סנהדרין כא ע"ב

דף כא - ב

אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו  חכמי הדור על הייחוד, ועל הפנויה. והיינו, שאסור להתייחד עם אשת איש, ואפילו עם פנויה.

מקשה הגמרא: וכי איסור יחוד הוא גזירת חכמים!? - הלא איסור דאורייתא הוא!

דהרי אמר רבי יוחנן משום בשם רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לאיסור ייחוד מן התורה מניין? שנאמר בפרשת מסית ומדיח "כי יסיתך אחיך בן אמך", ולכאורה קשה: וכי בן אם מסית, ואילו בן אב אינו מסית. אלא, בא הכתוב לומר לך, שהאיסור הוא לפי שהבן מצוי הוא אצל האם. ומכאן נלמד שרק בן מתייחד עם אמו, לפי שאין היצר הרע מתגרה בו בזה, ואין איש אחר מתייחד עם כל העריות שבתורה. הרי שאיסור ייחוד מרומז בתורה.

מתרצת הגמרא: אלא, אימא אמור כך: באותה שעה גזרו על ייחוד דפנויה, שהרמז בתורה הוא על עריות, ועל ערות אשת איש, בדומה לאמו שהיא ערוה אליו וכיון שתמר היתה פנויה, לכן גזרו גם על הפנויה.

ועתה הגמרא מביאה עוד דרשות של רב יהודה אמר רב, בעניני בני דוד.

נאמר בתחילת ספר מלכים א, בתיאור סוף ימי המלך דוד: "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך".

אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שביקש להולמו. ^[14] שכתר מלכות ישב בראשו, ולא הולמתו. לפי שבתוך חלל הכתר, היה שרביט של זהב מדופן לדופן, ואינה מתיישבת אלא על מי שיש לו חריץ בראש. וחריץ זה היה עדות למלכי בית דוד. שכל הראוי למלכות - הכתר הולמו, ואדוניה שלא היה ראוי למלכות, לא הולמו.

עוד נאמר שם באדוניה: "ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו".

ומקשה הגמרא: מאי רבותיה!? איזה גדולה יש בכך לבן מלך.

אמר רב יהודה אמר רב: כולן, כל החמישים, נטולי טחול, וחקוקי כפות רגלים, היו. כלומר, שהוסר מהם הטחול על ידי סם, שהטחול מכבידו לאדם שלא יוכל לרוץ, והוסר מהם הבשר של כפות הרגלים כדי שיוכלו לרוץ על קוצים וברקנים בלי להינזק. וזו גבורתם, וגדולת אדוניה.

משנה:

נאמר בתורה בפרשת המלך: "רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. וה' אמר לכם: לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

ומבארת המשנה: לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו ופרשיו. אבל אסור לו להרבות סוסים כדי להרחיב דעתו ולהגדיל כבודו.

עוד נאמר בתורה: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד". ^[15]

ומבארת המשנה: וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד, אלא כדי ליתן אספניא, שכר שנה בשנה לחיילותיו, הנכנסין והיוצאים עמו כל השנה.

עוד נאמר בתורה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר".

ומבארת המשנה: וכותב לו ספר תורה לשמו. כלומר, חוץ מהספר תורה שמצוה על כל איש ישראל לכתוב לעצמו, כותב לו המלך עוד ספר.

כשהוא יוצא למלחמה - מוציאה, את התורה, עמה [צריך לומר: עמו].

נכנס, כשחוזר מהמלחמה, הוא מכניסה עמו.

יושב בדין ^[16], - התורה היא עמו.

מיסב - התורה היא כנגדו.

ומנין נלמד שהתורה מתלווה עמו בכל עת? שנאמר "והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו".

גמרא:

תנו רבנן: נאמר בתורה "לא ירבה לו סוסים". יכול אסור לו להרבות סוסים בכל ענין, אפילו סוסים שהוא צריך כדי מרכבתו ופרשיו? תלמוד לומר "לו", ללמדך: רק לו, להרחיב דעתו ולהגדיל כבודו, אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו.

הא מה אני מקיים "לא ירבה לו סוסים"? באיזה אופן אסרה התורה? בסוסים הבטלנין, שאינם לצורך רכבו ופרשיו, אלא לצורך כבוד.

מניין אנו למדים שאפילו אם הרבה סוס אחד, והוא בטל, שהוא עובר בלאו של "לא ירבה"? תלמוד לומר "ולא ישיב את העם מצרימה, למען הרבות סוס", כתבה התורה סוס בלשון יחיד, ללמדנו שעובר אפילו בריבוי סוס אחד ^[17].

ומקשה הגמרא: אם הברייתא הביאה פסוק שאסור להרבות אפילו סוס אחד, הרי כל שכן שאסור יותר מסוס אחד, ולמה אמרה התורה "סוסים".

וכי מאחר דאפילו על סוס אחד והוא בטל, קאי הרי הוא עומד בעבירת "לא ירבה" - "סוסים" בלשון רבים שאמר הכתוב, למה לי!?

ומתרצת הגמרא: לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. אם היה כתוב רק סוסים ולא סוס, היינו אומרים שאינו עובר בסוס אחד. ואם היה כתוב רק סוס ולא סוסים, היינו אומרים, שעל אף שעוברים אפילו על סוס אחד, אבל גם אם הרבה לו סוסים יותר מסוס אחד, עובר רק על לאו אחד. לכן אמר הכתוב גם סוסים וגם סוס, לומר, שעובר בלאו על כל סוס וסוס. ^[18]

ומקשה הגמרא: מהברייתא משמע, שמהמילה "לו" ממעטים שמותר להרבות סוסים לרכבו ופרשיו. וקשה, למה צריך מיעוט לכך? וכי היינו חושבים שאסור לו להרבות סוסים לרכבו ופרשיו.

טעמא דכתב "לו", הא לאו הכי, בלי שמיעטה התורה, הוה אמינא, אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי, לא!? איך יתכן מלכות בלי רכב ופרשים.

מתרצת הגמרא: אכן, גם בלי הפסוק היינו יודעים זאת, אלא שהיינו חושבים שאף את מספר הסוסים לרכבו ופרשיו צריך לצמצם, לכן באה גזירת הכתוב לומר, שלרכבו ופרשיו מותר לו להרבות בהרחבה.

לא צריכא, לא נצרכה דרשת הכתוב לעצם ההיתר לסוסים לרכבו ופרשיו, אלא הפסוק בא לומר שמותר לו לאפושי, להרבות סוסים לרכבו ופרשיו, ברווח.

[גירסא אחרת: לאפוחי, שמותר לו להרבות סוסים יתירים, שיוכלו להחליף פעם על זה ופעם על זה, כדי שירגעו ^[19]].

שנינו במשנתנו: וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד אלא כדי ליתן אספניא.

תנו רבנן: נאמר בתורה: "וכסף וזהב לא ירבה לו", יכול הייתי לומר שאסור להרבות אפילו כדי ליתן אספניא. לכן תלמוד לומר: "לו" ודרשינן: לו לצרכיו האישיים אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא שכר חיילותיו.

ומקשה הגמרא על הברייתא: טעמא הטעם שמותר להרבות לאספניא - משום דכתב רחמנא "לו", הא הרי שאם לאו הכי שהתורה לא היתה ממעטת, וכי הוה אמינא, שאפילו כדי ליתן לאספניא נמי לא?! ומי יפרנס חיילותיו.

ומתרצת הגמרא: אכן לא צריכא לא נצרכה דרשת הכתוב ללמדנו שמותר להרבות כסף וזהב כדי ליתן לאספניא, והיינו יודעים זאת מסברא, אלא שהיינו אומרים שמותר להרבות רק בצמצום, באה התורה לומר שאפילו להרווחה, שאינו צריך לצמצם, אלא מותר להרבות בריווח - כדי שיהיה מצוי בידו לשכור עוד חיילות.

שואלת הגמרא: השתא דאמרת ששתי הברייתות דרשו "לו" לדרשה, הרי גם נאמר: "לא ירבה לו נשים" ומאי דרשת ביה? פשיטא שאין לדרוש שהתורה ממעטת כדי ללמדנו שמותר לו להרבות בשביל צרכי ממלכתו, כי לא שייך להרבות נשים לצורך מלאכתו.

מתרצת הגמרא: שבא לדרוש למעוטי הדיוטות ללמדנו שרק מלך אסור להרבות נשים, אבל הדיוט מותר להרבות נשים ^[20].

הגמרא דורשת דרשות הכתובים בשלמה המלך, בענין ריבוי סוסים.

רב יהודה רמי, הקשה סתירה לכאורה בין שני כתובים:

כתיב בספר מלכים א [פרק ד]: "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבתו". ואילו בספר דברי הימים ב [פרק ט] כתיב: "ויהי לשלמה ארבעת אלפים אריות סוסים".

וקשה, הא כיצד!?

ומתרץ: פסוק אחד מדבר באצטבלאות, שהם בית גדול למדור הסוסים. והפסוק השני מדבר ב"אורוות", שהן ההבדלה שבין שורה לשורה, בתוך האצטבלאות.

ואפשר לפרש בשני אופנים: אם ארבעים אלף איצטבלאות היו - כל אחד ואחד היו בו ארבעת אלפים ארוות סוסים. ואם ארבעת אלפים איצטבלאות היו - כל אחד ואחד היו בו ארבעים אלף אורוות סוסים ^[21]. והגמרא מתרצת עתה עוד סתירת הפסוקים בדברי ימי מלך שלמה.

רב יצחק רמי, הקשה סתירה לכאורה בין שני כתובים.

כתיב בספר דברי הימים: "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" הרי שלא היה שום חשיבות לכסף מרוב השפע. ואילו בספר מלכים כתיב "ויתן המלך שלמה את הכסף בירושלים כאבנים". הרי שהיה לכסף קצת חשיבות, לפחות כאבנים?

ומתרץ: לא קשיא, אין סתירה בפסוקים.

כאן, הפסוק שנאמר בו שלא היה שום חשיבות לכסף, מדבר קודם שנשא שלמה את בת פרעה. ואילו הפסוק שנאמר שהיה לכסף קצת חשיבות, מדובר לאחר שנשא שלמה את בת פרעה, שירד קצת מגדולתו. ^[22]

אמר רבי יצחק: בשעה שנשא את בת פרעה, ירד המלאך גבריאל, ונעץ קנה בים, והעלה שירטון, ונדבק בו חול ורפש וטיט שהים גודש ונתווסף עליו, והיה הולך וגדל, ועליו על השירטון, נבנה כרך גדול שברומי, שהוא מיצר לישראל ^[23].

