דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלה - ב

אביי אמר, אין להוכיח מכאן,  דלעולם אימא לך התובע ממון מחברו בטענת ברי, והלה טוען שמא, חייב. כרב הונא ורב יהודה הנ"ל.

ושאני הכא, דכמנה לאחר בידך דמי. כלומר, כיון שהאח תובע בשביל אחיו [133], אמרינן ליה, "לאו בעל דברים דידן את". ומשום כך אינו נאמן להוציא מהם ממון [134].

שנינו במשנה: "האומר זה אחי אינו נאמן, ויטול עמו בחלקו, מת יחזרו נכסים למקומן, נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו".

הגמרא מסתפקת מה נחשב כנכסים שנפלו לאח ממקום אחר.

בעי רבא, שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו? האם דינו כשבח הבא ממקום אחר, או לא?

מבארת הגמרא את צדדי הספק: בשבח המגיע לכתפים [דהינו, שנתן לאח המסופק קרקע ריקה, וטרח בה והשביחה, והרי היא כעת מלאה פירות], לא תיבעי לך, דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי. ויחלקו כולם בשוה באותו שבח.

כי תיבעי לך, בשבח שאינו מגיע לכתפים, כגון שנתן לו דיקלא, ואלים [התעבה מעצמו], או ארעא, ואסקא שרטון [עלה הנהר על גדותיו, וזיבל את הקרקע, בלא טירחת הבעלים], מאי? האם יחלקו האחים באותו שבח, או שמא יחזור אותו שבח לאח הראשון שנתנה לו [135]?

ומסקינן בתיקו.

מתניתין:

המקנה לחבירו ממון לאחר מותו, לא קנה. כיון שאין קנין לאחר מיתה.

ומכל מקום תקנו חכמים, בשכיב מרע המחלק נכסיו לפני מותו, שדבריו קיימים, כדי שלא תיטרף דעתו.

ולכן, מי שמת, ונמצאת דייתיקי [צואה] שלא הספיק לאומרה לפני מותו, אלא כתבה על גבי שטר, ואפילו אם היתה קשורה על יריכו, שאין לנו ספק שהוא כתבה, הרי זו אינה כלום.

כיון שאין בכחו להקנות ממון לאחר מותו. ורק בשכיב מרע תקנו חכמים כנ"ל.

אך אם זיכה בה השכיב מרע לאחר, דהיינו, שהיה כתוב בה "נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני", בין אם הקנה לאחד מן היורשין, בין שאינן מן היורשין, דבריו קיימין.

כיון שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. [136]:

גמרא:

הגמרא מבארת את דברי המשנה: תנו רבנן: איזה היא דייתיקי? כלומר, איזו היא צואת שכיב מרע שגובה לאחר מיתה, אפילו אם לא הקנה לו מהיום?

כל שכתוב בה [137] "דא תהא למיקם ולהיות אחר מיתתי".

ואיזה היא מתנה הקונה מהיום ולאחר מותו?

כל שכתוב בה "מהיום ולאחר מיתה".

ומקשה הגמרא: אלא, כלומר, משמע מדבריך, שרק אם כתב לו "מהיום ולאחר מיתה" הוא דהויא מתנה, אך אם כתב לו "מעכשיו" לא הויא מתנה?

אמר אביי, הכי קאמר, איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה "מהיום ולאחר מיתה" [138].

יתיב רבה בר רב הונא באכסדרא דבי רב, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת קודם שהספיקו לכתוב כדבריו [139], אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר בדעתו להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה [140].

אמר להו רבי אלעזר לתלמידיו, איזדהרו בה. [הזהרו לנהוג כך, שכן ההלכה].

רב שיזבי אמר, לא כךהיה המעשה, אלא, מימרא זו רבי אלעזר אמרה, ואמר להו רבי יוחנן לתלמידיו, איזדהרו בה.

אמר רב נחמן בר יצחק, כותיה דרב שיזבי מסתברא.

כיון שאי אמרת בשלמא רבי אלעזר אמרה, מובן מדוע אצטריך רבי יוחנן לאסהודי עליה [להעיד על דברי] דרבי אלעזר. כיון שרבי אלעזר היה תלמידו, והוצרך לומר שהלכה כדבריו.

אלא אי אמרת רבי יוחנן אמרה, וכי אצטריך רבי אלעזר לאסהודי עליה דרבי יוחנן רביה?!

ועוד תא שמע ראיה נוספת כדברי רב שיזבי, דרבי אלעזר אמרה: דשלח רבין משמיה דרבי אבהו, הוו יודעים ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבינו, [בשם רב]: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת, אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.

ומפורש כדברי רב שיזבי, שרבי אלעזר אמר מימרא זו, ורבי יוחנן העיד שכן ההלכה כדבריו.

ומבאר רבי יוחנן את ההלכה: רבי יוחנן אמר, לא בכל מקרה אין כותבים לאחר מיתה, אלא, תיבדק.

מבארת הגמרא: מאי תיבדק?

כי אתא רב דימי אמר שתי הלכות, שהשניה מבארת את דברי רבי יוחנן [141].

האחת: דייתיקי מבטלת דייתיקי. כלומר, שכיב מרע שכתב נכסיו לאחד, וחזר וכתבם לאחר, השני קנה ולא הראשון.

כיון ששכיב מרע יכול לחזור בו בתנתו עד מותו. אך אם כתב במתנת בריא, אינו יכול לחזור בו וליתנה לאחר.

וההלכה השניה: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני", ומת, רואין, אם כמיפה את כחו, דהיינו, אם נראה שכונתו לכתוב שטר רק כדי ליפות את כוחו של המקבל, ולא התכוין לעכב את המתנה עד כתיבת השטר (ולקמן יבואר כיצד ניכרת כונתו), כותבין אף לאחר מיתה.

ואם לאו, אין כותבין. שמא לא התכוין להקנותו אלא לאחר מיתה, ואין שטר לאחר מיתה.

וזו כוונת רבי יוחנן שאמר "תיבדק".

מתיב רבי אבא בר ממל: שנינו בבריתא: בריא שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת, אין כותבין ונותנין.

משמע, הא שכיב מרע, כותבין ונותנין?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה, במיפה את כחו. כנ"ל.

מבארת הגמרא: היכי דמי מיפה את כחו?

הערות

[133] הרשב"ם העמיד במקרה שהאח המסופק עצמו אינו יודע, וטוען ברי רק מכח אחיו. אך התוס' רי"ד העמיד שהאח המסופק טוען אף הוא ברי, אך כיון שסוגיין לא שייכת לדין "ברי ושמא ברי עדיף", כיון שטענת השמא של האחים טענה טובה היא, דלא הוה להו לדעת אם אחיהם הוא או לאו, ואינו נאמן אלא מחמת הסי ע שיש לו מטענת הברי של האח, בכהאי גוונא חשיב כ"ברי על ידי אחר".

[134] ברשב"ם משמע שנחלקו אביי ורבא האם מהני טענת ברי על ידי אחר. ולדעת רבא מועיל ברי אף על ידי אחר. ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי כתב, דרק באחד מהאחים שיש לו חלק מהנכסים ונחשב כבעל דבר, סבר רבא שיכול לטעון ברי, אך באחר שאינו בעל דבר כלל, אף רבא מודה שאינו יכול לטעון ברי כלל. (וע"ע בשו"ת בית הלוי חלק ג סימן לו ב).

[135] עיין ברש"ש, ובשערי ישר שער ה פרק יא.

[136] באור המשנה על פי הרשב"ם. ולשיטתו עיקר הנדון הוא האם גמר בדעתו להקנות לו בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, או שמא לא גמר להקנות לו בשטר. אך במרדכי (תרבי) כתב, שכאשר יש שטר לא תקנו חכמים שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים, כיון שעשה שטר אין חשש שמא תיטרף דעתו. ובר"י מיגאש כתב, דחיישינן שמא חזר בו מאותה מתנה. ולכן לא נתנה למקבל המתנה. ואמנם אם זיכה את השטר מחיים לאחר, קנה, כאילו ציוה בפיו. ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים.

[137] הר"ן מפרש בשם הרשב"ם שלשון זה אינו כתוב בשטר, אלא זהו פירוש המילה "דייתיקי". אך יש שפרשו שלשון זה הוא הכתוב בשטר. וכן נראה מגרסת הספרים שלנו.

[138] ברשב"ם מבואר, שאינה ממש כמתנת שכיב מרע, שאם כתב "מהיום ולאחר מיתה", קנין הגוף חל מהיום, והפירות נקנים לאחר מיתה, ולכן אינו יכול לחזור בו עוד ממתנתו. מה שאין כן במתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו ממתנתו כל זמן שלא מת. אך בתוספות העמידו במקרה שאמר "מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה". ובכהאי גוונא אכן יכול לחזור בו ממתנתו עד שעת מיתה. ובדברי הרשב"ם עיין בקצות החושן (רמח ט).

[139] ואפילו אם כתבו, אין נותנים את השטר לאחר מותו, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. רש"ש.

[140] והוא הדין אם אמר "תנו וכתבו", חיישינן שלא התכוין להקנות לו אלא בשטר. אך אם אמר "תנו אף כתבו", קנה. כיון שלא אמר "כתבו" אלא כדי ליפות את כחו. רשב"ם. וכן אם אמר "תנו" בלבד, נותנים כדבריו. שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. ואף בבריא נותנים, שמצוה לקיים דברי המת. תוספי הרא "ש.

[141] על פי הרשב"ם. ועיין בשיטה מקובצת שהביא בזה פירושים נוספים.

לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שהאומר "איני יודע" מול תביעת "מנה לי בידך" — חייב, ושאני הכא [ושונה כאן] שאין האחים חייבים לתת לספק מחלקם, משום שהאח שהכיר בו, כטוען "מנה לאחר בידך" דמי [נחשב], ובמקרה כזה, שלא בעל הדבר עצמו הוא תובע — די בטענת "איני יודע" כדי לדחות את התביעה.

א שנינו במשנה: מת אותו ספק — יחזרו נכסים שנתן לו אותו אח למקומן, לאותו אח. ואולם אם נפלו נכסים ממקום אחר לידי האח הספק — יחלקו כל האחים בהם. בעי [שאל] רבא: שבח ששבחו אותם נכסים שנתן לו האח מאליהם, מהו הדין? למי הם שייכים?

ומעירים: במקרה של שבח המגיע לכתפים, שהפירות הבשילו לגמרי, ולא נותר אלא ליטול אותם מן השדה — לא תיבעי [תישאל] לך, דכי [שכמו] שנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי [נחשב הדבר], וכל האחים מתחלקים בו, לפי שאינו נחשב כחלק מהקרקע שנתן לו. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה בשבח שאינו מגיע לכתפים, שאינו נפרד מגוף הקרקע, כגון דיקלא ואלים [דקל שנעשה עבה], או ארעא ואסקא [אדמה שהעלתה] שרטון והושבחה, אם כן מאי [מה] יהא הדין? האם גם זה בכלל הקרקע, או כנכסים אחרים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה מי שמת ונמצאת דייתיקי (שטר צוואת שכיב מרע) קשורה על יריכו באופן שברור שהוא כתבו — הרי זו אינה כלום, שהשטר כשלעצמו אינו מועיל, ועוד, שמא לאחר שכתב את השטר נמלך ולא רצה לתיתו. אבל אם עוד בחייו זיכה בה (אותה) לאחר שאמר לו: זכה בצוואה זו עבור פלוני, בין שהיה אותו אדם אחר מן היורשין, בין שאינן מן היורשין — דבריו קיימין.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: איזה היא דייתיקי שגובה בה המקבל לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "דא [זו] תהא למיקם [לעמוד] ולהיות אחר מותי ", שכך רצוני שייעשה. ואיזה היא שטר מתנה שאדם גובה בו? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה".

ותוהים: אלא, האם תאמר שרק כשכתוב בנוסח "מהיום ולאחר מיתה" הוא דהויא [שתהיה] מתנה, ואם אומר שתהיה "מעכשיו" לא הויא [אינה] מתנה? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר], כך צריכים להבין את הדברים: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, שלא קני [קונה] אותה המקבל אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה". אבל אם כתוב בה "מעכשיו" — הרי קונה את המתנה מיד.

ד יתיב [ישב] רבה בר רב הונא באכסדרא דבי [במרפסת של בית מדרשו] של רב, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של ר' יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה מנכסי לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין. והטעם: שמא לא גמר בדעתו להקנותו לאותו פלוני את מתנתו אלא בשטר, וכיון שלא נכתב השטר בחייו שוב אי אפשר לכותבו לאחר מיתה, לפי שאין שטר מקנה לאחר מיתה.

וסיפר רבה בר רב הונא, שכשאמר ר' יוחנן הלכה זו אמר להו [להם] ר' אלעזר לחכמים: איזדהרו [היזהרו] בה, כלומר, הלכה זו נכונה היא, וצריך לחשוש לדבר זה. רב שיזבי אמר: לא כך היה המעשה, אלא ר' אלעזר הוא שאמרה להלכה זו, ואמר להו [להם] ר' יוחנן לתלמידיו: איזדהרו [היזהרו] בה.

אמר רב נחמן בר יצחק: כותיה [כשיטתו] של רב שיזבי מסתברא [מסתבר], ומדוע? כי אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' אלעזר אמרה להלכה זו, אצטריך [הוצרך] ר' יוחנן לאסהודי עליה [להעיד עליו] על ר' אלעזר, ולחזק את דבריו שאכן כך הוא להלכה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שר' יוחנן אמרה, וכי אצטריך [הוצרך] ר' אלעזר לאסהודי עליה [להעיד עליו על] ר' יוחנן רביה [רבו] שדבריו נכונים?

ועוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר שר' אלעזר אמרה להלכה זו, ששלח רבין משמיה [משמו] של ר' אבהו: הוו (היו) יודעים ששלח ר' אלעזר לגולה משום (בשם) רבינו (רב): שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, ור' יוחנן אמר: תיבדק, כלומר, לגוף הדבר הדברים נכונים, אלא שצריך לבדוק מה בדיוק היה נוסח דבריו של המצווה.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של "תיבדק" זה? ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שתי הלכות. הראשונה: דייתיקי מבטלת דייתיקי, שטר צוואה מבטל שטר צוואה אחר שנכתב לפניו. ועוד אמר הלכה נוספת, שיש בה להסביר מהי אותה הבדיקה שהצריך ר' יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — רואין, כלומר, בודקים מה היתה כוונתו: אם כמיפה את כחו אמר שיכתבו. שהתכוון לתת לו את המנה בלא קשר לכתיבה, אלא שאמר שגם יכתבו לו את הדבר — כדי ליפות את כוחו שיהא בידו גם מסמך כתוב — כותבין גם לאחר מיתה, ואם לאו [לא], שהתכוון לומר שיקנה דווקא באופן זה של כתיבה — אין כותבין ונותנים, שהרי אין כותבים שטר לאחר מיתה.

מתיב [מקשה] ר' אבא בר ממל ממה ששנינו בברייתא: בריא שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין, ונלמד מכאן: הא [הרי] אם היה זה שכיב מרע — כותבין ונותנין! ואומרים: הוא מותיב לה, והוא מפרק לה [הוא היה מקשה את הקושיה הזו, והוא היה מתרץ אותה]: שמדובר שם במיפה את כחו.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מיפה את כחו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Actually, I will say to you that one who responds to a claim that he does not know if he owes the one hundred dinars is obligated to pay; but here, in the case of the brothers, it is different. The brothers are not obligated to share their portion with the man in question because the brother who testified is like one who claims: Another person has one hundred dinars in your possession. Since the claimant is not the one who is owed the money, the other party can reject his claim by merely answering that he does not know whether he owes him.

§ The mishna teaches: If the man in question dies, the property he received from the father’s inheritance shall return to its place, i.e., to the possession of the brother who testified on his behalf, and if the man in question received property from elsewhere, it is inherited by all the brothers equally. Rava raises a dilemma: With regard to the enhancement of the property received by the man in question from the portion of the brother who testified, where its enhanced value was the result of an enhancement that happened naturally, as opposed to one that resulted from exertion, what is the halakha? Who inherits it?

The Gemara elaborates: With regard to enhancement that reaches shoulders, i.e., ripe produce that needs only to be harvested from the field, do not raise the dilemma, as it is considered like property that came into his possession from elsewhere. It is not considered part of the land that was given to him by the brother who testified, and it is therefore divided among all the brothers. Rather, let the dilemma be raised with regard to enhancement that does not reach shoulders, and is not considered separate from the ground, such as a palm tree that thickened, or land that yielded silt. What is the halakha in this case? Is the enhancement included in the property itself, or is it considered separate property? The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: With regard to one who died, and a will written by a person on his deathbed [dayetikei] is found bound to his thigh, which clearly indicates that it was written by him and was not forged, this is nothing. The will is not valid, as he did not give it to anyone, and he may have reconsidered. If he transferred ownership of the will to the designated recipient through another person, whether one of the heirs or whether not one of the heirs, his statement stands.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta 8:10): Which deed is considered a dayetikei, and is collected by the designated recipient after the death of the giver? Any deed in which it is written: This will be to stand and exist after my death. And which type is considered a deed of gift? Any deed in which it is written: From today and after my death.

The Gemara asks: Is it considered a deed of gift only if the expression: From today and after my death, is written, whereas if it is written only: From now, it is not considered a deed of gift? Abaye said that this is what the baraita is saying: Which deed of gift of a healthy person is considered like the deed of gift of a person on his deathbed, in that the recipient acquires it only after the death of the giver? Any deed in which it is written: From today and after my death.

§ Rabba bar Rav Huna was sitting in the balcony of Rav’s study hall, and sat and said in the name of Rabbi Yoḥanan: If there is a person on his deathbed who says: Write a deed of transfer, granting property of mine to another, and give with it one hundred dinars to so-and-so, and he then died, one does not write and give it. This is because perhaps he resolved to transfer it to him only with a deed of transfer, and since the deed was not written in his lifetime it cannot be written after his death, as a deed of transfer is not effective after the death of the owner.

Rabba bar Rav Huna continued that when Rabbi Yoḥanan stated this halakha, Rabbi Elazar said to the other Sages: Heed this halakha; it is correct. Rav Sheizevi said: That is not what happened; Rabbi Elazar is the one who said this halakha, and it was Rabbi Yoḥanan who said to them: Heed this halakha.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is reasonable to say that the incident was in accordance with the version presented by Rav Sheizevi. Granted, if you say that Rabbi Elazar said the halakha, Rabbi Yoḥanan needed to affirm the ruling of Rabbi Elazar. But if you say that Rabbi Yoḥanan was the one who said it, did Rabbi Elazar need to affirm the ruling of Rabbi Yoḥanan, his teacher?

And furthermore, come and hear proof that Rabbi Elazar was the one who said this halakha, from another statement of his, as Ravin sent a message in the name of Rabbi Abbahu: Know that Rabbi Elazar sent a ruling to the exile in the name of our teacher, stating that if there is a person on his deathbed who says: Write a deed of transfer and give with it one hundred dinars to so-and-so, and he then died, one does not write and give it. This is because perhaps he resolved to transfer it only with a deed of transfer, and since the deed was not written in his lifetime it cannot be written after his death, as a deed of transfer is not effective after the death of the owner. And Rabbi Yoḥanan says: This ruling is correct; however, the wording of the deed should be examined.

The Gemara asks: What did Rabbi Yoḥanan mean by saying that the wording should be examined? The Gemara answers: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he stated two halakhot. The first was that a dayetikei cancels a previous dayetikei. The second explains the examination to which Rabbi Yoḥanan was referring: If there is a person on his deathbed who said: Write a deed of transfer and give with it one hundred dinars to so-and-so, and he then died, the court must see what his intention was in instructing the other person to write a deed of transfer; if it was to enhance the recipient’s power by writing a document proving that he was given the gift, one writes the document even after his death, as he intended to give the money anyway. But if not, rather it was the giver’s intention to transfer the gift specifically through a deed of transfer, one does not write it and give the money, as a deed of transfer is not effective after the death of the owner.

Rabbi Abba bar Memel raises an objection from a baraita: If there is a healthy person who said: Write a deed of transfer and give with it one hundred dinars to so-and-so, and he then died, one does not write and give it. Rabbi Abba bar Memel inferred: But if a person on his deathbed states this request, one writes and gives it. He raises the objection and he resolves it: The ruling of that baraita is in a case where he was enhancing the recipient’s legal power by writing him a document of proof.

The Gemara explains: What are the circumstances under which it is apparent that he was enhancing his legal power?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשבח שהשביחו נכסים הללו. שנטל מחלקו של אח והשביחו מאליהן ומת מהו מי אמרינן דכי היכי דנפלי לו נכסים ממקום אחר דמי וירשו אחיו עמו בשוה או דלמא הואיל דהנהו נכסים הן שנטל מחלק האח שהיה מודה ליה ולא יירשו הני אחריני אלא יחזרו נכסים למקומן ליד זה בלבד שחלק לו:

המגיע לכתפים. כגון תבואה לקצור וענבים לבצור:

פיס' ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו. להכי קאמ' קשורה שאילו נמצאת על המטה בלבד שמא איכא למימר שמא אחר זרקה על המטה. ונמצא כתוב באותו דייתיקי מתנה מכל נכסיו לאחד מן היורשים הרי זה אינה כלום ואיכא למימר הואיל ולא נתנה מחיים חזר בו: זיכה בו לאחר בין היורשין כו':

דייתיקי. שטר צואת שכיב מרע:

מתנה של בריא כל שכתוב בה מהיום כו'. הא לאו הכי לא קנה והא כל מתנה איבעי למיתן ליה מעכשיו הרשות בידו:

כל שכתוב בו מהיום. יתחיל מתנה זו שיהא ברשותך ומגמר לא תגמר אלא לאחר מיתה:

באכסדרה דבי רב. בבית המדרש:

ומת. קודם שהספיקו לכתוב:

ר' שיזבי אמר ר' אלעזר אמרה. להא מלתא ואמר להו ר' יוחנן הזהרו בה דהכי עיקר דלא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

היינו דאצטריך ר' יוחנן לאסהודי עליה. לומר הזהרו בה כדי לקיים דברי ר' אלעזר תלמידו: אלא אי אמרת כו' ועוד ת"ש דר' אלעזר אמרה כו':

שלח ר' אלעזר לגולה כו' משום רבינו. רב. אלמא דר' אלעזר אמרה:

ור' יוחנן אמר תבדק. באיזה ענין אמר אותו שכיב מרע כדמפרש רב דימי:

כי אתא רב דימי אמר תרתי דייתיקי מבטלת דייתיקי. שאם כתב לאחד שטר מתנה מכל נכסיו וחזר ונטלן מזה וכתבן לאחר זו מתנה שכתב לשני מבטלת מתנה של ראשון ושני קנה ראשון לא קנה:

רואין. והיינו דקאמר תבדק:

אם במיפה את כחו. כדאמר לקמן דאמר להו תנו אף כתבו וחתמו דהיינו יפוי כח דאמר תנו אף כתבו דבנתינה לחוד סגי וכתיבה לא הוי אלא יפוי כח ולא משמע דבכתיבה לחוד יקנה כותבין:

ואם לאו. דלא אמר הכי אין כותבין משום דלא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין. דבריא בעי קנין ושטר ואין שטר לאחר מיתה:

הא שכיב מרע. שאמר הכי כותבין ונותנין משום דבלאו הכי באמירה בעלמא קונה שכיב מרע:

הוא מפרק לה. אם אמר שכיב מרע במיפה את כחו כותבין ונותנין:

דא תהא למיקם ולהיות. פי' הר"ר שמואל ז"ל לאחר מיתה תיקום בה ולא בחיי. ואיכא דפריש דסימנא דחיי בעלמא הוא כלומר דא תהא למיקם מחולי זה וכן הלשון בבריית' איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות ואם מתי ינתנו לפלוני משמע דלישנא דחיי הוא וכי ההיא דאמרינן והא דאמר מחיים סימני לחיים קאמר.

איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ. פי' הרב ז"ל הכי: גופא קני מהיום ופיר' לאחר מיתה, וכן פרש"י ז"ל (ב"מ י"ט ע"א). וקשי' א"כ היינו מתנת בריא לגמרי ואיכא למימר כיון דלא אכיל לפיר' מחיי' דמי' קצת למתנת ש"מ אלא קשי' ההיא דאקשי למציעא (י"ט ב') והא אידי ואידי דיתיקאו' קתני ולא מקשינן אידי ואידי מתנות קתני.
לפיכך פר"ת ז"ל מהיום ולאחר מיתה שיהא כח בידי לחזור עד לאחר מיתה, ולא מקני ליה מידי מחיים אבל כי מאית קני כולה גופא ופירא ולהאי פירושה לא קשי' ליה האי סוגיא דהתם דאיכא למימר להכי לא אקשי אידי ואידי מתנות קתני דאיכא לאוקמה כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה. והרב אב"ד ז"ל פירשה כן ובודאי אם א"ל מהיום ולאחר מיתה קני אם לא אחזור בי שהדין כך הוא אבל שטר' דכתיב ביה סתם מהיום ולאחר מיתה לא מצי למהדר ביה והכ' בדפריש.
והיה או' ר"ת ז"ל, אל תתמה אם פי' מהיום ולאחר מיתה מהיום קני ולאחר מיתה יגמור שיש כיוצא בו בתלמוד דאמרי' ביבמות (נ"ב א') כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט שפירושו כתוב בו זמן מאוחר שאוכל לגרשה לכשאכנסנ' שהרי במסכת גיטין (כ"ו ב') אינו גט ופירוש אינו גט בשכת' זמן מהיו' משום גט ישן ופי' הרי זה גט בשכתב זמנו מאוחר לאחר זמן נשואין, ואין הנדון הזה דומה יפה וכן לא נתחוור לי פי' זו הברייתא, אלא כדברי רש"י ז"ל.
ומצאתיה בתוספתא (ח,ג) שהיה שנויה כך הכותב דייתיקי יכול לחזור בו מתנה אינו יכול לחזור בו אי זהו דייתיקי דא תהא לעמוד ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני אי זהו מתנה מן היום ינתנו נכסי לפלוני והיא המפורשת בכאן בגמ' ומפורש' היא כדברי רש"י ז"ל וה"ר שמואל תלמידו ז"ל. וההיא מילתא גופא דבפרק קמא דב"מ (יט,א) אין אנו צריכין לפרשה, אלא כדברי רש"י ז"ל. וכי מטינ' התם (הא) [תא] אקשי לי שאין כאן מקום להאריך.

ואני תמה לדעת רב הונא דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע בריא ושמא בריא עדיף וחייב, והכא פטרינן להו לאח(ר)ים אלא משום דלאו מנה לי בידכם קאמר אלא כמנה לאחר בידך דמ(א)י, אמאי לא אסיקו במתניתין או בגמרא כיצד יעשו יכתבו הרשאה זה לזה, דבכל מקום שיש מקום להרשאה אינן שותקין מללמד, למעלה (קכז, א) גבי בכור, ובכתובות (צה, א) גבי עובדא דחמשה בניסן, דלשון חכמים עושר. אלא מכאן יש ללמוד שאפילו הרשה האח הבא לאותו אח המכירו ואומר זה אחי, לא היה יכול לתובעה על כן בהרשאה שבידו, דאמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה ולא דמיא לשתי נשים שילדו במחבא דאמרינן לעיל דכותבין הרשאה זה לזה, דהתם ממונה ממש אית ליה לחד מיניה גבייהו, דודאי חד מנייהו בכור, אלא דנתערבו ואין אנו מכירין בו, וכן בההיא דחמשה בניסן דכתובות, אבל כאן שיש ספק בעיקר הממון אצל התובע אי אפשר להרשות עליו אחר שהוא בריא, דלא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה. כנ"ל.
מתני': מי שנמצא דייתיקי חגורה לו על ירכו. פירוש, מתנת שכיב מרע, ובלא קנין, הא בקנין קנה, דמשעת קנין שעבד נפשיה ואף על גב דלא מטא שטרא לידיה. וזה שלא כדעת הרב אלפסי ז"ל דכתב שאפילו בקנין לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, כסברא דאביי דעידיו בחתומיו. וכבר כתבתיה בפרק [קמא] דבבא מציעא בשמעתא דמצא שטרי חוב.

זכה לאחר ב[י]ן מן היורשין. פירש הראב"ד ז"ל, מדקאמר לאחר ולא אמר לבעלה, שמע מינה דהאי אחר לאו מקבל מתנה הוא, והכי קאמר, אף על פי שאותו הזוכה בשביל מקבל המתנה הוא אחד מן היורשים, זכה המקבל במתנתו, שלא תאמר תהיה כמו שלא יצאת מתחת ידו, שהרי היורש ראוי לירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה, קא משמע לן כיון שזכה לו מחיים על ידו נעשית ידו כיד המקבל. עוד כתב דשטר זה אינו אלא כתב ידו או אפילו בעדים ובלשון מזכרת החילוק, ואין אומרין בכמות זה אין שטר לאחר מיתה. ומיהו אם זכה אותה על ידי אחר זכה, דלא גרע מכותב על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך. ודוקא בחילוק קרקע, אבל במטלטלין לא, דאין שטר למטלטלין. כנ"ל. ואיפשר לי עוד לומר דאפילו במטלטלין, והכי קאמר, תחת ידו ואפילו חגורה לו במתניו, דמוכחא מילתא דגמר דעתו [ו]כתב ודעתו שיזכו בנכסיו על פי החילוק שכתוב בדייתיקי זו, אפילו הכי אינה כלום, שמא עדיין לא גמר הסכמתו ועוד הוא רוצה לימלך עד שיחלק בפיו [או] עד שימסרנה ביד אחר, אבל כשהוציאה מתחת ידו ומסרה ביד אחר הרי גלה בדעתו וגמר הסכמתו. אלא שקשה לי לשון זכה בה לאחר, דמשמע דבשטר זה זכה למקבלי המתנות על ידי זה.
והרב ר' יהוסף ז"ל נראה שפירש כפירוש זה השני שכתבתי, שכך כתב, אם זכה בה על ידי אחר, כגון שאמר [זכה] בזו ה[צוואה] לפלוני, כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי, לפיכך דבריו קיימין. ור"ש ז"ל נראה שפירש האי זכה לאחר, לומר לאחד ממקבלי מתנותיו, ואף על פי שלא נכתב לשם אותו האיש, אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני, הרי זה קנה, דלא גרע מצואת פיו. (ואינה) [ואיני] יודע מה צורך לומר שהוא מקנה לו בקבלת השטר, שהוא אינו זוכה בנכסים בקבלת השטר, ואדרבא כל שאמר לו זכה בקבלת השטר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר זה ככשטר הקנאה שכתוב בה שדי מכורה לך, ואין הקנאת שטר לאחר מיתה, דהא צריך מהיום.

דא תהא למיקם ולהיות. כלומר, למיקם מחולי זה, וסימנא לחיי קאמר, והכי גרסי, דא (דהא) [תהא] למיקם ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני.

הא דאמר: הכי קאמר אי זהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. כלומר, שכתוב מהיום תהיה מתנה אם לא אחזור מכאן עד לאחר מיתה. ולאו למימר שאם כתוב מהיום ולאחר מיתה שנפרש אותו כן, דהא תנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, ופרישנא דכל שכתב לו כן, הכי קאמר גופא קני מהיום ופרי לאחר מיתה. אלא הכא בשפירש שלו כן מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה. ויש כיוצא בזה בתלמוד שמזכיר שני עניינין בלשון אחד ולא שיהא אותו הלשון דוקא, וכמוהו כתבו גט לארוסתי פרק רבן גמליאל (יבמות נב, א) אמרו הרי זה גט, והוא שאותו שבגיטין (כו, ב) באומר כתבו גם מעתה כשאכניסנה אגרשנה הרי זה פסול דהוה ליה גט ישן, וההיא דיבמות באומר להם לכתוב לאחר שיכניסנה ויגרשנה. כן פירש רבינו תם ז"ל ור"ש ז"ל בפרק [קמא] דמציעא. ור"ש ז"ל כאן לא פירשו כן. וכבר כתבתיה שם בשילהי פרק [קמא ד]מציעא גבי מצא דייתיקי מתנה ושוברין בארוכה בסייעתא דשמיא.

זה שביארנו במשנה באחד שאמר לאחיו על אחד שבשוק שאחיו הוא ואחיו אין מאמינין בו שנותן לזה מחלקו כמה שהוא מודה שיש לו בה ואם מת יחזרו למקומן ואם קנה נכסים ממקום אחר יורשין אחיו עמו צריך אתה לידע אם השביח זה חלקו שיצא לו מתוך חלקו של אותו אח שהודה לו שהוא אחיו אם אותו שבח חוזר למקומו אחר הקרן או אם דינו כשאר נכסים שיקנה ממקום אחר ומאחר ששאלוה בגמ' בלא שבח ששבחו נכסים מאליהם אתה למד שאם מחמת הוצאה השביח כשאר נכסים הם אבל כל שמאליו אם הוא שבח המגיע לכתפים ר"ל שאין צריכין לקרקע הרי הן כתלוש וכשאר נכסים הם אבל אם הם צריכים עדין לקרקע הרי הוא בכלל הקרקע והרי הוא כגוף הקרקע שהעלה שירטון וכדקל שנתעבה והרי זה ספק ויראה שראובן לבדו הוא היורש ואם תפשו האחרים אין מוציאין מידן:

המשנה השמינית והיא מענין החלק החמישי גם כן ואמר על זה מי שמת ונמצא דיאתיקי חגורה לו על ירכו הרי זה אינה כלום זכה בה לאחד בין מן היורשין ובין שאינו מן היורשין דבריו קיימין אמר הר"ם ודיאתיקי מלה מורכבת פירושו דא תהא למיקם ולקנות וזהו דיאתיקי היא צואת החולה מתנה וזולתם משאר הצואות:

אמר המאירי מי שמת ונמצא דייתיקי חגורה לו על מתניו ר"ל צואת שכיב מרע והיא נקראת דיאתיקי על שם חזקה ותקפה שאינה צריכה קנין כלומר דא תהא למיקם ולהיות ולא צוה שכיב מרע זה בפני עדים כלל אלא שכתבה בכתב ידו או וכתבוה עדים ובלשון מזכרת חלוק הנכסים כאדם שאומר כתבו לי על הסדר מה שאני אומר לכם מחלוק נכסי כדי שיהא לי למזכרת מפני שאני רוצה לחלק נכסי על פי ואינו מכוין בשטר אלא להיותו מזכרת בעלמא לא שיאמר כתבו עלי וכו' וחתמו ותנו וכו' ואמר שאם נמצאת דיאתיקי וכו' ר"ל אפילו מצאנוה חגורה לו על ירכו שאין לומר שאחרים כתבוה אין זה כלום הואיל ולא צוה לעדים בפיו מה שנכתב בספר או שלא אמר בפיו שיהא חלוק זה הולך על דרך מה שנכתב במזכרת זה וכן שלא אמר למקבלים זכו בדיאתיקי זה או שלא זכה להם על יד אחר שיזכה בשביל כלם הן אחד מן היורשים בשביל כלם הן אחר בשבילם והואיל ואין כאן אחת מכל אלו אע"פ שהחזיק בה לאחר מיתה אינו כלום שמא כתבה לצוות בה ונמלך ולא צוה כן ובשעת מיתה לא גמר להקנות בה כלל או שמא לא גמר להקנות עד שתבא לידם והרי לא באה עד לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה ואע"פ שאין זה שטר מ"מ מאחר שהוא מכוין שלא להקנות אלא בו ולאחרי מיתה אינו כלום אבל אם היתה שם אחת מכל אלו קנה ואין לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' שאין בזה דין שטר כמו שביארנו וגדולי המחברים פירשו משנה זו שהיא כתובה וחתומה בעדים ולא עוד אלא שקנו בה מידו כדי ליפות את כחו כמו שיתבאר ואעפ"כ הואיל ולא זיכה אותם בה או אחר בשבילן או לא צוה בפיו שיהא כן אני אומר שמא חזר בו ויראה לי שלא היה להם להזכיר בה קנין שלא הוצרכו אלא להפקיעה מדין שטר לאחר מיתה ואף בלא קנין יש בה דין שטר לאחר מיתה הואיל ואמר כתבו ותנו אא"כ הזכיר הכתיבה בלשון יפוי כח כלומר ואף כתבו והבו ליה כמו שיתבאר בסמוך:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתנת שכיב מרע והיא הנקראת דיאתיקי אין צריך בה קנין ולא מהיום כמו שיתבאר במשנה התשיעית אבל מתנת בריא שאינה כלום ולא בשטר או קנין אינו קונה באלו אא"כ קנה מחיים שאין שטר לאחר מיתה ומתוך כך צריך להקנותו מהיום ואם אינו רוצה שיזכה בהם עד לאחר מותו כשכיב מרע כותב לו מהיום ולאחר מיתה ומ"מ אם יש זמן בשטר אין צריך בה מהיום שאלו לא היה דעתו להקנות לו הגוף מהיום לא היה כותב שם זמן כמו שיתבאר למטה ואלו שכיב מרע שנתן מהיום וצוה לעשות שטר אם בא השטר בחייו ליד המקבל או קנו לידו אף בזה זכה המקבל ואין לזה דין מתנת שכיב מרע שיהא יכול לחזור הא מהיום ולאחר מיתה דין מתנת שכיב מרע יש לו אלא שאף בכתבו וחתמו יראה שקנה שהרי מאחר שיש בה מהיום אין בה דין שטר לאחר מיתה ודין מתנת בריא מ"מ אין לה אחר שאין בה קנין:

שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת אין כותבין ונותנין ואע"פ שהיה מצוה מחמת מיתה או שהיה מחלק כל נכסיו שאם לא כן הרי צריך קנין כמו שיתבאר ופשוט הוא שאין כותבין אלא אף במחלק כל נכסיו או שמצוה מחמת מיתה אין כותבין ונותנין שמא מכיון שאמר כתבו ותנו אין גומר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם צוה בכתיבה זו בדרך יפוי כח כלומר תנו מנה לפלני ואף כתבו וחתמו לו לא כיוון זה להקנאת שטר כלל וכותבין לו אף לאחר מיתה ופירשו גדולי הצרפתים בדין זה שזה שאמרו אין כותבין דוקא לאחר מיתה הא אם כתב מחיים קנה ואף לשון גדולי המחברים יורה כן שכתבו ומת קודם שיכתבו ויתנו לו וגדולי קדמונינו כתבו בה שאפילו כתב ונתן מחיים אינו כלום שהרי מ"מ אין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה וכמו שאמרו בגט לאחר מיתה שאפילו נתנו מחיים אינו כלום בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת אין כותבין ונותנין ושמא תאמר ואף מחיים היאך כותבין ונותנין והרי מנה מטלטלין הם ואין מטלטלין נקנין בשטר ואם בקנין אין מטבע נקנה בחליפין מתוך שאלה זו יש שאין גורסין ומת אלא אף בחייו אין כותבין ונותנין ויש גורסין ומת ומפרשים מנה קרקע שוה מנה:

כבר ביארנו ששכיב מרע שאמר כתבו ותנו אין כותבין ונותנין אא"כ הזכיר כתיבה זו בדרך יפוי כח וזהו שאמרו בסוגיא זו תבדק כלומר בודקין אם נאמר דרך יפוי כח אם לאו ומ"מ יש לגאוני ספרד פירוש אחר בבדיקה זו ויצאה להם הוראה נכונה מתוך פירושם והוא שהדבר ידוע שמתנת שכיב מרע הואיל ואינו מקנה מעכשו יכול לבטלה ולשנותה לכל מה שירצה והוא שאמרו דיאתיקי מבטלת דיאתיקי מעתה אם חלק את נכסיו תחלה ועכשו נמלך לחלקם בדרך אחרת אפילו אמר כתבו כותבין שאין זה מכוין לשטר אלא מפני שכבר צוה בדרך אחרת צוה בכתיבה זו לחלקה ולא למה שלא תהא הראשונה חשובה כלל או להודיע מתוך הזמן שזו היא האחרונה וזו היא שאמרו תבדק שאם צוה תחלה בדרך אחרת ואמר באחרונה כתבו ותנו אע"פ שלא אמרה בלשון יפוי כח כותבין ונותנין והדברים נראין:

משנה מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' פי' צוואת שכיב מרע קשורה על יריכו הרי זו אינה כלום פירוש שכיון שלא צוה בפיו וגם לא צוה בשעת מיתתו שיעשו מה שבאותה דייתיקי ואינה הקנאה מקיים בקנין כדי שנאמר שעבד נפשיה משעת קנין לפיכך אינה כלום שיש לומר כתבה לצוות בה ואחר כך חזר בו ולא רצה ליתנה ולא לצוות בה אבל אם זוכה בה על ידי אחר כגון שאמר זכה בצוואה זו לפלוני כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי לפיכך דבריו קיימין:

גמרא תנו רבנן דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. פי' צוה מה שיעשו בנכסיו לאחר מותו:

שלח רבין משמיה דרבי אבהו וכו' עד ואין שטר לאחר מיתה. פירש דכי אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו הני מילי במצוה ואמר תנו לפלוני כך וכך ולא אמר להן כתובו אבל אם אמר להן כתבו ותנו לו כיון שכתיבה זו לאחר מיתה היא שהרי לא זיכה לו כלום אלא לאחר מיתה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר שאינו עדיין כתוב בחייו אלא לאחר מיתה הוא שנכתב ואין שטר לאחר מיתה שכיון שלא זיכה לו אלא לאחר שיכתוב השטר לאחר מיתה לאחר מיתתו הנכסים ליורשים הן דפקע מהן רשות אביהן ואין לו בהן זכות כדי שיקנה אותן לאחרים:

ורבי יוחנן אמר תבדק. כלומר תבדק צואה זו. מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי יש מי שפירש הכי רואין אם צוה צוואה אחרת אין כותבין את הראשונה שהרי מבוטלת הוא לפי שדייתיקי מבטלת דייתיקי ואם לא צוה צוואה אחרת אחריה אלא זו צוואה גמורה היא ועלה קא סמיך וזה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי שאם צוה צוואה אחרת מאי אריא דאמר כתבו דאיכא למיחש לראשונה בשטר לאחר מיתה אפילו כי לא אמר כתבו נמי דליכא למיחש בה לפטר לאחר מיתה איתה צוואה ראשונה אינה כלום לפי שהאחרונה מבטלת הראשונה ואם כן מה הועיל בכאן חשש שטר לאחר מיתה. ורבינו חננאל ז"ל פירש תיבדק אם מיפה את כחו הוא כותבין ואם לאו אין כותבין וגם זה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי שאין אתה מוצא לזה הפירוש טעם לדרב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. והאי דאמרינן בתר הכי רואין אם מיפה את כחו כותבין טעם אחר הוא ולא שייך בה רב דימי. הילכך הני תרי פירושי לא דייקי גבן והכי אסתבר לן בפירש מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי פי' כלומר צוואת שכיב מרע האחרונה מבטלת את הראשונה ועל זה אמר רבי יוחנן תיבדק שרואין אם כבר קדמה צוואה אחרת קודם זו הצואה אין כאן חשש לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר לפי שיש לנו לומר שזה שאמר כתבו לאו להקנותו בשטר קא מכוין אלא להיות ראיה שזו היא הצוואה האחרונה שאמר כתבו כדי שיראו הזמן הכתוב בה ויתברר שזו היא הצוואה אחרונה ותבטל הראשונה ואם לא מצינו צוואה אחרת קודם לכן כדי שיהא צריך לכתוב זו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר שכיון שאין שם צוואה אחרת כדי שיהא צריך לכתוב את זו לברר שהיא מאוחרת אמאי אמר כתבו הילכך חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וזה הוא פירוש הא דרבי יוחנן ופירוש יפה הוא וההוא דמיפה את כחו טעם אחר היא:

קע. אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אביי אמר בעלמא אימא לך דחייב ושאני הכא דכי מנה לאחר בידך דמי. דההוא ספק גופיה לא קא טעין טענת בריא דאחוהון הוא, אלא חד מן האחים הוא דמודי ליה דאחוהון הוא, וקאמר להו לאחים הבו ליה מנאתא בהדייכו דאחוכון הוא. דכיון דהאי דאתי בטענת בריא לא קא טעין מידי לנפשיה ליכא למימר בכי הא בריא ושמא בריא עדיף, דאמרי ליה זיל לאו בעל דברים דידן את. וכבר אסיקנא בכתובות (יב,ב) דאפילו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור:

קעא. הרי אמרו מת האח הספק יחזרו נכסים שנטל מחלקו של זה שהודה לו למקומן, בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאיליהן מהו. ואנכסים שנטל מחלקו של זה שהודה לו קא מיבעיא לן, היכא דשבחו נכסים ביד הספק מאיליהן ומת, למאן הדר. גופא לא תיבעי לך, דהא קתני יחזרו נכסים למקומן, כי תיבעי לך שבחייהו מאי. ובשבח המגיע לכתפיים, דאינון ענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף לא תיבעי לך. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי, וכמאן דנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי. ויירשו אחיו עמו, כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפיים. והם ענבים שלא הגיעו להבצר ולהנטל על הכתף דאכ(י)תי צריכי לארעא, מאי. ועלתה בתיקו. והילכך לא יירשו אחיו עמו, דקימא לן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וקרקע בחזקת בעליה קיימת. ועוד דכיון דפירי בארעא דהאי אחא קיימי בחזקתיה קיימי, ואחין דאתו לאפוקי מיניהו עלייהו רמיא לאיתויי ראיה. ועוד דכיון דבריא לן דאית ליה להאי אחא זכותא בהאי שבחא וספיקא גבי אחין קאי, הוה ליה איהו ודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומדלא קא מיבעיא ליה בשבח ששבחו נכסים מאיליהן שמע מינה דשבחא דאתי מחמת הוצאה פשיטא ליה דאפי' אין מגיע לכתפיים כמאן דנפלו ליה נכסים ממקום אחר דמי:

י. מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו הרי זה אינה כלום זיכה בה לאחד בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קימין. מאי דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות לאחר מיתה. ובצוואת שכיב מרע קאי. ומה טעם אינה כלום, שאני אומר כתובה היתה ונמלך עליה שלא ליתנה. והאי מתני' לא מיתוקמא אלא בשטר שאין בו קנין, דלא קני עד דמטי שטרא לידיה, לא שנא כתב הנותן בכתב ידו ולא שנא אמר לעדים כתבו ותנו מנה לפלוני. ולא מיבעיא במתנת בריא, אי נמי במתנת שכיב מרע במקצת דלא קני באמירה בעלמא אלא בחד מאנפי הקנאות, והכא ליכא אלא שטרא, וכיון דלא מטא שטרא לידיה דמקבל מחיי נותן לא קני, אלא אפי' בכותב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, הכא לא קני, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכיון דלא מטא שטרא לידיה מחיים לא קנה.

ודוקא כשאין מיפה את כחו, אי נמי במיפה את כחו וליתינהו לעידי חתימה דלישילינהו, ואמטול הכי קא פסיק ותני אינה כלום, אלא היכא דזיכה בה ע"י אחר כגון דמסריה לשטרא לאחד וא"ל זכי ביה לפלניא, דכה"ג דבריו קיימין, דמכי זכה ביה ההוא אחד למריה כיון דמטא שטרא לידא דמקבל מתנה דמי, דקימא לן זכין לאדם שלא בפניו. אבל במיפה כוחו, היכא דאיתינהו לעידי חתימה דלישיילינהו, משיילינן להו אי פקיד קמייהו על תנאי ואי לא, אי אמרי על תנאי אמרינן ליה למקבל קיים תנאיך וקום בנכסייך, ואי אמרי שלא על תנאי יהבינן ליה לשטרא למקבל ומוקמינן ליה בנכסיה.

והאי דאצטריך לאשמועינן בין מן היורשין בין שלא מן היורשין, הא קמ"ל דזכייה מהנייא אפילו באחר דלא יורש, דמתנה היא ומהניא בין ביורש בין במי שאינו יורש (דמתנה).

אבל בשטר שיש בו קנין איכא לפלוגי, דאי כותב כל נכסיו הוא דסתמיה מחמת מיתה, ואין צריך לומר במצוה מחמת מיתה בפירוש דיכלי לאקנויי באמירה בעלמא, כי קנו מידו נמי כל שכן דחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, וכל היכא דלא מטא שטרא לידיה מחיים ולא זכי ליה על ידי אחר לא קני אלא היכא דגלי אדעתיה דמיפה את כחו הוה כדבעינן למימר קמן. ואי מתנת שכיב מרע במקצת היא, אי נמי מתנת בריא דבעו קנין ומכי קנו מיניה קנה ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה, בהא כיון דלא נפיק שטרא אלא מתותי ידיה דנותן חיישינן דילמא כי קנו מיניה על תנאי הוא דקנו מיניה ואכתי לא איקיים תנאיה. הילכך אי איתנהו לסהדי דחתימי אשטרא משיילינן להו, אי מסהדי דכי קנו מיניה סתמא הוא דקנו מיניה ולא אתני מידי דלא כתיב ביה בשטרא קני דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ושטרא לראיה בעלמא הוא, לא יהא אלא שזיכה בה על ידי אחר הא אמרינן דבריו קימין. ואי ליתנהו לסהדי דשטרא דלישיילינהו, אי נמי אייתינהו ולא דכירי אי קנו מיניה על תנאי ואי לא, חיישינן דילמא על תנאי הוא דקנו מיניה ולא איקיים תנאיה ולא קני.

ואפילו היכא דכתיב ביה הנפק נמי לא קני. ולא דמי לסימפון היוצא מתחת ידי מלוה, דקימא לן אם יש עליו עידי קיום כשר, כדאיתיה בסוף פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ כא,א) דשאני התם דשטר חוב לפירעון קאי ואמטול הכי חיישינן ליה, אבל הכא אימור כתב ליתן על תנאי ולא נתקיים התנאי הוה. ואי משום דחתימי עליה סהדי בלא תנאי לאו ראיה היא, דכיון דקימא לן דעדים שאמרו תנאי היו דברינו כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דלאו עולה הוא, מסתמא נמי כי נפיק שטרא מתחת יד נותן ואמר על תנאי הוה מהימן. וכיון דאילו הוה איתיה לנותן מחיים והוה טעין דעל תנאי קנו מיניה וכתביה ולא איקיים תנאיה הוה מהימן מגו דאי בעי קלייה, כי מית נמי טענינן להו ליתמי מאי דהוה יכיל אבוהון למטען. ולא דמי לסימפון שיש עליו עדים וקיום דאי לאו דפרע שטרא לא הוה מקיים ליה לסימפון.

והני מילי בשטרא דאשתכח ברשותיה דנותן, דאיכא טעמא דטענינן להו ליתמי מאי דהוה יכיל אבוהון למטען. ועוד מדאשתכח ברשותיה מוכחא מילתא דכתב ליתן ולא נתן הוה אי נמי על תנאי הוה. אבל המוצא שטר מתנה בשוק, אי אית ביה קנין אי נמי כתוב ביה הנפק, יחזירנו לבעלים, דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן (ב"מ טז,ב) לא יחזיר אלא בשטרי הודאות והלואות דאיכא למיחש לפירעון ולקנוניא, אבל בשטרי מכר ומתנה דלאו בני פירעון נינהו מודי.

וכי תימא וממאי דאלו איתיה לנותן ואמר על תנאי יהבתה נהליה ולא איקיים תנאיה דמהימן מגו דאי בעי קלייה, אימור דשמעינן הכי גבי טענת פירעון, דשטרא לפירעון קאי, אבל גבי תנאי דקא עקר ליה לשטרא לא שמעינן. שתי תשובות בדבר, חדא דכיון דמשום מיגו דאי בעי קלייה הוא דמהימן, מה לי גבי טענת פירעון מה לי גבי שטר טענתא דעקרן ליה לשטרא, אטו אלו קלייה מי לא הוה מיעקר שטרא לגמרי. ועוד הא גבי עדים שאמרו תנאי היו דברינו דכי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיגו דאי בעי אמר תנאי היו דברינו מהימני, וכל שכן הכא דאי בעי קלייה:

קעב. הרי אמרו מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום ת"ר איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. כלומר שצוה בה מה יעשה בנכסיו לאחר מותו. ובמתנת שכיב מרע קאי כדברירנא במתני'. מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אלא מעתה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מחיים לא הויא מתנה. אמר אביי הכי קתני איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. דלא קני קנין גמור אלא לאחר מיתה, דאע"ג דקני גופא מהיום, לית ליה רשותא לאשתמושי ולא למשלט בגופה ולא בפירא אלא לאחר מיתה:

קעג. שלח רבין משמא דר' אבהו היו יודעין ששלח רבי אליעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. כלומר ואין שטר קונה לאחר מיתה, דהא נפלו להו נכסי קמי יתמי מקמי הכין. ורבי יוחנן אמר תבדק מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם במיפה את כחו כותבין ונותנין ואם לאו אין כותבין ונותנין. מדקמיבעיא לן מאי תיבדק ואמרי' עלה כי אתא רב דימי אמר, ולא קאמרינן כי הא דכי אתא רב דימי אמר, שמע מינה דרב דימי גופיה לפרושי מימריה דרבי יוחנן קאתי, וכוליה מימריה דרב דימי כי אצטריך לפרושי מימריה דרבי יוחנן אצטריך, והאי דקאמר רב דימי שכיב מרע שאמר כו' לאו מילתא באנפי נפשה קאמר אלא דוקיא דקא דייק מרישא דמילתיה קאמר. והכי קאמר, דייתיקי אחרונה מבטלת דייתיקי שלפניה, דמתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו אי נמי במצוה מחמת מיתה קמיתא ובתריתא בתריתא זכיא. לפיכך שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם במיפה כחו נתכוון כותבין ונותנין, כלומר דאי אתברר דכתב דייתקי אחריתי בכל נכסיו לאחרינא מקמי הכין מוכחא מילתא דלא אמר להו דלכתבוה להאי בתריתא אלא ליפות את כחה כדי שיתברר מתוך הזמן הכתוב בה שהיא אחרונה ותבטל הראשונה. ואם לאו אין כותבין ונותנין, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.

וקימא לן כרבי יוחנן, ואליבא דרב דימי. והני מילי היכא דלא גלי אדעתיה דליפות כחו קא מכוין, כגון דאמר כתבו ותנו סתמא, אבל היכא דגלי אדעתא דליפות כחו הוא דקאמר, כגון דקאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, אע"ג דלא כתב דייתיקי אחריתי לאחרינא מקמי הכין נמי כותבין ונותנין כדבעינן למימר קמן, ובהא לא איירי רב דימי הכא כלל. והיכא דאין מיפה את כחו כלל נמי לא אמרן דלא קנה אלא היכא דמת מקמי דמטי שטרא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטא שטרא לידי[ה] מחיי נותן קנה. חדא דהא מת קתני, דמשמע דוקא מת דאין שטר לאחר מיתה, הא מחיים כותבין ונותנין. ועוד מדקא נקיט טעמא משום דאין שטר לאחר מיתה, הא מחיים כותבין ונותנין. ועוד מדקא נקיט טעמא משום דאין שטר לאחר מיתה, שמע מינה דוקא מת דאיתיה להאי טעמא הא מחיים דליתיה להאי טעמא כותבין ונותנין. ועוד דבהדיא גרסינן בגיטין בפרקא קמא (ט,א) ת"ר בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים [וכו'] ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה, ופריך כי קתני מילתא דליתא בשטרות מילתא דאיתא בשטרות לא קתני, דשלח רבין משמא דרבי אבהו הוו יודעין ששלח רבי אליעזר לגולה משום רבנו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, דשמעת מינה דהאי דינא דשכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת כדינא דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דמי. כי היכי דגבי גיטי נשים ושחרורי עבדים לאחר מיתה הוא דאין נותנין הא מחיים נותנין כדקתני בהדיא ומת לא יתנו לאחר מיתה הא מחיים נותנין. וכל שכן דבהדיא דייקינן לה התם הכי בסוף ההיא פירקא (שם יג,ב) אפיסקא דההיא מתני' (הם) הכי נמי גבי שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת דקאמרינן אין כותבין ונותנין דוקא לאחר מיתה אבל מחיים כותבין ונותנין.

ותנן נמי (ב"מ יח,א) מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. טעמא דנמלך עליהן, הא אמר תנו נותנין, כדדיקינן מינה בגמרא בהדיא. ואוקימנא התם בשכיב מרע גופיה. וכי תימא דילמא התם במיפה את כחו, לא ס"ד, חדא דהא דומיא דגיטי נשים ושחרורי עבדים קתני, דלא קני עד דמטי שטרא לידיה, (ודוקא) [ודיקא] נמי דקתני שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. ועוד דמתני' דמי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו נמי הכי דיקא, דקתני סופא זכה בה לאחר בין מן היורשין בין מי שאינו מן היורשין דבריו קיימין, דכמאן דמטיא לידא דמקבל מתנה גופיה דמי, ואמאי, לימא אין שטר לאחר מיתה. וכי תימא הכא נמי במיפה את כחו, אי הכי רישא דלא זיכה אמאי אינה כלום, ליקני בהו אפומא דעידי השטר ולהדריה לשטרא אפומיהו. וכי תימא דליתינהו לסהדי, אי הכי רישא דלא זיכה אמאי אינה כלום, ליקני בהו אפומא דעידי השטר ולהדריה לשטרא אפומיהו. וכי תימא דליתינהו לסהדי, אי הכי אדמיפלגי בין זיכה ללא זיכה הוה ליה לפלוגיה בין היכא דאיתינהו להיכא דליתינהו לסהדי. ועוד אמאי פסיק ותאני אינה כלום, ליתני תתקיים בחותמיה, דמשילינן להו לסהדי אי סתמא יהיב ואי על תנאי יהיב, כדאמרי' בסוף פ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ כא,א) גבי סמפון היוצא מתחת ידי לוה יתקיים בחותמיו דמשילינן לסהדי אי פריע אי לא פריע. אלא מדפסיק ותני הרי זו אינה כלום שמע מינה דלאו במיפה את כחו קאי, ואפי"ה היכא דזכה בה דבריו קימין כמאן דמטי שטרא לידיה דמקבל גופיה, וכ"ש היכא דמטי לידיה.

וכי תימא ואי לא גמר להקנותו אלא בשטר אפי' כתבי ויהבי ליה מחיים נמי לא ליקני, דמנא מטלטלא הוא ומטלטלי לא מיקנו בשטרא כדאיתא בהדיא בפירקא קמא דקידושין. לא תיקשי לך, דהיכא דמטי שטרא לידיה מחיים, כי קאני לאו בשטרא קא קני, אלא בתקנתא דרבנן דתקינו ליה למקני באמירה בעלמא הוא דקני. דאע"ג דלא גמר להקנותו אלא בשטר, לאו למעקרה לתקנתא דרבנן לגמרי קא מיכוין דלא ליקני באמירה כל עיקר אלא בשטרא לחודיה, דהא לא איפשר למקני בשטרא בלא אמירה לגלויי דעתיה דניחא ליה דליקני, ואי לאו דאמר כתבו ותנו מאן הוה כתיב ליה שטרא, אלא גרועיה גרעיה לקנינא דאמירה במקצת דלא תקני אלא בהדי שטרא, דאשתכח דכי קני באמירה הוא דקני בתקנתא דרבנן ושטר כתנאה בעלמא דמי, כמאן דאתני דלא ליקני עד דמטי שטרא לידיה, דכיון דלא גמר להקנותו אלא בשטר שוייה לשטרא כחד מאנפי הקנאות דלא קני עד דגמר ההוא מעשה דקני בגויה.

הילכך אי מטי שטרא לידיה דמקבל מחיי נותן, אהני למקני לאחר מיתה דומיא דאמירה גרידתא, דהא כי קני מכח אמירה גרידתא הוא דקני, והאי שטרא לאו לאלומיה לקנינו אהני אלא למגרעיה לקנינו הוא דאהני, דאי לא מטי שטרא לידיה מחיי נותן אע"ג דמטי לידיה לאחר מיתה לא קני, דהא לא ניחא ליה דליקני אלא לבתר דמטי שטרא לידיה וכבר חיילא אממונא ירושה דאורייתא לאחר מיתה מקמי דלימטי שטרא לידיה.

והא מילתא לא משכחת לה אלא במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, דכיון דקני באמירה וקאמר כתבו חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל מתנת שכיב מרע במקצת היכא דלא הוי מצוה מחמת מיתה הא קי"ל דבעייא קנין, והכא כיון דמנה קא מקני ליה, אע"ג דקנו מיניה נמי לא קני עד דמקני ליה אגב ארעא, דקי"ל אין מטבע נקנה בחליפין. אבל (איכא) [היכא] דלא אקני ליה אגב ארעא, לא שנא אמר תנו ולא שנא אמר כתבו ולא שנא אמר כתבו ותנו, לא שנא כתבו ונתנו מחיים ולא שנא לאחר מיתה, לא קני. אבל ודאי אי קנו מיניה אגב ארעא ואמר כתבו ותנו מנה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, וכיון דאקנייה אגב ארעא וקאמר כתבו שמע מינה דלא גמר להקנותו אלא בשטר. ודוקא דלא אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה כדבעינן למימר קמן.

והשתא דאמרת דאפילו במצוה מחמת מיתה כי אמרינן אין כותבין ונותנין לאחר מיתה אבל מחיים כותבין ונותנין, ההוא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב,ב) מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, על כרחיך ההיא נמי כשמת הנותן קודם מסירת השטר עסקינן, דאי מחיים הא אמרת כותבין ונותנין. דיקא נמי מדקא נקיט טעמא נמי התם משום דאין שטר לאחר מיתה.

וכי תימא מאי שנא הכא דקפיד לאשמועינן דבשמת קאי, ומאי שנא התם דלא קא קפיד לאשמועינן דבשמת קאי. התם דנקט מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין, דמשמע דכתיבא וקיימא, מסתמא לאחר מיתה משמע, דסתם מתנת שכיב מרע לא מיכתבא אלא לאחר מיתה, דהא צריך למכתב בה ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה, דאי לא כתיב בה הכי צריך מקבל מתנה לאייתויי סהדי דמגו מרעיה איפטר, ואי לא חיישינן דילמא עמד בנתיים ואיבטילא ליה מתנתיה. ואלו הכא לא קא מיירי במתנת שכיב מרע דבעינא וקיימא כי אורחא, אלא דינא דשכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני קמ"ל אם כותבין ונותנין ואם לאו, וכיון דבהא קא מיירי על כרחיך אצטריך לאשמועינן דכי קאמר אין כותבין ונותנין לאחר מיתה קאמר אבל מחיים כותבין ונותנין. ואע"ג דצריך למכתב בה מגו מרעיה אתפטר לבית עולמיא, ההוא לרוחא דמילתא הוא דצריך למכתב בה הכי, דלא ליצטריך מקבל מתנה לאיתויי סהדי דלא עמד בנתיים. מיהו אי קא ניחא ליה למקבל מתנה למיכתב ליה שטרא מחיים, כתבינן ביה כד קציר ורמי בערסיה ולא כתבינן ביה מגו מרעיה איתפטר לבית עולמיה, ולכי מתפטר נותן לבית עולמיה צריך מקבל מתנה לאייתויי סהדיה דמיגו מרעיה אתפטר.

ומסתברא דכי כתבו ונתנו לאחר מיתה ואין שם עדים שאמר להם כתבו ותנו, הרי השטר כשר. דדייקינן טעמא דאמר כתבו ותנו, הא לא אמר כתבו ותנו כותבין ונותנין ואפילו לאחר מיתה, דכיון דלא אמר כתבו הרי לא נתכוון להקנותו בשטר אלא באמירה בעלמא, ושטרא דכתבין סהדי לאחר מיתה לאו למקנא ביה קא כתבי ליה אלא לראיה בעלמא קא כתבי ליה. והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דכל היכא דכותבין לאחר מיתה ולא כלום הוא, הכא אמאי אין כותבין, ומאי פסידא אית להו ליורשין בהכי. אלא לאו משום היכא דכתבין לאחר מיתה איכא למימר דכי כתבי בדין כתבי ועל היורשין להביא ראיה דאמר מיתנא לסהדי כתובו כי היכי לבטוליה לשטרא. ועוד דאי אמרת דאע"ג דלא אמר להו כתובו נמי לית להו למכתב לאחר מיתה אם כן מתנת שכיב מרע דצריך למיכתב מגו מרעיה איתפטר לבית עולמיה היכי משכחת לה. אלא ודאי שמע מינה דכל היכא דלא אמר כתובו אי נמי אמר כתובו במיפה כחו כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה:

קעד. מתיב רבי אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין. בריא הוא דלא מיקני באמירה, הא שכיב מרע מיקני באמירה, במצוה מחמת מיתה אי נמי במחלק כל נכסיו, כותבין ונותנין. אפילו לאחר מיתה. הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה את כחו. וצריכינן לברורי דהאי תיובתא דרבי אבא בר ממל לאו לטעמיה דרבי אלעזר דאמר אין כותבין ונתנין בלחוד הוא, אלא לרבי יוחנן נמי קא מותיב. וכי תימא אי לרבי יוחנן דאמר תיבדק מאי תיובתא, דילמא דבריא הוא דאין כותבין כלל, הא דשכיב מרע תיבדק, דזימנין כותבין וזימנין אין כותבין, הכי קא מותיב, אי ס"ד בשכיב מרע נמי איכא אנפא דאין כותבין ונותנין, אדאשמעינן בבריא דלא מיקני באמירה, בשכיב מרע גופיה הוה ליה לפלוגי, ומאי איריא דנקט בריא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה, במיפה את כחו, ובריא הוא דאין כותבין הא שכיב מרע כותבין ונותנין. והאי פירוקא לא שייך אלא לטעמיה דרבי יוחנן דאמר תיבדק וסבירא ליה דכל היכא דאיכא למימר דליפות כחו הוא דאיכוון כותבין ונותנין, דאי לרבי אלעזר לא שנא הכי ולא שנא הכי חיישינן, דאי סלקא דעתך מודי רבי אלעזר במיפה את כחו, אם כן הא דגרסינן לקמן (בסמוך) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב,א) במיפה את כחו וקאמר הלכה מכלל דפליגי, ש"מ ר' אלעזר אפילו במיפה את כחו פליג, והא אמרת מודה רבי אלעזר במיפה את כחו. אלא ודאי אפילו .דח במיפה את כחו פליגי, וכי קא מפריק לה במיפה את כחו אליבא דר"י בלחוד קא מפריק.

ואם תמצי לומר דכי קא מפריק לה במיפה את כחו אפי' לר"א קא מפריק, דהיכא דמיפה את כחו אפילו רבי אלעזר מודי דכותבין ונותנין, דעד כאן לא פליג רבי אלעזר אדר' יוחנן דאמר תיבדק אלא היכא דלא גלי אדעתיה בהדיא דליפות כחו הוא דאיכוון, דאע"ג דאתברר דכתב מעיקרא דיתיקי אחריתי לאחרינא לא אמרינן דכי אמר ליה לשני כתובו ליפות כחו הוא דאכוון, דאיכא למימר ליפות את כחו ואיכא למימר לא גמר להקנותו אלא בשטר ויד בעל השטר על התחתונה. ורבי יוחנן אמר כיון דכתב מעיקרא דיתיקי אחריתי לאחרינא מוכחא מילתא דכי אמר גבי שני כתבו ליפות כחו הוא דאכוון וכמאן דגלי אדעתיה דליפות כחו הוא דכתב ליה, אפילו רבי אלעזר מודי דכותבין ונותנין. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא במיפה את כחו, דשמעת מינה דאפילו במיפה את כחו פליגי, דילמא רבי אבא בר ממל ורב יאודה אמר שמואל פליגי בהא מילתא. רבי אבא בר ממל סבר במיפה את כחו כולי עלמא לא פליגי, ורב יהודה אמר שמואל סבר אפילו במיפה את כחו נמי (כי) פליגי. היכי דמי מיפה את כחו, דאמר להו לסהדי אף כתובו וחתומו והבו ליה דגלי אדעתיה דלא בשטרא קא מיכוון לאקנויי ליה, דאם כן מאי אף כתובו דקאמר דמשמע מילתא יתירתא. אלא ודאי כי קא מיכוון לאקנויי ליה באמירה קא מיכוון, והדר אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, כמאן דאמר עיבידו ליה מילתא יתירתא דלא הוה צריך לה, וליפות כחו הוא דקאמר.

ולא תימא דוקא היכא דלא אתברר אי כתב דיתיקי אחריתי לאחרינא מקמי הכין ואי לא דאיכא למימר דילמא מעיקרא כתב דיתיקי אחריתי לאחרינא בכולהו נכסי והשתא קא בעי למיתני מיניהו מקצת להאי בתרא במצוה מחמת מיתה, ואמטול הכי קאמר להו דלכתבוה להאי בתריתא כי היכי לברורי דבתריתא היא ותיבטל קמיתא כדרב דימי, אלא אפילו היכא דאסהידו סהדי דהוו שכיחי גביה מכי אתמרע ועד דפקיד למכתבה להא מתנתא, ואסהידו דלא פקיד תפקדתא אחריני מכי אתמרע ועד השתא, כיון דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, על כרחיך הא גלי אדעתיה דלאו בהאי שטרא קא מיכוין לאקנויי ליה, דאם כן מאי אף כתובו דקאמר, אלא ליפות כחו הוא דקא מיכוון דלכתבוה לתפקדתיה דלא לנשייוה ולראיה בעלמא קא מיכוון, ואמטול הכי כותבין ונותנין.

והני מילי במצוה מחמת מיתה, אי נמי בכותב כל נכסיו. אבל מתנת שכיב מרע במקצת היכא דלא פקיד מחמת מיתה, והוא הדין למתנת בריא, לא שנא אמר כתובו ותנו מנה לפלוני ולא שנא אמר תנו ולא אמר כתובו, לא שנא מחיים ולא שנא לאחר מיתה, אין כותבין ונותנין, דלא קני אלא במשיכה, אי נמי אגב ארעא. והא דתניא בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, לא למימרא דמחיים כותבין ונותנין, דהא בריא הוא ולא קני באמירה ולא בכתיבה כי האי גוונא, אלא רבותא קמ"ל, דלא מיבעיא מחיים דלא דהא לא מקני באמירה, ועוד דמטלטלי נינהו ולא מיקנו בשטרא, אלא אפילו מת נמי, סד"א כיון דאמר כתובו גלי אדעתיה דבדעת שלימה קא מפקיד ומצוה לקיים דברי המת, אין כותבין ונותנין, דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה לממונא בידא דשליש.

והני מילי היכא דאמר כתובו ותנו מנה לפלוני, אבל אמר כתבו ותנו שדה פלונית לפלוני, אפילו בבריא נמי איכא לפלוגי, דאי מחיים כותבין ונותנין, והוא דלא הדר ביה נותן מקמי דמטי שטרא לידיה דמקבל, והוא דאמר להו נמי תיבו בשוקי ובבריתא וכתובו ליה. אבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין ולא תימא הכא חיישינן שמא לא נתכוון להקנותו אלא בשטר, אלא אימא ודאי לא נתכוון להקנותו אלא בשטר דאי לא קני ליה בשטרא במאי (בו) אקני ליה, וכיון דמית מקמי דמטי שטרא לידא דמקבל לא קני דאין שטר לאחר מיתה. ואע"ג דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה נמי אין כותבין ונותנין לאחר מיתה, דכי מהני האי לישנא גבי שכיב מרע דמקני באמירה, וכי אמר אף כתובו משמע דמילתא יתירתא קאמר ליה, אבל בריא דלא מצי לאקנויי באמירה אע"ג דאמר אף כתובו וחתומו נמי על כרחיך לאו למילתא יתירתא איכוון אלא לאקנויי ליה בהאי שטרא הוא דאיכוון דאי לא במאי (בו) אקני ליה.

והשתא דאתית להכי איכא למימר דבריתא דקתני בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין, אפי' תימא דתרתי אתא לאשמועינן, בריא הוא דאין כותבין ונותנין אפי' במיפה את כחו, הא שכיב מרע כותבין ונותנין במיפה את כחו. ואפילו בריא לאחר מיתה הוא דאין כותבין ונותנין, הא מחיים כותבין ונותנין. ומשכחת לה במקרקעי, ומאי מנה, קרקע שוה מנה.

וה"מ דלא קני מיניה, אבל ודאי אי קנו מיניה מקמי הכין ואמר להו כתובו, לא שנא אמר כתובו סתמא ולא שנא אמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה, דכיון דקנו מיניה מעיקרא קני, וכי אמר להו כתובו ודאי ליפות את כחו הוא דאיכוון. ולא אמרינן בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דאפילו בשכיב מרע דמקני באמירה בעלמא היכא דמוכחא דמילתא דליפות כחו הוא דאיכוון, כגון דכתב מעיקרא דיתיקי אחריתי לאיניש אחרינא קאמר רבי יוחנן כותבין ונותנין, וכל שכן בבריא דאיכא [למימר] דליפות כחו הוא דאיכוון, דאי מצריך ויזיף זוזיה בתר הכי מאחרינא בשטרא אי נמי מקביל עילויה אחריות לאיניש אחרינא, אהני ליה להאי מקבל מתנה למכתב ליה שטרא לברורי דהיא ניהי קמיתא, דכי נפקי תרי שטרי קמא ובתרא קמא זכי. תדע דהא גבי האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, ואמאי, לימא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכל כמה דלא מטי שטרא לידיה יכול לחזור בין בשטר בין בשדה. אלא לאו ש"מ דגבי בריא, כיוון דאהניא ליה כתיבת השטר לדין קדימה לא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, אלא ודאי ליפות כחו הוא דאיכוון. ועוד דשאני דינא דשכיב מרע מדינא דבריא בהאי עניינא, דאלו שכיב מרע כיון דלא אקני ליה אלא באמירה ובשטרא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, והאי דאקני ליה באמירה משום דלא איפשר לאקנויי בשטר ולא באנפא אחרינא אלא על ידי אמירה, אבל בבריא דלא מקני דרך מתנה באמירה גרידתא כי קנו מיניה והדר אמר כתובו ליכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דאם כן (לימא) [למה] ליה למקנא מיניה ליקני ליה בשטרא גרידא. אלא לאו שמע מינה דמכי קנו מיניה גמר ואקני ליה ושטר לראיה בעלמא הוא דאצטריך ליה:

(נג) כי תבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים מאי תיקו פי' וכל תיקו דממונא הוה קולא גבי נתבע וה"נ מאן דשקיל גוף השדה הוא זוכה גם בשבח שעליו:

(נד) אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתיב בה מהיום ולאחר מיתה ראיתי כתוב הקש' רבי' תם זצוק"ל והא לא דמיא האי מתנת בריא למתנת ש"מ דש"מ יכול לחזור בו קודם שימות והבריא אינו יכול לחזור במתנתו ועוד דלפי האי פירושא קשיא בסוף פ"ק דב"מ ממתני' לבריית' דתנא התם מצא גטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן וקא דייק עלה בגמרא טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין. ורמינהו מצא דייתיקי ומתנות אע"פ ששניהם מודים ה"ז לא יחזור לא לזה ולא לזה ומתרץ מתני' בש"מ וברייתא בבריא ותמי' רבי' תם אכתי תיקשי התם ממתנות למתנות דתירוצא דהתם לא קאי אלא אדייתיקאות לפיכך פירש ר"ת דכל היכא דכתב מהיום ולאח' מית' משמע מהיום תתחיל לקנות ולא תגמור המתנה אלא לאחר מיתה והשתא קאי האי פירוש' דהכא שפיר אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קני' אלא לאחר מיתה וגם יכול לחזור בו כל שכתוב בה מהיו' ולאחר מיתה אבל בריית' דאוקמינ' התם בברי' יש לפרש דבשטר מתנ' שאין כתו' בו מהיום ולאחר מיתה מיירי. דכה"ג בריא לא מצי למיהדר בי'. והא דאמרי' לקמן הכותב נכסי' לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מית' ומפרש בגמרא דגופ' קני מהיום ופירא לאחר מיתה היינו כשלא חזר אבל אי בעי למיהדר בי' ודאי מצי מהדר בי'. ואינם נ"ל דבריו כלל לעקור יסודו' עולם משום פירכי דמיפרקי שפיר וקורא אני עליו הבל הבלים אמר קהלת דבכולה תלמוד' קיי"ל דכל האומר מהיום או מעכשיו קנה למפרע ואי בעי למיהדר בי' קודם שימות אינו יכול בין לגבי גט בין לגבי קידושין אי אמר מהיום ולאחר שלשי' יום לא מצי' הדרא בי' וכן לגבי מתנה. ולקמן נמי תנן האב אינו יכול לימכר מפני שהן כתובין לבן והרי כשמוכרן לאחר חוזר בו ממתנ' [ברי' ואפ"ה] תני בי' אינו יכול למכור אלמ' לא מצי הדר בי' והאי דקאמרי' איזו הוא מתנת ברי' שהיא כמתנ' ש"מ כבר פי' דלא קני' אלא לאחר מית' דאלמ' דלא מדמי לה למתנ' ש"מ אלא בהא מילת' בלחוד אבל לענין מיהדר בי' האי כי דיני' והאי כי דיני' ומאי דקשי' לי בשנים אוחזין כבר פירש' התם המור' שפיר ולא קשי' ולא מידי הילכך אין צורך לעקור הלכ' קבוע' ולהעמיד' ללמה ולא כלום:

שבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך. פירוש שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר אבל ליכא לפרושי שבח שעשה בעמל כתפיו דאם כן היה לו לומר כי תיבעי לך בשבח ששבחו נכסים מאליהם ולמה ליה לשנויי לישנא ומשום הכי אמר כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים דבשבח ששבחו נכסים מאליהם ולא גרסינן כי תבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים כו' שאין לו צורך כלל שכבר הקדים ואמר דעיקר בעיא בשבח ששבחו נכסים מאליהם היא ובפירות שאינם עומדים ליתלש. הר"ן ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: בעידנא הא דתנן יחזרו נכסים למקומן אם השביחו הנכסים שנטל מחלק זה האח שהודה לו שהוא אחיו מאיליהן מהו שירשו אחיו עמהם באותו השבח. ששבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך שכיון שאין צריכים לקרקע כתלוש דמי ורוצה לומר כנכסיו שנפלו ממקום אחר וירשו אחיו עמו. כי תיבעי לך שבח שאין מגיע לכתפים שהם עדיין צריכים לקרקע כקרקע דמי וכשם שחוזר הקרקע (שאין) אצל האח שהודה לו לבדו שהוא אחיו שהרי ממנו נוטל כך חוזר השבח לפי שהנכסים הם שהשביחו ואין לאחיו חלק בו או דילמא הקרקע בלבד הוא שחוזר למקומו אבל השבח כנכסים שקנה ממקום אחר דמי ויש לאחים חלק בו תיקו. עד כאן. וכבר האריכו בזה התוספות פרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ב ע"ב) עיין שם.

כתוב במפרש לא נודע שמו בעידנא שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו. פירוש שזה היורשו השביח ביד אותו האח המסופק ועכשיו שמת וחוזרים הנכסים למקומן כו' תיקו. ומסתברא לי דהאי לית ליה חזית (הורה) אחים הילכך הוי ממון המוטל בספק וחולקים ונוטל האי דאמר לא ידענא רביע בשבח. ושוב נתיישבתי בדבר וחזיתי דאפשר נמי לומר כיון דארעא בחזקת אותו האח שבח נמי דבגוה דארעא לא מפקינן ליה מרשותיה. עד כאן לשונו.

מתניתין: מי שמת ונמצאת דייתיקי. פירוש צוואת שכיב מרע קשורה על ירכו הרי זו אינה כלום. פירוש שכיון שלא צוה בפיו וגם לא צוה בשעת מיתתו שיעשו מה שבאותה דייתיקי ודייתיקי זו אינה הקנאה בחיים בקנין כדי שנאמר שעבודי שעבד נפשיה משעת הקנין לפיכך אינה כלום שיש לומר כתבה לצוות בה ואחר כך חזר בו ולא רצה ליתנה ולא לצוות בה. אבל אם זכה בה על ידי אחר כגון שאמר לאחר זכה בזו הצוואה לפלוני זכה בה אותו פלוני וכאלו צוה בפיו מה שכתוב בה דמי ולפיכך דבריו קיימים. הרא"ם ז"ל.

גמרא: דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. פירש רשב"ם ז"ל דלישנא דדייתיקי קמפרש דהכי פירושו דא תהא למיקם ולהיות לאחר מיתה אבל אין לשון זה כתוב בשטר. ומתנה היא כל שכתוב בה מהיום לאחר מיתה שאלו לא כתב בה מהיום לא מהניא דאין מתנת בריא לאחר מיתה. ואחרים פירשו שלשון זה כתוב בשטר הצוואה דומיא דמתנה שמפרש מה שכתוב בה וסימנא דחיי בעלמא והכי מוכח בתוספתא דתניא התם אי זו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות ואם מתי יתנו לפלוני אלמא משמע דלישנא דחיי הוא וסימנא בעלמא דומיא דמאי דאמרינן בפרק מי שמת מההיא דאמר לחיים סימנא דחיים קאמר. הר"נ ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל עיין בחידושיו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: דא תהא למיקם ולהיות. פירוש צוה מה שיעשה בנכסיו לאחר מיתה. עד כאן.
שכיב מרע שכתב כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבים ונותנים אבל אמר תנו ולא אמר כתבו נותנים אף על גב דליכא אלא דבורא בעלמא בלא קנין מהני משום מצוה לקיים דברי המת דשייך אפילו בבריא כדמוכח בסוף פרק קמא דגיטין ובסוף פרק האשה בכתובות. תוספי הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו: ושכיב מרע שאם אמר כתבו ותני כו'. פירוש דכי אמרינן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו הני מילי כשצוה ואמר תנו לפלוני כך וכך ולא אמר להם כתבו אבל אם אמר כתבו ותנו לו כיון שכתיבה זו לאחר מיתה היא שהרי לא זיכה לו כלום אלא לאחר מיתה חיישינן שמא לא גמר להקנותו בצוואתו בפיו בלבד שהיא ככתובה וכמסורה מחיים אבל בשטר שאינו עדיין כתוב בחייו אלא לאחר מיתה וכשנכתב ואין שטר לאחר מיתה שכיון שלא זוכה לו כלום (אלא) לאחר שכתב השטר אלא לאחר מיתתו הנכסים ליורשים הן ופקע מהם רשות אביהם אין לו בהם זכות כדי שיקנה אותו לאחר. עד כאן. ועיין במה שכתבתי לעיל בדברי האר"י ז"ל בעל העליות דיבור המתחיל פירשו הגאונים ז"ל דוקא כותב אבל אומר כו'.

רבי יוחנן אמר תבדק קצת. משמע דרבי אלעזר נמי לא איירי אלא שלא במיפה כחו אלמא וכן משמע מההיא דלעיל דרבי יוחנן מודה לרבי אלעזר מדאמר רבי יוחנן הזהרו בה. ואיכא למימר דרבי אלעזר אפילו במיפה כחו קאמר ורבי יוחנן דקאמר הזהרו לאו לגמרי קאמר אלא הכי קאמר יש בענין שאתם צריכים ליזהר בה כגון שלא יפו כחו והכי מוכח לקמן בפרק מי שמת. תוספי הרא"ש ז"ל.

רבי יוחנן אמר תבדק. כלומר תבדק צוואה זו. מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. יש מי שפירש רואין אם צוה צוואה אחרת אחריה אין כותבין שהרי הראשונה מבוטלת היא לפי שדייתיקי מבטלת דייתיקי ואם לא צוה אחריה צוואה אחרת בידוע שצוואה גמורה היא ולא גמר להקנותו בצוואה בשטר תדע שהרי לא צוה צוואה אחרת אלמא זאת הצוואה גמורה היא ועלה קסמיך. וזה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי שאם צוה צוואה אחרת מאי איריא אמר כתבו דאיכא למיחש בה לשטר לאחר מיתה אפילו כי לא אמר כתבו דליכא למיחש בה לשטר לאחר מיתה אותה צוואה הראשונה אינה כלום לפי שאחרונה מבטלת הראשונה ואם כן מה הועיל בכאן חשש לאחר מיתה. ורבינו חננאל פירש תבדק אם מיפה כחו כותבים ואם לאו אין כותבים. וגם זה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי שאי אתה מוצא לזה הפירוש טעם לרב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי והאי דאמרינן בתר הכי רואים אם מיפה כחו כותבים טעם אחר הוא ולא שייך בדרב דימי. הילכך הני תרי פירושי לא דייקי גבן. והכי מסתבר לן בפירושה מאי תיבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי פירוש צוואת שכיב מרע האחרונה מבטלת הראשונה ועל זה אמר רב דימי רבי יוחנן אמר תבדק שרואין אם כבר קדמה לו צוואה אחרת קודם זו הצוואה אין כאן חשש לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא שיש לנו לומר שזה שאמר כתבו לאו להקנותו בשטר קמכוון אלא להיות בידו לראיה שזו הצוואה אחרת קודם לכן בטלה ואם לא כתב דייתיקי קודם לכן הרי אנו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה שכיון שאין שם צוואה אחרת כדי שיהא צריך לכתוב את זו לברר שהיא המאוחרת אמאי אמר כתבו הילכך חוששין לשמא להקנותו בשטר הוא שנתכוון. זה פירוש הא דרבי יוחנן ופירוש יפה הוא והאי דמייפה את כחו טעם אחר הוא. ואסיקנא לבסוף הלכתא כותבים ונותנים והני מילי במייפה את כחו כגון דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה דכיון דמייפה את כחו לא גמר להקנותו בשטר אלא בצוואה בלבד שהיא ככתובה וכמסורה מחיים וזה שאמר כתובו יפוי בעלמא הוא. הרא"ש ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ה"ז אינו כלום שאפי' אם החזיק אחר מותה באותו שטר כו' אבל כח השטר לא עדיף כצוואתו כו' עכ"ל מהכא מוכח דדייתקי שלא נמסרה מחיים אינה כלום ולכאורה הך דדייתקי מבטלת דייתקי כתב וזיכה לזה כו' כמ"ש רשב"ם לקמן הוא סותר את זה דמשמע דדייתקי אם אינה מבטלה מהני בלא מסירה ועיין בזה בתוספות בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ב) בד"ה כתב וזיכה כו' וק"ל:

גמ' בפיסקא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו כו' כצ"ל:

שם כגון דיקלא ואלים כו' נ"ב לעיל בדף קכ"ד:

שם זיכה בה לאחר כו' נ"ב פי' רשב"ם אם זיכה בה לאחר וא"ל זכה מה שכתוב בזה השטר אע"פ שאינה כתובה על שמו שכתוב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה קנה דלא גרע משאר צוואתו שהיא ככתובה וכמסורה והראב"ד פי' זיכה בה לאחר שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש ולא אמרינן כיון שהוא יורשו כאלו לא יצא מתחת ידו כו' ועי' טור חה"מ סימן ר"ן:

ר"ש בד"ה לאחר מחייס כו' ורבותא קתני לאחר כו' נ"ב ולאחר רבותא קתני לשון פי' הרי"ף:

בד"ה ואיזו היא מתנה בבריא שתקנה כצ"ל והס"ד:

גמרא כי תבעי לך כו' דיקלא ואלים כו'. לכאורה אם הנכסים שנטלו הם ג"כ השביחו מאליהם לא תיבעי ליה דודאי אינם נוטלים בחלק של זה כיון דגם להם יש כזה בחלק הספק שהיה ת"י דקי"ל דנגזל נוטל את השבח עי' ב"מ (י"ד ב') ובפרש"י ותוס' שם:

שם ש"מ שאמר כתבו כו' אין כותבין ונותנין כו'. ועי' בפי' הרשב"ם. וה"ה אפי' כתבו מחייו אין נותנין לאחר מיתה עי' שו"ע סי' ר"נ סי"ח:

ר"ש ד"ה ואיזו היא מתנת בריא כו' (בסופו). ואחר מיתה היאך אדם יכול ליתן אחרי שמת ונקבר. מה שהוסיף ונקבר ל"י כוונתו. אולם לשון חכמים הוא כן אין הבעל יורש את אשתו בקבר כו' לעיל (קי"ד ב') הרי מת והרי קברו כו' לקמן (קנ"ג ב') ועי' לקמן (קל"ז) מתנת שכ"מ מאימתי קנה כו'. ועמש"כ לקמן (קמ"ב ב'):

תד"ה כל. והשתא הא דקתני מתנה היינו מהיום כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד"ה לעולם אמרינן. צ״ל אמרי [וכ"ה בדפוס ישן]:

תוס' ד״ה כל. כתוב לאשתי כו'. נ״ב אי ה"ג היה נראה דל״ק. אברא התם נמי גרסינן לארוסתי:

לעולם חייב. דברי ושמא ברי עדיף ושאני הכא דהספק עצמו אינו יודע ואינו יכול לטעון טענת ודאי וספק וספק הוא והלכך אוקי ממונא בחזקת מריה אבל האח טוען בשביל הספק מנה לאחי בידכם הלכך אמרי ליה לאו בעל דברים דידן את: בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך. שנתן זה לספק קרקע ריקנית וטרח בה זה הספק לחרוש ולזרוע והרי היא עתה כשחוזרת לו לנותן מלאה פירות לא תיבעי לך דהא ודאי כולהו חולקים בהאי שבח דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי דהא לא קרינא ביה יחזרו נכסים למקומן שהרי לא נתן לו פירות אלא קרקע ריקנית: ואלים. דלא נשתנה שמו מכבתחלה: ואסקא שרטון. מעצמה שלא זיבלה הספק ולא טרח בכך: מתני' דייתיקי. שטר צוואת שכיב מרע כדדריש ליה בגמרא דא תהא למיקם ולהיות: על יריכו. רבותא נקט דליכא למימר אחר כתב ונתנה לשם כדי לזכות בנכסי המת: הרי זו אינה כלום. שאפי' אם החזיק אחר מיתה באותו השטר אותו שנכתבה לו המתנה לא קני דאע''ג דצוואת שכיב מרע קונה לאחר מיתה הני מילי כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצוואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה: זיכה בה. השכיב מרע: לאחר. מחיים אע''פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו ורבותא קתני לאחר גרסינן בסדר המשנה: דבריו קיימין. אע''ג דאין ראוי ליורשו קני לאחר מיתה בלא קנין דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו: גמ' איזו היא דייתיקי. איזו היא מתנת שכיב מרע שגובה לאחר מיתה אע''ג דלא כתב בה מהיום: דא תהא למיקם ולמיהוי. אחר מיתתי והיינו לשון דייתיקי: ואיזו היא מתנת בריא שתקנה כל שכתוב בה מהיום כו'. דמשמע הכי גופה קנוי לך מהיום ופירי לאחר מיתה אבל אי לא הוה כתב בה מהיום אינו קונה דאין מתנה לאחר מיתה שהרי אין כח לאדם ליתן מקודם לכן דבר שלא יוכל להקנות באותו הזמן שהוא רוצה שתתקיים המתנה ואחר מיתה היאך יכול אדם ליתן אחרי שמת ונקבר: ומתמהינן טעמא דהויא מתנה משום דכתב לאחר מיתה בהדי מהיום אבל אם כתב מהיום גרידא לא הויא מתנתו מתנה והלא קל וחומר הוא דהוי מתנה גמורה מעכשיו שהרי נתן לו גוף ופירות מהיום: דלא קני. פירות אלא לאחר מיתה דומיא דמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפא משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר כדלקמן דייתיקי מבטלת דייתיקי אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות: כתבו ותנו מנה. מנכסי לפלוני ומת השכיב מרע קודם שכתבו ונתנו לו את השטר למקבל מתנה שוב אין כותבין ונותנין לו את המנה: שמא לא גמר כו'. והאי דנקט כתבו ותנו לאו דוקא דהוא הדין אם אמר תנו וכתבו כדמוכח לקמן דלא חשיב ליה מיפה את כחו לקנות בלא שטר עד דאמר להו תנו אף כתבו כדלקמן: אזדהרו בה. שכן הלכה: אצטריך ר' יוחנן לאסהודי עליה דרבי אלעזר. תלמידו שיאמינו בו: אצטריך רבי אלעזר. בתמיה והלא דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין: משום רבינו. רב: ורבי יוחנן אומר תיבדק. לאו לאיפלוגי עליה דרבי אלעזר אתא דהא אסהיד רבי יוחנן עליה דרבי אלעזר כדאמרינן לעיל אלא לפרושי אתא שצריך לבדוק היאך צוה האי שכיב מרע לכתוב שטר זה משום דזמנין דכותבין ונותנין אף לאחר מיתה כגון במיפה שכיב מרע כחו של מקבל מתנה כדמפרש ואזיל דאמר תנו אף כתבו וכו': כי אתא רב דימי אמר. שני דברים והשניה מפרשת להך בדיקה: דייתיקי מבטלת דייתיקי. שכיב מרע שכתב נכסיו לאחד וחזר וכתב לאחר שני קנה ראשון לא קנה שהרי שכיב מרע יכול לחזור במתנתו כדאמרינן בפרק מי שמת וכיון שכתב לשני חזר בו מן הראשון ודוקא בכתיבה בלא זיכוי כדאמרינן לקמן בפרקין דמי שמת פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה רב אמר ראשון קנה כו' אבל גבי מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו ראשון קנה ולא שני: אם כמיפה את כחו כו'. אם כדי ליפות כחו של מקבל מתנה צוה השכיב מרע לכתוב לו את השטר להיות לו לעדות על מתנה זו ולא לעכב המתנה נתכוין דלא יקנה אלא בשטר כותבין ונותנין אפי' לאחר מיתה ולקמן מפרש היכי דמי והיינו תיבדק דלעיל: הא שכיב מרע כותבין ונותנין. דכי היכי דאמרינן גבי צוואת שכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמו משום דלא תטרף דעתו עליו ה''נ אמרינן גבי שטר שלו דיש שטר אפילו לאחר מיתה דכנכתב מחיים דמי: והוא מפרק לה. להך דוקיא במיפה את כחו ומיהו בריא אע''ג שמיפה את כחו כענין זיכוי שכיב מרע דקאמר תנו אף כתבו אפילו הכי אין כותבין ונותנין לאחר מיתה דבבריא אמרינן משום דדבריו אינן ככתובין הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה:

כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. פירש בקונטרס דהוי כמתנת בריא שאין יכול לחזור בה וקשה דתנן בפרק קמא דב''מ (דף יח.) מצא דייתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כו' ודייק בגמרא הא אמר תנו נותנין ומוקי לה בשכיב מרע דליכא למיחש שמא נתנו לאחר דאפי' נתנו לאחר מצי הדר ביה והשתא הא קתני מתנה דהיינו מהיום ולאחר מיתה דהוי כמתנת שכיב מרע דלא קני עד לאחר מיתה ואי אינו יכול לחזור בו אמאי אם אמר תנו נותנין ומפרש רבינו תם מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא יחזור עד לאחר מיתה דמסתמא אם אמר מהיום ולאחר מיתה הוי מהיום קני גופו ולאחר מיתה קני פירות כדמשמע במתני' בסמוך ואע''ג דנקט הכא כלישנא דלקמן מכל מקום לא איירי בחד גוונא וה''נ אשכחנא בפרק כל הגט (גיטין דף כו: ושם ד''ה לכשאכניסנה) אמר ללבלר כתוב לאשתי לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וביבמות פ' ר''ג (דף נב. ושם ד''ה לכשאכניסנה) כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט וצ''ל דבגיטין איירי שכתב זמן שעומד בו וביבמות איירי שכתב זמן שלאחר נשואין אע''פ שהלשון שוה מיהו התם י''ל דאינו גט לכתחלה כלומר מדרבנן אבל מדאורייתא הוי גט:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד