו בדכפליה לתנאיה ובדאמר לה ואם יש לך עלי שאר כסות ועונה לא תהא מקודשת. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שתהא מקודשת, והוא אומר שלא תהא מקודשת לו אם [יש] לה עליו שאר כסות ועונה. תירץ רבינו תם ז"ל, דאנן סהדי דכל שמתנה על מה שכתוב בתורה הרי זו כמתנה בדבר (שאפשר) [שאי אפשר] לקיימו, כעל מנת שתעלו לרקיע, שאינו אלא כמפליג בדברים [כדאיתא בב"ק צד, א], ולאו דוקא הוא, וכן בעל שמתנה בענין שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן. ומה שאמרו במסכת נזיר (יא, א) האומר הריני [נזיר] על מנת שאטמא למתים הרי זה נזיר אפילו כשתמצא לומר דבכפל תנאיה ורבי מאיר, מהאי טעמא נמי הוא, דלאו בדוקא אתני אלא כ[מ]פליג בדבר. ואי נמי אפשר דהאי כרבנן ובדלא כפליה לתנאיה, וקא סברי דמכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן.

התם ידעה וקא מחלה הכא לא מחיל. מסתברא דהא דקאמר לא מחיל, לאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה, דודאי אפילו מחל הבן בפירוש לא עשה ולא כלום, דמחילה במה שאינו שלו עדיין והוא עתיד לבא לו ממילא כירושת האב, אינו יכול להסתלק ממנה ולא למכרה, וכשם שאמרו מה שאירש מאבא מחול לכם לא אמר ולא כלום, כך אם אמר לאחין מה שאירש מאבא מחול לכם (ו)לא אמר ולא כלום אלא לרבותא נקטיה, כלומר, אפילו אם מחילתו מחילה הכא מיהא לא מחל, וכל שכן שאפילו מחל לא עשה ולא כלום. כנ"ל. אבל מדברי ר"ש ז"ל נראה שהוא סובר שאם מחל הבן מרצונו מחילתו מחילה, שכך כתב: אבל הכא [נמי] מי מחיל, מה הנאה יש לו לבן שימחול, ואף על פי ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו. עד כאן לשונו. ואינו מחוור בעיני.

אמר ליה דהוו קרו ליה בוכרא סיכלא. שמעינן מהא דבחזקה כי הא מפקינן ממונא.

ממה שכתבנו למדת שאין צריך לומר בחלק פשיטות שאם מכרה קודם חלוקה מכר ובאמת כך הוא וגדולי הצרפתים כתבו דוקא חלק בכורה אבל חלק פשיטות לא והדברים זרים ושמא הביאם לומר כך מה שראו בסוגיא זו בבכור שמכר חלקו וחלק אחיו לא עשה כלום בכלהו ר"ל בכל החלקים בחלק בכורה ופשיטות ושל אחיו ומ"מ בחלק בכורה הוא שאין הלכה כן מצד שפסקנו יש לבכור קודם חלוקה אבל חלק פשיטות לא ואינו כן שלא בא לומר בכולהו אלא לחלק בכורה ולחלק אחיו לחלק בכורה מצד שהיה סובר אין לבכור קודם חלוקה וחלק אחיו מפני שאין לו בה כלום אבל חלק פשיטות לית דין ולית דיין שיכול למכור:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי על איזה צד אדם יכול להפקיע ירושה מן הראוי לירש הן בבכור הן בפשוט ואמר על זה האומר איש פלוני בכורי הוא לא יטול פי שנים איש פלני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל המחלק נכסיו על פיו רבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להם את הבכור דבריו קיימין אם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום כתב בין בתחלה בין באמצע ובין בסוף מתנה דבריו קיימין האומר איש פלני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין על מי שאין ראוי לירשו אין דבריו קיימין אמר הר"ם ר' יוחנן בן ברוקא אומר כי יש לו לאדם רשות להוסיף לאחד מאחיו אם הוא מורישם וכמו כן יוסיף בירושת אחד הבנים כשמוריש את בניו אלא אם היה אחד הבנים בכור שאינו יכול אומר על אחר משום ירושה ואם אמר כך אין שומעין לו אלא יטול חלק בכורה לפי שנאמר לא יוכל לבכר ונאמר בבנים ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ואמרו בתחלה ובאמצע ובסוף ר"ל כי כשיזכור לשון מתנה ואמר אחר כן יירשוה או יירשוה ואחר כך אומר תנתן או יירשוה ותנתן לו כיון שזכר מתנה אם היא צואה בלא שטר או בגוף השטר דבריו קיימין:

אמר המאירי האומר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום וכו' שאע"פ שאמרו במתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ פרשת נחלות הואיל ונאמרה בה חקת משפט אין תנאי יכול לבטלה כך היא רמוזה במדרשות ובגמ' הוסיפו בה טעם אחר מעתה האומר פלני בני אע"פ שהוא בכור לא יטול פי שנים או פלוני בני שהוא פשוט לא יירש עם אחיו לא אמר כלום ואע"פ שהלכה כר' יוחנן בן ברוקא שאם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ובזה הרי שאר האחים ראויים לירש כמוהו דוקא שלא עקר את הנחלה בפירוש אלא שהיו לו שני בנים או שלשה או כמה ואמר פלני בני יירש כל נכסי ושאר האחים נסתלקו ממילא אבל זה שעקר הנחלה בפירוש ואמר לא יירש פלוני לא אמר כיום וגאוני ספרד מטעימים אותה בפנים אחרים שכשאמר פלוני יירשני הרי הוא הקנה הירושה לאותו שאמר אבל זה פלני לא יירש לא הקנה הירושה לשום אדם והרי הירושה מתגלגלת מאליה במקומה ומאחר שמאליה היא מתגלגלת ולא ייחד לה הוא מקום לנוח שם הרי היא מכינה לעצמה כל מקומה וגאוני הראשונים כתבו שלא נאמר כן אלא בשהפקיעו מכל וכל אבל אם אמר לא יירש אלא כך וכך דבריו קיימים וכן יש מי שכתב שאם אמר עקירת ירושה זו על תנאי כלומר אם יעשה פלני בני דבר זה לא יירש עם אחיו או אם ינהג שלא כשורה שאינו יורש ואין זה עוקר דבר מן התורה שהרי הוא הוא הגורם לעקור ויש אצלם קצת ראיה במסכת גיטין פ"ג א' בשמועת נענה ר' טרפון ואמר הרי שהלכה זו ונשאת וכו' ונראה משם שהגורם לעקור דבר מן התורה אינו נקרא מתנה לעקור ודברים אלו אינן אלא כשאמר בלשון ירשה אבל אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימים והוא שאמרו אחריה:

המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ולכאורה היה ראוי לפרשה כדי להמשיכה עם מה שלפניה אפילו אמר בלשון עקירה כגון שיש לו ארבעה בנים ואמר ינתן רביע פלני לפלני ולא ינתן לפלני בכור אלא רביע פלני ולא לפלני פשוט אלא שתות ואם אמר בלשון ירשה לא אמר כלום על הדרך שביארנו אלא שאמרו בגמ' בפירוש כתב לה משום מתנה בין בתחלה בין בסוף בין באמצע כגון שאמר תנתן לו שדה פלנית ויירשה או יירש שדה פלונית ותנתן לו או יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשה דבריו קיימין וממנה אתה למד שמשנה זו השניה ר"ל המחלק נכסיו אינה מתפרשת בלשון עקירה אלא בלשון פלני בני יירש כך ופלני בני יירש כך וכן פירשוה הגאונים ולא עוד אלא שדעתם שבלשון עקירה אפילו אמר לא יטול לא אמר כלום וחכמי האחרונים ראיתי שהם מספקים בה ואין בידי להכריע ואם כן ראוי לתמוה אפילו בלשון ירושה אמאי אין דבריו קיימין מיהא בפשוטים והרי כל האומר על בן שבין הבנים פלני בני יירשני הואיל והוא מן הראוים לירשו דבריו קיימים כר' יוחנן בן ברוקא שהלכה כמותו אפשר שלא אמרה ר' יוחנן בן ברוקא אלא בשאין שם בכור אבל הבכור אין יכול להפקיע בכורתו בלשון ירושה לאחים אף כשהמוריש את הראוי ליורשו שנאמר לא יוכל לבכר כמו שיתבאר ואחר שבטלו דבריו בבכור בטלו בכלם שהרי כשהשוה את הבכור לאחיו כלם מעטו בחלקו ומ"מ אם הניח לבכור שני חלקיו וריבה ומיעט לאחרים דבריו קיימים וכן כתבוה חכמי ההר ואף לגאוני ספרד מצאתיה כן וקצת מפרשים כתבו שמ"מ אם מחל הבכור על זה הכל קיים ויראה לי דוקא שמחל בשעת הצואה הא לאחר מיתת אביו הרי מ"מ לא נעשית הצואה כתקנה וגדולי הצרפתים פירשו על זה שאינה שנויה כהלכה ולא לדעת ר' יוחנן בן ברוקא והלכה שבכלם דבריו קיימין אף בלשון ירושה חוץ מן הבכור וכן כתבוה גדולי המפרשים ולא עוד אלא שחכמי התוספות אמרוה אף בבכור ומה שאמרו בגמ' לר' יוחנן בן ברוקא מלא יוכל לבכר נפקא שנראה משם שבחלק בכורה אף ר' יוחנן בן ברוקה מודה דוקא לכתחלה אבל דיעבד מה שעשה עשוי ועבר בלאו וכשאין בכור אפילו איסור אין כאן שהרי התורה נתנה רשות להנחיל מי שירצה מן הראויים לירש ומ"מ אי אפשר לומר כן ובהדיא אמרו בספרי לא יוכל לבכר יכול לא יבכר ואם בכר מבוכר ת"ל לא יוכל הא אפילו בכר אינו מבוכר:

האומר איש פלוני וכו' בא להשמיענו דין אחר שאם הוריש מי שאין ראוי לירש במקום הראוי לירש כגון אח במקום בת או בת במקום בן אף שלא בלשון עקירה לא אמר כלום הואיל ובלשון ירושה אמרה אבל בן בין הבנים או בת בין הבנות דבריו קיימין כר' יוחנן בן ברוקא שהלכה כמותו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

המקדש את האשה על מנת שלא יהא עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים בשאר כסות ובטל בעונה שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ויש אומרים שאף לענין עונה תנאו קיים הואיל וניתן הוא למחילה כמו שאמרו בפרק אע"פ התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום ושאלו בגמ' ברשות עד כמה והקשו עליה ברשות כמה דבעי אלמא ניתן הוא למחילה ואין הדברים נראין ואע"פ שביארנו במשנתנו בתנאי ירושה שאינו מועיל כבר ביארנו הטעם מצד שנאמר בה חקת משפט ובגמ' הוזכר בו טעם אחר והוא שאמרו התם ידעה וקא מחלה הכא מי ידע דמחיל ונראה מכאן שאלו ידע מחיל ומ"מ אנו אין גורסין אלא הכא לא מחיל ופירושו שבקדושין כבר ידעה בדבר ואינה מתקדשת על כרחה ועל מנת כן נתקדשה אבל זה מה בידו עד שנאמר על מנת כן קבל ואפילו חלק לפניו ושתק וכי חוב היה לו עליו עד שמחה בידו:

האב נאמן להעיד על בנו שהוא בכור אע"פ שאין לנו בו חזקה ומ"מ אם אמר פלוני בני בכורי הוא ומת נוטל פי שנים על פי דבור זה אבל אם אמר בכור הוא אינו כלום שמא בכור לאמו הוא ולענין פדיון הוא שאמר כן כתבו גדולי הצרפתים שאפילו תפש חלק בכורה מוציאין מידו שאין זה יכירנו לאחרים ואין צריך לומר אם אין לנו בו חזקה אלא שקבלנו עדות שהיה אביו קוראו בוכרא סיכלא או בכור שוטה שאין זה כלום כל שהוא בכור לאמו אדם קוראו בוכרא סיכלא כלומר חסר שאינו בכור גמור או ראוי ויש נעזרים בפירוש זה מלשון הדס שוטה אלא שאני מפרש בו שנקרא כן מצד שענפיו מרובים ומתפשטים אילך ואילך מלשון שוטיתא כתובות י"ז א' והעבות אינו נמצא אלא בבדים ישרים ומ"מ כל שהוחזקנו בזה שהוא בכור או שראינו שלא נשא אשה אחרת ושזה הוליד תחלה הרי זה בחזקת בכור ואע"פ שהיה אביו קוראו שוטה מפני שטותו היה ואפילו היה פקח כך דרכו של אב להתגעגע בבנים וכן אין חוששין שמא היו לו בנים מעבירה ואין זה ראשית און שאין אומרים אומדות כדי לבטל את החזקות הא אם נודע כן הופקעה בכורתו אא"כ היה הראשון בא מן השפחה או מן הגויה אפילו לא הוחזק לנו אלא מצד דברים המוניים ובלתי אמתיים כגון שהיו תובעין את רקו לרפואות רגילות אצל ההמון בזמנים הקדומים היו צריכין בהם לרקו של בכור לאביו סומכין על אותה חזקה בלא עדות אחרת וכן לכל כיוצא בזה עד שיתברר ההפך בעדות הנאמנים עליו:

האיש שבכר ונמצא בכורו טומטום אע"פ שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל חלק בכורה שנאמר והיה הבן הבכור עד שיהא כן משעת הויה ולא עוד אלא שאף אינו ממעט בחלק בכורה כיצד הרי שהיו שלשה אחים אחד בכור ושנים פשוטים ואחד מן הפשוטים טומטום שנקרע ונמצא זכר ונפלו לשלשתן תשע מאות דינרין בירושת אביהם הרי זה הטומטום לענין חלק בכורה כמי שאינו ונוטל הבכור מן האמצע שלש מאות דינרין שהוא חלק הבכורה לחשבון שני אחים ומניח חלק פשיטותו ונמצא שנשארו שש מאות דינרין וחולקין אח"כ בשוה ולענין חלק פשיטות ודאי ממעט שהרי יורש הוא עם אחיו בנכסי האב ונמצא שהגיע לחלק הבכור חמש מאות ולפשוטים לכל אחד מאתים:

התבאר במסכת נדה פרק דופן והביאוה במסכתא זו פרק מי שמת שהבן שנולד לאחר מיתת אביו כגון שילדה תאומים שהיוצא ראשונה בכור או שהיו לו הרבה נשים וילדו כלן אחר מיתתו אינו נוטל פי שנים יכיר בעינן והא ליכא ולא עוד אלא שאינו ממעט בחלק בכורה נולד בחיי אביו ומת אביו לאלתר ואח"כ מת הולד ביומו הרי זה ממעט בחלק בכורה ואם הוא בכור נוטל פי שנים שהתינוק בן יומו נוחל ומנחיל ודוקא שכלו חדשיו ולא סוף דבר יצא כלו בחיי האב אלא כל שיצא פדחתו בחיי האב אע"פ שלא יצא כל ראשו ומ"מ נולד לאחר מיתת אביו אפילו מת ביומו נוחל ומנחיל בחלק פשיטות על הדרך שביארנו בטומטום:

טומטום ואנדרוגינוס אינם בדין בן סורר ומורה שנאמר בן בן ולא בת בן ולא טומטום בן ולא אנדרוגינוס אפילו נקרע הטומטום ונמצא זכר אינו בדין סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן שיהא בן משעת הויה:

והילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה. מיהו הני מילי לענין שאם נטל חלק כפשוט וויתר בכל הנכסים אי נמי שאם מכר חלק בכורה לאחר קודם חלוקה שתהא מכירתו מכירה אבל לענין שבח שנולד בו אין אנו רואין אותו כאלו ממונו וכאילו ברשותו השביח אלא עד שיחלק עם אחיו ויבא לידו חלק בכורה וכל זמן שלא חלק אין לו באותו שבא אלא כאחד מן האחין דקיימא לן כרבנן דאמרי' אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן:

ואמרי' והא דרב פפי ודר' פפא לאו בפי' איתמר אלא מכללא אתמר. כלומר והא דרב פפי ודרב פפא דפליגי משמיה דרבא, כי אמרה כל חד מיניהו לשמעתיה משמיה דרבא, לאו ממימרא דשמיע ליה מרבא בפירוש אמרה, אלא מכלל מימריה דרבא אמרה, דההוא בכור דאזל זבין נכסי דידיה ודפשוט לבתר דמית פשוט, אתו יתמי דפשוט למיכל תמרי מחונהו לקוחות אמרי להו קרובים לא מסתייהו דזבינתינהו לנכסייהו בלא דינא אלא ממחא נמי מחיתו להו אתו לקמיה דרבא אמר להו לא עשה ולא כלום. ורב פפא ורב פפי כי פליגי בפירוש מימריה דרבא פליגי, מר סבר לא עשה ולא כלום דקאמר רבא בפלגא קאמר, ולא בפלגא ממש אלא חולקא דאחוה פשוט קרי פלגא, ודמיא לחצי קרקע דפ' חזקת (לעיל בבא בתרא לז,א), אבל בחולקא דנפשיה לא שנא חלק פשיטותו ול"ש חלק בכורה מה שעשה עשוי, דיש לו לבכור קודם חלוקה. ומר סבר לא עשה ולא כלום דקאמר רבא בכולהו קאמר, כלומר בין בנכסי דאחוה פשוט בין בחולקא דנפשיה. ודוקא בחלק בכורתו מטעמא דאין לו לבכור קודם חלוקה, אבל בחלק פשיטותיה דכ"ע מה שעשה עשוי כדברירנא לעיל.

ואידי דאשמועינן בדרב פפי בפלגא דהיינו חולקא דאחוה לחודיה, נקט בדרב פפא בכולהו, דמשמע דאפי' בדנפשיה נמי איכא מקצת דלא עשה ולא כלום, ומאי ניהו חלק בכורה. מאן דאמר בפלגא, דהא כי דאין להו רבא אהא דאתו לקמיה הוא דדן להו, וכי אתו לקמיה אחולקא דיתמי הוא דאתו לקמיה, ומ"ד בכולהו אפי' חלק בכורה דידיה, דאי אחולקא דפשוט צריכא למימר. ומ"ד בפלגא אמר לך על כרחיך כיון דנחות לקוחות לנכסי דיתמי ואצטריך קרובים למיתי קמיה דרבא אצטריך רבא למימר להו. ואם נפשך לומר דכולי עלמא אפי' אחולקא דיתמי אצטריך לאשמועינן, וקא מיירי כגון דלא זבין אלא לבתר דמית פשוט, כגון דהני יתמי הוו סמיכי גבי בוכרא דהוה אחוה דאבוהון, וס"ד אמינא כיון דסמיכי יתמי גביה וזאבין להנאת יתמי זביניה זביני, קא משמע לן. והני מילי במטלטלי, אבל ב[מ]קרקעי לא, כדברירנא בפרק הניזקין. וקימא לן כמאן דאמר בפלגא דהיינו חולקא דאחוה פשוט, אבל בדנפשיה ל"ש בחלק פשיטותיה ול"ש בחלק בכורותיה זביניה זביניה:

צח. שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו קודם חלוקה לא עשה ולא כלום קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה. ואסיקנא והלכתא יש לו קודם חלוקה. הילכך אם מכר קודם חלוקה או שנתן קודם חלוקה הרי זה מכור ונתון, ואין צ"ל חלק פשיטותיה מקל וחומר. ואם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים כולן.

ואי קשיא לך, הא דגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נב,א) גבי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא הייבם קרייה רחמנא בכור, אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום אבל בין חלוקה לייבום שקיל, יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפי' דבין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מה טעמא (בבכור) [כבכור] מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה. דש"מ דאין לו לבכור קודם חלוקה. התם למזכיה בגופיה דממונא קנין גמור למהוי כמאן דפלגי ושקליה לחולקיה, כי היכי דלימא דכי שבחי נכסי בתר הכי ברשותיה אשבוח, דהא מיעט רחמנא בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים, אלמא לא זכי ליה רחמנא למשקל בשעת חלוקה פי שנים לא במאי דהוה שכיח ברשותיה דאב בשעת מיתה. דאי אמרת האי בכל אשר ימצא לו אשעת חלוקה קאי, לשתוק קרא מיניה, דאטו אנא לא ידענא דלא מצי שקיל אלא במאי דמשכח ואי לא משכח מהיכא שקיל, אלא על כרחיך למעוטי שבח ששבחו נכסים בין מיתה לחלוקה קאתי היכא דאשתני גופא לגמרי. והיינו דקאמרינן התם דאין לו לבכור קנין גמור בנכסים מחמת חלק בכורה עד דפליג ושקיל ליה לחולקיה. וכי קאמרינן הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה, זכותא בעלמא קאמרינן, דההיא זכותא דזכי ליה רחמנא יכיל לזבונה ולמיתבה במתנה קודם חלוקה, ולעולם ההוא לוקח ומקבל מתנה לית להו זכותא בגוה טפי מיניה, (ואכתי) [דאכתי] לא זכו ביה בממונא זכייה גמורה אלא לאחר חלוקה, ואי אשבוח נכסי מקמי חלוקה לית ליה ללוקח ולמקבל מתנה זכותא בשבחא כל עיקר. ורבואתא מתרצי ליה להאי קושיא הכי, הכא בעיקר ממונא התם בשבחא. וקשיא לן עלה, דאי זכי בה בחולקיה מעיקר ממונא מקמי חלוקה קנין גמור, כי קא שבח מקמי חלוקה נמי חולקא דנפשיה קא שבח. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא:

צט. מר זוטרא מדרישבא פלג בסנא דפלפלי בהדי אחוה בשוה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל וויתרתא במקצת ויתרת' בכולה. וכן הלכה:

ה. האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה. מה טעם, שהרי אמר הכתוב שיטול פי שנים בנכסים שהניח אביו ושיירש הבן בנכסי אביו, וזה הואיל ולא הקנה הנכסים לאחר והרי הן בחזקתו הרי ירושת הבן וחלק בכורה חלין על הנכסים בעל כרחו, ואע"פ שאמר לא יטול זה פי שנים אלא יירש זה עם אחיו לא אמר כלום:

ו. המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין. מאי ריבה לאחד ומיעט לאחד, ריבה לאחד יותר מן הראוי לו בכח ירושה, ומיעט לאחד מכדי הראוי לו מכח ירושה. והשוה להן את הבכור, ליטול בחלק הראוי לפשוט. דבריו קיימין, והוא דאמר בלשון מתנה, דאע"ג דהשוה להן את הבכור וכתיב לא יוכל לבכר, הני מילי היכא דאמר בלשון ירושה, דכיון דתלי למילתא בירושה ולירושה דאוריתא שקיל בכור פי שנים לאו כל המיניה לאתנויי על הכתוב שבתורה. אבל היכא דאמר משום מתנה, כיון דלאו לירושה דאוריתא קא נחית, לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא. ואי אמר משום ירושה לא אמר כלום, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דכתיב לא יוכל לבכר. וקראי נמי דייקי, דכי כתב לא יוכל לבכר ביום הנחילו את בניו כתיב, דמשמע לשון ירושה, דאלו לשון מתנה דקתני באמירה בעלמא אפילו בראוי ליורשו מדרבנן בעלמא הוא כדבעינן למימר קמן.

ומאי שנא על פיו דקתני, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנת שכיב מרע במחלק כל נכסיו אפילו בלשון מתנה למי שראוי ליורשו לא בעי קנין לדברי הכל, דלגבי מי שראוי ליורשו אפילו ר"א מודי כדמיברר מבריתא דאבא חנן אומר משום ר' אליעזר. אי נמי הא קמ"ל דאפי' על פיו בלשון מתנה דתקנתא דרבנן היא אלימא לאפקועי בכור.

והא דקתני לא אמר כלום, לא תימא דוקא לגבי חלק בכור אבל לגבי פשוט דבריו קיימין, כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, [אלא] אכולהו קאי ואפי' אפשוט, ואפי' לרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קיימין, הכא כיון דהשוה להן את הבכור מודי דלא אמר כלום דרחמנא אמר לא יוכל לבכר.

ומנא תימרה דמתני' דהכא דברי הכל היא, ואפילו לרבי יוחנן בן ברוקא, דהא הכא דבבן בין הבנים מיירי, וכבר אוקימנא לפלוגתא דר' יוחנן בן ברוקה ורבנן ואליבא דתנא קמא דמתני' באחר במקום בת ובת במקום בן, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דברי הכל דבריו קיימין אליבא דת"ק דפליג עליה דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. וממילא שמעת דמתני' דהמחלק נכסיו לבניו דמיירי בבן בין הבנים דברי הכל היא. ולהאיך פירוקא בתרא דאמרינן איבעי תימא כולה ר' יוחנן בן ברוקה היא, על כרחיך רישא נמי דקתני המחלק נכסיו לבניו אפי' לר"י בן ברוקה היא, דאי לא תימא הכי קמא לה רישא רבנן וסופא ר"י בן ברוקה. וש"מ דבין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא הא מתני' דהמחלק נכסיו על פיו מודי בה ר"י בן ברוקה. וקתני ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן .דח את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. ואמאי, נהי דלגבי בכור לא אמר כלום, אלא גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד אמאי לא אמר כלום.

וכי תימא כי קתני לא אמר כלום גבי בכור אבל גבי פשוטין לא שנא הכי ולא שנא הכי דבריו קימין, (ואי) [לא] ס"ד, חדא דסתמא קתני לא אמר כלום ומשמע אכולא מילתא. ועוד דאי ס"ד אבכור לחודיה קאי (לימא) [למה] לי למתני ריבה לאחד ומיעט, אי משום בבא דרישא דמיירי בלשון מתנה (לימא) [למה] לי, השתא אפי' בלשון ירושה אמרת דבריו קימין, בלשון מתנה מיבעיא. ועוד השתא לגבי איניש מעלמא כי אמר בלשון מתנה דבריו קימין, גבי בן בין הבנים מיבעיא. אי בעי למיתב כולהו נכסי במתנה למאן דבעי מי מעכב עילויה. ותו כיון דהאי בבא דלשון מתנה על כרחיך לא מיתוקם אלא בלשון מתנה דוקא משום סירכא דבכור לא ליירי הכא גבי פשוטין כלל, דהא אמרת דגבי פשוטין אפילו בלשון ירושה נמי דבריו קימין, אלא ליתני המחלק נכסיו על פיו והשוה להן את הבכור ותו לא.

אלא להכי איכפל לאירויי נמי גבי פשוטין, לאשמועינן דגבי פשוטין אם אמר משום ירושה לא אמר כלום, ואפילו לר' יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימין, הני מילי היכא דליכא בכור אי נמי איכא בכור ולא השוה להן את הבכור, אבל הכא כיון דהשוה להן את הבכור וכל מאי דטפי ליה מהנך פשוטין איכא למימר דמחולקא דבכור טפי ליה ורחמנא אמר לא יוכל לבכר, הילכך בטלה לה כולה תפקדתא. ואפילו היכא דריבה לאחד ומיעט לאחד על חלקו יתר ממה שפיחת לבכור, דברירא מילתא דההוא טופיאנא כוליה לאו מחולקיה דבכור הוא, לא אמרי' מנכינן ליה מההוא טופיאנא שיעור מאי דנכי ליה לבכור ושאר טופיאנא דטפי ליה שבקינן ליה גביה, דודאי מדשאר פשוטין טפי ליה דקימא לן כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר גבי בן בין הבנים דבריו קימין, אלא אפי' גבי שאר טופיאנא דטפי ליה מחולקא דפשוטין לא אמר כלום. דכיון דכל מאי דטפי ליה בבת אחת טפי ליה בלשון ירושה, מיגו דאבטיל ממריה גבי מאי דטפי ליה מחולקיה דבכור בטיל ליה גבי מאי דטפי ליה מחולקא דשאר פשוטין, דהא דינא דפשוט ובכור תרויהו מחד קרא נפקי לן דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכתיב לא יוכל לבכר. כל היכא דקרינא ביה לא יוכל לבכר, כגון שלא השוה להן את הבכור, קרינא ביה גבי פשוטין והיה ביום הנחילו את בניו, וכל היכא דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר, כגון שהשוה להן את הבכור או שמיעט מחלק בכורתו, לא קרינא ביה גבי פשוטין ביום הנחילו את בניו.

ואיבעי תימא סברא נמי הוא, דכיון דתלי לה למילתא בלשון ירושה ולפום ירושה דאוריתא לית ליה רשותא לנכויי ליה לבכור ולטפויי ליה לפשוט, הוה ליה בעיקר ירושה מתנה על הכתוב שבתורה ותנאו בטל לגמרי, ואפי' לגבי פשוט, דהא תלייה להקנאה דידיה בירושה ואין זו ירושה שנתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דכתיב ביה לא יוכל לבכר והרי בכר זה.

ואפי' היכא דפריש דכי טפי ליה לחד מיניהו מחלק ירושה דהאיך פשוט טפי ליה ולא כלום הוא דהוה ליה כאיש פלוני לא יירש עם אחיו. דעד כאן לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין אלא היכא דאמר איש פלוני בני יירש כל נכסי ולא פירש איש פלוני לא יירש ולא קאמר נמי ראובן בני יירש חלק הראוי לאחיו שמעון. אבל היכא דאמר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, אי נמי לא יירש אלא כך וכך, אי נמי ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון אחיו, לא אמר כלום, דכי כתיב ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, הני מילי למימרא איש פלוני יירשני סתם אי נמי יירש כך וכך ופלוני יירש כו"כ דבדידיה קיימא, אבל היכא דתלייה לירושה דראובן בלא יירש שמעון כגון דאמר לא יירש שמעון אלא ראובן, ולא כלום הוא, דהא תליא לירושה [ד]ראובן בלא יירש שמעון דלא אמר כלום. וכ"ש היכא דאמר יירש ראובן חלקו וחלק שמעון אחיו דלאו כל כמיניה לאורותיה חולקה דאחריני דכמאן דאמר לא יירש שמעון דמי. כללו של דבר לא נתנה תורה רשות לאב אלא להנחיל לכל מי שירצה מיורשיו, אבל להעביר נחלה מאחד מיורשיו בפירוש לא.

והני מילי היכא דתלי לה להנחלת ראובן בהעברת הנחלה משמעון כדאמרן, אבל אמר ראובן בני יירשני או יירש כל נכסי ולא יירש שמעון אחיו כלום, כיון דלא תלי ליה לירושת ראובן בלא יירש שמעון דבריו קימין, דכיון דאמר ראובן בני יירשני קנה, ודקאמר ושמעון לא יירש מילתא באפי נפשה היא וכמאן דליתיה דמי.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דכי אמר בלשון ירושה ובטלה תפקדתיה במקצת בטלה בכולה, הני מילי היכא דבטלה מטעמא דלא יוכל לבכר, אבל היכא דלא בטיל ההוא מקצת אלא מטעמא אחרינא, כגון האומר לבן בין הבנים נכסי לך במתנה ואחריך יירש פלוני, דקימא לן דלגבי ההוא שיעורא דהוה חזי ליה לראשון מסתמה מכח ירושה דאוריתא זכה ביה (מכח ירושה דאוריתא) ולית ליה לאחריך בגויה כלום דירושה אין לה הפסק, ולגבי שארא דלא זכה ביה ראשון מכח ירושה אלא מכח מתנה דבריו קימין, כדבענן לברורי קמן. ולא אמרינן כיון דבטלה ירושת אחריך במקצת בטלה בכולה, דכי אמרינן הכין היכא דשייך בכור דרחמנא אמר לא יוכל לבכר וכיון דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר לא קרינא ביה נמי והיה ביום הנחילו את בניו כדברירנא לעיל, אבל בעלמא לא, דקימא לן כרב נחמן דאמר (לקמן בבא בתרא קמג,א) את וחמור קנה מחצה, וה"ה למקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה כאת וחמור דמי, מדמותבינן עלה עלה (שם) מבריתא דקישות וגבי קידושין נמי גבי מתניתין נמי דהרי כולכם מקודשות לי (קידושין נ,ב) את וחמור הוא דשמע מינה דדין הקונין והנקנין בהא מילתא חד דינא אית להו, דאם תמצי לומר גבי שני קונין אע"ג דחד לא קנה כלום אידך קנה מחצה, .דח גבי שני ניקנין נמי אע"ג דחד מיניהו לא מיקני אידך מיהת מיקני. וכי תימא ולילף מהשוה להם את הבכור, איכא למפרך מה לבכור שכן יפה כחו אצל האחין ליטול פי שנים, תאמר בחלק פשוט שלא יפה כחו אצל האחין. ועוד מה לבכור שכן יפה כחו אצל לשון ירושה, תאמר בפשוט שהורע כחו אצל לשון ירושה כר"י בן ברוקה.

ואי קשיא לך אי ס"ד דכי אמר איש פלוני בכור הוא לא יטול פי שנים לא אמר כלום, א"כ יעקב אבינו נמי כי אמר ליה לראובן פחז כמים אל תותר (בראשית מט,ד) מאי אהני ליה. ועוד מי מצי אמרת נמי לגבי אחר במקום בת ובת במקום בן לא אמר כלום, והא כתיב (בראשית מח,ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והאי לישנא לשון ירושה משמע, דלהוו יורשין בנכסי יעקב כראובן ושמעון, דהא ראובן ושמעון לא מקבלי מתנות הוו אלא יורשין הוו, והא אפרים ומנשה בחיי יוסף אבוהון לגבי נכסי יעקב לאו בני ירושה נינהו, וכאחר במקום בת ובת כמקום בן דאמו, ואמאי אהני.

וכי תימא כי אפקעיה יעקב אבינו לבכורה מראובן לאו בהאי קרא דפחז כמים אל תותר אפקעה מיניה, ודאקני לה ליוסף נמי לאו בקרא דאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי בלחוד אקנייה נהליה, אלא כל חד מהני קראי למילתא אחריתי אצטריך, ואפקעתא דבכורה מראובן מקרא אחרינא נפיק, דכתיב (בראשית מח,כב) ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך, ולשון מתנה הוא דקי"ל דאם אמר משום מתנה אפי' למי שאין ראוי ליורשו דבריו קימין, וכל שכן למי שראוי ליורשו, מ"מ היכי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, הא קי"ל דמתנת שכיב מרע באמירה בעלמא דקנייא אפי' במי שאין ראוי ליורשו א"נ במקום בכור מדרבנן בעלמא הוא, דאלו מדאוריתא חד מאנפי הקנאה בעי.

אלא קודם מתן תורה שאני, ונתנה תורה ונתחדשה הלכה. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי יעקב גופיה במאי קניה לבכורה דעשו, דבר שלא בא לעולם הוא, ועוד הא קי"ל בסוף פרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנט,א) בכור שמכר חלק בחיי אביו ומת הבן בחיי אביו ואחר כך מת אביו בנו מוציא מיד הלקוחות, וכ"ש הוא דמצי מפיק. אלא מאי אית לך למימר קודם מתן תורה שאני, ה"נ קודם מתן תורה שאני.

והא דקתני סופא כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קימין, הא קמ"ל דכיון דכולה חדא הקנאה הואי וכתב לשון מתנה במקצת, כמאן דכתב בכולה דמי וכולה לשון מתנה היא. ומסקנא דגמרא (לקמן בבא בתרא קכט,א) דאי אמר לשון מתנה לאחד ולשני לא אמר אלא בלשון ירושה, אי נמי איפכא, אם היתה הקנאתו של שני בתוך כדי דבור משל ראשון הרי זה כאילו אמר לשון מתנה בשניהם, ואם הפסיק ביניהם בשתיקה או בענין אחר שיעור כדי דיבור דהיינו שלום עליך רבי, לא קנה עד שיאמר לשון מתנה באותו אדם ובאותו שדה כדבענן לברורי לקמן. וההקנאה דיעקב אבינו כאדם אחד ושדה אחת הואי כדברירנא לעיל:

ק. הם אמרו האומר איש פלוני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה, לימא מתניתין דלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה האמר בדבר שבממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים אפילו תימא רבי יהודה התם ידעה וקא מחלה הכא גבי בכור ופשוט לא קא מחיל. ש"מ דכל היכא דלא קא מחיל חבריה, אפילו בדבר שבממון תנאו בטל. אבל היכא דמחיל בעידנא דחזי למזכא בההוא מידי או מקמי הכין, תנאו קיים. ודוקא דידע וקא מחיל כדמיברר גבי עונה.

ברם צריך את למידע דהא דמשנינן הכא לא קא מחיל, לאו למימרא דאי מחיל, דאמר מחילנא, אי נמי קנו מיניה דבן דמסתלק מירושת אביו בחיי אביו הויא מחילא, דהא גבי ירושת הבעל דאיכא למאן דאמר דרבנן היא, ואפי' תנא קמא דרשב"ג לא קאמר דכי מסליק נפשיה מיניה מסתלק אלא (ככותב) [בכותב] לה בעודה ארוסה, דאכתי לא חזי למירתה, דכי זכי בירושתה לא מכח אירוסין קא זכי אלא מכח נישואין הוא דקא זכי, וכיון דמקמי נישואין קא מתני דלא לירות, אשתכח דכי קא נסיב בתר הכי אדעתא דהכי קא נסיב ואמטול הכי תנאו קיים. אבל כתב לה בעודה נשואה לא מסתלק, כדאיתא בהדיא בריש פרק הכותב (כתובות פג,א), ואפי' קנו מיניה נמי לא מסתלק, דדבר שלא בא לעולם הוא כדברירנא התם. וכ"ש גבי ירושת הבן דלא מסליק נפשיה. אלא הכי קאמרי' התם, גבי שאר וכסות הוא דקא משתעבד מכח קידושין הוא דמשתעבד, וכיון דבעידן קידושין ידעא וקא מחלה תנאו קיים, אבל הכא גבי ירושת הבן מאימת חזי לירושה, משעת לידה, ההיא שעתה לא קא מחיל, לא אדעתא דהאי תנאה קא מתיליד, ואמטול הכי אע"ג דמתנה השתא נמי לא הוי תנאה:

קא. אמר רב יוסף אמר איש פלוני בכור הוא נוטל פי שנים בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאימיה קאמר. ודוקא שלא היו מוחזקין בו שהוא בכור לאביו, אבל אם היו מוחזקין בו שהיה בכור לאביו, כגון שהיה אביו מוחזק שלא נולד לו בן ולא בת קודם לזה, אע"ג דלא אמר אבוה עילויה ולא מידי נמי שקיל פי שנים. ודיקינן לה להא מילתא מיהא דגרסינן לקמן (בבא בתרא קכז,ב) תנו רבנן היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד בכור הוא נאמן, כר' יהודה. האי מוחזקין בו היכי דאמי, אילימא דאמר אבוה מעיקרא עליה דידיה דבכור הוא, וחזר ואמר על אחר שהוא בכור, אמאי נאמן, נהי נמי דא"ר יהודה דאבא נאמן, לא יהא אלא שני עדים, (אי) [וכי] מהימני למהדר בהו בסהדותיהו, והא קימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דא"ר יוחנן בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, לבר מבי מיכסא דמוכחא מילתא דמעיקרא כי קאמר בני הוא לאפטורי ממכסא קאמר. אלא על כרחיך האי מוחזקין בו דקתני, דלא אמר אבוה עילויה ולא מידי עסקינן, אלא חזקה בעלמא הוא דאית ליה מחמת נפשיה כדאמרן, ואמטול הכי כי קאמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. וטעמא דאמר אביו על אחר שהוא בכור, הא אשתיק ולא אמר ולא מידי על חד מיניהו ההוא דאתחזק הוא דשקיל פי שנים.

והיכא דאמר בכור הוא דקאמרינן דילמא בוכרא דאימא קאמר ואינו נוטל פי שנים, לא אמרן אלא היכא דלא אתברר דלאו בוכרא דאימא (קאמר ואילו נוטל פ"ש לא אמרן אלא היכא דלא אתברר דלאו בוכרא דאימא) הוא, אבל אם נתברר שאינו בכור לאמו ודאי כי קאמר בכור הוא בכור לאביו קאמר:

קב. ההוא דאתא לקמיה דרבא בר רב חנן אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור אמר ליה מנא ידעת אמר ליה דהוה קרי ליה אבוהי בוכרא סיכלא אמר ליה דילמא בוכרא דאימא קאמר דכל בוכרא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה. והוא הדין היכא דאמר נמי בוכרא סתמא, לא שקיל פי שנים, דאימור בוכרא דאימא קאמר כדרב יוסף. והאי דנקט לה הכא טעמא משום דכל בוכרא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה, משום דמעשה שהיה כך היה, ולפום סהדותיה דסהדא קא מהדר ליה רבא בר רב חנן. ולא מיבעיא קאמר ליה, לא מיבעיא דראיה בהדי סהדותא ליכא לאחזוקיה בבוכרא דאבא, אלא ריעותא נמי איכא, (דמדכרי) [דמדקרי] ליה (בכור) [בוכרא] סיכלא ש"מ בוכרא דאימא קאמר:

קג. ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר מוחזקני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת אמר ליה דכי הוו אתו אנשי לגבי אבוה למלחש להו הוה אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומסי רוקיה. וקבלה רבי חנינא לסהדותיה. ומקשינן ודילמא בוכרא דאימא הוא. ומפרקינן גמירי לוחשי לחישות דבוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאימא לא מסי רוקיה. מיהא שמעינן [דהיכא] דאתו סהדי ואסהידו דשמע מפומה דאבוה דהאי בוכרא מילתא דשמע מינה דבוכרא דאבא הוא, אע"ג דלא אמר הכי בפירוש ואע"ג דלא אמר ליה אלא דרך שיחה בעלמא, שקיל פי שנים. ודוקא דאיכא תרי סהדי, דאע"ג דחד מסהיד בחדא מילתא ואידך מסהיד במילתא אחריתי, כיון דתרויהו מחזקי ליה (במילתא אחריתי כיון דתרויהו מחזקי ליה) בבכור מצטרפי. ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה, דגרסינן בסנהדרין פרק שלישי (ל,ב) מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעדות בכור, ושמע מינה דגבי בכור היכא דאיתחזק מפומיה דאבוה תרי סהדי בעינן, דאי אמרת בחד סגיא למה לי אצטרופי ומאי מודים איכא. והאי דקאמרינן בהני עובדי ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, סהדא אחרינא הוה איכא בהדיה דאסהיד עדות ברורה דבכור הוא, וכי אצטריך לאשמועינן סהדותיה באידך דאסהיד בה במילתא מכללא, למימרא דכי האי גוונא סהדותא הוא:

(ל) ומר סבר בכולהו. פי' בין בחלק אחיו בין בחלק בכורתו. אבל חלק פשיטותו ודאי מכור הוא. כדכתבית במה"ק וכ"כ גם רבי' יצחק זצוק"ל:

(לא) והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה פי' לא נאמר יש לו לבכור קודם חלוקה אלא שיכול למכור חלק בכורתו קודם שחלק. ואם ויתר במקצת ויתר בכולם אבל לענין שבח לא נאמר שיהא לו קודם חלוקה וישביח חלקו לעצמו אלא בשבח הוה הלכה כר"פ. תדע דהכי הוא מדאמרי' בשילהי פרק יש בכור לנחלה. ולא היבם. מ"ט דבכור קריי' רחמנא אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום. אבל בין יבום לחלוקה שקיל. מ"ט [יקום] על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל. מ"ט כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף האי נמי אין לו קודם חלוקה פי' במתני' תנן שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח וסתם מתני' הוא רבנן ולא רבי. וקתני נמי ולא היבם שהיבם הוא יורש חלק המת. ונמצא שיש לו שני חלקים בנכסי אבוהון כמו הבכור. וקאמר שאינו נוטל פי שנים אלא בגוף הנכסים שהניח אביהם. ולא בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם. ואתא אביי למימר דדוקא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום לא שקיל אבל בין ייבום לחלוקה שקיל דמשעה שייבום כבר קם על שם אחיו. ורבא אמר אפי' בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל דבכור קרי' רחמנא מה בכור אין לו שבח קודם חלוקה כדתנן במתני' דאין לו שבח ולא אמרי' משעה שמת אביו זכה הבכור בחלקו וישביח בעבורו אלא עד שעת חלוקה אין לו שבח אף יבם נמי אע"פ שייבם וזכה בחלק אחיו אין בו שבח עד שעת חלוקה וקי"ל דכל היכי דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא. בר מיע"ל קג"ם. והכא היכי פסק הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה א"ו יש לו לא נאמר אלא שיוכל למכור ולמחול חלק בכורתו. אבל לא נאמר לענין שבח שבכל מסקנ' דהילכתא שמדבר לענין שבח לא נאמר זה הלשון. אבל ודאי ההי' דבכורות מיירי בשבח בפירוש והילכך לא קשיא הילכתא אהילכתא ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל הביא כל זה בפיסק' ואמר וליתא להא דרבא דהא איפסקא הילכתא בהדי' דיש לו לבכור קודם חלוקה ואינו נ"ל שאין פתרונם שוה כדפרישית ותו דאפילו אביי התם לא פליג על רבא אלא ביבם ואמר דיש לו ליבם שבח קודם חלוקה משעה שייבם וקם על שם אחיו. ולא הוה משוה היבם לבכור אבל בבכור מודה דאין לו שבח קודם חלוקה דהא מתני' הכי קתני שאין לבכור פי שנים בשבח והיא רבנן דפליגי עלי' דר' ורבא הוה משוה היבם לבכור א"כ איתברר דלית למידחי ההיא דהתם כלל ובעל כרחין אית לן למימר דההיא דפסקו הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה הכא למכור ולמחול איפסקא ולא לענין שבח וראיתי שכתב רבי' נחשון גאון זצוק"ל וכיון דקי"ל הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה משעתא דשכיב יעקב קמו להו תרי חולקין ברשותא דראובן וכל שבח דאשבחו בין מיתה לחלוקה ברשותא דראובן אשבחו ושקיל ראובן פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכן במלוה וכן ברבית וליתא לדרבנן דעבד לי' עובדא ר' אשי כר' הילכך שקיל בכור פי שנים בין במלוה בין ברבית בין שטרות דאית לי' על אחרים. ואינו נ"ל מה שכתב כמו שביארתי דהאי הילכתא דיש לו בכור קודם חלוקה לא שייכא בהילכתא דר' פפא ול"פ עלוי' וגם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב חזינן מאן דפסק הילכתא כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ואייתי לה ראי' מההיא דאיפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה שמעינן דאע"ג דלא מטיא לידי' כמאן דמטיא לידי' דמי הילכך הילכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה וההוא סברא לא דסמכא הוא דלא איפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהא מילתא כלל וכן כתב רבי' האי גאון ז"ל כי האי סברא:

(לב) ההוא דאתא לקמי' דרבא בר רב חנן אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו' וכן ההוא דאתא לקמי' דר' חנינא אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו' עלה בדעתי לומר אפי' עד א' נאמן ולא מצרכינן שני עדים בדבר כדאמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי דאפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא הוא והה"נ הכא ורבי' שמואל זצוק"ל מצריך שני עדים ואינו נ"ל דל"ש בכור מיבם וגם לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דא"כ הו"ל למימ' הנהו דאתו ולא ההוא דאתא וכך ראיתי כתוב לרבי' שלמה ספרדי משום רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר בבכור אחרי כן התבוננתי וראיתי שיפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל שהי' עד אחר עמו וכך פירשו נמי חכמי מגנצא ומה שכתבתי לעיל דע"א נאמן בבכור והבאתי ראי' ממאי דאמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא היא אינה ראי' דדוקא באיסור' אמרי' הכי אבל בממונא בעינן תרי סהדי ומ"ש רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר אינו נ"ל דהא תנן לקמן בפירקן האומר זה אחי אינו נאמן ומוקמי' לה בגמ' דקאמרי אחין אין אנו יודעין ש"מ דלענין ממונ' בעינן שני עדים ומ"ש בכור מאח ובההוא דאתא לי' אחא מבי חוזאי מצריכינן שני עדים שאין לך דבר בממון פחות משנים והאשה שאמרה מת בעלי או עד א' שאמר מת בעלה אין האחין נכנסין לנחלה על פיהן ה"נ לגבי בכור שני עדים בעינן ואין ע"א נאמן עליו כי אם אביו לבדו והכא אמרי' בפ' עשרה יוחסין אמר רב נחמן ג' נאמנין על הבכור ואלו הן חיה ואמו ואביו חי' לאלתר אמו כל שבעה פי' כל זמן שלא מסרתו ליד אביו למולו אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים כו' ואמרי' התם תניא נאמנת חי' לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני במה דברים אמורי' שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנ' ודוקא אלו ג' נאמנין עליו אבל עידי אחריני לא עד דאיכ' תרי סהדי:

ומר סבר לא עשה ולא כלום בכולהו. פירוש בחלק בכורתו ובחלק אחין משום דאין לו לבכור בחלק בכורתו קודם תלוקה אבל בחלק פשיטותו מה שעשה עשוי ושותף שמכר חלקו מכור ורשאי וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית פלגא דאית לי בארעא פלגא אלמא יכול הוא למכור. אלא שראיתי לר"ש ז"ל שפירש בהפך דמאן דאמר יש לו לבכור קודם חלוקה סבר לא עשה ולא כלום בחלק פשיטותו ובחלק פשיטות אחיו אבל בחלק בכורה מה שעשה עשוי וכן פירש כשמועה זאת בכמה מקומות דחלק פשוט אינו יכול למכור קודם שהוברר ולא ירדתי לסוף דעתו. ואף הראב"ד ז"ל כן פירש דבחלק פשיטותו מכרו קיים וכן עיקר. והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה ודוקא בעיקר הנכסים לענין המכירה ומתנה וויתור אבל בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לחלוקה כגון חפורה והוו שבלי לא דמתנה קרייה רחמנא. הרשב"א ז"ל.

מתניתין: איש פלוני בכור לא יטול פי שנים כו'. ואפילו לרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראף ליורשו דבריו קיימין הני מילי כשנותן בלשון ירושה לאחרים אבל הכא אינו נותן לשאר אחיו ואפילו לרבנן נמי איצטריך דסלקא דעתך אמינא ודאי אין לו כח ליתן בלשון ירושה אבל הכא כשאומר לא יטול פי שנים ולא יירש עם אחיו הוי כנותן בפירוש חלקו לאחיו דמי קמשמע לן. תוספי הרא"ש ז"ל.

התם ידעא וקא מחלה והכא לא מחיל. מסתברא דהא דקאמר לא מחיל לאו דוקא אלא לרבותא נקטינן דודאי אפילו מחיל הבן בפירוש לא עשה ולא כלום דמחילה במה שאינו שלו עדיין והוא עתיד לבא לו ממילא בירושת האב אינו יכול להסתלק ממנה ולא למוכרה וכשם שאמר מה שאירש מאבא מכור לא אמר ולא כלום כך אם אמר לאחים מה שאירש מאבא מחול לכם לא אמר ולא כלום אלא לרבותא נקטינן כלומר אפילו אם מחילתו מחילה הכא מיהא לא מחל וכל שכן שאפילו מחל לא עשה ולא כלום כן נראה לי. אבל מדברי ר"ש ז"ל נראה שהוא סבור שאם מחל הבן מרצונו הוי מחילה שכך כתב אבל הכא מי מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואף על פי ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו עד כאן לשונו. ואינו מחוור בעיני.

אמר ליה דהוו קרי ליה בוכרא סיכלא. שמעינן מינה דבחזקת כי הא מפקינן ממונא. הרשב"א ז"ל.

דכל בכורא דאימא בוכרא סיכלא קרו ליה. תימה כיון דאשמועינן לעיל דאפילו אי קרי ליה אבוה בוכרא סתם לאו בכור הוא אמאי מייתי האי עובדא דלאו דוקא הוא דאפילו אי קרי ליה אבוה בוכרא סתם לאו בוכרא הוא דלמא בוכרא דאימא קאמר. ולא מסתבר לחלק דהתם מיירי דלא אמר אלא פעם אחת בכור הוא אבל אי קרי ליה בוכרא בתדירא מחזקינן ליה בבכור דההוא עובדא דמייתי בתר הכי רגיל היה לומר בכל פעם. תוספי הרא"ש ז"ל.

תוספות בד"ה לא עשה כו' אך תימה כו' מאי קמ"ל רבא וכי על חלק אחין הוצרכו לישאל עכ"ל אבל מאי דאתו לקמיה דרבא היתומים והלקוחות לא קשיא להו דאפשר לפרש דלא שאלו על חלק אחין דודאי אינו מכור וחלקי הבכור ודאי מכורין אלא דאזלי למיכל בכולה כיון דלא נברר חלקם כמ"ש לעיל אבל מה שהשיב רבא דלא עשה ולא כלום משמע דאשמועינן דלא מכר כלום דהיינו חלק אחין למ"ד בפלגא ואהא ודאי לא שאלו ודו"ק:

בד"ה והלכתא יש לבכור כו' דלא מלתת לו ממעטינן כו' עכ"ל עיין על דבריהם ברא"ש כי שם מבואר יותר:

בא"ד ואם אמר איני נוטל כו' לא הוי טעמא משום דיש לו קודם כו' עכ"ל רצו ליישב למ"ד דאין לו קודם חלוקה הך דאיני נוטל כו' דמשמע דאתיא ככ"ע אפי' לרבנן כפרשב"ם אבל לא חשו ליישב למ"ד דאין לו קודם חלוקה לרבי אמאי בכור נוטל פי שנים במלוה ובשבח כיון דהוא רב פפא גופיה מרא דשמעתיה דאית ליה אין לו קודם חלוקה פסק הלכתא דלא כרבי וק"ל:

ר"ש בד"ה דכל בוכרא דאימא בוכרא סוכלא קרו ליה ולא משום שטותו כו' נ"ב ומאמ"ז קבלתי שקרוי בכור שוטה שצריכין לעדותו ואם לא פדאו אביו צריך לפדות את עצמו ואינו יורש ב' חלקים ומן האב לחוד קרוי בוכרא חכימא לפי שיורש שני חלקים ואין צריכין לפדותו ודרך מליצה הוא וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא יש לו לבכור קודם כו' דבי רב דמימצא לו ממעטינן כו' כצ"ל:

גמרא א"ל הואיל וויתרתה במקצת כו'. כצ"ל בב' ווי"ן וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

תד"ה לא. אלא נראה כו' ומ"ס לא עשה ול"כ בכולהו לא חלק בכורה כו'. לפ"ז בכולהו אינו מדוייק דהא חלק פשיטותו ודאי מכור. גם לפי מה שהבאתי לעיל (ק"כ ב') מדבריהם (כתובות ח') אין נופל לשון כל על פחות מג'. ונ"ל מלשונם דהיה לו אחים טובא ואולי היה בגירסתם דידיה ודפשוטים וקאי כולהו אאחי ועליו בחלק בכורתו:

במשנה ריבה לאחד כו' משום ירושה ל"א כלום. הרשב"ם פי' דלא אתיא כריב"ב. אבל שיטת הרמב"ם ורבותיו דאתיא גם כוותיה עי' בהה"מ פ"ו מהל' נחלות ה"ג והל' ה'. וכ"מ מהרי"ף בגמרא דלקמן (ק"ל) ע"ש. ולפ"ז להאב"א השני דשם. לא נמצא מחלוקת עליו במשנה. וק"ל א"כ מאי פריך לעיל (קכ"ב ב') סתם ואח"כ מחלוקת היא ושם אזלא הסוגיא להאב"א הזה מדקאמר שם בן בין הבנים:

גמרא דתניא האומר כו' ע"מ כו' ותנאו בטל דר"מ רי"א בדבר של ממון תנאו קיים. ועי' פרשב"ם. ונ"ל דלכ"ע מחילה גמורה ודאי מועיל בממון כגון מזיק דרחמנא אמר ישלם ואם מחלו מחול וכן כל כיוצא בזה. ובגזל ונשבע דכתיב והשיב את הגזלה ותנן בב"ק (ק"ג) מחל לו על הקרן כו' וע"ש (ק"ט) פלוגתת ריה"ג ור"ע ואוקימתא דרבא. רק דהכא ס"ל לר"מ דאין מחילתה ברצון ור"י ס"ל דגמרה ומחלה אבל צערא דגופה ודאי לא מחלה דכן מחלקינן גם בשלהי החובל:

שם איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פ"ש בכור הוא א"נ פ"ש. כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ועמש"כ בסמוך:

שם ההוא דאתא לקמיה דרבב"ח כו' א"ל מנא ידעת דהוה ק"ל כו' דלמא כו'. נ"ל דכ"ז עד גמר המאמר הוא דברי רבב"ח. מדל"ק א"ל דהוה ק"ל כו' וכן ודלמא בו' כבעובדא דבסמוך:

שם דכל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא ק"ל. (ברשב"ם ליתא תיבת נמי) משמע דאי לאו סכלא הוה מחזיק ליה לבכור וא"כ פליג על רב יוסף דלעיל ועל הא דלקמיה דקאמר ודלמא בוכרא דאמא הוא. ולכן השמיטוהו הפוסקים:

ר"ש ד"ה המחלק. וכגון שמצוה מחמת מיתה כו'. גם מתנת שכ"מ בכולה אף בא"מ מחמת מיתה לא בעי קנין:

ר"ש ד"ה האומר איש פלוני. הנה הוא בני בכורי כו'. משמע דמפרש דתיבת בני הוא ג"כ מנשוא הענין וכגון דלא ידעינן אם הוא בנו כלל. ולקמן (קל"ד רע"ב) לא כתב כן וכן בתוס' שם. לכן נ"ל דכאן נסתרסו התיבות וכצ"ל איש פלוני בני הנה הוא בכור וכבדבור הסמוך. ועי' באורי הגר"א ז"ל סי' רע"ז סק"ו ור"ס רע"ט. ודברי הסמ"ע שם מגומגמין בזה. אולם לקמן (קכ"ז ב') בד"ה אינו נאמן כ' דהתורה האמינתו במאי דאמר בני כדכתיב יכיר ולכאורה סותר א"ע. אבל י"ל דהתם כ' אליבא דר' יהודה דהל' כוותיה ולדידיה דא"ל כך נאמן לומר זה ב"ג וכן שזה אינו בנו אלא הוא ממזר כדאיתא בקדושין (ע"ח ב') ודאי נאמן לומר ג"כ זה בני וכ"מ מלשון הה"מ בפ"ב מהל' נחלות הי"ד:

ר"ש ד"ה אבל אמר פלוני בני הנה הוא בכור. כצ"ל ותיבת יירש מיותרת:

ר"ש ד"ה מוחזק אני בו כו'. ועוד אחר עמו. והס"ד כצ"ל:

ר"ש ד"ה א"ר אמי. וכ"ש אנדרוגינוס כו'. תימה דממ"נ אם יש בן אחר עמו אפי' כפשוט לא שקיל ואם אין בן אלא בת. אם זכר הוא יורש הכל בלא בכורתו ואם הוא נקבה אין דין בכורה בנקבות:

בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קרו ליה. נ"ב שנותן לכהן ה' סלעים ואינו נוטל פי שנים:

מר סבר. רב פפי: לא עשה כלום בפלגא. בחלק פשיטותו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה: בכולהו. אפי' בחלק בכורה: והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד כפשוט ויתר בכל הנכסים כולן משום דמתנה קרייה רחמנא ומשמת אב נתונה לבכור: צנא. סל מלא פלפלין: מתני' האומר איש פלוני בני. שהוא בכור לא יטול פי שנים אי נמי איש [פלוני] בני פשוט לא יירש עם אחיו: לא אמר כלום. שהרי מתנה לעקור דבר מן התורה ובעל כרחו של זה יירש עם האחין ואינו יכול לסלקו מירושה זו אלא על ידי שיתן בלשון מתנה כל נכסיו לשאר בניו או שיאמר שאר בניי יירשו כל נכסי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא: המחלק נכסיו על פיו. דצוואת שכיב מרע אינה צריכה קנין ולא שטר ולא משיכה אלא בדבור פיו בעלמא וכגון שמצוה מחמת מיתה כדאמר לקמן בפרק מי שמת: וריבה לאחד. נתן לו במתנה כפליים או שהשוה להן הבכור בלשון מתנה: דבריו קיימין. שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי לא נשאר לו אחר מיתתו כלום להוריש לבניו בתורת ירושה שיטלו הפשוטים בשוה והבכור פי שנים: ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. אם ריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון ירושה שאמר פלוני בני יירש אותו שדה בית כור ופלוני בני יירש שדה לתך ועל בנו בכורו אמר פלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יירש שדה פלוני הגדול כשל חבירו לא אמר כלום דמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו יכול לעשותו יורש אלא כמשפט הכתוב ודלא כר' יוחנן בן ברוקא דאמר לקמן במתניתין (דף קל.) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין והך משנה דרבנן היא ורבותא הוא דנקט ריבה לאחד ומיעט לאחד משום ירושה לא אמר כלום וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין והוריש לאחד מהן לא עשה ולא כלום: כתב בין בתחלה כו' דבריו קיימין. דכיון דאיכא לשון מתנה בהדה מהני ליה דאף לשון ירושה קונה: גמ' לימא מתני'. דקתני אין אדם מתנה דלא כרבי יהודה ואנן קיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה: שאר. מזון: עונה. תשמיש: ותנאו בטל. דאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה והוי קידושי המעשה מעשה והתנאי כמאן דליתיה דכמעשה בלא תנאי דמי: בדבר של ממון. שאר וכסות אבל עונת תשמיש מצוה היא וצערא דגופא הוא: תנאו קיים. הקדושין קדושין ויש לה עליו עונה אבל לא שאר וכסות ומתני' נמי של דבר ממון הוא: התם קא מחלה. שעל מנת כן קבלה קדושין ובההיא הנאה דמקדש לה מחלה ליה וכיון דקבלה לקדושין מיניה נתרצית למחול אבל הכא מי מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואע''פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ולא גרסינן מי ידע דמחיל: האומר איש פלוני. הנה הוא בני בכורי מהימנינן ליה לאב ליטול פי שנים דאפי' רבנן דפליגי אדר' יהודה לקמן בשמעתין ואמרי אינו נאמן הני מילי בדמוחזק לן דלאו בכור הוא אבל בדלא מוחזק לן הי מינייהו בכור מודו דנאמן כדאמרינן לקמן אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא: אבל אמר יירש פלוני בני הנה הוא בכור. ולא אמר בכורי אז לא יטול פי שנים דלמא בוכרא דאמא קאמר והוי בכור לכהן אבל לא לנחלה דלא הוי ראשית אונו דידיה ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים ואפילו אם תפס מפקינן מיניה דלא קרינא ביה יכיר לאחרים דאכתי מספקא לן: מוחזק אני בו. ועד אחר עמו (כו'): בוכרא סוכלא. בכור שוטה: דכל בוכרא דאמא בוכרא סוכלא קרי ליה. ולא משום שטותו אלא לפי שאינו בכור גמור כמו הדס שוטה שאינו כשר: מוחזק אני בזה שהוא בכור. והיה עד אחד עמו והאי בכור היה שמו שכחת כדלקמיה: דכי הוו אתו. החוששין בעיניהן: שכחת ברי. שם הבכור ולאו היינו בריה דר''ח דאמרי' בלא יחפור (לעיל דף כו.) אמר ר''ח לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה: מסי רוקיה. לעין: אמר ר' אמי. בכור הנולד טומטום שאין ניכר בו לא זכרות ולא נקבות ולאחר זמן נקרע ונמצא זכר שהיה גיד שלו וביציו טמונין בגוף ורבותא נקט דאף על גב שנמצא זכר גמור וכל שכן אנדרוגינוס שאין ספיקו עתיד להוודע: והיה. קרא יתירא הוא: הויה. לידה:

לא עשה כלום בפלגא. פירש הקונטרס בחלק פשיטותו וכל שכן בחלק פשיטות אחין ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדקאמר לעיל מה חלק פשוט אע''ג דלא אתי לידיה אלא נראה דלא עשה ולא כלום בפלגא היינו בחלק פשיטות אחין אבל חלק בכורה מכר וכל שכן חלק פשיטותו ומר סבר לא עשה ולא כלום בכולהו לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות אחין אך תימה דלמאן דאמר לא עשה ולא כלום בפלגא היינו בחלק פשיטות אחין מאי קא משמע לן רבא וכי על חלק אחין הוצרכו לישאל: והלכתא יש לבכור קודם ' חלוקה. אע''ג דקיימא לן כרבנן כדפסק רב פפא דאין בכור נוטל פי שנים במלוה כרבנן דאמרי חלק בכורה עד דאתי לידיה מודו רבנן דיש לו לבכור קודם חלוקה כפ''ה דהוי שפיר ראוי לתת לו שמשעה שמת האב היה ראוי לתת לו ומיהו מכל מקום אין נוטל פי שנים בשבח דלא מלתת לו ממעטינן לה אלא מימצא לו ממעטינן דבעי מצוי ומוחזק למעוטי ראוי מלוה ושבח ומלתת לו גלי לן מדקרייה מתנה דרשינן מימצא לו מצוי ומוחזק ואי לא ימצא לו לא הוה דרשינן מלתת לו פרט לראוי וכן משמע ההיא דספרי דבי רב דמימצא לו ממעטינן שבח ולעולם אית להו לרבנן דיש לו לבכור קודם חלוקה והא דאמרינן ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי לא הוי טעמא משום דיש לו קודם חלוקה דאפי' אין לו לבכור יכול לומר איני נוטל ואיני נותן דלא משום שרוצה להסתלק מן הבכורה לגמרי שלא יוכל לחזור ולתבעה קאמר אלא הכי קאמר להו איני נוטל וכל זמן שלא נטלתי לא תוכלו לתבעני כלום: הרי זו מקודשת ותנאו בטל. מפורש . בריש אע''פ (כתובות דף נו. ד''ה הרי):