ועוד אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי מצוות התורה כגון למה אסורה לבישת שעטנז ואכילת חזיר?

שהרי שתי מקראות, פסוקי מצוות התורה, נתגלו טעמן, ונכשל בהן שלמה המלך שהיה גדול העולם ^[24].

האחד, כתיב "לא ירבה לו נשים", והתורה מגלה את הטעם "ולא יסור לבבו". לכן, אמר שלמה: אני ארבה אלף נשים - ולא אסור מדרכי ה' ! וכתיב, סופו שנכשל בהן, כמו שנאמר "ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים".

השני, כתיב "לא ירבה לו סוסים", והתורה גלתה את הטעם, "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס". ולכן, אמר שלמה: אני ארבה רבבות סוסים ולא אשיב את העם מצרימה. ^[25] וסופו שנכשל, וכתיב "ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים... ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף".

ולכן לא גילתה התורה את טעמי המצות, כדי שלא עסמכו בני אדם על עצמם, לומר אני לא אכשל בטעם זה, ולבסוף יכשלו.

שנינו במשנתנו: וכותב ספר תורה לשמו.

תנא, שנינו בברייתא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אינו יוצא ידי מצוה זו עם הספר שירש מאבותיו, אלא צריך לכתוב ספר לשמו - לשם כבוד מלכותו. שהרי כתבה התורה וכתב "לו", לו לשמו.

הגמרא מבארת את המצוה על כל איש ישראל לכתוב לו ספר תורה, שציוותה התורה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", ואת המצוה המיוחדת למלך.

אמר רבה (רבא): אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכל אדם לכתוב ספר תורה משלו. שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ^[26].

ומקשה אביי, מברייתא, שמשמע בה שאין בהדיוט מצוה לכתוב לו משלו. ויכול לצאת ידי חובתו בספר שהורישו לו אבותיו.

איתיביה אביי: שנינו בברייתא: וכותב המלך לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אבותיו.

ומשמע, מלך, אין! מלך הוא זה שצריך לכתוב ספר תורה לשמו, ואילו הדיוט, לא צריך לכתוב לשמו. וקשה על רבה שאמר שגם הדיוט צריך לכתוב לעצמו?

ומתרץ רבה: עדיין שונה מלך מהדיוט - שהדיוט די לו בספר אחד, וספר זה צריך לכתוב לעצמו, ואילו המלך צריך לכתוב לו עוד ספר, בנוסף על הספר שהיה לו לפני מלכותו.

לא, צריכא, אין צריך לומר על הספר שהיה לו לפני מלכותו, אלא שהברייתא מדברת לשתי תורות, שצריך שיהיו לו. ועל הספר השני כתבה הברייתא שאינו מתנאה בשל אבותיו.

ומנין שהמלך צריך שיהיו לו שתי תורות? כדתניא כמו ששנינו בברייתא אחרת:

נאמר בתורה "וכתב לו את משנה התורה"

- ודרשינן, "משנה", מלשון שנים.

לכן כותב לשמו שתי תורות. אחת, שהיא יוצאה ונכנסת עמו למלחמה ובעת שיושב בדין וכשהוא מיסב. ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.

אותה התורה שיוצאה ונכנסת עמו (עושה ^[27] אותה קטנה ובכתיבה דקה כמין קמיע שהיא קלה לשאת, ותולה בזרועו, שנאמר שאמר דוד המלך: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני התורה שנמצאת בזרועו הימנית, ולכן בל אמוט [אתמוטט]), ועם ספר זה אינו נכנס בה לא לבית המרחץ, ולא לבית הכסא, שנאמר שם בפרשת המלך "והיתה עמו וקרא בו" ודרשינן "וקרא בו", במקום הראוי לקראות בו.

שנינו ברייתא שדרשה "משנה תורה" מלשון "שנים", שבא הכתוב ללמדנו שהמלך כותב לו שני ספרי תורה. ועתה מביאה הגמרא דעת רבי יוסי הדורש "משנה" מלשון "שינוי", כלומר, שמשה רבינו מרמז שהכתב שהיה בימיו עתיד להשתנות מן עברית לאשורית, וכמו שיבואר.

ומקודם מביאה הגמרא מאמר אמוראים.

אמר מר זוטרא, ואיתימא, או שאמר כן מר עוקבא: בתחלה, ניתנה תורה לישראל בכתב עברי של בני עבר הנהר, ולשונה היתה לשון הקודש.

חזרה וניתנה להם בימי עזרא הסופר, בעת עלותם מגלות בבל, בכתב אשורית של ארץ אשור, ולשון ארמי.

ביררו להן לישראל [ברבינו חננאל הגירסא: ישראל] כתב אשורית, ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית, ולשון ארמי.

מאן, מי הם אלו ההדיוטות?

אמר רב חסדא: כותאי הכותים.

מאי איזו כתב הוא כתב עברית. אמר רב חסדא: כתב ליבונאה ^[28] אותיות גדולות, כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות.

הגמרא מביאה ברייתא לסיוע שבימי עזרא השתנה הכתב. תניא רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו - אילמלא (לא) קדמו משה.

רבי יוסי מוצא השוואות בין משה רבינו לעזרא הסופר.

במשה הוא אומר "ומשה עלה אל האלהים". וכן בעזרא הוא אומר "הוא עזרא עלה מבב ל".

וההשוואה היא: מה עלייה האמור כאן במשה היא לשם קבלת התורה, אף עלייה האמור להלן בעזרא, היא לשם מסירת התורה.

וכן היו שווים במה שלימדו את העם חוקים ומשפטים:

במשה הוא אומר "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים", וכן בעזרא הוא אומר "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפ ט".

ואף על פי שלא ניתנה התורה על ידו של עזרא, בכל זאת נשתנה על ידו הכתב. שנאמר בספר עזרא:

ייחוד של עריות אסור מן התורה ובייחוד דפנויה אמר רב באותה שעה גזרו על ייחוד דפנויה גרסי' בגמרא בפרק עשרה יוחסין עלו מבבל. אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אסי לא אמרו אלא אייחוד דפנויה אבל אייחוד דאשת איש אין מלקין דאם כן אתה מוציא לעז על בניה:

ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך ביקש להולמו ולא הלמתו פירוש ביקש שתמלא ראשו חלל העטרה ותתישב העטרה של מלכות בראשו ולא הולמתו שזו היתה עדות לבית דוד. ומפורש בע"ז פרק כל הצלמים אסורין כתיב ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות נזר כלילאי עדות אמר רב יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ושאינו ראוי למלכות אינו הולמתו. מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב נשים בקדושין ובכתובה פילגשים בלא קידושין ובלא כתובה:

לא ירבה לו סוסים אלא כדי רכבו ופרשיו אבל בטלנים אסור. ואסיקנא ועובר על עשה ועל לא תעשה על כל סוס בטל וכסף וזהב לא ירבה לו. אלא כדי ליתן אפסוניא:

ירושלמי ר' יהושע בן לוי אמר ובלבד אפסוניא של שנה זו בלבד פי' אפסוניא הוצאת המאכל וכסות. לא ירבה לו נשים. המלך מוזהר להרבות אבל לא ההדיוט. ויהי לשלמה ארבעים אלף אורות סוסים וכתיב קרא אחרינא ארבעת אלפים אוריות סוסים ופירשנו ארבעים אלף איסטבלאות כל אחת היו בה ד' אלפים סוסים אם ארבעת אלפים איסטבלאות היו בכל אחת מ' אלף סוסים. אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה פירשוה קודם שנשא שלמה את בת פרעה א"ר יצחק בשעה שנשא שלמה לבת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ונבנה עליו כרך גדול של רומי:

מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול הדור רבוי נשים כתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. רבוי סוסים דכתיב ותעלה ותוצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וגו':

וכותב ס"ת לשמו. אמר רבא אפילו הדיוט אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו'. תנא המלך כותב לו שתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו. כיצד יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו. יושב בדין והוא עמו מיסב והוא עמו. ועושה אותה כמין קמיע ותולה אותו בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. אבל אינו נכנס בה לא במרחץ ולא בבית הכסא לא להשתין מים שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו וכותב לו תורה אחרת שתהיה מונחת לו בין גנזיו:

אמר מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בלשה"ק ובכתב עברי וחזרה ונתנה בימי עזרא בלשון ארמי וכתב אשורי וביררו להן ישראל לשה"ק וכתב אשורי והניחו כתב עברי ולשון ארמי להדיוטות מאן אינון הדיוטות כותים. כתב עברי כתב ליבונאה.

מצות עשה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו ואפילו הניחו לו אבותיו א"כ מה המלך יתר עליו שהמלך אם לא הניחו לו אבותיו צריך לכתוב שנים כמו שבארנו ספר תורה זה שהמלך מביא עמו לא משנה תורה בלבד אלא כל התורה כאותה שמונחת בבית גנזיו ולא נאמר משנה התורה אלא שהיא שנייה אצלו לאותה שבבית גנזיו:

ובסוגיא זו אמרו וכתב לו את משנה התורה כתב הראוי להשתנות והוא שהכתב נשתנה בימי עזרא לכתב אשורי אבל הלשון לא נשתנה ובספרי פרשת שופטים אמרו משנה אין לי אלא משנה תורה כל התורה מנין תלמוד לומר את כל דברי התורה א"כ למה נאמר משנה שעתידה להשתנות ור"ל גם כן על הכתיבה ויש גורסין שם שעתידה להשתנן כלומר שהמלך היה משונן בפרשת הקהל וכן נראה ממה שסמכו שם אחרים אומרים אין משנין אותו ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד:

אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה מדקאמר על היחוד ועל הפנויה משמע תרתי מילי לייחוד יחוד דאשת איש ועל הפנויה שלא יבא אדם על הפנויה אלא ע"י קידושין וכתובה. ומתמהינן יחוד דאשת איש דאורייתא הוא כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מותר להתייחד עם אמו דלא מיגרי ביה יצר ואינו מתיחד עם כל העריות שבתורה וה"ק קרא כי יסיתך אחיך בן אמך שמותר להתייחד עם אמך ומתוך כך הוא מצוי אצלה תדיר ושניכם מצוין תדיר ביחד. ומפרקינן דאורייתא ייחוד דאשת איש אי נמי דשאר עריות הוא דאסור הא דפנויה שרי ואתו אינהו גזור על הייחוד של פנויה וחדא קאמר על הייחוד של פנויה:

ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך אמר רב יהודה אמר רב שבקש לחולמו ולא חלמתו בפרק כל הצלמין ב"נ אסורין כתי' ויוציאו את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות שהכלילה עדות אמר רב יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל שראוי למלכות חולמתו ושאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ואדוניה בקש שימלא ראשו חלל עטרה ותתיישב בראשו ולא חלמתו מפני שלא היה ראוי למלכות ופירש רש"י ז"ל לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שהיה לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל מי שהיה ראוי למלכות חולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ויעש לו רכב ופרשים וגו' מאי רבותא דחמשים איש למירהט לגבי בן מלך אמר רב כולם נטולי טחול שהטחול גורם לאדם ליעף ואינו יכול לרוץ הרבה. וחקוקי כפות הרגלים יש אומרים שאין בשר בפרסותיהן ורצין על הקוצים ועל הברקונים ואינן ניזוקין וי"א שלא היה להן עצם בכפות רגליהם:

מתני' לא ירבה לו סוסים כו' ת"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי רכבו ת"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים לא ירבה לו סוסים סוסים הבטלנין ועדיין אני אומר אינו עובר עד שיהו לו שני סוסים בטלנין דסוסים כתיב מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה לו ת"ל למען הרבות סוס אפילו אחד במשמע וכי מאחר שאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה לו אי הכי סוסים דכתב רחמנא בלשון רבים למה לי. ומהדרינן לעבור עליו בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס דאי כתב סוסים ולא כתב סוס הוה אמינא לא עבר עד דהוו ליה תרי כתב רחמנא סוס אפילו אחד ואי כתב רחמנא סוס ולא כתב סוסים ה"א היכא דהוו ליה סוסים טובא לא עבר אלא אחד מינייהו כתב רחמנא סוסים וכתב סוס לאשמועינן דאפי' הוו ליה סוסים טובא עבר בלא תעשה על כל סוס וסוס. והאי דאיכא בנוסחי בעשה ולא תעשה על כל סוס לא ידעינן מאי ניהו דהא לא שייכא הכא מצות עשה ולא לאו הבא מכלל עשה ור"ש ז"ל לא גריס לה וחזינא לה לרב רב יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל דקא כתיב לא תעשה דכתיב לא ירבה עשה דכתיב למען הרבות סוס ואע"ג דלא תעשה משמע להכי אפקיה רחמנא בלשון עשה למימרא דמיחייב עליה נמי עשה ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו כלל:

ומתמהינן טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי הוה אמינא אפילו לרכבו ופרשיו נמי לא. מלכותא בלא רכב ופרשים מי חשיבא מידי. ומפרקינן כי איצטריך קרא למעוטי כדי רכבו ופרשיו להיתרא לאו כדי רכבו ופרשיו בצמצום איצטריך אלא לאפושי סוסים הבטלנין לרכבו ופרשיו דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה לו סוסים בטלנין ולא לרכבו ופרשיו קמ"ל לא ירבה לו לו אינו מרבה סוסים בטלנין אבל מרבה הוא לרכבו. ויש לפרש לא צריכא לאפושי כי איצטריך קרא להתירא לאפושי רכב ופרשים טובא דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה סוס כלל לא בטלנין ולא שאינן בטלנין אלא כדי מרכבתו הצריכה לו אבל להרבות רכב ופרשים יתר מדאי לא דהא כתיב לא ירבה כלל כתב רחמנא לו לו הוא דאין מרבה סוסים לפי שנמצאו יושבין בטלנין אבל אם בא להרבות רכב ופרשים מותר להרבות להם סוסים כנגדן ולעולם סוסים הבטלנין כלל כלל לא. והרב ר' יוסף בן מיגאש ז"ל גריס לא צריכא לאפוחי לשון נפח כלומר כי איצטריך קרא למכתב לו לאו למישרי כדי רכבו ופרשיו בלחוד אלא למשרי נמי לאפוחי יתר על כדי רכבו ופרשיו כלומר להרבות סוסים בטלנין שאינן צריכין להן אלא לתתם באמצע המחנה כדי שיראה המחנה גדול להכי כתב רחמנא לו לומר לך לו הוא דאסור להרבות סוסים הבטלנין הא לאפוחי במחנה מותר:

פיסקא וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אפסוניא שכר חיילותיו. יש מפרשים לא ירבה לו לתקן מסים ומכסים שלו אלא כדי שיבא לו כדי אפסניא ולא יכביד על העם יתר אבל אם באו לו ארוחות וביזות מותר. והכי מסתבר מכמה אנפי חדא שלמה הרבה ולא נענש ומנא לן דלא איענש עלה מדאמרי' אין כסף נחשב בימי שלמה ואוקימנא קודם שנשא את בת פרעה אלמא חטאיה גרמא ליה ולבתר דנסבה כתיב כאבנים אלמא חטאיה גרם ליה ותו דהא קב"ה אמר ליה (מלכים א ג׳:י״ג) וגם אשר לא שאלת אתן לך גם עושר גם כבוד ותו דהא קרא הכי משמע מדכתיב לא ירבה לו דמשמע שיתכוון להרבות אבל אי אתו ליה ממילא שפיר דמי והכי נמי אמרינן גבי לא ירבה לו סוסים שלא יקנה סוסים הרבה אבל אם נתנו לו במתנה מותר:

ת"ר וכסף וזהב לא ירבה לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא לאפסוניא. ומתמהי' טעמא דכתב רחמנא לו הא לא"ה ה"א אפילו לאפסוניא נמי לא מי סגיא בלא הכי. ומפרקינן כי איצטריך קרא לאו לכדי ליתן להן בשכרן ותו לא [לא] איצטריך אלא להרויח להן בשכרן דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה כסף וזהב יתר מן הצריך לו ולשכר חיילותיו בצמצום כתב רחמנא לו לו אינו מרבה יתר ממה שצריך להוצאתו אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסוניא אפי' להרויח להן בשכרן. וגבי סוסים נקט לישנא דאפושי משום דמידי דקאי בעיניה הוא ואע"ג דיהיב להו לפרשין דיליה אכתי קיימי בעינייהו גבייהו ושייך בהו לישנא דאפושי אבל כסף וזהב דכי יהיב להו ניהליהו למוצאה יהיב ליה ולאו מידי דקאי בעיניה גבייהו הוא ולא שייך ביה לישנא דאפושי דהא לאלתר מפיק ליה אלא לישנא דהרויחא כדאמרן בכתובות (פ':) משום ריוח ביתא וכי תימא והא קרא דאיירי בכסף וזהב ונקט לישנא דאפושי דכתיב וכסף וזהב לא ירבה לו התם דקא מיירי גבי מלך דלא ליפיש כסף וזהב ליתן בבית גנזיו נקט לישנא דאפושי [אבל] גמרא דמיירי גבי אפסוניא דצריכי ליה לאפוקיה נקט לישנא דהרויחא. ודייקינן השתא דאמרת דהני לו לו לא צריכי לגופיה דקרא ומפקת להו לדרשא לו דנשים מאי דרשת ביה ומהדרינן למעוטי הדיוטות שמותרין להרבות נשים:

רב יהודה רמי כתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים וגו' והן מקומות מוכנין למאכל הסוסים וכל אחד מהן אין בו אלא כדי לאכל בו סוס אחד והבית שיש בו ארוות הרבה נקרא אצטבלא וכתיב ארבעת אלפים ארוות סוסים הא כיצד אם ארבעים אלף אצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בה ארבעת אלפים סוסים דמפקינן ליה להך קראה ארבעת אלפים ארוות סוסים לאצטבלא אחת ואם ארבעת אלפים אצטבלאות היו מפקינן ליה לאידך קרא דארבעים אלף ארוות סוסים לאצטבלא אחת ונמצא שכל אצטבלא היו בה ארבעים אלף סוסים ומ"מ חד קרא מוקמינן לארוות ממש כמו שפירשנו ואידך מוקמינן לאצטבלאות נמצא מנין הסוסים עולה למאה וששים אלף אלפים:

רבי יצחק רמי כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה מאומה אפילו כאבנים לא הוה חשיב וכתיב ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים. ומפריק לא קשיא כאן קודם שנשא שלמה בת פרעה לא נחשב למאומה וכאן לאחר שנשאה כאבנים:

ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמיה ונכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים כו' כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישוב וגו' לפי שהסוסים באין ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחין לקנות לו ועוברין בלא תוסיפון לשוב בדרך הזה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מרכבה שהרי אני יכול לקנות מן הנמצאין כאן. וכתיב ותעל ותצא ממצרים וגו':

פיסקא וכותב לו ספר תורה לשמו. אסיקנא אפי' הדיוט נמי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מיחייב למיכתב ספר תורה לנפשיה מדיליה שנאמר כתבו לכם משלכם וכי איצטריך תנא לאשמועינן גבי מלך לשתי תורות דאלו הדיוט סגיא ליה בחדא אותה שמונחת לו בבית גנזיו ואילו מלך בעי תרתי דכתיב משנה ותרתי משמע א' שמונחת לו בבית גנזיו ואחת שנכנסה ויוצאה עמו וכי איצטריך תנא זו לאשמועינן גבי מלך דכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים באותה שנכנסת ויוצאה עמו קא מיירי וכי קא ממעט הדיוט מינה לגמרי קא ממעיט למימרא דהדיוט לא מיחייב עלה כלל אבל לגבי ההיא אחריתא דעבידא לאנוחה בבית גנזיו ל"ש מלך ול"ש הדיוט חייב לכתוב משלו. והני תרי תורות דקאמרינן גבי מלך מאי עיבידתייהו דתניא וכותב לו שתי תורות ופשוטה היא:

מאי כתב עברי כתבא ליבונאה כתב בפני עצמו הוא וכך היה שמו. ור"ש ז"ל כתב ליבונאה אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ובמזוזות. ואינו נראה בעינינו דאטו משום דהוי אותיות גדולות מאי שינוי אית ביה דחשיב ליה כתבא באפי נפשיה. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו משה ואע"פ שלא נתנה על ידו נשתנה כתב על ידו דכתיב וכתב הנשתון כתב שנשתנה ואומר ולא כהלין כתבא למיקרי מכדי יהודאי הוו התם מאי טעמא לא הוו ידעי למיקרייה אלא משום דאישתני יש אומרים לפי שנשתנה להן באותו היום דאלמא בכתב החדש הוה כתיב ומסתברא דודאי בכבתא בתרא הוה כתיב דאי בכתבא קמא אכתי לא אשתני אמאי לא כהלין כתבא למקרי אלא מיהו לאו בההוא יומא אשתני אלא מלאך הוא דכתביה בכתב שהיה עתיד להשתנות ולא היה שום אדם מכיר בו ואמר וכתב את משנה כתב העתיד להשתנות. רבי אומר בכתב זו נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לדעץ כלומר לדוחק כדכתיב ויצג ומתרגמינן ודעץ כדרך נעוץ ודחוק ששכחוהו וכיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר שובו לבצרון לעיר מבצר שלכם והיינו ירושלים גם היום מגיד משנה התורה אשר שכחת אשיב לך והיינו עזרא שהגיד להן כתב שנתנה בו תורה ולמה נקרא אשורי שמאושר בכתבו. משום רבי אלעזר המודעי אמרו כתב זה לא נשתנה כל עיקר ולא נשתכח שנאמר ווי העמודים יתידות העשויין כאנקלאות וקבועין בעמודין שבהן תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווין שבכתב אשורי לפיכך נקראו ווין אלמא בימי משה כתב אשורי הוה. ואם תאמר שכחוהו כדר' מקיש ווין לעמודין מה עמודין לא נשתנו כל ימי בית ראשון אף ווין של עמודין לא נשתנו ואם כן על כרחך דהווין הוו שכיחי כתבא נמי לא נשתנה כל עיקר ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה דהא דברי הכל הוא אף כתבם לא נשתנה. וקיי"ל כרבי אלעזר המודעי דכולהו הני תנאי תלמידי נינהו לגביה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דרבי נמי סבר לה כותיה דקאמר בכתב זה ניתנה תורה ואע"ג דרב חסדא כת"ק ס"ל ליתא דהא טעמא דרבי אלעזר המודעי טעמא ברירא הוא ולא אפשר למידחייה:

מלמד שבקש להולמו כו' וכולן נטולי טחול כו'. מבואר בפרק כל הצלמים:

הא כיצד אם ארבעים אלף אצטבלאות. כל א' וא' היו בו ארבעת אלפים. ושמעי' מהנהו קראי דעבר שלמה אולא ירבה לו סוסים דרבוי סוסים כל כך א"א שהיו צריכים כלם לרכבו ופרשיו שלא היו בהם כמה סוסים בטלנים ועבר על כל סוס וסוס כדאמרי' לעיל ונ"ה בירושלמי אהני קראי בטלנים היו וק"ל:

כאן קודם כו'. דכל זמן שלא נשא בת פרעה והיה עוסק בחכמת התורה לא היה הכסף נחשב למאומה כמ"ש שלמה וקנות בינה מכסף נבחר אבל משנשא בת פרעה מיעט בחכמה וריבה בסעודתו ותענוגי עוה"ז כדאיתא פרק בן סורר ומורה היה הכסף נחשב וק"ל:

בשעה שנשא כו'. כי זה היה תחלת עבירה לע"ז בירושלים כדאמרינן פרק במה בהמה שהכניסה לו אלף כלי זמרים ואמרה לו כך עובדים ע"ז פלוני וזה היה תחלת החורבן כמ"ש פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה ולכך בו ביום נעץ קנה כו' כי היה תחלת ישובו של רומי כמ"ש שלא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים והיה זה ע"י גבריאל כי בידו ניתן גחלי אש לשרוף ירושלים כדאמרינן בפרק י"ה ולזה ניתן בידו ג"כ ישוב של רומי שהיה מחורבנה של ירושלים וכמו שהיה שם גבריאל חס וצינן הגחלים י"ל ג"כ שהיה חס ולא נעץ רק קנה א' אבל מאליו העלה שרטון ויש לפרש שנעץ קנה לרמוז על מלכות רומי שנאמר עליו גער חית קנה ע"ש שנמשלו כחזיר יער הדר בין הקנים וע"ז התפלל דוד גער חית קנה גער אותה שחיותה במקום קנה שנעץ גבריאל בים וק"ל:

לא נתגלו טעמי כו'. נראה מה שנתגלו טעם ב' מצות אלו יותר מכל שאר מצות שבתורה לפי שטעם כל א' מהב' מצות אלו היא בעצמה ג"כ מצוה שטעם לא ירבה לו סוסים מפני שלא ישוב מצרימה שהטעם הוא בעצמה מצוה שלא ישוב שם אף בלי הרבות סוס וכן בולא ירבה לו נשים שטעמו ולא יסור לבבו שהוא בעצמו מצוה שאפי' אחת והיא מסירה לבו אסור שישאנה כדאמרי' לעיל ואמר שאמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה וגו' ע"פ מה ששנינו בסוף קינין זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת שנאמר ודעת זקנים יקח אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת כו' שנאמר בישישים חכמה וגו' וז"ש שסמך שלמה על חכמתו בזה ומי חכם לב כמוהו בתורה אעפ"כ נשיו הטו לבבו מחכמת התורה בזקנתו ונעשה כזקני ע"ה שמטפשין וכן בלא ירבה לו סוסים שסמך על חכמתו שיכול להרבות סוסים ממקום אחר ולא ישיב מצרימה וכתיב ותצא המרכבה ממצרים דאף מרכבה שלו היתה באיסור ממצרים וק"ל:

וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו ב' תורות כו' שנאמר שויתי וגו'. עיין בזה באורך בחדושי הלכות על דברי מהרש"ל בשמעתין:

בתחלה ניתנה תורה לישראל כו'. קאי אמשנה תורה ומפרש לה כתב העשוי להשתנות כדלקמן לרבי יוסי וכן הוא בילקוט את משנה התורה אמר מר זוטרא כו' וכבר האריכו בזה הריטב"א ובעל העיקרים כמפורש באורך בע"י והנכון בזה ולא שייך לאקשויי הכא כדפריך בריש פרק קמא דמגילה והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה דאין זה חידוש כיון דכתיב משנה תורה דהיינו התורה עשויה להתחדש ולשנות בכתב אחר והא דקאמר בריש פרק קמא דמגילה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים היינו כמאן דאמר דלא נשתנה הכתב ממשה לעזרא כלל והכי מוכח בירושלמי מאן דאמר ברעץ ניתנה תורה עי"ן מעשה נסים מאן דאמר אשורית ניתנה תורה סמ"ך מעשה נסים ומלתא דמר זוטרא כולה כרבי יוסי דלקמן וז"ש בתחלה ניתנה תורה בכתב עברי ולשון הקודש דלא מצינו שראוי להשתנות רק הכתב כמ"ש וכתב את משנה וגו' וכן מוכחי הני קראי וכתב הנשתוון כתוב ארמית לא כהלין כתבא למקרי כו' דתלי השינוי בכתב שנשתנה על ידי המלאך בכתב אשורית אבל הלשון לא נשתנה להם מעולם ועדיין הוא בלשון הקדש שנתנה בו התורה ומ"ש שניתנה להם התורה בימי עזרא בלשון ארמית היינו נמי ממה שהמלאך כתב בלשון ארמית מנא מנא תקל ופרסין אבל ישראל לא רצו באותו לשון שבחר המלאך ובררו להם בלשון שידעו בו ושניתנה בו התורה מתחלה שהוא לשון הקודש ודו"ק:

כתב ליבונאה. עיין פי' רש"י ובתוס' דשם מקום הוא ואפשר דנקרא ליבונאה ע"ש לבן שע"ש זה ג"כ נקרא כתב עברי שהוא מעבר הנהר גם לשון ארמית הוא לשון לבן שהיה מדבר בו כמ"ש יגר שהדותא ונקרא הוא ארמי אובד אבי וגו' ולכך ניתנה התורה מתחלה בכתב עברי שהוא כתב שהורגלו בו ישראל מאבי אמם לבן שלא היה להם כתב אשורית עד שהביאו מאשור אבל לשון הקודש הורגלו מאביהם יעקב שאמר גל עד ולא הוצרכו ללשון ארמית:

הוא עזרא עלה מבבל מה עלייה כו' אף עלייה האמור להלן תורה כו'. תלה תורתו בעלייתו מבבל לפי שאוירא דא"י מחכים כמו משה שעלה אל האלהים וק"ל:

גמרא עושה אותן כמין קמיע ותולה בזרוע שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט כל זה נמחק ונ"ב ר"ל אין כאן מקומו:

שם כי הכין עזרא לבנו כצ"ל:

תוס' בד"ה כתב כו' ור"ח פי' כו' כצ"ל:

גמרא רב יהודה רמי כתיב ויהי כו'. כאן צ"ל הגהת הגרי"פ דלקמן רב ולא שם:

שם וכתיב כו' ארבעת אלפים אריות סוסים. כצ"ל:

שם איתיביה אביי כו' שלא יתנאה בשל אבותיו. כצ"ל כדלעיל וכ"ה בע"י:

שם עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו. ק"ל הא אסור לתלות ס"ת אפי' בכיס כדמוכח להדיא בברכות (כד סע"א) ואף שיש לדקדק קצת מלשון רש"י שם דדוקא ביתד אסור. מסתימת לשון הפוסקים משמע דאפי' ביד אסור וכ"מ להדיא מהט"ז והמ"א בר"ס מ'. ועוד דס"ת משמע ודאי דאסור בכ"ע דהאמר שם הנחה כס"ת משמע הנחה דוקא ולולי דמסתפינא הייתי אומר דס"ת שניה לא היתה תורה שלמה אלא מספר המצות בקוצר וכמו שפי' קצת קרא דוכתבת על האבנים את כ"ד התורה הזאת דמזבח הר עיבל ומהא דקרי לה המשנה ס"ת אין ראיה דגדולה מזו מצינו בב"ב (י"ד) דקרו לפסוק תורה צוה לנו כו' ס"ת ואשר העירני לזה הוא שת"א משנה התורה פתשגן אורייתא ופתשגן הוא תורף הענין כמו פתשגן הכתב דמג"א לדעת רוב המפרשים. ועוד שקשה הדבר לשמוע שס"ת שלמה דשיעור ארכו והקפו ו' טפחים בגויל (ב"ב שם) ישא המלך בזרועו תמיד. ורש"ל שכ' שהיה בכתיבה דקה כבר כ"ע הרש"א שאינן אלא דברי נביאות:

תד"ה סוסים. על סוס אחד כו' כדמוכח קרא דהרבות סוס. נראה דמל"י לו סוס לחודא לא משמע להו לאכוחי דמצינו בר"פ וישלח ויהי לי שור וחמור על שורים וחמורים הרבה וכה"ג טובא:

תד"ה כתב. ור"ת פי' דשם מקום דשמיה ליבנן. כצ"ל דאותיות א' ה' משמשות בארמית ליחס:

גמ' נטויי טחול. נ"ב ע"י מיא דבי נפחא כההוא עזא דפמש״א [בגיטין] (ס"ט ב'):

"וַאֲדוֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ" מְלַמֵּד, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָלְמוֹ, וְלֹא הוֹלְמַתּוּ (מלכים א א, ה). נראה לי בס"ד יליף זה מתיבת 'אֲנִי' וסגי לומר 'מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֶמְלֹךְ' לכך אמר תחילה בקש לנסות בעטרה אם הולמתו מוכח שהוא יקבל מלכות אביו בתורת ירושה שימלוך תחת אביו וכיון שראה שלא הולמתו אמר אני אמלוך אני דייקא שאינני צריך לקבל המלכות מאבי בתורת ירושה אלא אני אמלוך בכחי ועוצם ידי אפילו אם אינני בנו של דוד המלך.

בְּשָׁעָה שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, יָרַד גַּבְרִיאֵל וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם, וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן, וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי (מלכים א י, כז). הנה בודאי הגמור אין מאמר זה כפשוטו דאיך יתכן לומר שכל הארץ הגדולה והרחבה אשר כרך רומי בנוי בה היתה ים קודם שנשא שלמה המלך ע"ה את בת פרעה ובמשך שנים שלא הגיעו לשבע מאות שנים נתחדשה קרקע זו בתוך הים ונבנה עליה כרך גדול של רומי שהיה בנוי בזמן בית שני.
על כן ודאי מאמר זה נאמר על דרך החידה שבו רמוז ענין עמוק ונראה לי בס"ד דידוע שאין הקדוש ברוך הוא גוזר ונותן ממשלה לאומה אחת על ישראל אלא עד שגוזר ומכין דבר שבו תהיה המפלה של אותה אומה לאחרי זה והנה הכתוב אמר וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כה, יד) והכונה שיפרע מאדום באותיות נקימה שהם חמשה אותיות שנמשך כוחם מן חמשה גבורות מנצפ"ך שכל פעולות הדין יוצאות משם ומספרם עולה כמנין הר [205] שבהם יהרוס את הר עשו בנקימה שהיא מספר הר וככתוב וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא)
והנה בודאי בעת שנשא שלמה את בת פרעה ניתנה שליטה לאדום על ישראל ואמרתי הטעם כי מלוי שם פַּרְעֹה הוא מספר עשו כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א דהמלוי עולה שע"ו שהוא אותיות עֵשָׂו [376] אבי אדום ובאותו זמן שניתנה שליטה לאדום על ישראל הקדים הקדוש ברוך הוא רפואה למכה על פי הכלל הנזכר הידוע והכין דבר שבו תהיה מפלת אדום ותכלית הבירור של ניצוצי קדושה.
ולזה אמר יָרַד גַּבְרִיאֵל רמז למדת הגבורה וְנָעַץ קָנֶה בַּיָּם רמז לאותיות נקימה הבאים מחמש גבורות מנצפ"ך והוא כי אם תחבר אותיות 'קָנֶה' עם אותיות 'יָּם' יהיה מזה צירוף 'נְקִימָה' שבאותיות אלו תהיה מפלת אדום והעברת רוח הטומאה מן הארץ וביטול הקליפות והוא הדבר אשר הבטיח השם יתברך וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
ואמרו וְהֶעֱלָה שִׂרְטוֹן נראה בס"ד במפלה זו שתהיה לאדום והסטרא אחרא יעלה ויאיר נר של שט"ו נצוצי קדושה שהם כמנין ז' פעמים אָדָם [45×7=315] כנודע וזהו שִׂרְטוֹן אותיות 'נר שט"ו' שיעלה ויאיר נ"ר של שט"ו ניצוצות על ידי מפלת אדום והקליפה שלה.
ואמר עוד וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי פירוש כי עליית נר שט"ו הנזכר נבנה צירוף של אותיות רוֹמִי דידוע מה שאמר הכתוב וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהלים עה, יא) ופרשו המקובלים אות ראשון ואות אחרון של רְשָׁעִים הם אותיות 'רם' ונשאר באמצע 'ישע' וכאשר יוסרו אותיות 'רם' מן רְשָׁעִים שבאלו היה כוחם אז תתרומם קרנות צדיק הם אותיות 'קץ' שיגיע קץ הגאולה ויהיה ישע לישראל עד כאן דבריהם.
והנה אותיות 'רם' שיוסרו מן רְשָׁעִים עם אותיות 'יו' שהם מספר אבג"י [16] דשם אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ שהוא בסוד רשות הרבים רחבו י"ו אמה שנתקן אז ונמתק יהיה מזה צירוף של רוֹמִי שהוא חיבור 'רם' עם 'יו' שיהיו אותיות אלו מאירין לישראל ולזה אמר וְעָלָיו נִבְנָה כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, כְּרַךְ רצונו לומר צירוף שמתחברים אותיות 'רם' עם אותיות 'יו' ואלו יהיו מאירים לישראל.

אָמַר שְׁלֹמֹה "אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר" (מלכים א יא, ד). כתב בפתח עינים דאיתא במדרש וירושלמי (ירושלמי סנהדרין ב, ו) דעלתה אות יו"ד של יַרְבֶּה (דברים יז, יז) ותבעה דין על שלמה המלך ע"ה. ומקשים העולם למה עלתה יו"ד ולא עלתה למ"ד של תיבת 'לֹא' שהיא קודם תיבת יַרְבֶּה?
ונראה לי בס"ד כי המצוה הזאת לא נשלם משמעות שלה אלא בתיבת יַרְבֶּה מה שאין כן בתיבת 'לֹא' עדיין לא יש לה משמעות ומה מדברת, לכך עלתה יו"ד של יַרְבֶּה. ועוד נראה לי כיון דאות יו"ד באלפ"א בית"א היא קדמה ללמ"ד לכן עלתה אות יו"ד. ועוד נראה לי כיון דאות למ"ד ישנה בשמו של שְׁלֹמֹה לא עלתה לקטרג עליו דהיא סניגור שלו ואוהבתו.

אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ לָאָדָם אֲבוֹתָיו, סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. נראה לי בס"ד דלאו מתיבת לָכֶם (דברים לא, יט) מפיק לה דרצונו לומר לכם משלכם כמו שאמרו גבי לולב (סוכה כט: ) דהא אפילו הניח לו אביו דשלו חשיב שזכה בה מדין ירושה גם כן אמרו מצוה לכתוב משלו, אלא נראה לי דמפיק לה מדכתיב 'כִּתְבוּ' ולא כתיב 'קְחוּ' שמע מינה דבעינן כתיבה חדשה לכל חד וחד.

אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, שֶׁהֵן כִּשְׁתֵּי סִפְרֵי תּוֹרוֹת שֶׁנִּגְלָלִין (דברים יז, יח). נראה לי בס"ד הטעם, אחד כנגד חלק התלמוד ואחד כנגד חלק המעשה אבל באדם דעלמא סגי בחד דהוא כנגד חלק התלמוד בלבד דמסקינן תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ:) וגבי מלך החמירו לעשות זכר לשניהן ואותה שמניח בבית גנזיו היא כנגד חלק התלמוד דכתיב אֶת צְנוּעִים חָכְמָה (משלי יא, ב) ואותה שקושרה בזרועו כנגד חלק המעשה כי המעשה תתייחס לזרוע וקושרה בפרק הסמוך לכתף שהוא קשר השבעה עשר כי האצבעות ארבע־עשרה פרקים ועם הכף וזרוע נעשה שבע־עשרה פרקים כמנין טוב [17] שהתורה נקראת טוב כדכתיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב).
והנה כנגד שני חלקים אלו תלמוד ומעשה נקראת התורה עֹז דכתיב הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כט, יא) והענין הוא כי התורה היא שבעה ספרים כמו שאמרו חז"ל (שבת קטו:) על פסוק (משלי ט, א) 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה' שפסוק (במדבר י, לה) 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן' הוא ספר בפני עצמו וידוע כי חלק המעשה הוא בעשיה ששם החשבון הוא אחדים לכן שם הם שבעה ספרים, אך התלמוד ביצירה ששם החשבון עשרות לכן אותם השבעה ספרים נחשבין לשבעים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יג, טז) ע' פנים לתורה ולכן זהו הטעם שהתורה נקראת עֹז שהוא כנגד חלק התלמוד וחלק המעשה זה ז' וזה ע'.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א' ב, י) שהמלך ניתן לו מעלה שנצטווה לכתוב שני ספרים שהם אחד כנגד התלמוד ואחד כנגד המעשה שהם עֹז.
ובזה יובן שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (בראשית ד, כד) והוא קַיִן רמז לכל אחד ואחד מישראל שנקרא בשם קַיִן על שם שישראל הם קנין אחד מקניינו של הקדוש ברוך הוא דכתיב עַם זוּ קָנִיתָ (שמות טו, טז) ומשמעות קין הוא קנין כמו שנאמר קָנִיתִי אִישׁ אֶת הֳ' (בראשית ד, א) הנה קימה של כל אחד ואחד מישראל שנקרא קין שהוא קניינו יתברך הוא בתורה שהיא שִׁבְעָתַיִם דכתיב 'חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה'. אך לֶמֶךְ אותיות מֶלֶךְ בהפוך אתוון תהיה קימה שלו בשתי תורות שהם שבעים ושבעה אחד כנגד חלק התלמוד שהוא רמוז באות ע' של עֹז שהוא ביצירה ששם המספר היא עשרות ואחד כנגד חלק המעשה שהוא בעשיה ששם החשבון הוא אחדים שהוא אות ז' של עֹז.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹקִים (תהלים סב, יב) והכונה אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שצונו לכתוב רק ספר תורה אחת דכתיב וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה (דברים לא, יט) שהיא אחת ולא שתים אך באמת שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְנוּ גבי מלך דכתיב ביה וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דברים יז, יח) שתים במשמע וכמו שאמר רבי אליעזר הכא ולמה ליה שתים ולא סגי בחד? לזה אמר הטעם כִּי עֹז לֵאלֹקִים שיש חלק התלמוד ביצירה וחלק המעשה בעשיה שהם סוד 'עֹז' ולכן המלך אשר בידו עז מלכות הוזהר בשתים כנגד עֹז הנזכר.

גמ' לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. קשה לי דמנ"ל זה דלא ישיב היינו שמא ישיב דלמא הוא באמת ב' לאוין דלא ירבה לו סוסים דהיינו הרבה סוסים אפי' בלא שישיב העם למצרים ואח"כ הוא לאו בפני עצמו דלא ישיב העם מצרימה למען הרבות אפי' סוס אחד דבלא"ה מותר לירד למצרים שלא לקבוע שבתו שם כמ"ש הרמב"ם אבל בשביל להרבות סוס אחד לא ישיב מצרים או דתחלה אמר לא ירבה לו היינו אבל מרבה למרכבתו ופרשיו. אבל לא ישיב מצרימה למען הרבות סוס ולא נקט לו דלהשיב מצרימה אסור אפי' להרבות סוס למרכבתו:

במתניתן לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו: לכאורה לר' יהודה דסבר לעיל מדכתיב טעמא דקרא היכי דלא שייך הטעם גם הלאו אינו וכיון דלא ירבה לו סוסים הטעם הוא שלא ישיב העם מצרימה וא"כ כשלא יביאם מצרים יהיה מותר להרבות וכמו שאמר שלמה לקמן בסוגין אני ארבה ולא אשיב וא"כ לכאורה י"ל דפליג ר' יהודה גם אסוסים כמו דפליג אנשים:

יושב בדין היא עמו: הקשה הר"ן הא אמרינן לעיל דמלך לא דן ולא דנין אותו ותירץ דאיירי בדיני ממונות. ותירוץ זה צ"ב לכאורה דהא כל החילוק שבין מלכי בית דוד ומלכי ישראל אינו רק בד"מ דבדיני נפשות אף מלכי ב"ד לא דן דאין מושיבין מלך בסנהדרין כדאמרינן לעיל. וא"כ הא דאמרינן המלך לא דן רק בדיני ממונות הוא וצ"ל דכוונתו דדן עם אחרים בד"מ דכה"ג מותר גם למלך ישראל כמ"ש התוס' לעיל (דף י"ח ע"ב) אכן לפי מה שכתבנו לעיל לתרץ קושית התוס' (דף י"ט ע"א) במה שכתב הר"ן דאין מושיבין מלך בסנהדרין לא שייך אלא דלא דן בהדייהו וזה מוכרח לכאורה דלתירוץ התוס' לעיל דכיון דנבל מורד במלכות היה שפיר דייניה דוד ואכתי יקשה איך דייניה שלמה ליואב על רציחת עמשא ואבנר אף דלקמן (דף מ"ט ע"א) מסיק דמשום מורד במלכות דייניה מ"מ התחלת דינו היה על רציחות האלו כדאמרינן שם אע"כ דעם הסנהדרין שפיר מלך דן ושלמה שדן עם הסנהדרין כנראה שם שפיר דן. וכיון שכן אין איסור רק למלך ישראל לדין דיני ממונות יחידי אבל עם אחרים דן בין מלך ישראל בין מלך יהודה בין דיני ממונות בין דיני נפשות והשתא א"ש דקתני כשיושב בדין היא כנגדו ולא אצטריך לאוקמא במלך ב"ד או בד"מ דוקא:

בגמרא טעמא דכתב רחמנא לו: י"ל למה דייק מסיפא דברייתא ולא מקשה מרישא דברייתא דכתיב בפירוש יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו וי"ל דכבר כתבנו לעיל דלר' יהודה דדריש טעמא דקרא היכי דכתיב וא"כ גבי סוסים דכתיב ולא ישיב העם מצרימה א"כ אם לוקח סוסים משארי ארצות זה יהיה מותר ולכן לא יקשה איך אפשר דאפילו כדי מרכבתו ופרשיו לא ירבה מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא דז"א דהא יכול להרבות כדי מרכבתו משארי ארצות מבלי שישיב את העם מצרימה ולכן מלשון הברייתא לא היה יכול להקשות די"ל דברייתא ר"י היא ולכן מקשה מלו דזה לת"ק דלא דריש טעמא דקרא או לר"ש דלדידיה מיותר טעמא א"כ קרא דלו מיותר הוא דאיך אפשר דאפילו כדי מרכבתו לא ירבה דאי לא דריש טעמא דקרא אפילו משאר ארצות לא ירבה וכן י"ל גבי כסף וזהב לא ירבה דמקשה בגמרא ג"כ מדיוקא דלו ולא מרישא דברייתא דכתיב בפי' יכול אפילו כדי ליתן אספניא דהא י"ל דברייתא ר"ש היא דדריש טעמא דקרא אפילו דלא כתיב וא"כ הטעם דלא ירבה הוא משום רום לבב וכמו שכתב הרמב"ם וגם הר"ן בשמעתין וזה לא שייך באספניא שצריך למלחמתו רק באותן שהם שלא לצורך ורק משום גדולה ובהם שפיר ה"א שלא ירבה ליתן להם ולכן מקשה מלו דמיותר הוא למאן דלא דריש טעמא דקרא מה"ת דלא ירבה אפילו כדי ליתן אספניא:

יכול אפילו כדי ליתן אספניא: עיין בר"ן שכתב דלאו דלא ירבה הוא דוקא לגבות מס מהעם זה אסור אבל להרבות בשלו זה מותר למלך כמו לכל א' מישראל וא"כ מוכח משמעתין דהכא דאספניא משלם המלך ממס שגובה מהעם ולא משלו ולפ"ז איך אמרינן לעיל (דף י"ח ע"ב) לא מלך בעיבור השנים משום אספניא וכי מה איכפת ליה למלך הלא הוא אינו מרויח בזה כלום אלא העם שגובה ממנו המס דאם יבצר חדש העבור צריך לגבות מס מועט לבל יעבור אלאו דלא ירבה. וי"ל דבר"ן גופא הם ב' שיטות אי שייך לא ירבה רק במה שגובה מן העם או לא וא"כ י"ל דאותן השיטות דסברו דדוקא במס שייך סוברים לעיל דלא כפי' רש"י רק כפי' הרמב"ם (פ"ד מה' קה"ח) דכתב דהמלך בשביל מלחמותיו וחילותיו פעם ירצה לעבר ופעם שלא לעבר ורש"י י"ל דסובר כשיטה האחרת של הר"ן דגם בכספו וזהבו שייך לא ירבה וא"כ לא מוכח מהכא דהמלך פורע חילותיו מהמס. והרמב"ם י"ל דסובר כשיטה אחרת מהר"ן ולכן הוכיח לעיל נגד פי' רש"י היותר פשוט. או י"ל דשיטה זו של הר"ן ס"ל כפי' הערוך לעיל דמלך לא רוצה שיתעבר דחדש העבור צריך לשלם משלו אם לא יספוק המס:

למעוטי הדיוטות: עיין בר"ן שהקשה למה לא מצרכינן גם גבי אחרינא למעוטי הדיוטות. ונלענ"ד דלכאורה י"ל למה לי למעוטי וכי מה"ת דציווי דכתיב גבי מלך יהיה קאי ג"כ אהדיוטות דא"כ גבי מצות כהנים ג"כ נצרך מיעוט אהדיוטות. אכן התירוץ פשוט דבשלמא גבי מצות כהנים כגון שלא לטמא ושלא לישא פסולות הטעם משום קדושה יתירא דנהוג בהו יותר מבישראל ולכן לא מצרכינן מיעוט למעט ישראל אבל בריבוי נשים דהטעם הוא משום הסרת לבב וטעם זה שייך ג"כ גבי ישראל שפיר ה"א דהלאו קאי ג"כ אישראל ולכן אצטריך מיעוטא והשתא כיון דכבר ממעטינן הדיוטות מנשים ממילא אמרינן דגם לאוין דלא ירבה סוסים וכסף וזהב אינם רק גבי מלך אף דהטעמים שייכים גם גבי ישראל דשאני מלך דריבה בו הכתוב כבר מצות יתירות דנשים וכעין מה דאמרינן במכות (דף כ') ואין לי אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ע"ש. ובזה י"ל מה שי"ל בשמעתין למה שינה התנא סדר הקרא והקדים לאו דנשים ללאו דסוסים ולפי דברינו י"ל דסדר הדרשה נקט דאי נקיט ברישא לא ירבה לו סוסים אלא כפי מרכבתו יקשה מנ"ל דכדי מרכבתו מותר. דא"ל מלו דיקשה דלמא אצטריך לו למעוטי הדיוטות אבל לאחר שכבר הביא לאו דלא ירבה לו נשים לענין מלך דוקא והיינו ע"כ דממעטינן הדיוטות מלו ממילא מיותר לו גבי סוסים לדרשה דכדי מרכבתו מותר ולכן שפיר קאמר אלא כדי מרכבתו:

ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב: י"ל דבשלמא גבי נשים שייך לומר אני ארבה ולא אסור דבשעת לקיחה אכתי לא הסירו לבבו רק אחרי כן אבל גבי סוסים איך שייך לומר ולא אשיב הא הוא שלחם למצרים לקנות סוסים ולאו דלא ירבה לא עבר עד שהביאו אותם. וא"כ אדרבה קדם ההשבה למצרים ללא ירבה. וי"ל דהרמב"ם בה' מלכים פסק ע"פ הירושלמי דלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד אינו רק בשיושב שם אבל אם הולך שם לסחורה ולפרקמטיא זה מותר ע"ש ולפ"ז לכאורה קשה איך קאמר קרא דלא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה הא בכה"ג שמשיב אותם לקנות סוסים ליכא איסור כלל. וצ"ל דפי' המקרא הוא דע"י שיוליכם שם לקנות סוסים אפשר שיושיב שם קצתם להיות מצוי שם בכל עת לקנות סוסים וכמו שמשמע קרא גבי שלמה שהיה שם מקוה סוחרים והיינו דקאמר שלמה אני ארבה ולא אשיב דהיינו לא אשיב אותן להיותן שם תמיד רק שיחזרו הנה אחרי קנותן ואעפ"כ נכשל:

איתביה אביי וכותב לו: יש לדקדק אביי דאכתי לא ס"ד דמלך צריך ב' תורות אם כן קרא דוכתב לו גבי מלך למאי אתא הא כבר כתיבא מצוה זו אכל ישראל ועוד מאי ס"ד דמלך אם הדיוט לא מ"ש וכתב לו את משנה כו' מועתה כתבו לכם וארבא גופא קשה איך דריש מקרא זה שמצוה לכתוב משלו מ"ש גבי מזוזה דכתיב ג"כ וכתבתם על מזוזות ולא מצרכינן שיכתבו לשמו. אכן זה פשוט דדרשת רבא הוא כמו דדרשינן גבי גט וכתב לה לשמה ולא לשם אשה אחרת ה"נ דריש הכא ועתה כתבו לכם לשמכם מה שלא שייך במזוזה דלא כתיב שם לכם. אכן לכאורה י"ל לפי מה שהקשו התוס' בסוכה (דף כ"ז ע"ב) בד"ה כל האזרח נימא דולקחתם לכם דאתרוג אתי להכשיר אתרוג דשותפין ותירצו דלכם צריך לכתוב לשון רבים משום דכתיב ולקחתם לשון רבים לדרשה ע"ש וכן כתב ג"כ הרשב"ם בב"ב וא"כ לכאורה מנ"ל לרבא למילף מלכם שיהיה לשמו דלמא אתי להכשיר שותפין דהיינו אם ב' בנים ירשו ספר תורה מאביהם ששניהם קיימו בזה המצוה דועתה כתבו ולהכי כתיב לכם ולא שיכתוב לשמו הא גם גבי בגדיכם ועריסותיכם לא בעינן שיהיה עשוין לשמו רק שעתה יהיה שלו עם שותף אחר. אכן י"ל ע"פ מה דאמרינן נדרים (דף ל"ח ע"א) ועתה כתבו לכם השירה הזאת כו' אלא פלפולא בעלמא ע"ש. וא"כ צריך עכ"פ כתבו לשון רבים להורות דנתנה תורה גם לישראל וממילא צריך לכתוב ג"כ לכם לשון רבים ולא נוכל לרבות שותפים מלכם ולכן אי לא נדרוש לשמכם האי לכם מיותר הוא ולכן דריש ליה רבא כן והיינו משום דרבא דריש דרשה דריב"ח שם בנדרים אכן אביי הקשה לו מהאי ברייתא דמשמע מלך אין הדיוט לא והיינו דע"כ דוקא האי לו דגבי מלך דדרשינן אלשמו ולא האי לכם דאתי לשותפין או לדרשה אחרינא ולכן כתבה התורה מצוה זו גבי מלך לחודא להורות דבעינן לשמו משא"כ בישראל ולכן א"ש קושית אביי: עוד י"ל אמה שהקשינו דלאביי דלא ס"ד ב' תורות למלך ציווי המלך למאי אתי הא הוא בכלל כל ישראל ע"פ מה שיש לתמוה לכאורה על הרמב"ם (ר"פ ג' מה' מלכים) דהמלך כותב לו ס"ת יתר על אותו שהניחו לו אבותיו ואם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב לו ב' ס"ת ע"ש דגם אם הניחו לו אבותיו ה"ל למכתב ב' ס"ת דהא גם משום ס"ת שצריך כל איש מישראל אינו יוצא בשהניחו לו אבותיו כמימרא דרבא דכאן וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' ס"ת) והוא תימה גדולה לכאורה וכן הקשה בכ"מ שם. ועוד קשה עליו דהא בפי' אמרינן בברייתא כותב לשמו ב' תורות. אכן נלענ"ד דגם בברייתא גופא י"ל למה בברייתא א' קתני וכותב לו ס"ת א' לשמו ובברייתא אחרת קתני ב' תורות. וע"כ צ"ל דהאחת איירי בשכבר יש לו ס"ת דישראל והא איירי בעוד שאין לו אותו ס"ת שצריך כ"א מישראל אך כיון דבברייתא זו דריש שתים מלשון משנה א"כ למה אמרינן בברייתא ראשונה א' דוקא ונ"ל כיון דבגמרא איתא פלוגתא בין רבי לרשב"א אי משנה לשון שתים או עשוי להשתנות א"כ י"ל דברייתא דנקט רק ס"ת אחת אתיא כרבי דדריש לשון משנה עשוי להשתנות ולא שתים א"כ שפיר לישנא דקרא נקטי והנפ"מ בין ב' הברייתות הוא זה דאי משנה לשון ב' א"כ לכאורה זה מיותר הוא דמה"ת לא יחוייב מלך גם בס"ת דישראל ולא לכתוב אלא המצוה לכתוב ס"ת שלו. אע"כ דקרא אתי להורות דה"א דאם עדיין אין לו ס"ת כלל כשמלך דתסגי לו בא' לשמו ובא' שלא לשמו אף דבשל ישראל כתיב דרשה לשמו ובשל מלך ג"כ ה"א דזה דוקא אם כותב כל אחת לחודא אבל אם כותב שניהם ביחד דהיינו כשמלך הא' חד לשמו תסגי לתרווייהו לכן כתיב וכתב לו את משנה התורה להורות דאפילו כשהיא משנה ג"כ בעינן לו דהיינו לשמו אכן הברייתא ראשונה דלא דרשה משנה לשון ב' סברה באמת דלא בעינן רק חדא לשמו אכן אביי רצה לדייק דשל הדיוט לא בעינן לשמו כלל מדקתני בברייתא גבי מלך דוקא לשמו וע"ז מתרץ לא נצרכה אלא לב' תורות. פי' דהברייתא לא אתי למעט של הדיוט אלא האחרת של מלך דלא בעינן דהיינו אם יצטרך לכתוב שתיהן ביחד לא בעינן רק חדא לשמו ולאפוקי מברייתא האחרת דקתני בה דבעינן ב' ס"ת לשמו והשתא א"ש דגם אביי ידע שפיר דמלך בעי ס"ת של ישראל ג"כ ודלא כפי' רש"י והשתא כיון דהרמב"ם פסק כמר זוטרא דהכתב נשתנה דהתורה נתנה בכתב ליבונאי כאשר נבאר לקמן א"כ משנה לשון נשתנה ולא לשון ב' ולכן פסק ג"כ בהא כברייתא ראשונה דדוקא ס"ת א' בעי לשמו ולכן אם הניחו לו אבותיו ס"ת לא בעי למכתב זה הס"ת דישראל רק סגי ליה באותה של אבותיו. ועיין ברמב"ם פ"ז מה' ס"ת:

וקרא בו מקום הראוי: י"ל מה פשיט ליה טפי שאסור לקרות בבית הכסא ממה שאסור להכניס ספר תורה לשם. הא גם בזוי מצוה דאורייתא הוא מושפך וכסה כדאמרינן בשבת (דף כ"ב) ומטעם בזוי מצוה אסור להכניס תפילין לביה"כ וא"כ ה"ה ספר תורה. וי"ל כיון דאמרינן במתניתן דבכל עת תהיה ספר תורה עמו דכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו הרי דבכל ימי חייו דוקא הוא ומ"ש דקאי דוקא אוהיתה עמו ולא ג"כ אוקרא בו דסמיך ליה טפי וצ"ל כיון דע"כ אי אפשר לקרות בו בכל עת א"כ האי כל ימי חייו אוהיתה בו דוקא קאי. וכה"ג צ"ל ג"כ לענין הזכרת יציאת מצרים דאתיא מכל ימי חייך בפ"א דברכות ולא מצרכינן שיזכיר אותו בכל עת רק פעם א' ביום ופעם אחת בלילה והיינו ג"כ משום דאי אפשר וע"כ כוונת הכתוב כך הוא אבל לענין והיתה עמו דלא נתנה התורה שיעור כמה יהיה עמו ע"כ האי כל ימי חייו דוקא הוא ולכן לא מצרכינן אפילו שיקרא בס"ת פעם אחת שחרית ופ"א ערבית כמו הזכרת יצי"מ דכיון דהאי כל ימי חייו לענין והיתה עמו דוקא הוא וע"כ לא קאי כלל אוקרא בו דלענין קריאה א"א אך לפ"ז למה הקדים קרא וקרא בו קודם כל ימי חייו כיון דלא עליו קאי וזה מתרץ הברייתא כיון דכתיב והיתה עמו כל ימי חייו ה"א דמצות הכתוב דאפילו בבה"כ יהיה עמו ולא יחוש לביזוי מצוה דגזירת הכתוב הוא כן וע"ז מתרץ לכך סמיך וקרא בו לוהיתה, עמו להורות דמצות והיתה עמו אינו אלא בזמן שראוי לקרות בו וזה שייך בכל עת חוץ משעת ביה"כ וביה"מ מדשינה קרא להקדים וקרא בו לימי חייו דריש כן:

בתוספת ד"ה כתב ליבונאה. ועוד אמאי לא כהלן כתבא למקרא: וכן הקשה הר"ן בשם הראשונים לפי' רש"י ולענ"ד אינה קושיא כ"כ דהא פרכינן לקמן לר"ש כן ומתרצינן בגימטריא אכתיב והכי י"ל ג"כ למר זוטרא ואי קושיתם מדפריך לר"ש הכי ולא למר זוטרא זה ודאי לאו קושיא היא דר"ש אמר בפי' כך דכתיב זה לא נשתנה אבל למר זוטרא אינו כתוב בפי' כן רק למאי דפריש רב חסדא ולכן יותר רצה להקשות על תנא דאמר בפי' כן מלהקשות אמימרא דמר זוטרא לבתר דפריש ר"ח:

בא גבריאל ונעץ קנה בים. אפשר לרמוז דגבריאל הוא מצד הגבורה וכן ונע"ץ גימטריא גבור"ה. קנ"ה הוא סט"א כמ"ש בזהר ח"ג דף רנ"ב וכשתהיה הגאולה תשבר רגל הקו"ף וישאר הנה ע"ש. וזה רמזתי אני עני בפסוק הנה קטון נתתיך דר"ת קנה וישבר ויהיה הנה הגאולה כמשז"ל ע"פ גם כי יתנו בגוים דהם ס' מסכתות ובזכות לימודם יהיה הנה גימטריא ס' וישבר קנה בזכות יוסף גימטריא קנ"ו שרומז ליסוד ויתיחדו קבה"ו ב"ב כי"ר. אחרי כתבי ראיתי להרב מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות שכתב נעץ קנה לרמוז על מלכות אדום שנאמר עליו גער חית קנה על שם שנמשלו כחזיר היער הדר בין הקנים ועל זה התפלל דוד גער חית קנה גער אומה שחיותה במקום קנה שנעץ גבריאל בים עכ"ל ויתישב הטב בדברי הזהר הקדוש שהבאתי. ועפ"ז אפשר רמז משז"ל דעשו נופל ביד יוסף דעשו רומז לקנה סט"א ויוסף גימטריא קנ"ו אחד נוסף על קנה ויבטלנו:

אני ארבה ולא אסור. אפשר במ"ש הרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל בקול בוכים דכונת שלמה ע"ה לברר כל ניצוצות הקדושה מכל האומות שלקח בנות מלכיהם ע"ש וזה עלתה על דעתו דהכתוב מדבר במלך שעושה לתאותו אבל הוא עושה אדרבא לברר חיותם ולכלותם ולז"א אני ארבה ולא אסור. וכתבו המפרשים דבמקום לא ירבה היה קורא על עצמו לי ארבה ואפשר שדוד הע"ה רוח ה' דיבר בו ביום צוותו אל שלמה דכתיב ושמרת את משמרת ה' אלהיך וכו' ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה רמז לו שישמור המצות ככתוב ולא ישנה מהכתוב לקרות עליו לי ארבה על דרך מדת התורה שגורעין ומוסיפין רק ככתוב וכשתשמור הכתוב כהווייתו אז למען תשכיל את כל אשר תעשה אבל אם לא תשמור הכתוב אינו השכלה אשר תעשה ודוק:

אני ארבה ולא אסור. במדרש אמרו עלתה יו"ד שבירבה וכו' וכן אמרו בירושלמי יו"ד שבירבה קטרגו וכו' לעקור יוד וכו' ע"ש בירושלמי דפרקין. ומקשים העולם מאי אית לה ליו"ד טפי הו"ל לקטרג תיבה של לא דכתיב לא ירבה לו נשים ושמעתי אומרים דהא דכתיב לא ירבה הוה קאמר שלמה לי ארבה והחליף האותיות דהאות הראשון שנתחלף הוא יו"ד שעקרה מתיבת ירבה והניחה עם למ"ד של לא ומטעם זה עלתה יו"ד שבירבה דייקא דהסירה מתיבת ירבה. ועוד שמעתי כי דוד הע"ה ושלמה הע"ה וכל זרעם הותרו משום יוד דכתיב עמוני ומואבי והול"ל עמון ומואב ומ"ה בעבור יו"ד דכתיב עמוני מואבי דרוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וא"כ נמצא דעל ידי אות יו"ד הותרו והיטב חרה לה ליו"ד טפי משאר אותיות כיון דעל ידו באת תשועה לו ולאבותיו ולזרעו ע"כ שמעתי:
ואפשר עוד לומר כי רוב לאוין שבתורה כתיבי בלא כמו לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תחסום לא תכלה לא יראה וכהנה רבים ולהיות כי תיבת לא היא ברוב הלאוין לכן לא עלה תיבת לא דלא מנכר איזה לאו עבר אך כשאתה בא לפרט הלאו להודיע באיזה לאו מיירי צריך לומר התיבה שהיא אחר לא ולכן התיבה שאחר לא כאן היא ירבה ועלתה יו"ד שהיא ראשיתה לגלות באיזה לאו פגם:
ועוד אפשר שהוא היה חכם גדול ומשו"ה אמר אני ארבה ולא אסור וכן אמרו רז"ל שנתגאה ואמר אני ארבה ולא אסור. והחכמ"ה היא יו"ד כידוע לחכמי המדע והענוה רמוזה ביו"ד כמש"ה והאיש משה ענו וכתב בילקוט ראובני ענו וי"ו קטיעא לדרוש עני ע"ש והיא קטנה של כל האותיות. גם יו"ד על שם המחשבה כמו שפירש רש"י פרשת בשלח אז יבנה שלמה במה על שם המחשבה שבקש לבנות ולא בנה ע"ש. וא"כ נמצא דשלמה ח"ו פגם ביו"ד שהיא החכמה והמחשבה והענוה שכלן רמוזות ביו"ד. והוא בחכמתו רצה לעבור ח"ו על התורה וחשב בע"ז לבנות במה ונתגאה ולכך עלתה יוד שבירבה כי בה היה הפגם מצד החכמה והמחשבה והענוה:
ואפשר עוד לומר שיו"ד כבר צעקה על שניטלה משרי וזכתה בדינה שניתנה ליהושע ומאחר שהיו"ד כבר ידעה שלא תבטל אות גם בפעם הזו סמכה לעלות לתבוע עלבונם:
ויתכן עוד לומר כי שלמה אמר אני ארבה ולא אסור ודריש טעמא דקרא אפילו אחת ומסירה לבו ואינו תלוי ברבוי ועבד עובדא בנפשיה וא"כ העיקר הוא אם מסירות אפילו מעט ואם אינן מסירות אפילו הרבה ולפי דעתו נתבטל ירבה דאינו תלוי ברבוי ולכך עלתה יו"ד שבירבה דלסברתו נתבטל ירבה ולא תלי אם ירבה רק אם מסירות כאמור:

שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו. הרב עיון יעקב הקשה לפמ"ש הרמב"ם פ"י דס"ת וכן בי"ד סימן רפ"ב דין ד' משמע דמותר לאחוז ס"ת תוך ד' אמות של ב"ה אע"ג שאסור לקרות בו וכאן משמע דכל שאין ראוי לקרות בו אין ליכנס בו וצ"ע עכ"ל ואיברא דהכי מוכח מלשון הרמב"ם והטור וש"ע וכ"כ הרב ט"ז שם סימן רפ"ב ס"ק ג' וז"ל ומבואר כאן דאחיזה לחוד יש איסור בב"ה עצמו וקריאה לחוד אסור אפילו לתוך ד' אמות עכ"ל. אמנם הי"ל להרב עיון יעקב להקשות להרמב"ם דידיה אדידיה שכתב בהלכות מלכים פ"ג דס"ת השני שכותב המלך לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס למרחץ או לבית הכסא או למקום שאין ראוי לקריאה. ומוכח דבתוך ד' אמות שאינו ראוי לקריאה לא יהיה לו הס"ת ויש להקשות דממ"ש פ"י דס"ת משמע איפכא והיא קושית הרב הנזכר. ונראה דלק"מ דאע"ג דבעלמא לא אסיר לאדם לאחוז הס"ת תוך ד' אמות. הכא דכתיב והיתה עמו וקרא בו אמרינן דכל שאינו מקום ראוי לקריאה אינה עמו:

אמר מר זוטרא ואי תימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי וכו'. הוא כסברת ר' יוסי דבריתא דבסמוך וכתב הריטב"א הביאו הרב הכותב מהר"י ן' חביב בעין יעקב ריש מגילה דלכ"ע הלוחות וס"ת שבארון היו בכתב אשורי והאריך בזה והרב הכותב האריך הרבה לקיים דעת זה והשיג על דברי ספר עיקרים ע"ש באריכות גדול. והאמת שדברי הריטב"א תמוהים וכבר האריך הרב יפ"מ פ"ק דמגילה לתמוה על הריטב"א והרב הכותב. ופליאה נשגבה על הריטב"א מה שהקשה הרב יפ"מ דאמרו בירושלמי התם מ"ד בדעץ נתנה תורה עי"ן מעשה נסים אלמא דפלוגתייהו אף על כתב הלוחות עש"ב והיותר קשה בעיני דהריטב"א הזכיר בסוף דבריו תחילת הירושלמי הזה ע"ש ואתמהא מי ששנה זו לא שנה זו ועיין בחידושי הר"ן ומ"ש שם פ"ק דמגילה בס"ד. [ועמ"ש שם בהג"ה עמ"ש שם לפנים]:

סוסים למה לי. פי' דמשמע תרי הכי גרסינן אי לא כתיב אלא סוס ה''א לכמה סוסים חד לאו הוא דאיכא כתב רחמנא סוסים והדר סוס לחלק על כל אחד פי' אי כתיב סוס גבי לא ירבה הוה אמינא על סוס אחד בטל הוא עובר כדמוכח קרא דהרבות סוס ומ''מ לכמה סוסים ליכא אלא חד לאו לכך שינה הכתוב לעבור על לא תעשה על כל סוס וסוס ויש ספרים משובשים דגרסי לעבור בעשה ולא תעשה פי' לא ירבה סוסים למה לי כלל ולא יתכן דלמען הרבות סוס לאו עשה הוא אך קאי אלאו דלא ישיב: כתב ליבונאה. י''מ כזה שהאות נעשית מן הלבן שממלאין החלק דיו והכתב נעשית מאיליו מנייר חלק ולא נהירא דאין זה כתב דהוי חק תוכות וחק ירכות דאמרינן בגיטין (דף כ.) אין כתב לגבי גט וכי היכי דגבי גט אינו כתב גבי ספר תורה נמי אינו כשר ועוד אמאי לא כהלן כתבא למקרי (דניאל. ה) הרי לא נשתנה כתיבת האותיות כלל ור''ת פי' דשם מקום רישמא ליבונאה וכותבין בו כתב משונה: