בבא בתרא קעב ע"א

דף קעב - א

והא האידנא דלא קעבדינן הכי! והרי עכשיו שאין אנו עושים כך, אלא אנו כותבים שטר מאוחר סתם, בלא לציין שהוא מאוחר, וגם כותבים את תאריך פרעון החוב בשובר בלא שאנו מציינים את תאריך ההלואה של השטר, כיצד אנו מכשירים אותם? והרי יש חשש לרמאות!

אמר ליה: רבנן תקוני תקיני, חכמים תקנו לכתוב שובר כמו שאמר רב ספרא בלא תאריך, מאן דעביד - עביד, מי שעושה כדבריו - עושה כראוי, מאן דלא עביד - איהו הוא דאפסיד אנפשיה. לוה שלא עושה כן, אלא מסכים לקבל שובר המופיע בו תאריך פרעון בלא שמופיע בו תאריך של שטר ההלואה - הוא זה שגורם הפסד לעצמו.

ומביאה עתה הגמרא עוד בענין כתיבה של שטר שלא בזמנו: אמר להו רבא בר רב שילא להנהו כתבי שטרא אקניאתא, לאותם שכותבים שטרי הקנאה:

כי כתביתו שטרי אקניאתא, כאשר אתם כותבים שטר ראיה על קנין קרקע, שנעשה בפניכם, והיה מעשה הקניה שלא בשטר, אלא בכסף או בחזקה או קנין סודר - כתבו ב"זמן" השטר את התאריך שבו נעשה הקנין, ואף שתאריך מעשה הקנין הוא קודם לזמן כתיבת השטר.

ומדובר בשטר מתנה, שאינו נותן לו את הקרקע עם אחריות, ואין חשש שמא יבוא מקבל הקרקע להוציא את הקרקע עם שטר זה, שלא כדין, מלקוחות שקנו את הקרקע הזאת קודם לזמן כתיבת השטר.

או שמדובר אפילו בשטר מכירה עם אחריות, ובכל זאת אין חשש מכתיבת זמן השטר כתאריך של הקניה, למרות שתאריך הקניה קודם לכתיבת השטר, כי אין לחוש שמא הקונה יוציא עם השטר הזה את הקרקע שלא כדין, מלקוחות אחרים שקנו אותה מהמוכר בפרק הזמן שבין הקנאת הקרקע אליו לבין כתיבת השטר, כי אכן זכאי הוא להוציא מהם את הקרקע, גם אם לקחו אותה מהמוכר לפני כתיבת השטר שלו, כיון שהוא קנה את הקרקע לפניהם, אף שהם קדמו וקנו לפני זמן כתיבת השטר. היות שהעדים מפרסמים את המכירה גם אם נעשית בלא שטר [כמבואר לעיל בחזקת הבתים מא, ב]. ואין חשש שיוציא מהלקוחות האחרים בשטר הזה שלא כדין ^[1]

וזהו שאמר רבא בר שילת לכותבי השטרות: אי ידעיתו יומא דקניתו ביה, אם אתם יודעים את היום שבו נעשה הקנין - כתבו בשטר את תאריך הקנין, אף שזמן הקנין הוא קודם ליום כתיבת השטר, כיון שיש לחשוש שמא אחרי הקנין נתנה לאחר שלא כדין.

ואי לא, אם אינכם יודעים את התאריך שבו נעשה הקנין, כגון שעכשיו בעת כתיבת השטר, הם עומדים בחודש כסלו, ואינם זכורים באיזה יום בחודש תשרי נעשה הקנין, אל לכם לכתוב בשטר "אחד במרחשון" [שודאי הקנין כבר היה קיים באותו יום], אלא כתבו יומא דקיימיתו ביה, כתבו את היום שאתם עומדים בו בשעת כתיבת השטר, כי היכי דלא מתחזי כשקרא, כדי שלא יראה הדבר כשקר, כי אחד במרחשון אינו לא יום הקנין ולא יום הכתיבה, אלא יכתבו את היום שעומדים בו עתה. ^[2]

וכל זה נאמר דווקא בשטרי הקנאה. אבל בשטרי הלואה, אם קדמה ההלואה לכתיבת השטר, אין כותבים אלא את תאריך כתיבת השטר, כי בהלואה, נכסי הלוה משתעבדים לחוב רק משעת כתיבת השטר, כיון שהדרך ללוות בצינעא ואין הדבר מתפרסם אלא עם כתיבת השטר, וכל זמן שלא מתפרסם הדבר, הנכסים לא משתעבדים, כי הלקוחות לא יודעים להזהר ולחשוש. ולכן, רק בשעת כתיבת השטר, שמתפרסם הדבר, רק מאז משתעבדים הנכסים. ואם יכתוב בשטר את תאריך ההלואה שקדם ליום כתיבת השטר, אם כן יוכל לגבות בשטר מלקוחות שקדמו ליום כתיבת השטר שלא כדין.

אמר להו רב לספריה לסופריו, וכן אמר להו רב הונא לספריה לסופריו:

כי קיימיתו, כאשר אתם נמצאים בשעת כתיבת השטר בשילי, במקום הנקרא שילי, כתבו בתוך שטר המכירה, המתנה או ההלואה שאתם נמצאים בשילי, ^[3] כגון נוסח זה: "בשילי כתבנו את מה שראינו במקום פלוני". ואף על גב דמסירן לכו מילי ואף על פי שנמסרו לכם הדברים בהיני הסמוכה לה.

כי קיימיתו כאשר אתם נמצאים בהיני במקום הנקרא היני, כתבו בשטר שהוא נכתב בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי ואף על פי שנמסרו לכם הדברים בשילי הסמוכה לה. ^[4]

אמר רבא: האי מאן, זה המלוה, דנקיט שטרא, המחזיק בידו שטר הלוואה בר מאה זוזי, ואמר לסופרים: שויה ניהלי תרי בני חמשין חמשין, כתבו לי שני שטרות של חמישים זוז כל אחד, כדי שאם יפרע לי הלוה חמישים זו אקרע שטר אחד של חמישים זוז ולא אצטרך לכתוב שובר - לא משוינן להו, אין אנו עושים לו שני שטרות כאלו, כי לא משנים את שטרו של המלוה שלא מדעת הלוה.

ומבאר רבא: מאי טעמא, מדוע אין אנו עושים כן? כי עבדו רבנן מילתא, תיקנו חכמים שלא ישנו את שטרו של המלוה, כיון דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, בתקנה זו! ^[5] ניחא ליה למלוה ^[6] שלא יפרטו את השטר לשני שטרות קטנים - כדי שאם ירצה הלוה לפרוע רק את מחצית החוב, שיכוף לפורעו, המלוה יכוף את הלוה לפרוע לו את השאר, כיון שהלוה חושש שמא יאבד את השובר, וא המלוה יתבע ממנו בשטר את כל החוב, ויצטרך לפרוע שוב גם את החלק שכבר פרע.

וניחא ללוה שלא יפרטו את השטר לשני שטרות קטנים - כי היכי דניפגם שטריה, כדי שאם יפרע הלוה את מחצית החוב, יחשב השטר שביד המלוה פגום, ואחרי שהשטר פגום המלוה אינו יכול לגבות בשטר בלא שבועה [כמבואר בכתובות פז א]. ^[7]

ואמר רבא, שההלכה כן גם באופן הפוך: האי מאן אותו מלוה דנקיט תרי שטרי שמחזיק בידו שני שטרות בני חמשין חמשין זוז, ואמר לסופרים: שוינהו ניהלי חד בר מאה, כתבו לי שטר הלואה אחד על סך כל המאה זוז - לא משוינן ליה, לא משנים את שטרותיו של המלוה שלא מדעת הלוה.

כי בזה שתיקנו חכמים שלא משנים את השטרות בלא דעת המלוה והלוה, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה.

ניחא ליה למלוה שלא יכתבו את שתי החובות בשטר אחד - כי היכי דלא ניפגום שטריה, כדי שאם ישלם הלוה רק חמישים זוז, יהיה לו שטר נפרד על יתרת החוב, ולא יפגם השטר בתשלום, ויוכל לגבות בשטר בלא שבועה.

וניחא ליה ללוה שלא יכתבו את שתי החובות בשטר אחד - כדי שאם יפרע הלוה רק את מחצית החוב, שלא יכוף לפורעו, שהלוה יקבל חזרה את אחד משטרי החוב ויקרענו ושטר אחד ישאר ביד המלוה, ולא יצטרך לקבל שובר עבור התשלום ששילם ולחשוש שמא יאבד את השובר ויגבה ממנו המלוה גם את חלק החוב שכבר שילם. ^[8]

אמר רב אשי: האי מאן אותו מלוה דנקיט שטרא שמחזיק בידו שטר הלוואה בר מאה זוזי, ואמר לסופרים: שוונהי ניהלי חד בר חמשין, כתבו לי במקום השטר שבידי, שטר על סך חמישים זוז, וקרעו שטר זה שבידי, כיון שכבר פרע לי הלוה חמישים זוז מההלואה - לא משוינא ליה לא כותבים לו הסופרים, שטר לא לפי התאריך של השטר הקודם וכל שכן לא לפי התאריך שנמצאים בו.

מאי טעמא? כי אמרינן, אנו חוששים: שמא האי זה השטר שבידו מיפרע פרעיה פרוע הוא, ואמר ליה הלוה למלוה בשעת הפירעון: הב לי שטראי החזר לי את שטר החוב שלי, ואמר ליה המלוה: אירכס לי, אבד לי השטר. וכתיב ליה תברא וכתב לו המלוה שובר על פרעון החוב.

ואם יכתבו לו הסופרים שטר חדש על סך חמישים זוז, יקח המלוה שטר זה ללוה ומפיק ליה האי ויוציא לו שטר זה ואמר ליה ללוה: האי שטר חוב אחרינא הוא, והראיה שהוא על חוב אחר, שהרי בשובר כתוב ששילם על סך מאה זוז, ובשטר זה החוב הוא רק חמישים זוז, ובפרט אם יכתבו לו בשטר את תאריך הכתיבה שהוא לאחר תאריך הפירעון, יוכל המלוה לטעון שלאחר הפירעון לקח ממנו הלוה הלואה נוספת על סך חמישים זוז.

מתניתין:

שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן בירושה מרחץ ובית הבד שסוחטים בו זיתים לשמן.

אם אביהם עשאן את המרחץ ובית הבד לשכר כדי להשכירם לאחרים - השכר לאמצע, ויכול העני לכוף את העשיר שישכירו אותם לאחרים ויחלקו את השכר ביניהם.

אבל אם אביהם עשאן את המרחץ ובית הבד לעצמו לשימוש בני ביתו בלבד ^[9] - הרי העשיר אומר לעני: קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד, ואין אתה רשאי להשכיר אותם אלא להשתמש בהם כדרך שאבינו היה משתמש בהם, ונמצא העני מפסיד בעניו, שאין הוא יכול לכוף את אחיו להשכירם לאחרים. ^[10] ואף על פי שההלכה היא שבדבר שאין בו דין חלוקה יכול אחד השותפים לומר לחברו: מכור לי חלקך או אני אמכור לך חלקי, שונה הדבר כאן שאין העני יכול לומר: מכור לי חלקך, לפי שאין לו במה לקנות ^[11] שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון ^[12] שלשניהם אותו שם - אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ^[13] שכל אחד מהם יכול לטעון: שטר זה היה בידי, שאני הלוויתיך עליו, ולאחר שפרעת לי החזרתיו לידך. ^[14]

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, שכל אחד מהם יכול לטעון: יוסף בן שמעון האחר הוא שלוה ממך ולא אני. ורק אם יש עדים בדבר שמעידים שזה לוה ממנו יכול לתבוע ממנו את החוב. אבל אי אפשר להביא ראיה מהשטר שלוה ממנו. ^[15]

נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - מי שלוה כסף משני יוסף בן שמעון ונתן להם שטרות, ונמצא בידי הלוה שובר שהיה כתוב בו, שהשטר של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן פרועין, ואינם יכולים לגבות ממנו, כיון שיש לו שובר שפרע ליוסף בן שמעון את החוב. ^[16]

כיצד יעשו שני יוסף בן שמעון שטר הלואה או מכירה שלא יחליפו ביניהם?

ישלשו, יכתבו בשטר שלושה דורות, כגון יוסף בן שמעון בן יעקב, כדי שיהא היכר בשטר למי נכתב, ואם היו משולשין ששמות שלושת הדורות שווים - יכתבו סימן, כגון יוסף בן שמעון הארוך, או יוסף בן שמעון השחור, ואם היו מסומנין שהיו שווים בסימניהם - אם אחד מהם היה כהן יכתבו בשטר שהוא כהן.

גמרא:

ההוא שטרא דנפק לבי דינא היה שטר חוב שיצא לפני בית הדין דרב הונא, דהוה כתיב ביה שהיה כתוב בו כך: אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך, והשטר היה מוחזק בידי אדם שטען: פלוני בן פלוני הכתוב בשטר זה כתבו וחתמו ומסרו לי, לפי שהלוותי לו הסך הכתוב בשטר, והטעם שלא כתב את שמי כיון שמסרו לי, ולכן כתב רק "ממך" כלומר שלווה מן המוחזק בשטר.

והא האידנא. דעבדינן שטר מאוחר וכתבי תברא ולא כתבי בסתמא אלא כתבי בהו זמן ולא חיישינן:

אמר ליה רבנן תקוני תקיני. כנגד הרמאי ולכתוב שובר בסתם מאן דעבד הכי עביד. אין יכול המלוה לחזור ולגבות ממנו כלום ומאן דלא עביד הכי שוברו בסתם אם המלוה רמאי הוא יכול לחזור ולגבות דאיהו דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למכתב שוברו בסתם כדתקינו רבנן:

כי קיימיתו בשילי. שם מקום ואתם רוצים לכתוב באיזה מקום נכתב השטר כתבו שנכתב בשילי:

ואע"ג דמסירן לכו מילי בהיני. כלומר אע"ג דבהיני היתה ההלואה ושם מסרו לכם המעשה שתהיו עדים בדבר ואם לא הספקתם לכתוב שם השטר כתבו שנכתב בשילי ולא בהיני דלא מיחזו כשיקרא וכן כי קיימיתו בהיני כו':

שטרי אקנייתא. שום משטר שיש בו קנין:

ואי לא. דלא בעיתו למכתב מיומא דקיימיתו ותרצו לכוון באומדן דעתא את הקנין ולא ידעיתו בברור אימת הוה ותכתבו בתר אומר מיחזו כשקרא:

ניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה. דלא ליהוי אלא חד שטרא ניחא ליה ללוה דליפגום שטרא דמלוה דכיון דלית ליה אלא חד שטר ופרע ממנו חציו נמצא השטר פגום דאין יכול המלוה ליפרע ממנו עוד אלא בשבועה כדתנן הפוגם את שטרו לא נפרע אלא בשבועה:

וניחא ליה למלוה. שיהא לו שטר אחד גדול שאם פרע לו הלוה חציו וזה כותב לו שובר על חציו וכיון דיש ביד המלוה עדיין שטרו שלם יכוף הלוה את עצמו וימהר לפרוע לו הכל שמתירא שמא יאבד שוברו ויוציא הלה את שטרו ויאמר שלא פרע לו עדיין כלום:

ניחא ליה למלוה דלא ליפגום שטריה. שאם פרע האחד השני לא יפרע ממנו כלום ולא יפגום וגובה ממנו בלא שבועה:

וניחא ליה ללוה. הואיל שאין החוב שלו כולו בשטר אחד אם פרע לו האחד מחזיר לו אותו שנפרע כולו ואין בידו אלא שטר אחר שלא נפרע ממנו כלום ואין יכול לכופו ולהפחידו שיתבע ממנו יותר ממה שחייב לו שהרי החזיר לו השטר הפרוע ולא נשאר בידו אלא אותו שעדיין לא פרע ממנו כלום:

ואמר שויה ניהליה חד בר חמשין. שמוחל החצי:

לא משוינן. מאי טעמא דאמר האי לוה פרעיה כוליה ואמר ליה הב לי שטרי שפרעתיך ואמר אירכס כו' ואמר ליה הא אחרינא הוא ויערים כדי שלא יכירוהו:

פיס' עשאן אביהן האי מרחץ ובית הבד לשכר. כדי להשכירן ליטול מהן שכר רחיצה ושכר דריכה יכול העני לכופו לעשיר שישכיר אותם ויחלקו השכר לאמצע:

עשאן אביהן לעצמו. ולא להשכירן לאחרים יכול העשיר לכופו לעני שלא להשכירן אלא אומר לו לעני קח לך. כלומר כדרך שאבינו היה עושה לעצמו ולא היה משכיר:

אני פלוני בן פלוני לויתי ממך סתם. ולא היה כתוב שמו של מלוה:

ישלשו. יכתוב כל אחד שמו ושם אביו ושם זקנו שמא שמות זקנים אינם שוין ובכן יחקר הדבר:

ואם היו משולשין יכתוב לו סימן המשפחה. ואם היה סימנם שוה יכתוב כהן אם אחד מהן כהן יכתוב פלוני כהן. ואם יש באחד מהן סימן אחד או ארוך או גוץ או שחור יכתוב אותו סימן. קתני מיהת מתני' ולא אחר יכול להוציא שטר חוב על אחד מהן הא אחד מהן על אחרים יכול להוציא ואמאי ליחוש לנפילה. ולימא ליה לוה לא ממך לויתי אלא מחבירך ונפל ממנו ומצאת אותו וכן נמי נימא לאידך אלא ש"מ מדהן על אחרים יכולין להוציא ולא מצי ליה למימר מחבירך נפל ש"מ דלנפילה לא חיישינן:

כי קימיתו בשילו כתובו בשילו דלא ליתחזי כשקר' . ואע"ג דאמרי בעלמא למיחזי כשקרא לא חיישינן כדאי' במסכת גיטין (כו,ב), הכא שאני, דאי לא כתבי דוכת' דקיימי ביה שקרא הוא, ואין כל השקרי' דומין זה לזה.

והא דאמרי' כי כתביתו שטר אקניאתא כתובו יומא דקניתו ביה. מוסכם וידוע הוא בדברי הגאונים, ור' ספרד ז"ל שבכל שטר שיש בו קנין אם כותבין יום הקנין אין חוששין בכך להקדמ' שמשע' קנין יצא הקול ונשתעבדו הנכסים ודמיא הא מילת' לההיא דמציעא (ט"ז ב') בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה אלא שנכתב ביומו, וכי תנן (גיטין יז,א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, בגיטי נשים ובשטרי אין בו בית מיחוש, וכך פי' שטרי אקניאתא בכל מקום שטר שיש בו קנין בין של מלוה בין של מקח וממכר ומתנות ולא שטרי מתנה בלא אחריות.
ושמע מינה דקנין בלא שטר טורף מן המשועבדין ומכאן סמכו המחברים לומר עד שאינו יכול לומר פרעתי בשטר.
והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקני ביה דאי כתבי דוכת' דקיימי ביה ביומא דכתיב מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי ואע"ג דמסירן לכו מילי בהיני בכותבין יום הכתיבה אמרו, כן נראה לי.

תרי בר חמשין חמשין לא משוינן ליה. פי' אם בא האחר לפנינו ולא רצה אין כותבין על כרחו שיש לו טענה כדמפ' ואזיל וה"ה אם אינו לפנינו שאין כותבין ומודיעין אותו אע"פ שבודאי לא נפרט וא"צ נו' אם יש לחוש לפרעון דהתם איכא טענה מעלייתא משום תברא כדלקמן וכן אפ' בידוע שלא נפרע אם אין מודיעין אותו ללוה יש לחוש לחורבא משום שוב' , ואלו לא הוצרך רבא לטעם שפי' בגמ'.
ודאמר רב אשי האי מפרע פרעי' משמע מינה דאי לא פרטיה משוינן ליה, ומיהו צריך להודיעו ללוה דאי לא נפיק מינה האי חורבא עצמה לכשיפרענו. ובפר"ח ז"ל מוחלפת השטה, שכך כתב - אמר רבא מאן דנקיט שטרי בק' זוזי ואמר לבי דינא שויו' נהלי תרי בר חמשין חמשין זוזי או נקיט תרי שטרי בנ' זוזי ואמר שוילון לי בר' זוזי ק' לא משוינן ליה לא זה ולא זה מ"ט דילמא פרטיה וכו' לפיכך אין כותבין דחיישינן לרמאי, והיינו טעמא דהני כולהו.

הא דאמרינן: כתובו היני ואף על גב דמסרו לכו מילי בשילי. דוקא בשכותב מקום הכתיבה ולא מקום שנמסרו להם מילי, וכותבין כן אמר לנו פלוני וכתבנו בהיטני, אבל אם כותבין מקום שנמסרו מילי שם כותבין אמר לנו פלוני או קנינו מפלוני בשילי וכתבנו וחתמנו ונתננו לפלוני. וכן מה שאמרו בשטרי אקנייאתא, לעולם כשכותבין יום שקנו בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו וחתמנו ונתננו לפלוני, וכשכותבין יום שעומדין בו סומכין הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ונתננו לפלוני, ואי לא מיחזי כשקרא.

כתובו יומא דקיימיתו ביה. פירש ר"ח ז"ל: וכתובו אחרנוהו וכתבנוהו. ונראה שכן עיקר, משום שובר, דלעתים אינן כותבין שובר סתם וכדאמר להו רב [ספרא] ור' אבא לספריה.

כי כתביתו שטרי אקנייתא. פירש ר"ש ז"ל שטרי הקנאת קרקע, כלומר, שטרי מתנה, דלית בהו אחריות, ולפי' אין לחוש אם כתבו יום שקנו בו, אבל בשטרי הלואה ובשטרי מקח שיש בהן אחריות, לא, משום דאתי למיטרף לקוחות מזמן השטר שלא כדין, דאין קול יוצא עד שעת כתיבה. וזו היא ששנינו בגיטין (יז, א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ולא נחלקו שם חכמים אלא בגיטי נשים דוקא, אבל בשאר שטרות מודו. ואינו מחוור, דכל קנין בשעתו יש לו קול, ומשעת קנין שעבד נפשיה. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא בשמעתא דמצא שטרי חוב (יג, א) וכן פירש כאן ר"ח ז"ל ועיקר. והכא שטר שיש בו קנין קאמר, ואי לא, מחזי כשקרא, ולמיחזי כשיקרא חיישינן. ומיהו יש מקומות דלא חיישינן, וכבר כתבתיה בפרק האשה שנתאלמנה גבי שלשה שישבו לקיים את השטר (כתובות, כא, ב) בסייעתא דשמיא.

מתני': עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וכו'. פירוש, דוקא קאמר קח לך, ואם אין לו הרי העשיר אוכל וחדי. ועל דבר זה שנאוה כ[א]ן, שהיא דומה בזה למה ששנינו (לעיל בבא בתרא קע, ב) נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים, ולומר דאין כותבין שובר ויאכל הלה וחדי, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בהלכות. ומכאן שאין רשאי העני לומר לעשיר לחלוק עמו בימים והוא שישכיר ביומו לאחרים, כמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל. ובהדיא שנו בתוספתא כאן (פי"א ה"ו): האחים שהניח להם אביהם מרחץ א' עני וא' עשיר לא יאמר עני לעשיר הריני לוקח כנגדך מן השוק ומרחץ אלא אמר לו אם יש לך בוא והרחץ והוצאה מן האמצע. עד כאן.

שטר שיש בו קנין מכיון שקנו מיד הלוה או המוכר נשתעבד וכל שאחרו כתיבת השטר אחר הקנין אם הם זוכרים יום שקנו ממנו כותבים מאותו היום ואע"פ שנתאחרה כתיבתם וכן אע"פ שאין כותבין שנתאחרה כתיבתם עד יום פלני ואם אינם זכורים יום הקנין כותבין מיום כתיבתם ואם זוכרים שבחדש שעבר היה אלא שאין זוכרין... כותבין מיהא חדש פלני ומ"מ אין כותבים יום פרטי אא"כ זוכרים בבריא אע"פ שזוכרים שמקודם לא היה משום דמיחזי כשקרא וכן כתבו גדולי המפרשים ואין בזו חלוק בין שטר לשטר אלא בין מתנה בין מכר בין הלואה אע"פ שבמכר והלואה יש בהם אחריות שמאחר שסתם קנין לכתיבה עומד ונשתעבד לו מאותו היום הרי הוא כמי שנכתב מאותה שעה וקצת חכמי הצרפתים כתבוה דוקא בשטר שאין בו אחריות כגון מתנה או מכר והלואה שנתפרש ענינם שלא באחריות אבל כל שיש בו אחריות לא והם הולכים אחר שטתם שבמקום אחר שפרשו בסתם קנין לכתיבה עומד שאין צריך להמלך בו הא מ"מ אם חזר בו אין יכולין לכתוב ומאחר שכן אין זה נדון כאלו נכתב ולדבריו שטרי אקנייתא לאו דוקא אלא הוא הדין בהקנאת חזקה או הקנאת שטר והדברים ברורים כדעת ראשון וכן מעשים בכל יום:

מי שנמסרה להם עדות במקום אחד בין בקנין בין שלא בקנין וכתבו השטר במקום אחר כשבאים לכתוב בזמן לפי המנין שהם מונין בו במקום פלני כותבין המקום ששם כותבין את השטר אע"פ שנמסר להם העדות במקום אחר ואין כאן מיחזי כשיקרא שהרי אין כותבין שבכאן נמסרה להם העדות אלא שהמנין כמנין שרגילים למנות כאן היכן שנמסר העדות והיכן שלא נמסר:

למדת לפי דרכך שאין אנו צריכים לידע מקום שנמסר להם העדות ואם לא כתבו מקום העדות לא הפסידו שלא נאמר כן אלא לעצה טובה שלא יבאו אחרים ויעידו עמנו הייתם אע"פ שאין הזמה אצלם בכך כמו שהתבאר בסנהדרין פרק בורר וכן כל שטר שאין בו שום מקום בעולם שהרי המוציא שטר על חברו וכתוב בו בבבל מגבהו ממעות בבל לא היה בשטר שום מקום מגבהו במקום שהוא מוציאו שם כמו שיתבאר במקומו וכן הדין בשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר כמו שכתבנו למעלה בענין שובר ואע"פ שכל שלא נודע המקום או הזמן אין העדות בא לידי הזמה אין מדקדקין בדברים אלו בדיני ממונות שאינם בדרישה וחקירה משום נעילת דלת כמו שיתבאר במקומו והיא הסבה להיות שטרי חוב המאוחרים כשרים אע"פ שפקעה הזמתם:

ולמדת שזה שאמרו כי קיימיתו בשילי וכו' פירושו בין בשטרי אקניאתא בין בשטרי דלאו אקניאתא ומ"מ יש מפרשים אותה דוקא בשטרי דלאו אקנייתא שנמצא השעבוד משעת הכתיבה אבל בשטרי אקנייתא הואיל והזמן נכתב מיום הקנין אף המקום נכתב אותו שקנו בו ואין הדברים נראין:

מי שיש לו על חברו שטר במנה ובא לסופר לעשות לו ממנה שנים בני חמשים חמשים אין שומעין מפני שזכות הוא ללוה להיות כלו בשטר אחד שאם יפרענו מקצת יהא שטרו פגום היו לו שנים בחמשים חמשים ובקש לעשותם אחד במאה אין שומעין לו זכות הוא ללוה להיותם שנים שלא יכופנו על הכל בפעם אחת היה לו שטר ובקש לעשותה אחת מחמשים ושהוא מוותר לו החמשים האחרים אין שומעין לו שמא נפרע מהכל וכתב לו שובר על שטר של מאה וחוזר ומוציא זו של חמשים שאינה בכלל השובר וכן בכל צד שהיא רוצה לשנות בשטרו או להוסיף או לגרוע מפשפשין בדבריו וכל שיש לחוש כלל הן מצד הלוה הן מצד קנוניא על לקוחות אין שומעין לו:

המשנה השמינית ואינה מכונת הפרק אלא שנכתבה כאן על ידי גלגול מה שאמר במשנה שלפניה לדעת ר' יהודה שאין כותבין שובר ולדעת ר' יוסי שכותבין ואמרו עליה שאם אבד שוברו יאכל הלה וחדי הזכירו בסמוך לה משנה זו הדומה לה שאם אין לעני עבדים או זיתים יאכל הלה וחדי ואמר על זה שני אחים אחד עני ואחד עשיר והניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ועשם בבית הבד אמר המאירי שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד ולא אמרו זה לזה גוד או איגוד אם עשאן לשכר משכירין והשכר לאמצע ואין יכולים לכוף זה את זה למכור ולא לחלוק לימים להשתמש בו כל אחד ביומו ואם עשאן לעצמו משתמשין בו כאחד ואם אין לעני במה להשתמש בהם הרי העשיר אומר לו קח לך עבדים וירחיצוך או זיתים ועשם בבית הבד ואין העני יכול להשכיר חלקו ולא לכופו לחלוק לימים ולעשות בו כרצונו ביומו שאף זה נהנה לרחוץ בכל יום ומ"מ דין גוד או איגוד לא נפקע מכאן ואם העני יכול לומר כן אומר בין שנעשו לשכר בין לעצמו וכן אם רצה למסור חלקו לאחר בין במכר בין במתנה בין בשאלה ושכירות רשאי ויש מפקפקים בזו ויש מוסיפין בה לומר שאף העני כופהו לחלוק לימים ולא בא אלא למעט שאין העני אומר לו ליתן לו שכר בתשמישו כאלו נחלק לימים וכן שאין יכול לומר לו גוד בלא איגוד וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שכתבנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק הששי והוא שאמר שנים שהיו בעיר שם אחד יוסף בן שמעון ושם שני יוסף בן שמעון אינן יכולים להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו ואם היו משלשין יכתוב סימן ואם היו מסומנין יכתוב כהן אמר המאירי שנים שהיו בעיר ושמותיהם שוים ר"ל ששם כל אחד מהם יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה מכיון שהשטר אומר יוסף בן שמעון ליוסף בן שמעון הרי זה אומר לחברו אתה הוא שהיית חייב לי ופרעתני ולא עוד אלא שמאחר שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין הלוה עמו הרי הוא הולך אצל עדים ומבקש מהם לכתוב לו שהוא לוה מחברו מנה ומקבלו מהם ליתנו למלוה וכשבא לידו הוא מעכבה וטוען שהוא המלוה וכן פירשוה בגמ' וכן אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי כשמוציאין אותו על זה הוא אומר שאינו אותו שהוא חייב לו וכן אם נמצא לאחד שוברו בכיסו או בפנקסו ששטר שהיה חייב ליוסף בן שמעון פרוע והיו שניהם מוציאים עליו חוב שניהם פרועים ודברים אלו כלם בשאין הדבר יכול להתברר על פי עדים אם עדי השטר אם עדים אחרים וכיצד יעשו אלו ששמותיהם שוים שלא יצטרכו לברר את הדבר בזולת השטר הן זה על זה הן אחרים עליהם ישלשו כלומר שזה שמו יוסף בן שמעון בן יהודה וזה יוסף בן שמעון בן ראובן ואם היו משלשים ר"ל ששמותיהם של אבות אבותיהם שוים יכתבו סמן כגון יוסף בן שמעון האדום יוסף בן שמעון השחור והדומה לזה ואם אין הבדל בסמן יכתבו שאר התארים כגון כהן לוי ודומיהם ואם היו שניהם כך יכתבו דורות כל כך עד שיהו מוצאין הבדל באחד משמותיהם של אבות או איזה סימן אחר:

זהו ביאור המשנה ועל צד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

א"ל רבינא לרב אשי ואמרי לה רב אשי לרב כהנא והא האידנא לא עבדינן הכי. כלומר דכי כתבינן תברי לא משגחינן בזימניה דשטרא, אלא אע"ג דלא ידעינן זימנא דכתיב ביה בשטר חוב כתבינן ליה תברא אזימנא דהלואה, ולא כתבינן ליה לתברא אשט"ח סתמא, ואפ"ה מכשירינן שטרי מאוחרי, ואיפשר דנפיק מיניהו חורבא דמפיק ליה מלוה בתר הכי לשטר מאוחר דזימניה בתר זימניה דתברא וטעין דמלוה אחריתי הוא. אמר ליה רבנן תקוני תקינו למכתב תברי כדאמרינן, מאן דעביד [עביד] ואהני ומאן דלא עביד הכי, דנקט תברא דלא כתיב כתקנתא דרבנן ופרע זוזי בכדי, איהו דאפסיד אנפשיה.

וש"מ מתקנת רב ספרא ואילך דשטרי חוב המאוחרין אע"ג דלא מוכחא מילתא בגויהו דמאוחרין נינהו כשרין, דהא איכא תקנתא דלא ליפוק מיניהו חורבא. ואע"ג דהשתא לא עבדינן לה להאי תקנתא, הא אסיקנא רבנן תקוני תקון מאן דעביד עביד ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלא מיהו הני מילי בשטרי הלואה דשייכא בהו תקנתיה דרב ספרא. והוא דכתב ליה דאקני, אבל לא כתב ליה דאקני אפי' שטרי הלואה נמי פסולין דנפיק מיניהו חורבא, דזימנין דיזיף מיניה בניסן בשטר וכתיב זימניה בתשרי, ואזל לוה וקנה נכסי מניסן ועד תשרי ואזל זבנינהו לבתר תשרי ומפיק ליה בעל חוב לשטרא דכתיב בתשרי ואמר השתא הוא דיזיף מינאי וקא טריף לקוחות שלא כדין. אלא לא משכחת לה דכשרין אלא בדכתב ליה דאקני, דכי קא טריף בדין קא טריף. וסוגיא דשמעתא בפרק מי שמת (לעיל בבא בתרא קנז,א) הכי אזלא.

ואפי' כתב ליה דאקני נמי, דוקא בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר דלא שייכא בהו תקנתיה דרב ספרא אפילו מאוחרין נמי פסולין, עד דכתבי בהו שטרא דכתבנוהי לאו בזימניה כתבנוהי אלא אוחרנוהי וכתבנוהי. והוא הדין בזמן שהוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי דמוכחא מילתא מגופיה דמאוחר הוא. אבל היכא דלא מוכחא מילתיה מגופיה דמאוחר הוא ואתברר דמאוחר הוא, פסול, כדרב המנונא, לא שאנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין נמי פסולין. מאי טעמא, זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה לזימניה דשטרא בתשרי ומתרמו ליה למוכר זוזי בין ניסן לתשרי וזאבין לה מלוקח, וכי מטי תשרי מפיק ליה לוקח לההוא שטרא דזימניה בתשרי ואמר ליה הדר זבינתה מינך. והשתא לא קשיא לן אי הכי שטרי הלואה נמי כדקשיא לן מעיקרא, דכי קשיא לן הכי מקמי דעבדי רבנן תקנתא בגופא דתברי, אבל לבתר דתקנינהו רבנן לתברי ליכא למיחש ולא מידי. אלא כי איכא למיחש בשטרי מקח וממכר הוא דאיכא למיחש, דליכא למימר דכתבין ליה לשטרא דמוכר דהדר זבין ליה מלוקח סתמא משום פסידא דלקוחות דזבני השתא בהאי שטרא, דליכא לברורי בין לוקח ראשון ללוקח אחרון, וליכא לברורי נמי שטרא דמאן קדים אי דלוקח אי דבעל חוב, הילכך לית להו תקנתא לשטרי מקח וממכר המאוחרין אלא לפרושי בגויהו דמאוחרין נינהו וכדרבי אבא. והוא הדין היכא דמוכחא מילתא מגופיהו דמאוחרין, כגון שטר שכתוב זמנו בשבת או בעשרה בתשרי והוא הדין לשאר ימים שאין בהם צד היתר למלאכת עבודה כלל.

והני מילי בשטרי מאחרי דאכתיבו בניסן וקבעו לזמניהו בתשרי, דאפשר דמסר ליה נהליה בניסן ונפיק מיניה חורבא, ואמטול הכי צריך כל הנך תקנאתא דאמרן. אבל שטר מקח וממכר דזאבין ליה ארעא בניסן ולא כתיב ליה שטרא כלל עד תשרי, ואין צריך לומר בשטרי הלואה דיזיף מיניה בניסן ולא כתיב ליה שטרא כלל עד תשרי כשרין דלא נפיק מיניהו חורבא כלל:

קו. ושמעינן מינה דכל מאן דכתיב תברא, אי ידע זמניה דשטר חוב כתיב זימניה דשטר חוב בתברא, דכתיב דפרעיה הנהו זוזי דהוה מסיק ביה בשטר חוה דזימניה כתיב ביום פלוני. ואי לא ידעינן זימניה דשטר חוב כתבינן אשטר חוב סתמא דפרעיה זוזי דהוה מסיק ביה בשטר חוב:

קז. ושמעינן מינה דכי כתבינן הכי אשטר חוב סתמא, אי אפיק מלוה בתר הכין שטר חוב דזימניה בתר זימניה דהדין תברא מרע ליה ההוא תברא לגמרי, דלהכי כתבוה לתברא הכין אשטר חוב סתמא משום דלא אבריר להו זימניה דשטר חוב וחיישי לשטר חוב מאוחר דזימניה בתר זימניה דתברא. והשתא דנפק שטרא נמי דזמניה בתר זימניה דתברא מרע ליה הדין תברא, משום דאיכא למיחש דמאוחר הוא, וכי אכתיב תברא אהאי שטרא אכתיב. ואי נמי אוזפי זוזיה בתר הכין איהו דאפסיד אנפשיה, דכיון דידע דכתב ליה תברא אשטר חוב סתמא לא איבעי ליה לאוזופה בתר הכין אלא עד דכתיב ביה בשטרא מילתא דמוכחא דהאי שטרא בתר זמניה דהדין תברא איכתיב. היכי עבדינן, כתבינן ביה בשטר חוב שטרא דנן לאו אחורי אוחרנוהי וכתבנוהי אלא בזימניה כתבנוהי, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש למאוחר ולא אתי תברא דזימניה מקמי הכין ומרע ליה. וכל שכן היכא דכתיב ביה דהאי שטרא בתר זימניה דתברא פלניא אכתיב דליכא למיחש ולא מידי. ואי לא, צריך לאיתויי ראיה דהני זוזי בתר זימניה דתברא הוא דאוזפיה. ואי לא מייתי ראיה בחדא מהני משתבע ליה הלוה שבועת היסת ומיפטר. דכי אהני ליה האי תברא ללוה, למפטריה מממון, אבל למפטריה משבועה לא מהני, דהא קא טעין ליה טענת בריא דבתר זימניה דתברא הוא דאוזפיה, וכי אהני האי תברא כי האי גוונא לבטוליה לשטרא מספיקא משום חששא דשטר חוב המאוחר דאוקי ממונא בחזקת מאריה והמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל למפטריה משבועה לא מהני, דכל היכא דמוקמינן ממונא בחזקת מאריה נמי לא סגיא ליה בלא שבועה.

ושמעינן נמי דכל היכא דמוכחא מילתא בשטר חוב דמאוחר הוא יד בעל השטר על התחתונה, ואי נפיק תברא עלויה דזימניה מקמיה זימניה דשטרא, לא מיבעיא היכא דכתיב תברא אשטר חוב סתמא, דאע"ג דלא אתברר דשטר חוב מאוחר הוא מרע ליה תברא, אלא אפילו היכא דכתיב תברא אזמן ההלואה, כגון דכתיב ביה דפרעניה הנהו זוזי דאוזפיה ביום פלוני, כיון דמוכחא מילתא דהאי שטר חוב מאוחר הוא תלינן ליה לההוא תברא בהדין שטרא ומרעינן ליה לשטר חוב, כתקנתיה דר' אבא. וכל שכן בשטרי מקח וממכר, היכא דמשמע בשטר המאוחר דזאבין ליה ראובן לשמעון ארעא בעשרה בתשרי אע"ג דלא אפיק ראובן שטרא דזאבין ליה שמעון לראובן ההיא ארעא באלול, כיון דמוכחא מילתא דשטריה דשמעון לא אכתיב בזמניה (אבל) [אלא] שטר מאוחר הוא, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה והאי בניסן אכתיב והדר ראובן וזבנה מיניה, כדרב המנונא דאמר בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין:

קח. אמר להו רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימיתו בשילה כתובו בשילה אע"ג דמסירי לכו מילי בהינו וכי קיימתו בהינו כתובו בהינו ואע"ג דמסירי לכו מילי בשילה. ולא למימרא דכתבי דבהינו הוה מעשה דהלואה או דהודאה, דההוא ודאי אסיר משום מדבר שקר תרחק, ולא עוד אלא שקרוב הדבר שעוברין אף משום לא תענה. ולאו למימרא נמי דכתבי הכין ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא עלוהי בהינו או בשילו, דההיא לא צריכא לאשמועינן. דאי אמסירו להו מילי בהינו וקימי השתא בשילו כתבי הכין בשילו מאתא איך פלוני בר פלוני אמר לן כך וכך וקנינא מיניה, דמסתמא אכתיבה משמע ולאו אעיקר קנין, והכי מתברר ביבמות בפרק האשה שהלכה (יבמות קטז,א) גבי מעשה דההוא גיטא דכתיב ביה בסורא דמתא וכוליה, ואסיקנא דילמא מילי מסר כדאמר להו רב לספריה כו', וכבר ברירנא התם.

מיהו הא דרב הונא לא מתוקמא בשטרי הודאות והלואות אלא היכא דכתיב בשטרא כך וכך מעות ממטבע היוצא במקום פלוני. אי נמי כגון דלא שאני ממטבע היוצא בדוכתא דאמסירו להו מילי בגאויה ממטבע היוצא בדוכתא דקימי בגויה בשעת כתיבה. אבל היכא דשאנו מטבעות מהדדי ולא כתבין ביה ממטבע היוצא במקום פלוני, לית להו רשותא למכתב אלא שמא דדוכתא דאימסירו להו מילי בגויה כי היכי דליגבי ממטבע היוצא באותו מקום, דכי אשתעבד לההוא מטבע אשתעבד, ואי לא כתבין אלא דוכתא דקימי ביה אשתכח דמגבו ליה טפי מן הכין או בציר מהכין, כדגרסינן בפרק שני דייני גזרות (כתובות קי,ב) ת"ר המוצא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל.

ואית דמפרשי לה להא דרב הונא דהכי קאמר להו, כי קיימיתו בשילו כתובו נמי בשילו, ואע"ג דאמסירו לכו מילי בהינו, וכי קיימיתו בהינו כתובו נמי בהינו ואף על גב דמימסרי לכו מילי בשילו. כלומר דהיכא דאימסירו להו מילי בהינו וקיימי השתא בשילו צריכי למכתב דאמסירו להו בהינו ודכתבוה לשטרא בשילו, ואי אמסירו להו מילי בשילו וקימי השתא בהינו צריכי למכתב דאמסירו להו מילי בשילו ודכתבוה לשטרא בהינו, דלא לחזי כשקרא. ואע"ג דסוגיא דשמעתא בעלמא לאו הכי אזלא כדברירנא לעיל שפיר דאמי למעבד הכין, ואי עבד כדאמרן מעיקרא נמי ליכא שיקרא:

קט. ואמר רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא, ואינון שטרות שיש בהן קנין, כי כתביתו שטרי אקניאתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו, ההוא יומא דקניתו ביה, ואי לא כתובו ההוא יומא דקיימיתו ביה בשעת כתיבה, דהוה ליה כשטר מאוחר וכשר, דאי כתביתו יומא אחרינא דלאו יומא דהקנאה ולאו יומא דכתיבה, מתחזי כשקרא. ואע"ג דשטרי חוב המאוחרין כשרין, ואע"ג דלא כתיב זימניהו ביומא דהלואה ולא ביומא דכתיבה, כגון שטר שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי, הני מילי דאי עבד, אבל לכתחילה לא מיבעי להו למכתב אלא או ביומא דהלואה או ביומא דכתיבה. והני מילי בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כיון דקימא לן דאפי' מאוחרין נמי פסולין, הכא נמי אע"ג דכתבי יומא דכתביה ביה פסול, אלא היכא דכתבי ליה מדעת המוכר, דכי האי גוונא ודאי ליכא למיחש ולא מידי. ומסתברא דלא שנא בשטרי הלואה ולא שנא בשטרי מקח וממכר, אי יזיף או מזבין באחד בניסן וכתבי דיזיף או זבין מקמי פסידא או בניסן סתמא שפיר דאמי, ואפילו לכתחילה דלא מיחזו כשקרא.

והני מילי בשטרי הקנאה דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה, הילכך כי ידעי יומא דקנו ביה אע"ג דאשתהו טובא ולא כתבי ליה אלא לאחר זמן מרובה כתביה יומא דקנו ביה וחתמי עלויה, דכי טריף לקוחות מזמן ההקנאה שפיר קא טריף. אבל בשטרי דלאו הקנאה אע"ג דידעי זמן ההלואה וכתבי מזמן ההלואה הוה ליה מוקדם ופסול, דהא לאו מזמן ההלואה קא משתעבד למטרף לקוחות, דאי מחמת הלואה מלוה על פה היא, אלא מחמת שטרא גופיה הוא דמשתעבד, ושטרא לא משעבד להו לנכסי דלוה אלא משעת חתימה, דמסתמא מחזקינן ליה דמעידן חתימה מסריה נהליה, והאי כיון דאקדמיה לזימניה מקמי זמן חתימה הוה ליה מוקדם. ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, דתנן בפרק המביא גט תנין (גיטין יז,א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ורבי שמעון מכשיר שהיה רבי שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. עד כאן לא פליגי אלא בגיטי נשים, אבל בשאר שטרות מודי להו רבי שמעון לרבנן דפסולין:

קי. אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר להו לבי דינא שויוה נהלי תרי בני חמשין חמשין לא (משנן) [משוינן] ליה. ואע"ג דלוה מודי דלא פרעיה מאי טעמא עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו. כלומר כדי שיכוף את הלוה לפרעו כולו כאחת, דהא לא מצי שקיל ליה לשטרא מיניה עד דפרע ליה כוליה, כר' יוסי דאמר (כתוב) [יכתוב] שובר, הילכך כייף לוה נפשיה ופרע ליה לכוליה כחדא דחייש דאי פרע ליה מקצת משתייר שטרא גביה ואפשר דמירכס תבריה והדר מפיק ליה לשטאריה וגבי ליה לכוליה מיניה. ואי עביד להו תרי בני חמשין חמשין ומכי יהיב ליה חמשין שקיל מיניה חדא שטרא ולא משתייר עליה שטרא אלא כשיעור זוזי דפישי ליה למלוה גביהי (ו)לא כייף נפשיה למפרעיה כולהו מאה זוזי בבת אחת דהא לית ליה למיחש ולא מידי.

וניחא ליה נמי ללוה כי היכי דאפגום שטריה. כלומר ניחא ללוה דלהוי חד שטרא בר מאה כי היכי דאי פרע ליה מקצת פגים ליה לשטרא ולא גבי שארא אלא בשבועה. ואי הוו תרי בני חמשין חמשין, אע"ג דיהיב ליה מיניהו חמשין (ו)לא מיפגים ליה שטרא תניאנא דשטרא באנפי נפשיה [הוא]. ובדין הוא דהוה יכיל למימר טעמא משום תברא כדרב אשי, אלא הא עדיפא ליה, דאי מטעמא דתברא היכא דמשילינן ליה ללוה ואודי דלא פרע שפיר דאמי דהא ליכא למיחש ולא מידי, ומשום קנוניא ליכא דמהשתא הוא דקא בעי למכתב ליה שטרא דהוה ליה מאוחר, קמ"ל רבא דאע"ג דאודי דלא פרע לא משוינן להו תרי בני חמשין חמשין אלא מדעתא דתרויהו, דניחא ליה ללוה דליקום בר מאה כדמעיקרא כי היכי דליפגום שטריה.

והאי דאיכפל גמרא לאשמועינן טעמא דניחא ליה למלוה למהוי בר מאה כדי שיכוף לפרעו, לאו להיכא דקא באעי מלוה לשוויי תרי בני חמשין חמשין אצטריכא ליה, דכי האי גוונא לא שייך טעמא דכדי שיכוף לפרעו כלל, דהא מלוה גופיה לא ניחא ליה בהאי תקנתא. אלא כי אצטריך להאי טעמא בתרא היכא דניחא ליה ללוה לאשווייה תרי בני חמשין חמשין בלא דעתא דמלוה. והיכי דאמי, כגון דקנו מיניה דלוה למלוה דאית ליה למלוה גאביה מאה זוז, דקימא לן סתם קנין לכתיבה עומד, ואזל לוה לגבי סהדי ואמר להו דלכתבו ליה תרי שטרי בני חמשין חמשין, קמ"ל רבא דלאו כל כמיניה, דכיון דקנו מיניה אמאה זוזי בבת אחת מיבעי להו למכתב ליה חד שטרא במאה זוזי, דמעיקרא כי אשתעבד ליה לחד שטרא אשתעבד ליה. ואי לאו טעמא דכדי שיכוף לפרעו דינא הוה דצייתינן ליה ללוה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום, קמ"ל דזה נהנה וזה חיסר הוא כדי שיכוף לפרעו:

קיא. ושמעינן מינה דמאן דמסיק ביה בחבריה מאה זוזי בחד שטרא ויהיב ליה מניהו חמשין, והוא הדין לבציר מהכין, מיחייב לקבולינהו מיניה ולמכתב ליה תברא עלויהו. דאי ס"ד לא מחייב לקבולניהו מיניה, אם כן מאי האי טעמא דקאמר רבא דניחא ליה ללוה למהוי חד שטרא כי היכי דלפגום שטריה, והא אמרת דאי לא בעי מלוה לקבולי מיניה מקצת הדין עמו, ואם כן מאי נפקא ליה ללוה מיניה דלא לעבדיה תרי בני חמשין חמשין. אלא לאו שמע מינה דבלוה תליא מילתא, דאי יהיב ליה מקצת מיחייב מלוה לקבוליה לההוא מקצת מיניה בתורת פירעון ולמכתב ליה תברא עלויה כדפרישנא במתניתין:

קיב. ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שוונהי נהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ניפגום שטריה. דאי יהיב ליה חמשין לא נפגום שטרא תנינא, ואי הוי חד שטרא כי יהיב ליה מקצת מיחייב לקבולי מיניה בעל כרחיה ולמכתב ליה תברא אההוא מקצת, משתכח דקא מיפגים שטריה בעל כרחיה. וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף המלוה ללוה לפרעו את כל המאה בבת אחת, דהא אי יהיב ליה חמשין לא משתייר עליה שטרא אלא כשיעור מאי דפייש ליה למלוה גביה ולא כייף נפשיה למפרעיה כוליה כחדא:

קיג. ואמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואתא לבי דינא ואמר שוויוה נהלי חד בר חמשין לא משוינן ליה מאי טעמא האי מפרע פרעיה וא"ל הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא אשטרא בר מאה, ואי מהדרינן ליה נהליה בר חמשין מפיק ליה להאי ואמר האי אחרינא הוא:

טו. שני אחים אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשם בבית הבד. סוגיא דשמעתא בפרק השותפין (לעיל בבא בתרא יג,א) דהא מתני' בשאין בה דין חלוקה הוא דמתוקמא, דלא מצי חד מיניהו למכפייה לחבריה למפלג בהדיה. אבל אי אית בה דין חלוקה, שאלו יחלק לפי מנין השותפין שיש להם חלק בו מגיע לכל אחד מהן חלק ששם הכל קרוי עליו, כופין זה את זה לחלוק, בין שעשאן אביהן לעצמו בין שעשאן לשכר. ואפילו היכא דלית בה דין חלוקה נמי דוקא היכא דלא אמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד או איגוד, אבל היכא דאמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד את כוליה בכך וכך דמים או איגוד אנא בגויהו, כיפינן ליה למיגד בהנהו דמים או לאוגודיה לחבריה בגוייהו. מדמקשינן מיהא מתני' בפרק השותפין (לעיל שם) למאן דאמר אית דינא דגוד או אגוד, ופרקינן שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא, כלומר דהא עשיר ניחא ליה לאשתמושי בכולה בלא דמים ועני לא מצי למימר ליה לעשיר גוד או אגוד דהא עני לית ליה דמי למיתב ליה לעשיר בפלגא דידיה, ואשתכח דגוד איכא אגוד ליכא, וכיון דליכא חד מיניהו דאמר ליה לחבריה גוד או אגוד דינא הוא דמתהנו ביה בהדי הדדי. הילכך אם עשאן אביהן לשכר, להשכירן וליטול שכרן, משכירין אותן וחולקין את שכרן. ואם עשאן להשתמש בהן לעצמו ולבני ביתו, מצי כל חד מיניהו למימר ליה לחבריה נשתמש ביה אנן כי היכי דאשתמש ביה אבונא, והרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד, ואין לך רשות להשכירן לאחרים. דגבי חלוקה גופה מאי טעמא אמור רבנן כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו חולקין אותו בדמים, אילימא משום בל תשחית, אי הכי אפילו שניהן רוצים נמי אמאי יחלוקו, אלא לאו משום דאמר ליה כל חד מיניהו לחבריה מרחץ ובית הבד ירשתי מאבא ולא בית ולא חורבא, לית לך רשותא למיתב לי אלא מידי דמקרי מרחץ ומידי דמקרי בית הבד, והוא הדין לשאר מילי, הכא נמי כיון דעשאן לעצמו מצי כל אחד מן הבנים למימר לחבריה מרחץ ירשתי מאבא ולאו אגרא בעלמא. וכן כל כיוצא בזה.

ובדין הוא דליתני לה להא מתניתין בחד מהנך תרי פרקי דמקמאי האי דמיירי בהו בהלכות נחלות ומאי דשייך בהו, אלא איידי דבעי מיתנא בהאי פירקא מתני' דמי שפרע מקצת חובו דשיכא בשטרות, דלר' יוסי דאמר יכתוב שובר עניותיה דעניא גרמא ליה לאפסודי, דאי הוו ליה זוזי הוה פרע ליה לכוליה וקרע ליה לשטריה, והשתא דלית ליה זוזי אי אבד שוברו של זה אכיל הלה וחדי, הכא נמי גבי מתני' דשני אחין (דלית) [דאית] בה אנפא דגרמא ליה עניותיה לעניא לאפסודי, דאי עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשאם בבית הבד:

טז. שנים שהיו בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחד יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין כיצד יעשו ישלשו אם היו משולשין יכתבו סימן אם היו מסומנין יכתבו כהן. הא דקתני רישא אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה לאו משום דחיישינן לנפילה, אלא משום דאמר ליה נתבע לתובע דנקיט ליה לשטרא בידיה לאו אנא יזיפנא מינך אלא את הוא דיזפת מינאי ופרעתן ויהבתיה לשטרא נהלך אדעתא דקרעת ליה לשטרא ולא קרעתיה והשתא קא מפקת ליה עלואי. ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, דכל חד מיניהו מצי מדחי ליה למלוה ואמר ליה לאו לדילי אוזפת אלא להאיך והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר כתוב בכתב ידו של מלוה שטר שיש לי על יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרות על שניהן אחד על זה ואחד על זה, שטרות שניהן פרועין, דכיון דאתברר דחד מיניהו פרוע הוא וליכא לברורי הי מיניהו, איכא למימר דילמא האי ניהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ואוקימנא בפרק שנים אוחזים בטלית (ב"מ כ,ב) בשנמצאו שטרי החובות בין שטרות קרועין, אבל אם לא נמצאו בין שטרות קרועין גאבי תרויהו. ואם נמצא אחד מהן בין שטרות קרועין והאיך לא אשתכח בין שטרות קרועין, ההוא דאשתכח בין שטרות קרועין הוא דהוי בחזקת פרוע וקרעינן ליה, ואידך דלא אשתכח בין שטרות קרועין גבו ליה יורשין.

והא דקתני כיצד יעשו, תקנתא לכתחילה קמ"ל. כיצד יעשו מתחלה ויוכלו להוציא שטר חוב זה על זה או על אחרים, ישלשו בדורות, זה כותב שמו ושם אביו ושם אבי אביו, וזה כותב שמו ושם אביו ושם אבי אביו, כדי שיהא שם אבי האב מבחין ביניהם. ואם היו משולשין בשמות שוין, זה יוסף בן שמעון בן יעקב וזה יוסף בן שמעון בן יעקב, יכתוב כל אחד מהן סימן, אם היה זה לבן וזה שחור זה ארוך וזה קצר, והוא הדין לשאר סימנין, יכתוב כל אחד מהן סימן המצוי בו שאינו מצוי בחבירו. ואם היו מסומנין, כלומר שוין בסימנין, יכתוב כהן, שאם היה זה כהן וזה אינו כהן יכתוב כל אחד מהן כייחוסו, אם כהן כהן ואם ישראל ישראל:

מתניתין. עשאן לעצמו הרי העשיר כו' דף שנ"ט ע"א עד לנפילה דיחיד דף ש"ס ע"א. הרשב"א ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: ממך ואפילו משבור מלכא. פירוש אין במשמע לשון שטר זה שלוה מזה שמוציאו דאיכא למימר מאחר לוה ויש לספק בכל אנשי המקום שמא אחד מהם הלוהו ואפילו ריש גלותא או שבור מלכא בכלל הספק שמא מהם לוה אף על פי שאינו רגיל עמהם ואפילו אם תאמר הדעת נותנת שלוה מזה שהשטר בידו מכל מקום אין הדבר מתברר מתוך לשון השטר ובעינן שיתברר החיוב מתוך לשון השטר לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי כן פירש ר"י ז"ל. ואף על גב דקיימא לן כרבי אלעזר ואפילו בשאר שטרות מכל מקום רב הונא לא סבירא ליה כרבי אלעזר אלא בגיטין כדאמרינן התם אמר ליה רבא בריה דרב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב הלכה כרבי אלעזר בגיטין משמע אבל לא בשטרות הילכך אף על גב דודאי בכל שטרי דלאו אקנייתא מחזקינן שנמסר בפני עידי חתימה דאין כותבים שטר ללוה בשטרי דלאו אקנייתא עד שיהא מלוה עמו וימסור למלוה בפניהם ואפילו הכי אין עיקר החיוב והשעבוד אלא בעידי חתימה הילכך צריך שיתברר חיוב מתוך לשון השטר. ולי נראה ממך ואפילו מריש גלותא כי זה הלוה שמא מאדם אחר לוה וכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ושטר הקנאה הוה והוא נתנו ליד זה האיש ולא שדעתו להודות שלוה ממנה אלא ניירא בעלמא יהב ליה או בפקדון נתכוון למסרו בידו או הוא משטה בה הא למה זה דומה לראובן שלוה מנה בשטר משמעון ונתנו ביד לוי דלא מידי (אודי) אוזפי ליה אלא בפקדון נתנו לו או נייר בעלמא נתן לו משמעון ונתנו ביד לוי ואינו חושש שמא יתבענו כיון שאין מפורש שם שממנו לוה. נפק דק ואשכח דתניא גט שיש עליו עדים כו'. אלמא היום ההוא יומא דנפיק ביה משמע אלמא אף על פי שלא נתברר בו היום מגורשת.

ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי. ומשום הכי הגט כשר אף על פי שאין בו זמן שהרי עדי המסירה הם יבררו את הזמן כמו שיעידו על עיקר הגרושין. וקשיא לן טובא אם כן למה לי שיהא כתוב בו אני היום גרשתיה. ועוד נראים הדברים דלרבי אלעזר גט שאין בו זמן פסול דתניא שלשה גיטין פסולים וקחשיב גט שיש עליו עדים ואין בו זמן ולא פליג רבי אלעזר אלא אגט שיש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד דתני עלה רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו כו' וכן דעת ר"י ז"ל. ויש לומר דודאי לרבי אלעזר גט שאין עליו עדי חתימה כשר אף על פי שאין בו זמן דליכא למיחש משום בת אחותו שהרי האשה תצטרך להביא ראיה עדי מסירה וסתם עדים מכוונים עדותם ומעידים באיזה יום אבל אם יש עליו עדי חתימה הרי לא תזקק להביא ראיה בעדי מסירה ואין אנו יודעים מי הם עדי המסירה שהאשה מגורשת היא בעדי מסירה ולפיכך העידו עדי חתימה הללו שכבר גרשה הילכך אי ליכא זמן פסלינן ליה משום בת אחותו וכשכתוב בו אני היום גרשתיה כך רצה לומר (כבר) גרשתיה היום (לפי) לפיכך מסר לה הגט בעידי מסירה כבר כשחתמו העדים בגט זה הילכך כיון שהעדים הללו מעידים שכבר גרשה ודאי לפניהם נמסר הגט ואף על פי שאין בו זמן כשר כי מתוך לשון השטר אנו יודעים כי עדי חתימה אלו עדי מסירה הילכך כשיצטרך הדבר לעמוד על הזמן נשאל להם ויבררו אותו. לשון אחר. ויש לומר לעולם לרבי אלעזר אף על פי שאין בו זמן כשר כשמתגרשת בעדי מסירה אבל כשמתגרשת בעדי חתימה פסול דרבי אלעזר אף עדי מסירה כרתי קאמר והוא הדין עדי חתימה לעדות הרב הגאון ז"ל וכשכתוב בו אני היום גרשתיה אין לנו לומר שהעדים שחתמו על הגט באים לחתום אלא כך רצה לומר כבר גרשתיה היום לפי שמסר לה הגט בעדי מסירה כבר כשחתמו העדים בגט זה והילכך כיון שעדים הללו מעידין שכבר גרשה ודאי לפניהם נמסר הגט קודם שנחתם וכיון שאנו יודעים מתוך לשון השטר דעדי חתימה אלו הן עדי מסירה כשיצטרך הדבר לעמוד על הזמן נשאל להם ויבררו אותו. כך נראה לי. ר"י ז"ל.
ורבים מחכמי ישראל פירשו דלרבי אלעזר עדי מסירה כרתי ולא עדי חתימה וכשאשה נשאת בעדי חתימה משום דאמרינן ודאי בעדי מסירה אמטייה בעל לידה דמידע ידע דלא משתריא אלא בעדי מסירה ולא הוצרכו עדי חתימה אלא כדי שלא יטעון בעל איהי זיפתיה. ולפי דבריהם יש לפרש גם כן דבשכתב בגט שכבר גרשה היום ודאי בפני חתימות אלו נמסר הגט לידה וכיון שאנו יודעים מי הם עידי מסירה כשר אף על פי שאין בו זמן אבל אם אין כתוב בו כן כיון שאין אנו יודעים מי הם עדי המסירה וגם היא לא תצטרך להביאן לפי שבגט שבידה מותרת להנשא הילכך כשאין בו זמן פסול למאי דקיימא לן דתקינו זמן משום בת אחותו ואפילו לריש לקיש דאמר משום עדות אינה חוששת לידע מי הן עדי המסירה כיון שנתרת בגט שבידה.

אבל הכא ליחוש לנפילה. כלומר אפילו באת לומר דאנן נמי כיון דסבירא לן כרבי אלעזר בשאר שטרות והשטר נמסר למלוה בפני עדים אין לחוש אם אין מתברר מתוך לשון השטר מי הוא המלוה (אי נמי אם באת לומר) דמסברא יש לנו לומר דממך מההוא גברא דנפיק מתותיה ידיה משמע אף על פי (שאין) שיש ראיה לסברא זו מדברי אבא שאול מכל מקום ניחוש לנפילה שמא נפל מיד המלוה שנמסר לידו ובא זה ומצאו.

אמר ליה לנפילה לא חיישינן. ומנא תימרא כו'. פסק הרב הגאון ז"ל (כרבא) כרבה דאמר מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע. וקשיא לי אהאי פסקא כיון דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה ושני יוסף בן שמעון מוציאים שטר (דאמרינן) דלא אמרינן דילמא חבירו מסרו לו (ואין אותיות נקנות במסירה) הכא נמי דילמא אחר לוה ומסרו לזה והא דקאמר (רבא) רבה ממך מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע אין חשש מסירה מסתלק מחמת כך. תדע דאקשי ליה אביי אבל הכא ניחוש לנפילה ואצטריך (רבא) רבה לשנויי ליה לנפילה לא חיישינן ופשיט ליה ממתניתין דהן על אחרים מוציאים ונהי דלנפילה לא חיישינן אבל למסירה חיישינן וכדתניא בברייתא אין מוציאים על אחרים ומתניתין דדייקינן מינה הא הן על אחרים מוציאים לאו משום דלא חיישינן למסירה אלא משום דקסלקא דעתין אותיות נקנות במסירה. ואיכא למימר (דרבא) דרבה נמי הכי סבירא ליה ואנן הא קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה. ויש לפרש שמועתיה כך להעמיד דברי הגאון ז"ל אמר רב הונא ממך ואפילו מריש גלותא כו' דאמרינן שמא מאחר לוה ומסר השטר לזה ואין אותיות נקנות במסירה ואתא (רבא) רבה ופשט מהא דתניא אם כתוב בו היום גרשתיה כו' הכא נמי מההוא גברא דנפק מתותיה ידיה משמע ולהכי לא כתיב בשטר שם המלוה לומר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כי ההיא דאמרינן בסוף המביא את הגט והיינו דקאמר לויתי ממך כלומר ממי שיצא שטר מתחת ידו והשיבו אביי הא דקאמרת דטעמיה דאבא שאול דהיום ההוא יומא דנפיק משמע דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה אפילו לדבריך דאמרת דממך דההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע ניחוש לנפילה דהאי מיהא לא שעבד נפשיה אפילו לדבריך למי שימצא שטר זה אם נפל אלא למי שבא מכח המלוה שמסרו לו. אמר ליה לנפילה לא חיישינן והילכך אי משום דחיישת למסירה ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע דלכל דאתי מחמתיה דמלוה שעבד נפשיה. ער כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: ממך אפילו מריש גלותא בתמיה. פירוש מי אמרינן דלא הוי מוכיח מתוכו כיון שלא נתפרש בו שם המלוה ואפילו ליכא למיחש לנפילה פסול כיון שאינו מוכיח מתוכו וכך היה מנהגו של רב הונא כשהיה בא לפניו דין שיש להסתפק בו היה מודיע ספק שלו כדי שידקדקו בו התלמידים וישאו ויתנו בדבר כי ההיא דגיטין דאמרינן מי חיישינן לשני שוירי נפק דק ואשכח כו' ואם כתוב בו גרשתיה היום כשר אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע והוי הזמן מוכיח מתוכו הכא נמי גברא דנפיק מתותי ידיה משמע והוי מוכיח מתוכו כאלו כתב בו שמו של המוחזק בו. ודחי דילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה ולא בעי כך מוכיח מתוכו וכיון שכתוב בו גרשתיך היום סגי לרבי אלעזר והוי כמו כתוב בו זמן כיון שבא לבית דין היום דלרבי אלעזר לא בעינן הוכחה כל כך כמו לרבי מאיר אבל שטר שכתוב בו לויתי ממך אין בו הוכחה כלל אפילו לרבי אלעזר וכיון דליכא הוכחה כלל ניחוש לנפילה אבל אי הוי ביה קצת הוכחה לא חיישינן לנפילה. ולפירוש רשב"ם קשה אמאי לא קאמר רב הונא חיישינן לנפילה. ועוד קשה לפירושו דפירש דלרבי אלעזר לא בעי זמן בשטר כי היכי דלא בעי עדי חתימה דהא מתוך המשנה דפרק בתרא דגיטין משמע דלא פליג רבי אלעזר אלא אאין עליו עדים אבל אאין בו זמן לא פליג ואין לומר דהא בהא תליא דכיון דאיכא עדי מסירה לא חייש לזמן דודאי תקנה גדולה היא שיכתבו זמן בשטרות וכי יזכרו העדים הזמן לעולם. ועוד שטר הבא לפנינו חתום בעדים כשר אף לרבי אלעזר כדפרישנא לעיל ומה מועיל השטר בלא זמן. עד כאן.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא. כלומר אף על פי שהלוה ידוע הוא ואין בו ספק שהוא פלוני כיון שהמלוה ספק הוא אם זה הוא שהשטר יוצא מתחת ידו אם אחר הוא ונפל ממנו ומצאו זה צריך הוא זה שיצא השטר מתחת ידו להביא ראיה שהוא המלוה. נפק דק ואשכח דתניא כו'. והא הכא דגרשתיה היום אינו זמן ברור לפי שאינו ידוע על איזה יום הוא אומר ואפילו הכי כזמן ברור הוא חשוב לפי שמחזיקים אנו אותו שעל אותו היום שיצא בו הגט הוא אומר ומי שטוען שיום אחר הוא עליו להביא ראיה. אמר ליה אביי ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי ולפיכך סגי ליה לענין זמן בגרשתיה היום שהרי עדי מסירה מעידין על איזה יום הוא אומר. ואם תשאל אי הכי דלא כתב ביה נמי היום נסמוך אעדי מסירה שיודעים באיזה יום נכתב וליהוי הגט כשר. הא ליכא למימר דהא תנן שלשה גיטין פסולים ומכללן יש עליו עדים ואין בו זמן הילכך כי לית ביה זמן כלל בודאי פסול הוא ולא מהני עדי מסירה וכי כתב ביה היום אף על גב דלאו זמן ברור הוא כיון דאיכא עדי מסירה דקא מבררי ליה זמן מקרי וגט שיש בו זמן קרינן ביה אבל הכא אף על גב דלוה ידוע הוא ולית ביה ספיקא כיון דמלוה ספק הוא ניחוש דילמא אחרינא הוא ונפל מיניה ואשכחיה האי. אמר ליה לנפילה לא חיישינן ומנא תימרא דתנן שנים שהיו בעיר אחת כו' שניהם אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה שהרי ספק הוא מי הוא הלוה ולא אמר יכול כו' שהרי ספק הוא מי הוא הלוה הא הם על אחרים כיון שהלוה הוא ידוע אבל המלוה הוא הספק לנפילה לא חיישינן אלמא כשהלוה ידוע והמלוה ספק אם זה הוא אם אחר הוא ונפל ממנו מעמידים אנו אותו בחזקת זה שיצא מתחת ידו ואביי לנפילה דחד לא חיישינן דהא ליכא ספיקא הכא אלא אם יוסף בן שמעון זה שיוצא השטר מתחת ידו הוא המלוה אם חבירו שהוא יוסף בן שמעון כמותו הוא המלוה ונפל ממנו דודאי אין אדם אחר זולתי אחד משני יוסף בן שמעון אבל הכא דכתוב ביה ממך יש במשמע שהוא אומר על אחד מבני אדם שבעולם ואין ידוע איזה הוא כיון שהספק בכולהו אינשי הוא לנפילה דרבים חיישינן. עד כאן לשונו.

גמרא ואע"ג דמסירן לכו מילי בשילי. ברי"ף וברא"ש גרסי הכא כי היכי דלא מתחזי כשיקרא ועיין בזה במרדכי ודו"ק:

במשנה עשאן לשכר השכר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי ידעיתו כו' מדעת עדים דללקוחות כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ונ"ל דר"ל לאפוקי אי לא נכתב מדעת שניהם כההיא דשנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו אין כאן קול למקח וממכר אפי' באקנייתא ואיכא פסידא ללקוחות ודו"ק:

ר"ש ד"ה אי נמי כו' שלא כדין פסק כו' אבל מקמי כתיבה כו' כצ"ל והד"א:

ר"ש ד"ה א"ר אשי. שהרי פרע לי המותר וקרעו שטר זה. כצ"ל:

תד"ה עבידו. ואור"י כו' אפי' ידעינן שאינו פרוע. תימה דאכתי איכא למיחש שמא יפרענו אח"כ ע"י שובר. ולע"ד י"ל דהכא מיירי שהלוה לפנינו ומודה שלא פרעו וידע להזהר בכתיבת השובר אם יפרענו אח"כ:

תוס' ד"ה אי כו' וליכא למיחש למידי. ועי' סנהדרין דף לב ע"ב תוס' ד"ה חיישינן:

והאידנא לא עבדינן הכי. אלא כתבינן שטר מאוחר סתמא דלא כתיב איחרנוהו וכתבנוהו וכתבינן תברא עלייהו בשעת פרעון וכתבינן זמן בשובר ולא כתבינן ליה סתמא ולחורבא דרבי יוסי לא חיישינן: להנך דכתבי אקניאתא. כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למיטרף מלקוחות אי נמי שטר מכירה שכתב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה דעדים מפקי ליה לקלא בלא שטר כדאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף מא:) אמר רב המוכר שדהו בעדי' גובה מנכסים משועבדים וכדמפרש התם טעמא מלוה אזביני קא רמית כו' הלכך אי ידעיתון ההוא יומא דאקניתון ביה מן הנותן מתנה או מוכר מכירה כתבו עכשיו אותו היום שנתנה המתנה והמכירה דאיכא למיחש שמא אחרי כן נתנה לאחר שלא כדין (פסק) ודוקא שטרי אקנייתא אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד בו עכשיו דא''כ הוה ליה מוקדם ופסול דאתי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב בשטר שלא כדין דלעולם אין לקוחות משועבדים לשום אדם כל זמן שלא נכתב שטר עד שיקחו מן הלוה קרקעות אחר שנכתב השטר המשעבד נכסיו הלכך אי כתבי יומא שנעשית ההלואה בשטר זה פסול הוא דאתי למיטרף לקוחות שלקחו בין ההלואה לכתיבת השטר והם לא נשתעבדו עד לאחר כתיבת השטר דעדים החתומים על השטר אינהו מפקי ליה לקלא כדאמרי' לענין הלואה בחזקת הבתים ולקוחות שלקחו אחרי כן אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו אבל מקמי כתיבת השטר שפיר זבון ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה חשבינן ליה מוקדם ופסול דהא לא אשתעבוד לקוחות אלא מיום חתימה ואילך ואיהו אתי למיטרף מיום כתיבתו שלא כדין והכי תנן בהמביא גט (גיטיץ דף יז.) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ורבי שמעון מכשיר שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים והתם מפרש טעמא לענין גיטי נשים מיהו לענין שאר שטרות לכ''ע פסולין: פסק. אפס רבינו חננאל פירש דהא דרבה בר שילא שמעינן מינה דשטרא דכתיב בההוא יומא דקנו מיניה ובתר כמה יומי אסהידו עליה הנהו סהדי קמאי שפיר דמי מדקאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו כתבו ההוא יומא ואף על גב דחתמי עליה האידנא שפיר דמי דלא אשכחן דבעו חתימת ההוא יומא אלא גט אשה בלבד דתנן בגט נכתב ביום ונחתם בלילה פסול וכן הלכה הוא כך פר''ח אך לא יתכן אלא כמו שפירשתי וכדפי' מתניתין דגיטין: כי יתביתו בשילי. ואתם כותבין שם אותה העיר בשטרי מכירה או שטרי הלואה או שטרי מתנה או זכרון עדות כתבו בתוך השטר מקום שאתם יושבים שם בשעת כתיבה כלומר במקום פלוני כתבנו הך מה שראינו במקום פלוני: בהיני. מקום: האי מאן דנקיט. מלוה דנקיט שטר מלוה בר מאה זוזי ואמר להם כתבו לי תרי בני חמשים שכשיפרע לי הלוה חמשים זוזי אקרע שטרא של חמשים ולא יהיה צריך לכתוב שובר לא כתבינן שלא מדעת הלוה: מ''ט עבוד רבנן מילתא. שתקנו שלא ישתנה שטרו מכמות שהיה דניחא ליה כו': כי היכי דליכוף ולפרעיה. כשיפרענו לוה למלוה חצי חובו יכופנו מלוה לפרוע לו השאר כי ידאג הלוה פן יפסיד שוברו ויתבעהו מלוה כל חובו: כי היכי דליפגום שטרו. כשיפרע חמשים זוז הרי נמצא שטר שביד מלוה פגום ותנן (כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה וה''ה לכל השטרות כדאמרי' במסכת שבועות וכי מה בין זה לפוגם שטרו כו' בפ' שבועת הדיינין (דף מא.): כי היכי דלא ליפגום שטרו. אך כשיפרענו חמשים זוז יחזיר לו שטר של חמשים ונשאר בידו שטר של חמשים שני שלם: אמר רב אשי האי מאן דנקט שטר. מלוה בר מאה זוזי ואמר להו לספרי כתובו חד בר חמשים מההוא זמן ראשון שהרי פרע לי המותר וקרעו שטר זה לא כתבינן ליה שטר אחרינא לא מזמן ראשון וכל שכן מזמן זה של יום כתיבה ואילך שמא שטר פרוע הוא זה ויש לו שובר ללוה עליו ויוציא המלוה עליו שטר של חמשים ויאמר חוב אחר הוא זה שהלויתי לך פעם אחרת: מתני' הרי עשיר אומר לעני כו'. ואפי' למאן דאמר בפרק קמא (לעיל דף יג.) דאית דינא דגוד או אגוד שאני הכא דגוד איכא אגוד ליכא והכי מתרץ לה התם: קח לך עבדים. דבההיא חזקה שהניחו אביו יהיה לעולם ולא יניחו לו להרבות ולהביא בני אדם במרחץ אלא מבני ביתו: אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. שיכול הלה לטעון שטר זה שבידך אני החזרתיו לך כשהחזרת לי ממון שלוית בו ממני: ולא אחר יכול להוציא. על אחד מהם דכל חד מצי מדחי ליה אצל חבירו אא''כ יש עדים בדבר שמעידין זה לוה מזה אבל מן השטר אין יכולין להביא ראיה: נמצא לאחד בין שטרותיו כו'. בגמ' פריך עלה מרישא ומפרש לה שפיר: כיצד יעשו. אם רוצים ללוות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע: ישלשו. אבי אביו ויכתוב יוסף בן שמעון בן יעקב וזה יכתוב יוסף בן שמעון בן נפתלי: משולשים. ששמותיהן ושמות אביהן ושמות אבי אביהן שוין: יכתבו סימן. יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן או גיחור לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור: ואם היו סימניהן. שוין: יכתבו כהן. אם אחד מהן כהן יכתבו יוסף כהן לוה מיוסף ישראל: גמ' ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא. והיה מוחזק בו אדם אחד שהיה טוען פלוני בן פלוני הכתוב בזה השטר כתבו וחתמו ומסרו לי לפי שהלויתיו כך וכך ממון וכדתנן מתניתין בפירקין (דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואת שמי לא הוצרך לכתוב שהרי מסרו לי וכתב לי ממך כלומר ממי שמוחזק בשטר:

אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו. בשטרי אקנייתא דוקא אבל בהלואות לא מיירי כך פירש רשב''ם ואומר ר''י דלא שנא במכר לא שנא במתנה מיירי דאפילו בשטרי מקח וממכר משכחת לה כגון דכתבי מדעת) עדים דללקוחות ליכא הכא פסידא כלל דיש קול למקח וממכר וליכא למיחש למידי: כתבו בשילי. היני ושילי קרובות זו לזו להכי נקט להו שאפילו בשתי עיירות קרובות זו לזו כתבו על שם העיר שתעמדו בה בשעת כתיבה וגם היו רגילין תדיר להיות בהיני ושילי והכי אמרינן בביצה (דף כה: ע''ש) הוי מכתפי לה בשבתא דריגלא משילי להיני ומהיני לשילי: עבידו ליה תרי שטרי כו' מאי טעמא כו'. תימה אמאי לא קאמר דפרוע הוא כדאמר רב אשי בסמוך ואומר ר''י דהכא מיירי אפי' ידעינן שאינו פרוע: