דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלט - ב

אמר ליה רבא, והשתא דשלח, מי ידעינן שהבעל כיורש?!

והרי אמר רבי יוסי ברבי חנינא, באושא התקינו: האשה שמכרה את נכסי המלוג שהכניסה לבעלה בשעת הנישואין על מנת שיאכל פירותיהם, ומכרתם האשה בחיי בעלה, על מנת שאם ימות בעלה בחייה יזכה בהם הלוקח.

ולכאורה, אם הבעל כיורש הוי, ואינו זוכה בנכסים עד שעת מיתה, הרי הלוקח קדם לו, ואף אם תמות האשה בחיי בעלה, לא ירשנה, אלא יזכה בהם הלוקח.

אבל, תקנו באושא, שאם מתה האשה בחיי בעלה, הבעל מוציא [197] את הנכסים מיד ה לקוחות.

ומוכח, שהבעל נחשב כלוקח משעת הנישואין, ולא כיורש. שאם לא כן, מדוע מוציא מיד הלקוחות? [198] ואם כן קשה, מדוע גבי ירושה נחשב כיורש, ואילו לענין מכירת הנכסים נחשב כלוקח?

אלא אמר רב אשי, בעל, יש מקומות ששויוהו [עשאוהו] רבנן כיורש, ויש מקומות ששויוהו רבנן כלוקח, והיכא דטבא ליה עבדו ליה [תקנו לו באופן שיטיב עמו].

ולכן, גבי יובל, שויוהו רבנן [הניחוהו כדינו [199], להיות] כיורש, משום פסידא דידיה, שאם היה לוקח, היה עליו להחזיר ביובל.

אך גבי דברי רבי יוסי ברבי חנינא, בדין אשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, שויוהו רבנן כלוקח, ומוציא מיד הלקוחות, משום פסידא דידיה.

אבל, גבי דרבין, שאלמנה ניזונית מהנכסים אף לאחר מות בתה, משום פסידא דאלמנה שויוהו רבנן [הניחוהו כדינו, להיות] כיורש. [200]

ומקשה הגמרא: והא גבי דרבי יוסי ברבי חנינא, דאיכא פסידא ללקוחות, ובכל זאת שויוהו רבנן כלוקח, ומדוע חששו יותר לפסידא דאלמנה?

ומתרצת הגמרא: התם, באשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, לא חששו לפסידא דלקוחות, משום דאינהו אפסידו אנפשייהו, כיון דאיכא בעל, לא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא. [לא היה להם לקנות מאשה היושבת תחת בעלה].

אך באלמנה, חששו לפסידא דידה, ותקנו לה שתאכל פירות מנכסי בעלה.

הדרן עלך פרק יש נוחלין

הערות

[197] מלשון "מוציא", משמע, שהמכירה חלה, אלא שהבעל מוציא מיד הלקוחות. וצ"ב, הא אם מתה בחיי בעלה, לא חלה המכירה כלל? ועיין ברא"ש (כתובות נ א) שלשון "מוציא", לאו דוקא. ובר"ן (שם) כתב, דמוציא מהזכות שהיתה ללוקח אילו הבעל היה מת קודם לכן. אמנם הריטב"א (לעיל נ א) כתב, שמדובר במקרה שהבעל הסתלק מפירות הנכסים מחיים, ובכהאי גוונא מכירתה קיימת לפירות עד מותה. ואז הבעל אוכל פירות. ומבואר, שתקנת אושא קיימת אף במקום שאין הבעל אוכל פירות. ועיין בקצות החושן (קג ט) שהביא שיטת רש"י, שבמקום שאין הבעל אוכל פירות לא תקנו תקנת אושא. וע"ע באבני מילואים (צ יא).

[198] צריך באור, שהרי לכאורה היה מקום לתרץ, דלעולם בעל כיורש הוא, אלא דהוי יורש כבר משעת הנישואין, ולכן מוציא מיד הלקוחות ? ומבארים הראשונים (הרא"ש והר"י מיגאש), דירושה לא שייכת מחיים, אלא לענין קנין הפירות בלבד, אבל בגוף הנכסים ודאי שאינו זוכה עד שעת מיתה. מה שאין כן אי הוי כלוקח, הרי יש לו זכות ושיעבוד בנכסים כבר משעת הנישואין, ולכן מוציא מיד הלקוחות. וע"ע בקובץ שיעורים (תעג).

[199] תוספות, ועיין מהרש"א ובשיטה מקובצת בשם הר"י מיגאש.

[200] ואף על פי שהבעל מפסיד, מכל מקום מאחר שקדם תנאי מזונותיה לנישואין, לא טוב לנו להפסידה בידים. רשב"ם.

פרק תשיעי - מי שמת

הקדמה

מדין תורה, אדם שמת, והניח בנים ובנות, הרי הבנים יורשים את כל הנכסים, ואין לבנות חלק בנכסי אביהם. אבל, אחד מתנאי הכתובה שמתחייב אדם לאשתו בעת נישואיה, הוא, שהאב מתחייב לדאוג לצרכי בנותיו עד שיבגרו [י"ב שנה וששה חדשים], או עד זמן נשואיהן.

התחייבות זו כוללת מזונות, מלבושין ושאר צרכי נשואין.

לכן, כאשר הבנים יורשים את נכסי אביהם, הם צריכים לזון את הבנות, כפי שהתחייב האב, לפי שנכסי האב משועבדים לצורך מזונות הבנות.

במה דברים אמורים, כאשר האב השאיר נכסים מרובים, שיש בהם מספיק כדי לזון הן את הבנים, והן את הבנות. אבל אם השאיר אחריו רק נכסים מועטים, שאין מספיק בנכסים אלו כדי לזון את הבנים ואת הבנות [עד שהבנות יבגרו, או לפי מאן דאמר אחד בגמרא, אין מספיק בנכסים בכדי לזון את שניהם י"ב חדש], במקרה זה תקנו חכמים שהבנות יזונו מנכסי האב, ואילו הבנים ישאלו על הפתחים.

בתקנה זו כלולים שני דברים: א. הבנות נזונות מהנכסים, ולא הבנים. ב. הנכסים יהיו בחזקת הבנות ולא הבנים, כדי שהבנים לא ישתמשו בנכסים לעצמם.

ואכן הרא"ש מוסיף, שאם בי"ד רואים, אפילו בנכסין מרובים, שהבנים מכלים את ממון הירושה, שלא כפי דרך העולם, הרי הם מוציאים את הממון מחזקת הבנים.

מתניתין:

מי שמת, והשאיר אחריו נכסים, והניח בנים, היורשים את נכסי האב, ובנות, שיש להם שעבוד על הנכסים עבור מזונותיהן עד שיבגרו או עד שינשאו, הרי בזמן שהנכסים מרובים, שיש בהם מספיק עבור מזון הבנים והבנות [ונחלקו בגמרא בהגדרת נכסים מרובים, האם יש בנכסים די הצורך במזונות עד בגרות הבנות, או שיש מזונות לשניהם במשך י"ב חודש] [1] -

הבנים ירשו, והנכסים בחזקתם, והבנות יזונו על ידי הבנים.

אבל, אם הוריש לבניו רק נכסים מועטים, שאין מספיק בנכסים עבור [2] מזונות לבנים ולבנות -

הבנות יזונו, [3] הן מקבלות את הנכסים בשביל מזונותיהן, והנכסים יהיו כעת בחזקתן. ותקנו זאת חכמים, כדי שהבנים לא יוכלו להפקיע מהם את הנכסים.

והבנים ישאלו על הפתחים. מאחר שהפקיעו מהם את הנכסים והעבירו אותם לחזקת הבנות.

אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי!?

דהיינו, אדמון חולק על רבנן, וסובר שהיות ולזכר יש עדיפות על הבת, שהרי מן התורה הוא היורש את נכסי האב, ולא הבת, הרי לא מסתבר להעדיף את הבנות על הבנים.

אמר רבן גמליאל: [4] רואה אני את דברי אדמון!

דברי אדמון נראים לי יותר, ולכן אני סבור שהלכה כמותו.

גמרא:

שנינו במשנה שיש הבדל בין נכסים מרובים למועטים.

ודנה הגמרא: וכמה מרובים, איזה כמות של נכסים צריך כדי להחשיבם למרובים?

אמר רב יהודה אמר רב: כדי שיזונו מהן מהנכסים, אלו הבנים, ואלו הבנות שנים עשר חדש. [5] והוסיף רב יהודה, ואמר: כי אמריתא קמיה דשמואל, כאשר באתי לפני שמואל ללמוד ממנו תורה אחר פטירת רב, ואמרתי לו מה שאמר רב לגבי נכסים מרובים, אמר לי, השיב לי שמואל: זו דברי רבן גמליאל בר רבי, הסובר שצריך נכסים למזונות של י"ב חדש. אבל חכמים אומרים, חולקים וסוברים, כדי שיזונו אלו הבנים ואלו הבנות עד שיבגרו. עד שיגיעו הבנות לבגרות. כיון שעד הזמן הזה האב התחייב לזונן בתנאי כתובה.

איתמר נמי, יש ראיה שאף רבי יוחנן סובר שהשעור הוא עד בגרות הבנות:

כי אתא רבין, כאשר בא רבין מבבל לארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן, ואמרי לה, ויש שאמרו שאמר זאת רבין בשם רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל שיזונו, אם יש בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו, הרי הן נכסים מרובים. פחות מכאן, אם אין בנכסים לזון את הבנים והבנות עד הזמן הזה, הרי אלו נכסים מועטין, והנכסים בחזקת הבנות.

ומדברי המשנה אפשר לדייק, שאם אין בנכסים שיעור של מרובים הכל הולך לבנות.

ועל כך תמהה הגמרא: ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגרו,

הערות

[1] מלשון המשנה "הבנים ירשו והבנות יזונו", משמע שהבנים יורשים את כל הנכסים, אף על פי שיש לבנות שעבוד עליהם עבור מזונותיהן. ואף בנכסים מועטים, מעיקר הדין הבנים יכולים ליזון מהם, אף שעל ידי כך יחסר למזון הבנות. ומבואר בשעורי ר' שמואל (של"ז), שחיוב המזונות חל ומתחדש כל יום. אמנם סיבת החיוב היא בשעת הנשואין, אבל זמן הפרעון, עדיין לא הגיע, ולכן מעחקר הדין הנכסים הם בחזקת היורשים, ולא בחזקת הבנות.

[2] בריטב"א מבואר, שהנכסים בחזקת הבנות כדי שהבנים לא יוציאום. אך הרמב"ן כתב שמעמידין את הנכסים ביד בי"ד או ביד אפוטרופוס שבי"ד ממנים, והם מוציאין להם דמי מזונות.

[3] ברשב"ם מבואר, שבצרכי הבנות לוקחים בחשבון את המזונות ואת פרנסת הנשואין. אך התוס' חולקים, היות שבלשון המשנה משמע שהנדון הוא רק על המזונות, דהיינו אכילה ושתיה, ולא צרכים אחרים. והרש"ש מוסיף, שהתוס' חולקים רק על פרנסת נשואין, אבל המלבושים נכנסים בחשבון, אע"פ שבלשון מזונות בדרך כלל הכוונה היא רק לאכילה ושתיה. וכן כתב הנמו"י. והרשב"א מוסיף, שאף הרשב"ם מודה לתוס' שפרנסת נשואין לא נחשבת כהוצאה לעשות את הנכסים למועטים, וכל דבריו הם רק בנכסים מרובים, ששם אכן הבנות מקבלות גם צרכי נשואין.

[4] תוס' מדייק מזה שרבן גמליאל אומר "רואה אני את דברי אדמון" שהלכה כאדמון. אבל ר"ח פוסק כרבנן, כיון שמכל הסוגיא שדנים בבה נכסים מועטים משמע כרבנן. כי לפי אדמון, אין כלל תקנת "נכסים מועטים". ובשעורי ר' שמואל מחדש, שאף לאדמון יש תקנה של נכסים מועטים, ורק נחלקו בגדר התקנה. שלרבנן, רק הבנות נזונות ולא הבנים. ואילו אדמון סובר שלא תקנו לבנות במקום שהזכר מפסיד. ולכן, אף בנכסין מועטים, שניהם נזונים בשוה. והתקנה היתה שאין לבנים זכות להוציא את הנכסים כרצונם כמו בנכסים מרובים.

[5] צריך להבין, מדוע אם יש מזונות לי"ב חודש זה נחשב למרובים? והרי מגיע להן מזונות עד שיבגרו. ותירץ הגר"ש רוזובסקי, כיון שתקנה זו באה לעקור ירושה דאורייתא, לכן, אם יש מזון לי"ב חודש לא רצו לעקור את דין ירושת הבנים, אף על פי שלבנות מגיע יותר.

והיורש את אשתו לאחר מותה, שאין הנכסים חוזרים למשפחתה. שאין הבעל נחשב כלוקח, שהרי לוקח מחזיר את הקרקע ביובל!

אמר ליה [לו] רבא: והשתא [ועכשיו] שהוא שלח את הדבר הזה מי ידעינן [האם אכן יודעים אנו] שדין הבעל כדין יורש? האמר [הרי אמר] ר' יוסי בר' חנינא: באושא התקינו תקנה זו, האשה שמכרה נכסי מלוג, כלומר, נכסים השייכים לה, ובעודה נשואה יש לבעלה זכות לאכול מהם, אם מכרתם בחיי בעלה ומתה — הבעל מוציא את הנכסים גופם מיד הלקוחות. משמע שדינו כלוקח ולא כיורש, שהרי לוקח מוציא מיד לקוח שאחריו, אבל יורש אינו יורש נכסים שמכר המוריש בחייו!

אלא יש להבין את הענין באופן אחר, אמר רב אשי: בעל — שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כיורש, ושויוהו רבנן [ועשו אותו חכמים] כלוקח, והיכא דטבא ליה עבדו ליה [והיכן שטוב לו עשו לו], כדין זה או זה. כיצד? — גבי [אצל] יובל — שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כיורש משום פסידא דידיה [ההפסד שלו], שלא יצטרך להחזיר. גבי [אצל המקרה] של ר' יוסי בר' חנינא שמכרה אשתו נכסים בחייו — שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כלוקח משום פסידא דידיה [הפסד שלו], אלא גבי [אצל] של רבין לגבי מזונות אלמנת חמיו — משום פסידא [הפסדה] של האלמנה שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כיורש.

ושואלים: אם אנו מתחשבים בהפסדם של אחרים, והא גבי [והרי אצל אותו דין] שהזכיר ר' יוסי בר' חנינא באשה שמכרה בחיי בעלה, שהבעל מוציא מיד הלקוחות, מדובר במקרה דאיכא פסידא [שיש בו הפסד] ללקוחות, ובכל זאת שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כלוקח!

ומשיבים: התם אינהו אפסידו אנפשייהו [שם הם הלקוחות הפסידו לעצמם], שכיון דאיכא [שיש] בעל, לא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא [היו צריכים לקנות מאשה היושבת תחת בעלה], ולהפקיע מידו.

א משנה מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין — הבנים יירשו את הנכסים, והבנות יזונו מאותם הנכסים, לפי תנאי הכתובה. אם היו נכסים מועטין שאינם מספיקים לכל — הבנות יזונו מהם, והבנים ישאלו על הפתחים (יקבצו נדבות) אם אין להם דרך אחרת להשיג מזונות. אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי?! וראוי שבכל מקרה יזונו גם הבנים! אמר רבן גמליאל: רואה (מצדיק) אני את דברי אדמון.

ב גמרא ושואלים: וכמה הם נכסים מרובין? אמר רב יהודה אמר רב: כדי שיזונו מהן אלו ואלו הבנים וגם הבנות שנים עשר חדש. כי אמריתא קמיה [כאשר אמרתי דבר זה לפני] שמואל, אמר: זו דברי רבן גמליאל בר רבי, אבל חכמים אומרים: נכסים מרובים הם כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הבנות.

איתמר נמי [נאמר גם כן]: כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו — הן מרובין, פחות מכאן — הרי אלו מועטין.

ושואלים: ואי ליכא [ואם אין] מספיק לאלו ואלו עד שיבגרו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and one who inherits the property of his wife after her death, i.e., the property is not returned to her family. Evidently, the husband does not have the status of a purchaser, as a purchaser must return the property to its original owner in the Jubilee Year.

Rava said to him: And now that Ravin sent the letter, do we in fact know that the husband has the status of an heir? Doesn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, say: In Usha they instituted an ordinance that in the case of a woman who sold her usufruct property, i.e., property that she alone owns and her husband benefits only from the profits, in her husband’s lifetime and then died, the husband repossesses it from the purchasers? Apparently the husband’s status is that of a purchaser, as a purchaser can appropriate his purchase from a later purchaser, whereas an heir does not inherit property that the person sold before he died.

Rather, Rav Ashi says that the Sages equated the husband with an heir, and the Sages equated him with a purchaser. And they deemed him as whichever is better for him, based on the circumstances of the case. With regard to the Jubilee Year, the Sages equated him with an heir, due to his potential loss were he to be equated with a purchaser, as he would be obligated to return the property to his wife’s heirs. With regard to the case of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, where the wife sold the property, the Sages equated him with a purchaser, due to his potential loss were he to be equated with an heir. With regard to Ravin’s halakha, concerning the sustenance of the husband’s father-in-law’s widow, due to the potential loss of the widow, the Sages equated him with an heir.

The Gemara asks: But with regard to the case of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, there is a loss to the purchasers, from whom the husband appropriates the property, and nevertheless, the Sages equated him with a purchaser.

The Gemara answers: There, the purchasers caused their own loss. Since they knew that there is a husband, they should not have purchased property from a wife living under the authority of her husband, removing it from the husband and his heirs.

MISHNA: In the case of one who died and left behind both sons and daughters, when the estate is large the sons inherit the estate and the daughters are provided with sustenance from it according to the stipulations of the deceased’s marriage contract with their mother. With regard to a small estate, which is insufficient to provide for both the sons and the daughters, the daughters are provided with sustenance. And if the sons, who receive in this case neither inheritance nor sustenance, have no other means with which to support themselves, they go and request charity at the doors. Admon says, rhetorically: I lost out just because I am male? Rather, he holds that the sons also receive sustenance. Rabban Gamliel said: I see as correct the statement of Admon.

GEMARA: The Gemara asks: And how large must the estate be in order for the sons to inherit it? Rav Yehuda says that Rav says: Large enough to provide sustenance from it for both these, the sons, and those, the daughters, for twelve months. Rav Yehuda continues: When I said this ruling before Shmuel, he said: That is the statement of Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi. But the Rabbis say: The estate must be large enough to provide sustenance from it for both these and those until the time that the daughters reach their majority, at age twelve and six months, as indicated in the marriage contract.

This was also stated by other amora’im: When Ravin came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan says, and some say it was Rabba bar bar Ḥana who says that Rabbi Yoḥanan says: Any estate that is large enough to provide sustenance from it for both these and those until the time that the daughters reach their majority is a large estate; less than that, this is a small estate.

The Gemara asks: And if there is not enough to provide for these and those until the daughters reach their majority,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נכסי מלוג. להכי קרי נכסי מלוג שכיון שלא קבל עליו הבעל אחריות מתחסרין והולכין כמו שמולגין את הראש שמתחסר השער להכי מקרי נכסי מלוג. אי אמרת בשלמא לוקח הוי משום הכי מפיק דקדם שעבוד לקיחתו משעה שהכניסה לו והלקוחות לא קנו עדיין אלא אי אמרת כיורש הוי הלא הוא אינו יורש בנכסי אשתו אלא לאחר מיתת אשתו והלקוחות קדם שעבודן קודם מיתתה אלא לאו ש"מ משום הכי מוציא הבעל בנכסי אשתו דלוקח הוי. אלמא אע"ג דשלח רבין באגרתיה דבעל יורש הוי ליכא למשמע מיניה דהשתא מצינן למשמע דלוקח הוי:

משום פסידא דידיה דלא תיפוק מידיה ביובל ירושת אשתו דאי דיינינן ליה בלוקח נפקא מיניה ביובל כשאר לקוחות. לגבי רבי יוסי ב"ר חנינא טבא עבדי ליה לבעל. דשוינהו כלוקח משום פסידא דידיה הוי דאי אמרת יורש הוי אם כן קדמה קניית לקוחות מירושתו שאין ירושה אלא לאחר מיתה אבל כי משוינן ליה לוקח קדמה קנייתו למכירתה משום הכי מוציא מיד הלקוחות גבי רבין דשלח באגרתיה דיורש הוי משום פסידא דאלמנה דתהוי נזונת מנכסי יורשין שויוהו רבנן כיורש כי היכי דתיקום שטר שעבוד כתובתה מירושתו של בעל שיורש הבת של זו דאי אמרינן דבעל כלוקח הוי אינה נזונת דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ללוקח מפני תקון העולם. ומקשי' משום דפסידא דאלמנה אמרת שויוהו רבנן כיורש הא גבי מילתא דרבי יוסי ב"ר חנינא דאיכא פסידא ללוקח דבעל מוציא מידו ושויוהו רבנן לבעל כלוקח. ואי משום חששא דפסידא איבעי רבנן לשויוהו כיורש דהשתא לא קא מפסדי לקוחות דשעבודן הוי קדים מירושת הבעל. התם שאני הוא ובדין הוא דליפסדו מדידהו דהלקוחות הוא דאינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן כו'. אבל גבי אלמנה מאי הוי לה למיעבד משום הכי שויוהו רבנן כיורש דלא תפסיד אלמנה במזונותי':
הדרן עלך יש נוחלין

פ"ט מי שמת כו' בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו. שיהא הממון בחזקתם:

והבנות יזונו. מן הנכסים עד שינשאו ונוטלות עישור נכסים:

כדי שיזונו אלו ואלו כל סיפוקן בין בפרנסה בין במזונות עד שיבגרו עד שיביאו שערות הבנות לי"ב שנה ויום א' והבנים לי"ג שנה ויום א' ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אלא יש בהם כדי מזונות של י' שנים. שקלי להו בנות. מיד בתמיה ולית לבנים כלום והא יש בנכסים הללו הרבה יותר משיעור מזונות לבנות עד שיבגרו:

התם אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא. איכא לעיוני הכא דגרסינן בכתובות (צ"ה ב') ואמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקה הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום מדר' יוסי ב"ר חנינא ואמאי הא מיקמי דתנסו' הוא דיהיב לי' וקני אחרי' כדאוקימנא התם בגמרא לאו קושיא היא דכיון דאחריך לא קני אלא לאחר מיתה דאתתא לא חשיבא פסידא דאחריך ועוד דהא איהי מצית לאפוקי נכסי מיד אחריך הלכך לית ליה פסידא כיון דלא קנה כלל נכסים מהשתא.
והא דאמרינן בבבא מציעא (ל"ה א') שמו לה לאתתא ואינסיבא או שמו מינה דאתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה ופרש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי ואע"ג דהשתא מפסיד ויורש עדיף ליה התם כיון שכבר שמו מינה מקמי דתנסוב לאו פסידא הוא ואדרבא איכא למיחש לתקנת בעל חוב ושמו לה לאשה ואינסיב' דלא מהדר משום דלוקח הוי כדפרש"י ז"ל ליכא למיחש לתקנת לוה דהא לא מפסיד מידי וגמילות חסדים היא בשמחזירין לו לעולם.
ואיכא למידק הכא הא דגרסינן בבבא קמא (פ"ט א') ואס"ד ליתה לתקנת אושא ליזבנו נכסי מלוג וליתב ליה וקשי' דהא תקנת אושא ליתה אלא היכא דאיכא למימר לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וגבי חבילות דזבין ליה נחל ליכא למימר הכי ואיכא למימר לפסידא דידיה חשו רבנן ותקנו הכי ולפסיד' דכל מאן דאתי בתר בעל לא חששו, אי נמי משום אבלות דמלתא דלא שכיחא היא לא פלוג רבנן בתקנת בעל.

מתניתין: והבנות ניזנות. מה שפי' הרב ר' שמואל ז"ל בהדי מזונות עשור נכסי, אינו, דההיא פרנסה מיקריא ולא אמרינן בה הבנים ישאלו על הפתחים אלא הבנים ירשו ולכשיבואו לינש' לבעל נוטלות עישורן.

בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו. פירוש שמעמידים הנכסים בידן של זכרים והן מוציאין להם מזונות וניזונין אף הם עמהם ואם נתמעטו לעולם או שאכלו יות' מדאי לעולם הן ניזונין עד שתכלה פרוטה אחרונה ובנכסין מועטין מוציאין מזון הבנות ומעמידין ביד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמינהו בית דין והן מוציאין להם דמי מזונות ומכאן שהנכסים מרובין (את) הבנות יכולות לומר הוציאו לנו דמי מזונות עד שנבגר כדי שלא ימכרו זכרים את הנכסים בידן של זכרים שכך הדין ואם מכרו מכרו.

אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. רבינו אלפאסי ז"ל אפקה לבר מהילכתא משום דסוגיין כרבנן רהטא וכן כל הגאונים ז"ל ועיקר ואין לחוש לדברי הרב ז"ל שפסק כאדמון. וי"א דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי מתמה ונפקא מינה דאם קדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו כדאמר רב אסי א"ר יוחנן ומהא דאדמון גמר לה דכיון דמספקא ליה לית לן לאפוקי נכסי מידא דלוקח כך פי' רבינו תם ז"ל כדי שלא לעקור כלל המסור בידינו שבכל מקום שרבן גמליאל אומר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כדאיתא בכתובות, ולא דייקא.

גמרא: כל שיזונו מהם אלו ואלו שנים עשר חדש. נראה דטעמיה משום דכיון (דאי) [דכי] איכא השתא מזונות לכולן לשנה תמימה ומקיימת תקנתא דרבנן לא דחינן להו לבנים ואומרים שמת עד שלא יכלו נכסים מי נסיבן בנות לגוברין ושוב אין להם מזונות.

התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דאיתבא תותי גברא. ויש מקשים מהא דאמרינן בשילהי פרק מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום, ואמאי, התם לא אפסיד אחריך אנפשיה כלום ומקמי דתנסוב הוא דיהיב ל(י)ה. ונ"ל דשאני התם דכיון דאחריך לא קנה בחיי האשה כלום, ועוד שהיא יכולה למכור ולאכול חשבינן ליה לאחריך כמפסיד, וכדאמרינן נמי בפרק המפקיד (ב"מ לה, א) שמו ליה מינה דאיתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי ולא מהדר ולא מהדרינן ליה, ופירש רש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי, והשתא מפסיד בעל כשעשאוהו כלוקח, דאילו שויוהו כיורש מהדרינן ליה, ולא חשו לפסידיה התם כיון דמקמי דנסיב שמו מינה דאיתתא לא חשבינן ליה מפסיד, ואדרבה איכא למיחש לתקנת בעל חוב, ושמו לה לאשה ואינסיבא דלא מהדר ולא חיישינן לפסידא דבעל חוב ועשאוהו לבעל כלוקח, וכמו שפירש שם רש"י ז"ל, היינו טעמא משום דכי מהדרי שומא משום גמילות חסדים בלבד הוא דמהדרי, והילכך ליכא פסידא. ובעיין דלותה ואכלה ונשאת לבעל, כתב הרב אלפסי ז"ל דלא איפשיטה, דאיכא למימר מלוה הוא דאפסיד אנפשיה (דאוספיה) [דאוזפה] שלא בשטר, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא מינסבא, או דילמא משום פסידא דמלוה שויוה רבנן כיורש וגבי מיניה, והוה ליה ספק ממונא וקולא לנתבע ולא גבי מידי.

בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות ניזונות. כלומר, תחת יד הבנים. ואין מייחדין להם מזונות. דאי לא אמאי תנא תרי בבי, נכסים מרובין ונכסים מועטין, ליתני בין שהנכסים מרובין בין שהנכסים מועטין הבנות נזונות. ועוד דהכין מוכחכ בגמרא בהדיא, דאמרינן ואי אין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו, ואמר רבא (מביאין) [מוציאין להם מזונות] לבנות עד שיבגרו והשאר נותנין לבנים, אלמא בנכסים מועטין הוא שמוציאין ונותנים לבנות, אבל במרובין לא, אלא ניזונות תחת יד הבנים, ואין חוששין שמא ימכרו הבנים או ימעטו באכילתן ולא ימצאו הבנות במה ש[י]זונו, [אלא אלו ואלו ניזונין ואוכלין אפילו עד פרוטה אחרונה, וכדאמרינן בגמרא פשיטא מרובין ונ[ת]מעטו כבר זכו בהן יורשין.

הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. ר"ש ז"ל הכניס פרנסת הבנות בכלל המזונות, שכן כתב, הבנות נזונות עד שינשאו ונוטלות עישור נכסים. והרמב"ן ז"ל תפש עליו, דההיא פרנסה מיקרי, ולא אמרי בה הבנים ישאלו על הפתחים, אלא הבנים יירשו ולכשיבוא לינשא לבעל נוטלות עישורן. ובאמת שאין הפרנסה בכלל המזונות, וכמו ששנינו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלט, א) אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות. אבל נראה שר"ש ז"ל לא פירש כן אלא נכסים מרובין, ולשונו מוכיח כן. ומיהו בירושלמי אמרו שהפרנסה ממעטת בנכסים, אלא שאין לוקחין משם ראיה, שכן אמרו שבעל חוב בין מלוה על פה בין מלוה בשטר ממעטין, ואילו בגמרין בעיא ולא איפשיטא ואין ממעטין.

אף לענין חזרה ביובל עשאוהו כיורש והוא שהבעל שירש קרקעות של אשתו ירושה גמורה היא ואינה חוזרת ביובל חוץ מבית הקברות ר"ל שאם ירש ממנה בית הקבר מחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה ומחזירין לו דמי שוויו אלא שמנכין לו דמי קבר אשתו שהרי היה הוא חייב לקברה ודבר זה התבאר בבכורות:

אחים שחלקו כבר ביארנו שלקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל לא סוף דבר חלק פשיטות שכבר נטלו האחרים חלק זה כנגד זה ונעשה הדבר כעין מכירה אלא אף חלק בכורה חוזר ונוטל חלק אחר כנגדו ואע"פ שאמרו מתנה קרייה רחמנא כבר אמרו שהנותן שדהו במתנה חוזרת ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות המתנה ומ"מ במתנת שכיב מרע אני מספק ושמא הדבר תלוי במחלקת הקדמה לפוסקים אי מתנת שכיב מרע כירושה אצל הכל או שמא אינה כירושה אלא אצל יורש וכל שהיא כירושה אינה חוזרת ביובל:

האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לענין זה נעשה כלוקח גמור והרי הוא לוקח ראשון ולא חששו בזו לפסידת לקוחות שהם חבלו בעצמם שלא היה להם ליקח מאשה היושבת תחת בעלה שמא תאמר ומה ראיה מזו שהוא לוקח ואפילו הוא יורש הרי מ"מ הוא יורש משעת הנשואין ונמצאת ירושתו קודמת ללקוחות פירשו גאוני ספרד שאינו נעשה יורש משעת נשואין אלא לענין פירות אבל לענין הגוף אם תמצא לומר שהוא לוקח יש לומר שנתגלה הדבר שמשעת נשואין נעשה לוקח שאדם מוכר מעכשו ולאחר מיתה אבל ירושה אינה חלה מחיים בשום פנים ואפילו במהיום כמו שהתבאר:

למדת שלענין זה עשאוהו לוקח לתועלתו ולענין חזרה ביובל עשאוהו יורש לתועלתו לענין מזונות האלמנה עשאוהו יורש מפני שחששו לפסידת האלמנה לענין לותה ואכלה הדבר מסופק שמא משום פסידא דמלוה שויוה כיורש או שמא הוא חבל בעצמו כשהלוה בלא שטר ואין חוששין לו ודנין בו על הדרך שביארנו:

ונשלם הפרק ת"ל:

מי שמת וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר עניני הנחלות ודיני הצואות והספקות הבאות בין היורשים מזה לזה וכבר הותחל ביאור זה החלק בפרק יש נוחלין ובא זה הפרק להשלים ביאור אלו הענינים עד תכליתן ועל זה הצד יתחלקו עניני זה הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר במוריש שלא חלק נכסיו על פיו והניח בנים ובנות היאך דנין בבנים והיאך דנין בבנות וכן אם הניח טמטום כיצד דנין בו השני לבאר בו במחלק נכסיו לעוברין כגון שהניח אשתו מעוברת וייעד אם זכר בדרך זה ואם נקבה בדרך זה אם ילדה זכר ונקבה או טומטום היאך דנין בה השלישי במניח בנים גדולים וקטנים והגדולים משבחים כיצד דנין בהם בשבח זה עם הקטנים ויתגלגל בזה ענין אלמנה שהשביחה בנכסי בעלה וכן אם הרויח אחד מהם באמנותו כיצד דנין בו ואם הוציא האחד יותר מאחיו כגון ברפואה או באיזה ענין כיצד דנין בו וכן בשושבינות שנפרע לאחד מהם אם הוא לאמצע אם לאו שהיה דרכם לשגר דורנות לחתן ולאכול ולשתות עמו והיה הוא משלם לו כן ויתגלגל בזה איזה שושבינות נגבה בבית דין ואיזה אינו נגבה בבית דין ודין חזרת סבלונות המשולחים הרביעי בדין צואה איזו נקראת צואת שכיב מרע ואיזו נקראת מתנת בריא ורוב דיני הצואה ואם אירע מחלקת בדבר זה ר"ל אם היא מתנת שכיב מרע אם מתנת בריא על איזה צד דנין בה החמישי על ספק שאירע מצד המיתה ר"ל כגון שמתו האב והבן והיה הבן חייב לאחרים ומתו שניהם ולא נודע איזה מת תחלה ובעלי חוב טוענין בהפך וכן בבעל ואשתו וטענו יורשי הבעל שהאשה מתה תחלה וכבר באו הנכסים ליד הבעל ויורשי האשה טוענין בהפך וכן כל כיוצא באלו הספקות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה דברים הרבה על ידי גלגול כי חק לסוגיית התלמוד הוא על הדרך שכבר קדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות נזונות נכסים מועטים הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים זכרים דוחים אותו אצל הנקבות נכסים מועטים נקבות דוחות אותו אצל הזכרים אמר הר"ם שיעור הנכסים מרובים כדי שיזונו בהם אלו ואלו עד שיתברר מה שהוא פחות מזה הם מועטין ואין הלכה כאדמון:

אמר המאירי מי שמת והניח בנים ובנות וכו' פי' כבר ידעה שהבנות נזונות מנכסי האב לאחר מותו מכח תנאי כתבה עד שיבגרו או עד שיתארסו ובא להודיע במשנה זו שאם הניח בנים ובנות ונכסים מרבים הבנים יירשו והבנות יזונו אבל בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ושאלו בגמ' כמה הם מרובים ופירשו שכל שיש שם נכסים עד כדי שיזונו הבנים והבנות מהם עד זמן בגרות הבנות הרי אלו מרובים ומכאן ולמעלה אבל מכאן ולמטה הם נכסים מועטין ומוציאין משם מזון הבנות עד שיבגרו או יתארסו והשאר נותנין לבנים ואם אין שם אלא בכדי מזונות הבנות עד כדי שיעור זה לבד נזונות מהם והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר כלומר והייתי ראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים ואמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון כלומר והבנים יזונו והבנות ישאלו על הפתחים ומ"מ הלכה כתנא קמא ואע"פ שבמסכת כתבות פרק אחרון ק"ט א' אמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו בזו הסכימו כל הגאונים שאין הלכה כמותו וכן סוגית שמועה זו מוכחת ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים בשם ראשי הישיבות שלא נאמר כן אלא בשיש שם קרקעות אבל אם אין שם אלא מטלטלין האיל ומדין התלמוד אין מזון הבנות מן המטלטלין ומתקנת הגאונים היא שהיו נזונות מהם דיים שתקנו להם להיות כבנים ליזון מהם אלו ואלו עד שיכלו הנכסים ואח"כ ישאלו אלו ואלו הניח בנים ובנות וטומטום שהוא ספק זכר ספק נקבה בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחים אותו אצל הנקבות ליזון ולא לירש עמהם ובזמן שהנכסים מועטים הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים לשאול ולא ליזון עמהן שאין לך לדחותו מכל וכל דייך שתעשהו כפחות שבהם ואע"פ שאמרו במשנה שאחר זו ילדה טומטום אינו נוטל אין הלכה כן כמו שיתבאר אלא עושין אותו כפחות שבהם על הדרך שביארנו כזכר במועטים וכנקבה במרובים וחכמי הדורות שלפנינו חולקים לפסוק שהטומטום אינו נוטל כלום ואין הדברים נראין כלל וזה שביארנו בנכסים מרובים שהבנים יירשו פירושו שאין הבנות נוטלות חלקן אלא שהבנים מתעסקים בהם והבנות נזונות עמהם ומ"מ אם היו קרקעות ורצו הבנים למכור כדי להתעסק בסחורה פירשו הגאונים שהבנות יכולות למחות מפני שהפסידא מצויה בהם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אלא אמר רב אשי שויוה רבנן כיורש ושוויוה רבנן כלוקח גבי יובל שויוה רבנן כיורש משום פסידא דיליה כי היכי דלא ליהדר ביובל. גבי דרבי יוסי ברבי חנינא שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה כי היכי דלא מצי למזבין מידי תותיה ואי מזבנא מפיק להו מינייהו דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו גבי אלמנתו שווי' רבנן כיורש משום פסידא דאלמנתו פירש וכיון דאסקה רב אשי דבעל שויוה רבנן כלוקח לגבי דרבי יוסי בר חנינא משום פסידא דידיה מתחזיא מילתא דלענין לותה ואכלה ועמדה ונשאת נמי בעל לוקח הוה ולא גבי מלוה מיניה כלום משום פסידא דבעל. ואם תשאל הא איכא פסידא דמלוה דבשלמא לגבי רבי יוסי ברבי חנינא אף על גב דאיכא פסידא דלקוחות אמרינן אינהו אפסידו אנפשיהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשיהו איכא אטו מי הוה ידעי דלבתר הכי קיימא ומינסבא וליכא למימר האי נמי איהו אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי אלא בשטרא חדא דכי אמרינן דאפסיד אנפשיה הני מילי היכא דקא מכוין למיזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחריני כגון לקוחות דרבי יוסי ברבי חנינא דידעי דאיכא בעל וקא מיכווני למיזכי אנפשיהו דלא איבעי להו למעבד מידי דאיכא חובתא לאחריני ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה לענין גביה מן המטלטלין לבתר דתקון רבנן דמתיבתא השאח למגבא ממטלטלי דשבקו להו גבי יורש דאיכא הפסד בין מלוה בשטר בין מלוה על פה דאפילו מלוה בשטר לא טרפי ממטלטלי דזבן לזה מאי אפסיד אנפשיה איכא. יש להשיב דכי חיישינן לפסידא דבעל הוא דחיישינן ולא אפסידא דמלוה משום דנכסי בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה וכיון דמלוה על פה היא ולית לה קלא חיישינן לפסידא דבעל ולאו לפסידא דמלוה כדאמרינן התם אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. ואין לומר והא גבי אלמנתו דאיהי קא בעיא למיטרף מיניה וקא חיישינן לפסידא דידה ולא לפסידא דידהו חדא דהא קיימי לן דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כדגרסינן בפרק אלמנה ניזונית (יבמות דף צ"ו) בעי רבי יוחנן יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי וכו' ומסקנא דכל זמן שלא נשאת עליהם להביא ראיה ועוד דלגבי אלמנה איכא למימר כיון דידעי דאיכא האלמנה דבעיא איתזוני מהני נכסי כי קא נסיב לה להאי בת אדעתא דהכי הוא דקא נסיב אלא' איהו דאפסיד אנפשיה דידע דאיכא האי אלמנה דאית לה לאיתזוני מהני נכסי וקא נסיב לה לבת. ומשום הכי שויוה כיורש וחיישינן לפסידא דידה אי נמי יש להשיב דכיון דקיימא לן דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בפני ב"ד משום הכי שויוה כיורש ולא חיישינן לפסידא דידיה:

הדרן עלך יש נוחלין

רג. אמר רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן דבעל יורש הוי לכל מילי והא אמר רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלמא לוקח הוי, וכמאן דזבנינהו לנכסי מההיא שעתא דאתי לידיה דמי, דאי יורש הוי לא מצינו ירושה מחיים. ואסיקנא אלא אמר רב אשי, לא יורש הוי לכל מילי ולא לוקח הוי לכל מילי, אלא שויוה רבנן כיורש ושויוה כלוקח. גבי יובל שויוה רבנן כיורש משום פסידא דידיה. דתנן ואלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו. גבי דר' יוסי בר' חנינא שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה. דכיון דזכה באשה עבדו ליה רבנן תקנתא דלא תיקום איהי ותפקעינהו לנכסים מיניה, הילכך הוה ליה בהני נכסי כלוקח ראשון כמאן דזבנינהו לנכסי מינה משעת נישואין או משעת נפילת הנכסים מעכשיו ולכשתמות תחתיו, דאי מזבנא להו איהי ביני ביני ומתה כשהיא תחתיו איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא קננהו בעל ואתי וטריף לקוחות. גבי (דזאבין) [דרבין] שויוה כיורש משום פסידא דאלמנתו. וה"ה גבי בעיא דאבוה בר גניבה דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דמלוה, כדקא פשיט רבא מעיקרא וכדפשיט רב פפא (מזדבין) [מדרבין].

ומקשינן והא גבי דר"י בר' חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושויהו רבנן כלוקח ראשון ולא חיישי לפסידא דלקוחות. ופרקינן התם גבי לקוחות אינהו דאפסוד אנפשיהו דכיון דאיכא בעל לא איבעי להו למזבן. ושמעינן מינה דגבי לותה ואכלה ועמדה ונשאת, כיון דבשעת הלואה אכתי לא נשאת וליכא למימר דמלוה הוא דאפסיד אנפשיה, שויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דבעלה. וכי תימא הכא נמי מלוה הוא דאפסיד אנפשיה, דלא איבעי ליה לאוזפא בלא שטרא, כי אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה היכא דיהיב זוזי בכדי, כגון מאן דזאבין נכסי דידע דמשעבדי לאחריני, דומיא דלקוחות דידעי דאיכא בעל וקא מיכווני למזבן נכסי דאתתיה דמשעבדי ליה לבעל, אבל הכא גבי לותה ואכלה כי קא מוזיף לה בלא שטרא אכתי נכסי בחזקתה דאיתתא הוו קיימי וכי אוזיף שפיר אוזיף. מאי אמרת, כיון דאינסיבא בתר הכי הוה ליה כמאן דזבינא להו לנכסים לאחריני ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הני מילי בלקוחות ממש דחיישי רבנן לפסידיהו משום דמלוה על פה לית לה קלא ואפשר דלא שמעי בה לקוחות וזבני ולאו אדעתיהו, בהא ודאי חשו רבנן לפסידא דלקוחות דמאי הוה ליה למעבד, מלוה הוא דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטרא, אבל הכא גבי בעל דלא קא יהיב זוזי ולאו לוקח ממש הוא, הא אמרינן בהדיא דכי שויוה רבנן כלוקח היכא דליכא פסידא לאחריני אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני לא חשו רבנן לפסידא. מידי דהוה אמזוני דאלמנתו, דאי ס"ד דוקא גבי אלמנתו משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אי נמי משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, מאי אירייא דנקט משום פסידא דאלמנתו, דמשמע משום דמפסדה להו למזונות דידה, האי משום ביזיון מיבעי ליה, אי נמי משום דנכסי בחזקתה קיימי. ועוד אי טעמא דמילתא משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי מאי אירייא דשויה רבנן כיורש לגביה, כי משוו ליה נמי כלוקח כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי אלמנתו ניזונת מנכסיו. ועוד אי מהני האי טעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי למטרף מבעל ואע"ג דהוי כלוקח, משאר לקוחות נמי תטרוף, ואנן קי"ל דאין מוציאין למזונות. ועוד אי סלקא דעתא דגבי פסידא דאלמנתו הוה חיישי רבנן גבי פסידא דמלוה לא חיישי רבנן, אי הכי כי אקשינן והא גבי דר' יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ושויוה רבנן כלוקח, מאי קושיא, והא אמרת דלפסידא דאלמנה בלחוד הוא דחיישי רבנן לפסידא דאחריני לא חיישי רבנן. ועוד הא דפרקינן התם אינהו דאפסוד אנפשייהו דכיון דאיכא בעל לא איבעי להו למזבן האי משום דלא חיישי רבנן אלא לפסידא דבעל מיבעי ליה. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני דקדים שעבודייהו לבעל לא חיישי רבנן לפסידא דבעל. וכן הלכתא:

הדרן עלך פרק יש נוחלין א. מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו הנכסים ממועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. הא דקתני הכא הבנים יירשו, בירושה דאורייתא קאי, דאע"ג דמדאורייתא אין לבנות במקום בנים כלום, תקינו להן רבנן לבנות לאיתזוני מנכסי דאבוהון עד דתלקחן לגוברין או עד דיבגרן, ומתנאי כתובה נינהי, לא כתב לה בנן נוקבן די תהויין ליך מנאי תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד. ודוקא בבנות דאתיאן מכח קידושין וכתובה, אבל בנות דלא אתייאן מכח קידושין וכתובה לית ליהי מזוני. חדא דמתני' דבנן נוקבן דתני עלה שהוא תנאי ב"ד בבנות דאתיאן מכח כתובה וקידושין משמע, ובכמה דוכתי אמרינן דמזונות בבנות מתנאי כתובה נינהי. ועוד דבהדיא איבעיא לן בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נג,ב) גבי בת יבמה ובת שנייה ובת ארוסה ובת אנוסה יש להן מזונות או אין להן מזונות, ועלו בתיקו, הילכך לית להי מזוני.

ומסקאנא כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הבנות הן הן מרובין, פחות מכאן הן הן מועטין. ואידי ואידי יהבינן מיניהו מזונות לבנות עד שיבגרו, והשאר לבנים, אי מספיק להו מספיק, ואי נפיש טפי שקלי ליה, דהא מדאורייתא כולהו דבנים נינהו. והיינו דקתני הבנים יירשו, דמשמע בין מעט בין הרבה, דכי קא זכו מכח ירושה קא זכו. ואי אפילו לית בהו אלא כדי מזונות, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, דבנות כבעלי חובות נינהו ואין ליורש במקום בעל חוב כלום. ואדמון סבר בשביל שאני זכר הפסדתי, וראוי אני לירש בנכסים מרובים ואף על גב דנפישי טובא מכדי מזונות אלו ואלו, הפסדתי בנכסים מועטין, אלא דין לבנות שיזונו עם הבנים בנכסים ממועטין בשוה. ואע"ג דאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון, לית הלכתא כותיה, דסוגיא דגמרא כתנא קמא אזיל כדבעינן למימר קמן (קמ,א סי' טז). ודוקא במקרקעי, אבל היכא דאתו לאיתזוני ממטלטלי עבדינן כאדמון, כדבעינן למימר קמן (שם).

וכי תימא כיון דלא שנא במרובין ולא שנא במועטין מוציאין לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים, (לימא) [למה] ליה לתנא למתני תרי בבי ולפלוגי בין מרובין למועטין, לפסוק וליתני הכי, מי שמת והניח בנים ובנות מוציאין מנכסיו מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים. וכי תימא היינו טעמא דקתני תרי בבי לאשמועינן דבזמן שהנכסים מרובין זכו הבנים בחלקן, ואם נתמעטו לית להו לבנות אחריותא אבנים למלויי להו מזוני מחולקא דבנים עד שיבגרו, אבל בנכסים מועטים כולהו נכסי בחזקת בנות קיימי ואם נתמעטו יתר מכאן ועמדו על כדי מזונות הבנות בלבד כולהו דבנות הוו. לא ס"ד, חדא דעל כרחיך לא שנא בנכסים מרובין ול"ש בנכסים מועטין, היכא דאיכא יתר מכדי מזונות הבנות, ההוא טופיאנא דבנים הוי ובחזקתיהו קאי, ואם כן מאי שנא דכי נפיש ההוא טופייאנא דלית להו לבנות אחריותא עילויה ומאי שנא דכי לא נפיש דאית להי אחריותא עילויה. ועוד הא בהדיא אמרי' בגמרא דאפי' היו מועטין דלית בהו אלא כדי מזונות הבנות בלבד ואח"כ נתרבו, ההוא טופיאנא דבנים הוי, אלמא אפי' לית בהו אלא כדי מזונות הבנות בחזקת בנים קיימי ואם נתרבו לבנים נתרבו. וכ"ש דאי הוי בהו טופיאנא מעיקרא דההוא טופיאנא ודאי בחזקת בנים קאי ולית להו לבנות אחריותא עילויהי אלא לפי חלקן כדבענן לברורי לקמן.

אלא על כרחיך ל"ש במרובין ול"ש מועטין כל היכא דהוו בהו טופיאנא מעיקרא על כדי מזונות הבנות, ההוא טופיאנא דבנים הוי, ולית להו לבנות אחריותא עילויה אלא לפי חלקן. ואכתי הדר קושין לדוכתיה למא לי למתנא תרי בבי.

וכי תימא דילמא כי קתני תרי בבי לא משום דשאנו בדינא מהדדי אלא משום פלוגתא דאדמון דבעי לאפלוגיה אבבא דמועטין, הילכך אשמעינן בבא דמרובין דמודו ביה כולהו באנפי נפשיה והדר אשמעינן פלוגתא דרבנן ואדמון בנכסים ממועטין. לא ס"ד, דאי ס"ד לא שאנו בדינא מהדדי, הא דאיבעיא לן בגמרא (להלן בבא בתרא קמ,א) גבי בע"ח וחבריו מהו שימעטו בנכסים, למאי הלכתא קא מיבעיא לן, אי לדינא דבנות בהדי בעל חוב, פשיטא דבע"ח קודם, אלא לאו בדינא דבנות בהדי בנים, ואי לאו דשאנו דיניהו בין מרובין למועטין לא קא מיבעיא לן*. ועוד אי ס"ד בין במרובין בין במועטין אליבא דרבנן חד דינא הוא דמוציאין מהן כדי מזונות הבנות עד שיבגרו והשאר לבנים, ואליבא דאדמון כמא דלא בגרן בנות כולהו מיתזני בהדי הדדי, מאי איכא בין ר"ג ורבנן, דהא לר"ג דאמר כל שיזונו מהן אלו ואלו עד י"ב חדש בין הן מרובין ואינך מועטין בין מרובין בין מועטין לאדמון כולהו כהדדי מיתזני ולרבנן מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים.

אלא משום דשאני דינא דמרובין מדינא דמועטין, דאלו מרובין שבקינן להו לנכסי בידא דבנים או בידא דאפטרופא דידהו, וכי מיתזנן בנות מתותי ידא דבנים הוא דמתזנן על יד על יד. ואלו מועטין מוציאין מהן כדי הראוי למזונות הבנות עד שיבגורו ומוקמינן ליה לבנות בידא דשליש, והשאר לבנים. דוקא נמי דהאי דינא דמוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגורו לא איתמר בגמרא אלא גבי מועטין. תדע מדמתמהינן מעיקרא ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו שקלן ליה בנות כולהו, ופרקינן מוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים, ואי ס"ד במרובין נמי (דמי) הכין דינא, אמאי איכפל לאשמעינן האי דינא במועטין, הוה ליה לאשמעינן דדינא דמועטין כדינא דמרובין (נמי) דמי. אי נמי לישמעינן דל"ש מרובין ול"ש מועטין מוציאין להם מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים. אלא מדלא איכפל לאשמעינן האי דינא אלא גבי מועטין שמע מינה דבמרובין דינא לאו הכין. תדע נמי מדאמרי' לקמן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, דמשמע וכל שכן במרובין דבחזקתיהו קיימי, ואי ס"ד לא שנא מרובין ולא שנא מועטין חד דינא נינהו דמוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים, מאי שנא מרובין דפשיטא לן טפי ממועטין. אלא משום דגבי מרובין כיון דכלהו בחזקת בנים קיימי ואין מוציאין מהן לבנות אלא על יד על יד פשיטא לן טפי דמה שמכרו מכרו, וגבי מועטין דמוציאין אצטריך לאשמעינן רבותא.

וכי תימא ומאי שנא מרובין דמוקמינן להו לכולהו בידא דבנים ומיתזנן מיניהו בנות על יד על יד, ומ"ש מועטין דלא מוקמינן להו בידא דבנים. משום דבמרובין כיון דאית בהו כדי שיזונו מהן אלו ואלו לא חיישינן דילמא שמטי בנים ואכלי להו למזונות הבנות. וכי תימא אטו בעותרא תליא מילתא, אדרבא בהימנותא תליא מילתא, אפי"ה היכא דאיכא כפנא ועניותא תקיף יצרא דגניבה וגזילה טפי דכתיב (משלי ל,ט) פן איורש וגנבתי כו', וכתיב (שם ו,ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, וכתיב נמי (שם כח,כא) ועל פת לחם יפשע גבר.

ולרבן גמליאל דאמר כל שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חדש הן הן מרובין, לית לית האי חששא, וקסבר דכי פליגי רבנן עליה דאדמון במועטין שאין בהן כדי שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חדש, דאי מיתזני בהדדי קא מיתזנן בנות בתוך י"ב חדש, ואמטול הכי מוציאין להם מזונות לבנות עד שנים עשר חדש, דאדהכי והכי איפשר דמתרמי מאן דזאין להי. דאדמון סבר בשביל שאני זכר הפסדתי, אלא אפילו במועטין כה"ג נמי כולהו כהדדי מיתזני. אבל שיש בהן כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד י"ב חדש, אפי' רבנן מודו דכמה דלית בהו יתר מדמה שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו כהדדי מתזני. ר"ג לטעמיה דאמר רואה אני את דברי אדמון דלית ליה הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, ואמטול הכי ס"ל דביתר משנים עשר חדש מודו ליה רבנן לאדמון. וקי"ל כרבנן דפליגי עליה דאדמון:

טו. הרי אמרו מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, וכמה הן מרובין דאית להו לבנים נמי חולקא בגויהו. אמר רב יהודה אמר רב כל שיזונו מהן אלו ואלו י"ב חדש. כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי זו דברי רבן גמליאל ברבי אבל חכ"א כדי שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו. כלומר עד שיבגרו הבנות. איתמר נמי כי אתא רבין אר"י ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו הן הן מרובין. ואינך דלית בהו כי האי שיעורא אינון מועטין.

זו דברי ר"ג. פי' לא יקראו אלו לרבנן כ"א מועטין ואין חלק לבנים בהם כלום ור"ג הוא דס"ל דיש חלק לבנים בהם דס"ל כאדמון ואפילו במועטין מאלה ומה שכתבתי במה"ק אינו נראה לי:

אמר ליה רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן. כלומר אכתי מספקא לן מילתא ולא מתברר משום דהא אמר (רבא) רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה כו'. אי אמרת בשלמא לוקח הוי משום הכי מפיק פירוש משום דכלוקח ראשון דמי. אלא אי אמרת בעל יורש הוי אמאי מפיק פירוש אלו זבנינהו איניש לנכסיו מי מצי יורש לאפקינהו מידא דלקוחות כלום ירית אלא מאי דשבק אבוה. ואם תשאל ודילמא לאו יורש הוי והיינו טעמא דמפיק מיד הלקוחות משום דמשעת נישואים הוא דהוי יורש בהנהו נכסים דהוה ליה ירושתו קודם ללקיחת הלוקח הא ליכא למימר הכי דכי אמרינן דמשעת נישואים הוי יורש הני מילי לענין הגוף. (אלא) אי אמרת בשלמא דלוקח הוי כיון דמתה איגלאי מילתא למפרע דמשעת נישואים הוי נמי לוקח לענין הגוף דהא קיימא לן דלענין בעל קנין פירות כקנין הגוף דמי כדמברר בפרק החובל בענין מעשה דרב שמואל בר אבא אלא אי אמרת דיורש הוי היכי הוי יורש לענין הגוף דהא ודאי לא אשכחן ירושה מחיים לפי שאין אדם יורש את מורישיו כשהוא חי. הרא"ם ז"ל.
וכן תירץ הרא"ש ז"ל דפשיטא ליה דלא הוי יורש בגוף הקרקע בחייה דאין החי יורש החי אלא אי לוקח הוי אחרי מיתתה משעת נישואים התחיל אותה זכות אחר מיתתה דלקיחה שייכה מחיים אבל ירושה לא שייכה בגוף הקרקע בחייה הילכך קדמה מכירתה. עד כאן בתוספותיו.

אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש. וכיון דאסקה רב אשי דבענין מכרה בנכסי מלוג שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה מיתחזיא מילתא לענין לותה ועמדה ואכלה ונשאת בעל נמי לוקח ולא גבי מלוה מיניה מידי משום פסידא דבעל. ואם תשאל והא איכא פסידא דמלוה בשלמא גבי דרבי יוסי בר חנינא אף על גב דאיכא פסידא דלקוחות אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשייהו איכא אטו מי הוו ידעי דלבתר הכי קיימא ומנסבא. ואם תשיב האי נמי אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפינהו אלא בשטר. ליתא חדא דכי אמרינן איהו אפסיד אנפשיה הני מילי היכא דמכוון למזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחריני כגון לקוחות דרבי יוסי בר חנינא מידע ידעי וקא מכווני למזבני לנפשייהו ולאפסודי על ידי בעל אבל כי כי קא מוזיף להו בלא שטר מאי חובתא נפיק מיניה לאחריני. (אי הכי דילמא איהו אפסיד אנפשייהו דלא איבעי ליה למיעבד מידי דאית ליה חובתא לאחריני) ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה אבל לענין גבייה מן המטלטלים לבעל חוב לבתר דתקון רבנן דמתיבתא השתא למגבא מטלטלי דשבק לה גבי יורש דליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה מאי אפסיד אנפשיה איכא. יש להשיב דכי חיישינן לפסידא דבעל הוא דחיישינן ולאו לפסידא דמלוה משום דנכסים בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה וכיון דמלוה על פה היא ולית ליה קלא חיישינן לפסידא דידיה. ואם תשאל גבי דרבין אמאי שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה ולא חיישינן לפסידא דבעל. יש להשיב חדא דהתם נמי קיימא לן דנכסים בחזקת אלמנה קיימי כדגרסינן בפרק אלמנה נזונת בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה כו' ושמעינן דכל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה דשמעת מינה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. ועוד דלגבי אלמנה איכא למימר דכיון דידע דאיכא האי אלמנה דבעיא דאיתזוני מהני נכסים כי קא נסיב (לאב) לה לבת אדעתא דהכי הוא דנסיב לה ואיהו דאפסיד אנפשיה דידע דאיכא אלמנה דקא מתזנה מהני נכסי וקנסיב לה לבת ומשום הכי חיישינן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישינן לפסידא דידיה. אי נמי יש להשיב דכיון דקיימא לן דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין משום הכי חיישי רבנן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישי לפסידא דידיה. הרא"ם ז"ל.

אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש. וכיון דאסקה רב אשי דבענין מכרה בנכסי מלוג שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה מיתחזיא מילתא לענין לותה ועמדה ואכלה ונשאת בעל נמי לוקח ולא גבי מלוה מיניה מידי משום פסידא דבעל. ואם תשאל והא איכא פסידא דמלוה בשלמא גבי דרבי יוסי בר חנינא אף על גב דאיכא פסידא דלקוחות אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשייהו איכא אטו מי הוו ידעי דלבתר הכי קיימא ומנסבא. ואם תשיב האי נמי אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזפינהו אלא בשטר. ליתא חדא דכי אמרינן איהו אפסיד אנפשיה הני מילי היכא דמכוון למזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחריני כגון לקוחות דרבי יוסי בר חנינא מידע ידעי וקא מכווני למזבני לנפשייהו ולאפסודי על ידי בעל אבל כי כי קא מוזיף להו בלא שטר מאי חובתא נפיק מיניה לאחריני. (אי הכי דילמא איהו אפסיד אנפשייהו דלא איבעי ליה למיעבד מידי דאית ליה חובתא לאחריני) ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה אבל לענין גבייה מן המטלטלים לבעל חוב לבתר דתקון רבנן דמתיבתא השתא למגבא מטלטלי דשבק לה גבי יורש דליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה מאי אפסיד אנפשיה איכא. יש להשיב דכי חיישינן לפסידא דבעל הוא דחיישינן ולאו לפסידא דמלוה משום דנכסים בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה וכיון דמלוה על פה היא ולית ליה קלא חיישינן לפסידא דידיה. ואם תשאל גבי דרבין אמאי שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה ולא חיישינן לפסידא דבעל. יש להשיב חדא דהתם נמי קיימא לן דנכסים בחזקת אלמנה קיימי כדגרסינן בפרק אלמנה נזונת בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה כו' ושמעינן דכל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה דשמעת מינה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. ועוד דלגבי אלמנה איכא למימר דכיון דידע דאיכא האי אלמנה דבעיא דאיתזוני מהני נכסים כי קא נסיב (לאב) לה לבת אדעתא דהכי הוא דנסיב לה ואיהו דאפסיד אנפשיה דידע דאיכא אלמנה דקא מתזנה מהני נכסי וקנסיב לה לבת ומשום הכי חיישינן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישינן לפסידא דידיה. אי נמי יש להשיב דכיון דקיימא לן דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין משום הכי חיישי רבנן לפסידא דידה ושויוה רבנן כיורש ולא חיישי לפסידא דידיה. הרא"ם ז"ל.

מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים כו'. פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים מועטים ונתרבו מאי. תא שמע דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פירוש אפילו לאחר שהגבו אותם בית דין לבנות או שנתנו ביד שליש והכי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול גבי הא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו הבת מאכלת הבן אינו מאכיל ואמרינן מאי שנא בן דאינו מאכיל משום חלקו של עובר בת נמי לא תאכיל. ואוקמה אביי בנכסים מועטים וכגון דאיכא בן בהדי האי בת דאי האי עובר בן הוא לא עדיף מהאי דקאי ואי בת היא אמאי אכלה בתקנת רבנן כל כמה דלא נפקא לאויר העולם לא תקון רבנן. במאי אוקימתא כו' והא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו כו' ואם איתא דלאחר שגבאום הבנות שוב אין הנכסים בחזקת היתומים לוקמה לההיא דרבי ישמעאל ברבי יוסי לאחר שגבאום הבנות. ועוד דאמרינן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומקשים עלה מאי שנא מהא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו'. ופרקינן התם תפיסה מחיים הכא לא תפסי בנות מחיים. משמע דאף על גב דתפיסת בנות לאחר מיתה ומכרום היתומים מכרן קיים. כך פירש ר"י ז"ל. ונראה לי טעמו של דבר לפי שמזונות הבנות ממקרקעי וקרקעות בחזקת היתומים הם כל זמן שלא מכרום הבנות ואין בית דין מגבין לבנות להקנותן להם אלא להרשותן במכירה למזונות אבל האידנא דתקון דמזון האשה והבנות בין מקרקעי בין ממטלטלי אם תפסה האשה מטלטלי למזונותיה אפילו לאחר מיתה מהני וכדקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה ואם קדמו יתומים ומכרום אין ממכרן ממכר ואפילו בגזל קיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כל שכן במי שתפיסתו תפיסה מן הדין. מיהו בנות במקרקעי אף על פי שתפיסתן ברשות בית דין אינה מוציאה מחזקת היתומים כל זמן שלא מכרו דאף על גב דקיימא לן כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש ואפילו במקרקעי כדאיתא בפרק יש נוחלין התם כגון דארצו עלה בתרי דכל חד קא כפר ליה לחבריה וההיא דפרק אלמנה לכהן גדול אתיא כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבעה אבות הלכה גובין מן העבדים דעבדא כמקרקעי ולפיכך אין תפיסת הבנות מפקעת מכירת היתומים. אבל למאי דקיימא לן דאין גובין מן העבדים דעבדא כמטלטלי לגבי גוביינא דבעל חוב אין הבנות נזונות מן העבדים מן הדין ובמסקנא דשמעתין לא קם לה פירוקא דההיא ברייתא בנכסים מועטים אלא אוקמה באנפי אחרינא. וכתב הרב הגאון רבינו יצחק ז"ל בענין תקנת נכסים מועטים במקרקעי אבל לא במטלטלי כיון דתקנה בתראי היא דמיתזני אף על גב דמועטים נינהו נזונים מהם אלו ואלו דלא תקינו רבנן למהוי אלא כבנים אבל למהוי יתר מבנים ולמשקל הכל לא והכי שדר גאון כדכתבינן. ונראה לי דלענין מזונות דאלמנה דקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה פירוש כגון שתפסה מחיים דאלו תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים מדין התלמוד לא מהניא השתא נמי דתקון מזונות לאשה במטלטלים אם תפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה אף על פי שלא הניחה כנגד מה שתפסה לכל אחד מן הבנים ואפילו לא הניחה להם כלום הם מחזרים על הפתחים. וליכא למימר דליהוי יתר מבנים ולמשקל הכל לא תקון ממטלטלי לפי שנכסי בעלה משועבדים לה למזונותיה דגבי בנות היא דאיכא למימר שעיקר תנאי הכתובה לשתי הבנות כבנים אף על פי שאינן יורשות אלא ליפות כחן מן הבנים מה תועלת לאשה להתנות שיזונו בנותיה ויחזרו בנים על הפתחים והיינו טעמא דאדמון דפליג בתקנת נכסים מועטים אלא דרבנן סברי משום זילותא דבנות תקינו שיהו הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים ואשכחן נמי שיפה כח האלמנה מכח הבנות בנכסים מועטים שהאלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים מיהו לענין אפוקי מבניו יפה כח הבנות דלא מפקינן מבנים לאלמנה היכא דליכא בנות אלא כדקיימא לן מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס לשלשים יום.

מתניתין. בזמן שהנכסים מרובים כו'. וזה לשון הרא"ם ז"ל: וייקינן בגמרא ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו שקלי להו בנות לכולהו ואף על גב דאית בהו בנכסים יתר ממזונות הבנות. ומהדרינן אמר רבא מוציאין להם מזונות לבנות כו'. ואם תאמר וכיון דמכל מקום בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים מזונות הוא דאית להו לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים מאי איכא בין נכסים מרובים לנכסים מועטים ומאי נפקא ליה לתנא לאפלוגי בינייהו ולמתני הכא בבנים ירשו והבנות יזונו ובאידך הבנות יזונו כו' לפסוק וליתני הבנות בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים ניזונות עד שיבגרו והשאר לבנים. יש לומר נפקא מינה למיהוי הנכסים ברשות הבנים או לא יעסקו בהו דאלו תנא בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים הוה אמינא אפילו בנכסים מרובים נמי לאו בחזקת הבנים קיימי מעיקרא ולית להו לבנים (לא יעסקו בהו) אלא במאי דטפי על כדי מזונות הבנות השתא דקתני בנכסים מרובים הבנים ירשו משמע דכולהו נכסי בחזקת הבנים קיימי ומתותי ידייהו הוא דשקלי להו הבנות למזונותיהן. אי נמי נפקא מינה להיכא דהוו הנכסים מעיקרא מרובים ונתמעטו דאלו קתני בתרווייהו הבנות יזונו כו' הוה אמינא דאפילו היכא דהוו מעיקרא מרובים ובתר הכי נתמעטו מזונות הבנות כדקיימי קיימי ולא מחסר להו כלום להכי תנא בנכסים מרובים ירשו למימר דהך חולקא דמטו להו לבנים לבתר דמפקי מינייהו שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו כבר זכו ביה הבנים והוי דידהו הילכך אי ממעטי נכסי בתר הכי לבנות ממעטי ולא מחייבי בנים למיתן מהך חולקא דמטא להו מידי והיינו דאמר בתר הכי פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים כו'. ויש לפרש עוד דהא דקתני במתניתין בנכסים מרובים הבנים ירשו כו' ובנכסים מועטים הבנות יזונו כו' ולא קתני בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים לאו למשמע מינה מידי הוא דקתני לה הכי אלא משום דקבעי למתנא בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאלמא לית להו לבנים ליזון בהדי בנות בנכסים מועטים והא דקתני רישא בנכסים מרובים הבנים ירשו כו' הכי קתני בזמן שהנכסים מרובים הדבר ידוע שכיון שיש בנכסים מה שירשו הבנים לאחר מזונות הבנות הבנים ירשו והבנות יזונו אבל בנכסים מועטים כיון שאין כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אין אומרים יזונו גם הבנים עם הבנות עד שיתמו כל הנכסים כדי שלא יהא כח הבנים בנכסים מועטים פחותים מכח הבנות אלא הבנות הן שנזונות בלבד והבנים יחזרו על הפתחים. עד כאן.
גמרא: ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו ולא מסתבר דשקלי יותר ממה שנתקן להם מזונות עד בגר אבל רבן גמליאל דאמר עד שנים עשר חדש אפשר דבנכסים מועטים שקלי בנות לכולהו.

תוספות בד"ה גבי יובל כו' דירושת הבעל דאורייתא כו' אלא שויוה רבנן כו' הניחו אותו כו' עכ"ל וכצ"ל גבי משום פסידא דאלמנה שויה רבנן כיורש דהיכא דאיכא פסידא לתרוייהו ולית ביה מפסיד אנפשיה הניחו אותו כיורש כדין תורה ולכך לא חשו גבי יובל לפסידא דיורשים כדחשו גבי רבין לפסידא דאלמנה דטפי חשו אפסידא דבעל להניחו על דין תורה וק"ל:

בד"ה התם אינהו כו' אע"ג דאיכא פסידא ללוה לא מהדר ליה כו' עכ"ל צ"ע דאהא דלא מהדר ודאי דלק"מ דאפילו הוי יורש לא מהדר כדאמר זבנה אורתה כו' וכ"כ התוספות שם אבל מהא דלא מהדרינן ליה קשיא להו התם דאי הוי יורש מהדרינן ליה שהבן פודה קרקע של אביו ע"ש בתוספות ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר ר"ג כו' ור"ח וה"ג ורב אלפס פסקו כרבנן כו' ור"ת אומר כו' עכ"ל ר"ל דר"ת הוסיף לומר אההוא פסקא כרבנן דאדמון משום דאדמון גופיה לא פליג וכדי ליישב ההוא כללא דכתובות דכ"מ שאמר ר"ג רואה כו' הלכה כמותו ודו"ק:

ר"ש בד"ה הכא דטבא צ"ל והיכא דטבא:

תד"ה גבי. כיון דאית ליה אינה חוזרת כו'. כצ"ל:

תד"ה התם. תימה כו' והשתא האמר הכא כו' דלא ה"ל למיזבן מאתתא כו'. לכאורה י"ל דהא לא קאמר הכא גבי דריב"ח אלא משום פסידא דידיה והיינו היכא דהפסידא הוא ע"י הלוקח אבל התם גם בלא קנייתו לא היה הבעל עומד ליורשה אלא אחריך וכ"מ מפי' רשב"ם בד"ה דיתבא תותי גברא:

בא"ד וא"ת דאמר כו' שמו לה לאשה ואינסבה כו'. עי' מהרש"א. ולנ"פ דהתוס' דהכא אזלי בשיטת הרא"ש שם דיורש ממילא מחזיר ואורתה דקאמר התם דלא מיהדר היינו דאורתה מחיים ולכן אם היה הבעל יורש הוה מיהדר:

בסה"ד ותקנו דבכ"מ כו' אפי' במקום כו' דאיכא פסידא דאחריני כו'. וצריך לחלק בין זה להא דאביי שהביאו התוס' בריש הדבור:

תד"ה והבנות יזונו. מה שהזכיר רשב"ם כו' פרנסה (אי נמי) [אין נראה] לריב"ן כו'. נראה דמ"מ כסות ולבוש שנצרכות עד שתבגרן ודאי דהוו בכלל מזונות וכמש"כ הר"ן בכתובות פרק נערה על הא דתנן התם נישאת כו' וחייב במזונותיה ע"ש וכמו אלמנה דלא תנן בה אלא ומיתזנא ואפ"ה גם כסות בכלל כדאיתא בשו"ע אה"ע ר"ס צ"ד. ואע"ג דבכ"מ אינן בכלל מזונות כמו במתניתין דס"פ דלעיל וכן בכתובות (מ"ח) וזנין ומפרנסין את אשתו:

תד"ה אר"ג (בסופו). אלא שמתמיה על התקנה שתקנו בנכסים מועטין. כצ"ל:

גמרא השתא דשלח מי ידעי'. והאר"י ב"ח האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה וכו'.
ויש לע' דמאי פריך אימא כמו שהיינו דנין קודם תקנת אושא שאין האשה יכולה למכור הפירות להפקיע זכות הבעל משום דהוי יורש לפירות מחיים. ומלוה ע"פ גובה ממנו. וכמו דנקט הרשב"ם בפשט' באיבעי'. א"כ אימא דתקנת אושא היה שיהיה יורש משעת נשואין לגוף. אבל מ"מ יהי' רק כיורש. וביותר יש לתמוה אימא דהתקנה הי' רק שהכא יהי' קנין פירות כקנין הגוף כמו לר"י בכל קנין פירות וממילא אינה מכורה. וכמ"ש תוס' דלר"י ל"צ לתק"א. עיין בב"ק ובתוס' פ' נערה, א"כ אימא לר"ל תקנו דהכא יהא קנין פירות כקנין הגוף. והיינו אותו קנין שיש לו לגוף יהי' לפירות. ואעפ"כ הוא רק יורש. גם יש לעיין אמאי פריך הא הוי רק לוקח דרבנן דדינו דמנוה ע"פ גובה ממנו כמו במתנת שכ"מ. ע' בנ"י בפרק י"נ. ובתוס' כתובות פ' נערה. וקושיא זו מצאתי אח"כ במרדכי פ' נערה. ובאמת יש לחלק להמעיין ברי"ף בפ' י"נ ובחידושי רמב"ן שם. דנראה מדבריהם דכל עיקר סברת הש"ס רק במתנת שכ"מ דלא משכח רוחא לחול רק אחר מיתה ולא מחיים והוא כעין ירושה ומש"ה אלמנה ניזונית ממתנת שכ"מ כיון דלא משכחת רק לאחר מיתת הנותן. או שנתן האב ומת או שנתנו היורשים ומתו. והוי האי מתנת שכ"מ או יורש דאב או יורש דיורשים. עכ"פ שויוה רבנן למחנת שכ"מ כיורש. אבל בשאר דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו דהוא בחיי אשתו לוקח בנכסים ואין לדמותו כלל ליורש. ודמי ללוקח במשיכה ולא נתן מעות דהוא ג"כ רק קנין דרבנן ובודאי מלוה ע"פ לא גבי ממנו. וכן אלמנה אינה ניזונית ממנו. כן נראה ברור להמעיין בראשונים:

גמרא דטבא לים עבדו ליה וכו'.
יש לי מקום ספק באם מכרה היא נ"מ לא' ממורישה ואח"כ מתה ובא שנת היובל. בזה יש מקום לומר דצריך להחזיר הבעל בממנ"פ אם יורש הוי נתקיים המכירה שמכרה בחיי' ואם כלוקח דיינינן ליה הוא חוזר ביובל. ובכי האי גוונא אפשר דל"א דטבא ליה עבדו ליה לענין יובל יורש ולענין מכירה לוקח דבכה"ג הוי תרתי דסתרי:
ובאמת יש לע' אמאי הוי בעל יורש לענין יובל הא הוי פסידא אחריני ונדייני' לי' כלוקח. אח"כ ראיתי בש"כ ח"מ (סי' קג סקי"ע) הקשה כן. וכתב משום דתמיד הוי יורש לכל הפחות רק במקום פסידא דאחריני א"י להיות כלוקח. אבל יורש לעולם הוי. וכתב מכח זה להשיג על תוס' בפ' המפקיד שכ' דלא מהדרי' לבעל דמשום פסידא דאחריני הוי כלוקח ע"ש.
ולענ"ד לק"מ דהרי מוקמי' בבכורות (דף נ"ב' דברייתא דהיורש את אשתו אתי' כמ"ד ירושת בעל דאורייתא. וא"כ לדידי' י"ל סברת הש"כ דלעולם מידי יורש לא נפקא. אבל סתמא דהש"ס בהמפקיד קאי למ"ד ירושת בעל דרבנן. וכן פסקי'. ולדידי' הוי תרי תקנת דרבנן ובמקום פסידא דאחריני דייני' ליה או כיורש או כלוקח. וק"ל:

במ"ש בסמ"ע (סימן קלב סק"ד) ובש"כ שם סק"ב. ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים דדוקא באגב כן. אבל בלא אגב לא והיינו דהא דאמרי' במקום פסידא לאחריני לא הוי הבעל לוקח. היינו היכא שאם היה יורש הי' חייב מדינא מש"ה הוי פסידא דאחריני במה שנרצה לדונו כלוקח. אבל בלא"ה היכא דעדינא דהש"ס גם אם הוא יורש לא מחייב רק מתקנה. מש"ה י"ל דבעל דהוי כלוקח לא נכנס בכלל התקנה. ודומה לזה כתבו תוס' דלענין שומא הדר' לא מקרי פסידא אחריני כיון דאינו מדינא רק ועשית הטוב וכו', וא"כ דברי הסמ"ע נכונים. והיינו דבלא אגב אינו גובה דדייני' לבעל כלוקח ול"ש דהוי פסידא דאחריני דהרי אם היה יורש ג"כ אינו גובה דמטלטלי לא משתעבדי מדינא דהש"ס רק לבתר תקנת הגאונים בזה נראה דעת הש"כ דהכא גובה. ולזה נראה כהסמ"ע מסברא הנ"ל. כיון דאינו רק מתקנה ול"ש פסידא דאחריני. אבל באגב הוי איפכא דמדינא גובה אף מלקוחות רק מפני תקנת השוק תקנת הגאונים דלא לגבי. בזה י"ל איפכא דהבעל הוי כיורש ול"ש מפני פסידא דבעל לשוויי' כלוקח דהרי אף אם הוא לוקח מדינא גובה ממנו. רק מתקנה. ולזה י"ל דבעל לא נכנס בכלל תקנה דהוי יורש.
ובזה מיושב גם קושית הסמ"ע מדברי הגהה לעיל סימן קי"ב. די"ל דודאי התם הוי איהו דאפסיד אנפשי' משום דהיה לו לכתוב דאקני. כמ"ש בש"כ ובב"ש (סימן צא) ומש"ה דיינין הבעל כלוקח כי היכי דלא להוי פסידא דבעל. ואם הוא לוקח מדינא לא מגבי' מיניה דהוי קנה ומכר. אבל הכא באגב אף אם נימא דלא הוי פסידא דלקוחות דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שהלוהו. מ"מ ל"ש פסידא דבעל דהרי אף אם הוא הלוקח מדינא ראוי לגבות ממנו. כנלע"ד נכון בסברא.
אולם יש לדון במטלטלים בלא אגב רק באפותיקי. דהדין עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו דלית ליה קלא. אבל מיתמי דעת הרבה פוסקי' דגובין. כיון דחזינן דסמך דעתו עלייהו. ובזה יש לדון אם דיינין דהוי אינהו דאפסידו אנפשייהו. ומשום פסידא דמלוה הוי כיורש ומדינא גובין מיניה. וגם בכה"ג יש סברות לומר דאם (אם) הבעל כלוקח מ"מ גובה מטלטלין של אפותיקי לדברי תוס' פ' נערה (דף מט ע"ב) ד"ה הוא ואשתו וכו'. דדוקא עשה שורו אפותיקי ומכרו. דדוקא מכרו אבל נתנו במתנה גובה ממנו. אף דלשאר דברים מתנה כמכר ע"ש. א"כ י"ל דגם בעל שוינהו רבנן כלוקח. והיינו כמקבל מתנה וגובים ממנו מטלטלין של אפותיקי. וק"ל:
ובמ"ש הש"כ עוד בס"ק הנ"ל וז"ל מיהו כ"ז כשהמטלטלים אינם בעין. אבל אם הם בעין גובים ממנו אפילו במע"פ דלא גרע מלותה ע"פ וכו'. ודברים תמוהים הן דהדבר ברור להמעיין בהרמב"ם דמקור הדין בהלואה בעין הוא ברמב"ם פכ"ו ממלוה. ומרדכי פ' י"נ. ומבואר שם דדוקא בגוף הלואה דיש שייכות בזה למלוה. וגם בזה כתב הנ"י ס"פ י"נ. ובהה"מ שם לחלוק. דמ"מ כיון שנטלה להוציאם הוי כשאר מטלטלים. אבל במטלטלים שלה שהכניסה פשיטא דהוי כלוקח. וכ"כ בהרשב"ם ועמדה ונישאת והכניסה לו נ"מ ע"ש. ודברי הש"כ צ"ע לדעתי:

במ"ש הנ"י ס"פ י"נ דבאשה שמכרה בנ"מ והמעות עדיין בעין. או מה שהחליפה עדיין בעין צריך להחזיר ללוקח:
והנה במ"ש דאם המעות בעין צריך להחזיר. בזה שפיר י"ל משום שהמקח אינו הוי המעות בתורת פקדון. וכמו בהכיר בה שאינו שלו. בפ"ק דב"מ (דף ט"ו). ואף דשם כתב הנ"י דמעות פקדון. היינו בהיתר תשמיש כמו בשלחני ומעות מותרים ע"ש. ומ"מ כ"ז שלא הוציאה הוי רק פקדון. ובזה נראה דמיושב דברי הטור (סימן צ) שכתב ג"כ בשם הרא"ש דאם המעות בעין מחזירין ללוקח. ולכאורה קשה מדברי הרא"ש ספ"ב דקידושין שכתב אמתני' דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת. כיון דידע הלוקח שהוא של ערלה נתן המעות לשם מתנה. וא"כ ה"נ אמאי מחזירים המעות בעי הא הוי מעות מתנה כיון דידע שהוא של בעל וא"י למכרה. והרמב"ם שכתב ג"כ דאם המעות בעין מחזיריה לטעמים אזיל דס"ל ספכ"ו ממלוה דגם בהלואה אם המעות בעין מחזירין וה"ה הכא דלא ס"ל להרמב"ם מעות מתנה. אבל לשיטת הרא"ש קשה.
וצ"ל דבאמת מ"ש הרא"ש דמעות מתנה ל"ד. דהא באמת קיי"ל בהכיר בה שאינה שלו דמעות פקדון. וכמ"ש הב"ש (סס"י כח). אלא דכוונת הרא"ש ג"כ דמעות פקדון רק דטעמא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום דהוי פקדון בהיתר תשמיש כמ"ש הנ"ל. ומש"ה כיון שקידש אשה הוי כמו לוה המעות. אבל הכא כ"ז שהיא בעין הוי פקדון. וכמו במעות מותרים בב"מ (דף מד). ומ"ש הרא"ש בכתובות פרק נערה דהמעות בעין חוזרין מטעם גזל ע"כ ג"כ ל"ד רק מטעם פקדון וכך הוא בר"ן פ' נערה דהוי פקדון.
אולם במ"ש הנ"י דאף החליפין אם הם בעין צריך להחזירם. בזה יש לעיין הא מיד שהוציאתם נעשה לוה והרי דעת הנ"י להדיא דלותה ואכלה לאו דוקא. דה"ה בעין א"צ להחזירם. וה"נ הוי הלואה. וצ"ל דכוונת הנ"י לסברת הרא"ה בפרק נערה דהמעות שנתן הלוקח כשהבעל מוציא מיד הלוקת הקרקע אין הבעל זוכה במעות דהוי כמו פירא דפירא. והוא כמו טובת הנאה בב"ק ע"ש בהרא"ה. ומש"ה גם בהחליפה אין הבעל זוכה בזה החליפין דבחיי' הוא שלה לגמרי. ומ"ש הנ"י דגם לאחר מיתתה מחזירין אף דהבעל הוי יורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. צ"ל דמיירי לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח. ואף דבעל לוקח הוי. ע"מ בהנך חליפין לא הוי לוקח מסברת הרא"ה והוי רק יורש. כך הים נראה לדחוק בסברת הנ"י. ודוק:

מתני' מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו כו'. לכאורה מיותר האי בבא דודאי כיון שיש להן מזונות עד שיבגרו כדמסיק ממילא הבנים ירשו המותר דאינו מגיע לבנות יותר בתנאי ב"ד. ונראה דקמ"ל החילוק שכתב הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דבמועטין אמר לקמן מוציאין לבנות כו' ואין מניחים את הנכסים ביד הבנים כיון דודאי יפסידו אלא נותנין ביד שליש ובמרובין מניחין ביד הבנים והם נותנין לבנות מזונות דהא הן יורשין והבנות כשאר חוב ולכן תני הבנים ירשו היינו הכל אף כדי המזון הבנות והן יזונו מהם כנ"ל. עוד דקמ"ל דלענין מרובין ונתמעטו וכה"ג ברשות יורשין קיימי הכל. וכן לענין קדמו ומכרו דמהני ותני הבנים ירשו היינו הכל דכל הנכסים בחזקתייהו:

הנה לכאורה למאי דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין וכ"ש מרובין דמה שמכרו מכרו ע"ש והנה קי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן וכמבואר בבכורות דאין מלוה ע"פ גובה למ"ד לקוחות הן וא"כ כשחולקין היורשים עם הנכסים שוב לא יוכלו הבנות לגבות כלל למזונות דהא הוי ליה יתומים שקדמו ומכרו כו' דאינה גובה דכיון שחלקו והוי כל א' לוקח על חלקו שמכר חבירו דאין ברירה. וא"כ שוב קשה למה תני הבנים ירשו כו' ואח"כ הבנות יזונו והיינו שנותנים הכל לבנים והם נותנים לבנות מזונות. והא לכאורה כיון שהחוב מגיע מיד על נכסי האב למה לא יגבו להן מיד בתורת גוביינא ולמה יהיה ברשות יורשים. וע"כ צ"ל ניהו דהחוב הוא מיד אחר מיתת האב אבל מ"מ הוי כחוב שלא הגיע הזמן דהזמן פירעון הוא ליתן להן בכל יום מזונות ולכך לא נוכל להוציא קודם הזמן ולגבות הכל בב"א רק היורשין זוכים בהכל והן משלמין בכל יום היינו כשהגיע הזמן כנ"ל. ולכך בנכסים מועטין דודאי יפסידו הבנים כשיזונו מהן שפיר אין נותנים להם לבנים דהא קי"ל כשרואין בב"ח שעל זמן וכשיופסדו הנכסים ולא יהיה לו ממה לגבות אם נמתין עד הזמן גובה אף תוך הזמן ע"ש ומ"ש הש"ך ז"ל לענין שמיטה ולכך נכסים מועטין שיופסדו גובין תוך הזמן והיינו מיד אחר מיתת האב שהחיוב יש כבר משא"כ מרובין שלא יפסידו ויכולין להמתין כנ"ל וא"כ כיון דאחין שחלקו לקוחות ואם יקחו הבנים הנכסים לא יגבו כלום הבנות וא"כ שוב יגבו הבנות מקודם למזונות ולא ינתן הכל לבנים כיון שלא יוכלו לגבות אם נמתין עד הזמן וכמו בנכסים מועטין וגובין תוך הזמן כנ"ל וגם במרובין יהי' הדין כן כנ"ל:

אך י"ל באמת דהדין הוא כיון שאסור למכור לכתחילה בין בנכסים מרובין ובין מועטין כמו כן אסור להם לחלוק ג"כ שלא להפסיד להבנות כיון דנימא לקוחות הן ואינם רשאין רק שיהיה אצלם בתורת ירושה כדי מזון הבנות ולא יחלקו ביניהם. ולכך אינם גובין מיד כיון שהוא תוך זמנו ולא יפסידו כיון שלא יחלקו ביניהם כנ"ל:

ובזה מדויק לשון המשנה הבנים ירשו והבנות יזונו. היינו דקמ"ל דהבנים ירשו רק בתורת ירושה אבל לא שיחלקו ביניהם שיהיה לקוחות כנ"ל. ולכך כשירשו אז הבנות יזונו אח"כ מתחת ידם כנ"ל אבל אם ירצו לחלוק שיפסידו שוב לוקחין למזון הבנות מקודם דיפסידו כנ"ל. ומיושב דנקיט בנים הלא גם בבן אחד הדין כן. ולמ"ש קמ"ל הך דינא דוקא בבנים דלא יחלקו ביניהם משא"כ בבן א' לא הוי שמעינן האי דינא כלל כנ"ל:

אמנם פשטא דלישנא משמע קצת דירשו ורשאין לחלוק ג"כ וקשה כנ"ל הא יפסידו. ולכאורה אפשר לומר דהא הרמב"ן ז"ל כתב דלשון קדמו ומכרו דהוי ספק אי מהני המכירה ואין יכולין להוציא מספק ע"ש ואינו מובן מאי הספק. ואפשר לומר דהא באמת החיוב תנאי ב"ד דבנין נוקבין אין לומר שהחיוב חל רק אחר מותו דאז אין הנכסים שלו וכמו כל הקנינים דאין קנין לאחר מיתה ואין סברא לומר שתיקנו חכמים החיוב על יורשים אחר מיתה. ואף דאמר בש"ס לענין פרנסה ס"ל דב"ח דאחין הוי מ"מ הא אינם מחויבין רק מכח חיוב האב. ועוד דהא בעי למימר דליגבי ממשעבדי שמכר בחייו רק דאין קצובין כו'. וא"כ ע"כ החיוב מקודם. וי"ל דהוי כמו מהיום אם מתי ואחר מיתה החיוב למפרע משעת נשואין. או י"ל דהיה התקנה כמו מתנת ש"מ שאעפ"כ יחול בשעת מיתה כמ"ש הרי"ף או אחר מיתה מיד בתורת ירושה כמו בכתובות בנין דיכרין דאמר ירתין תנן. וי"ל דאי בתורת ירושה לא מהני קדמו ומכרו כיון שגם הם יורשין כנ"ל רק אי בתורת חוב למפרע מהני מכרו כיון דאינן גובות ממשעבדי ובהא דמהיום אם מתי אמר בש"ס גיטין דתלוי אי יש ברירה כו' ואי אין ברירה לא מהני וקי"ל דהוי ספק אי יש ברירה כו' ולכך תלי' בזה דאי יש ברירה אמרינן דהיה התנאי ב"ד רק בתורת חוב למפרע דלמה נימא בתורת ירושה כיון דמהני גם כנ"ל. אבל אי אין ברירה ולא מהני החיוב כנ"ל ע"כ היה התקנה בתורת ירושה. ולכך קדמו ומכרו מהני שאין להוציא מספק דאי יש ברירה אינו רק חוב ומהני המכירה כנ"ל:

וא"כ מיושב דהא דאחין שחלקו תלי' ג"כ אם יש ברירה אז יורשין הוי אי אין ברירה הוי לקוחות כדאמר בש"ס. וא"כ כאן אם חולקין הבנים גובין הבנות ממ"נ מהם דאי יש ברירה ומהני קדמו ומכרו שאינו רק חוב מ"מ גובין דאין כאן מכירה דעדיין יורשים הן אף שחלקו כיון דיש ברירה כו' ואי אין ברירה ולקוחות הן מ"מ גובין דשוב לא מהני קדמו ומכרו דאי אין ברירה הוי ע"כ בתורת ירושה ולא מהני המכירה ושפיר גובין ממ"נ כנ"ל. ודוקא מכירה לאחר מהני מספק משא"כ אחין שחלקו כנ"ל. אמנם נראה דז"א דמשמע מהפוסקים דלא תליא בהא והמכירה מהני אף שיהיה כמו ירושה דמ"מ אינו רק חוב כנ"ל:

והנה לכאורה י"ל כיון דקי"ל פ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של א' דבטלה מחלוקו' וכתב הרא"ש ז"ל דאף דקי"ל אחין לקוחות הן מ"מ לענין זה אמרינן דיורשין הוו ע"ש וא"כ כאן שפיר גובין אח"כ דהא כשגובין ממילא בטל החלוקה ואינם לקוחות כלל ולא הוי כלל קדמו ומכרו כנ"ל. אך ז"א דלמה אמר בבכורות דאי לקוחות הן אין מע"פ גובה דאינו גובה רק מיורשים. ונימא ג"כ כנ"ל דשפיר יגבה דכיון שיגבה בטלה מחלוקות ואינם לקוחות כלל רק יורשים וגבי שפיר כנ"ל. וע"כ דז"א דכשגובה שפיר בטל החלוקה אבל כל זמן שלא גבה הן לקוחות ממילא אינו יכול לגבות ולא בטלה החלוקה כלל ועדיין לקוחות הן ודוקא בשטר דגובה גם מלקוחות וב"כ וב"כ גבי שפיר בטל משא"כ בע"פ כנ"ל. [ובאמת שיש לישב בזה תמיהת הפוסקים דקי"ל מלוה ע"פ גבי מאחין שחלקו וקי"ל לקוחות הן ויש לומר כמ"ש דכיון דבטלה מחלוקות גבי כנ"ל אך לא משמע כן מדברי הפוסקים] וא"כ גם כאן הוי שפיר קדמו ומכרו וממילא אין גובין הבנות ולא בטלה החלוקה כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן דלא קשה:

הנה התנאי ב"ד דמזונות הבנות לכאורה אין כאן שיעבוד הגוף כלל כיון דאין שום חיוב מחיים כלל והא אמר בש"ס בכורות וכמה דוכתי דשיעבוד נכסים רק ערבין ביה וכשאין שיעבוד גוף לא שייך שיעבוד נכסים. וכתב הר"ן כתובות פרק הכותב דהא דגובה ב"ח כשמת הלוה אף דפקע שיעבוד הגוף הוא משום דערבותן של נכסים הוא כשא"א לשלם או כשאינו כאן וכיון שערבין ביה מחיים ומת ואינו לשלם גובה מהן ע"ש. וזה לא שייך רק כשיש חיוב על גופו לשלם מחיים משא"כ מזון הבנות דמעולם לא היה שיעבוד על גופו לשלם מאין יהיה שיעבוד על הנכסים. והא הנכסים לבד א"א להשתעבד כלל בלא חיוב גופו כדאמר גבי מנה אין כאן משכון אין כאן. ולהפוסקים דכשמתנה בפירוש מהני א"ש דדוקא בסתם שיעבוד אמר בש"ס דערבין כו' משא"כ כאן דא"א בענין אחר א"כ שיעבד בפירוש הנכסים בלא שיעבוד גופו ומהני. אבל להפוסקים דגם בפירוש לא מהני להטיל ערבות על הנכסים לחוד קשה כנ"ל. ובשלמא בכתובה אף דלא ניתן לגבות מחיים עכ"פ יש עליו חיוב הגוף בגירושין ומשתעבד מעכשיו כשתצא ממנו בגט או מיתה ויש אופן שישלם בחיים משא"כ מזון הבנות כנ"ל. ובשלמא אי הוי בתורת ירושה א"ש דתיקנו דנכסים מועטין ירשו הבנות כדי מזונותיהן ולזה לא צריך שיעבוד הגוף דזוכין בנכסים עצמם להיות שלהם וכמו מתנת שכ"מ. אבל כיון דקדמו ומכרו מהני וע"כ שאינו רק חוב וקשה כנ"ל. וצ"ל כדאמר בש"ס פרק אע"פ לענין פרנסה דבע"ח דאחין הן כמו כן לענין מזונות הטילו החכמים חוב זה על האחין ויש עליהם שיעבוד הגוף ואף דהאב אינו יכול לחייב את היורשים מ"מ תיקנו חכמים החיוב עליהם. או דכמו דאמר בש"ס פרק י"נ דאף לנולדים דא"א להקנות תנאי ב"ד שאני ע"ש כמו כן תקנו שיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף ג"כ אף דלא מהני בכל מקום. או י"ל כמ"ש לעיל דהוי מהיום אם מתי דאח"כ כשמת חל עליו שיעבוד הגוף למפרע משעת נשואין. ודוחק דהא שיעבוד הגוף אינו רק מצוה המוטל עליו לקיים ולשלם וכיון שיהיה עליו חיוב מחיים מאי מועיל מה דאחר מיתה מתחייב למפרע הא מ"מ לא היה עליו שום חיוב על גופו לשלם. ואי נימא דחל רגע א' קודם מותו א"ש כמו בגט דהוי מ"מ שיעבוד הגוף. אך הפוסקים לא כתבו כן ע"ש ובש"ס פרק י"נ:

שם הבנות יזונו והבנים ישאלו כו'. לכאורה הא בכתובות פרק נערה זה מדרש דרש ר"א כו' דאלו ב' תקנות היה באופן א' בנים ירשו כתובות בנין דכרין ובנות יזונו ומה כתובות בנין דכרין רק בקרקע כן מזון בנות ע"ש. וא"כ קשה למאי דאמרינן פרק מי שהיה נשוי דכשאין מותר דינר לא תיקנו כתובות בנין דיכרין דמעיקרא נחלה דאורייתא ע"ש. וא"כ גם מזון הבנות יהיה הדין כן דכשאין מותר דינר לא יקחו כלום דלא עדיף בשום דבר מכתובת בנין דכרין כדאמר בש"ס וא"כ למה תני סתם הבנים ישאלו כו' אף דלא נשאר כלום יותר ממזון הבנות כנ"ל:

אך ז"א דהכא לא מיעקרא כלל נחלה דאורייתא כיון דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו מהני וא"כ כל הנכסים בחזקתם והם יורשים גם מה שלוקחים הבנות ולא בעי מותר דינר כנ"ל:

והיורש את אשתו. מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאורייתא ואי לוקח הוי משעה שנשאת אפילו לאחר מיתה לא נפקא מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל: באושא התקינו. שגלתה סנהדרין לשם כדמפרש בר''ה (ד' לא.): האשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה. שאם ימות בעלה יזכה בהן ואם תמות היא ויירשה בעל יפסידו. ונכסי מלוג הן נכסים שנפלו לה מבית אביה או שהכניסה קרקעות שלא נשומו בכתובתה ולא קיבל בעל עליו אחריות ואוכל פירותיהן בחייה כתקנת חכמים תחת פרקונה ולהכי מיקרי מלוג שמולגן ומחסרן בעל שאוכל הפירות כמליגת הראש: אי אמרת בשלמא לוקח שויוהו. רבנן משעה שנשאה משו''ה מפיק דלוקח ראשון הוי אלא אי אמרת בעל בנכסי אשתו יורש הוי משעת נשואין אמאי מפיק למה תקנו באושא שהבעל מוציא והלא האשה שהיא מורשת אותו מכרה ואין כח ביורשין לירש מה שמכר אביהן אלא ודאי מדתקנו שהבעל מוציא כך היה עיקר תקנת אושא שיהא הבעל לוקח בנכסי' משעה שנשאה והלכך מוציא שהרי קדם מקחו למקחן של לקוחות: אלא אמר רב אשי כו'. לתרץ על כל אלו הדברים שיש מקומות שעשאוהו כיורש ויש מקומות שעשאוהו כלוקח: והיכא דטבא ליה כו'. כדמפרש ואזיל: גבי יובל כו' משום פסידא דידיה. דלא תהדר ביובל למשפחת אשתו: גבי דרבין. אע''ג דאיכא פסידא דידיה חיישי' לפסידא דאלמנה שמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנשואין לא טוב לנו להפסידה בידים: דאיכא פסידא דלקוחות. אמאי לא חיישינן כי היכי דחיישינן לפסידא דאלמנה: דיתבא תותי גברא. וראוי ליורשה כשתמות ואלו הערימו להוציאם מידו הלכך יפסידו ולענין שאילתא דשאילנא פי' רבינו חננאל ורואה אני את דבריו לוותה ואכלה ועמדה וניסת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה וכן סוגיא דשמעתא דכל היכא דאיכא פסידא כגון פסידא דאלמנה דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה שויוהו רבנן כיורש: מתני' מי שמת: מרובין. מפרש בגמרא: והבנות יזונו. מזונות ופרנסת נשואין עד דתבגרן או עד דתנסבן לגוברין כדתנן בכתובות (ד' נב: נג:): ישאלו. יחזרו על הפתחים: בשביל שאני זכר הפסדתי. בתמיה ובגמ' מפרש מאי קאמר אלא לא אפסיד ונזונים יחד: אמר רבן גמליאל כו'. והכי הלכתא כאדמון דאמר בפ' בתרא דכתובות כל מקום שאמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו: גמ' כדי שיזונו. פרנסה ומזונות: אלו ואלו. בנים ובנות: כי אמריתא. אחר פטירתו של רב ובאתי ללמוד קמיה דשמואל: עד שיבגרו. שכך התנה להן אביהן עד דתבגרן או תנסבן כדאמר בכתובות ואינך מועטין ויזונו הבנות עד שיבגרו והמותר לבנים כדמפרש ואזיל:

והיורש את אשתו. פי' בקונטרס ואי הוי לוקח מחיים גם לאחר מיתה לא פקע והוי לוקח ואין נראה דהא מחיים אין לו אלא פירות ונראה לר''י לפרש דמבעיא ליה אם בעל יורש הוי או לוקח הוי בין מחיים בין לאחר מיתה מדלא מפליג מידי ופשיט מדרבין דלכל הפחות הוי יורש לאחר מיתה כדקאמר מתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו אע''פ שהבעל יורשה אבל מחיים אין להוכיח מדבריו דהוי יורש אע''ג דקאמר נשאת הבת אלמנתו נזונת דהא אפילו הוי לוקח מחיים קאמר שפיר .. דנזונת שתוכל למכור הגוף מחיים והפירות לאחר מיתה כיון דבעל יורש הוי לכל הפחות לאחר מיתה ולהכי קא''ל אביי ואי לאו דשלח רבין לא הוה ידעינן דהוי יורש לאחר מיתה והתנן אלו שאין חוזרים ביובל הבכורה והיורש את אשתו אלמא דיורש הוי לאחר מיתה: גבי יובל שויוהו רבנן כיורש לאו דוקא נקט שויוהו רבנן . דהא כיון דאית ליה דאינה חוזרת ' ביובל אית ליה דירושת הבעל דאורייתא דהכי אמר בבכורות (ד' נב:) וכן פי' בקונטרס אלא שויוהו רבנן בעי למימר הניחוהו להיות יורש ולא עשאוהו לוקח: התם אינהו אפסידו אנפשייהו כו' . תימה דבפרק מי שהיה נשוי (כתובות ד' צה:) אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ואוקימנא בידא דלוקח ופריך התם מאי שנא מהא דתנן דיעשו פשרה ביניהם ומשני התם אית להו פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא פי' וכיון דאיכא פסידא דלוקח שויוהו רבנן בעל כיורש ואין מוציא מיד לוקח והשתא האמר הכא דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא ה''ל למיזבן מאתתא דיתבא תותי גברא לפי שהבעל יוציא מידו וכ''ת התם לא אפסיד אנפשיה שהוא סבור שלא יטול הבעל ממנו לפי שאחריך יוציא מידו מ''מ הרי יודע דיחזרו חלילה ויצטרכו לעשות פשרה וירויח הבעל ואור''י דהתם לא אפסיד אנפשיה לפי שסבור שיעשה פשרה עם אחריך ולא יגבה הבעל כלום וא''ת מ''ש מהא דאמר התם לעיל נכסי לך ואחריך לפלוני עמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום אלמא אע''ג דאיכא פסידא לאחריך הוי בעל לוקח וי''ל דמתנה שאני דאין כל כך פסידא אם לא יקבל במתנה וא''ת דאמר בריש המפקיד (ב''מ ד' לה. ושם) שמו לה לאשה ואנסיבא או שמו מינה ואנסיבא בעל לוקח הוי ולא מיהדר כו' אע''ג דאיכא פסידא ללוה לא מיהדר ליה ארעא אע''פ דשומא הדרא לעולם וי''ל כיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיב כל כך פסידא עוד מקשים דאמר בהחובל (ב''ק ד' פט. ושם) כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה אחרים שחבלו בהם חייבים והם שחבלו באחרים פטורין ואי ס''ד ליתא לתקנת אושא תזבין נכסי מלוג ותיתיב ליה משמע הא איתא לתקנת אושא לא ליתיב ליה ולא מידי ואמאי הא לא תקנו רבנן דהוי לוקח אלא היכא דליכא פסידא לאחריני אבל הכא איכא פסידא דנחבלים וי''ל דהוה מצי למפרך ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר ולרשב''א נראה דלא קשה .. מידי דהא כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחות לטובתו היכא דליכא פסידא לאחריני לא פלוג ותקנו דבכ''מ שאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכא פסידא דאחריני כיון דלא שכיחא מלתא שיהא פסידא דאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוציא: מתני' מי שמת. והבנות יזונו. מה שהזכיר רשב''ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לריב''ן דהא מזונות היינו אכילה ושתיה ופרנסה היינו מלבושין וצרכי הנשואין ותרי מילי נינהו כדאמר [בפ' מציאת האשה] (כתובית ד' סח:) מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וקתני נמי הבנות נזונות ומתפרנסות וכן בכמה דוכתי משמע דתרי מילי נינהו: אמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון בכתובות (ד' קט.) אמר כ''מ שאמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א''ל רבא לרב נחמן אפי' בבריתא כו' מכל ההיא סוגיא משמע דהלכה כאדמון ותימה דהכא בגמרא כולה שמעתא כרבנן דאדמון ודלא כהלכתא דא''ר (יוסי) א''ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים וכו' ובעיא נמי דר' ירמיה מר' אבא הויא אליבא דרבנן ואמר נמי בסוטה (ד' כא.) היכי דמי רשע ערום א''ר (יוסי) א''ר יוחנן זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ור''ח וה''ג ורב אלפס פסקו כרבנן דאדמון דשמעתין דהכא כוותיהו אזלא ור''ת אומר דאדמון לא פליג ארבנן אלא שמתמיה על התקנה שתקנו נכסים מועטין אבל מ''מ כרבנן ס''ל ולא משמע מדקאמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון [ועיין תוספות כתובות קח: סד''ה אדמון]:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד