בבא בתרא קעא ע"ב

דף קעא - ב

לא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בשטר מאוחר בעלמא, שהתאריך הכתוב בו יוצא ביום חול, ולא מוכח ממנו שנכתב עם תאריך מאוחר.

דרבי יהודה המכשיר את השטר, הולך לטעמיה, לשיטתו דאמר: אין כותבין שובר. ואינו חושש אם השטר נכתב בזמנו או עם תאריך מאוחר, כיון שלעולם הלוה אינו פורע את החוב עד שיקבל את השטר ויקרענו, וכיון שנקרע השטר אין חוששים לכלום. ולא נפיק מיניה חורבא, ולא תצא תקלה מהשטר.

ורבי יוסי פוסל את השטר לטעמיה, לשיטתו, דאמר במקום שפרע מקצת חובו כותבין שובר על הפרעון החלקי, וכן במקום שאין המלווה מחזיר את השטר בטענה שאיבד אותו, פורע הלווה את כל החוב, וכותבים ללוה שובר על פרעון החוב, להודיע שפרע כל חובו.

ולכן, שטר זה, שיש בו תאריך מאוחר, פסול הוא, היות ונפיק מיניה חורבא, יכולה לצאת תקלה מהשטר, שאחרי זמן מסוים יוציא המלוה את השטר עם התאריך המאוחר, ויאמר שהוא שטר חדש עבור הלואה אחרת, שנעשתה בתאריך המופיע בשטר, והשובר אינו מכסה אותו, ויגבה בו שלא כדין.

מה שאין כן בשטר מאוחר שהתאריך המאוחר המופיע בו יוצא בשבת או ביום הכיפורים, אינו יכול לטעון שהוא שטר על חוב אחר, שנעשה בתאריך זה המופיע בו. ואין חשש שיגבה בו שלא כדין, ולכן הוא כשר.

ובענין כתיבת שובר שנחלקו בה במשנתנו:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אפילו למאן דאמר כותבין שובר, הני מילי שכותבים שובר, היינו דווקא אפלגא, על פרעון חלק מהחוב, שיש חשש שמא יחזור המלוה ויתבע את כל החוב. אבל אכוליה, על פרעון כל החוב, כגון שהמלוה טוען שאיבד את השטר, ואינו יכול להשיב את השטר ללוה, לא כותבים ללוה שובר, אלא המלוה מפסיד את תשלום החוב, שהוא הפסיד לעצמו בכך שאיבד את השטר, ואין הלווה צריך לשלם לו מבלי שיקבל לידיו את שטר החוב.

ואמרינן: ולא היא! אלא אפילו אכוליה חוב, באופן שאיבד המלוה את השטר, כתבינן ללוה שובר, ופורע את החוב.

כי הא דרב יצחק בר יוסף, הוה מסיק ביה זוזי היה נושה בו כסף ברבי אבא.

אתא לקמיה דרבי חנינא בר פפי, לדון בתביעת החוב.

אמר ליה רב יצחק לרבי אבא: הב לי זוזיי, תן לי את כספי.

אמר ליה רבי אבא: הב לי שטראי, ושקול זוזך, תן לי את שטרי וקח את כספך.

אמר ליה רב יצחק בר יוסף: שטרך אירכס לי, אכתוב לך תברא. שטרך אבד לי, אכתוב לך שובר שפרעת לי את כל החוב.

אמר ליה רבי אבא: הא רב ושמואל, דאמרי תרוייהו, שאמרו שניהם: אין כותבין שובר ללוה כאשר איבד המלוה את השטר, אלא המלוה מפסיד את תשלום החוב, שהוא הפסיד לעצמו בכך שאיבד את השטר. ^[6]

אמר רבי חנינא בר פפי שבאו לדון בפניו: מאן יהיב לן מעפריה מי יתן לנו מעפרם דרב ושמואל, רמינן בעיינין, ונשים אותו בעינינו, מרוב הערצתנו להם, שבוודאי גדולי עולם היו. אך מכל מקום, הא הרי יש לפנינו את דברי רבי יוחנן, והא, וגם יש לפנינו את דברי ריש לקיש, החולקים שניהם על רב ושמואל, דאמרי תרוייהו, שהם אמרו, שניהם: כותבין שובר. ^[7]

וכן כי אתא רבין אמר רבי אילעא: כותבין שובר. ומסתברא גם מסברא, דכותבין שובר!

דאי סלקא דעתא, שאם תעלה בדעתך אין כותבין שובר, אם כן, אם אבד שטרו של זה של המלוה - וכי יאכל הלה הלוה את ממון ההלואה, וחדי!? וישמח באכילת ממון אחרים בחנם!? ^[8]

מתקיף לה אביי: ואלא מאי תאמר? שמפני כך כותבין שובר ללוה, כשהמלוה טוען שאיבד את שטרו, והרי, אם כן יצא גם להיפך, שאם אבד שוברו של זה של הלוה - וכי יאכל הלה המלוה, שיגבה בשטר פעם נוספת את החוב שלא כדין, וחדי וישמח?

אמר ליה רבא: אין! - אכן, כי נאמר בספר משלי [כב ז]: "עבד לוה לאיש מלוה". שהלוה בהלואתו נחשב עבדו של המלוה, ולכן עדיף שהלוה יטרח יותר מהמלוה, ותהיה מוטלת עליו חובת שמירת השטר. ^[9]

ובענין שטר מאוחר שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי, תנן התם במסכת שביעית [י ה]: שטרי חוב המוקדמין שנכתב בהם תאריך המוקדם לזמן כתיבת השטר - פסולין השטרות.

כיון שמיום כתיבת השטר משועבדים נכסי הלווה למלוה, ואם לאחר תאריך השטר מכר הלווה שדותיו לאחר, וכשהגיע זמן פירעון השטר - לא היה לו ממה לשלם, יכול המלוה לגבות את חובו מהשדות הללו הנקראים "נכסים משועבדים", כלומר שמוציא אותם מידי הלוקח לגביית חובו, וזה נקרא "טורף לקוחות".

ומכאן, שאם השטר הוא מוקדם, כגון שעמד בניסן וכתב את זמן השטר שהוא חודש טבת שלפניו, הרי יכול המלוה בתוקף שטר זה לטרוף לקוחות שלא כדין, שאם מכר הלווה את נכסיו בין טבת לניסן, ויבוא המלוה ויוכיח על פי זמן השטר, ששיעבודו על הנכסים קדם למכירתם על ידי הלווה, נמצא גובה מהלקוחות שלא כדין.

לכן קנסו חכמים את המלווה, שאם שטר מוקדם בידו, הרי הוא פסול, ואין לו כל זכות לגבות בו מהלקוחות, ואפילו מהנכסים שמכר הלווה לאחר זמן כתיבת השטר ^[10].

והמאוחרין - אבל שטרות שנכתב בהם תאריך מאוחר, כגון שעמדו בטבת ואיחרו את התאריך שבשטר לניסן, כשרין השטרות, שהרי המלוה מפסיד בזה, שלא יכול לגבות מן הלקוחות אלא מהזמן הכתוב בשטר, ואם הלווה מכר נכסיו בין טבת לניסן, לא יוכל לגבות מהם את חובו.

עד כאן דברי המשנה.

אמר רב המנונא: לא שנו דין זה אלא גבי שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר - אפילו מאוחרין נמי פסולין!

מאי טעמא? כי זימנין דמזבין ליה ארעא, פעמים הוא מוכר ללוקח קרקע בניסן, וכתיב ליה בשטר שזמן המכירה הוא בתשרי שלאחר מכן. ומתרמי ליה זוזי ביני ביני, וזבין ליה מיניה. ומזדמן לו למוכר כסף בינתיים, וחוזר וקונה את הקרקע ממנו. וכי מטי, כאשר מגיע חודש תשרי, מפיק ליה, מוציא הקונה את השטר, ואמר ליה למוכר: הדר, זבנתה מינך. חזרתי וקניתי ממך את הקרקע, והרי השטר המעיד על המכירה עכשיו.

ומקשינן: אם חוששים לכך גבי מכירה, אי הכי, אם כן מדוע גבי שטרי הלואה, שטרות המאוחרין כשרים, הרי גם גבי שטרי הלואה, נמי יש לחשוש לכך.

כי זמנין דיזיף פעמים שלווה בניסן, וכתיב ליה שטרא וכותב לו בשטר שלווה ממנו בתשרי שלאחר מכן, ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה, ומזדמן ללווה כסף בינתיים ופורע את חובו למלוה, ואמר ליה הלווה למלוה: הב לי שטראי, השב לי את שטר ההלוואה, ואמר ליה המלוה: אירכס אבד לי השטר. וכתיב ליה וכותב לו המלוה ללוה תברא - שובר שפרע לו את החוב. אבל באמת השטר נשאר ביד המלוה.

וכי מטי זמניה מפיק ליה, וכאשר מגיע התאריך הכתוב בשטר, תשרי, מוציא המלוה את השטר ואמר ליה ללווה: השתא הוא דיזפת מינאי! שטר זה הוא על זוזים של הלואה חדשה שלוית ממני עכשיו בתשרי!

ומתרצינן: תנא זה לא חשש כן גבי שטרי הלואה, ולכן הכשיר שטרות הלואה שכתוב בהם תאריך מאוחר, משום שהוא קסבר: אין כותבין שובר, ואין הלווה פורע למלוה עד שיחזיר לו את שטרו, ולפיכך אין לחשוש לכך.

אמר ליה רב יימר לרב כהנא, ואמרי לה ויש אומרים רב ירמיה מדיפתי אמר לרב כהנא: והאידנא, דכתבינן שטרי מאוחרי, וכתבינן תברא, עתה, שאנו כותבים שטרות עם תאריך מאוחר, ואנו גם כותבים שובר למי שפרע הלואה והמלוה אינו מוצא את השטר, אמאי קעבדינן הכי? מדוע אנו מכשירים את השטרות הללו, ואין אנו חוששים לחששו של רב המנונא.

אמר ליה רב כהנא: בתר אחרי דאמר להו רבי אבא לספריה לסופריו: כי כתביתו כאשר אתם כותבים שטר מאוחרי [מאוחר] כתבו הכי בשטר: שטרא דנן, לא בזמניה כתבניה, שטר זה לא בזמנו כתבנוהו, אלא אחרנוהו וכתבנוהו.

וכיון שרבי אבא צוה לכתוב נוסח זה בשטר מאוחר, שוב אין אנו חוששים לחששו של רב המנונא, לפי שאם יבוא המלוה לתבוע שנית בשטר המאוחר, יראה לו הלוה את השובר ויאמר לו שכבר פרע לו את החוב, והמלוה לא יוכל לטעון שהשטר נכתב על הלואה אחרת שנעשתה לאחר הפרעון, כיון שכתוב בשטר שהוא נעשה עם תאריך מאוחר, והרי הוא כמו שטר שכתוב בו זמנו בשבת או ביום הכיפורים, שהכשרנוהו לעיל בין לרבי יהודה ובין לרבי יוסי, כיון שמוכח מהשטר שהוא נכתב עם תאריך מאוחר מזמן כתיבתו, ולא תצא ממנו תקלה.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: והאידנא, דלא קא עבדינן הכי, עכשיו, שאין אנו כותבים נוסח זה בשטר מאוחר, מדוע אנו מכשירים שטר שיש בו תאריך מאוחר? והרי יש חשש לרמאות שחשש לו רב המנונא, כי המלוה יאמר ללוה בשעה שפורע לו את החוב שהשטר אבד לו, וימסור ללוה שובר, ולאחר שיעבור התאריך המופיע בשטר, יוציאו המלוה ללוה ויאמר לו שהשטר הוא על הלואה אחרת שנעשתה בזמן יותר מאוחר, המופיע בשטר, ויגבה בו שלא כדין!

אמר לו רב כהנא: בתר אחרי דאמר ליה רב ספרא לספריה: כי כתביתו הני תברי, כאשר אתם כותבים את השוברים הללו, הרי אי ידעיתו זימנא דשטרא, אם אתם יודעים את זמן השטר - כתבו בשובר שהוא נכתב עבור פרעון הלואה בשטר שנכתב בתאריך פלוני, ואז לא יוכל המלוה לרמות, כי אפילו אם כתב את השטר עם תאריך מאוחר, הרי השובר מוכיח עליו שהוא פרוע. אך אי לא, אם אינכם זוכרים את התאריך הכתוב בשטר ההלואה - כתבו שובר סתמא, שלא יהיה כתוב שום זמן בשובר, אלא רק את סכום הפרעון, דכל אימת דנפיק שכל זמן שיוציא עליו המלוה שטר הלואה עם סכום כזה - לרעיה, ירע אותו השובר הזה, שהרי לא כתוב בשובר תאריך.

ואחרי שיש ללוה שובר זה בידו, צריך המלוה להזהר מלהלות ללוה סכום דומה, שהרי ביד הלוה שובר המוכיח שפרע סכום כזה. ואם הלוהו כסכום הזה, הרי הוא הפסיד לעצמו. ^[11] וכיון שרב ספרא ציוה לכתוב שובר באופן זה, ^[12] שוב אין לחשוש לתקלה בשטר הלואה שנכתב עם תאריך מאוחר, ולכן אנו מכשירים אותו.

אמר ליה רבינא לרב אשי, ואמרי לה ויש אומרים שרב אשי אמר לרב כהנא:

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא. דאין כתוב בו כן:

ר' יהודה לטעמי' דאמר אין כותבין שובר. אלא מחליף השטר או מחזירו כשנפרע כולו כיון דאין כותבין שובר אע"ג דמאוחר הוא השטר לא נפיק מיניה חורבה. משום דמחזיר השטר עצמו ללוה בשעת פרעון:

ורבי יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר. ולא מחזיר השטר עצמו הלכך האי שטר מאוחר פסול הוא משום דנפיק חורבה דפרע ליה זוזי ביני ביני בטבת:

והני מילי אפלגא. דשלא פרע לו אלא פלגא מחצית הממון כותבין שובר ומניחין השטר שלם ביד המלוה מאי טעמא כדאמרינן לעיל מפני שני דברים אמרו כותבין שובר אחד כדי כו':

אבל אכוליה. אי פרע ליה כל השטר לא כתיב שובר אלא מחזיר לו השטר עצמו:

ואתא לקמיה דר' חנינא בר פפי. לדינא:

אמר ליה. ר' אבא שהיה לוה:

הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר. ואם לא תחזיר לי שטר עצמו לא אתן הפרעון:

אמר ליה ר' חנינא בר פפי לר' אבא הא דמייתית ראיה מרב ושמואל כל כך היו חביבין עלינו דמאן יהיב לן מעפרייהו ומליין עיינין מינייהו מרוב חביבות. ברם הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כותבין ומצינו למיסמך עלייהו וזיל פרע ליה. דאי ס"ד אין כותבין שובר. אלא אם אינו מחזיר לו את השטר לא יפרע (אלא) אם כן אבד שטרו של זה שאינו יכול להחזירו לו. יאכל הלה. הלוה ממונו של מלוה וחדי:

מתקיף לה אביי. ואם כותבין שובר ואבד שוברו יוציא הלה את שטרו ויחזיר ויגבה ממנו לפי שנאבד שוברו ויאכל ממונו [של] לוה פעם שניה וחדי:

א"ל רבא אין. ודאי כותבין שובר שאם נאבד השטר שיפרע שאע"ג דאיכא למיחש דלא נאבד (ומעידין) אפ"ה כותבין משום דעבד לוה לאיש מלוה דבין כך ובין כך צריך לפרוע לו:

ומתרמי לי' זוזי ביני ביני. בתמוז וזבין ליה מיניה. כלומר פריק לארעיה מיניה. לענין הלואה קסבר אין כותבין שובר אלא צריך להחזיר לו השטר עצמו ושוב שהחזירו אין יכול להוציאו אבל בשטרי מקח וממכר אין נוהג שובר דלא מצי למימר ליה אי לא כתבת לי שובר לא פרקנא לארעאי דלוקח מה איכפת לו אם לא יפדנה:

והא האידנא. גבי שטר הלואה כתבינן מאוחרין וכתבינן תברא ולא חיישינן לדלמא מפיק לשטר והדר טריף:

אמר ליה. היינו בתר דתיקן ר' אבא הא תקנתא דאמר לספרא כי כתביתו שטרא מאוחר כתבי הכי וכו' דכיון דכתיב ביה דלא בזמנא איכתב אלא מאוחר הוה להכי לא מצי גבי ביה זימנא אחריתי דאמרינן שמא זמנו נכתב אחר הפרעון הלכך כותבין שובר דליכא למיחש מידי:

אי ידעיתו זימניה דההיא שטרא כתבו. בתברא שטר פלוני זמנו בכך וכך נפרע ואי לא ידעיתו זמן השטר כתבו לתברא בלא זמן סתם דכל אימת דמפיק הא שטרא בתר הכי והאי מפיק ליה לתברא מרע לשטרא דכיון דאין בו זמן י"ל אחר זמן של שטר זה פרע לך:

אמר ליה רב אשי לרב כהנא והא לא כתבינן הכי. מהכא שמעינן לכאורה דמאחרין לכתחלה זמנו של שטר. ומיהו קושטא דמילתא א"א, משום דמיחזי כשקרא, וכדאמרינן בסמוך (קעב, א) אמר להו רבא בר רב שילא להנהו דכתבי שטרא אקניאתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מחזי כשיקרא, אלא בשכתבוהו ואחרוהו הוא שאמרו דכשרין, דמשום דמיחזי כשקרא לא מיפסל שטרא, ואי נמי בשאחרו זמן כתיבתו וכתבו יום שנכתב בו, ואף על פי שהוא מאוחר ליום הקנין. אבל לכתוב בניסן זמן של תשרי הבא לכתחלה אסור, משום דמחזי כשיקרא. כנ"ל.

כתובו סתמא דכל אימת דנפיק מרע ליה לשטריה. ואם תאמר אכתי ליחוש דילמא מייתי' סהדי דאיכתיב תברא מקמי זמן כתיבת שטר, ובהא לא מרע ליה, דהא קדים זמן כתיבת שובר לזמן כתיבת השטר. י"ל דאפילו הכי כל דאיכתיב תברא סתם מידע ידעי ומשום חשש שטר מאוחר איכתיב כן, וכל דמפיק שטר באותו סך מרע ליה. כנ"ל.
עוד קשיא לי, ניחוש לתקנת לקוחות של שטר, דדילמא זבניה והשתא כתיב תברא סתם ומרע ליה ומפסיד ללקוחות, וכענין שאמרו בפרק קמא דמציעא (יט, ב) גבי מצא שובר בזמן שאין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואקשינן בזמן שהאשה מודה מיהת יחזיר לבעלה וליחוש דילמא זבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי וכו'. וי"ל דהתם שאני, דנפל איתרע וחיישינן. ועוד דלא אמרו שם אלא משום חשש מוקדם, אבל הכא הרי יכול למחול ולעשות שובר כל זמן שירצה, שאם אין אתה אומר כן ניחוש לכל שוברין. ועוד דהא אסיקנא התם דאיכא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, ונאמנת אפילו התם מיגו דאי בעיא מחלה.

זה שאמרנו שכותבין שובר לא סוף דבר במקצת כגון מי שפרע מקצת חוב אלא אף בכלו ר"ל שאם פרע כלו ואמר לו החזר לי שטרי ואמר לו אבד או שהוא תובעו את חובו והלה אומר לו הבא שטרך והלה משיב שאבד כופין אותו לפרוע כלו וכותב לו שובר שאם לא כן מה יעשה זה שאבד שטרו יאכל הלה את שלו בחנם ושמא תאמר ואם אבד שוברו של זה יאכל הלה את שלו מ"מ יזהר על שוברו שכבר נאמר עבד לוה לאיש מלוה ומ"מ כתבו הגאונים שיש ללוה להחרים על מי שכובש השטר וטוען שאבד ואם טען הלוה בבריא שהיא אצלו ושעכשו הצניעה בפניו משביעין אותו היסת:

שטרי חוב המוקדמין פסולין ר"ל שאם היה באייר וכתב לו הלואתו מניסן פסול שהרי בא לטרוף לקוחות שמניסן ועד אייר שלא כדין ולא סוף דבר שאינו טורף בו מזמן ראשון אלא אף מזמן שני אלא הרי היא כמלוה על פה שלא לגבות אלא מבני חרי אבל המאוחרים כשרים שהרי עכשו מוחל המלוה שעבודו ותבא עליו ברכה ואפילו לא כתבו בשטר לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כשר:

דברים אלו דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר ר"ל שלא נכתבו בזמנם אפילו מאוחרים פסולים מפני שיש בהם מקום מוכן לזיוף כיצד הרי שלקח ממנו קרקע בניסן וכתב לו מתשרי ונזדמנו לו מעות ביני ביני ופתחו בדברים עד שחזר ומכר לו אותו קרקע וכשיגיע תשרי הוא מוציא שטרו ואומר שמכרו לו פעם שניה ושמא תאמר אף בשטר מאוחר הואיל ופסקנו שכותבין שובר ואין צריך לכתוב בו לאו בזמניה כתבנוהו וכו' יש בה מקום לזיוף פעמים שהוא לוה ממנו בניסן וכותב לו שובר מהלואה שבניסן וכשיגיע תשרי מוציא שטרו ואומר שמלוה אחרת היא בזו כל שכותב שובר על הלואתו יש לו לחקור אחר זמן השטר אחר שנולד שם ריעות שאין זה מוצא שטרו וכל שלא נתברר לו הזמן יש לו לחוש על כך ולכתוב שוברו בלא זמן עד שאם יצא לו שטר שזמנו אחר השובר יהא השובר מפקיע את כחו ויזהר המלוה שלא להלוותו עוד וכל שלא עשה כן הפסיד על עצמו אבל מקח וממכר אין אדם מדקדק על השטר היכן הוא ונמצא מפסיד שלא בפשיעה יש מי שאומר שבמקח וממכר אם כתב בו לאו בזמניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו כשר שכשהוא מוציאו לאחר הזמן אדם מכיר בו שזה שמכר לו בנתים הוא הוא אותו המקח שנכתב זמנו בתשרי וכן מה שכתבנו למעלה שאף בהלואה כל שלא כתב דאקנה פסולים אם כתב בו אחרנוהו וכתבנוהו כשרים:

ודברים הצריכים בביאור שמועה זו על איזה צד אנו מחזיקים שטר זה במוקדם ואיזה עדות מספיק לנו על כך כבר ביארנוהו בסדר מועד במסכת ראש השנה:

לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא, דלא ברירא מילתא מגופיה דשטרא דמאוחר הוא, (כר') [דר'] יהודה לטעמיה דאמר אין כותבין שובר, אלא אי יהיב ליה שטריה פרע ליה ואי לא לא פרע ליה, הילכך לא נפיק מינה חורבא, דלגבי תרי זימני ואמטול הכי כשר, ור' יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר. הילכך אי אמרת שטר מאוחר שאין מתברר מתוכו שהוא מאוחר כשר נפיק מינה חורבא. דזימנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בניסן מיהו משוי ליה לזימניה בתשרי ויהיב ליה לשטרא נהליה בניסן, ומתרמו ליה זוזי בין ניסן לתשרי ופרע ליה, ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה מלוה אירכס לי וכתב ליה תברא, וכי מטי זימניה דשטרא דהיינו תשרי מפיק ליה וא"ל הני זוזי השתא הוא דיזפת מינאי. וכי חזו בי דינא דקדים זמניה דתברא לזימניה דשטרא לא ידעי דמאוחר הוא ומגבו ביה בשטרא שלא כדין.

והא דקתני שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי רבי יהודה ורבי יוסי פוסל, לאו אהאי שטר שזמנו בשבת דאיירי ביה ברישא קאי, אלא אשטר מאוחר דקאמרי בסוף מילתיה דרבי יהודה קאי, דשמעיה לר' יהודה דקאמר שטר מאוחר הוא וכשר, אלמא קסבר שטר מאוחר דעלמא כשר, ועלה קאמר ר' יוסי פוסל, כלומר פוסל בשטר מאוחר. אמר ליה ר' יהודה והלא מעשה בא לפניך בצפורי בשטר מאוחר והכשרתה, אמר לו כשהכשרתי בזו הכשרתי, שמתברר מתוכו שהוא מאוחר אבל במאוחר דעלמא לא. וקי"ל כר' יהודה. ואע"ג דאסיקנא דרבי יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר, בהא לית הלכתא כר' יוסי, דהא תקינו ליה רבנן בתראי מילתא דתברא כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא, כדאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימניה דשטרא כתובו ליה בתברא ואי לא כתובו זמניה דתברא סתמא דכל אימת דנפיק לידעיה. ורבנן תקוני תקון, דעביד עביד, ודלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה כדבענן למימר קמן:

קד. אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר הני מילי אפלגא אבל אכולא לא כתבינן. ולא היא אפי' אכולה נמי כתבינן שובר. כי הא דרב יצחק בר יוסי הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דר' חנינא בר פפי א"ל הב לי זוזאי א"ל הב לי שטראי א"ל שטרך אירכס לי אכתוב לך תברא א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרויהו אין כותבין שובר. אלא אי יהיב ליה שטרא פרע ליה זוזי ואי לא לא מיחייב למפרעיה. א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עיינין הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר וכן כי אתא רבין א"ר אלעא כותבין שובר. ואסיקנא ומסתברא כותבין שובר דאי ס"ד אין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי. אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה. וסלקא שמעתא בהכי. ושמע מינה דכותבין שובר, חדא דסתמא דגמרא קא מסיק ביה מעיקרא דאפילו אכולה נמי כתבינן, ומייתי ליה ראיה מדרב יצחק בר יוסף. ועוד דהויא ליה הא מילתא מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן, וקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא ריש לקיש ור' אלעא קיימי כר' יוחנן, והוו להו רב ושמואל יחידים לגביהו, ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהא סתמא דגמרא קא מסיק בה לבסוף ומסתברא דכותבין שובר, ואתקפתיה דאביי ולא כלום היא, דהא רבא פליג עליה וקימא לן אביי ורבא הלכה כרבא, וכ"ש הכא דאביי גופיה הדר ביה דהא שתיק ליה לרבא ומדשתיק אודויי אודי ליה:

קה. תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. היכי דאמי שטרי חוב המוקדמין, כגון שלוה בתשרי וכתבו בה השטר בתשרי וקבעו את זמנו של שטר בניסן דמקמי תשרי והוא הדין היכא דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ולא מטא שטרא לידיה עד תשרי, דאידי ואידי איתי למטרף לקוחות דמניסן ועד תשרי שלא כדין. מיהו כי קתני מוקדמין דומיא דמאוחרין קתני, דקבעי ליה לזימניה דשטרא ביומא דלא אכתיב ביה שטרא. מיהו גבי מוקדמין מידי דכתבי ליה בתשרי וקבעי זמניה בתשרי דבתר ניסן, ולא משכחת אנפא בשטר שזמנו בשבת או בי' בתשרי דאיכא למימר שטר מאוחר הוא וכשר אלא בכה"ג. ושמעתיה דרב המנונא נמי הכא הכי דיקא, דאמר רב המנונא לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מאי טעמא זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי. כלומר דכתיב ליה שטרא דזימניה בתשרי, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני וזאבין לה מיניה וכי מטי תשרי הדר מפיק ליה לההוא שטרא קמא דזימניה בתשרי, ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זימניה דשטר חוב, כלומר כי מטי תשרי ההוא זימנא דכתבו ביה בשטר חוב, מפיק ליה לשטר חוב ואמר ליה הני זוזי השתא הוא דיזפתינהו מנאי. דהא זמניה דשטר חוב בתר זימניה דתברא הוא ואין כותבין שובר לעתיד אלא לשעבר. ואפרקינן קסבר אין כותבין שובר.

א"ל רב יימר לרב כהנא ואמרי לה רב ירמיה מדפתי לרב כהנא והאידנא דלא עבדינן הכי, דהא קי"ל כותבין שובר וקא מכשירינן שטרי מאוחר. א"ל היינו טעמא דמכשרינן בתר דאמר להו ר' אבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנא דכתבנוהי לאו בזמניה כתבונוהי אלא אוחרנוהי וכתבונוהי.

א"ל רב אשי לרב כהנא והא האידנא לא עבדינן הכי. כלומר דלא כתבינן בשטרי מאוחר דמאוחרין נינהו, ואפילו הכי קא מכשרינן להו. אמר ליה בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטר חוב כתובו זימניה דשטרא בתברא, ואי לא כתבוהו לתברא אשטרא סתמא, ולא תכתבו ביה זימנא דשטר חוב כלל, דכל אימת דנפיק שטרא לידעיה תברא. דאי נמי נפיק שטר חוב דזימניה בתר זימניה דתברא תלינן ליה במאוחר ואמרינן (דהכין) [דהאי] שטר חוב מקמי זמניה דהאי תברא איכתיב ואימסיר ואחורי הוא דאחרוה לזימניה. ואי אכתיב האי תברא אהאי שט"ח אכתיב, ולהכי כתבוה לתברא סתמא, דכל היכא דאיכא ספיקא בין שטרא לתברא תלינן ריעותא בשטרא, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, כדאמרינן לקמן (בבא בתרא קעג,א) גבי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין, ומלוה הוא דמיבעי ליה לאזדהורי בנפשיה דלא להדר ולוזפיה בתר זימניה דתברא, ואי נמי הדר מוזיף ליה לכתוב ביה בשטר חוב שטרא דנא לאו אחורי אוחרנוהי אלא בזימניה כתבנוהי, דכי כתיב ביה הכי תו לא תלינן ליה במאוחר כי היכי דלודעיה הך תברא.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא כו'. דף שנ"ח ע"א עד והכא שטר שיש בו קנין קאמר סוף דף שנ"ח . הרשב"א ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
ווה לשון הראב"ד ז"ל: אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו פירוש מאחר שיש בו קנין מיום הקנין הוא טורף ואי לא כתובו יומא (דקניתו) דקיימיתו ביה דלא תימרו ברור לן דמקמי יום פלוני ונכתוב ביה ההוא יומא אפילו הכי לא משום דמיחזי כשקרא. אבל בשטרי דלאו אקנייתא אפילו ידעי ההוא יומא דיזיף ביה אין כותבים אלא מאותו יום שעומדים בו לפי שאינו טורף אלא משעה שנכתב השטר ואם כותבים אותו עכשיו ויכתבו בו זמן ההלואה הרי הוא מוקדם. עד כאן.

גמ' והאידנא דלא קעבדינן הכי דכתבינן שטרי מאוחרי וכתבי תברא בתר כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

תוס' בד"ה בתר דא"ל כו' שמא היו שוכרין לכתוב כו' עכ"ל כ"ה בתוספות ישנים ונ"ל דכצ"ל וטעות נפל בתוס' שלפנינו שוכחין במקום שוכרין ור"ל שהיו שוכרין להוסיף לסופרים שכירות לכתוב כל זה שטרא דין לא בזימניה כו' ע"כ כתבו זה ר"ל סתמא כדרב ספרא וק"ל:

גמ' אין כותבין שובר אבד שטרו כו' אי אדכרתן השתא הוא כו' תברא א"ל בתר עבדינן הכי א"ל בתר וא"ל הוי זימנא כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה לא נחלקו כו' אם לאו הס"ד:

בד"ה ונפיק מינה כו' וכל זה דכתב בשטר כו' כצ"ל:

ד"ה ור' יהודה כו' צ"ל דר' יהודה דמכשיר כו' בזמנו לעולם אינו כו' כצ"ל בד"ה ור' יוסי דפוסל כו' כצ"ל והד"א:

ד"ה מסתברא כותבן כו' צ"ל ומסתברא דכותבין כו':

בד"ה תנן האם כו' שביעית הס"ד:

בד"ה אדכרתון כו' שאפילו כתב את השטר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בתר דאמר ליה האי שטרא כו' כצ"ל ונ"ב פי' שטרא דנן כו':

ר"ש ד"ה המוקדמין. רב אסי מוקי לה בשטרי הקנאה. כצ"ל:

ולא היא אפי' אכוליה כו'. נ״ב עמו"ק ח"מ (סנ"ד):

שם אין עבד כו'. נ״ב הוה מצי למימר. לא דמי. אי אמרת אין כותבין שובר ודאי יאכל הלה בהתר וחדי. אבל אי אמרת כותבין משו״ה לא נימא יאכל הלה וחדי דא״כ גזלן הוא ולא נחשדו עם ישראל על כך. אע״ג דאמרינן לעיל (קסה א) רובן בגזל היינו אבק גזל ולא דוקא רוב ממש אלא רוב הנכשלים נכשלים בעון גזל. מ״מ מעוטא הוא ולמעוטא דרשעים לא חיישינן. אלא דעדיפא משני ליה דאפי' באתרא דשכיחי רמאי טובא (כפומבדיתא ונהרדעא [צ״ל ונהר פקודאה] ונרש [חולין קכז א] אתרא דהני רבנן) אפ״ה לית לן למיחש לתקנתא דלוה במקום הפסד מלוה. ותו דזמנין דבהתר נמי אכיל הלה וחדי כי אמרת כותבין שלא יחושו עוד לשטר פרוע כלל לא הלוה ולא המלוה כי יסמכו על השובר ויבואו לשהות שטר פרוע ולאחר זמן ישכח דבר הפרעון וכתיבת השובר. ויאבד מן הלוה. והמלוה ימצא שטרו ויחשוב שעדיין לא נפרע וזה דבר מצוי גם בכשרים וכמש״ל [דף קע] בעובדא דר' אבא. או ימצאוהו יורשיו וישבעו שבועת יורשים ויגבו בו כדין בלא יודעים: