בבא בתרא קס ע"ב

דף קס - ב

"שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר" -  זה שטר פשוט שהוא כמו ספר.

"וחתום" - זה שטר מקושר, ש"חתום" משמעותו היא צרור וחתום ומקושר.

"והעד" - משמע שנים שני עדים. ^[11] לפי שסתם עד בתורה, הכוונה לשני עדים.

"עדים" - משמע שלשה עדים. ^[12]

הא כיצד?

שנים עדים - לפשוט! שלשה - למקושר!

ודנה הגמרא: ואיפוך אנא!? מנין לנו לדרוש כך ולא להיפך, ששטר פשוט צריך שלשה עדים ואילו מקושר די לו בשני עדים!?

ומתרצת הגמרא: מסתבר לומר, שהמקושר צריך יותר עדים מהפשוט, שהרי מתוך שנתרבה בקשריו, שאנו רואים שהכתוב החמיר בו והטריח לעשות בו קשרים, ^[13] נתרבה גם בעדיו, שיצטרך יותר עדים.

רפרם אמר: מהכא אנו למדים את דיני השטרות השונים: דכתיב [שם פסוק יא] כשקנה ירמיה את הדשה מחנמאל בן דודו, "ואקח את ספר המקנה, את החתום המצוה והחקים, ואת הגלוי". ודרשינן, "ואקח את ספר המקנה" - זה שטר פשוט. "את החתום" - זה שטר מקושר. "ואת הגלוי"

- זה פשוט שבמקושר. הטופס שבשטר, שנכתב בצורה רגילה, ^[14] "המצוה והחקים", משמע שיש חילוקי דינים בין שני סוגי השטרות, אלו דברים שבין שטר פשוט למקושר.

הא כיצד, במה הם חלוקים?

זה הפשוט, עדיו שנים. וזה המקושר, עדיו שלשה.

זה הפשוט, עדיו מתוכו. וזה המקושר, עדיו מאחוריו.

ודנה הגמרא: ואיפוך אנא!? שהפשוט יהיו עדיו שלשה, והמקושר עדיו שנים?

ומתרצת הגמרא: מתוך שנתרבה בקשריו, נתרבה בעדיו.

רמי בר יחזקאל אמר: מהכא אנו למדים: דכתיב [דברים יט טו] "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

אם תתקיים עדותן בשנים, אם אפשר לדון על פי שני עדים בלבד, למה פרט לך הכתוב ב"ש לשה"?

לומר לך, שנים לשטר פשוט ושלשה למקושר.

ודנה הגמרא: ואיפוך אנא!?

ומתרצת הגמרא: מתוך שנתרבה בקשריו, נתרבה בעדיו.

ומקשה הגמרא: והני, להכי הוא דאתו!? וכי כל המקראות הללו באו כדי לדרוש מהם דיני שטר פשוט ומקושר. והלא כל חד וחד, למילתיה הוא דאתא, כל מקרא לגופו הוא בא ללמד.

שהרי המקרא הראשון נדרש לכדתניא:

"שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום". עצה טובה קא משמע לן ירמיה. אמר להם עצה טובה, שכל אחד יכתוב שטר על שדהו ולשומרו כדי שלא יזדקק למצוא עדים על בעלותו כשיקום מי שיעורר על כך. ^[15]

ואילו המקרא השני, "ואקח את ספר המקנה", אינו בא לשום דרשה אלא להשמיענו כי הכי הוה מעשה, שכך היה שירמיה לוקח את ספר המקנה, ונתנו לברוך בן נריה כדי שישמרנו לימים רבים. ^[16]

והמקרא השלישי "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים", בא להקיש שלשה לשנים, בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במסכת מכות [ה ב]. שרבי עקיבא ושאר תנאים, כל אחד לשיטתו, דורשים שם את הפסוק ששלשה עדים הם כמו שנים לגבי דינים שונים, וכגון שאם נמצא אחד מהשלשה קרוב או פסול, שכל העדות בטלה, כמו בשני עדים.

ומתרצת הגמרא: אלא, שטר מקושר - מדרבנן. תקנת חכמים הוא, ולא מהמקרא הוא נלמד. וקראי, המקראות שדרשנו מהם לעיל, רק אסמכתא בעלמא הם.

וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר, מדוע באמת תיקנו חכמים שטר מקושר?

אתרא דכהני הוו. אותו מקום שתיקנו בו גט מקושר, היו שם הרבה כהנים, והוו קפדי טובא, היו כועסים במהירות על נשותיהם, ומגרשי נשייהו, מגרשים אותן מיד מתוך כעסם, ושוב לא יכלו להחזירן, שהכהן אסור בגרושה. ^[17] ועבדי רבנן תקנתא, לכן התקינו חכמים גט מקושר, שעשייתו נמשכת זמן רב, כדי שאדהכי והכי, בינתיים, מיתבא דעתייהו. ינוחו מכעסם, ולא יגרשו את נשותיהם. ^[18]

ודנה הגמרא: התינח גיטין, שייך לגביהם הטעם הזה. אלא שאר שטרות, מאי איכא למימר, מדוע תיקנו בהם חכמים שטר מקושר?

ומתרצת הגמרא: כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות. ^[19] לכן תיקנו גם בכל השטרות שטר מקושר. ^[20]

ודנה הגמרא: היכן העדים חותמין בשטר מקושר?

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בדבר: רב הונא אמר: בין קשר לקשר, ויבואר לקמן.

ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב, מעבר השני של השטר על הכפלים, וכנגד הכתב, במקביל לכתב שבצד הפנימי של השטר, מבחוץ, שם חותמים העדים. ^[21]

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: לרב הונא, דאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין, היינו סבורים שבין קשר לקשר היינו מגואי, בתוך השטר היו העדים חותמים, על השורות החלקות, וחתימתם נמצאת בתוך התפרים של השטר, ולא מחוץ להם. ^[22]

ותקשי, והא ההוא שטר מקושר, דקאתא לקמיה דרבי. ואמר רבי: אין זמן בזה! חסר הזמן בשטר הזה.

אמר ליה רבי שמעון ברבי, ענהו רבי שמעון בנו של רבי, לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן, ולכך אינך רואהו.

פלייה, התיר רבי את הקשרים, וחזייה, וראה שאכן היה כתוב שם הזמן.

ואם איתא שגם העדים חותמים בין הקשרים מבפנים, אם כן, "אין זמן בזה, ואין עדים בזה", מיבעי ליה לרבי למימר!? היה צריך רבי לשאול גם היכן הם חתימות העדים, ולא רק היכן הוא הזמן! ^[23]

אמר ליה רב חסדא: מי סברת, בין קשר לקשר היינו מגואי? ! לא כך הוא הדבר! אלא, בין קשר לקשר מאבראי, מעברו השני של השטר. ^[24]

ודנה הגמרא: וניחוש דלמא זייף, וכתב מאי דבעי, מדוע לא נחשוש בשטר מקושר [שנשאר בו בסופו מקום חלק עבור אישור השטר על ידי בית דין, ואין העדים חותמים בסופו אלא חותמים מבחוץ, בראשו], שמא יוסיף המלוה בסוף השטר, לאחר שהעדים חתמו מבחוץ, שהלוה חייב לו עוד כסף, וחתימי סהדי, חתימת העדים במקושר הרי אינה בסוף השטר אלא מאחוריו, בין הקשרים, ומהיכן נדע עד היכן מגיעה עדותם? ^[25]

ומתרצת הגמרא: דכתיב ביה, שכותבים בסוף השטר, קודם חתימת העדים שמבחוץ, "שריר וקיים". וזו הוכחה שכאן מסתיים השטר.

ומקשה הגמרא: וניחוש דלמא כתב המלוה מאי דבעי, לאחר אותו "שריר וקיים", והדר כתב "שריר וקיים" אחרינא, שלאחר ההוספה שלו יכתוב שוב "שריר וקיים"?

ומתרצת הגמרא: רק חד "שריר וקיים" כתבינן. תרי "שריר וקיים" לא כתבינן. והרי זו הוכחה שהוא מזויף. ^[26]

ומקשה הגמרא: וליחוש דלמא מחיק ליה ל"שריר וקיים", שמא המלוה ימחוק את ה"שריר וקיים", וכתב מאי דבעי, יוסיף על השטר כל מה שירצה, והדר כתב, בסוף יחזור ויכתוב שוב "שריר וקיים"? ומתרצת הגמרא: הא אמר רבי יוחנן: תלויה מקויימת, כשרה. אם הסופר טעה והשמיט כמה מלים, הוא יכול להוסיף אותן בין השורות, ובסוף השטר הוא מקיים [מאשר] אותן, בכך שהוא כותב כי כל אותן המלים התלויות בין השורות "שריר וקיים".

וחתום זה מקושר. כלומר שצרור וחתום תפור וקשור ^א)אולי צ"ל תפור וקשור בינו ועדיו כצ"ל וכ"כ לקמן בד"ה חתום. ביני:

והעד שנים. כדכתיב לא יקום עד אחד באיש ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד ומה ת"ל אחד ללמדך כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד ה"נ האי והעד שנים הן הואיל דלא כתב אחד:

עדים שלשה. דמדקאמר והעד שנים מכלל דעדים שלשה הן:

איפוך אנא. ואימא ג' לפשוט וב' למקושר. ומשני לא ס"ד דמתוך שנתרבה מן הפשוט בקשריו כדקאמרי' נתרבה נמי בעדים דליהוי משונה מן הפשוט:

ורפרם אמר מהכא. דפשוט ומקושר מן התורה דכתיב ואקח את ספר המקנה וגו' ספר זה פשוט כמו ספר:

חתום זה מקושר. שקשור וחתום ותפור בינו ועדיו: גלוי זה פשוט שבמקושר שאר כתיבת כל השטר הוי פשוט וגלוי מדקאמר מצוה מכלל דאיכא בהאי דליתא בהאי:

רמי בר יחזקאל אמר מהכא. איכא למשמע דאיכא שני מיני גט:

ע"פ שנים עדים או שלשה עדים עיין לקמן. וצריך למקושר ג' עדים ולפשוט ב'. ומקשינן לר' חנינא ולרפרם ולרמי בר יחזקאל וכי כל הני קראי דמוקמת לגט פשוט ולמקושר להכי הוא דאתא:

עצה טובה קמ"ל. ירמיה הוא דאזהר להו לישראל כשתקנו שדות צריך לכם לכתוב שטרות ולהחתים עדים ויהא שמור בידכם לפי כשתלכו בגלות שמא יהרגו העדים או יוליכום בשם למקום רחוק ולא ימצאו העדים לפניך צוה להם לכתוב שטרות ולשומרן שלא יכפרו בהם המוכרין. והא נמי דאמר רפרם ואקח את ספר המקנה לאו משום דלהכי אתא אלא מעשה שהיה כך היה ולאו משום דילפינן מיניה כלום. כך אמר המורה ששמע מרבו שכך מצא כתוב שמו ^א)הלשון צריך תקון בכאן קצת וצ"עכן דכתיב המצוה והחוקים מיכן סמכו חכמים לתיקון כל השטרות מן התורה. והאי דרמי בר יחזקאל דעל פי שנים עדים וגו' לאו להכי הוא דאתא אלא להקיש ג' עדים לשנים בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן כל חד וחד כדאית ליה כדתנן במס' מכות בפרקא קמא על פי שנים עדים או שלשה וגו' אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה אלא להקיש ב' לג' מה ג' מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה ור' עקיבא אמר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר וכו' אלא גט מקושר מדרבנן הוא דתקינו הכי והא דקא מפיק ליה מוחתום בספר והעד עדים קרא לאו להכי אתא אלא כדאמרן לעצה טובה אלא דסמך וראיה בעלמא אשכחו למילתייהו:

ומאי טעמא תקינו רבנן גט מקושר. אתרא דכהני הוי דקפדי. דהוו כעסנים ומגרשין נשיהן מחמת כעס ושוב היתה אסורה לחזור לו דכתיב גרושה לא יקחו ולהכי תקינו רבנן מקושר דאדהכי והכי שכותבין אותו כן וממתינים דקושרים ומקפלין אותו ותופרין אותו וחוזרין ועושין כן עד ג' פעמים מיתבא דעתייהו וישכך כעסם ויבטלו הגט קודם שינתן לה:

שאר שטרות דליכא למימר בהן הכי אמאי עבדי להו מקושרין. ומשני שלא תחלוק בין גיטין לשטרות שיהיו שוין בכל מעשיהן הואיל וכולהו איקרו גט כדאמרינן לעיל:

והיכן עדים חותמין. במקושר:

רב הונא אמר בין קשר לקשר. קסבר באותו חלק שבפנים שהניח בין שיטה לשיטה ואותן ג' עדים באותן ג' שיטות של חלק וסבר כר' חנינא בן גמליאל דמתני' ואחר כך היו מקפלין ותופרין הקישורין שבהן הזמן והחתימה:

ואמר רבי אין זמן בזה. לפי שהיה מקופל ותפור הזמן בתוך הקשורין ולא היה רואהו וקרע רבי את התפירות וחזייה:

ואם איתא. דעדים חתומין בין קשר לקשר ואינן נראין מאי האי דקאמר רבי אין זמן בזה:

אין זמן ועדים מיבעי ליה. דהא לא חזי עדים טפי מן הזמן:

אלא בין קשר לקשר במקום חלק מאבראי. כי האי גוונא שיטה אחת היה כותב ומניח אחת חלק וכנגד אותו חלק מבחוץ היה חותם ראובן בן יעקב וכותב שיטה שלישית ומניח רביעית חלק ובאותו חלק מבחוץ כנגדו חותם שמעון בן עמרם ובחלק של שיטה ששית חותם חצרון בן שאלתיאל ומשום הכי כשהיה מקופל ותפור היה נראה חצרון ומש"ה אמר רבי אין זמן בזה ולא אמר אין עדים משום דחזי חד מינייהו אלא הוה מפשפש בתר אחריני:

והואיל דאמרת דעדים בין קשרים חתומים ליחוש דילמא כתב המלוה בסוף כתיבת השטר דבתר הכי הוסיף והלוה אותו עוד ומזייף וחתמי סהדי בין הני עדים ומסתברא דעל כל כמה דכתוב בשטר חתימי וטריף שלא כדין. ומשני דכתב ביה שריר וקיים מקמי דחתימי סהדי:

וליחוש כו' והרי כתיב שריר וקיים אחריני. ומשני חד שריר כו'. וליחוש כו'. ומשני דהאמר ר' יוחנן תלויה מקויימת כשירה כגון תיבה או שנים שהשמיט סופר ותלאה וכתבה בין השיטות במקום שהשמיט ובסוף השיטה כשבא לסיימו קיימו דכתב הכי אות או תיבה פלונית דביני חיטי כשירה:

גמרא: קס"ד בין קשר לקשר ומגואי. קשה לי אי הכי ליקשי ליה ממתני' דקתני מאחוריו ושמא הא דר' עדיפא ליה לאקשויי משום דחזו למעשה דאלו במקושר לא פקיעי ואיכא לדחויי מתניתין בשיטי דחיקי.

גמרא: ואת הגלוי זה פשוט שבמקושר. פירש הראב"ד ז"ל, פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוין בו. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב, דמה שישאר בפשוט מן הנייר אחר חתימת העדים אין לחוש עליו, שלא יתכן בו זיוף, אבל במקושר שעדיו מאחריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר נייר לאחר תשלום הכתב, ועל זה אמר הכתוב את הגלוי, שאפילו כן אין חוששין לו, וכדאמרינן דכתיב ביה שריר וקיים.

הא דאמרינן: חד שריר וקיים כתבי' תרי לא כתבי'. היינו דוקא במקושר אבל בפשוט אפילו טובא כתבי', ובלבד שלא יהא חד בשיטה אחרונה וחד בשיטה שניה שלמעלה ממנה.

כל שהעידו הרבה עדים בדבר אחד ונתכונו כלם להעיד אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול או שנים קרובים זה לזה עדותן בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות ואין אומרים תתקיים העדות בשאר אע"פ שנשארו שם שנים או יותר וזהו שאמרה תורה על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים ואם עדות מתקיימת בשנים למה פירט לך הכתוב שלשה להקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה שהרי אין בשאר בכדי שתתקיים העדות אף שלשה והוא הדין למאה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אבל אם לא נתכוונו כלם להעיד שואלין להם אם באו להעיד או שלא באו אלא לראות לבד וכל שלא נמצא קרוב או פסול באותם שבאו להעיד תתקיים העדות בהם ודברים אלו בעדות על פה הא שטר שנמצא אחד מעדיו קרוב או פסול או שני עדים קרובים זה לזה ואין העדים קיימים עד שנשאל להם כן אם יש שם עדות ברורה שכלם ישבו לחתום הרי זו כונה להעיד ואם לאו תתקיים העדות בשאר שסתם הדברים חתמו הכשרים והניחו ריוח לגדוליהם ומלאהו בעל השטר בקרובים כמו שאמרו מלאהו בקרובים כשר וכבר כתבנוה בפרק יש נוחלין:

כבר התחלנו לבאר שכל שיש לחוש לזיוף השטר פסול שלא תקנו חכמים מעשה שטר לתקלה וליתן יד לפושעים ומקום למזוייפים מעתה צריך שתחקור במלאכת המקשר הואיל ועדיו חתומים בין קשר לקשר ואינם חתומים בסוף השטר הרי יש לחוש שמא יוסיף ויכתוב בסוף השטר לאחר תשלום הכתב מה שירצה ויאמר שמכלל עניני השטר הוא שהרי ציירנו שכותב כמו שרוצה אחר הקשרים כדרך שכותבין בפשוט ואין הכרח לצמצם שלא יהו שיטין אחר הקשרים אלא כשטין שבין קשר לקשר ואחר שכן הרי יש כאן מקום חשש לזיוף פירשו מפני זה בגמרא שהמקושר צריך שיכתבו בו שריר וקים אע"פ שאין שם תלויות ומחקין ונעשה שריר וקים כעין חתימת עדים שאם ימצא אחריו תוספת יהא ניכר שזיוף הוא ואין למדין הימנו ועדין אני אומר שמא יוסיף לכתוב אחר השריר וקים מה שירצה או ימחוק ויתלה ויכתוב שריר וקים פעם אחרת אלא שפירשו בגמ' שאין כותבין שני שריר וקים ושמא תאמר שמא ימחוק השריר וקיים ויכתוב מה שירצה ויכתוב אחר כן שריר וקים הרי אמרו במקושר שהתלויות שנתקיימו הוא שכשרות בו אחר שנתקיימו אבל המחק אע"פ שנתקיים פסול כל שהוא נראה שהיה ראוי להיות בו שריר וקיים כגון שאנו רואים שכבר נשלמו התנאים והותחל בו נסח שכותבין בסוף השטר כגון ואחריות וחומר וכו' וכיוצא בזה ואם נמחק הרבה עד שיש לחוש שמחק הכל וחדש בו דברים פוסלין אותו הא כל שנמחק במקום שלא היה ראוי ליכתב שם שריר וקים כגון קודם נסח שאדם רגיל לכתוב בסוף או אפילו במקום שריר וקיים אם לא היה המחק כשיעור שתי מלות אלו ר"ל כשיעור שייר וקיים כשר ונמצא שאין מקום עוד לזיוף:

כב. הרי אמרו גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו, מנא הני מילי, דאיכא תרי גוני שטרות חד פשוט וחד מקושר, אמר ר' [חנינא] דאמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים כתוב בספר זה פשוט, שכתוב כעין ספר, וחתום זה מקושר, לשון דבר צרור וחתום, וקשורו זהו חותמו, והעד עדים זו חתימת ידי עדים העד שנים עדים שלשה. כלומר ממשמע שנאמר העד שומע אני שאין פחות משנים דאין עדות פחות משנים, מה תלמוד לומר עדים, לרבויי עד שלישי הוא דאתא. ואם נפשך לומר מדדרשינן בעלמא (סנהדרין ל,א) לא יקום עד אחד ממשמע שנאמר עד איני שומע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, הכא נמי כיון דכתיב העד הרי כאן שנים, מה ת"ל עדים, לרבויי בעדים הוא דאתא. ומסתמא לית לך לרבויי טפי מחד, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.

הא כיצד שנים לפשוט שלשה למקושר ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. כלומר מתוך שריבה בו חומר להצריכו קשרים ריבה חומר בעדיו להצריכו שלשה, דכיון דרבי קרא חומרא גבי עדים מסתמא כי רביה בההוא דרבי חומרא בקשרים הוא דרבי.

רפרם אמר מהכא ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחוקים ואת הגלוי ספר המקנה זה פשוט את החתום זה מקושר גלוי זה פשוט שבמקושר המצוה והחוקים אלו דברים שבין פשוט למקושר הא כיצד זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. ומסתברא דירמיה בתרי שטרי זבין מיניה מחנמאל, חד פשוט וחד מקושר, דהא קימ"ל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו, והיינו דכתיב (ירמיה לב,יד) לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, אלמא לאו חד שטרא יהיב ליה, דכלהו הני לישני לשון רבים משמע.

ומאי טעמא אצטריך למכתב תרי שטרי, מקושר משום דלוקח ומוכר(ו) תרויהו (דהני) [כהני] הוו, דהא ירמיה כהן הוה דכתיב (ירמיה א,א) מן הכהנים אשר בענתות, הילכך על כרחיך חנמאל בן דודו נמי כהן הוה, וכיון דכהני הוו ואתרא דנהיגי במקושר הוה, אצטריך למכתב מקושר. וכי תימא לכתוב מקושר ולא באעי פשוט, ההוא כדקאמר טעמא למען יעמדו ימים רבים כי כה אמר ה' צבאות כו' עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת, דש"מ דכי אצטריכו ליה הני שטרי לימי בית שני הוא דאצטריכו ליה, דחייש דילמא מנשו לה למילתא לאחר כמה שנים ולא משתכחי סהדי בהכין, הילכך אצטריך למעבד נמי פשוט, דאי טעני יורשי מוכר ליורשי לוקח דילמא אתרא דנהיגי בפשוט הוה ולא סגיא לכו במקושר הוה מפקי ליה נמי לפשוט ומפקי לה לארעא מיורשי מוכר ממה נפשך, אי אתרא דנהיגי בפשוט הוה הא פשוט ואי אתרא דנהיגי במקושר הוה הא מקושר.

אי נמי כי אצטריך משום דשדה המכר גופה בענתות היתה, דכתיב (ירמיה לב,ז) קנה לך את שדי אשר בענתות, והיא היתה עיר הכהנים כדכתיב (שם א,א) מן הכהנים אשר בענתות, וכתיב נמי (מלכים א ב,כו) ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך, ואמטול הכי אצטריך תרי שטרי, חד פשוט כמנהג ירושלים שנכתב בה השטר והיו נוהגין בפשוט, וחד מקושר כמנהג ענתות דהוה אתרא דכהני והוו נהיגי במקושר, הילכך אצטריך מקושר כמנהג מקום השדה שהיתה בענתות והמוכר עצמו שהיה מענתות.

והיינו דקא דרשי רבנן את ספר המקנה זה פשוט, כלומר שטר מקנה הפשוט שכתוב בספר פשוט כדאמרן, ואת החתום זה מקושר, כלומר שטר מקנה השני שעשאו מקושר כדאמרן. המצוה והחוקים, אלו דברים שבין פשוט למקושר. ואת הגלוי, זה פשוט שבמקושר. וטכסיסי מקושר קא חשיב ואזיל, שהיה כתוב כהלכתו, והיינו דכתיב את החתום זה מקושר, המצוה והחוקים שנעשה כמצוה והחוקים שהמקושר מוסיף על הפשוט, דהיינו קשריו ועדיו מאחוריו. וטופס השטר ותורפו שהוא גלוי מתוכו היו כתובין בתוכו כהלכתן בטופס הפשוט, והיינו דאמרי' גלוי זה פשוט שבמקושר, לפי שצורת נוסח המקושר כתוב מתוכו וטכסיסיו כצורת הפשוט הוא אלא שאין עדיו חתומים מתוכו. ואע"ג דאין זמנו של זה כזמנו של זה, דרך כתיבתן מיהת חד הוא, ואמטול הכי קרי ליה לנוסח המקושר פשוט שבמקושר.

רמי בר יחזקאל אמר מהכא על פי שנים (ו)עדים או שלשה עדים יקום דבר אם העדות מתקיימת בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר ואיפוך אנא מתוך שנתרבה בקשריו נתרבה בעדיו. ומתמהינן והני קראי להכי הוא דאתו כל חד וחד למילתיה הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמ"ל. למכתב שטרא ולאפושי בסהדי, דאי לא מקיים בהאי מקיים בהאי.

ואקח את ספר המקנה משום מעשה שהיה. כלומר, אין, ירמיה בתרי שטרי זבין חד פשוט וחד מקושר כדאמרן, מיהו לאו לאשמועינן דמדאוריתא הכין דינא קאתי לאשמועינן, אלא מעשה שהיה קמ"ל, לאשמועינן מאי דאינבי מגו ההוא מעשה עוד יקנו בתים ושדות וכרמים ושאר עניני נבואתיה. על פי שנים עדים או שלשה עדים להקיש שלשה לשנים. לכל חד וחד כדאית ליה, כלומר להנך תנאי דאפליגו בה בפרק כיצד העדים נעשין זוממין (מכות ה,ב), לת"ק כדאית ליה ולר"ש כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. ואסיקנא אלא גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא.

מיהו ש"מ דהאי תקנתא ביומי בית ראשון אתקין, דעל כרחיך ירמיה הנביא בפשוט ומקושר זבן כדברירנא. וש"מ דאפי' בשאר שטרות תקינו רבנן מקושר. ומ"ט תקינו רבנן מקושר אתרא דכהני הוה דהוו קפדי טובא. כדכתיב (הושע ד,ד) ועמך כמריבי כהן, והוו מגרשי נשיהו. ומיתסרן עליהו איסורא דלעלם, תקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מיתבא דעתיהו. הא תינח גיטין שטרות מאי איכא למימר שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. וש"מ נמי דאפי' בשאר שטרות נמי תקינו רבנן מקושר. ואידי ואידי באתרא דנהיגי כדבענן למימר קמן:

כג. והיכן העדים חותמין במקושר, רב הונא אמר בין קשר לקשר רבי ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. וסוגיא דשמעתא דכ"ע אין העדים חותמין במקושר אלא מאחוריו, ואין חותמין אלא בין קשר לקשר משלשת הקשרים המופרדין זה מזה במקום הנראה. והיינו דקאמר ר' ירמיה בר אבא מבחוץ, דאי לאשמועינן אחורי הכתב, הא קאמר אחורי הכתב בהדיא, מבחוץ (לימא) [למה] לי, אלא להכי אשמעינן מבחוץ לאשמועינן דכי חתמי במקום הנראה חתמי, והיינו בין קשר לקשר לאפוקי תחת הקשרים דלא. ובהא פליגי, רב הונא סבר מקושר עדיו מאחוריו תנן, כל היכא דחתימי מאחוריו בין קשר לקשר לא שנא כנגד הכתב ולא שנא שלא כנגד הכתב אלא כנגד הגליון החלק שבסוף הגט שפיר דאמי. ור' ירמיה בר אבא סבר, אין, עדים בין קשר לקשר חתימי, מיהו לעולם אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, שצריך להתחיל בכוון כנגד שולי שיטה אחרון שבפנים וכותב ומסיים כלפי מעלה. ומסקאנא נמי לטעמיה דר' ירמיה בר אבא דצריך שתהא חתימת העדים כולה ברוחב שיטה אחרונה, שתי כנגד ערב וערב כנגד שתי, כדפרישנא במתניתין. ורב הונא לא אכפת ליה בהכי כדבענן למימר קמן. וקי"ל כר' ירמיה בר אבא כדבענן לברורי לקמן:

כד. א"ל רמי בר חמא לרב חסדא לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קא ס"ד בין קשר לקשר ומגואי. כלומר מדקא"ר ירמיה בר אבא אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, דמשמע בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה כדברירנא, מכלל דרב הונא סבר בין קשר לקשר מגואי, בין שני הכריכות והקשרים המורכבין זה על גבי זה, והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה וא"ל ר"ש ברבי לרבי שמא בין קשריו הוא מובלע ופלייה וחזייה. והאי פלייה לשון לא יפלא את כליו הוא, כלומר הפריד שני הכרכות, שהגט כרוך בשני חלקי הרצועה כרך על גבי כרך וקשר על גבי קשר, וראה את הזמן מובלע בין שני הקשרים שהן זה על גבי זה, ואם איתה אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה. כלומר אם איתה דעדים בין קשר לקשר מגואי חתימי בין שני הכרכות והקשרים המורכבין זה על גבי זה, כי היכי דקשיא ליה אין זמן בזה תקשי ליה נמי אין עדים בזה. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר מגואי לא בין קשר לקשר מאבראי. כדפרישנא לעיל.

וש"מ דדין המקושר להיות רצועות יוצאות מראשו כנגד שלשה עדים שעתידין לחתום בין קשר לקשר. וה"ה בין שלש ועד שבע. וכל אחת חלוקה לשתים כדי שיכרוך הגט בשני חלקי הרצועה ויקשר. ולמדנו דרך כרכות וקשירתו לכפלו מתחלה ולכרכו בשני חלקי הרצועה הקיצונה, ולקשור ולכתוב את הזמן סמוך לקשר, וחוזר וכורך כרך על גבי כרך ראשון וקושר קשר על גבי קשר ראשון. וכן יעשה לכל רצועה ורצועה. ונמצא הזמן מובלע בין קשריו, כלומר בין שני הקשרים המורכבים זה על גבי זה.

ושמעינן נמי מינה דאי כתיב ליה בין קשריו במקום הנראה שפיר דאמי. מדקאמר רבי אין זמן בזה, דאלמא הכי הוו נהיגי למעבד, דאי לא תימא הכי מאי קשיא ליה לרבי. וכ"ת רבי הוא דלא הוה פקיע במקושר כדחזינן לקמן (בבא בתרא קסד,ב), אי הכי אמאי קאמר ליה ר' שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע, דמשמע דאיפשר הכי, לימא ליה בין קשריו הוא מובלע. ועוד מדאמרינן עלה לקמן (שם) הדר חזה ביה (בבי) [רבי] [ב]בישות, דסבר דאיהו כתביה, ואמר ליה לאו אנא כתבתיה, דשמעת מינה דאי כתיב ליה במקום הנראה עדיף טפי:

כה. והשתא דאסיקנא דרב הונא דאמר בין קשר לקשר מאבראי קאמר במקום הנראה כדפרישנא, אשתכח דרב (ירמיה) [הונא] ור' ירמיה בר אבא לאו בבין קשר לקשר פליגי, דכ"ע כי חתימי עדים בין קשר לקשר מאבראי חתימי, בין שלשה הקשרים המופרדין זה מזה במקום הנראה כי טעמיה דרבי (חייא) [ירמיה] בר אבא דאמר אחורי הכתב מבחוץ דהיינו במקום הנראה, וכי פליגי בכנגד הכתב פליגי, רבי ירמיה בר אבא סבר דוקא כנגד הכתב אבל כנגד החלק לא, ורב הונא סבר בין קשר לקשר מאבראי, לא שנא כנגד הכתב ולא שנא כנגד החלק. וקימא לן כרבי ירמיה בר אבא כדבעינן למימר קמן:

כו. ודיקינן לרב הונא דלא בעי כנגד הכתב ליחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי. בשלמא לרב ירמיה בר אבא דבעי כנגד הכתב ונמצא מתחיל מבחוץ כנגד שולי שיטה אחרונה שבפנים, ליכא למיחש ולא מידי, דאי מוסיף מידי לאחר שטה אחרונה נמצאת התוספת שיטה אחרונה, וכיון דקימא שלא כנגד חתימת העדים מינכר זיופיה, דהא בעינן דלתחלי סהדי כנגד שולי שיטה אחרונה שבפנים וליכא. אלא לרב הונא קשיא. ואוקימנא לטעמיה דרב הונא כגון דכתיב ביה מגואי שריר וקיים בסוף. דאי כתב בתר שריר וקיים מאי דבעי לא ילפינן מההוא טופיאנא ולא מידי. אבל לרב ירמיה בר אבא דבעי כנגד הכתב ובעי דלתחלי משולי שיטה אחרונה שבפנים, אע"פ דלא כתיב ביה שריר וקיים כשר, דליכא למיחש ולא מידי כדברירנא לעיל.

ודייקינן תו לטעמיה דרב הונא וכי כתיב ביה שריר וקיים מאי הוי, וליחוש דילמא כתיב בתר הכי מאי דבעי והדר כתיב ושריר וקיים. ופריק חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. דאי משתכח מידי בתר שריר וקיים קמא, אע"ג דכתיב בתריה לבסוף שריר וקיים לא מהני ולא מידי, אלא כל ענינא יתרה דמשתכח בתר שריר וקיים קמא לא ילפינן מיניה.

גמרא. (זה גלוי) ואת הגלוי זה פשוט שבמקושר. פירוש המקום הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב לפי שהפשוט עדיו חותמים תחת הכתב ומה שישאר מן הנייר גלוי אחר חתימת העדים אין לחוש עליו לפי שלא יתכן בו זיוף הואיל וכבר חתמו העדים למעלה ממנו תחת תשלום כתב השטר אבל מקושר כיון שעדיו אינם חתומים בפני השטר אלא אחורי השטר בין קשריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר בפני השטר לאחר תשלום הכתב מקום גלוי מן הנייר שמא יבוא להוסיף בו ענין קא משמע לן שאין אנו חוששים לדבר זה ועל זה אמר הכתוב ואת הגלוי כלומר ואף על פי שנשאר בו בנייר מקום גלוי אין חוששים לו והשטר לעולם כשר לפי שכיון שתקנו חכמים שיכתוב בפני השטר לאחר תשלום הכתב שריר וקיים אין כאן מקום חשש זיוף וכדבעינן למימר לקמן. ויש לפרש זה (גלוי) פשוט שבמקושר שכיון שהעדים מאחרי השטר הן חותמים נמצאת חתימתם על מקום גלוי שהרי אין לפני חתימתו כתב אלא נייר גלוי ואף על פי כן השטר כשר לפי שאין מקום לחשש זיוף כדבעינן למימר לקמן. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: זה פשוט שבמקושר הטופס והתורף ששניהם שוים בו. ונראה לי ששתי שדות היו אשר קנה ירמיה באחד עשה שטר פשוט ובאחד עשה מקושר ולא ידעתי על מה. גם לא ידעתי למה תקנו מקושר בשטרות בשלמא גיטין משום דאתרא דכהני הוה כדמפרש בגמרא אבל שטרות למה אלא שלא לחלוק במעשה השטרות. ומהאי טעמא נמי אמרינן אין שטר לאחר מיתה דומיא דגט דבעינן כריתות דבר הכורת בינו לבינה ואחר מיתה כבר נכרתו בלא גט. והאי להכי הוא דאתא שדות בכסף יקנו עצה טובה קמשמע לן ואקח ספר המקנה דהכי הוה מעשה. פירוש הני קראי לאו לאגמורי דינא אתו לדרוש בהו מילתא יתירתא הילכך וכתוב בספר והעד עדים איבא למימר חדא מילתא היא והאי והעד עדים כלומר הרבו עדים בחתימת הספר כדי שתמצאו עדים לקיום וחתימה. ואקח ספר המקנה. (חסר מכאן ולהלן כמו ד' וה' דפין). מחדושי הראב"ד ז"ל.

הא דאמר להקיש שלשה לשנים כל חד וחד כדאית ליה. פירוש כל חד וחד מהתנאים שנחלקו בכך כדאית ליה ועיקר חלוקותן במכות דתנן על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת עדות כו' רבי עקיבא אומר כו' היכן חותמים העדים רב אמר כו' קסלקא דעתך בין קשר לקשר מגואי כלומר בפני השטר תחת תשלום הכתב. והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה. פירוש נשלם כתב השטר וכל עניניו במקום (הק"ש) הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון וחשב רבי כי אין בין שאר הקשרים כלום ולפיכך אמר אין בזה זמן אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא בין קשריו הוא מובלע ואם איתא שדרך המקושר להיות חתימת העדים בפני השטר לאחר תשלום השטר בין הקשרים כשראה רבי שכבר נשלם חתימת השטר בכל ענייניו במקום הפשוט בלא קשר אי נמי בסוף הקשר הראשון וחשב שאין בין שאר הקשרים כלום כשאמר אין זמן בזה למה לא אמר אין כאן זמן ועדים. ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר בפני השטר לאחר תשלום הכתב לא בין קשר לקשר מאחרי השטר ואקשינן וכיון שאין בפני השטר לאחר תשלום הכתב חתימת עדים ליחוש דילמא מזייף ומוסיף וכתב בפני השטר לאחר תשלום הכתב מאי דבעי ואומר כי מכלל השטר הוא שהרי אין שם חתימת עדים שיודע שמה שיכתב אחר חתימת עדים אינו מהעניינים שהעידו עליהם. ומהדרינן דכתבי ביה בפני השטר לאחר תשלום העניינים שמעידים עליהם שריר וקיים ונעשה אותו שריר וקיים כמו חתימת עדים ואם נמצא אחריו תוספת בידוע שזיוף הוא ואין ללמוד מאותו תוספת. הרא"ם ז"ל.

ולרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כו'. ליחוש דילמא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעין ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. פירוש קסלקא דעתך דהאי אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ דקאמר שיהיו העדים חותמים כנגד השיטה האחרונה שבפני השטר ושתבא חתימתם מלמעלה למטה כמו הכתב שבפני השטר שהוא מלמעלה למטה ועל זאת הקשינו וליחוש דילמא מזייף ומוסיף בפני השטר שיטה אחרת וכשיוציא השטר לבד ויאמרו לו למה לא חתמו העדים כנגד שיטה זו שהיא אחרונה אלא כנגד השיטה שלמעלה ממנה ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי כלומר היה בלבי להוסיף עדים אחרים ולפיכך אמרתי לעדים שיתחילו בחתימה מכנגד השיטה שהיא למעלה מהאחרונה כדי שיחתמו אחרים תחתיהם כנגד השיטה האחרונה ותגמר חתימת כולם כנגד גמר כתב השטר מאחריו *) ומהדרינן מי סברת עדים אלו שחותמים אחורי הכתב נגד הכתב מבחוץ מלמעלה למטה הם חותמים כדי שנחוש לדבר זה לא (מלמעלה למטה) ממטה למעלה הם חותמים שהופכים את השטר ועושין תחתיתו עליון ועליונו תחתון וחותמים העדים כנגד שיטה אחרונה מאחריה שנעשה גגו של עדים כנגד תחתית הכתב שבשיטה אחרונה שאם יבא לרבות בעדים תחת חתימת עדים אלו תבא כנגד השיטה שהיא למעלה מהשיטה האחרונה וכיון שכן אין לחוש שמא יוסיף תחת שיטה אחרונה כלום שאם ימצא בשטר שיטה בסופו ויבא מלמעלה מכנגד גגן של עדים החותמים מאחריו בידוע שהוא זיוף ואין למדין ממנו. הרא"ם ז"ל. עיין בחידושי הרמב"ן ז"ל **).

*) צריך עיון מכל זה צריך לקיים דבריו אם אין עדים. אולי צריך לומר כי באמת יחתום על ידו עדים מזויפים.

בד"ה לרב הונא כו' שאין העד אחרי השיטה כו' עכ"ל כצ"ל אבל אחורי השיטה ודאי מקרי כמ"ש לעיל וק"ל:

בד"ה ואם איתא כו' דרך אורך השיטה וה"ה כו' ואפי' פשוט שפסול כשעדיו מאחוריו לא היה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דהיה יודע ר' מתני' דפשוט ודמקושר ולא היה יודע דבמקושר שנה כי' עכ"ל ולפ"ז ע"כ טעם דפשוט עדיו מאחוריו דפסול לאו היינו משום שעשאו מקושר והוי מוקדם כמ"ש התוס' לעיל אלא כאידך טעמא שכתבו התוס' שלא נעשה כתיקון חכמים וק"ל:

גמ' שלשה למקושר ואיפוך אנא כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה תרי שריר וקיים כו' יודע שהוא זיוף ופריך דלמא זייף ומתיק כו' ומשני האמר ר' יוחנן כו' כצ"ל:

גמרא ע"פ שני עדים כו'. כצ"ל וכן לקמן:

תד"ה שלא (בסופו). אבל עדי שטר כו'. כצ"ל:

זה פשוט. כעין ספר: וחתום. משמע צרור וחתום ומקושר: והעד שנים. כדאמר בעלמא (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כמו שפרט לך לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' מכלל דעד סתם הרי כאן שנים: מתוך שנתרבה בקשריו. שהחמיר בו הכתוב והטריח לעשות קישורין החמיר נמי בריבוי עדים: זה פשוט שבמקושר. התופס שכתוב כעין שלנו: מצוה וחוקים. משמע שיש מיני חלוקי דינין בינייהו: עצה טובה קמ''ל. כדמפרש בריש חזקת הבתים (לעיל דף כט.) כדכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו וגו': בפלוגתא דר''ע ורבנן. במס' מכות להקיש שלשה לשנים כו': אלא מקושר מדרבנן הוא. כדמפרש טעמא לקמן: ומגרשי נשייהו. מתוך כעס שהגט פשוט נכתב מהרה וכשנחים מרגזם אינם יכולים להחזיר גרושותיהן כדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו (ויקרא כא): היכן עדים. דמקושר חותמין: רב הונא אמר בין קשר לקשר. וקא סלקא דעתך השתא מבפנים: אחורי הכתב. כנגד כל הכתב מבחוץ הכי ס''ל לרבי ירמיה בר אבא כדמוכח לקמן דלדידיה מחזיקין חתימת עדים כנגד כל סוף הכתב ולדידיה אינו צריך לכתוב שריר וקיים שמקום חתימת העדים מקיים כל הכתב כנגדו מבפנים: ואמר רבי אין זמן בזה. בתמיה: ואם איתא. דבין קשר לקשר חתמי עדים מגואי והרי הן מובלעין בין קשריו כמו הזמן אמאי לא קפיד אלא אזמן אעדים נמי הוה ליה למיבעי אמאי אין עדים: בין קשר לקשר מאבראי. ונראין העדים בין חריצי הקשרין כדפרישית במתני': וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי. בסוף השטר שבמקושר שהרי חתימי סהדי בראש השטר בין הקשרים הואיל ואין העדים חתומים בסוף השטר: ומשני דכתב בו. בסוף השטר שריר וקיים דהיינו הוכחה של סוף השטר ואין יכול עוד להוסיף אחריו: וניחוש דלמא זייף וכתב. אחר ההוא שריר וקיים מאי דבעי וכתב שריר וקיים אחרינא בסוף מה שהוסיף: תרי שריר וקיים לא כתבינן. והרואה יודע שהוא זיוף: ופריך דלמא זייף ומחיק: ומשני האמר ר' יוחנן תלויה מקויימת כשרה. טעה הסופר והגיה ותלה תיבה או שתים בין שיטה לשיטה ואחר כן קיימה בסוף השטר כמו שאנו כותבין תיבה פלונית דביני חטי שריר וקיים:

תקנו רבנן מקושר כו'. מספקא לן בזמן הזה כשכהן מגרש אשתו אם צריך לעשות מקושר כי מתוך התקנה משמע שאין לגרש כי אם במקושר אך לפי שאין אנו בקיאין בו בטוב נכון יותר לעשותו פשוט שהוא קל יותר אי נמי לא תקינו רבנן כי אם באותו מקום ור''י היה אומר דתקינו רבנן מקושר לא שיהא חובה לעשותו כן אלא כדי שלא יפסידו. נשותיהן התקינו לעשותו כן: שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. שאם תפסלנה בשטרות אתי למיפסל אף בגיטין אי נמי אי לא עבדי שטרי חוב מקושר אתי שיניחו לעשותו גם בגיטין אלא מתוך שהורגלו לעשותו מקושר יעשו בגיטין ולפירוש קמא אין להקשות משטרות שאנו פוסלין בעד כותי וגיטין מכשירין ולא גזרינן גיטין אטו שטרות דהתם היינו טעמא משום דאין עדי הגט חותמין זה בלא זה ומדכותי חתים ברישא ש''מ חבר הוא אבל עדי שטר חותמין זה בלא זה: רב ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. אי לא אמר אלא אחורי הכתב כנגד הכתב ולא אמר מבחוץ הוה אמינא כנגד הכתב היינו כלפי הכתב ואחורי הכתב היינו למעלה מן הכתב שאינו למטה כשאר חתימות ואי [הוי] אמר אחורי הכתב מבחוץ ה''א אפי' בין קשר לקשר קמ''ל כנגד הכתב ולא כנגד הקשר ואי הוה אמר מבחוץ כנגד הכתב הוה אמינא לצדדין: לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קס''ד מגואי. ואע''ג דתנן מקושר עדיו מאחוריו איכא למימר דשפיר קרי אחוריו בין שיטה לשיטה לפי (שאין) העד אחורי השיטה שתחתיו: ואם איתא אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה. וא''ת לר' ירמיה נמי קשה דכיון שהיו אחוריו דרך אורך השיטה והיה סבור בו שהוא פשוט היה לו לפסלו נמי משום עדים שהיו מאחוריו דתנן גט פשוט שכתוב עדיו מאחוריו פסול וכ''ת לא ידע מתני' כלל דהא לא ידע שיעשו שטר מקושר עד ששמעה לקמן אבל קודם לכן לא ואפי' פשוט שפסול כשעדיו מאחוריו לא היה יודע שהרי במתני' דפסלינן ליה היינו משום שלא יעשנו מקושר ויהיה מוקדם וכיון שלא היה יודע כלום במקושר לא היה יודע בפשוט שפסול כשעדיו מאחוריו הא ליכא למימר חדא שאין סברא לומר שרבי לא היה בקי בשטר פשוט ועוד קשה דא''ל ר''ש בריה בין קשריו מובלע מנא ליה רבי לא שנאה ר''ש מנא ליה ועוד אע''פ שלא היה יודע דפסול פשוט שעדיו מאחוריו משום דמקושר מיתני בהדי פשוט ואיכא למימר כמו שלא היה יודע מתני' במקושר לא היה יודע גם בפשוט מ''מ היה לו לידע מתני' דגיטין (דף פז:) דתנן התם העדים החתומים בראש הדף מן הצד מאחוריו בגט פשוט פסול וי''ל דהיה יודע רבי מתני' דפשוט ודמקושר ולא היה יודע דבמקושר שנה מונין שתים עד ששמעה מזונין וכאן היה סבור שלא היו כותבין בין הקשרים שום עיקר השטר לכך היה מתמה אין זמן בזה דלא היה סבור שהיה כתוב בין הקשרים אבל לר' ירמיה ניחא שהיה יודע שעדיו מאחוריו וכן יש להקשות ולתרץ לבתר דמשני מאבראי לרב הונא אבל זה קשה דמאי פירכא הא דאעדים לא קפיד כיון שדינם להיות בין קשר לקשר שהרי היה יודע בטיב מקושר וי''ל דהכי קא פריך דאם איתא אעדים נמי היה לו להקפיד שהם עיקר השטר ולא היה לכותבם אלא בפשיטות השטר ודוחק: