בבא בתרא קמה ע"א

דף קמה - א

מאי טעמא? הטעם הוא, שיכולה היא שתאמר  "תנו לי בעלי ואשמח עמו". כיון שהיא מזומנת להשלים את חובתה ולהנשא לו, וכל העכוב הוא מצדו, לכן לא צריכה להחזיר

הכא נמי הוא הדין בשושבינות נימא "תנו לי שושביני ואשמח עמו". ושלא יצטרך להחזיר לשאר האחים.

אמר רב יוסף: הכא, במאי עסקינן, בשושבינות מדובר, באופן ששמח עמו שבעת ימי משתה, ולא הספיק השושבין לפורעו להחזיר לו את הדורון, עד שמת החתן, ולכן משלם לאחיו.

ודנה הגמרא: לימא, האם יש לנו לומר, כי טענת "תנו לי בעלי ואשמח עמו", תנאי היא. נחלקו בה תנאים האם אפשר לטעון כך, ולהפטר מתשלום כסף הקידושין.

דתניא, שנינו בברייתא: המארס את האשה, וגרשה, או שמת, בתולה גובה עבור כתובתה מאתים, ואלמנה גובה מנה. מקום שנהגו להחזיר קידושין [וכפי שיבואר], מחזירין. מקום שנהגו שלא להחזיר קידושין, אין מחזירין, דברי רבי נתן.

רבי יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו, מקום שנהגו להחזיר [וכפי שיבואר], מחזירין. מקום שנהגו שלא להחזיר, אין מחזירין, דברי רבי נתן.

ומדייקת הגמרא מכך שלכאורה יש לתמוה: רבי יהודה הנשיא, היינו תנא קמא! שהרי שניהם אומרים את אותם הדברים, שהדבר תלוי במנהג המקום.

אלא לאו, בהכרח מסתבר, כי בטענה של "תנו לי בעלי, ואשמח עמו", איכא בינייהו. שההבדל ביניהם הוא בשאלה האם האשה צריכה להחזיר את כסף הקידושין כאשר העכוב הוא מצד הבעל, וחסורי מחסרא, וחסר בלשון הברייתא, והכי קתני, וכך צריך לשנות אותה:

המארס את האשה, וגירשה או מת, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. במה דברים אמורים, שהיא גובה את הכתובה ולא מחזירה את כסף הקדושין, דהדר ביה איהו, שהבעל חוזר בו, ורוצה לגרשה, ולכן האשה לא צריכה להחזיר, כיון שהוא הגורם לבטול הקדושין. אבל מתה האשה, הרי מקום שנהגו להחזיר, מחזירין. מקום שנהגו שלא להחזיר, אין מחזירין.

ודוקא שמתה היא. וכל זה כאשר בטול הקדושין תלוי בה. אבל מת הוא, שמחמתו מתבטלים הקדושין, אין מחזירין את כסף הקדושין. מאי טעמא? - יכולה היא שתאמר: תנו לי בעלי, ואשמח עמו! כיון שהיא מוכנה לקיים את הנשואין.

ואתא רבי יהודה הנשיא למימר, בא רבי יהודה לחלוק, ולומר, באמת אמרו: בין מת הוא, בין מתה היא, מקום שנהגו להחזיר מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ולא מציא אמרה "תנו לי בעלי ואשמח עמ ו"!

ונמצא, שבסברא זו, נחלקו רבי יהודה וחכמים.

דוחה הגמרא: לא בזה נחלקו. אלא דכולי עלמא, רבי יהודה וחכמים, סוברים: יכולה שתאמר "תנו לי בעלי ואשמח עמו". ולכן, במקום דמית הוא, שהבעל מת, כולי עלמא לא פליגי, כולם מודים שהיא לא מחזירה את כסף הקדושין.

כי פליגי, אימתי נחלקו, במקום שמתה היא.

והכא, בקדושין לטיבועין ניתנו - קא מיפלגי. האם בשעת קידושין דעתו של המקדש היא לתת את כסף הקדושין רק על דעת שלבסוף יהיו נשואין, ואם תמות, יחזור הכסף אליו, או לא, וכפי שיבואר.

רבי נתן סבר, קדושין לאו לטיבועין נתנו, ולכן צריכה להחזיר, ^[30] ואין הכסף "טובע" אצלה.

ורבי יהודה הנשיא חולק, וסבר, קדושין לטיבועין נתנו, דעתו לתת את הכסף שישאר אצלה בכל מקרה, וכאילו הוא "טובע" אצלה, ואינה צריכה להחזיר.

אך שואלת הגמרא על סברת רבי יהודה הנשיא, שאם הוא סובר קדושין לטבועין ניתנו, והוא מוחל לה על הכסף: והא מקום שנהגו להחזיר, מחזירין, שנינו. ואיך המנהג מחייב להחזיר? הרי המקדש נתן לאשה על מנת שישאר אצלה, ואין זה תלוי במנהג המקום. ^[31]

ומתרצת הגמרא: הכי קאמר, זאת כוונת רבי יהודה לומר: וסבלונות, ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירין. מדובר במתנות שהארוס שלח לארוסתו, והן לא ניתנו לטבועין, אלא דעתו, שאם לא ינשאו לבסוף, המתנות יוחזרו לו. אבל כסף הקדושין אינו חוזר, כיון שאותו הוא נותן לטבועין.

ולפי מסקנת הגמרא, שרבי יהודה הנשיא ורבי נתן נחלקו האם קדושין לטבועין ניתנו, אפשר לתלות במחלוקתם מחלוקת נוספת:

והני תנאי, התנאים בברייתא דלקמן, סוברים כהני תנאי, כמו רבי יהודה ורבי נתן.

דתניא, שנינו בברייתא: קדשה בככר, מי שקדש אשה בככר כסף, שיש בה עשרים וחמש מנים, וגרשה לבסוף, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, וכפי שהגמרא תבאר לקמן באיזה אופן מדובר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, היא גובה את הכתובה מתוך ככר הכסף שקבלה עבור הקדושין, ומחזרת לו את השאר. את מה שנשאר מהככר, היא מחזירה למקדש.

רבי יוסי אומר: אם קדשה בעשרים, נותן לה שלשים חצאין. ואם קדשה בשלשים, נותן לה עשרים חצאין. והגמרא מבארת את דברי הברייתא.

במאי עסקינן, באיזה אופן מדובר בברייתא שהאשה מקבלת כתובה?

אילימא שמתה, אם מדובר שהאשה מתה, מי אית לה כתובה!? הרי היא לא מקבלת כתובה אלא רק אם בעלה מת או שגרשה.

ואלא, שמת הוא, הבעל, ולכן מקבלת כתובה. אבל אם כן, יקשה, אמאי מחזרת לו את השאר מדוע לרבי יהודה מחזירה את שאר כסף הקדושין? ונימא: תנו לי בעלי ואשמח עמו! הרי היא מוכנה להנשא לו, וכל העכוב הוא רק מצדו, ומדוע צריכה להחזיר, וכבר נתבאר לעיל שכולם סוברים שאפשר לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו.

ואלא, באשת ישראל שזינתה תחת בעלה, ולכן בעלה רוצה לגרשה.

ודנה הגמרא: ובמאי, באיזה אופן היתה הזנות?

אי ברצון, אם זינתה ברצון, מי אית לה כתובה כשהבעל מגרשה בגלל זה? כיון שהיא אסרה את עצמה על בעלה, הרי היא מפסידה את הכתובה.

ואלא באונס, ואם תרצה לומר שהזנות היתה באונס, הרי מישרא שריא ליה היא מותרת לבעלה ולא צריך לגרשה. ואם בכל זאת רוצה לגרשה, לא צריכה להחזיר לו את כסף הקדושין!

ואלא באשת כהן שנאנסה. מדובר באשת כהן שאסורה לבעלה אפילו באונס, ולכן הוא צריך לגרשה. אבל כיון שזה היה באונס, היא לא מפסידה את הכתובה. והמחלוקת של התנאים, ובקדושין לטבועין ניתנו קמיפלגי, אם צריך להחזיר את כסף הקדושין בשעת הגרושין.

רבי מאיר סבר, קדושין לטבועין נתנו ולכן היא מקבלת את כתובתה ולא מחזירה את הככר שקבלה עבור הקדושין. ורבי יהודה סבר, לאו לטבועין נתנו ולכן היא לוקחת מתוך הככר את הכתובה ואת השאר צריכה להחזיר לבעלה.

ורבי יוסי מספקא ליה אי לטבועין ניתנו אי לא, ולכן ממון המוטל בספק חולקים כמו שסובר ומכוס בכל ממון המוטל בספק.

והלכך, אם קדשה בעשרים שקלים, שהם שמונים זוזים [בכל שקל יש ארבעה זוזים], ויש ספק אם צריכה להחזיר את הכסף הזה, ומספק יחלוקו, לכן היא מקבלת מספק ארבעים, ואת הארבעים הנותרים היא גובה עבור הכתובה. ואם היא אלמנה, שמקבלת מנה, שזה מאה זוז, בעלה צריך להוסיף לה, נותן לה שלשים חצאין, שלשים חצאי שקלים, וכל חצי שקל זה שני זוזים. נמצא ששלשים חצאי שקלים זה ששים, כך שהיא מקבלת מאה זוז שזה חוב כתובתה.

ואם קדשה בשלשים שקלים, שהם מאה ועשרים זוזים, חצי היא מקבלת מספק, שזה ששים, והוא צריך להוסיף למאה זוז, לכן נותן לה עשרים חצאין, שהם ארבעים זוז, ובסך הכל קבלה מאה זוז. וזו כוונת הגמרא לעיל שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו במחלוקת של רבי נתן ורבי יהודה הנשיא.

ומסקנת הגמרא להלכה:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בכל מקום שנהגו להחזיר כסף קדושין מחזירין, כיון שסוברים קדושין לאו לטבועין נתנו, ולכן זה תלוי במנהג המקום.

ותרגומא נהרדעא, דהיינו, סתם עיירות, אם הן סמוכות לנהרדעא, שהיא עיר שמחזירין בה, הרי הם כמותה.

והגמרא מסתפקת: שאר בבל, מאי? האם שאר ערי בבל נגררות אחרי נהרדעא, וגם צריכים להחזיר, או לא.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, מוהרי הדרי, סבלונות ששולח החתן לכלה אחרי הקדושין, צריכה להחזיר. קדושי לא הדרי. כסף הקדושין לא צריכה להחזיר. וזה לא תלוי במנהג המקום, כיון שהם סוברים שקדושין לטבועין נתנו.

אמר רב פפא, הלכתא - בין שמת הוא, בין שמתה היא, והדר ביה הוא, אם הבעל חוזר בו מהקדושין, ואינו רוצה לשאתה לאשה, מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי. סבלונות, צריכה להחזיר, כסף קדושין לא מחזירה.

אבל אם הדרא בה איהי, אם האשה רוצה לבטל את הקדושין, אפילו קדושי נמי הדרי. גם את כסף הקדושין מחזירה, כיון שאפילו אנו סוברים קדושין לטבועין נתנו, והמקדש נתן על מנת שישארו אצלה, בכל זאת על הצד שהיא חוזרת בה, דעתו היא שתחזיר את הכסף.

נמצא, שגם רב פפא סובר שקדושין לטבועין נתנו, ולא תלוי במנהג המקום, רק הוא מוסיף שאם היא חוזרת, היא צריכה להחזיר.

אמימר אמר, חולק וסובר, שלעולם קדושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. אם אנשים יראו שמחזירה את כסף הקדושין, יחשבו שהיו קדושי טעות, ויאמרו שאחותה מותרת לו. ולכן אפילו כשהיא חוזרת, היא לא מחזירה את כסף הקדושין.

רב אשי אמר, לא מקבל את הגזירה של אמימר, כיון שגיטא מוכיח עליה, שהרי הוא מגרשה בגט, ואם כן מוכח שהיתה אשתו. רק שבכל זאת צריך להחזיר את כסף הקדושין. ולכן אין מקום לגזור שיאמרו קדושין תופסין באחותה.

אבל הגמרא דוחה את שאלתו: והא דרב אשי, בדותא היא. דבריו הם לא נכונים, משום דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא. שיש כאלו שידעו בחזרת כסף הקדושין ולא ידעו שהוא גרשה בגט. ולכן יש חשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ^[32].

שנינו במשנה: שהשושבינות נגבית בבית דין:

למדנו במשנה ששושבינות היא חוב גמור, ולכן אפשר לתבוע את קיומה בבית הדין.

ומביאה הגמרא ברייתא, המוסיפה עוד דינים שנובעים מכך:

תנו רבנן: חמשה דברים דינים נאמרו בשושבינות, כפי שהגמרא תבארם לקמן

א. נגבית בבית דין. כיון שזה חוב רגיל, יכול לתבוע שיקיים את התחייבותו.

ב. וחוזרת בעונתה. צריך להחזיר לו כשהנותן נושא אשה, ולא קודם. ואף אם הוא רוצה להחזיר, יכול המקבל לסרב כי רוצה גם שישמח עמו ביום שמחתו.

ג. ואין בה משום ריבית אם מחזיר לו יותר משקיבל ממנו. והטעם יבואר לקמן.

ואמר רב יוסף לא שנו. דמחזיר אלא כשמתה היא אבל מת הוא דהיא תפסה אין מחזירין ליורשיו מאי טעמא יכולה היא כו' הכי נמי יכול לומר האי תנו לי שושביני שאשמח עמו ואם לאו לא אחזיר:

הכא במאי עסקינן. דלא מצי למטען הכי בשכבר שמח עמו האי דמת ולא הספיק לפורעו עד שמת והואיל דכבר שמח עמו מחזיר אע"ג דמת:

המארס את האשה. וכתב לה עיקר כתובה מן האירוסין:

במה דברים אמורים. דגביא:

דהדר בית הבעל. מן הקדושין ונתן גט בדידה מותרינן למימר תנו בעלי ואשמח עמו הא לאו הכי לא אחזיר הקדושין. אבל בדידיה לא איתרינן למימר תנו לי אשתי ואשמח עמה הא לאו הכי לא אחזיר הקדושין משום דהוא לא תפיס ברשותיה הקדושין:

ואתא ר' יהודה למימר כו' ולא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו. אלמא דבפלוגתא דתנאי היא:

^א)נראה דצ"ל לא דאם מת הוא דכולי עלמא כו'. וכשמת הוא כולי עלמא לא פליגי דיכולה לומר תנו לי בעלי כו' אפי' לר' יהודה ואין מחזירין. כי פליגי (בין) ר' נתן ור' יהודה הנשיא שמתה היא ובקדושין לטיבועין נתנו אי הדרי אי לא הדרי הוא דמיפלגי. ר' נתן סבר קדושין לאו לטיבועין נתנו משום הכי מקום שנהגו להחזיר מחזירין דלא נתנו לטיבועין. ור' יהודה הנשיא סבר קדושין לטיבועין נתנו משום הכי מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. משום דאכתי לאו תירוצא מקשינן ליה לאלתר אכתי איכא למיפרך לתרוייהו והא מקום שנהגו כו' ור' יהודה היינו ת"ק דר' נתן. ומתרץ לעולם ר' יהודה סבירא ליה קדושין לטיבועין נתנו מפיק טעמא מסיפא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ודקא קשיא רישא והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין. רבי יהודה רישא מתרץ לה בסבלונות. מתנות שמשגו לה חתן זולת הקדושין והכי קאמר סבלונות ודאי באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר סבלונות מחזירין אזלינן בתר מנהג אבל קדושין לא הדרי ואי קשיא לך הא סיפא נמי דמוקמת בקדושין לר' יהודה קתני מקום שנהגו כו' הא לא קשיא ההוא שנהגו לאו דוקא אלא דאיידי דאצטריך למתני רישא דסבלונות מנהגא תנא בסיפא נמי מנהגא. ור' נתן נמי דאמר קדושין לאו לטיבועין נתנו מפיק טעמא מרישא מקום שנהגו להחזיר מחזירין וסיפא מוקי לה בסבלונות ונהגו דרישא לאו דוקא:

והני תנאי. דפליגי בקדושין אי לטיבועין נתנו:

כי הני תנאי דתניא קדשה בככר. ששים מנה וכתב לה כתובה מן האירוסין:

בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. לבד מן הככר שנתקדשה [דר"מ]. אלמא דסבר ר' מאיר דקדושין לטיבועין ניתנו:

ר' יהודה אומר בתולה גובה מאתים. מן ההוא ככר והנשאר מן הככר מחזרת. אלמא דסבר דקדושין לאו לטיבועין נתנו לפיכך פורע לה מן הקדושין עצמן. טעמא דר' יוסי מפרש לקמן:

במאי עסקי'. ברייתא דגבייא כתובה:

אי בשמתה. והא הבעל יורש את אשתו:

אלא שמת הוא ואמאי אמר ר' יהודה מחזרת לו את השאר והא מציא למימר תני בעלי ואשמח עמו. אלא ודאי דלא מת הוא ובמאי עסקי' דגביא כתובתה בשזינתה:

משרא שריא ליה. ואמאי גובה כלום הואיל דהיא תחת בעלה:

אלא באשת כהן שנאנסה. דאפי' באונס אסיר' לי' דעשאה זונה:

ר' מאיר סבר קדושין לטיבועין נתנו. וגובה כתובתה לבד הקדושין:

ור' יהודה סבר כו'. אלמא דפלוגתא דתנאי היא:

ור' יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו אי לא. הלכך ממון המוטל בספק הוא וחולקין דאי פשיטא לן דלטיבועין נתנו היכא דקדשה בעשרים צריך לפרוע לה עוד לאלמנה בכתובה מנה לבד מן הקדושין ואי נמי פשיטא לן דלאו לטיבועין נתנו להיכא דקדשה בכ' סלעים צריך שיתן לה עוד חמש על אותם עשרים דהיינו מנה כתובת אלמנה והכי נמי מפרש להיכא דקדשה [בל' סלעים] דאי לטיבועין נתנו נותן לה עוד לבר מקדושין כתובה מנה אי לאו לטיבועין נתנו תחזיר לו היא ה' סלעים שהן על כ"ה של כתובה. אבל השתא דמספקא ליה אי לטיבועין אי לא חולקין הקדושין בשוה בינו ובינה דאי קדשה בכ' סלעים תעכב י' בידה חצי קדושין וי' שנשתיירו הן שלו לפיכך נותן לה עוד ל' חצאי סלע שהן ט"ו סלעים על י' סלעים שלו שנשתיירו בידה הרי כ"ה סלעים והיינו שיעור כתובה מנה. וה"נ להיכא דקדשה בל' סלעים חציין תטול היא לעצמה משום ספק וחצין הן של בעל ועוד צריך שיתן לה עוד כ' חצאי סלעים דהיינו י' סלעים על אותן ט"ו סלעים של קדושין שנשארו לו בידה הרי כ"ה סלעים שיעור כתובה מנה:

א"ר נחמן ^ב)צ"ל בבל מקום כו' וכן הגיה הת"ח בפנים וכ"ה בדפו"י ועי' בד"ס. בכל מקום שנהגו להחזיר קדושין דמי. כלומר סתם עיירות של בבל שאין ידוע אם שלא נהגו בהם להחזיר אם לאו אם עומדות הן אותן עיירות וסמוכות לעיר שנהגו בה להחזיר מחזירין כמו כן אותן עיירות:

ותרגומא נהרדעא. הן סתם עיירות אם סמוכה לנהרדעא עיר שמחזירין בה תדון כל נהרדעא כמוה. שאר בבל חוץ מנהרדעא מאי. כלומר היאך נוהגין:

מוהרי הדרי. היינו סבלונות תכשיטין שנותן לה לאחר קדושין נהגו להחזיר אם מיתה או שגירשה. קדושי לא הדרי:

אמימר אמר אפילו הדרא בה היא קדושי לא הדרי. דאי הדרי דמי להו לבני אדם (דחשיב) כאילו מעולם לא קדשה ויאמרו בני אדם מותר לו לישא אחותה וטעו הואיל דקדשה אסור לו אחותה משום ואשה אל אחותה לא תקח אבל השתא כל זמן שקדושיה בידה לא אתו למיטעי:

רב אשי אמר אפי' אי הדרי קדושי לא אתי למטעי דמכל מקום אף על גב דהדרי קדושי גט היא צריכה מפני הקדושין. וגיטה מוכיח עליה שהיתה אשתו ואסור באחותה:

ודרב אשי בדותא היא. דאי מהדרא קדושי. איכא דשמע דמתדרי קדושי וסבר דדמי כאילו לא נתקדשה כלל. ולא שמע בגט שנתן ואתי למטעי:

וחוזרת בעונתה. בעת שישא זה אשה יפרע לו ולא קודם מפני שהיא כמלוה דכי היכי דמלוה לא מצי תבע בבי דינא קודם זמן שושבינות נמי:

הא דמסקינ' בקדושין דלא הדרי משום גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. מצאתי תשובה לגאון ז"ל דבממאנ' הדרי, דתנן (יבמות קח,א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

וחוזרת בעונתה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם עבר עונתה דהיינו שבעה ימי חופה ולא תבע שוב לא יפרע. ולא מחוור, אלא נגבית בעונתה ולא קודם לכן ולא שלא בעונתה, כגון עשה עמו בבתולה ונשא הוא אלמנה אבל נשא כיוצא בה פורע והולך לעולם שנעשי' עליו מלוה.

מהא דאמרינן: המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא. משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצא[ה] בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתני. קשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי"ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ"ל.

הא דאמרינן: קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין. תמיהא לי (אהא) אמאי נקט לה ר' יוסי בחצאין, (מיהני) [לימא] חמשה עשר ועשרה. ונ"ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ"ל.

קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. מהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי"ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (ו, ב), והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ"ל.
כתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון זל דבממאנת הדרי, דתנן (יבמות קח, א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

וחוזרת בעונתה. אבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר (מה) [מי] שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.

כל שדברנו בדין זה בין בחוזרת לאמצע בין בחוזרת לזה בין בחוזרת מן האמצע בין מחלקו של זה הוא שהשושבינין קיימים ואע"פ שמת זה ששלח או שנשתלח לו ר"ל האב מ"מ כשהוא משלח על שם בניו הוא משלח אם בסתם אם במפרש וכשנשתלח לו על שם נשואי הבן נשתלח לו וכגון שהוא עושה ההוצאה ובכל אלו הבנים נעשים שושבינין ולא הוא ואין כאן תביעה ליורש ולא יורש שהוא נתבע אבל האב ששלח שושבינות ולא בשם אחד מבניו אלא בשם עצמו שהרי הוא נעשה עכשו שושבין ולא בניו או אחד מן הבנים ששלח שושבינות בשם עצמו או איזה אדם שנשלח שושבינות בשם עצמו ומת המשלח קודם שתחזור לו השושבינות או זה שנשתלח לו יש בה צדדים לפטור ויש בה צדדין לחיוב וכיצד הוא הדין כל שמת המשלח קודם שנשא אשה או שנשא ומת תוך שבעה ובאו יורשיו לתבוע אין מי שנשתלחו לו חייב להחזיר כלום ליורשיו מפני שאף הוא אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם שלמו שבעת ימי המשתה כבר התחייב בהחזרה ומשלם ליורשיו וזהו שתירצו בגמ' ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת מת זה שנשתלחו לו אם מת לאחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה גובה משלח זה מיורשיו שכבר נתחייב אביהם לשלם ואם מת קודם שנשא המשלח או קודם ששלמו שבעת ימי המשתה כתבו גאוני האחרונים שהדבר תלוי במנהג מקום שנהגו לגבות שושבינות מן היורשים גובה מיורשיו אלא שמנכין לו מה שהיה ראוי לשמח עמו על הדרך שיתבאר מקום שלא נהגו אין משלמין כלום והביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כן לענין קדושין ויש אומרים שבכל מקום נגבית מן היורשין:

יתבאר למטה בסוף סוגיא זו שחמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין מפני שהיא כעין מלוה כמו שביארנו במשנה ואינה חוזרת אלא בעונתה והיא שעת הנשואין ואין זה יכול לכופו קודם לכן וכן זה אין רשאי להחזיר קודם לכן אא"כ מדעתו ואם עשה לא הופקע שעבודו ואין בה משום רבית אפילו שלח לו כפלים או כמה ביתר ממה ששלח לו חברו שלא לשם מה שעשה הוא מוסיף לו אלא לכבוד עצמו ואין שביעית משמטתה שהרי אינו בר נגישה עד שישא ופירשו גדולי המפרשים שאפילו נשא ועבר זמנו אין שביעית משמטתה הואיל ועבר הראשון ולא השמיט דומיא דמלוה את חברו לעשר שנים שאינו משמט לעולם וכמו שביארנוה במסכת מכות ג' ב' וכן יש בו שאר דברים שאפשר שיהו בה שמפקיעין את החזרה ואין הבכור נוטל בה פי שנים מפני שהוא ראוי וכן אין היבם נעשה בה יורש של אחיו לבדו אלא כל האחים יורשים אותו בשוה אם מת לאחר ששלמו שבעת ימי המשתה שכבר נתחייב בהם מי שנשתלחו לו ואין מקום לדין תנו לי שושביני ואשמח עמו:

זה שביארנו במשנה שיש דברים שמפקיעין שעבודו של שושבינות וחזרתו כך הדברים מתבארים למטה בסוף סוגיא זו שאין זה שנשתלחו לו חייב להחזיר עד שישא המשלח נשואין הדומין לנשואיו של זה שנשתלחו אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה אם זוג ראשון זוג ראשון ואם שני שני ומעתה עשה עמו באחת ומתה וחזר ונשא אינו חייב לעשות עמו אלא באחת ואם עשה הוא עמו בשתים אף הוא עושה עמו בשתים שמח זה עמו בגלוי ובפרהסיא ורוצה זה לשמוח עמו בהחזרתו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכן ההפך להפך:

כבר ביארנו שהמשלח דרכו היה לשמח ולאכול ולשתות עם אותו ששלח לו השושבינות וכן זה כשמחזיר לו אוכל ושותה עמו אם אירע שזה שנשתלחו לו לא אכל ושתה עמו והלה תובע שושבינותו בבית דין והלה רוצה לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות רואין אם במקום שנהגו לקרות קרא לו זה המשלח ראשון ולא רצה לבא ואם במקום שלא נהגו לקרות אלא שמקישין בטבלא וכל השומע מבין שבהקשה זו קוראין לאותם הראויים לאכול שם והיה זה במדינה ושמע ולא בא אינו מנכה לו כלום שהרי קראו במקום שדרכן לקרא ובמקום שלא נהגו לקרוא כבר הודיעו בהקשת טבלא ומה לו לעשות עוד אבל אם לא היה זה בעיר היה לו להודיעו וכל שלא הודיעו והוא תובעו שושבינותו הרי זה יכול לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות ומחזיר השאר וכן הדין אם היה במדינה במקום שדרכן לקרוא ולא קראו או אם לא הקיש בטבלא במקום שנהגו בכך ואע"פ שמנכה לו יש לו עליו תרעומת על שלא הודיעו וכיצד מנכה לו אם לא שלח לו זה אלא דינר אינו מחזיר כלום שמה שאכל אי אפשר שאינו שוה דינר ותצא פרה בטלית והוא שאמרו כאן אכלה בכרסיה כלומר כבר אכל באתו שיעור ואם שלח לו יותר מדינר עד סלע מנכה לו מחצה מסלע ולמעלה הכל לפי חשיבותו שאם הוא רחב לב ורגיל בסעודה משפעת מנכה לו הרבה וההפך להפך וכל שגובה מן היורשים או שהיורשים גובים הימנו גובה או גובים על הדרך שהיה נגבה ממנו או היה גובה הוא אם היה קיים אם כלה אם בנכוי על הדרך שביארנו:

ארוסה כבר ביארנו בראשון של מציעא י"ז ב' ששיטת התלמוד מוכחת שיש לה כתבה מנה מאתים ולענין פסק כתבנו שם דוקא בכתב לה ובא ללמדנו שאין אומרין בעיקר כתבה שלא כתב על מנת לכנסה ואפילו נאסרה לו אח"כ כגון אשת כהן שנאנסה שהיא אסורה לו לא הפסידה כתבתה הואיל ונאנסה:

הקדושין אין חוזרין לעולם אפילו קדשה בככר זהב ואח"כ נמלכו לגרש הן שגרמה היא את הגירושין הן שגרם הוא או מת הוא או מתה היא אין חוזרין כלל ואפילו לפרעון כתבתה אינן עולים כלל שהקדושין לטיבועין נתנו שהרי גוף האשה נקנית בהן ואינן בדין חזרה כלל בשום פנים אחר שלא היו קדושי טעות אע"פ שכתבנו שהקדושין אין חוזרין ואין הלכה כדברי האומר קדושין לאו לטבועין נתנו מ"מ יש אומרים שאם אנו מכירים במרדה ושהיא מצערתו הרבה עד שהוא מוכרח לגרש מתוך צערה קונסין אותה להחזיר הכל אע"פ שהלכה קדושין לטבועין ניתנו מדרך קנס עושין בה כן ויש שואלין בה היאך עלה בדעת שום אדם לומר במתה היא לאו לטיבועין ניתנו ויחזרו הקדושין אחר שלא נשאת והלא האשה נקנית בהן היאך הכסף חוזר והלא כשמתה היא הרי הוא כלוקח קרקע ושטפה נהר שאין הכסף חוזר לבעלה ותירצו כיון שאין דמים לאשה ועיקר קנינה בפרוטה הוא סובר שכל מה שמוסיף על שוה פרוטה אינו אלא כעין סבלונות ולא אמר חוזרין אלא על מה שיש בהן יותר משוה פרוטה שנקנית בה אלא שמתוך שאין לה חשיבות לא הוזכרה:

לפי דרכך למדת שאע"פ שאמרנו שהקדושין אין חוזרין הסבלונות מיהא חוזרין והוא שאמרו כאן מוהרי הדרי ואין כאן הפרש בין במת הוא בין במתה היא בין חזר בו הוא בין חזרה היא אלא שיש חלוק בזה בין סבלונות לסבלונות וכמו שיתבאר בסמוך וכן אם היה מנהג העיר שלא להחזיר אף סבלונות אין חוזרין ובסמוך יתבאר ענין זה וכל שנשא מיהא אין ספק שאף סבלונות אין חוזרין:

נח. ושמואל אמר מתני' ביבם עסיקינן דאינו נוטל בראוי כבמוחזק. כגון אחד מן האחים ששלח אביו שושבינות לאחרים על שמו, ואח"כ נשא אשה, ולא הספיק המשתלח להחזירה לו עד שמת החתן, ויבם אחיו את אשתו, כשהשושבינות חוזרת [חוזרת] לאמצע לכל האחים, שאע"פ שזכה היבם בנכסי אחיו המת, אין לו בשושבינות זו אלא כאחד מן האחים, דהו"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. ומתמהינן מכלל דהאיך משלם לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו. דקא סלקא [דעתא] דבשמת קודם נישואין עסיקינן, א"נ לאחר נישואין בתחלת ימי חופתו, שלא הספיק עדיין לשמוח עמו. אמר רב יוסף הכא במאי עסיקינן כגון ששמח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת. ודרבי אסי ודשמואל תרווייהו הילכתא נינהו ולא פליגן הדדי, אלא מר מוקים לה למתניתין בחדא ומר מוקים לה בחדא ולא פליגי.

וש"מ דהיכא דשמח השושבין עם שושבינו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת ויבם אחיו את אשתו, השושבינות חוזרת לכל האחים, דה"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. וה"ה היכא דלא שמח עמו, כגון שהיה יכול לשמחו עמו ולא שמח, בין הודיעו בין לא הודיעו. אבל היכא דלא שמח עמו כגון שלא כנס, מצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו ולא מיחייב לשלומי מידי, ואי שלים מידי ליבם מתנה בעלמא הוא דיהב ליה, ולא מיחייב יבם למפלג בהדי אחין:

נט. ומדמקשינן מכלל דהאיך משלם לימא [תנו] לי שושביני ואשמח עמו, ש"מ לענין האב ששלח שושבינות על שם בניו סתם או ששלח אחד מבניו משל אב על שם האחים סתם וחוזר השושבינות לאחד מהם, דכל היכא דהאיך משלם מדינא בעל כרחיה אע"ג דאהדר מדעתיה חזרה לאמצע. וכל היכא דמדינא לא משלם על כרחיה אי מהדר ליה מדעתיה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולית להו לאחים זכותא בגויה:

ס. ושמעינן נמי מינה דהשולח לשושבינות לחבירו ושמח עמו בימי שמחה לפי מנהג המקום ומת המשלח עד שלא נשא אשה, או שנשא אשה ולא הספיק השושבין לשמוח עמו עד שמת החתן, אין המשתלח חייב לשלם ליורשיו, דאמר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו בימי חופתו כדרך ששמח גם הוא עמי. ואין צריך לומר בזמן שבא לשמוח ולא קבלו שהוא פטור מן השושבינות. אבל אם שמח עמו כפי מנהג המקום ולא הספיק לפרעו עד שמת המשלח, או שהיה יכול לשמוח עמו ולא שמח חייב לשלם לו, ואם מת המשלח מחזיר ליורשיו.

והני מילי כשמת המשלח, אבל אם מת המשלח ועדיין המשתלח קיים מאי, אם נשא המשלח אשה ושמח המשתלח עמו בימי חופתו כפי מנהג המקום ומת המשתלח, כבר נתחייב לשלם. לפיכך אם נתברר שלא פרע יורשין חייבין לשלם מממונו. ואם לא נתברר שלא פרע פטורין, דחיישינן דילמא פרעיה וטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכיל אבוהון למטען.

ואם מת המשתלח עד שלא נשא המשלח ואח"כ נשא המשלח, יורשי המשתלח חייבין לשלם לו, ומנכו ליה שיעור מאי דחזי לנכויי ליה במאי דאכל משלח בהדיה, דעכובא לא מחמת משלח קא אתי אלא מחמת המשתלח קאתי דמית, מאי הוה ליה למשלח למעבד ליה. השתא אלו הוה משתלח קיים ולא הוה במאתא ולא אודעיה חתן, קאמרינן דשלומי משלם אע"ג דהוה איפשר ליה לאודועיה ומצי א"ל אי אודעתן הוה אתינא וחדינא בהדך כמה דחדית בהדי, אפי"ה כיון דאיתרמי ליה מילתא דלא הוה במאתא ועכובא מחמתיה הוא דאתי מיחייב לשלומי, היכא דמית משתלח דלא הוה למשלח מידי למעבד ליה לא כ"ש דמיחייב.

הילכך דינא הוא דמשלמי יורשין דיליה כל מאי דמברר דשדר ליה משלח בשושבינותיה, לבר ממיני מיכלא ומשתיא דלא הדרי, דקאמרינן בהדיא במתני'. ולא חיישינן דילמא פרעיה, דהא כי מית משתלח אכתי לא מטא זימניה למפרע, וכבר איפסיקא הילכתא כריש לקיש (לעיל בבא בתרא ה,ב) דאמר הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דגבי בלא שבועה ואפי' מיתמי. אלא מיהו לא מיחייבי יורשים למפרע אלא עד דנסיב משלח איתתא, כי היכי דנסיב אבוהון בשושבינותיה (דהוה) [דהאי] משלח.

כללא דמילתא, כל היכא דאי הוה אבוהון קיים מיחייב אינהו נמי מחייבי למפרע מממונא דאבוהון, וכל היכא דאלו הוה אבוהון קיים לא מיחייב(י) אינהו נמי לא מיחייבי. ומנכו ליה שיעור מאי דאכל איהו בהדי אבוהון. ואפילו אודועינהו לדידהו וזימנינהו למיכל בהדיה ולא בעו דינא הוא דמנכו ליה. ואע"ג דאלו הוה אבוהון קיים והוה שמע ולא אתי הוה משלם ליה כולה שושבינותא עד גמר', שאני אבוהון דשושביניה הוה והוה ליה מדינא למיכל בהדיה, ואי לא אכל איהו דאפסיד אנפשיה, אבל הכא יורשין לאו שושביניה דהאי נינהו ואע"ג דקרינאו כמאן דקרא לאיניש מעלמא דמי, אלא הו"ל כמאן דשלח שושביניה למדינת הים, דלאו כל כמיניה לזמוני אחריני בחופתיה.

ואי קשיא לך, מכדי שושבינות וקידושין היכא דמית בעל קודם נישואין א"נ היכא דמת משלח קודם נישואיו, תרויהו בגמרא חדא מחתא מחתינן להי, דכי היכי דגבי קדושין לא הדרי דאמרה איתתא תנו לי בעלי ואשמח עמו, גבי שושבינות נמי לא הדרא דאמר משתלח תנו לי שושביני ואשמח עמו, ובהדיא אייתינן מינה ראיה בגמ' לגבי שושבינות להאי ענינא, אלמא תרויהו בהאי ענינא חד דינא אית להו, וא"כ כי מת משתלח בחיי משלח נמי לידמינהו להדדי. דאי באתרא שנתבאר מנהגא עבדינן לפום מנהגא, כדקתני מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואי באתרא דליכא מנהגא הא איפסיקא הילכתא דמוהרי הדרי קידושי לא הדרי.

לא ס"ד, דנהי דמדמו רבנן שושבינות לקידושין, באנפא דדמו להדדי, כגון שמת הבעל המשלח דשייך בהו בתרוייהו טעמא דתנו לי בעלי ואשמח עמו, אבל היכא דמת המשתלח או שמתה האשה ודאי לא דמו להדדי. חדא דאיכא למימר דגבי קידושין הוא דלא הדרי דקידושין לטבועין ניתנו, דהאי גברא כי יהבינהו להאי איתתא לאו לאהדורינהו נהליה יהבינהו נהלה אלא לקדושה בגויהו יהבינהו נהלה, והא אקדשה, וכיון דמתה מאי הוה ליה למעבד ליה. אבל הכא גבי שושבינות כי שדר ליה אדעתא דאהדורי ליה שדר ליה וכהלואה לזמן קצוב דמיא, הילכך הלואה הוא דאית ליה גביה, אע"ג דמית בגו זימניה נמי מיחייבי יורשין לשלומיה מדיליה. ואי משום דלא שמח עמו הא ברירנא דשושבינות לאו בשמחת המשתלח עם שושבינו תליא מילתא, אלא כיון דנשא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח עמו אע"ג דלא איתרמי ליה למשתלח למחדא בהדיה, ואפי' היכא דהוה ליך להאיך לאודועיה ולא אודעיה לא פקעא שושבינות (בהדי) [בכדי], וכל שכן היכא דמית משתלח דמאי הוה ליה להאיך למעבד ליה. ועוד דגבי קידושין איכא טעמא דגזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה אבל שושבינות דליכא למימר הכי לא.

הדין הוא כללא דנקיטינן בשושבינות היכא דמת משלח בחיי משתלח או שמת משתלח בחיי משלח. ועוד נקיטינן מיהא שמעתא בענין האב ששלח שושבינות על שם בניו לאחרים או שנשתלחה לאב שושבינות בנישואי אחד מבניו, שאם שלח האב שושבינות לאחרים על שם בניו סתם, או ששלח אחד מן הבנים משל אב שושבינות לאחרים על שם האחים סתם מדעת האב, בין שחזרה בחיי האב בין שחזרה לאחר מיתת האב, הרי זו לכל האחים, שכיון ששלח האב ע"ש בניו הרי זו כמלוה את אחרים על מנת שיחזיר לבניו, דלית ליה למלוה זכותא בגויה אלא ממונא דבניו הוא. הילכך הו"ל כמאן דשדרוה בניו להאי שושבינותא להאי חתן מדידהו, וכי מטי זימניה לאהדוריה לבנים הוא דמהדר. לפיכך אם שלח ע"ש בניו סתם הרי זו לכל הבנים בשוה. ואם שלח על שם אחד בפירוש וסיים את שמו, כשהיא חוזרת חוזרת לו לבן שנשתלחה על שמו ואין לאחין בה זכות, דכמאן דשדרה ההוא בן מדנפשיה דמי, וכי נסיב איהו הדרא ליה. אלא מיהו היכא דנשתלחה על שם האחין סתם, דקימא לן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע, כיון דכולהו אחין אית לה חולקא בהאי שושבינותא הו"ל כמאן דשדרוה כולהו אחין להאי שושבינותא מדידהו, דאע"ג דנסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייבי לאהדורי כולה שושבינותא מדידהו, דאע"ג דאי נסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייב לאהדורי כולה שושבינותא אלא מהדר ליה מאי דמטי ליה בחולקיה מכולה שושבינותא, וכל חד וחד משאר אחין לכי נסיב איתתא מהדר ליה מאי דחזי ליה בחולקיה, ואי אמרת דקמא דנסיב מיניהו מחייב לאהדורה לכולה שושבינותא, נמצא זה מחזיר שושבינות לשושביניו קודם נישואיהן.

מיהו לענין שמחת המשתלח עם האחין בנישואיהן איכא לפלוגי, דאי שמחו כולהו אחין בהדי האי משתלח בימי שמחתו, כי מהדר ליה איהו לכל חד מיניהו אית ליה למחדא בהדי, ואי לא איפשר ליה למחדא בהדי מנכי ליה כשיעור מאי דחזי ליה לנכויי ליה. ואם לא שמח עמו אלא אחד מהם, לית ליה לדיליה למחדא אלא בהדיה ההוא דחדי בהדיה. ואי לא הוה איפשר למחדא בהדיה מנכי ליה מחולקיה. אבל להנך, לכי נסיב כל חד מיניהו מהדר ליה חולקיה ולא מנכי ליה ולא מידי. וה"מ בשושבינות שנשתלחה על שם הבנים או על שם אחד מהם, אבל אם שלח האב שושבינות לאחרים סתם ולא אמר על שם בניו, אע"פ שהאב נשואי הרי זו של אב עצמו ואינה חוזרת אלא לאב לכשישא אשה, ואם מת עד שלא נשא שוב אינה חוזרת דמצי משתלח למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו.

והיכא דנשתלחה לאב שושבינות, לא מיבעיא היכא דנשתלחה לו בנשואי עצמו, דכי הדרא מדידיה הדרא, אלא אפי' נשתלחה לו בנישואי אחד מבניו, כיון שנשתלחה לאב ועילא לרשותיה ואתהני בה, כשהיא חוזרת אם חזרה בחייו חוזרת משלו ואם לאחר מיתתו חוזרת מן האמצע. והיכי משכחת לה דנשתלחה שושבינות לאב בנישואי אחד מבניו, כגון שהשיאו האב אשה ועשה לו שבעת ימי המשתה משלו, נמצא האב בעל המשתה וכל השולח שם שושבינות סתם להנאת האב הוא משלח וכאלו הלוה את האב דמי, לפיכך חוזרת משל אב. ומסתברא דהני מילי היכא דידע בה האב וגלי אדעתא דניחא ליה בגוה בעידנא דאשתלחה ולא אהדרה מיד, אבל היכא דלא איתידע ליה אלא בתר הכין ולא מטיא לידיה לא מיחייב בגוה אלא ההוא דמטיא לידיה. ואם לא היה האב לבדו בעל המשתה ונשתלחה שם שושבינות סתם, סתמה לחתן ואין האב חייב בה, אלא א"כ נשתלחה בפירוש על שמו ולא צוה להחזירה, או שבאה לידו ואע"פ שנשתלחה סתם.

ומנא תימרה דהא דקתני בבריתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע כשנשתלחה לאב בנשואי בנו קאמרינן ולא בנשואי עצמו. חדא, דאי בנשואי עצמו, פשיטא, צריכא למימר, ועוד נשתלחה לאביו קתני, ואי בנשואי האב עצמו מה ענין לאב ולבן בכאן דקתני נשתלחה לאביו דמשמע דבן שייך בהאי שושבינותא. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן למתני' דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע כשנשתלחה לאביו, וקאמר כי תנן נמי מתני' נשתלחה לאביו תנן דומיא דבריתא, ש"מ דהאי נשתלחה לאביו שושבינות דקתני בבריתא לאו בנשואי עצמו הוא אלא בנשואי הבן, דאי בנשואי האב אם כן היכי מיתוקמא ליה מתניתין בשנשתלחה לאביו, והא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני, ואי בנשואי האב מה ענין לאחין בכאן. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא בשנשתלחה לו בנשואי אחד מבניו כדברירנא דכשהיא חוזרת חוזרת משל אב משל אמצע.

ואע"ג דחוזרת מן האמצע אין אומרין הרי נעשו כל האחין שושבינין למשתלח ואינה חוזרת עד שישמחו כולן עמו, דהאי דהדרה מן האמצע לאו משום דעבד המשלח בהדי הני אחין הוא. תדע דהא חיובא לאו גבי אחין הוא אלא גבי ממונא דאבוהון הוא, ואי לא ירית מידי מאבוהון לא מיחייבי לשלומי מהאי שושבינותא ולא מידי דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי, וכי שדר לאבוהון הוא דשדר וחיובא גבי אבוהון הוא. ואי משום דחדא איהו בהדי אבוהון, שתי תשובות בדבר, חדא דכי חדא בהדיה לאו בנישואי האב הוא דחדא בהדיה כי היכי דתיהוי שושבינות דאבוהון, אלא בנשואי הבן הוא דחדא בהדיה, ואין שמחת השושבינות תלויה אלא בחתן, ונמצא שהאב חייב למשלחו בממון השושבינות, דכי שדריה לאב שדריה, ואין המשלח חייב בשמחת השושבינות אלא לבן שנשתלחה השושבינות בנישואיו שאין שמחת השושבינות אלא עם החתן. ואפילו האב קיים והוה בעי למחדא בהדי האי משלח בנשואיו מחמת האי שושבינות דקא מהדר ליה לאו כל כמיניה. תדע דעיקר שמחת השושבינות עם החתן היא שהרי אין המשתלח חייב להחזיר השושבינות למשלח עד שישא המשלח כדי שישמח עמו המשתלח כדרך ששמח המשלח עמו, ואי אמרת דעיקר השמחה עם האב היא מפני מה אין האב מחייב להחזיר אלא בנשואי המשלח והרי המשלח כששלח לו לאו בשעת נשואיו שדר ליה.

אלא משום דעיקר השמחה עם החתן היא וכשחייב להחזירה אינו חייב להחזירה אלא לחתן. ואע"ג שכשאכל .דח המשלח בנשואי הבן ממונא דאפיק ליה האב בנשואיו הוא דאכל, על כרחיך כיון דעבדה האב לההיא סעודתא לבן קנייה הבן לגמרי. ומאן דאכיל מיניה כי מחייב לבן הוא דמחייב ונמצא המשלח לאב כמלוה את האב סיוע בנשואי הבן על דעת שישמח עם הבן בנשואיו. לפיכך אין האב ולא יורשיו חייבין להחזירה עד שישמח בן זה עם המשלח נמי (בשמי) בנישואיו. אבל שאר האחין אין להם זכות לשמוח עמו מחמת שושבינות זו דלאו שושביניה נינהו, דאפי' אבוהון לא הויא ליה זכותא גבי האי משלח בהכין וכל שכן אינהו דאתו מחמתיה. ועוד דאפילו היכא דשדרה האי משלח להאי שושבינותא לאב בנשואי האב עצמו ושמח הבן עמו ומת האב קודם נשואי משלח, אע"ג דמיחייבי בניו לאהדורה לשושבינות לית להו זכותא למחדא בהדי משלח בנישואיו אלא נכויי בעלמא הוא דמנכו ליה. וכל שכן הכא דכי שדר ליה לאב לאו בנשואי האב שדר ליה וכששמח לא שמח אלא עם הבן, הילכך כי נסיב איהו נמי לית ליה לחד מן הבנים למחדא בהדיה מחמת האי שושבינותא אלא אותו הבן ששמח המשלח עמו בנשואיו בלבד:

סא. והא דתניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו [שלא] להחזיר אין מחזירין. היכא דכנסה לכולי עלמא לא הדרי. ואפי' אי מרדה, דאדעתא דאינסובי ליה יהיב לה והא אינסבה ליה. אלא הכא במאי עסיקינן היכא דלא כנס, כגון שמתה היא או שחזרה בה, ועלה קאמרינן מקום שנהגו כו', כלומר מקום שנהגו להחזיר הקידושין לבעל בדין הכתובה, שאינו חייב בה אלא בזמן שמת והיא תחתיו או שגרשה, מחזירין וחייבת להחזיר לו. מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עקבא אמר שמואל לא שנו שמחזירין אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין אלמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו. כלומר כיון דאלו מינסבא ליה תו לא הוה מיחייבא לאהדורי, השתא דמת הוא נמי ולא אינסיבה ליה לא מחייבה, דהא עיכובא לאו מחמתה דידה קאתי אלא מחמתיה דבעל קאתי, ומציא אמרה תנו לי בעלי ואנשא לו. והא מתניתא הילכתא היא. ואע"ג דפסק רב פפא הלכתא לקמן בין שמת הוא בין שמתה היא כיה דהדר כין איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי, התם היכא דליכא מנהגא כדמיברר מסוגיא דגמרא לקמן, אבל היכא דאיכא מנהגא עבדינן כי הא מתניתא, דקיימא לן בכל כי האי גוונא הכל כמנהג המדינה:

סג. תניא קדשה בככר זהב בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ומחזרת לו השאר רבי יוסי אומר קדשה בעשרים נותן לה שלשים [חציין] קדשה בשלשים נותן לה עשרים [חציין]. במאי עסקינן אילימא שמתה היא מי אית לה כתובה ואלא שמת הוא תימא תנו לי בעלי ואשמח עמו ואלא באשת ישראל שזינתה ובמאי אי ברצון מי אית לה כתובה אלא באונס מישרא שריא להו אלא באשת כהן שנאנסה ר' מאיר סבר קידושין לטיבועין נתנו. הילכך אפילו קדשה בככר זה זכתה בו וגובה כתובתה משאר נכסיו, ורבי יהודה סבר לאו לטיבועין נתנו. אלא שיחזרו אצל הבעל כדין הכתובה. וכיון דעיכובא לאו מחמתיה דבעל קאתי, כי היכי דתימא תנו לי בעלי ואשמח עמו, אלא אונסא דאיתתא הוא, דינא הוא דהדרי קידושין לכתובתה. הילכך גובה כתובתה מן הככר ומחזרת לו את השאר. ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין נתנו ואם לאו לטיבועין נתנו, הילכך הוו להו הני קידושי ממון המוטל בספק וחולקין. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס התם הוא דאיכא למימר המוציא מחבירו ועליו הראיה, אבל הכא דאיהי קא אתיא למגבא כתובה מיניה לא שייך למימר המוציא מחבירו עליו הראיה משום דספיקא לן אי בתר ממונא אזלינן וממונא בחזקתיה דבעל קאי, ואי בתר שטר כתובה אזלינן והא מיתחזק וקאי ואין לך ראיה גדולה מזו. ואי משום דידיע דנקיטא כסף קידושי, הא לא ידעינן אי מחייבא למחשבינהו מכתובתה, הילכך דינא הוא דפלגי להו לקדושי. לפיכך אם קדשה בעשרים נותן לה שלשים חציין, קדשה [בשלשים] נותן לה עשרים חציין.

ועיקר הא מלתא, דהני מנה מאתים דכתובה בכסף מדינה נינהו, דהוו חד מתמניא בכסף צרי, כדקימא לן דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צרי ושל דבריהם כסף מדינה, וכסף מדינה חד מתמניא בכסף צרי הוא כדאמרינן בבא קמא בפ' החובל (בבא קמא צ,ב) גבי ההוא גברא דתקע ליה לחבריה, ואסיקנא בסלע מדינה תנן דהוה ליה פלגא דזוזא דסלע צרי דהוה ליה חד מתמניא בסלע צרי. וכיון דאתברר דהני מאתים זוז דכתובת בתולה כסף מדינה נינהו, הוו להו חמשה ועשרים זוז בכסף צרי. והכא בכתובת בתולה עסקינן, הילכך אם קדשה בעשרים דינר צרי הוו להו ממון המוטל בספק וחולקין. צא מהם עשרה שזכתה בהן מספק, נשארו בידה עשרה מכתובתה, נותן לה שלשים חצאי דינר צרי שהם חמשה עשר דינרין, נמצאו בידה חמשה ועשרים דינרין כסף צרי שהן סך כסף כתובתה. וכן אם קדשה בשלשים זוז נותן לה עשרים חצאין, דהנך שלשים זוז דקידושין הוו להו ממון המוטל בספק וחולקין, צא מהן חמש עשרה שזכתה בהן מספק, נשארו בידה מכתובתה חמש עשרה דינרין לפיכך נותן לה עשרים חצאי דינר שהן עשרה דינרין, נמצאו בידה מכתובתה חמשה ועשרים דינרין כסף צרי שהן כלל כתובתה חוץ ממה שזכתה בו מספק. והא מתניתא באתרא דליכא מנהגא היא. וכבר פסקינן לקמן הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי, אלמא קידושין לטיבועין נתנו. והכא גבי אשת כהן שנאנסה כיון דאית לה כתובה זכתה במה שבידה מקידושיה וגובה כתובתה משאר נכסיו. וכן הלכתא:

סג. ואגב ארחיך ש"מ דאשת ישראל שזינתה ברצון הפסידה כתובתה, אבל באונס לא מבעיא דלא הפסידה כתובתה אלא משרא נמי שריא ליה. ואשת כהן שזינתה יוציא ויתן כתובה:

סד. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה דמי ומחזירין. תרגמה נהרדעא שאר בבל מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו מוהרי הדרי קדושי לא הדרי. אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו מוהרי הדרי קידושי לא הדרי הדרה איהי אפי' קידושי הדרי אמימר אמר קידושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. כלומר דכיון דחזו דהדרי קידושי סברי קדושי טעות הוו ואתו למימר דתפסי ליה לבעל קידושין באחותה דלאו אחות אשה היא.

רב אשי אמר גיטא מוכיח עליה. והא דרב אשי בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהאי. נקיטינן השתא מיהא שמעתא, דמקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין. לא שנא מת הוא ולא שנא מתה היא ולא שנא הדר ביה איהו ולא שנא הדרה בה איהי לא שנא מוהרי ולא שנא קידושי הדרי. ולא חיישינן שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, דכיון דמקום שנהגו להחזיר קידושין הוא, מידע ידעי דקידושי מעליי הוו ומשום מנהגא הוא דהדרי. והיכא דליכא מנהגא, בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו בין דהדרא בה איהי, מוהרי הדרי קידושי לא הדרי. ומוהרי נמי דקאמרינן דהדרי, דוקא בסבלונות העשויין להבלות. והוא דלא אכל שם סעודת חתן. אבל בסבלונות שאין עשויין להבלות [או] היכא דאכל שם סעודת חתן אינן נגבין, כדבעינן למימר קמן:

אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דליתא בבריא אפילו בקנין כיון שלא הזכיר דבר הנקנה.

והכא בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי. כלומר במתה היא פליגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מצית אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין. (רבי יהודה סבר אף על גב דמת הוא דעכובא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין) רבי יהודה סבר אף על גב דמתה היא דעכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטבועין נתנו והא דקאמר מקום שנהגו להחזיר מחזירין אוקמיה לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו. הרא"ם ז"ל.
וכן כתב הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: הכא בקדושין לטיבועין כו'. פירוש במתה היא. טיבועין כמו טבעו בארז שעריה דבר שאינו יוצא משם לעולם. עד כאן לשונו.

והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא לי דמילתיה דר"נ כו' ז"ל (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

קדשה בככר. רבותא אשמועינן דאף על פי שקדשה בדבר גדול יש לה כתובה מלבד הקדושין. והככר הוא ששים מנה וכן מוכח בבכורות. נותן לה שלשים חצאים והא דלא נקט חמש עשרה סלעים דלאו חשבון שלם הוא ואיידי דנקט שלשים חצאין נקט נמי עשרים חצאין. תוספי הרא"ש ז"ל.

והילכך קדשה בעשרים סלעים נותן לה שלשים חצאין. ובכתובת אלמנה קמיירי שהיא מנה והוא עשרים וחמשה סלעים ואף על פי שכתובת אלמנה אינה אלא שלש סלעים וחצי דינר לא תפש עשרים ושלשים אלא למשל בעלמא. הראב"ד ז"ל.
*) אולי סובר הראב"ד כי כתובת בתולה מאתים זוז מדרבנן ועיקרה מהתורה כמו שכתוב כמוהר הבתולות הוא חמשים זוז צורי שהם חצי דינר והסלע ארבעה דינרין הם ששה סלעים ודינר אם כן כתובת אלמנה שהוא החצי עולה חשבון הראב"ד מכוון. עיין רא"ש ועיין רמב"ם הלכות אישות פרק י' הלכה ח'.

אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא. (בין) דהדר בה איהו מוהר דהיינו סבלונות הדרי במקום שאין מנהג והכל על ענין האמור במשנתנו שאם שלת לה סבלונות מרובים כדי שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה דהיינו בענין שאינם עשוים לבלות האמור בברייתא אפילו אכל שם סעודת חתן חוזרין. ואם היו מועטים ועשוים לבלות שם אם אכל שם סעודת חתן או אפילו שתה אינם נגבין ואם לא אכל ולא שתה נגבין. הראב"ד ז"ל.

והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: הלכתא בין שמת הוא כו'. מוהר הדרי שהן הסבלונות. קידושין לא הדרי פירוש היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו דאי נמי קדושין לאו לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דאי קדושין לטבועין ניתנו דהיכא דמתה היא נמי קידושי לא הדרי דאף על גב דקדושין דעכובא לאו מחמתיה הוא כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי עד כאן.

גמרא אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר כו' כצ"ל:

תוס' צ"ל דבור מתחיל ולא מצי אמרה כו' וליכא למימר דר"י סבר היא יכולה כו' כצ"ל:

בד"ה נותן לה כו' וקפ"ל מלמטה כו' ספ"ל ס' פלגי עכ"ל כצ"ל:

גמ' ה"נ נימא תנו לי שושביני כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה והני תנאי דלקמן כי הני תנאי וכו' פירוש דקשה ליה והלא תנאי דאייתי לא מוכחי דפליגי בקדושין לטבועין נתנו אם לא דאמרינן דכ"ע סברי דלימא תנו לי בעלי כו' וא"כ איך אמר כהני תנאי והני תנאי גופא לא מוכחי אלא כלומר ה"ק והני תנאי נמי דאייתינא אוקי לך כהני תנאי קמאי דדחינא דלא פליגי בתנו לי אלא בקדושין נתנו לטבועין ה"נ אוקי הני תנאי בתרייתי ודו"ק:

בד"ה רבי יהודה ומחזרת השאר לאורסה ר' יוסי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ור' יהודה סבר באמת אמרו כו' וא"ל דלמא ר' יהודה סבר היא יכולה לומר כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה בככר. היינו כ"ה מנה. וכ"כ לקמן. ותימה דבבכורות (ה') מבואר דהוא ס' מנה וע"כ ט"ס נפל בו:

תד"ה ור"י סבר. דבמת הוא יכולה כו'. כצ"ל או דר"ל דבמת (פי' הוא) היא יכולה כו':

תד"ה נותן. שכך כו'. ול"נ משום דשקלי קדושיה אין נכנסין לה בחשבון כתובתה אלא מכל שקל חציו ולכן עושה החשבון בחציים:

תד"ה ור' יוסי. בהמוכר את הבית (ס"ב ב'). כצ"ל:

(קמה סע"א) א"ר נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין ותרגומא נהרדעא.—בפי' ר"ג מה"ג מבואר, שהיה לפניו "בבל מקום שנהגו וכו'" [וכ"ה "בבל" בדפוס פיזרו ובפי' הראב"ד כ"י, וכן הוגה בשני כתבי יד, ועי' ד"ס הע' ב]. וכעין זה יש בעירובין (מה א).