בבא בתרא קנז ע"ב

דף קנז - ב

אלא, הגמרא דוחה את ההוכחה: הא מני, רבי מאיר היא. המשנה סוברת כרבי מאיר, דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכל הספק היה לרבנן. אבל לרבי מאיר, כמו שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, כך גם אפשר לשעבד שלא קנה עדיין.

הגמרא מנסה לפשוט את הספק: תא שמע ראיה ממה ששנינו בברייתא:

שטרי חוב המוקדמין, שטר הלואה שכתבו בו תאריך מוקדם, כגון שההלואה היתה בניסן וכתבו שהיתה בתשרי שלפניו, פסולין. השטר פסול ואי אפשר לגבות בו, כיון שיטרוף שלא כדין מלקוחות שקנו קרקעות מתשרי ועד ניסן. ^[127] והמאוחרין כשרין. שטרות שנכתבו לאחר ההלואה, כגון שההלואה היתה בניסן והשטר נכתב בתשרי, או שנכתב ביום ההלואה וכתבו תאריך של תשרי, השטרות כשרין כיון שאין חשש שיגבו שלא כדין.

ואי סלקא דעתך ואם נסבור שדאקני, קנה ומכר, או דאקני קנה והוריש, לא משתעבד, אם כן, מאוחרין אמאי כשרין!? נחשוש שמא הלוה קנה נכסים בין ניסן לתשרי, והם לא משתעבדים כיון שזה היה לאחר ההלואה, שהיתה בניסן, ואם הלוה ימכור את הנכסים לאחר תשרי, המלוה יטרוף מהלקוחות, כי היות שזה היה לפני התאריך שכתוב בשטר, הוא יחשוב שהם משתעבדים, ולמעשה הם לא משועבדים, אם נאמר שדאיקני לא משתעבד.

ומוכח מכאן, שדאיקני כן משתעבד.

ודוחה הגמרא שאף ברייתא זו, הא מני, רבי מאיר היא, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

תא שמע הגמרא מנסה לפשוט את הספק ממה ששנינו בברייתא, שאין גובין מלקוחות חובות שאינם קצובים, כיון שאין הלקוחות יכולים להעריך את החוב ולוודא אם למוכר יש נכסים בשעור החוב כדי שלא יגבו מהם.

ואחת הדוגמאות לחוב שאינו קצוב, זה שבח קרקעות.

ומבארת הברייתא: לשבח קרקעות, כיצד? באיזה אופן מדובר שלא גובה מלקוחות.

הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה, מי שקנה שדה והלוקח השביחה, וכעת היא שוה יותר, ובא בעל חוב של המוכר וטרפה, שהקרקע היתה משועבדת לו וטרף ממנו את הקרקע עם השבח. וכיון שהלוקח קיבל אחריות מהמוכר, הרי כשהוא, הלוקח, חוזר וגובה מהמוכר, גובה את הקרן מנכסים משועבדים כמו כל בעל חוב, שנכסי המוכר משתעבדים לו, ואת השבח מנכסים בני חורין. והשבח שהוא השביח גובה רק מבני חורין, כיון שזה לא קצוב כי לא ידוע כמה הוא ישביח.

ואי סלקא דעתך ואם נסבור דאיקני קנה ומכר, או דאיקני קנה והוריש, לא משתעבד, אם כן, בעל חוב, אמאי גובה שבחא!? מדוע הבעל חוב גובה את השבח מהלוקח, והרי זה הגיע רק לאחר ההלואה.

ומוכח מכאן שדאיקני משתעבד.

דוחה הגמרא: הא מני, הברייתא הזאת? רבי מאיר היא, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ולמסקנה הבעיא לא נפשטה.

ומוסיפה הגמרא: אם תמצי לומר, אם ננקוט כמו הצד שדאיקני קנה ומכר או דאיקני קנה והוריש לא משתעבד, אין מה להסתפק הא לא משתעבד.

אבל, אם תמצי לומר משתעבד, אם ננקוט כמו הצד שמשתעבד, מעתה יש לדון, מה הדין אם לוה מראובן ולוה משמעון, ולשניהם הוא כתב "דאיקני", ולבסוף, וחזר וקנה קנה נכסים, מהו? למי השעבוד חל?

וצדדי הספק הם: האם לקמא משתעבד, הוא משתעבד לראשון כיון שהוא קדם, או לבתרא משתעבד, או לשני, כיון שבזה ששעבד לשני, חזר בו מהראשון, ויכול לחזור בו כיון שהשעבוד עדיין לא חל כל זמן שלא קנה נכסים.

אמר רב נחמן: הא מילתא, איבעיא לן, הסתפקנו בבעיא זו, ושלחו מתם, ושלחו לנו מארץ ישראל תשובה, שראשון קנה.

אבל רב הונא אמר: יחלוקו. מחלקים ביניהם, כי לא התכוין לחזור מהשעבוד של הראשון אלא לשעבד אף לשני, ויכול לעשות זאת, כיון שהשעבוד עדיין לא חל, ^[128] והוא מתעבד לשניהם, באופן יחסי לסכום ההלואה, כי בעת שקנה את הנכסים, חל השעבוד של שניהם בשוה.

וכן תני רבה בר אבוה: יחלוקו.

אמר רבינא: מהדורא קמא דרב אשי, כשרב אשי שנה את תלמודו בפעם הראשונה, אמר לן הוא פסק במקרה הזה שרק ראשון קנה. ואילו מהדורא בתרא דרב אשי, כשחזר ושנה פעם שניה את תלמודו, הוא אמר לן: יחלוקו!

ומסקנת הגמרא היא: והלכתא יחלוקו.

מיתיבי, הגמרא מקשה על הפסק ששניהם חולקים, מהברייתא דלעיל: לשבח קרקעות כיצד? באיזה מקום לא גובה שבח קרקעות ממשועבדים?

הרי שמכר שדה לחבירו, והשביחה הלוקח, ובא בעל חוב של המוכר, וטרפה מהלוקח עבור חובו, הרי כשהוא, הלוקח, גובה מהמוכר שלו את מה שטרפו ממנו, גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ואת השבח מבני חורין.

ואם איתא, אם סוברים שכאשר הוא משעבד נכסים דאיקני לשני בעלי חובות, חולקים ביניהם, אם כן, חצי שבח מבעי ליה!? הבעל חוב של המוכר צריך לטרוף רק חצי שבח, כיון שהשבח משועבד גם לקונה, עבור האחריות שהמוכר נתן לו, וגם לבעל חוב של המוכר!?

ומתרצת הגמרא: מאי "גובה", נמי דקתני, כוונת הברייתא היא לומר, שהבעל גובה מהשבח רק חצי שבח.

אלא הא מני. מתני' דמשמ' דאיקני קנה בעל חוב ומצוה לפרוע חובת אביהן:

ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאיקני קנה והוריש אי משתעבד אי לא:

המוקדמין. שנכתבו קודם הלואה:

פסולין. דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין:

והמאוחרין כשרין. ואמאי כשרין הואיל דאיקני קנה ומכר לא משתעבד הא נפיק מיניה חורבא דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין כגון שאם לוה הימנו בניסן וקנה נכסים באייר וכתב לו שטר בסיון וכתב לו דאיקני ומכר בתמוז אותן נכסין שקנה באייר אחר שלוה ויוציא זה את שטרו שנכתב שבסיון לוה פלוני לפלוני ויאמר שאותן נכסים שקנה באייר קודם הלואה קנאם ומשועבד לו ואינו כן ואתי למיטרף שקנו נכסים שלא כדין אם כן אמאי מאוחרין כשרין אלא לאו ש"מ דמשו"ה כשרין דאקני וקנה ומכר משתעבד והשתא לא טריף לקוחות שלא כדין דמשועבד לו ותפשוט לך אליבא דרבנן מהכא דאיקני קנה ומכר משתעבד. לעולם מהכא לא תפשוט לרבנן לעולם קסברי קנה ומכר לא משתעבד וטעמא מאי המאוחרין כשרין דמשתעבד הא מני ר' מאיר היא:

ת"ש. דתנן במס' גיטין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון אשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם. ואמרי' לשבח קרקעות כיצד. הרי שמכר שדהו לחבירו והשביחה ובא בעל חוב של מוכר וטרפה מן הלקוחות עם השבח מפני שהיתה משועבדת לו:

כשהוא גובה. הלוקח מן המוכר:

גובה את הקרן מנכסים משועבדים. לפי שכתב לו אחריות השדה מה שמכר לו:

ושבח גובה מנכסים בני חורין. האי שבח שהשביח לוקח הואיל שהיתה הקרקע משועבדת למלוה דמי כאילו השביחו ליה וטריף ליה מלוה:

ואי ס"ד דאיקני כו' הואיל דלא משתעבד בעל חוב אמאי גובה שבח. והא דאיקני הוא דכשלוה הימנו אכתי לא הוה האי קרקע משובחת ואמאי. גובה. אלא ש"מ דאיקני קנה ומכר משתעבד משום הכי גובה עם השבח ותיפשוט לך מיהא כו'. הא מני ר"מ היא כי תיבעי לך אליבא דרבנן:

הא לא משתעבדי אליבא דרבנן. ואם תימצי לומר משתעבד הא קא מיבעי לי לוה ממון מזה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה משני וכתב ליה דאיקני ואחר שלוה משני חזר וקנה ומכר מאי לקמא משתעבד הואיל דהקנה לו מעיקרא ואין לשני במקום ראשון כלום או לבתרא משתעבד הואיל דסמוך לקנינו קנה ומכר:

מהדורא קמא דרב אשי. כשהיינו למדין לפניו בבחרותו והיינו יושבים סביב לו:

מהדורא בתרא. בזקנותו כשהחזיר לו תלמודו:

אמר לנו יחלוקו. הואיל דלשניהן כתב דאיקני ואחר כך קנה ומכר:

מיתיבי. למאן דאמר יחלוקו לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו שטרפה בעל חוב של מוכר דכתב ליה דאיקני ולזה הלוקח שמכר לו השדה כתב לו נמי דאיקני שאם טורף ממנו השדה ^א)נראה דצ"ל השדה והשבח שישתעבד לו דאיקני הוא דהיינו וכו' שישתעבד לו דאיקני דהיינו כגון לוה וחזר ולוה ושוב קנה ומכר דהרי השבח שהשביח לוקח דמי כאילו השביחו לוה ומכרו ללוקח שברשות המלוה השביחו שהיתה משועבדת לו. וקתני כשהוא גובה הלוקח מן המוכר גובה הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין דמשמע דכל השבח גבה ממנו ואם איתא דהיכא דכתב לתרוייהו מלוין יחלוקו אי הכי אמאי גובה הלוקח השבח כולו ממוכר חצי שבח בלבד היה לו לגבות ממנו דהאי שבח שהשביח לוקח דמי כמו שהשביחו מוכר ומכרו ללוקח והיינו דאיקני ומכר. ולוקח גופיה כמלוה הוא דהא כתב לו דאיקני ולמלוה נמי כתב לו דאיקני והאי שבח מכר הוא ואם איתא דיחלוקו אמאי טורף האי בעל חוב השבח כולו חציו בלבד היה לו לטרוף מן השבח והלוקח דכמלוה הוא היה לו לתפוש נמי חצי מן השבח לעצמו וחצי האחר שטרף לו בע"ח היה לו לגבות מן המוכר ולא יותר. ומשני מאי גובה נמי חצי שבח ולעולם יחלוקו:

ואי סלקא דעתך דאקנה קנה ומכר לא קנה מאוחרין אמאי כשירין. מהכא משמע דלמאן דאמר דאקנה קנה ומכר משתעבד, אפילו לא כתב כמי שכתב דמי, דאי לא אפילו תמצא לומר דמשתעבד האי כי פסיק ותני מאוחרין כשרין, דהא בשלא כתב אפילו מאוחרין נמי פוסלין. והא דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מד, ב) בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא דאקנה אמר ליה, לאו דוקא אמר ליה, אלא לחוש דסתמא כמאן דאמר לה דמי קאמר. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב כאן דהכי קאמר, אי אמרת בשלמא דמשתעבד משכחת לה למאוחרין כשרין בשכתב לו דאקנה, אלא אי אמרת לא משתעבד לעולם מאוחרין פסולין. ואינו מחוור, דאם כן היכי פסיק תנא ותני מאוחרין כשרין, דמשמע מילתא פסיקתא דלעולם כשרין. ועוד נ"ל דאי אפשר לומר כן, דהא מדבעינן דאקנה מהו משמע לכאורה דרוב שטרות לא כתבי בהו דאקנה, ואם כן היכי סתם תנא ותני המאוחרין כשרין. דהא סתם שטרות לא כתבינן בהו דאקנה. ועוד דאי דוקא בשכתב כמוקדמין נמי אמאי פסולין, דבכתב לו שלא יפרע מן המשועבדין אלא מבני חורין אף המוקדמין כשרין, ולא משכחת לה למתניתין אלא בכותב סתם, אלא כדאמרן דלמאן דאמר דאקנה משתעבד דעת שניהם שוה שישתעבדו לו כל נכסיו בין שישנן עכשיו בידו בין שיקנה לאחר מכאן ואף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי, דאחריות טעות סופר הוא בכל מה שראוי להשתעבד. כנ"ל.

הא דאקשינן משבח קרקעות ואוקימנא כרבי מאיר. הוא הדין דהוי מצי מוקי לה בנגזל, אלא דרוחא דמילתא אוקי לה כרבי מאיר כדמוקי אידך. הראב"ד ז"ל.

וכן תאני רבה בר אבוה יחלוקו. מהכא שמעינן דכל שלא קנה יכול לחזור בו, דאי לא לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד, דכשם שאינו יכול לחזור בו בכל כך אינו יכול לחזור בו במקצת. וכן נמי משמע לי מדאמר רב הונא במוכר פירות דקל לחבירו ויכול לחזור בו עד שלא באו לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, ב) גמרא הלוהו על שדהו, ושם כתבתי.

מאי גובה נמי דקתני חצי שבח. כתבתיה בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דבעל חוב גובה את השבח.

שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי זה שלוה בתמוז וכתב שטר מניסן טורף כל מה שמכר זה מניסן ועד תמוז שלא כדין והמאוחרים כשרים שהרי זה שלוה בתמוז וכתב לו שטר מתשרי הבא אחריו תבא עליו ברכה שמחל שעבודו בכל מה שימכר מתמוז ועד תשרי ומ"מ דוקא בשכתב לו דאקנה שהרי אם לקח זה אחר תמוז כבר היה משועבד לו ואין כאן חשש זיוף אבל אם לא כתב לו דאקנה יש כאן לחוש שמא יקח זה אחר תמוז ונמצא שלא נשתעבדו לו שהרי לא היו לו בשעת ההלואה וכשיוציא זה שטרו מתשרי יאמר שכבר היו לו אותם קרקעות בשעה שלוה וכשמוכרם אח"כ הוא טורפם שלא כדין ולפיכך כל שלא כתב לו דאקנה אף מאוחרים פסולין:

מי שמכר שדה לחברו והשביחה לוקח מחמת הוצאה והרי היא יוצאה מתחת ידו מטירפת בעל חוב של מוכר כשהוא גובה מן המוכר גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין ומ"מ שבח זה הוא כלוה ולוה וחזר וקנה שיחלוקו וכבר ביארנו ענין זה במציעא פרק ראשון:

מלוה על פה כבר ביארנו שהיא נגבית מן היורשים ואין אנו צריכין לבא בה משום מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם הא לא נאמר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא במטלטלין שהניח אביהם וקודם תקנת הגאונים בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ומצוה זו יש אומרים שאינה אלא על הבנים מפני כבוד אביהם אבל על יורשים אחרים כגון אחים או שאר קרובים אין למצוה זו מקום בה ואף על הבנים מצוה היא ואין כופין עליה ומה שאמרו בכתבות אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי מכין אותו עד שתצא נפשו דוקא באב עצמו ולדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא אפילו מבני חרי ומצד מצוה כופין אותו אבל ביתומים לא ואם תפש מחיים תפש כמו שיתבאר במקומו:

בן שלוה בחיי אביו ומת בחיי אביו והניח בן וכשמת הזקן נעשה בן זה יורש אין בעלי חוב נפרעין מבן זה אע"פ שמכח הלוה הוא יורש אין דנין אותו אלא כיורש את הזקן במקום אביו וכמו ואמר תחת אבותיך יהיו בניך ואחר שאין הוא עצמו משועבד אין ירושתו משועבדת ולמדת שאין בעל חוב נוטל בזו בראוי וכן הדין בשאר יורשים כגון שמת ראובן אחיו של שמעון והניח בן ואח"כ מת שמעון בלא יורש ונמצא בנו של ראובן יורשו אין בעל חוב של ראובן גובה ממנו ואע"פ שאין לומר כאן תחת אבותיך וכו' מ"מ מדת הדין אחת היא וקרא אסמכתא בעלמא וכן יראה ממה שאמרו בסוגיא זו נפל הבית עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתבה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ובעל חוב אומר האב מת ראשון מאי לאו יורשי האב בני מורישיו אחי ופירוש מורישיו אחי כגון שנפל הבית על שני אחים ר"ל ראובן ושמעון ואומרים יורשי האב שהם בני ראובן ראובן מת ראשון ונמצאנו אנו יורשיו של שמעון אלמא אף בשאר יורשים כן ומה שתירץ לא יורשי האב אחי אין הלכה כן ואינה אלא דחייה בעלמא כמו שפירשנוה במשנה אף בשיש זרע לבן ונמצא שאין בעל חוב נוטל בראוי אלא לענין שבח שהשביח לוקח ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו נוטים בה ידעת אחרת לומר דוקא באבי האב ומטעם תחת אבותיך וכו' ומפרשים יורשי האב בני אעליו ועל אביו וחזקו הטעם שמאחר שנאמר בה שקשה היא בדיני ממונות אין לך בו אלא חדושו והוא אבי אביו הא בשאר יורשין בעל חוב נוטל בראוי ואין הדברים נראין כלל וכל היורשים הוא מגוף החדוש ואין מדת הדין לוקה ליחלק בחנם וחכמי הצרפתים כתבו בשמועת יתומים שגבו קרקע לעיל קכ"ד ב' שאין בעל חוב נוטל בראוי כדברינו אלא שהם מפרשים את דבריהם ביתומים שאין בעל חוב נוטל בנכסים שקנו ובשבח שהשביחו וכן מה שפירשו חכמי הצרפתים בבכורות בענין ולא האשה בכתבתה שהוא הדין לבעל חוב הוא לדעתם מפני שאותה משנה לכאורה ביתומים היא שנויה אבל בעלמא בעל חוב נוטל בראוי שהרי גובה את השבח וכן יש שמעמידין דבריהם בנכסים שנפלו ללוה אחר מיתתו וכאותה סברא שכתבנו שאבי האב ושאר יורשים בדין אחד:

לוה ולוה וחזר וקנה לקמא משתעבדי פירש לקמא משתעבד משום דכיון דכתב ליה דאקני אשתכח דמעידנא דקני לה להאי ארעא ממילא חל עליה שעבודא דקמא ולא קא שביק ליה רווחא לבתרא למיחל עליה שעבודא או דילמא לבתרא משתעבד דכיון דכתב ליה דאקני מקמי דלקני לה להאי ארעא הא סלקיה לקמא מינה מקמי דלקני לה וכי קני לה בתר הכי שעבודא דבתרא הוא דחייל ולא שעבודא דקמא וליכא לדמויי הא מילתא להא דאמרינן דאקני קנה ומכר משתעבד למלוה וטריף לה מיניה דלוקח משום דכי זבין לה ללוקח לבתר דקני להא הוא דזבין לה ומעידנא דקני לה בההוא שעתא חל עליה שעבודא דמלוה מקמי דליזבין ליה ללוקח אבל הכא כיון דמקמי דליקני לה לוה להאי ארעא כתב ליה למלוה בתרא דאקני דאשכח דסליקה לקמא מהאי ארעא דעתיד למיקני מקמיה דלקניה ושעבדיה למלוה בתרא איכא למימר דבההיא שעתא דקנייה שעבודא דבתרא חל עליה ולא שעבודיה דקמא. ומ"ה קא מיבעיא ליה לקמא משתעבד או דילמא לבתרא משתעבד ואסיקנא והילכתא. יחלוקו. פי' לפי מעותיהן דתרויהו בהדי הדדי קא חייל שעבודיהו אהאי ארעא:

ואסיקנא אלא לא תימא משום מצוה על היתומים, דאי מהאי טעמא מצוה בעלמא הוא דאיכא אבל מיכף לא כיפינן להו אלא היכא דאיכא שעבודא כדמיברר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות צב,א), אלא אימא הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. אבל לרבנן לא משעבד. ואע"ג דאדחיא לה מהכא הילכתא היא דהאי ואסיקנא דמשתעבד כדבענן למימר קמן. הילכך לא מיתוקמא האי מתני' אלא בדכתב הבן לבעלי חובותיו דאקני, ואפי' רבנן מודו בה. אבל היכא דלא כתב ליה דאקני הרי כל הנכסים בחזקת יורשי האב. וש"מ דהיכא דכתב דאיקני אפי' לגבי כתובה נמי משתעבדי, דהא הכא היכא דמית האב ואחר כך מת הבן כי משתעבד מטעמא דדאיקני הוא דמשתעבד וקתני היתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, דאלמא אפילו לכתובה נמי כי כתב ליה דאיקני משתעבד, דאי לא תימא הכי (לימא) [למה] לי למתנא כתובה התם כלל:

קסד. א"ר יעקב מנהר פקוד משמא דרבינא ת"ש שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין ואי ס"ד דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרין. ליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא וכתיב זימניה בתשרי וקני לוה נכסי מניסן ועד תשרי ומזבין להו לבתר תשרי ואזיל בעל חוב ומפיק שטרא דכתיב זימניה בתשרי וטריף לקוחות דזבני בתר תשרי שלא כדין. דאי הוה כתבי ליה לשטרא בזימניה בניסן הוו להו הני נכסי דקננהו לוה מניסן ועד תשרי לגבי בעל חוב דאקני ולא משתעבדי ליה לבעל חוב לאפוקינהו מלוקח, והשתא דכתיב זימניה בתשרי מצי אמר השתא הוא דיזפת מינאי וכי אכתיב שטרא השתא הוא דאכתיב לבד דהוו נכסיה ברשותיה דלוה ומשתעבדי ליה לבעל חוב. אי אמרת בשלמא דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד, היינו טעמא דמאוחרין כשרין, דאיכא לאוקומא כגון דכתב ליה דאקני, דאי נמי הוה מיכתיב זימניה בניסן והדר קנה ומכר הוה ואשתכח דהשתא נמי דאחרוה לזימני לא אהני ליה למטרף לקוחות ולא מידי ואמטול הכי כשרין. אלא אי אמרת אע"ג דכתב ליה דאיקני נמי לא משתעבד, הא זימנין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין. ודחינן הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ומהני ליה דאקני, אבל לרבנן אע"ג דכתב ליה דאקני אפי' מאוחרין נמי פסולין.

והשתא דקי"ל דאקני משתעבד, לא מיתוקמא מתניתין אלא בדכתב ליה דאקני לבע"ח ודברי הכל הוא. אבל לא כתב לו דאקני אפי' מאוחרין נמי פסולין, חיישינן שמא יקנה נכסים בין זמן ההלואה שנכתב בו השטר ובין זמן הכתוב בשטר, ואי אמרת מאוחרין כשרין קא טריף לקוחות שלא כדין, דהא מזמן הלואה דהיא שעת כתיבת השטר לא אשתעבד ליה, לההיא שעתא לא הוו נכסיה ברשותיה, ומטעמא דדאקני נמי לא משתעבד דהא לא כתב ליה דאקני, ומזמן הכתוב בשטר נמי לא אשתעבד ליה, דההיא שעתא לא כתב ליה ולא מידי:

קסה. א"ר משרשיא משמיה דרבא ת"ש לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא ב"ח וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. כגון דמסיק ביה במוכר שיעור ארעא ושבחה וטרפה מלוקח לה ולשבחה, כשהלוקח גובה מן המוכר גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. ואי ס"ד דאקני קנה ומכר לא משתעבד ב"ח אמאי קנה שבחא דאקני הוא. כלומר אמאי קנה שבחא למטרפיה מלוקח, דאקני הוא, דבזימניה דשטרא לא הוה האי שבחא בעולם. ודחינן הא מני ר"מ היא דאמר אדם מקנה לחבירו דשב"ל. אבל לרבנן אע"ג דכתב ליה דאיקני נמי לא גאבי שבחא. והשתא דקי"ל דאקני משתעבד, משכחת לה למתניתא אפי' לרבנן. וכי תימא לרב משרשיא משמא דרבא דס"ד למפשט מיהא מתניתא דאיקני משתעבד, מאי קא פשיט, ודילמא שאני שבח דמחמת דבר שלא בא לעולם קאתי דהא חייל שעבודא דב"ח אגופא דארעא מעידן הלואה, וכי היכי דקני לוקח ומקבל מתנה מאי דמשבחא ארעא ברשותייהו ולאו דבר שלא בא לעולם הוא, הכי נמי משתעבד ליה לב"ח שבחא דמשבחא ארעא בתר זמן שעבודיה ולאו דשב"ל הוא, וא"כ מאן דסבר למפשט מינה דאקני משתעבד מאי קא פשיט, ומאן דמשני (לימא) [למה] לי למדחק ולאוקומה כר"מ, לוקמה לדברי הכל ושאני שבח דמחמת דבר שב"ל קאתי. לא תיקשי לך, דכי אמרי' דמידי דאתי דבר שבא לעולם כמי שבא לעולם דמי, גבי לוקח וכיוצא בו, דקני גופא דארעא לגמרי מהשתא, אבל גבי ב"ח דשעבודא בעלמא הוא ומצי לסלוקיה בזוזי, לא אלים שעבודא דגופא דארעא לשעבודי ליה לב"ח שבחא דאתי בה בתר הכי וה"ל דבר שלא בא לעולם. דאי לא תימא הכי אפי' פירות התלושין נמי ליגבי. וכי תימא הכי נמי, והאמר שמואל בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יד,ב) ב"ח גובה את השבח, שבח אין פירות לא, כדדיקינן התם בהדיא. אלא לאו ש"מ דכי משתעבד ליה שבחא לב"ח לאו מכח שעבודא דאשתעבד ליה גופא דארעא קא משתעביד ליה אלא כדאיקני דמי, ואמטול הכי קא פשיט רב משרשיא משמיה דרבא מינה דאקני משתעבד משום דלא מתוקמא ליה מתניתא לדברי הכל אלא בהכין. ומאן דדחי ליה אצטריך לאוקמא כר"מ משום דלא יכיל למדחי ליה אלא בהכין.

וכי תימא והשתא דקי"ל דאקני משתעבד, הא דקתני גובה את הקרן מנכסים משועבדים, הני נכסים משועבדים מאי עיבידתיהו. אי דקננהו מקמי דליתיה בע"ח ולטרוף מלוקח ראשון, היכי מצי בעל חוב למשבק בני חרי גבי לוה ולמיטרף לוקח א"נ למשבק לוקח אחרון ולמטרף לוקח ראשון, לימא ליה לוקח ראשון הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וכי תימא משכחת לה כגון דהאי קרקע דזבן לוקח אחרון לא קנייה הלוה אלא לבתר זימניה דשטר חוב והדר זביניה לבתר זביני דקרקע ראשון מקמי דליתיה ב"ח ולטרוף, סוף סוף כיון דעל כרחיך בדכתב ליה דאיקני לב"ח הוא דמיירי, דאי לאו הכי לא הוה טריף שבחא, ממילא אשתעבד ליה קרקע שני לב"ח כמאן דקנייה מקמי לוה מה לי מתנה. דיקא נמי דמימריה דשמואל דאמר ב"ח גובה את השבח, כולי שבחא משמע, וכ"ש לטעמיה דרבא דאמר תדע שכך כותב לו, דלפום הדין טעמא דינא הוא דגאבי כוליה, ואלו בשמעתין כי גאבי ליה ב"ח לשבחא מטעמא דדאיקני לא גאבי מיניה אלא פלגא כדבענן למימר קמן. דשמע מינה דהך טעמא דשמואל טעמא באנפי נפשיה הוא ולא שייך בהאי טעמא דדאקני כלל.

אלא מיהו איכא לעיוני, בין לר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם בין לרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, מיהו גבי ב"ח סבירא להו דמצי מקני, הכא במאי קני ליה ב"ח להאי שבחא. אי משום דכתב ליה דאיקני מהאי שבחא דאשבח לוקח לאו בכלל דאיקני הוא, דאימת קנייה הלוה להאי שבחא כי היכי דליחול עליה שעבודא דב"ח מטעמא דכתב ליה דאקני, הא כי אתא האי שבחא לבתר זביניה דלוקח הוא דאתא וההיא שעתא לא הויא ליה ללוה זכותא בהאי ארעא ולא בשבחא דידה כלל, דמשעת מכירה אסתלק לה מינה לגמרי וא"כ האי שבחא במאי משתעבד ליה לב"ח למטרפיה מלוקח. עד כאן לא איבעיא ליה לשמואל דאיקני מהו אלא בדכתב ליה דאיקני, דהכי משמע לישנא דדאקני קנה ומכר, דכתב ליה הלוה לב"ח דאקני ואח"כ קנה ומכר. ותו מדדיקינן בפ' חזקת (לעיל בבא בתרא מד,ב) גבי מכר לו פרה מכר לו טלית וליחוש דילמא דאיקני אמר ליה, דש"מ דאפי' למ"ד דאקני משתעבד דוקא היכא דכתב ליה הכי, אבל בסתמא לא משתעבד.

וכי תימא אימא לך דאיקני בסתמא לא משתעבד, מיהו שבחא שאני לעולם דאפי' בסתמא נמי משתעבד. לא ס"ד, דהא בין למאן דמוקים לה לברייתא דשבח קרקעות אליבא דרבנן ופשיט מינה דאיקני משתעבד, ובין למאן דמוקים לה כר"מ אבל לרבנן דאקני לא משתעבד, ממילא שמעת דשבחא כדאקני דמי. דאי אמרת דאלים טפי מדינא דדאקני, א"כ מאן דפשיט מינה מאי קא פשיט, ומאן דדחי למאי אצטריך לאוקומה כר"מ, לוקמה כרבנן ושאני שבחא דאלים טפי. אלא לאו ש"מ דלא עדיף טפי מדינא דדאיקני וא"כ בסתמא היכי משעבד.

ומסתברא דלא משכחת לה אלא כגון דכתב ליה לישנא דמשמע מינה דשעביד לה שבחא. והיכי דאמי, כגון דכתב ליה דאקני אנא ומאן דאתי מחמתיה, דמשמע דשעביד ליה מאי דשבחי נכסי אפי' גבי לקוחות ויורשיו. א"נ דכתיב ליה דשעביד ליה נכסיה אינון וכל שבחא דייתי בהון, דאף על גב דכי אתי שבחא ברשותיה דלוקח או דיורש הוא דאתי חייל עליה שעבודא דבעל חוב לפום תנאה דאתני מרי הנהו נכסי אנפשיה מעיקרא, דכי קא ירית להו יורש להני נכסי לפום מאי דהוו קיימי גבי מרי נכסי הוא דירית להו, וכל שכן לוקח דאדעתא דהכי קא זבין.

ואי קשיא לך ההיא דתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (נא,ב) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא האשה בכתובתה, ואי ס"ד לא גבי ב"ח שבחא מלוקח אלא היכא דכתב ליה לישנא דמשמע דשעביד ליה שבחא דומיא דדאיקני, אפילו כתובה נמי תגבי מיניה. דבהדיא תנן (לעיל ע"א) נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח יורשי הבן אומרין האב מת ראשון ואח"כ מת הבן, וקא דיקינן בגמ' מינה אי ס"ד דאקני וקנה והוריש לא משתעבד, נהי נמי דאב מית ברישא דאקני הוא, ודחינן הא מני ר"מ היא, מכלל דלמאן דמוקים לה (לרבנן) [כרבנן] וקא פשיט מינה דאקני משתעבד, אפי' גבי כתובה נמי קא פשיט, דהא תנא דמתני' בהדיא קתני בה כתובת אשה וב"ח, אלמא גבי כתובה נמי מהני דאקני, ואי ס"ד לא גאבי ב"ח שבחא מלוקח אלא בדכתב ליה לישנא דמהני גבי שבחא כדאקני, אמאי קתני ולא האשה בכתובתה, אפי' כתובה נמי תגבי מיניה.

וכי תימא כי מהני לישנא דמשמע כדאיקני גבי כתובה, בממונא דזכא ביה הבעל בתר הכי, דומיא דמת האב ואח"כ מת הבן וה"ה לשבחא דשבחא ארעא ברשותיה, אבל בשבחא דשבחא ארעא גבי לוקח או גבי יתמי אפילו במפרש נמי לא משתעביד אלא לבע"ח. לא ס"ד, דכיון דאידי ואידי לא משתעבד ליה אלא לב"ח אלא במפרש משום דתנאי ממון הוא וקיים, גבי כתובה נמי אידי ואידי תנאי ממון הוא וכי היכי דכי שבחא ארעא ברשות בעל גביא כי שבחא ברשות לוקח נמי תגבי. ועוד אלו כתב לה בכתובתה למגביא מן העידית או ממטלטלי אפילו מן הלקוחות או מן היורשין בלא שבועה מי לא מהני, אלמא אפי' גבי לקוחות ויורשין נמי אמרי' תנאי ממון הוא וקים ה"נ תנאי ממון הוא וקים.

אלא מסתברא דהיכא דכתב ליה לישנא דמשמע מינה בפי' דשעביד ליה שבחא אפילו גבי לקוחות ויורשין כגון דכתב לה דאיקני אנא ומאן דאתי מחמתי אפילו לכתובה נמי משתעבד דתנאי ממון הוא וקיים. ועוד דלא גרע מתנאה דדאיקני דמהני נמי גבי כתובה. ואי שעביד לה שבחא סתמא כגון דכתב נכסאי אינון ושבחא דייתי בהון, אע"ג דגבי בעל חוב אמרי' כל היכא דאתי שבחא משמע בין דאתי ברשות לקוחות ויורשין, מיהו גבי כתובה לא משתעבד, דאיכא למימר דכי שעביד לה שבחא דאתי ברשות בעל אבל שבחא דייתי ברשות לקוחות ויורשין (לה) [לא] שעביד ליה. מידי דהוה אהיכא דלא פריש לה ממטבע פלוני דלא אזלינן בתר אתרא דשעבודא אלא לגריעותא כדאיתא בסוף כתובות (קי,ב).

ומיהו מתני' דבכורות לאו בהכי מיתוקמא אלא בסתם כתובה דלא שעביד לה שבחא כלל. ואיצטריך לאשמועינן כגון דכתב ליה המוכר ללוקח אנא אמרוק זביני אילין אינון ושבחיהן וצבי לוקח וקביל עלוהי, דאע"ג דאי איכא בע"ח מוקדם אע"ג דלא שעביד ליה הלוה שבחא כלל אתי וטריף ליה לשבחא מלוקח מחמת הדין תנאה דקביל לוקח עלוהי כדברירנא לעיל, גבי כתובה מיהת לא משתעבד, דאיכא למימר דמוכר גופיה כי טרח לשעבודיה ללוקח לגבי ב"ח הוא דלא הוי לוה רשע ולא ישלם אבל לגבי כתובה לא. תדע דההיא מתני' דבכורות בהכי מיירי, מדמקשי' עלה והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח, ופריק מקולי כתובה שנו, ועל כרחיך ההיא דשמואל לא מיתוקמא אלא בדכתב ליה המוכר ללוקח הכין וקבליה לוקח לתנאה עלויה בפירוש, דאי בסתמא היכי משתעבד. וכי תימא דילמא בדשעביד ליה לוה שבחא לב"ח דאיקני, הא מיבעיא בעי לה שמואל ולא איפשיטא ליה לדיליה, ואם איתא מאי קא מיבעיא ליה, תפשוט ליה מדידיה. ורבא גופיה אדאפשיט מבריתא דשבח קרקעות דאיכא לאוקומה כר"מ תפשוט ליה מדשמואל. אלא משום דשמואל לא קאמר אלא בדקבליה לוקח להדין תנאה עלויה בפירוש.

תדע נמי דגרסי' עלה בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,א) אמר רבא תדע שכך כותב לו אנא אמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבונא דנא וקביל עלוהי והרי מתנה דלא כתיב בה הכין ואמטול הכי לא (תריף) [טריף] ב"ח שבחא כדמפרש התם בהדיא. ואי ס"ד דמתניתין דקתני ולא האשה בכתובתה בדלא קבליה לוקח להדין תנאה עלויה עסיקינן, מאי קא מקשי עלה מדשמואל ואמאי אצטריך לשנויי מקולי כתובה שנו אפי' לגבי ב"ח נמי, עד כאן לא קאמר שמואל אלא היכא דכתיב ביה בשטר זביני הכין אבל היכא דלא כתיב ביה הכין אפי' ב"ח נמי לא גאבי. אלא לאו ש"מ דכי איירי מתניתין בכתובה דומייא דאיירי שמואל גבי ב"ח [הוא] דאיירי, דאע"ג דקבליה לוקח להדין תנאה עלויה אימור כי קבליה עלויה לגבי ב"ח אבל גבי כתובה לא כדברירנא טעמא לעיל.

וכי תימא וכיון דאתברר דטעמא דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח בדקבליה לוקח להך תנאה דשבחא עלויה הוא, ואע"ג דלא שעביד ליה הלוה שבחא לב"ח מקמי הכין, א"כ מאי דפשיט מבריתא דשבח קרקעות דאקני דמשתעבד מאי קא פשיט, לוקמה כדשמואל. היינו טעמא דלא ניחא ליה לאוקומה כדשמואל, משום דלא מיתוקמא ליה מתני' כגון דכתב ליה הכין כלל, דא"כ אמאי קתני ואת השבח מנכסים בני חורין, אפי' ממשעבדי נמי ליגבי, דהא קי"ל כמ"ד התם בפ' הניזקין (גיטין נא,א) טעמא דאין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים לפי שאינן כתובין, מכלל דאי כתב ליה אחריותא דשבחא גבי ממשעבדי. ואע"ג דיכיל לאוקומה כגון דאתנו אהדדי כשמואל ולא כתבוה לתנאה בשטר זביני, שינויא דחיקא הוא ולא ניחא לאוקומיה סתם בריתא בשנויא דחיקא, וניחא ליה לאוקומה טפי או בדכתב ליה דאקני או לאוקומה כר"מ דהוא שנויא דשייך בכלהי מתניאתא דלעיל.

והשתא דאסיקנא דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד, לא מיתוקמא מתניאתא אלא כגון דכתב ליה לוה לב"ח לישנא דמשמע מינה דשעביד ליה שבחא. ודוקא היכא דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא ולמגבא פלגו שבחא דאתי ממילא. והוא הדין בשבחא דאתי מחמת הוצאה היכא דהוי שבח יתר על ההוצאה למגבא פלגו שבח שהוא יתר על ההוצאה כדמיברר לקמן. אבל כולי שבחא לא גבי אלא היכא דקבליה לוקח להדין תנאה דשבחא עלויה בפירוש כדברירנא בפרק שנים אוחזין בטלית:

קסו. ואסיקנא ואת"ל דאיקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש לא משתעבד הא לא משתעבד ולא צריך למבעא גבי לוה ואח"כ קנה, אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, דהא לא משתעבד ולא מידי, כי תבעי לך את"ל דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה, ואין שם אלא כדי חובו של א' מהן, מאי לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד. מי אמרי' לקמא דאיהו קדים, או לבתרא משתעבד, דכיון דכי כתב ליה לקמא דאקני אכתי לא הוה ליה ללוה ממונא דליחול עליה שעבודא, כל כמא דלא קני נכסי מצי לסלוקיה, וכיון דמקמי דליחול שעבודיה דקמא כתב ליה לבתרא דאיקני סלוקי סלקיה לשעבודיה דקמא ממאי דעתיד למקנא.

אמר רבינא במהדורא קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה במהדורא בתרא אמר לן יחלוקו. ואסיקנא והלכתא יחלוקו. וטעמא דמילתא משום דכל כמא דלא קני לוה נכסי ליכא שעבודא לחד מיניהו כלל דהא לא משכח שעבודא דשטרא מידי דליחול עילויה, וכי חייל שעבודא לבתר דקני לוה נכסי הוא דחייל, הילכך לא מהניא ליה לקמא קדימה דידיה ולא מידי דהא מקמי שטריה דבתרא לא הוו ליה ללוה נכסי כי היכי דליחול שעבודא דקמא עלויהו מקמי דנייתי שטריה דבתרא, וכיון דלא קננהו לוה להני נכסי אלא לבתר דכתב להו לתרוייהו דאקני, וכי קאני לוה נכסי הוה איתנהו לתרויהו וכבר כתב להו לתרויהו דאקני, אשתכח דשעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא חייל ואמטול הכי יחלוקו.

והכי נמי מסתברא, דטעמא דמילתא משום דמשתעבד לתרויהו הוא, ולאו משום דלא משתעבד לחד מיניהו ולא נמי משום דמספקא לן אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, דאי ס"ד משום דלא משתעבד לחד מיניהו הוא, היכי מצי חד מיניהו למטרף לקוחות. ואי משום דמספקא לן אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, היכי מצי בעל חוב למטרף פלגו שבחא מלוקח מטעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה דקימא לן יחלוקו, והא אמרת ספיקא הוא אי לבעל חוב משתעבד ואי ללוקח משתעבד, ומספיקא לא מפקינן ממונא. אלא ודאי על כרחיך טעמא דיחלוקו משום דמשתעבד לתרויהו בהדי הדדי הוא. והוא הדין היכא דלא כתב ליה לחד מינהו דאקני דיחלוקו. מיהו לא משכחת לה אלא היכא דאתו תרויהו למגבא בהדדי מן הלוה גופיה כדבעינן לברורי לקמן.

ומדאיפסיקא הילכתא גבי לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, שמע מינה מפשט פשיטא לן דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש משתעבד, דאי אמרת לא משתעבד, היכי אפסיקא הלכתא גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו, והאמרת לחד נמי לא משתעבד ולא מידי, ועוד דהא אמרינן בהדיא דאי סבירא לן לא משתעבד הא לא אשתעבד, ולא שייך למבעא גבי לוה ולוה וחזר וקנה אי לקמא משתעבד ואי לבתרא משתעבד, דהא לא משתעבד לחד מינהו. אלא לאו ש"מ מדאיפסיקא הלכתא הכא יחלוקו מכלל דאיקני פשיטא לן דמשתעבד. וכיון דאקני קנה ומכר משתעבד היכא דלוה ולוה וכתב להו לתרויהו דאקני וחזר וקנה ומכר או הוריש, כי משתעביד לתרויהו משתעבד ואמטול הכי יחלוקו, דכיון דמקמי דקננהו לנכסי כתב להו לתרויהו דאקני אשתכח דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא חייל.

מיהו האי שעבודא דתרויהו איכא לעיוני ביה מאי טעמא פלגי, אי משום דאשתעבד כוליה להאי וכוליה להאי וכיון דכי הדדי נינהו וקא אתו בהדי הדדי למגבא יחלוקו, ונפקא מינה דאי קדים חד מיניהו וגבי כוליה לא מפקינן מיניה, או דילמא כיון דשעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא חייל, כמאן דזבנהו תרויהו להאי ממונא השתא (כהדדי) [בהדי] הדדי דמי, דקנה ליה כל חד מיניהו מיניה פלגא, הילכך אע"ג דקדים חד מיניהו וגבי טפי מפלגא אתי חבריה ומפיק מיניה ההוא טופיאנא. תדע דהא לוקח לגבי שבחא דאשבח כמאן דקדים וגאבי דאמי, ואפילו הכי אתי בעל חוב ומפיק מיניה פלגא מטעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה כדבעינן למימר קמן. ואע"ג דדינא דלוקח לגבי שבחא דאקני דאמי, ואי לא ליגבי בעל חוב כוליה שבחא מיניה.

ומסתברא דשאני לוקח דלגבי האי שבחא גבייה דיליה ולאו כלום היא, דהאי גבייה מחמת עיקר זביניה דזבנה לגופא דארעא ממוכר קאתיא, וכי היכי דלגבי גזעא דארעא לאו גבייה היא, דהא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה דקימא לן מה שגבה לא גבה, הוה ליה כמאן דקיימא ארעא גבי לוה גופיה, וכי אש(ת)בח לוקח ברשותא דמוכר הוא דאשבח ורבותא בעלמא הוא דאית ליה בגויה מחמת זביניה דידיה דאוקמיה המוכר בהאי ארעא בדוכתא. וכל שכן לגבי בעל חוב דבמוכר גופיה קאי דהא קימא לן מה שגבה לא גבה, ואמטול הכי פליג ליה לשבחא בהדי בעל חוב דלאו כמאן דגבי דמי. אבל לוה ולוה ואחר כך קנה, אע"ג דכתב להו לתרויהו דאקני אי דקדים חד מינהו וגבה מה שגבה גבה.

תדע דדינא דלוקח בהאי ענינא גריע טפי מבעל חוב, דגבי בעל חוב מאוחר שקדם וגבה איכא מאן דאמר דמה שגבה גבה, כדאוקמיה שמואל לטעמיה דבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צד,א), ואלו לוקח היכא דזבן מידי דמשעבד לוה לבעל חוב אתי בעל חוב מוקדם וגבי מיניה לדברי הכל, ולא אשכחן (דגמרא) [בגמרא] מאן דסלקא דעתיה למימר דלא גבי, דאלמא דינא דלוקח אחרון גריע טפי מבעל חוב מאוחר, דאלו בעל חוב מאוחר כי יהיב זוזי לאו אדעתיה דמעיליה לשעבודה דבעל חוב מוקדם כי יהיב דאפשר דמשכח נכסיה אחריני גבי לוה, ואלו לוקח אחרון מעיקרא כי נחית וקא יהיב זוזיה למגזליה לשעבודיה דבעל חוב קא יהיב, ואמטול הכי הוה איכא בגמרא מאן דסליק אדעתיה דבעל חוב מאוחר עדיף טפי מלוקח מאוחר. ומהאי טעמא גופיה גבי בעל חוב פלגו שבחא מלוקח ולא גבי ליה מבעל חוב דכותיה, כגון לוה ולוה ואחר כך קנה היכא דקדים חד מיניהו וגבייה כוליה מה שגבה גבה.

ולא דמי לתרי דזבנו מידי בהדי הדדי דקני האי פלגא והאי פלגא ואי שקיל חד מיניה טפי מפלגא אתי חבריה ומפיק מיניה, דלא מיבעיא היכא דנחות תרויהו אדעתא דשותפותא, דמעיקרא כל חד מיניהו לא קא נחית לטפי מפלגא, אבל בעלי חובות כל חד מיניהו כי קא יזיף אדעתא דאפרועי כולהו זוזיה קא נחית, אלא אפי' היכא דזבין לתרויהו סתמא, כיון דלאקנויי להו גופא דההוא מידי קא מיכוון ולא אפשר דליקני האי כוליה והאי כוליה בחד זימנא, על כרחיך לאקנויי ליה פלגא להאי ופלגא להאי קא מכוון. אבל בעלי חובות דלשעבודא בעלמא קא נחתי, לא מיבעיא גבי לוה ולוה ואחר כך קנה דאנן סהדי דכי כתב ליה לכל חד מיניהו דאקני כל מאי דעתיד למקנא הוא דאכוון לשעבודי ליה עד דמפרע כולהו זוזיה, הילכך כי לא קנה בתר הכי אלא שיעור זוזיה דחד מיניהו נמי ממילא אשתעבד כוליה להאי וכוליה להאי. אלא אפי' קנה וחזר ולוה משנים וקנו מיניה לתרויהו בבת אחת, דחייל שעבודיהו בהדי הדדי, כיון דכל חד וחד אדעתא דמגבא כולהו זוזיה מממונא דלוה קא נחית, אע"ג דלא קנה לוה נכסיה אלא שיעור מאי דחזי ליה לחד מיניהו משתעבד כוליה להאי וכוליה להאי, דהו"ל כמ"ד כל מאן דקדים מיניהו זוזיה, דאי קדים חד מיניהו וגבי אגלאי מילתא למפרע דלדידיה הוא דשעבדיה למגבא מיניה, ואי אתו בהדי הדדי כיון דתרויהו כהדדי נינהו יחלוקו.

והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתא דמעיקרא לא משתעבד מיניה לכל חד מיניהו אלא פלגא, אלא מעתה אי זבניה הלוה לההוא קרקע לאיניש מעלמא ופרע דמי לחד מיניהו הכי נמי דלא יכיל תנינא למטרף מלוקח אלא פלגא, אי הכי דאקני וקנה ומכר דקימא לן דמשתעבד לגבי האי לוקח להיכא אזל. וכי תימא שאני הכא דלוה ולוה ואחר כך קנה נהי דאתרע שעבודא דכל חד מיניהו לגבי חבריה משום דשעבודא דתרויהו בהדי הדדי קא חייל גבי לוקח אחרון מי אתרע. אלא מדיכיל למטרף כוליה מלוקח מינה דמעיקרא כי אשתעבד ליה האי קרקע לכל חד מיניהו כוליה אשתעבד ליה, הילכך דינא הוא דאי קדים חד מיניהו וגבה מה שגבה גבה.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן גבי לוה ולוה ואחר [כך] קנה דמשתעבד לתרויהו למטרף לקוחות, הני מילי היכא דכתב להו לתרויהו דאיקני מהאי טעמא דברירנא, אבל היכא דלא כתב ליה לחד מיניהו דאיקני לא מצי חד מיניה למגבא מנכסי דקנה לוה בתר הכין אלא מיניה דלוה גופיה, אבל מכר או שמת לא מצו למגבא לא מן הלקוחות ולא מן היורשין. דלא מבעיא דלא הוי כמלוה בשטר, דכיון דלא כתב ליה דאקני לגבי הני נכסי דקני בתר הכין לאו כמלוה בשטר דמיא, אלא אפילו כמלוה על פה נמי לא הוי. [ד]אלו מלוה על פה מלקוחות הוא דלא גביא אבל מן היורשין גביא, כדמיברר בסוף בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעה,א), ואלו הני אפי' מן היורשין נמי לא גבו, דהא שמואל כי היכי דמיבעיא ליה גבי מכר הכי נמי מיבעיא ליה גבי הוריש. וטעמא דכתב (ב)ליה דאקני, הא לאו הכי פשיטא ליה דכי הוריש לא גאבי מן היורשין.

ולא תימא הני מילי היכא דכתבינהו להאי יורש במתנה דומיא דמכר, אלא אפי' בירושה דממילא לא גביא מן היורשין אלא היכא דכתב ליה דאקני. דהא גבי נפל הבית עליו ועל אביו בירושה דממילא קאי, וקאתינן למיפשט מינה דאקני קנה, והלכתא דמשתעבד אצטריכינן למדחא ולאוקומה כרבי מאיר, אי ס"ד כי קא מבעיא ליה לשמואל לאו בירושה דממילא קא מבעיא ליה מאן דקרי לה מאי קארי לה, הא אמרת דבירושה דממילא אע"ג דלא כתב ליה דאקני נמי פשיטא ליה (והלכתא) [דהלכתא] לשמואל דמשתעבד וכי קא מיבעיא ליה היכא דכתבינהו נהליה במתנה. ותו מאן ד(י)קא דחי לה מאי אצטריך לאוקומה כר' מאיר, לימא ליה מי דאמי התם בירושה דמימלא וכי קא מיבעיא לן בירושה דאתיא מחמתיה, אלא לאו ש"מ דשמואל אפילו בירושה דממילא קא מיבעיא ליה. וטעמא דכתב ליה דאקני, הא לא כתב ליה דאקני אפי' מן היורשין נמי לא גאבי, ואמטול הכי אצטריך לאוקומי מתני' דנפל הבית עליו ועל אביו אליבא דרבי מאיר, דאלו לרבנן לא משתעבד, אלא למאן דאמר דאקני משתעבד דשמעת מינה דהא מתני' דנפל הבית עליו על אביו אפי' תימא דאקני וקנה והוריש משתעבד, לא מתוקמא אליבא דרבנן אלא בדכתב ליה דאקני, אבל לא כתב ליה דאקני ומת האב בחיי הבן, ואחר כך מת הבן, לא מצי בעל חוב דבן למגבא מהני נכסי דירית להו הבן השתא מאבוה ולא מידי, דאפילו כמלוה על פה נמי לא הוי, ואע"ג דכי אדחי ליה טעמא דאמר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם מטעמא דרב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין הוא דאידחי, ואנן קימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין, הני מילי היכא דקנה ולוה, אבל לוה וקנה לא, דאפי' מלוה בשטר נמי לא גאבי כי האי גוונא אלא היכא דכתב ליה דאקני. והאי דמקשינן עלה ממלוה על פה, לאו למימרא דדינא דדאיקני למאן דקלא דעתא דלא משתעבד כמלוה על פה דאמי לכל מילי, אלא למימר דלא עדיף ממלוה על פה, כיון דליכא שעבודא אזל ליה שטרא מהני נכסי לגמרי וכמלוה על פה דאמי.

מיהו כי מדמי ליה למלוה על פה לטעמא דשמואל דסבר שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו היכא דקנה ואחר כך לוה לא גביא מן היורשין. והאי שטרא נמי לגבי נכסי דקני בתר הכין אי אמרת לא משתעבד לטעמא דרב ושמואל כמלוה על פה דמי. אבל לדידן דסבירא לן דמלוה על פה נמי איכא שעבודא דאורייתא, הכא גבי לוה ואחר כך קנה כל היכא דלא כתב ליה דאקני אע"ג דכתב ליה שטרא אפי' כמלוה על פה נמי לא הוי. וטעמא דמילתא דמלוה על פה כיון דהוו הני נכסי ברשותיה דלוה בשעת הלואה, משתעבדי ליה מדאורייתא, ובדין הוא דלטרוף לקוחות, ורבנן הוא דתקינו דלא לטרוף לקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כדבעינן לברורה בסוף פרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעה,ב), וכיון דשעבודא דאוריתא גבי מן היורשין. אבל הכא כיון דהני נכסי לא הוו ברשותיה דלוה בשעת הלואה, אשתכח דליכא שעבודא כלל לא במלוה בשטר ולא במלוה על פה, אלא הוו להו הני נכסי לגבי האי מלוה על פה כמטלטלי בעלמא דלא משתעבדי ליה לבעל חוב מסתמא אלא כל כמא דקימי ברשותיה דלוה ואי מיית לא גאבי להו מן היורשין. הילכך היכא דלוה ולוה ולא כתב ליה לחד מיניהו דאיקני וחזר וקנה כי הדדי נינהו ויחלוקו.

והני מילי היכא דאתו למגבא בהדי הדדי, אבל אי קדים חד מיניהו אפי' בתרא נמי דקדים וגאבי, לא מצי האיך לאפוקי מיניה, דהא אפי' היכא דכתב להו לתרויהו דאקני דמשתעבד לתרויהו למטרף לקוחות אי קדים חד מיניה וגאבי כוליה לא מפקינן מיניה כדברירנא לעיל, וכל שכן היכא דלא כתב ליה לחד מיניהו דלא משתעבד לחד מיניהו למטרף לקוחות דאי קדים חד מיניהו וגאבי לא מפקינן מיניה, מתרי אנפי, חדא דכיון דלא אשתעבד לחד מיניהו למטרף לקוחות אשתכח דהני נכסי בידו כמטלטלי דמו דלית בהו דין קדימה דאי קדים חד מיניהו וגאבי לא מפקינן מיניה, ועוד דהאי מלוה דקדים וגאבי לא גרע מלוקח או מיורש, וכי היכי דכי לא כתב ליה לוה למלוה דאקני וקנה ומכר והוריש לא משתעבד כי אתי בעל חוב בתרא דידיה נמי וגאבי להו מיניה לא משתעבד ליה לבעל חוב ראשון. ולא מיבעיא היכא דאגבייה לוה מדעתיה נהליה כמאן דמזבין לה נהליה דאמי, אלא אפילו גביה מיניה בעל כרחיה, כיון דכדין גביה דקימא לן מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה, על כרחיך הוה ליה כלוקח ולא מצי בעל חוב ראשון השתא לאפוקיה מיניה.

ואי כתב ליה לחד מיניהו דאקני ולא כתב ליה לאידך, אפי' כתב לבתרא ולא כתב ליה לקמא, בתרא קאני קמא לא קני. ואפי' קדים קמא וגאבי אתי בתרא ומפיק מיניה. מאי טעמא, דהא קימא לן דלוה וחזר וקנה לא משתעבד למטרף לקוחות או יורשין היכא דכתב ליה דאקני. הילכך קמא כיון דלא כתב ליה דאקני לא משתעבד ליה וכי משתעבד לבתרא הוא דמשתעבד דכתב ליה דאקני. ואע"ג דקדים קמא השתא וגאבי מהשתא הוא דקא קאני, דהא מעיקרא לא אשתעבד ליה. הילכך לא עדיף מלוקח בעלמא, וכיון דאשתעבד ליה לבעל חוב בתרא מקמי הכי אתי בעל חוב בתרא דכתב ליה דאקני ומפיק מבעל חוב קמא דלא כתב ליה דאקני כמה דמפיק מלוקח בעלמא.

ולענין לוה ולוה ואחר כך קנה דקימא לן יחלוקו, לא שנא היכא דכתב להו דאקני דטרפי לקוחות ולא שנא לא כתב להו דאקני דגאבו מיניה דלוה גופיה. ויחלוקו דוקא היכא דכי פליגי בשוה לא קא מטי ליה לקטן שבהן טפי מחובו, אבל היכא דמטי ליה טפי מחובו שקיל שיעור חובו ומסתלק, ושארא גאבי מיניה אידך עד שיעור חובו, ואי פייש מידי הוי ללוקח או ליורש.

ומסתברא דהיכא דלוה וחזר ולוה אתו תרויהו למגבא בהדי הדדי ואשתכח קרקע גבי לוה, ולא ידיע אי בתר דלוה מתרוייהו קנייה ואי מקמי דלוה מתרויהו קנייה, והוא הדין היכא דכתב להו לתרויהו דאקני ולא ידע אי מקמי דלוה הוא דקנייה ואי בתר דלוה קנייה, וקא אתו תרוייהו בטענת בריא תרויהו בטענת שמא ולית ביה בההיא ארעא אלא כשיעור מאי דחזי ליה לפחות שבהן, ההוא דקדים זימניה שקיל שלשה חלקים, והך דמאחר זימניה שקיל רביע. מאי טעמא, דכיון דלפום טענתיה דקמא הוה דינא למשקל כוליה, ולפום טענתיה דבתרא הוה דינא למפלג בשוה, פלגא שקיל קמא ממה נפשך, ואידך פלגא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. מיהו ודאי אי אתי חד מיניהו בטענת בריא ואידך קאתי בטענת שמא, כיון דלא קאי ממונא בחזקתיה דחד מיניה בריא ושמא בריא עדיף:

קסז. מיתיבי לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. ואי סלקא דעתא לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, חצי שבח מיבעי ליה. דהא שבחא לגבי בעל חוב ולוקח כלוה ולוה ואחר כך קנה הוא, דהאי ארעא מקמי דסליק ליה שבחא הוה משתעבדא ליה לבעל חוב וללוקח, לבעל חוב בחובו היכא דכתב ליה הלוה לישנא דמשמע דשעביד ליה שבחא וללוקח במקנתו מחמת דאקני ליה גופא דארעא, וכיון דהאי שבחא לא אתא אלא בתר שעבודא דתרויהו היינו לוה ולוה ואחר כך קנה, ואי אמרת חולקין אשתכח דלא גאבי ב"ח מהאי שבחא דלוקח אלא פלגא בלחוד, ואם כן לוקח אמאי גאבי דמי כוליה שבחא ממוכר, האי חצי שבח מיבעי ליה, דהוא שיעור מאי דטריף מיניה בעל חוב. ופריק מאי גובה נמי חצי שבח. כלומר כי קתני גובה את השבח לאו אשבחא דאשבח לוקח קאי דמשמע כוליה שבח, אלא אשיעור מאי דטריף מיניה בעל חוב קאי דהיינו חצי שבח.

ומסתברא דאפי' מקבל מתנה או יורש בהדי ב"ח לגבי שבחא דשבחא ארעא ברשותיהו (דלוה) [כלוה] ולוה ואח"כ קנה דמו. חדא דמתנה וירושה קנין הגוף נינהו ועדיף טפי משעבוד, ועוד דהא לוקח כי משתעבד ליה שבחא למנקט מיניה פלגא לאו מחמת כסף זביניה קא משתעבד ליה דהא שבחא דגאבי לוקח ממוכר לבד מכסף זביניה הוא, וא"כ מחמת מאי קא נקיט ליה, אי מחמת קרנא אשתכח דאכתי אית ליה למגבא אחריותא דכוליה שבחא ממוכר ומקרנא הוא דלית ליה למגבא אלא שארא, וכי קתני גובה את השבח מנכסין בני חורין שפיר קתני, ואדקשיא ליה חצי שבח מיבעי ליה קרן הוה ליה לאקשויי, שאר הקרן מיבעי ליה. ואי מחמת דקביל עליה אחריותא דשבחא, היכי דאמי, אי דכתב ליה אחריותא דשבחא אי הכי פלגו שבחא דטריף מיניה בעל חוב אמאי לא גאבי ליה ממשעבדי, הא קי"ל כמ"ד (גיטין נ,ב) לפי שאינן כתובין דאי כתיב גאבו ממשעבדי. וכי תימא דילמא האי מתניתא אליבא דמ"ד לפי שאינן קצובין היא ואע"ג דכתיבי נמי לא גאבי ממשעבדי, אם כן אפי' פלגא נמי לא לגבי לוקח מגופיה דהאי שבחא, דהא משעבד ליה לבעל חוב. ועוד אי למ"ד לפי שאינן קצובין, מי מיתוקמא לך מתניתא כלל, והא קי"ל דלמ"ד לפי שאינן קצובין אם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גאבי כדאיתא בפ' הניזקין (גיטין נא,א), והכא ודאי בשקדם שבחו של ראשון למקחו של שני עסיקינן, דאי בשקדם מקחו של זה לשבחו של זה אם כן האי מוכר אימת זבנינהו להני נכסי, אי מקמי זביני דמרי שבחא, מאי איריא שבחא דלא גאבי מיניהו, אפי' קרן נמי לא גאבי מיניהו. ואי לבתר זביני דמרי שבחא, א"כ היכי שביק בעל חוב לוקח אחרון וטריף לוקח ראשון.

אלא לא משכחת לה אלא בנכסי דקני מוכר לבתר דטריף לה ב"ח להאי ארעא ושבחא מלוקח, וכגון דכתב ליה ללוקח דאקני ואמטול הכי גאבי קרן מנכסים משועבדים. ואי דכתב ליה אחריותא דשבחא אפי' שבחא נמי לגבי ממשעבדי ואפי' למ"ד לפי שאינן קצובין, שהרי קדם שבחו של ראשון למקחו של שני. אלא לאו דלא כתב ליה אחריותא דשבחא, דאע"ג דקדם שבחו של ראשון למקח של שני, היכא דלא כתב ליה אחריותא דשבחא כ"ע מודו דלא גאבי ליה ממשעבדי. ואי ס"ד כי נקיט ליה לוקח לפלגו שבחא מחמת אחריותא דשבחא הוא דנקיט ליה, א"כ גמרא דקא קשיא ליה חצי שבח מיבעי ליה מאי קא קשיא ליה, הא ודאי כי גאבי ליה ב"ח לכוליה שבחא שפיר קא גאבי, דכיון דאשתעבד ליה לב"ח לית ליה ללוקח למגבא מיניה מידי משום אחריותא דשבחא, דהא אין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים.

אלא על כרחיך כי נקיט ליה לוקח לחצי שבח מחמת זכותא דאית ליה בגופא דארעא הוא, דכי שבחא ארעא ברשותיה דלוקח קא שבחא, וא"כ מה לי מכר מה לי מתנה מה לי יורש, כל היכא דההיא זכותא דזאכי מאריה ארעא בשבחא מחמתה קדימה מקמי דניתי שבחא, לא שנא הויא ההיא זכותא מכח מכר ולא שנא מכח מתנה ולא שנא מכח ירושה, הוה ליה בעל חוב בהדי לוקח או בהדי מקבל מתנה או בהדי יורש לגבי האי שבחא דשבחא ארעא ברשותיה לבתר דחייל עליה ההוא מכר או ההוא מתנה או ההיא ירושה דלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו ודאי. דדינא דלוקח ומקבל מתנה ויורש עדיף טפי לגבי שבחא מדינא דב"ח, דאלו ב"ח כמאן דלית ליה זכותא בארעא אלא למגבא זוזיה מיניה וכי שבחא לאו ברשותיה קא שבחא, לא משתעבד ליה שבחא אלא היכא דכתב ליה לישנא דמשמע מינה דשעביד ליה שבחא, ואלו לוקח ומקבל מתנה ויורש מסתמא משתעבד להו שבחא, דכיון דקנו לה לארעא קנין גמור כי שבחא ארעא ברשותיהו קא שבחא. דאי לא תימא הכי לוקח ומקבל מתנה דעלמא היכא דליכא ב"ח נמי במאי קנו ליה לשבחא דשבחא (ד)ארעא ברשותיהו. אלא לאו ש"מ כדקאמרינן. ומהאי טעמא גופיה הוא דגאבי ליה ב"ח לשבחא היכא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו אע"ג דלא כתב ליה לישנא דמשמע מיניה דשעביד ליה שבחא משום דהו"ל כלוקח ראשון וכי שבחא ארעא ברשותיה הוא דשבחא.

נקיטינן השתא, דהיכא דכתב ליה הלוה לבעל חוב לישנא דמשמע מיניה דשעביד ליה שבחא, ובתר הכי זבנה או יהבה במתנה, א"נ מית ונפלה קמי יורשין ובתר הכי שבחא ארעא ברשות לוקח או ברשות מקבל מתנה או ברשות יורש, דאי מסיק ביה ב"ח בלוה שיעור ארעא וכוליה שבחא, טריף לה ב"ח ולפלגו שבחא, אבל טפי לא גאבי, בין מלוקח בין ממקבל מתנה בין מיורש. ואי לא כתב ליה הלוה לב"ח לישנא דמשמע מיניה דשעביד ליה שבחא מקמי דנפקא ארעא מרשותיה דלוה, לית ליה לבעל חוב למגבא מההוא שבחא דאתא ברשות לוקח או ברשות יורש ומקבל מתנה ולא מידי, ודינא הוא דשביק להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו.

וכלהו נמי לא אמרן אלא בשבחא דממילא, דאשתני לגמרי ממאי דהוה בשעת הלואה, כגון חפירא והוו שיבלי שלופאפי והוו תמרי, וא"צ לומר ארעא וקדחו בה תאלי אילני ואפיקו פירי. וה"ה בשבחא דאתי מחמת הוצאה לענין שבח שהוא יתר על ההוצאה דממילא דלא אשתני לגמרי, א"נ בשבחא דאתי מחמת הוצאה לענין שבח שהוא כנגד ההוצאה דיני אחריני אית להו. דאי שבחא דממילא הוא דלא אשתני לגמרי ממאי דהוה בעידן הלואה כגון דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון, אע"ג דלא כתב ליה דאקני ולא לישנא דמשמע דשעביד ליה שבחא, אי הוה איתיה להאי דיקלא ולהאי ארעא גבי לוה בעידן הלואה, אע"ג דאלים דיקלא בתר דנפקא ארעא מרשותיה דלוה ואסיק ארעא שירטון בתר הכין, משתעבדי ליה לב"ח, דכמאן דשכיח בשעת הלואה דמי. דהא גבי בכור נמי אשר ימצא לו קרינא ביה דכמאן דשכיח מחיי האב דאמי, ה"נ כמאן דשכיח בשעת הלואה ברשותיה דלוה דאמי. ודינא הוא דכי מסיק ביה בלוה שיעור ארעא וכוליה שבחא דטריף ליה ב"ח לכוליה שבחא בין מלוקח בין ממקבל מתנה בין מיורשין. ואי שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא לענין שהוא כנגד ההוצאה, ואע"ג דכתב ליה הלוה לבעל חוב לישנא דשעביד ליה שבחא, לא גאבי ב"ח מיניה לא מלוקח ולא ממקבל מתנה ולא מיורשין ולא מידי, דממונא דלוקח או דמקבל מתנה ויורשין הוא, ודינא הוא דשביק להו גריוא דארעא שיעור שבחיהו כדמיברר בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,א).

וכולהו נמי לא אמרן אלא בשבח שלא הגיע לכתפים, אבל בשבח שהגיע לכתפים, והם פירות שהגיעו ליתלש ולהנטל על הכתף, לא גאבי מיניהו בעל חוב לא מלוקח ולא מיורש ולא ממקבל מתנה, דקי"ל כל העומד ליתלש כתלוש דאמי, כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נא,א). וההיא דאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,ב) מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים, התם בדקבליה לוקח לתנאה דשבחא עלויה לאשתעבודי ליה שבחא לב"ח, א"נ באפותיקי כדברירנא התם.

וכלהו נמי לא אמרן אלא דמסיק ביה שיעור ארעא וכולהו שבחא, אבל היכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, לא שנא בשבחא דאתי מחמת הוצאה ולא שנא בשבחא דמימלא, לא שנא אשתני ולא שנא לא אשתני ואפי' איקר מימלא בדמים, אע"ג דשעביד ליה שבחא לא גאבי ב"ח מהאי שבחא ולא מידי. דאפי' כי חשבת ליה כמאן דשכיח בעידן הלואה, לית ליה לב"ח זכותא בכולה ארעא אלא למגבא מינה זוזיה, גבי מינה שיעור זוזיה ומסתלק. ואי מסיק ביה שיעור ארעא ומקצת שבחא, חזינן, אי הוי ההוא מקצת בציר מפלגו שבחא לא גאבי משבחא אלא שיעור ההוא מקצת דמסיק ביה, ושארא הוי ללוקח. ואי לא הוי ההוא מקצת בציר מפלגא דשבחא פלגי ליה בכוליה שבחא בשוה, כמאן דמסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא, דקי"ל כר' דאמר בפ' מי שהיה נשוי (ר' כתובות צג,א) גבי שני שטרי הודאות והלואות היכא דלית בהו דין קדימה דכל היכא דכי פלגי בשוה לא מטי ליה לשיעורא זוטא דכלהו טפי מחובו חולקין בשוה.

וכלהו נמי לא אמרן אלא דלא א"ל לוה לבעל חוב מעיקרא מקמי דתיפוק ארעא ברשותיה לא יהא לך פרעון אלא מזו, אבל א"ל מעיקרא לא יהא לך פרעון אלא מזו, לא שנא שעביד ליה שבחא ולא שנא לא שעביד ליה שבחא, לא שנא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולא שנא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, כל שבחא דשבחא ארעא לא שנא ברשות לוקח ולא שנא ברשות מקבל מתנה ולא שנא ברשות יורשין, ל"ש שבחא דמימלא ולא שנא שבחא דאתי מחמת הוצאה, גבי ליה בעל חוב לכוליה שבחא מיניהו ולית ליה ללוקח לא למקבל מתנה ולא ליורש זכותא בגויה במקום מרי אפותיקי אלא לענין הוצאה שיעור שבח, דאי הויא הוצאה יתירה על השבח יהיב להו כנגד דמי שבחייהו ואי הוי שבח יתר על ההוצאה יהיב להו כנגד הוצאה כדאיתא בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טו,א). ואידי ואידי מסליק להו בע"ח מהוצאה שיעור שבח בדמים כדאיתא בפ' המקבל שדה, מאי טעמא דמארי אפותיקי לגבי שבחא דשבחא ארעא ברשות לוקח או ברשות מקבל מתנה ויורשין כלוקח ראשון דאמי. והאי דיהיב ליה דמי הוצאה שיעור שבח ללוקח או ליורש מטעמא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות הוא דיהיב ליה כדברירנא התם. תדע דהא כי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נמי גבי ליה בכוליה שבחא, ולית ליה ללוקח מבעל חוב אלא דמי הוצאה שיעור שבח כדמפרש בהדיא בבריתא בפרק שנים אוחזין בטלית (שם). וכי תימא אם כן מאי דוחקיה לאוקומי בריתא בחצי שבח, לוקמה באפותיקי, לא ניחא ליה לאוקומי סתמא דבריתא באפותיקי. ומהאי טעמא גופיה לא מוקים לה בשבחא דממילא דלא אשתני, אלא ניחא ליה לאוקומה בכולהו אנפי דשבחא. ואי בעי תימא משום דהשביחה קתני, דמשמע דאשבחה לוקח, דאי מימלא ושבחא מיבעי ליה.

וכלהו נמי לא אמרן אלא דלא נחית לוקח אדעתא דלשתעביד ליה שבחא לב"ח, אבל היכא דנחית אדעתא דהכין, כגון דכתב ליה מוכר ללוקח אנא אמרוק זביני אילין אינון ושבחיהון דגבי לוקח וקביל עלוהי בפירוש, דינא אחרינא הוא. וכבר ברירנא להו לכולהו דיני דבעל חוב לענין שבחא בפרק שנים אוחזין בטלית בירור יפה.

ברם צריכינן לברורי היכא דלא קנו מיניה דמוכר ללוקח אאחריותא דשבחא, ולא כתביה נהליה נמי בשטר, דקי"ל דלא גאבי שבחא מיניה אלא מנכסים בני חורין, לא תימא הני מילי בשבחא דלא הוי שכיח גופיה בעידן זביני, אלא אפי' בשבחא דהוה שכיח גופיה בעידן זביני כגון דאיקר בדמים ממילא דלא אשתני ממאי דהוה בעיקר זביני, אע"ג דלגבי ב"ח כעיקר ארעא דאמי למגבא מיניה זוזיה ואע"ג דלא כתב לו דאקני ולא שויה נהליה אפותיקי כדברירנא לגבי לוקח ומוכר לאו כעיקר זביני דאמי. מאי טעמא, התם גבי ב"ח דלמגבא מעיקר ארעא הוא דאית ליה בעיקר ארעא תליא מילתא, וכל מידי דהוי מעיקר ארעא דינא הוא דגאבי ליה. אבל הכא גבי אחריותא דלוקח בזוזיה דיהיב ליה למוכר תליא מילתא דשיעור זוזי דיהיב ליה הוי קרנא וגאבי ממשעבדי, וטופיאנא הוי שבחא ולא גאבי אלא מבני חרי. הילכך לא שנא הוי ההוא טופיאנא מחמת שבחא דאשתני ולא שנא דלא אשתני ואפי' איקר ממילא בדמים, על כרחיך טופיאנא הוא ושייכא ביה האי תקנתא דלא גאבי אלא מבני חרי. וה"מ היכא דלא כתיב ליה אחריותא דשבחא ולא קנו מיניה עילויה בפירוש, אבל כתב ליה, אי נמי קנו מיניה גאבי מנכסים משועבדים, כי טעמא דמ"ד לפי שאינן כתובין, מכלל דאי כתיבי גאבו ממשעבדי כדברירנא בפרק הניזקין (גטין נא,א):

ואי סלקא דעתך דאקנה קנה ומכר כו'. מאוחרין אמאי כשרים. ואם תשאל ואלא מאי דאקנה משתעבד נהי נמי דהיכא דכתב ליה דאקנה משתעבדי ליה למלוה הנהו נכסים דזבין לוה בתר הכי באייר ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקא מאחר לה לזמן והא כי טריף בדין טריף היכא דלא כתב ליה דאקנה דודאי הנהו נכסי דזבין ליה באייר הא לא אשתעבדי ליה למלוה מאוחרים אמאי כשרים והא אתי למטרף להו להנהו נכסים מסיון ואילך שלא כדין. תשובתך מאי דקא פשט ליה מהאי מתניתין דקתני מאוחרים כשרים הכי קאמר אי אמרת בשלמא דאקנה משתעבד מתניתין משכחת לה דכתוב בהו דאקנה אלא אי אמרת דאקנה לאו משתעבד האי מתניתין היכי משכחת לה. ודחי הא מני רבי מאיר היא כו'. הרא"ם ז"ל.

בעל חוב אמאי גובה את השבח. תימה אמאי לא פריך מהא דקתני גובה הקרן מנכסים משועבדים דעל כרחך אותם משועבדים לא היו ביד המוכר דהיינו הלוה בשעת טריפת בעל חוב דאם כן לא היה גובה ממנו דמצי אמר ליה הנחתי לך מקום כו' אלא על כרחך אחר טריפת בעל חוב קנאם ומכרם והיינו דאקנה ואפילו הכי גובה. ויש לומר דאיירי שפיר כשהיו בידו בשעת טריפה וכגון שנעשה להאי שדה אפותיקי. לוה ולוה וחזר וקנה מהו הכי גרסינן. ולא גרסינן ומכר דבלא מכר נמי מצי למיבעי. הרא"ש ז"ל.

ואם תמצא לומר משתעבד לוה ולוה. כלומר וכתב לכל חד מינייהו דלקמא משתעבד או לבתרא משתעבד פירוש לקמא משתעבד משום דכיון דכתב ליה דאקני אשתכח דבעידנא דקני ליה להאי ארעא ממילא חל עליה שעבודא דקמא ולא קא שביק ליה רווחא לבתרא למיחל עליה שעבודיה או דילמא לבתרא משתעבד דכיון דכתב ליה דאקני מקמי דליקני להאי ארעא וכי קני לה בתר הכי שעבודא דבתרא הוא דחייל עליה ולאו שעבודא דקמא. וליכא לדמויי להא דאמרינן דאקנה קנה ומכר משתעבדי דהתם היינו טעמא דמשתעבד למלוה וטריף ליה מיניה דלוקח משום דכי זבין להו ללוקח בתר דקני ליה הוא דזבין ומעידנא דקנה לוקח בהאי שעתא חל עליה שעבודא דמלוה מקמי דאזבין לה ללוקח אבל הכא כיון דמקמי דליקני ליה לוה להאי ארעא כתב ליה למלוה לבתרא דליקני דאשתכח דסלקי למלוה קמא מהאי ארעא דעתיד למקנייה מקמי דלקנייה ושעבדיה למלוה בתרא איכא למימר דבההיא שעתא שעבודיה דבתרא הוא דחייל עליה ולא שעבודיה דקמא ומשום הכי קא מיבעיא לן לקמא משתעבד כו'. ואסיקנא דיחלוקו פירוש למימר דתרווייהו בהדי הדדי קא חייל שעבודייהו אההיא ארעא. הרא"ם ז"ל. ועיין לשון הרשב"א ז"ל במגיד משנה פרק ב' מהלכות מלוה ולוה.

מאי גובה נמי חצי שבח. ולית הלכתא כשמואל דאמר בפרק קמא דבבא מציעא בעל חוב גובה את השבח אלא דוקא חצי שבח. והקשה רבינו שמואל מאי קא מיבעיא ליה אי דאקנה קנה ומכר כו' הא איהו גופיה אמר בעל חוב גובה את השבח. ותירץ דאליבא דרבי מאיר קאמר וקא מיבעיא ליה אליבא דרבנן. ולא נהירא דהא שמואל פסיק כרבי יוחנן הסנדלר בפרק אף על פי דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ויש לדחות שמא בשעבוד דאקנה סבר כרבי מאיר והכא מספקא ליה אי מודו רבנן או לא ומטעם שפירש רש"י דלא דמי לפירות דקל. אי נמי מעיקרא מיבעיא ליה לשמואל והדר פשטה כרב נחמן דאמר בשמעתא הך מילתא איבעיא לן והדר פשטה כרבי יוחנן דאמר דיחלוקו. הרא"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ואי אמרת דאקני קנה ומכר לא קנה שבח אמאי גובה. איכא מאן דקשה ליה תפשוט ליה לשמואל מדידיה דהא איהו אמר בעל חוב גובה את השבח. ואיכא למימר דהא דשמואל בשויוה ניהליה אפותיקי הוא כדמוכח בפרק שנים אוחזין הילכך אפילו כתב ליה דאקני נמי הוא וכולי שבחא נמי שקיל דכנגזל דמי דארעא דידיה הוא מההוא דשוייה ניהלה אפותיקי. אלא דקשיא לי אם כן ברייתא גופא דמקשינן מינה מצי למימר להו קמא נמי בשוויה ניהלה אפותיקי. ותו קשיא לי ולוקמא בנגזל. אלא לרוחא דמילתא קא מתרץ ליה ומוקים לה כרבי מאיר כי הנך מתניתין דלעיל. עד כאן.

בא"ד ליתומים גדולים דאמרי לא ניחא כו' ובד"ה המוקדמים כו' אך י"ל דשאני כו' כצ"ל:

בד"ה גובה את הקרן כו' ואפי' כתב לו דאקני וקנה ומכר ומשתעבד כבר לקח הב"ח כל שעבודו כו' עכ"ל כצ"ל מתוספות ישנים ור"ל לתירוצם דבין המשועבדים שגובה מהן הלוקח הקרן ובין הבני חורין שגובה מהן הלוקח השבח ע"כ איירי שלא היו לו למוכר נכסים כשטורף הבע"ח המשועבדים לו מן הלוקח דאל"כ יאמר לו הלוקח הנחתי לך מקום לגבות אלא שאותן המשועבדים והבני חורין שגובה מהן הלוקח חזר המוכר וקנה אותן אחר שטרף הב"ח מן הלוקח וע"ז כתבו ואפילו כתב לו דאקני כו' ומשתעבד לבע"ח אותן הנכסים המשועבדים השניים לא שייך לומר שיגבה מהן הבע"ח שהרי כבר לקח שעבודו מן הלוקח טרם שקנה המוכר אלו המשועבדים מיהו התוס' בפ"ק דמציעא לית להו האי תירוצא משום דאם טרף הבע"ח מהלוקח טרם שקנה המוכר משועבדים השניים למה לא יגבה הלוקח גם השבח מאותן משועבדים ע"ש ומהרש"ל כתב בזה בדרך רחוק לפי גמגום לשון התוספות שלפנינו ואין להאריך וק"ל:

בד"ה את"ל משתעבד לוה ולוה כו' והוריש לוה ולוה אפילו את"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

ר"ש בד"ה פסולין כו' לקמן בגט פשוט המוקדמין כו' כצ"ל:

בד"ה ואת"ל כו' בעיא באפי נפשה היא הס"ד:

בד"ה ומשני כו' מהא שמעינן כו' דאיקני קנה נ"ב פירוש אף לרבנן:

תוס' בסוף ד"ה מצוה על היתומים כו' והיכא דאמר לא ניחא ליה למעבד מצוה אמרי' בכתובות דמכין אותו עד כו' כגון עשה סוכה ועשה לולב כצ"ל והס"ד:

בד"ה המוקדמים פסולים כו' אך י"ל דשאני התם דמשעת כתיבה הוא דעביד ליה שומא אבל הכא לא עבד ליה שומא כצ"ל ונ"ב פירוש מי יימר דמגבי ליה מזמן ראשון:

בד"ה גובה את הקרן כו' ואפילו דאיקני קנה ומכר משתעבד משתעבד כבר לוקח לבעל חוב ונ"ב הכי פריך אע"פ דאיקני כו' משתעבד ואם כן למה המלוה אינו גובה מהנכסים משועבדים שיטרוף הלוקח שהרי הניח לו מקום כו' היינו משום דהתחיל שעבודו כבר על לוקח ראשון דבע"כ איירי שלא היה למוכר באותו העת נכסים יותר כי אם אותה שדה שמכר ללוקח ראשון דאם לא כן יאמר הלוקח ראשון הנחתי לך מקום כו' וא"כ חל כבר השעבוד הכל על הלוקח ראשון אבל בתוספות דפ"ק דמציעא משמע דלעולם יכול הלוקח ראשון לסלקו בשאר משועבדים אי לאו דעשאו אפותיקי ע"ש:

ר"ש ד"ה והמאוחרים. ולא נכתב עד תשרי כו'. ל"י מדוע הרחיב כאן הזמן מניסן ועד תשרי ולעיל גבי מוקדמין קרבו מאחד בניסן עד ט"ו בו. ואולי בכל חד לרבותא נקט:

ר"ש ד"ה הא מני. וגם אם לא נכתב בו אחריות כו'. לכאורה ע"כ אי כר"מ אתיא מיירי ביש בו אחריות דאל"כ מוקדמין אמאי פסולין כיון דלא טריף ביה ממשעבדי:

ר"ש ד"ה מהדורא. ר"א חיי' ס' שנה כו'. בנ"י הגי' היה ס' שנה ראש גולה ונכון וכאן ט"ס וכ"כ הסה"ד:

בסה"ע שם. א"נ מיבעיא ליה לרבנן. כצ"ל:

תד"ה המוקדמין. דהא תניא בתוספתא המוצא שט"ח כו'. כצ"ל והוא לשון מציאה:

בא"ד יקרעוהו לבתר דתני הך משנה (ר"ל פלוגתת ר"מ וחכמים) דהתם משמע דהכא נמי פסולים לגמרי. כצ"ל ועי' הגהת הב"ח:

תד"ה גובה. ולכשיחזור ויקנה נכסים יחזור זה הלוקח ויטרוף ואפי' כו'. כצ"ל ותיבות ב"ח. מב"ח למחוק ועי' בב"מ בדבריהם:

תד"ה את"ל. וה"נ כו' ואפי' כו' לא משתעבד. לע"ד ה"נ כיון דלא מישתעבד רק משום דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' א"כ אין זה אלא כשבאו לידו ולכן פשיטא דיחלוקו [ועמש"כ בכתובות (פ"ו א') בתד"ה לאשה] :

תד"ה מאי. עד סוף הסוגיא לא יורשי האב כו'. כצ"ל:

בסה"ד וכן גרס ר"ת. מיותר:

(קנז ב רשב"ם) ד"ה מהדורא בתרא וכו' רב אשי חי ששים שנה וכו'.—עי' רש"ש שכתב דט"ס ברשב"ם, וצ"ל כדאיתא בנימוקי יוסף, דהיה ריש מתיבתא ששים שנה, וכבר הקדימו בזה בסה"ד ע' רב אשי (ע"ש). וגם מ"ש הרשב"ם כאן דחדשי הכלה הם ניסן ותשרי אינו נכון אלא שהם אדר ואלול, כמ"ש בערוך ע' הדר ג' ובתורת האדם לרמב"ן תחלת שער ההספד בשם רב נטרונאי גאון.

אלא הא מני ר''מ כו'. וכי מיבעי לן לרבנן הוא דמיבעיא לן כדאמרן לעיל: המוקדמים. שנכתבו ביום ט''ו בניסן וכתב בתוך השטר באחד בניסן: פסולין. דאתי למיטרף לקוחות של ט''ו ימים ראשונים דניסן שלא כדין שהרי ההלואה היתה בט''ו בניסן והוא יטרוף לקוחות דט''ו קודם ומיהו אם ההלואה היתה באחד בניסן בפני עדים וקנו מידו להשתעבד נכסי לוה למלוה ולא כתבו את השטר עד ט''ו בניסן וכתבו בו באחד בניסן כי האי מוקדם כשר כדאמר להו רבה בר שילא להנך דכתבי אקנייתא אי ידעיתו ההוא יומא דאקניתו בו לחיי ואי לא כתיבו יומא דקיימיתו ביה לקמן בגט פשוט (דף קעב.): המוקדמין פסולין. כדפרישית שהקדים זמן הכתוב בשטר ליום כתיבתו א''נ שנכתב השטר באחד בניסן וכן כתוב בו באחד בניסן לוה פלוני מפלוני והוא לא לוה ממנו כלום עד ט''ו בניסן גם זה מוקדם ופסול שאין לו לטרוף אלא מזמן ההלואה ואילך ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו בשנים אוחזין (ב''מ דף יג.): והמאוחרים כשרין. לוה בניסן ולא נכתב עד תשרי אי נמי כתבוהו ביום שלוה אך איחר הזמן בתוך השטר וכתב בו בתשרי כשרין שמחל לו השעבוד עד תשרי ולא יטרוף לקוחות אלא מתשרי ואילך: מאוחרין אמאי כשרין. כשלוה בניסן ונכתב בתשרי והלא שמא קנה זה אלו נכסים בין ניסן לתשרי ולא אשתעבדו למלוה דהא דאיקני הוא בשעת הלואה והטורף יבא לטרוף מתשרי ואילך שלא כדין מן הלקוחות שקנו מן הלוה נכסים הקנויין לו מניסן ועד תשרי אלא שמע מינה דאיקני משתעבד והלכך מאוחרים כשרים דליכא למיחש להכי: הא מני ר''מ היא. והלכך מאוחרים כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למיקני שאין כותבין אחריות לחצאין וליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר' מאיר לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב בהו דקנאי ולא כתיב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר' מאיר דמאוחרין פסולין כקושיין דלעיל דלמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר שלא כדין מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין והלכך לא חש לאקשויי טפי: לשבח קרקעות כיצד. במס' גיטין (דף מח:) תנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם והשתא מפרש לשבח קרקעות כיצד ובשנים אוחזין (דף יד:) מיתנייא הרי שגזל שדה מחבירו כו' ומשני לא תרוצי קא מתרצת ליה תריץ נמי בבעל חוב וכדמתרצא התם מיתנייא הכא: ובא בעל חוב וטרפה. כשהיא מושבחת בזיבול וחרישה וזריעה: כשהוא גובה. הלוקח מן המוכר: בעל חוב שבח מנא ליה. והלא זה השבח הלוקח שלקח שדה זו אחר הלואת המלוה השביחו ודאקני קרינא ביה בשעת הלואה: ואת''ל כו'. בעיא באפי נפשה היא: הא לא קנה. וליכא למיבעי אי בתרא קני אי קמא קני כדלקמן שהרי לא קנה לא זה ולא זה: ואם תמצא לומר דאיקני קנה ומכר משתעבד. לוה וכתב למלוה שעבדתי לך כל נכסיי דקנאי ודאיקני וחזר ולוה מאחר וכתב לו כמו שכתב לו לראשון ואח''כ קנה נכסים ומכרן או שמת והורישם ליורשים ובאו שני הנושים לטרוף אותן הנכסים הדין עם מי לקמא משתעבד שהרי כתוב בשטר מוקדם או לבתרא משתעבד דלא אלים דאיקני לתפוס עד שיבואו הנכסים בעולם וכי קנה הני נכסים אחרי כן הא הדר ביה מקמא ויקנה בתרא: יחלוקו. כל אחד לפי מעותיו דבבת אחת נשתעבדו להם שהרי אחר ב' ההלואות קנאה ובאותה העת שקנאה מיד נשתעבדו לשניהן שאין קדימה לאחד מהן: מהדורא בתרא. כשחזר לימודו פעם שניה נמצא בתשובת רב האי ובפר''ח רב אשי חיה ששים שנה ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי ולכשהגיעו שלשים שנה סיים כל לימודו וכן עשה בשלשים שנים אחרונים ומהדורא קמא היינו שלשים שנים ראשונים ומהדורא בתרא הן שלשים שנים אחרונים: ואם איתא חצי שבח מיבעי ליה. שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריות עליו ואחרי כן השביחן הלוקח נמצא המלוה והלוקח שניהן נושין בלוה ונמצא השבח קנוי ללוה אחר שעבוד שניהן למלוה בחובו וללוקח בכסף מקנתו לפיכך חולקין השבח כדין לוה ולוה וחזר וקנה הלכך אין למלוה בכל מקום אלא חצי השבח: ומשני מאי גובה נמי חצי שבח. ושינויא דסמכא הוא מהא שמעינן דהא דאמר שמואל בשנים אוחזין (ב''מ דף יד:) בעל חוב גובה את השבח לא סבירא לן כוותיה אלא גובה חצי שבח וכן הלכה ואי קשיא דהכא בעי שמואל דאיקני מהו והתם קאמר בעל חוב גובה את השבח דהיינו דאיקני איכא למימר דאליבא דר' מאיר קאמר אי נמי מיבעי לן לרבנן מאי ואיהו פשיט מנפשיה דאיקני קנה וסברא דנפשיה קאמר:

מיהו למ''ד אין גובה אע''ג דמצוה לפרוע מדידהו אין כופין כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו) אבל כי שבק להון אחריות נכסים אע''פ . דפריעת בע''ח מצוה כופין כדמוכח בכל מקום דנזקקין ליתומים גדולים והיכא דאמרי לא ניחא לן למעבד מצוה אמרינן בכתובות (שם) דמכין אותו עד שתצא נפשו כמו במצות עשה כגון עשה סוכה ועשה לולב: המוקדמים פסולים. אומר ר''י דפסולים הוו לגמרי דאפי' מבני חרי לא גבי אע''פ שלוה מודה וראיה מדקאמר ריש לקיש באיזהו נשך (ב''מ דף עב. ושם ד''ה שטר) דהך משנה מתוקמא כר' מאיר דאמר שטר שיש בו רבית קונסין ואין גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית היינו אפי' לוה מודה ואפי' מבני חרי לא גבי התם דהא תניא בתוספתא (פ''ה דב''מ) המוציא שטר חוב שיש בו רבית יקרענו בא לב''ד יקרעוהו והדר תני הך משנה דהכא משמע פסולים לגמרי אך י''ל דשאני התם דמשעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא אבל הכא לא עבד ליה שומא וכי האי גוונא דחי בפרק המניח את הכד (ב''ק דף ל: ושם) מיהו לישנא דפסולין משמע פסולין לגמרי שלא לגבות מבני חרי: גובה את הקרן מנכסים משועבדי' ושבח מבני חורין. וא''ת כיון שיש לו נכסים ללוה שיגבה ממנו הלוקח א''כ לא יקח הבעל חוב ממנו לימא ליה לוקח מקום הנחתי לך לגבות ממנו וי''ל דאיירי כגון שאין לו למוכר נכסים אחרים אלא משועבדים ולכך טורף הימנו המשועבדים ולכשיחזור ויקנה נכסים בני חורין יחזור זה לוקח ויטרוף מבני חרי ואפי' דאיקני קנה ומכר משתעבד משתעבד כבר לוקח לב''ח כל שעבודו א''נ י''ל כגון שעשאו לוה למלוה קרקע זה אפותיקי דהשתא לא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו: אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה כו'. וה''נ הוה מצי למיבעי היכא דאמר איקני ולא מכר והוריש לוה ולוה ואפי' תמצא לומר דאיקני קנה ומכר לא משתעבד אלא מדסליק מיניה נקט בעיא: מאי גובה דקתני נמי חצי שבח. בתר הכי גרסינן בכל הספרים ישנים שלחו מתם בן שלוה כו' עד סוף הסוגיא לאו יורשי האב אחי הבן כו' ואחר כך משנה דנפל הבית עליו ועל אמו וגמרא דיליה ואחר כך בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו בקבר וכן הגירסא בפירוש רבינו חננאל וכן גרס רבינו תם וכן הגירסא ישרה דגמרא דשלחו מתם שייכא על המשנה דנפל הבית עליו ועל אביו דמייתי עלה ההיא משנה לבסוף וגמרא דבעו מיניה מרב ששת היא שייכא על משנה דנפל הבית עליו ועל אמו דמייתי לה עלה אבל בספרים שלנו גרסינן ההיא דשלחו מתם על משנת נפל הבית עליו ועל אמו כמו שפירש רבינו שמואל והוא פי' גר' ר''ח נראה לו יותר וכן גרס רבינו תם: