סנהדרין כב ע"א

דף כב - א

דרשת רבי יוסי שבימי עזרא נשתנה הכתב מורכבת משלושה פסוקים.

האחד, בספר דניאל מסופר, כי בלשאצר המלך עשה משתה, ובו שתו בכלים של בית המקדש. לפתע הופיעה יד מהשמים, אשר כתבה על כותל הבית בכתב שלא יכלו המשתתפים להבינו. כנאמר, "לא כהלין [יכלו] כתבא למקרא". והוא היה בלשון ארמית. וכיון שבאותה סעודה הסבו גם יהודים, והם לא יכלו להבין את האמור בכתב, הרי משמע שהם לא הכירו לשון ארמית.

השני, שבתקופה לאחריה, נאמר בספר עזרא, שכתבו מכתב בארמית.

ומשמע שידעו אז כתב ארמית. ומזה מוכח, כי בימי עזרא נשתנה כתבם ^[1]. ועוד יותר מוכח, ממה שנאמר שם "כתב הנשתוון", שפירושו כתב אשר השתנה.

וכמו כן דורש רבי יוסי את הביטוי בתורה "משנה תורה", שהוא מלשון "שינוי", וכמו שמבואר לעיל.

"וכתב הנשתוון - כתוב ארמית ומתורגם ארמית", הרי שבני יהודה כתבו ארמית אחרי עלייתם מגלות בבל, בעת תחילת בנייתם את בית המקדש השני.

ועוד כתיב בספר דניאל, "לא כהלין כתבא למיקרא, ופשרא להודעא למלכא". הרי שבגלותם בבבל עוד לא ידעו כתב ארמית.

ועוד כתיב בתורה בפרשת המלך, "וכתב לו את משנה התורה הזאת", ודרשינן: כתב הראוי להשתנות, כלומר, שמשה רמז לישראל שעתיד הכתב להשתנות מעברי לארמית [לאשורית], ובימי עזרא הוא השתנה.

וכיון שבימי עזרא נשתנה הכתב לארמית, אם כן, למה נקרא "אשורית"!? מפני שכתב זה עלה עמהם מארץ אשור.

אך רבי חולק על רבי יוסי, וסובר שכתב האשורית של ימי עזרא הוא הכתב שניתנה בו תורה לישראל.

תניא, שנינו בברייתא: רבי אומר: בתחלה - בכתב זה ניתנה תורה לישראל בימי משה. ולמה לא יכלו היהודים לקראותו במשתה בלשאצר? כיון שחטאו בימי בית ראשון, וביזו את התורה, נהפך להם לרועץ, למשבר, ששכחו את הכתב [ולא יכלו לקראותו לפני בלשאצר].

כיון שחזרו בהן, ששבו בתשובה, החזירו הקב"ה להם, כמו שנאמר בנבואת הנביא זכריה כאשר היה מתנבא על עליית בבל ובניית הבית השני: "שובו לבצרון לירושלים עיר מבצרכם, אתם בני ישראל, אסירי התקוה שקויתם להקב"ה שבעים שנות גלות בבל, גם היום מגיד משנה אשיב לך". ודרשינן, "משנה", התורה ששכחתם, אחזירה לכם.

ולפי רבי, למה נקרא שמה אשורית? והרי היא עברית!? מפני שהיא מאושרת בכתב, הכתב ה"מאושר" שניתנה בה התורה.

והתנאים בהמשך הברייתא סוברים כרבי, שהכתב לא נשתנה, אלא שהם חולקים וסוברים שגם לא נשתכח.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה שניתנה בו תורה לא נשתנה ולא נשתכח כל עיקר. שנאמר במלאכת המשכן "ווי העמודים", שהיתדות הקבועים בעמודים שבהן תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך נקראים "ווים", כי הם עשויין כצורת האות ו'. מה עמודים לא נשתנו, כמו שהיתדות, לא השתנתה צורתם - אף ווים לא נשתנו. כלומר, האותיות נשארו כבתחילתם.

ועוד ראיה: ואומר הכתוב, באיגרות השניות של מרדכי ואסתר "ואל היהודים ככתבם וכלשונם". מה לשונם לא נשתנה, שהתורה ניתנה בלשון הקודש, ועדיין היא בלשון הקודש, אף כתבם לא נשתנה.

אלא, שמא תאמר, אם אין דורשים "משנה" מלשון "שינוי", מה אני מקיים "את משנה התורה הזאת"? הרי זה בא לדרשה אחרת, לשתי תורות, אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.

ואותה התורה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה קטנה, בכתיבה דקה, כמין קמיע, שתהא קלה לשאת, ותולה אותה בזרועו, שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט", [כמבואר למעלה].

שואלת הגמרא: ואידך, ^[2] רבי, שדרש "משנה" מלשון "שינוי", ולא דרש מלשון "שנים", ואינו דורש את הפסוק "שויתי" לשני ספרי תורה, האי פסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", מאי דריש ביה, איזה דרשה דורש מפסוק זה.

ומתרצת: ההוא קרא, מיבעי ליה, צריך אותו לדרוש כמו דדרשו רב חנה בר ביזנא. דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל, צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שורה כנגדו, שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד".

ועתה שואלת הגמרא: לרבי שמעון בן אלעזר, שאמר בשם רבי אלעזר בן פרטא, שאמר בשם רבי אלעזר המודעי, דאמר: כתב זה לא נשתנה ולא נשתכח, אם כן, מאי, מהו פירוש הפסוק "לא כהלין כתבא למיקרא"!? למה לא יכלו היהודים שהיו באותו משתה לקרות ולהבין את הכתובת על הכותל, ולמה הוצרכו להביא את דניאל לקרוא אותה ולפרשה.

ומתרצת הגמרא: לפי שלא היה כתוב במפורש, אלא ברמזים. ודניאל ידע לפרש את הרמזים.

ומביאה עתה הגמרא כמה דעות באיזה אופן היה כתוב ברמז.

אמר רב: בגימטריא שפת רמזים של א"ת ב"ש, איכתיב להון, היה כתוב להם. וכך היה כתוב: יטת יטת אדך פוגחמט.

וכך הוא רמז הכתב של א"ת ב"ש:

א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"צ ו"פ ז"ע ח"ס ט"נ י"ם כ"ל.

ולפי זה, נקראת המילה "יטת" כך: י-מ. ט-נ. ת-א. והמילה כולה היא "מנא". ולפי שפת רמזים זו יצא לו לדניאל לקרוא: "מנא מנא, תקל ופרסין".

מאי פריש להו? איזה פירוש פירש להם דניאל?

"מנא מנא תקל ופרסין" - "מנא מנא" אלהא מלכותך, מנה ומנה הקב"ה מנין מדוייק של ימי מלכותך, והשלמה וכבר השלמת אותם. "תקל", תקילתא במאזניא נשקלת לפני במאזניים, והשתכחת חסיר ונמצאת חסר מכל צדקה, "ופרסין" שתי פריסות, פרס פריסת מלכותך נשברה מלכותך ממך, ויהיבת ותנתן למדי ופרס.

ובו בלילה מת בלשאצר מלך כשדים וירש אותו דריוש ממדי.

ושמואל אמר: שהכתובת על הכותל היתה ברמז אחר. ומה הוא: ממתוס ננקפי אאלרן, כלומר, שהיה כתוב ממתוס ננקפי אאלרן, שמלמעלה למטה נקראת: מנא מנא תקל ופרסין, וכן הבין דניאל, אלא שהם קראו מימין לשמאל, לכן לא יכלו לקרוא.

ורבי יוחנן אמר: שהיה כתוב אנם אנם לקת ניסרפו, כלומר שכל מילה היתה כתובה משמאל לימין, ודניאל הבין והם לא הבינו.

רב אשי אמר: נמא נמא קתל פורסין, כלומר, בעירבוב אותיות שהאות השניה שבכל מילה היתה כתובה לפני הראשונה.

מתניתין:

המשנה מבארת דיני העם ביחס למלך, והזהירות בכבודו.

אין רוכבין על סוסו. ואין יושבין על כסאו. ואין משתמשין בשרביטו, ובכתר המלך, ובשאר כליו המיוחדין למלך.

וכן אין מקילין ראש בכבודו. כגון: אין רואין אותו כשהוא מסתפר, ולא כשהוא ערום, ולא כשהוא בבית המרחץ.

מפני שהעם חייבים לירא מן המלך, כמו שנאמר: "שום תשים עליך מלך" ודרשינן: שתהא אימתו של המלך, עליך על העם.

גמרא:

שנינו במשנתנו, אין משתמשין בשרביטו, וכל שכן שאין משתמשין במשרתיו, ומבארת הגמרא, שאכן, אין הדיוט משתמש בכליו של מלך, אבל מלך משתמש בכליו של מלך.

בספר מלכים א (פרק ב) מסופר שאדוניהו בן דוד [מאשתו חגית], ביקש מבת שבע אם שלמה, שתבקש משלמה לתת לו את אבישג השונמית, שהיתה סוכנת [משרתת] דוד, לו לאשה. ושלמה ראה בזאת מרידה במלכותו, וה רגוהו.

ומבארת הגמרא, שעל אף שאבישג לא נישאה לדוד, ולא היתה אסורה על אדוניהו באיסור אשת אב, מכל מקום, היה אסור לאדוניהו, שהיה הדיוט, להשתמש בה, מדין "אין משתמשין בשרביטו של מלך". ובכך שביקש לשאתה, הראה שמחשיב עצמו שיש לו מעמד של מלך, לכן דן אותו שלמה כמורד במלכות.

אבל לשלמה היא היתה מותרת, כי היא לא נישאה לדוד ^[3], ומלך משתמש בשרביטו של מלך.

אמר רב יעקב אמר רבי יוחנן: אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה. מותרת לשלמה דמלך היה, ומלך משתמש בשרביטו של מלך קודמו. ואסורה לאדוניה - דהדיוט הוא.

ועתה מבארת הגמרא, שלא היתה אסורה על שלמה מטעם ערות אשת אב, כי לא נישאה לדוד.

אבישג, מאי היא? כלומר, מה היה המעמד האישי שלה ביחס לשלמה.

דכתיב בתחילת ספר מלכים: "והמלך דוד בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו יבקשו למלך נערה בתולה... וחם לאדוני המלך". וכתיב שם: "ויבקשו נערה יפה... וימצאו את אבישג השונמית ויביאו אותה למלך, והנערה יפה עד מאד ותהי לו סוכנת".

ומספרת הגמרא: אמרה אבישג לדוד: נינסבן תישא אותי לאשה.

אמר לה דוד: אסירת לי, את אסורה עלי, כי כבר נשאתי שמונה עשרה נשים.

אמרה ליה אבישג: משל הדיוט אומר "חסריה לגנבא, כשחסר לגנב, שאין לו מקום לגנוב - נפשיה לשלמא נקיט!", מחזיק הוא עצמו בענוה כאיש שלום. ^[4] ובדרך משל אמרה לו: מפני שזקנת ותשש כחך, אתה אומר לי שהנני אסורה לך.

אמר דוד להו למשרתיו: קראו לי לבת שבע, שתבא להעיד שכחי עימי כבימי נעורי.

והגמרא מביאה ראיה שהקריאה לבת שבע היתה למען להוכיח לאבישג.

שכן בעת שבאה בת שבע לבקש מהמלך דוד ששלמה בנה ימלוך אחריו, וכתיב "ותבא בת שבע אל המלך החדרה", וסיום הפסוק הוא בדבר שאין, לכאורה, שום שייכות למלכות שלמה, שנאמר "והמלך זקן מאד, ואבישג השונמית משרת את המלך". לכן דרשו מכאן חכמים שבת שבע באה החדרה בעקבות אבישג השונמית, להעיד על כוחו של דוד בתשמיש.

ועוד נרמז בכך שבפסוק זה ישנן שלוש עשרה מילים, לכן אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה קינחה בת שבע עצמה בשלש עשרה מפות, בין תשמיש לתשמיש של דוד, כדי להצדיק טענת דוד כי מה שאינו נושא את אבישג, הוא מפני האיסור.

ולמה לא גירש דוד אחת משמונה עשרה נשותיו, כדי לשאת את אבישג?

אמר רב שמן בר אבא: בא וראה מהליכותיו הקדושות של דוד המלך כמה קשין גירושין בעיני אלהים ואדם, שהרי דוד המלך התירו לו חכמי דורו לייחד את עצמו עם פנויה, למרות שכבר אסרו חכמים על יחוד עם פנויה מעת המעשה של אמנון ותמר, ולא התירו לו לגרש אחת מנשותיו, כי "קשין גירושין".

וכן אמר רבי אליעזר: כל המגרש את אשתו הראשונה ^[5] - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ^[6].

כמו שנאמר בספר מלאכי: הנביא מוכיח אותם [לשון פירוש מהר"י קרא]: "כשהיו מגרשין נשותיהן היו הן באות אצל מזבח ה' ובוכות בבכי ואנקה, ואומרות: אם חושדין אותנו בעלינו שנטמאנו בסתר - הרי אנו מזומנות ליבדק במי המרים. וחטאתכם גורם שאין הקב"ה פונה לרצותכם". שנאמר: "וזאת שנית תעשו [עוד עוון שאתם עושים], כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה [ולכן] מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם [אין הקב"ה מתרצה בקרבנותיכם]".

ובאיזה דמעות מתכסה המזבח. וכתיב בהמשך: "ואמרתם על מה. על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך".

ודורש רבי אליעזר, שהמזבח מוריד דמעות על המגרש את אשתו הראשונה.

הגמרא מביאה עוד מאמרי אמוראים על אהבת אדם לאשתו הראשונה, וגודל צערו במיתתה.

אמר רבי יוחנן, ואיתימא או שאמר כן רבי אלעזר: אין אשתו של אדם מתה, אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ^[7] שלוה או גזל ואין לו לשלם. כמו שנאמר: "ואם אין לך לשלם, למה יקח משכבך מתחתיך". ודרשינן "משכבך", כינוי לאשה.

ועוד אמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו הראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו. כמו שנאמר שאמר הקב"ה ליחזקאל: "בן אדם! הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך". ובהמשך כתיב: "ואדבר אל העם בבוקר ותמת אשתי בערב".

וכתוב שם שהעם שאלו אותו למה אינו נוהג אבילות, וענה להם שהוא משל על שלא יתאבלו על בית המקדש, אם מפני שלא ישארו מנחמים, ואין אבל במקום שאין מנחמים, ואם מפני יראתם לבכות מפני הכשדים.

הרי שדימה הכתוב את אבל בית המקדש לאבל מיתת אשה.

ובהמשך כתיב: "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם... ועשיתם כאשר עשיתי, על שפם לא תעטו... ".

אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו ^[8]. כמו שנאמר בספר איוב: "אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך" ודרשינן "באהלו" בשביל אהלו שהוא אשתו.

רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות. כמו שנאמר בהמשך אותו פסוק: "יצרו [יהיו צרים] צעדי אונו".

רבי אבהו אמר: עצתו נופלת. כמו שנאמר בהמשך הפסוק: "ותשליכהו עצתו".

במסכת סוטה מסופר, שריש לקיש פתח דרשתו בפרשת סוטה: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים".

ועל זה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לפני המקום לזווגם, אותם שהם לפי מעשיהם כמו קריעת ים סוף, שנשתנו סדרי בראשית.

ודרשתו היא: שנאמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". ודרשינן: הקב"ה מושיב להם לאיש ואשה יחידים - בית, דהיינו שמזווגם יחד, (אל תקרי מוציא אסירים אלא: כמוציא אסירים. כלומר, כמו שהוציא את בני ישראל ממצרים. אל תקרי בכושרות, אלא: בכי ושירות בכי למצריים ושירה לבני ישראל ששרו על הים) הרי ששווה זיווגו של אדם לקריעת ים סוף.

ומקשה הגמרא: איני!? האם כך הוא הדבר, שזיווגו של אדם הוא לפי מעשיו!? אם הם צדיקים או רשעים, והא והרי אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד - בת קול יוצאת פירוש: גזירה מן השמים ואומרת: בת פלוני לפלוני, והרי קודם יצירת הולד לא נודע מי יהיה צדיק או רשע, דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וקשה, ששני המאמרים סותרים זה את זה?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא, הא שאמר רב שמכריזין בשמים לפי המזל, הוא בזווג ראשון, והא שאמר רבי יוחנן שמזווגין לפי המעשים, הוא בזווג שני, וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו ^[9].

אמר רבי שמואל בר נחמן: לכל דבר יש תמורה, ותחליף חוץ מאשת נעורים. כמו שנאמר: "ואשת נעורים כי תמאס". פירוש: הנביא ישעיה ממשיל את עם ישראל לאשת נעורים שאינה נמאסת בעיני בעלה, ואף אם כועס עליה לא יתמיד המיאוס, ויחזירה, כן "אמר אלהיך, ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" הרי שאין תמורה לאשת נעורים.

מספרת הגמרא: מתני לה [צ"ל ליה] שנה לו רב יהודה לרב יצחק בריה בנו: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה. כמו שנאמר: "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת  נעוריך"

תניא א"ר יוסי ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו משה ואע"פ שלא נתנה על ידו נשתנה כתב על ידו דכתיב וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית וכתוב ולא כהלין כתבא למיקרא מכלל שנשתנה הכתב שנאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר כתב העתיד להשתנות ולמה נקרא אשורי שעלה עמהן מאשור ואין הלכה כמר עוקבא דהא קיימא כתנאי ולא כר' יוסי אלא קיי"ל כך שכתב זה ניתן למשה בסיני כדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וכן ווי העמודים ואין הלכה כמותו שנשתנה אלא כר' אלעזר המודעי דאמר כתב זה לא נשתנה כל עיקר מעולם. דר' אלעזר המודעי לגבי הני רב הוא ולית הלכתא כתלמיד בהדי רב. וכן הלכה כר' אלעזר המודעי וקיי"ל כר' אלעזר המודעי שאמרו משמו כי כתב זה לא נשתנה כל עיקר כו'. ולמה נקרא אשורי שמיושר באותיותיו וכו' ולא עוד אלא שגם ר' אומר בכתב זה ניתנה תורה לישראל ר' אומר מפני שמיושר בכתבו ובו ניתנה התורה לישראל וכיון שחטאו נהפך לרועץ מלשון תרגום ויצג ודעץ כלומר בקושי כמו דבר נעוץ דעוץ וכיון ששבו חזר להן שנאמר שובו לביצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך. א"ר שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ולמאן דאמר לא נשתנה כתב זה כל עיקר אמאי לא כהלין כתבא למקרא אמר רב בגימטריא הוה כתיב יטת יטת אידך פוג חמט. שמואל אמר ממתום ננקפי אאלרן. לרב נפיק מן א"ת ב"ש גר ים טן. הנה מ"ם מן ים ונו"ן מן טן ואל"ף מן את הרי מנא. וכן כולם לשמואל מן מ"ם ממתום ונו"ן מן ננקפי ואל"ף מן אאלרן. הרי מנא. וכן כל אות ואות משלשתן תיבה אחת. ר' יוחנן אמר אנמ אנמ לר' יוחנן נפיק ליה ממטה למעלה לרב אשי נמא נמא קתל פורסין אות מן אמצע אות מתחלתו ואות מסופו הרי תיבה ופתרון כולן אחד מנא מנא תקל ופרסין:

ירושלמי וקרא בו כל ימי חייו הדברים קל וחומר ומה אם המלך שצרכי כל ישראל עליו חייב לקרוא כל ימיו ההדיוט על אחת כמה וכמה:

אין רוכבין על סוסו ולא יושבין על כסאו ולא משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר כו':

ירושלמי ר' יוחנן סלק גבי ר' יהודה נשיאה נפק לגביה בחלוקא דכיתנא א"ל חזור לבוש חלוקך דעמרא משום מלך ביפיו תחזינה עיניך כי נפק חמא ר' חנינא בר' סיסי מפצע קיסין פי' מבקע עצים א"ל לית דין כבודך א"ל ומה נעביד ולית מאן דישמשיני א"ל לית לך מאן דישמשך לא הויתה מקבל מתחנויי תרגם רב יוסף מעוני בטבריא שמעו זאת הכהנים אמאי לית אתון לעיין באורייתא אמרין לא הבו לן ישראל כ"ד מתנתא גילון עליהן והקשיבו בית ישראל למה לא יהבתון כ"ד מתנתא לכהניא. אמר ישראל מלכא נסיב כולא. ובית המלך האזינו כי לכם המשפט. פסקתם וזה יהיה משפט הכהנים עתיד אני ליפרע מכם שהכל תלוי בכם. שמע ר' יהודה נשיאה וכעס יוסף מעוני פחד וברח וכו' א"ר יוחנן אבישג מותרת לשלמה שהוא מלך והמלך משתמש בשרביט המלך. אבל אדוניה הדיוט הוא ואסורה לו. ענין אבישג שאמר לדוד נסבן ואמר לה אסירת לי דהא נסיבנא י"ח נשי. ואמרה ליה היא חסריה לגנבא כו'. כלומר אחד תשש כחו. ואין בו כח לגנוב. ואמר חזרתני בתשובה. כן אתה זקנת ואין בך כח לתשמיש אשה מפני כך תאמר אסירת לי וכו':

א"ר יוחנן קשין גירושין שהתירו לדוד לייחד בפנויה ולא התירו לו לגרש אחת ולישא אחת:

כל מי שמתה אשתו ראשונה בחייו כאלו נחרב בהמ"ק בימיו שנאמר הנני לוקח את מחמד עיניך וכתיב ותמת אשתי בערב. ובמקדש כתיב את מקדשי גאון עזכם. ולא עוד אלא עולם חשך בעדו שנאמר אור חשך באהלו ופסיעותיו מתקצרות שנאמר יצרו צעדי אונו ועצתו מתבטלת שנאמר ותשליכהו עצתו. א"ר אלעזר המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה וגו'. וקשה לזווגן כקריעת ים סוף שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות איני והאמר רב מ' יום קודם יצירת הוולד בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני ופרקינן הא בזווג ראשון אבל בזווג שני קשה לזווגן. לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים שנאמר ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך.

המתפלל צריך שיפליג בכוונה ויראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' נגדי תמיד וכבר בארנו ענין זה במקומו:

אע"פ שהותרה הרצועה בתורה לגרש את אשתו לאיזו סבה שנאמר ערות דבר קשה הדבר לגרש אא"כ על ידי סבת הכרח גדול שאין בו תקון בא וראה כמה קשין גרושין שהרי התירו לדוד ליחד עם הפנויה ר"ל אבישג ולא התירו לו לגרש אחת משמונה עשרה ולישא אותה ומ"מ אם עשה כן עשה כמו שבארנו למעלה וכן בהדיוט אלא שאף בזו גדר גדרו גאונים ורבנים באלה ובשבועה ובחרם חמור שלא להוציא אלא לסבה נודעת לשבעה טובי העיר או ברשות אשתו ופורץ גדר ישכנו נחש וכל שמגרש בלא סבת הכרח אף סניגורין שלו נעשין לו קטיגורין והוא שאמרו מזבח מוריד עליו דמעות:

ודייקינן לרשב"א דאמר כתב זה לא נשתנה כל עיקר מאי לא כהלין כתבא למיקרי בשלמא לרבי איכא למימר דבכתב אשורי הוה כתיבא וכיון דשכחוהו לא הוו ידעי ליה אלא לר' שמעון מאי איכא למימר אמר רב בגימטריא איכתוב להו כו' בא"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"מ כ"ל היה לו לכתוב מ"ם כתב אות שבצידה והיינו יו"ד שסמוכה למ"ם וכן היה לו לכתוב נו"ן וכתב במקומה טי"ת שהיא סמוכה לנו"ן וכן אל"ף דמנא היה לו לכתבה הניחה וכתב במקומה תי"ו שסמוכה להאל"ף והיא תי"ו שביט"ת שהיא כנגד אל"ף שבמנא מנא וכן בכל אות ואות. ושמואל אמר ממתו"ס ננקפ"י אאלד"ן. נטל אות אחת מתחילת כל תיבה ותיבה וחברם ועשה מהן תיבה מנא קמא וחזר ונטל אות שניה שבכל תיבה ועשה מהן תיבה שניה מנא תניינא וכן מאות שלישית שבכל תיבה ותיבה והיינו תק"ל וחזר וצירף אות רביעית שבכל תיבה ותיבה כסדר הזה והן ו"ו ופ"א ורי"ש. ולפי שלא היה די באותיות הללו לעשותן תיבה א' בפ"ע כגון מנא מנא תקל שהרי אין צירופן לבדן ממציא ענין חזר וצירף אליהן אות חמישית שבכל תיבה ותיבה כסדר הראשון והן סמ"ך ויו"ד ונו"ן ועשה את ששת האותיות תיבה אחת והיינו ופרסין. ורבי יוחנן אמר אנם אנם כו' כלומר שנכתבו אותיות של כל תיבה ותיבה למפרע הראויה ליכתב אחרונה נכתבה ראשונה והראויה ליכתב סמוך לאחרונה לפניה נכתבה סמוך לראשונה לאחריה וכן כולן למפרע הראויה להיות אחרונה לחבירתה היא נכתבה ראשונה. רב אשי אמר נמא נמא קתל פורסין כלומר רוב האותיות כסדרן נכתבו אלא שהקדים אות שניה לראשונה:

פיסקא אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו. והמלך דוד זקן וגו' עד וימצאו את אבישג ותהי למלך סוכנת בתר דשחינתיה שחממתו אמרה ליה נסבן מנסב אמר לה אסורת לי שהרי נשאתי שמונה עשרה ושוב איני יכול להוסיף עליהן אמרה ליה חסדיה לגנבא נפשיה בשלמאני נקט מי שגרם לגנב להקרא חסיד מתוך רשעתו עד שהגנב נחשב חסיד כנגדו האיך יחזיק עצמו כאנשי שלום להראות את עצמו שהוא מדקדק במצוה קלה כמצוה חמורה. ואית דגרסי ליה חסריה ברי"ש ומפרשי לה הכי כשהגנב חסר שאינו מוצא מקום לגנוב מחזיק עצמו בענוה כאיש שלום כלומר מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך מיד כעס עליה ולא רצה לישן עמה ותבא בת שבע אל המלך החדרה וקנחה בשלש עשרה מפות יש אומרים קינוח על כל תשמיש ומסתברא דלא שמשה כלל אלא מחמת תאותה פלטה שכבת זרע והוצרכה לקנח עצמה י"ג פעמים וי"ג תיבות שבמקרא זה קא דרשינן. אמר ר' יוחנן בא וראה כמה קשה גירושין שהרי דוד התירו לו להתיחד עם הפנויה אע"פ שגזרו עליו קודם במעשה דתמר ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו ולישא זו תחתיה:

גמרא ואידך האי שויתי מאי דריש ביה כו' פירש מהרש"ל אין לפרש ואידך דלא ס"ל את משנה וגו' א"כ תורה א' למלך שויתי כו' ע"ש קושייתו באורך ודבריו אינן מובנים לן במה שהקשה מי איכא דלא ס"ל שיש למלך ב' ס"ת דאל"כ האי וכתב לו גבי המלך ל"ל דהא אפילו הדיוט מחויב לכתוב לו ס"ת שנאמר ועתה כתבו לכם וגו' עכ"ל ע"כ הא לאו קושיא דהא אביי בעי למימר מלך אין הדיוט לא ולא אסיק אדעתיה במלך ב' תורות ובמתני' נמי ודאי דליכא הכרע ואדרבה מלשון המשנה הוה בעי למימר וכותב לו ס"ת לשמו כו' מלך אין הדיוט לא ורבא השיב לו לא נצרכה אלא לב' תורות וכדתניא כו' והך ברייתא היא בעצמה לשון רשב"א דלקמן דזאת הברייתא אתיא כוותיה למדרש משנה על ב' תורות אבל הני תנאי דדרשי משנה כתב העשוי להשתנות לית ליה כלל ב' תורות אלא כדבעי למימר אביי דכותב לו ס"ת אחת לשמו מלך אין הדיוט לא וקרא דכתבו לכם את השירה בהדיוט אם לא הניח לו אביו ס"ת א"נ לדורו של משה אך מה שהקשה מאי פריך שויתי מאי עביד ביה ושמא לאותו ס"ת יחידי הוא עושה כך כו' לכאורה קושיא היא אבל יש לדקדק בסוגיא דודאי רשב"א סיפא דקרא קדריש כי מימיני בל אמוט וגו' ע"ש ס"ת שבזרוע כפירש"י והמתרץ השיב לו ואידך דרש מיניה דאמר רב חנא כו' היא דרשת רישא דקרא שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' וגו' וע"כ נראה לומר דרשב"א דדריש את משנה וגו' על ב' תורות כו' דריש רישא דקרא שויתי ה' וגו' לאותה ס"ת שמונחת בבית גנזיו והיינו שויתי ה' לנגדי תמיד למרחוק קצת כמו מנגד הרחק ומנגד סביב לאהל שדרשו ברחוק מיל ואסיפא דקרא כי מימיני בל אמוט וגו' דריש על אותה ס"ת שיוצאת ונכנסת כו' ורש"י שדקדק בברייתא לעיל לפרש סיפא דקרא היינו משום דלא הביא בברייתא רק רישא דקרא דרשת ס"ת שמונחת בבית ומדקאמר ב' תורות ע"כ דדריש נמי סיפא דקרא כי מימיני וגו' על ס"ת שיוצאת כו' ומש"ה כי פריך ואידך כו' לא פריך אלא ארישא דקרא שויתי וגו' מאי עביד ביה מאן דדריש משנה כתב העשוי להשתנות ולית ליה כלל ב' תורות דסיפא דקרא כי מימיני וגו' ודאי דריש ליה נמי אס"ת שיוצאת כו' כמתני' דידן דכולהו מודי בהך ס"ת שיוצאת כו' ומשני דרישא דקרא לא דריש אס"ת שבבית גנזיו אלא דדריש ליה כדרב חנא בר ביזנא אר"ש חסידא המתפלל כו' ולפי דברינו ניחא נמי דגרסינן בברייתא דלעיל שהביא קרא דשויתי וגו' ומהרש"ל מחק לאין צורך גם מה שכתב לפי דרכו לפרש דדריש מוכתב את משנה התורה להשתנות כתבהספר תורה שניה כתיבה דקה שתהא קטנה כל כך לעשות בה קמיע כו' אינו אלא דברי נביאות דליכא למ"ד דדריש מלת משנה הכי אלא אי מלשון כפל לב' תורות ואי לכתב עשוי להשתנות מעברית לאשורית ואין צורך להאריך כי הדברים ברורים כמ"ש באין גמגום וק"ל:

בפירש"י בד"ה ממתוס ננקפי אאלרן עשאן ג' תיבות של ה' אותיות כו' וכן השלישית עכ"ל וכצ"ל ר"ל שהמכוון דפריש להו דהיינו מנא מנא תקל ופרסין יש בהן ט"ו אותיות לחלקן לה' תיבות של ג' ג' אותיות והמלאך שינה לכותבן ועשאן ג' תיבות מה' אותיות שצירף אותיות הראשונות מה' תיבות של מנ"א מנ"א תק"ל ופרסי"ן דה"ל ממתו"ס ואחר כך צירף אותיות השניות מהני ה' תיבות דה"ל ננקפ"י ואח"כ צירף אותיות השלישיות מהני ה' אותיות דה"ל אאלר"ן ודברי מהרש"ל אינן מבוארין ואין צורך להאריך בהגהתו ובדחוקיו וק"ל:

בכתב זה ניתנה התורה כו' גם היום מגיד משנה וגו'. פירש רש"י מה ששכחת כו' ולדברי רבי משנה התורה נאמר ג"כ על שם הראוי להשתנות מדלא קאמר הכא אלא מה אני מקיים את משנה וגו' כדקאמר רשב"א לקמן והיינו דנשתנה הכתב בין ב' הנתינות כשחטאו בבית ראשון ואהכי נמי כתיב כתב הנשתוון ולא כהלין כתבא למקרי כפירוש רש"י ומ"ש נהפך להם לרועץ פירש רש"י לשון תרעץ אויב ששכחוהו עכ"ל והוא דחוק וי"ל שהכתב גופיה מתוך חטאם נשתנה ונהפך להם הכתב כעין כתב שבור ורעוץ באותיותיו היפך שאמר אשורית שהיא מאושרת ובערוך נהפך לרועץ פירש צער בהפך ודו"ק:

ממתו"ס ננקפי"ן כו' עיין בחדושי הלכות:

אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניהו כו'. נראה שבא לתת טעם במה נתחייב אדוניהו מיתה במה שבקש את אבישג לו לאשה ואמר לפי שהיתה אסורה להדיוט משום שרביטו של מלך וא"כ כששאל אותה ע"כ שעדיין החזיק עצמו למלך וה"ל כמורד במלך שלמה וז"ש ולמה את שואלת את אבישג לאדוניהו ושאלי לו את המלוכה כי בזה ששואל אותה הוא שואל את המלוכה שהרי היא אסורה להדיוט וע"כ אמר כי בנפשו דיבר להחזיק עצמו במלך ומורד הוה וק"ל:

אבישג מאי היא וכו'. ר"ל מאי היא מהיכא מפורש דלא נשאה דוד כיון דיחוד פנויה אסור וקאמר מדכתיב ותהי לו למלך סוכנת ותשרתהו דלא היתה אצלו רק דרך שירות ולא כדרך נשואה ולכך לא הוה נאסרה לשלמה משום אשת אב ואמר:

שאמרה ננסבן כו'. וכתיב ותבא בת שבע אל המלך החדרה וגו'. דלכאורה סיפא דקרא והמלך דוד זקן ואבישג השונמית משרת וגו' אין לו מקום כאן לפי ענין המקרא ולכך דרשו שהוא נתינת טעם דלכך ותבא אליו בת שבע אל המלך החדרה לתשמיש משום דהמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת וגו' והיתה תולה שלא נשאה משום זקנה ותשות כח כדקא"ל חסריה לגנבא וק"ל:

התירו לו ליחד כו'. אע"פ שנאסר יחוד של פנויה כפירש"י ודקאמר בס"פ בן סורר דאיכא למ"ד אפילו בפנויה דימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר היינו משום גדר ערוה שלא יהו בנות ישראל פרוצות כיון דלזנות עביד הכי מה שאין כן בדוד דלא עביד הכי אלא שתהא לו סוכנת וק"ל:

כל המגרש כו' אפילו מזבח כו'. הוא משל כאלו המזבח בוכה עליו שהמגרש אשתו אשת נעורים ממעט אכילת זבחים דאשת הנעורים מצויה שמביאה קיני זיבה ולידה למזבח והיינו דקאמר קרא מאין פנות אל המנחה שהיתה מביאה בזיבה ולידה ואמר על כי העיד ה' בינך וגו' לפי שודאי אם מצא בה דבר ערוה מצוה לגרשה כדאמרינן בסוף פרק המגרש לזה אמר כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך וגו' כדאמרינן זכו איש ואשה שם י"ה לא זכו אש אוכלתן וזה שמסיים והיא חברתך ואשת בריתך שלא בגדה בך להפריד את השם מביניכם ואסור לך לגרשה למעט אכילת המזבח בזיבתה ולידתה ועיין בזה עוד בחדושי הלכות סוף מסכת גיטין וק"ל:

אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו ממון כו'. כתבו התוספות בפ"ק דר"ה וז"ל בסוף פ"ב דזבחים פירש בקונטרס ממון של גזל אבל נראה דמיירי בנדר כדמוכח פרק ב"מ רבי נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו (וגו') כו' עכ"ל ע"ש:

כאלו חרב בהמ"ק כו'. הדמיון בזה לפי שאבילות שאר קרובים יש לו זמן וכמ"ש שהמת נשכח מן הלב גם אפשר בחזרה כענין איוב שנתן לו הש"י בנים כפלים אבל אשתו ראשונה אי אפשר בחזרה כדאמר לקמן לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים ואינו מוצא קורת רוח לעולם באשה אחרת כדאמרינן נמי לקמן וה"ל אבילות ישנה כמו חורבן בהמ"ק דנוהגין בו אבלות ישנה לעולם וק"ל:

כל שמתה אשתו ראשונה עולם חשך בעדו כו'. כלפי מ"ש בפרק הבע"י כתיב אעשה לו עזר כנגדו במה עוזרתו אדם מביא חטין חטין כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצא מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו ואהא קאמר כשמתה אור עיניו חשך שאין לו מי שעושה צרכי ביתו ולזה אמר נמי שפסיעותיו מתקצרות ואין לו העמדת רגל להליכה דהיינו שאין לו להרחיק מביתו כיון שאין לו שם מי שעוסק בצרכיו ואמר עצתו נופלת לפי כשזכו שאיש ואשה קיימין השם ביניהם ועצת ה' היא תקום אבל כשמתה אשתו נסתלק השם י"ה מביניהם ועצתו נופלת שאין כאן עצת ה' וק"ל:

קשה לזווגם כקריעת ים סוף שנאמר וכו'. ענין הקושיא כדמסיק דאיירי בזווג שני שהוא ביטול הגזרה והמזל לפי מעשה האדם כדאמרי' בריש סוטה דזווג שני הוא לפי מעשיו כן היה קי"ס ביטול הגזרה ומערכת השמים לפי מעשה ישראל ורשעת המצריים ומייתי מדכתיב מושיב יחידים ביתה וגו' מפורש בב"ר דאפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה מ"ט מושיב יחידים וגו' אלא בכי ושירות ובתנחומא איכא מ"ד דמפרש לה הכי המצריים בוכים שנאמר ומצרים מקברים וישראל משוררים שנאמר כו' ובריש סוטה ל"ג ליה להאי אל תקרי ופי' רש"י שם בכושרות חדש שהוא כשר לכם לא חמה קשה ולא גשמים קשים זה ניסן ואיכא מ"ד נמי בתנחומא דמפרש לה הכי וק"ל:

בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני כו' מה שיש לדקדק בזה תמצא בחדושנו בריש סוטה:

לכל יש תמורה כו' שנאמר ואשת נעורים וגו'. הכי משמע ליה מהאי קרא שנאמר כי כאשה עזובה וגו' ואשת נעורים כי תמאס שדימה ישראל לאשת נעורים שאף אם מואס בה ובוחר לו באחרת אינו רק זמן מועט שאין לו באחרת קורת רוח ואינה מתקבלת לו תמורת הראשונה וק"ל (עיין ריש סוטה):

שנאמר יהי מקורך ברוך וגו'. נראה דרישא דקרא נמי דריש ליה יהי מקורך מלשון קורת רוח או ר"ל מקורך ויצירתך יהי ברוך דהיינו באשת נעורים לזווג ראשון שהוא לפי הגזרה קודם יצירת הולד וק"ל:

גמ' לא כהלין כתבא למקרי וכתיב וכתב כו':

שם בגמרא שויתי ה' לנגדי תמיד וגו' ואידך האי שויתי מאי דריש ביה כו' כצ"ל. ונ"ב אין לפרש ואידך דלא ס"ל וכתב את משנה תורה לשני תורות א"כ תורה אתת היתה למלך שויתי מאי קעביד ליה מאי פריך שמא לאותה ספר תורה יחידי הוא עושה כך ועוד מי איכא דלא ס"ל שיש למלך שני ספרי תורות דאל"כ והאי וכתב לו גבי מלך למה לי הרי אפילו כל הדיוט מחויב לכתוב לו ספר תורה שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כזאת ועוד הלא סתמא דמתני' קאמרה דגבי מלך בעינן שתי תורות ולעיל לא יליף מוכתב את משנה התורה כו' אלא דאפי' האי תורה שניה בעי למיכתב הוא ולא יתנאה משל אבותיו אלא נראה בעיני לפ' דדריש מוכתב את משנה התורה להשתנות הכתב בס"ת שניה שהיא כתיבה דקה שתהא כ"כ קטנה לעשות בה קמיע כדכתיב שויתי ה' לנגדי תמיד ופריך השתא שפיר ואידך דדריש לכתב הנשתוון וא"כ לא שמעינן שינוי כתיבה בשתי תורות וממילא אינה ראויה לקמיע וא"כ שויתי ה' וגו' למה לי וכו' (עיין במהרש"א):

שם מלכותך והשלמת תקל תקילתא במאזניא והשתכחת תסיר פרס פריסת מלכותך ויהבית למדי ופרס כו':

אמר לה קראו כו' אל תקרי מוציא אסירים אלא כמוציא אסירים נמתק. ונ"ב בס"א אינו וכן נראה דלא שייך אל תקרי על זה אלא סמוכיה קא דריש וק"ל:

רש"י בד"ה וכתב הנשתוון ופרסין בימי כו' למקרי לא היו כו' שכתב המלאך בימי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה והעמודים כו' וה"ג בתוספתא כנ"ל:

בד"ה ממתום ננקפי א?לרן כו' עשאן חמש תיבות של שלש אותיות וצירף כו' כצ"ל. ונ"ב כנ"ל דאין לומר עשאן שלש תיבות ואמלאך קאי חדא דאין הלשון נופל עשאן אלא הל"ל כתב. ועוד מסתמא האי עשאן דומיא דעשאן שהזכיר רש"י את"כ בדבריו גבי צירף האותיות ועשאן תיבה אחת דקאי אדניאל ועוד למה הזכיר רש"י שניות ושלישיות הוה ליה להזכיר רביעיות וחמישיות שעשאן משניהם תיבה אחת ודו"ק. ועוד המלאך לא חילק בין תיבה לתיבה בנקודות כמו שאנו עושין אלא כתב כולן בצירוף אחת וק"ל (עיין במהרש"א):

גמרא וכתיב וכתב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות. בתוספתא הגי' העתיד להשתנות ובירושלמי פ"א דמגילה ה"ט שהוא עשוי להשתנות וגירסאות אלו יותר נכונות:

שם א"ל קראו לי לבת שבע כו'. הן קרא דקראו לי כו' כתיב מאוחר לקרא דותבא ב"ש אלא דהש"ס לישנא דקרא בעלמא נקט:

רש"י ד"ה התירו ליחד. ואע"פ שנאסר יחוד של פנויה. מזה הביא בעל עצי ארזים לסתור דעת הפרישה דח"ל אסורין ביחוד מה"ת דהרי אבישג היתה אסורה על דוד בלאו דלא ירבה כו' ע"ש ר"ס כ"ב. ובמחכ"ת ל"ד דנ"פ דהלאו דל"י אינו אלא בנושאה בחופה וקדושין אבל לא בזנות והרי להראב"ד בפ"ג מהל' מלכים אף בפילגשים מותר. ועי' בסוטה (ז') דמשמע דאפילו איסור סוטה שהיא בלאו אסורה ביחוד לרבנן וכדעת הפרישה ושם מבואר ג"כ דכל דיש לה היתר מותרת ביחוד. ואבישג נמי ה"ל היתר שאם רצה היה מגרש אחת מנשיו:

גמ' נפשיה לשלמא. נ"ב לשלמנא גרסינן.כמש״ל (ז' א') שב בירי לשלמנא. היינו לצדיקא:

בִּכְתָב זֶה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁחָטָא, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ (זכריה ט, יב). נראה לי בס"ד העוסק בתורה נקרא מלך שהוא לשון מלכות דכתיב זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א' ט, יז) ולכן חג שבועות שבו נתנה תורה נקרא עצרת וכן חג שמחת תורה נקרא שמיני עצרת ככתוב בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה) וכיון דתלמיד חכם נקרא מלך שהוא עוצר על כן מי שהוא מחובשי בית המדרש נקרא 'עצור' כמו שנאמר גבי דואג נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' (שמואל א' כא, ח) ולכן כתב האשורית שהוא מלך על כל שאר מיני כתב גם הוא נקרא 'עוצר' ולכך אחר שחטאו שנסתלק מהם שם מלך שהיה להם מצד התורה אז מכתב זה שהוא עוצר על כל מיני כתב נהפך להם לְרוֹעֵץ דאותיות עוצר ורועץ שוים הם.

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ . נראה לי בס"ד לכך אותיות 'אדם' יש כנגדן אותיות 'בהן' [57] שהם מספר א־ל הוי־ה [57] וזהו שנאמר שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָּמִיד (תהלים טז, ח) כי א־ל הוי־ה שהם רמוזים כנגדי, שויתי על לבי תמיד.

"מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין", "מְנֵא מְנָה אֱלָקָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ" (דניאל ה, כה). הרואה יראה שצריך פירוש לפירושו של דניאל ע"ה שצריך לדעת מה הוא ענין המנין שמנה אלקא במלכות בלשצר ומה הוא ענין המשקל ששקל את בלשצר במאזנים?
ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא דמגילה (מגילה יא: יב.) שני פסוקים נאמרו במספר השבעים הָאֶחָד בִּנְבוּאַת יִרְמְיָה הַנָּבִיא ע"ה דכתיב כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם (ירמיה כט, י) וזה המנין של השבעים נחשב מעת שהתחילה שליטת בבל על ישראל שהוא כבוש יהויקים שהוא בשנת שבע למלכות נבוכדנצר הרשע ומעת זו עד שנה הראשונה שמלך כורש יש שבעים שנה וזה החשבון נאמר על פקידה בעלמא שהיה בשנת אחת לכורש מלך פרס שהיא היתה שנת ע"ח לכבוש יהויקים שהיה להם פקידה בעלמא כדכתיב כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי הֳ' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם (דברי הימים ב' לו, כג).
ופסוק הַשֵּׁנִי בַּמַּרְאֶה דָּנִיאֵל ע"ה דכתיב לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם שִׁבְעִים שָׁנָה (דניאל ט, ב) וזו היתה פקידה גמורה שעלו ובנו בית שני וזה המנין של שבעים שנה מתחיל מן חרבן ירושלם ובית המקדש שאז גלה צדקיהו הרי שני מניינים נאמרו במספר השבעים שנה אחד בעבור פקידה בעלמא ואחד בעבור גאולה גמורה אשר עלו ובנו.
ואמרו בגמרא דמגילה (שם) בעת שהוציא בלשצר כלי בית המקדש ונשתמש בהם הוא מנה השבעים וטעה שתפש עיקר מה שנאמר בירמיה 'לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה' וחשב מספר השבעים מתחילת מלכות בבל רצונו לומר מתחילת שנה שמלך נבוכדנצר הרשע וחשב מ"ה שנים של נבוכדנצר וכ"ג שנים של אויל מרודך ושתי שנים הרי שבעים וכיון דהגיעו השבעים ולא אפרוק שמע מינה לא יגאלו עוד, לכך הוציא כלי המקדש ונשתמש בהם.
אך באמת טעה בתרתי חדא כי זה הפסוק של ירמיה הנביא ע"ה לא נאמר אלא בעבור פקידה בעלמא אבל בגאולה ממש מתחיל חשבון השבעים שנה מן חרבות ירושלים שהוא גלות צדקיהו האמור בדניאל, ועוד טעה טעות שניה כי זה הפסוק של ירמיה ע"ה מתחיל זמן השבעים שלו מן גלות יהויקים ולא מן מלכות נבוכדנצר הרשע וכמו שאמרו בגמרא דמגילה שם ועל כן נתחייב בלשצר הריגה על אשר נשתמש בכלים של בית המקדש.
וזהו ענין הפתרון של דניאל ע"ה 'מְנֵא מְנֵא אֱלָקָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ' פירוש מְנֵא מְנָה שני מניינים שעשה אֱלָקָא הם כנגד מַלְכוּתָךְ שהיתה שתי שנים כן המנין נחלק לשתים ואתה טעית במניינים אשר היו שתים כנגד מלכותך שהיתה שתים ולכן בעבור חטא זה הִשְׁלִימָה לְךָ את ימי המלכות שלא נשאר לך ממנה אפילו יום אחד למלוך בו.
ואמר עוד 'תְּקֵל תְּקִילְתָּה בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר' (דניאל ה, כז) פירוש דאמר לו מלבד זה עוד ביום ראש השנה דהאי שתא שבו נדונין כל העולם בשמים נתבקר פנקסך ונמצאת חסר שראוי אתה למות בזה השנה ולכך אמר במאזנייא כי מזל תשרי היא מאזניים.
ואמר עוד 'פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס' (דניאל ה, כח) פירוש מלכותך בבל [34] שהיא מספר ל"ד אם תחלק זה לחצאין תהיה מספר 'אוי אוי' [2÷34=17] שיהיה לבבל אוי מן כורש מלך פרס ואוי מן דריוש מלך מדי שיגברו שניהם עליו וילכדו שניהם את בבל.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: "ממתוס ננקפי אאלרן" (דניאל ה, כה) . נראה דכל אחד אמר כפי מה שקבל מרבותיו וכולהו איתנהו שהיה כתוב שורה אחת כמו שאמר רב ותחתיה שורה אחת כמו שאמר שמואל ותחתיה שורה כמו שאמר רב אשי.
והא דהוצרך המלאך לכתוב דברים אלו של 'מְנֵא מְנָה' כפולים בארבעה אופנים, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו ארבעה פעמים דכתיב 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' באיוב (איוב כח, כז) ולכן גם המלאך כפל הידיעה של דברים ההם ארבעה פעמים בארבע אופנים.

אָמְרָה לֵיהּ: חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא, נַפְשֵׁיהּ לִשְׁלָמָנָא נָקִיט (מלכים א' א, ד) . קשא איך תדבר אותה צדקת עם דוד מלך ישראל דבור קשה שתמשלהו לגנב ולעשותו כמו גנב?
ונראה לי בס"ד יש רמאי טוב ויש גנב טוב שמרמא וגונב דעתו של שטן הוא יצר הרע כדי להטיב וכך היה דרכו של דוד המלך ע"ה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט, נט) שעומד בכל יום ואומר לפרדס פלוני אני הולך למרחץ פלוני אני הולך ואחר שיוצא מביתו והולך על פתח בית המדרש נשמט ונכנס לבית המדרש ויושב בין החכמים לעסוק בתורה ועושה כן לגנוב דעתו של שטן שלא יעשה לו סיבות עיכובים למנוע יציאתו מביתו אם יודיע שהיא הולך לבית המדרש, אך עתה שאומר לפרדס אני הולך ישמח השטן הוא יצר הרע ואדרבה דוחה מלפניו הסיבות המעכבים אותו וכיון שיצא והלך בדרך והגיע לפתח בית המדרש נשמט ונכנס שם, נמצא הוא גנב לטובה שגונב דעתו של שטן כדי לעשות טוב.
ואבישג יודעת טבעו ומדתו הנזכר וחשבה כי הוא לקחה והשכיבה בחיקו בלא כתובה ובלא קדושין נתכוון בזה לגנוב דעתו של שטן דהיינו ודאי דוד המלך ע"ה כשמזדווג עם אשתו עושה במצות עונה זווגים ויחודים והמשכת שפע בעולמות העליונים ולכן השטן קשה עליו זווג של דוד המלך ע"ה למטה ולכך ישתדל לקרר כח תאוה שלו ולא יעשה לו חמום לשמש מטתו כי כח תאוה זו יבא לאדם מצד יצר הרע ולכן מה עושה? גונב דעתו של שטן כדי שיניח ויעורר כח תאוה בקרבו שעל ידי כך יזדווג עם אשתו הביא אבישג והשכיבה בחיקו בלא כתובה וקדושין ואז בכך יקיץ הישן הוא יצר הרע לעורר בקרבו אש תאוה כדי שיבא על אבישג באיסור ח"ו ובלא כתובה וקדושין, ואז כח התאוה ההיא המתעורר בקרבו ישמש בו עם אשתו העיקרית ויעשה זווג לשם שמים וימשך שפע בעולמות למעלה!
כך חשבה אבישג בתחילה ואחר כך אמרה לו שיקדשנה כדי שתקרא בשם אשתו של מלך והוא השיב דאסור ליקח יותר מן שמונה־עשרה ולכך אמרה לו חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא פירוש אתה שהיית נוהג לגנוב דעתו של שטן תמיד במה שאתה מבטיח עצמך בדברי שקר כדי שבזה תתרחק מן הרע הנה בעתה חַסְרֵיהּ לְגַנְּבָא תחבולה שלא יוכל לעשותה ומה שאמרת לי עתה דאתה נמנע מכח איסור שמונה־עשרה אני אומרת לא כן הוא אלא הסיבה היא שאין לך כח לבעול ולכן תלית הדבר בענין אחר דאתה נמנע מחמת איסורא דטפי משמונה־עשרה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִנְּחָה בַּת שֶׁבַע בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַפּוֹת (מלכים א א, טו). פירוש שעשה שלש־עשרה זווגים כמנין אחד [13] שבזה עשה יחוד עליון למעלה והמשיך שפע מן שלש־עשרה מכילן דרחמי.

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה גֵּרוּשִׁים, שֶׁהֲרֵי לְדָוִד הַמֶּלֶךְ הִתִּירוּ לוֹ לְיַחֵד, וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ (מלכים א א, טו). הקשה הגאון חיד"א בפתח עינים מה הוכחה מכאן על גרושין דעלמא דשאני הכא דגרושת מלך אסורה לאחר, מה שאין כן גרושין דעלמא מותרת לאחר ואינה מתעגנת? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דיליף ממה שלא התירו לגרש אחת מאותם עשרה פלגשים ששכב עמהם אבשלום דהיו אסורות לדוד המלך ע"ה וככתוב וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ, ג) ואם כן בלאו הכי הם מעוגנות ואמאי לא נתנו לו רשות לגרש אחת מהן כדי שיקח אחרת במקומה.
והנה הר"ן ז"ל הקשה על מה שאמר לה 'אֲסִירַת לִי' דליסבה לפלגש? ותירץ דמספר שמונה־עשרה הקצוב למלך הוא על נשים ופלגשים וכן כתב הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות מלכים) עיין שם. והנה תירוץ זה יבא נכון על סברת הרמב"ם אך להראב"ד דסבירא ליה פלגשים יוכל ליקח יותר מן שמונה־עשרה אמאי לא אמרו שיקח אבישג בתורת פלגש?
ונראה לי בס"ד שלא רצו לעגנה כל ימיה והוא כי כיון שחלה ידעו דודאי יפטר מחולי זה כי עד חזקיה לא הוה אינש דחלה ואתפח, ואם יקחנה בתורת פלגש ודאי עתה לא יוכל לבא עליה מחמת חולי ואחר ימים מועטים יפטר ותהיה אסורה לשלמה בנו ואין מלך אחר בישראל שיקחנה אך עתה שלא לקחה אפילו בתורת פלגש היא מותרת לבנו שלמה המלך ע"ה וכמו שאמרו בגמרא לעיל ואינה מתעגנת.

אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ (משלי כב, כז). נראה לי בס"ד הכונה מה שאמרו (שבת לב:) בעון נדרים מתה אשתו אין זה חשוב עונש לאדם זה בעל הנדרים דאם תמות אשתו יהיה לו הרווחה בזה שיקח תמורתה בתולה ויהנה ממנה ומצד הממון יורש אשתו שמתה ולוקח ממון מן האשה חדשה ואם כן יהיה חוטא נשכר בזה!
לכך אמר עונש זה של מיתת אשתו לא יעשו מן השמים לחוטא בנדרים אלא אם כן ידעו מן השמים שזה לא יוכל ליקח אשה אשר יחפוץ אלא כשרוצה לישא אשה אחרת לא יתנו לו אלא אם כן יתן לבית אביה או לה ממון הרבה והוא אין לו ליתן על כן יהיה מוכרח ליקח אשה עניה ומכוערת ונמצא הפסיד הרבה במיתת אשתו שהחליפו לו פרה בחמור ועל ידי כך יהיה דואג ובוכה על אשתו הראשונה כל ימיו.

כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּאִלּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו (יחזקאל כד, טז) (איוב יח, ו). נראה לי בס"ד הטעם כי בזמן שבית המקדש קיים ניכר לעיני הכל דבקות ישראל עם הקדוש ברוך הוא כדבקות אשה עם בעלה ובחרבן בית המקדש נעשה פירוד כאלו האשה מתה ואיננה בבית בעלה.
ומה שאמר 'עוֹלָם חָשֻׁךְ בַּעֲדוֹ' נראה כי בזמן שיש לו אשה אין לו מושב בביתו אלא בלילה אבל ביום יוצא למלאכתו מן הבוקר עד הערב כמו שנאמר יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (תהלים קד, כג) דאשתו היא מטפלת בצרכי הבית הן באכילה הן בגידול בנים ואם מתה אשתו מוכרח להתעכב בבית כמה שעות ביום לעסוק הוא בצרכי הבית ובגידול בניו ונמצא שיש לו ישיבה ביום בבית כמו ישיבתו הנהוגה בעת החשך בלילה.
ומה שאמר 'פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת' לפי פשוטו הוא רצונו לומר דכשל כחו. וקשא למה נקט זה על פסיעותיו בלבד והלא כל איבריו יהיו חלושים וקצרים כפועל היוצא מהם? ונראה לי בס"ד רמז בפסיעותיו על הממון שלו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו נמצא הממון נקרא בשם רגלים וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה, כי האשה שומרת ממון האדם שבביתו כחומה השומרת כל אשר בבית דאם אין לו אשה בוז יבוזו לו כל אוצרות אכילה ומזון שיש לו בביתו ונמצא נכסיו וממונו מתקצרים רצונו לומר חסרים שגונבים מהם כי שומר אין לשומרם.
ומה שאמר רבי אבהו 'עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת' הכונה כל צרכי ביתו הם מתוקנים וסדורים על פי עצת אשתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אתתך גוצא גחין ולחיש לה, ופירשו בגמרא שזה נאמר על מילי דביתא ואם מתה אשתו אז עצתו בצרכי הבית ובתיקונם נופלת כי אשה אין לו להתייעץ עמה וללכת על פי עצתה.

אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה (משלי ה, יח). הטעם כי היא מכרת טבעו ומזגו ומגלה לה כל תאות לבו הן בענין תשמיש הן בענין אחר ואז נוהגת עמו כל ימיו על פי מדתו וטבעו ותאותו מה שאין כן אם תמות אשתו ובחצי ימיו יקח אשה חדשה בוש הוא ממנה לגלות לה מטרת לבו בתאותו הן בענין תשמיש הן מענין אחר ולכן לא תדע עיקר חפצו ורצונו ותאותו איך היא כדי שתתנהג על פי תאותו ורצונו ולכן לא ימצא קורת רוח ממנה.
ונראה מה שאמר לשון זה של קֹרַת רוּחַ הוא כי הוא יש לו שלש תוארים 'גֶּבֶר אָדָם אִישׁ' ושם גֶּבֶר כנגד חלק הנפש שבו. ושם אָדָם כנגד חלק הרוח שבו כי הרוח בחינת יצירה ותואר אָדָם [45] גימטריא מ"ה הוא ביצירה ולכן כתיב רוּחַ הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה (קהלת ג, כא). ושם אִישׁ כנגד חלק הנשמה שהוא בחינת בריאה כי שם אִישׁ רצונו לומר בעל והבריאה משפעת ביצירה ועשיה כמו בעל לאשתו וכמו שכתבתי כל זה במקום אחר.
נמצא אָדָם כנגד הרוח וזה התואר של אדם קונה אותו בעת נשואין שמתחברים זכר ונקבה וכמו שנאמר זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם (בראשית ה, ב) ולזה אמר אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת 'רוּחַ' דייקא אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה שלוקח על ידה תואר אדם שהוא כנגד רוח באמיתות ובשלימות.

בגמרא ואומר ואל היהודים: בכ"מ דייקינן מאי ואומר והכא לא דייקינן כן משום דמקרא דווי העמודים ודאי לאו ראיה ברורה היא דהא שמות האותיות לא נתנו בסיני וא"כ י"ל דלכך אנו קוראין אותו עתה וי"ו מפני שעשוי כצורת ווי העמודים ולכן מייתי ואומר:

ואידך האי שויתי מאי דריש ביה: עיין במהרש"א שכ' על פשט המהרש"ל בקושיא זו דדחוק הוא. אך לפענ"ד פי' המהרש"א עוד יותר דחוק דלפי פירושו אליבא דהאי תנא מצות כתיבת ס"ת לישראל ליכא מצוה כלל ולא מצינו פלוגתא בזה אכן לפענ"ד לפי פירש"י הפי' פשוט בקושית הגמרא דודאי אליבא דכ"ע מלך בעי ס"ת חוץ מישראל דהיינו שצריך שיהיה לו ב' ס"ת מדכפל אצלו המצוה והאי ואידך אמימרא דלעיל קאי דאמר מר זוטרא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברית ומפרש רב חסדא דהיינו כתב ליבונאי ולפי פי' רש"י הוא אותיות גדולות ועיין בר"ן שרבים מהראשונים הבינו דעת רש"י דהיינו צורת אותיות שלנו רק גדולות משלנו וא"כ כיון דנתנה התורה לכתוב באותיות גדולות דוקא א"כ גם על המלך היה ציווי זה דהא כתב זה לא נשתנה עד עזרא וא"כ אין לומר דכמין קמיע היה תלוי בזרועו וע"ז קאמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד דכמין קמיע הוא קטנה בכתב דק כמו שפי' רש"י. וזה א"א דהא לא היה אז רק כתב ליבונאה דהם אותיות גדולות לפי פי' רש"י. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם (פ"ז מה' ס"ת ופ"ג מה' מלכים) למה השמיט הוא דעושה אותה כמין קמיע והניח בצ"ע ע"ש אכן לפי הנ"ל א"ש כיון דלמר זוטרא ע"כ לא ס"ל הא דעושה אותה כמין קמיע ולכן מדבתראי הוא וגם מדשקיל וטרי בש"ס אליביה פסק הרמב"ם כוותיה וממילא לא יכול לפסוק הא דעושה אותה כמין קמיע:

כאילו שכינה כנגדו: המהרש"א הקשה בזה דדרשה דתולה בזרועו אתיא מימיני בל אמוט ודרשה דשכינה כנגדו משויתי ה' לנגדי תמיד וא"כ אכתי קושית הגמרא דואידך לא מתורצת. אכן י"ל דלכאורה י"ל למה יחשוב דהשכינה כנגדו ולא לפניו דהא וראית את אחורי כתיב. אכן י"ל דזה מתרץ סיפא דקרא כי ידוע דבימין מכונה מדת הטוב ובשמאל מדת הרע והחטאת כמ"ד לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וא"כ אם תהיה השכינה לפניו אז יהיה ימינו לימין השכינה ושמאלו כנגד שמאלה אבל אם היא כנגדו אז יהיה ימין השכינה הנאדרי בכח נגד שמאלו דצריך חזוק יותר לבל ימוט ויפול ברע והיינו דקאמר שויתי ה' לנגדי דוקא ולא לפני כי מימיני בל אמוט ולכן ימיני אינו צריך חיזוק כ"כ ולכן גם סיפא דקרא שייכא לדרשה זו:

אמרה ליה חסרא לגנבא: י"ל מה ראתה אבישג לקנטר המלך דוד בדברים ומה היה מבוקשה בזה. ונ"ל דלכאורה י"ל כיון דאבישג היתה אסורה לדוד ולא לקחה אלא להיות לו סוכנת ולחממו א"כ מה ראה לבקש נערה יפה בכל גבול ישראל ולגרות יצה"ר בנפשו הא בבתולה כל דהו סגי ליה אף אם אינה יפה כ"כ. אכן זה א"ש עפ"י מה דאמרינן בירושלמי פרק זה הביאו ג"כ הפרשת דרכים דאותן י' פילגשים שבא אליהן אבשלום העביר דוד בכל יום מקושטות לפניו ואמר ליצרו הרע תאבת דבר האסור לך חייך שאני מתעבך דבר המותר. הרי דכל מגמת דוד היה לשוב על חטא דבת שבע באותו דבר עצמו. וכעין מה דאמרינן באותו מקום ובאותה אשה ולכן ג"כ הואיל בדבר לבקש נערה יפה דוקא להגדיל תשובתו בכך אך אבישג לא ידעה זאת רק סברה מדמבקשין נערה יפה דוקא למען תהיה לו לאשה ולכן אמרה ננסבן וכשאמר לה אסירת לי וא"כ ע"כ הא דבקשו נערה יפה דוקא משום תשובה ולהיות לו לסוכנת ולא להיות לו לאשה וזה לא רצתה דהא אפילו להיות לו פלגש לא רצתה כמ"ש הר"ן אך אם תמנע שמושה ממנו שלא ברצונו תהיה מורדת במלכות ובהא רשות המלך הוא ליקח בנות ישראל לשפחותיו כמו שכתוב בפ' המלך ובכולם המלך מותר כמו דאמרינן לעיל ולכן התחכמה בדבריה ואמרה דלענין תשובה לא אהני לך מידי דכבר זקנת ותשש כחך ולכן דמית לגנב שחסר ונפשיה בשלמא נקיט וכיון דיפיותי לא מהני לך מידי א"כ שלחני וקח לך אחרת תחתי וזה היה מכוון דבריה. אכן המלך דוד הראה דעדיין יש לו כח וא"כ צריך הוא לה להגדיל תשובתו:

באותה שעה קנחה ב"ש בי"ג מפות: י"ל לפי מה דאמרינן בנדה (דף ט"ז ע"ב) אמר ר"ח בר אשי אמר רב בידקה בעד ואבד כו' אלו איתא מי לא משמשה כו' ע"ש הרי דפשיטא להש"ס שם דרב ס"ל כב"ה דאין צריך בדיקה על כל ביאה וביאה ואיך אמר רב גופא הכא דקנחה בי"ג מפות על שבא עליה י"ג ביאות. וי"ל עפמ"ש התוספת שם בד"ה ב"ש לפי פי' רשב"ם דגם לב"ה מצריך בדיקה על כל תשמיש ותשמיש רק לא בבגד חדש וסיימו שם ואפשר דאפילו צנועות לא בעי חדש לאחר תשמיש עכ"ל. והשתא יש להוכיח אפכא דצנועות גם לב"ה מצריך חדש ולכן בת שבע נהגה כצנועה. אכן גם לפי פי' רש"י שם יש לפרש ע"פ מה דאמרינן שם אמר ר"ז מדברי כולם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה וא"כ דוד דודאי בעל נפש היה הצריכה כן ואפילו לרבא דאמר כי תניא ההיא לטהרות ג"כ א"ש דמשום טהרות הצריכה י"ג מפות דודאי עסקה בטהרות בכל עת כי כל מאכלם היה חולין בטהרה או קדשים:

אפילו מזבח מוריד עליו דמעות: המהרש"א בח"א פירש משום דכשגרשה לא תביא עוד קרבן זיבה ולידה ע"ש ומה שכתב קרבן זיבה הוא תמוה שהרי קרבן זיבה אינו להתירה לבעלה דבלא קרבן ג"כ מותרת והקרבן הוא להתירה בקדשים ולכנוס למקדש וזה תביא גם אחר שנתגרשה. ולענ"ד יש לפרש דמזבח מרמז על ספירת מלכות כידוע שנתגרשה מבעלה. שם מבקשין ממנו ממון ואין לו: בזבחים (דף כ"ט) פרש"י דלענין ממון שגזל איירי והקשו שם בתוס' עליו הא בשבת (דף כ"ב) אמרינן בפי' מקרא זה דבעון נדרים אשתו של אדם מתה והא דאמרינן בך ולא באשתך לענין ב"ת דוקא איירי. ולפע"ד אדרבה מזה ראיה לפי' רש"י דהא בשבת תניא בשם ר' נתן ובזבחים ור"ה והכא אמר בשם ר"י ור"א אותה מימרא גופא דאמר ר' נתן ועכ"פ הו"ל למימר הכא תניא כוותיה דר"י (ואין זה מדרך הש"ס שיאמר אמורא מה שכבר אמר התנא בשינוי לשון קצת) ועוד היה קשה לרש"י קושית התוס' דכיון דאמרינן דבעון נדרים אשתו מתה איך אמרינן בך ולא באשתך ועוד למה מייתי שם סד"א מדאמר ר"י ולא ס"ד מדאמר ר' נתן ולכן פירש רש"י דר"י לענין ממון שגזל איירי ודלא כר"נ דאוקי קרא זה לענין נדרים ולר"נ באמת ליכא למימר בך ולא באשתך. אך גם אליבא דר"י ה"א כמו דאשתו מתה אם מבקשים ממנו ממון שגזל כמו כן ה"א ג"כ אם מבקשין ממון שנדר ולכן כתיב קרא בך ולא באשתך:

קשה לזווגם כקריעת ים סוף: יש לפרש עפ"י מה דאמרינן פ"ב דנדה ואלו צדיק ורשע לא קאמר משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הרי אף דהקב"ה יודע עתידות לא רצה לגלות מחשבתו בזה והנה בים סוף אמרינן בגמרא דסוטה דקטרג מד"ה הללו עובדין ע"ז כו' והציל אותן הקב"ה משום שידע שסופן לחזור למוטב ויקבלו התורה והצריך בזה לגלות דעתו לענין צדיק ורשע וכמו כן הוא לענין זיוג לפי מעשיו דאם היום צדיק ולמחר נעשה רשע א"כ צריך זיווג רשעת לפי מעשיו וכן איפכא אם עכשיו רשע ולבסוף נעשה צדיק צריך צדקת לפי מעשיו וא"כ גם בזה צריך הקב"ה לגלות עתידות מענין רשע וצדיק ולכן קשה כקריעת ים סוף:

בתוספת ד"ה ארבעים יום. ומ"מ מועיל תפלה להופכו: הא דמהפכי בזה תפלה אף שגם אז לא יקויים הבת קול נ"ל דה"ט משום דהב"ק אינו מכריז רק על תנאי שאם ישא פלוני אשה זאת תהיה זיוגו ולכן אם נהפך הוא לנקבה או היא לזכר הרי לא נשא אשה כלל וגם היא לא נשאת כלל לאיש ואין בזה ביטול ב"ק. וכן מוכח מהא דאמרינן במ"ק (דף ח') דאין נושאין נשים במועד שמא יקדמנו אחר ברחמים כי הא דרבא כו' עיין שם ופי' רש"י דשמא יקדמנו אחר ברחמים הוא שתמות היא והיינו משום דעל תפלתו שהתפלל בראשונה א"ל רבא דזה לא אהני ליה ועל תפלתו השניה שימות הוא או היא לא אמר כן ש"מ דלזה תפלה שפיר מהני אך דלפ"ז מ"ש תפלה ראשונה לא מהני כיון דכבר הכריז הב"ק אותה לפלוני ובודאי לא יעשה נגד הב"ק א"כ גם תפלה שתמות היא לא תהני דהא אם תמות ג"כ לא נתקיים הב"ק אע"כ דה"ט דהב"ק לא הכריז אלא שבת פלוני מיוחדת לפלוני ולא תנשא לאחר אבל אפשר ג"כ שלא תנשא כלל כגון אם תמות משא"כ בתפלתו הראשונה שבזה יבוטל הב"ק וא"כ ה"ה ג"כ גבי נהפך לזכר או לנקבה לא מהני ביטול ב"ק:

רבי אומר בתחילה בכתב זה נתנה תורה וכו' רשב"א וכו' אלא מה אני מקיים משנה התורה לשתי תורות וכו'. כתב הר"ן בחידושיו וכן היא הלכה פסוקה ומתניתין הכי ס"ל הלכך הכתב לא נשתנה ולפום הכי אמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות וכו' וכן הוא האמת בעצמו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דידים. והחזיק בזה בשו"ת זקן אהרן סימן קמ"ח:

אמרה ננסבן א"ל אסירת לי וכו'. עיין מ"ש בעניותי בהגהות פ"ג דמלכים בס"ד באריכות:

אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשין גרושין וכו'. מכאן הוכיח מהר"י כולי בהגהת משנה למלך פ"י דגרושין דין כ"א דאיסור גרושין הוא מדרבנן דאי לא תימא דהוי מדרבנן אלא מדאוריתא היכי מוכח דקשים גרושין והרי איסור יחוד דרבנן ע"ש ויש לדחות דגירושין בלא סיבה אימא דאיכא איסור תורה אמנם הכא היה הדבר מוכרח דמשום לא יחם לו צריך לבתולה ותהי למלך סוכנת ואיסור יחוד דוחק ולזה אם היה מגרש לא הוה איסור והיו יכולים להתירו אלא דקשה גרושין. והרב עיון יעקב הוכיח דקשים גרושין אפילו מאשתו שניה ועמ"ש הר"ן בחידושיו. ועדיין יש לחקור היאך למד לעלמא דקשים גרושין שאני הכא דגרושת המלך אסיר לאחר משא"כ גרושין דעלמא דמותרת לשוק. ועמ"ש בהגהות הרמב"ם פ"ג דמלכים בס"ד:

הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני. ראיתי בספר שבלי הלקט ח"ב כ"י שכתב דבזיווג ראשון נמי אפשר לו לאדם ללכת בדרך שישא ברכה מאת ה' וגם אפשר שילך בדרך שיטול מטרפסיה ועונשו כי הבת קול מכרזת ואינה גוזרת דבר כי אם מגדת מה שהיצור עתיד לעשות בין טוב לרע אבל ביד היצור לבחור בטוב ולמאוס ברע כדכתיב הנה נתתי לפניך את החיים וכו' על כן לא יאמר אדם כי הוא מוכרח על הרעה כי אם רוצה ללכת בדרך טובה מן השמים יסייעוהו ואם בדרך רעה יניחוהו ובא וראה משז"ל דבר זה כתוב בתורה וכו' בתורה מה' יצא הדבר והמחשבה ההיא מאין יצאת אלא מאברהם אע"ה שחשב בלבו שלא להתחתן עם הכנעניים כי אם רצה להתחתן במשפחתו בזרעו של שם ומן השמים הסכימו עמו להמציא לו כאשר עם לבבו ומן השמים הכריזו עליו תחילה מה שעתיד לעשות ושנוי בנביאים בענין שמשון דכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא ואפשר להיות שהוא לקה שנקרו עיניו על אשר הלך אחר ראות עיניו ועוד כשצמא למים והתפלל לה' נבקע לו מים ממכתש לחי החמור יען נתאוה לדבר טמא ואם מן השמים נגזר לו להיות לו אותה אשה לאשה למה יענש בכל אלה. א"כ מהו שהוא אומר והם לא ידעו כי מהשם שלא מנעו על ידו מהשמים ואם ירדוף הצדק ונזדמן לו בת קול הכריזה עליו טרם בא הדבר ואם להפך עשה ג"כ בת קול הכריזה עליו כי על מה שיש ליצור לעשות בין טוב לרע הבת קול מכרזת אך אינה גוזרת עכ"ל בקצור. ופשט הש"ס הוי להפך וכן פ"ק דסוטה משמע דהא דאין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו הוא בזיווג שני דוקא וכמו שפירש"י התם. גם ענין הבת קול הוא קשה שמכרזת ואינה גוזרת דהא אמרו רז"ל צדיק ורשע לא קאמר. הגם דיש לחלק בין בת קול למאמר ה'. ועיין בסוטה דף ט' ע"ב ועמ"ש בפני דוד פרשת חיי שרה בס"ד:

(כב א) אף ווים לא נשתנו.—לפי מ"ש בס' מאור עינים פנ"ו בצורת אותיות כתב עברי, גם הוי"ו של כתב עברי צורתו כדמות אונקלי. וצ"ל שבזמן חז"ל היתה הוי"ו של כתב עברי בצורה אחרת.

ודע שבצורת האותיות במ"ע שם נמצא צורת העין של כתב עברי כחצי עגול סתום בקו מלמעלה. וגם בירושלמי מגלה פ"א הי"א איתא מ"ד ברעץ^*פי' בכתב עברי, וכענין שאמרו כאן "נהפך להן לרועץ". ניתנה תורה עי"ן מעשה נסים (פי' מפני שהעי"ן סתומה מכל צד). ויש להוכיח מזה דשמות האותיות נקבעו על הכתב העברי, שהרי אות עי"ן בלי ספק מכונה כן על שם צורתה בכתב עברי, שהוא כמו עין האדם. ואל תשיבני משמות כ"ף ובי"ת, שצורתן בכתב אשורי ככפו של אדם וכבית בנוי הפתוח לצד אחד, שאף צורתן של אותיות אלו בכתב עברי דומה לצורתן בכתב אשורי (עי' במ"ע שם).^*[וכבר עמדו על זה מדקדקים חדשים. השוה למשל דוד ילין, דקדוק הלשון העברית, עמ' 7־8.]

ארבעים יום קודם יצירת הולד. ומ''מ מועיל תפלה בתוך מ' ימים להופכו או לזכר או לנקבה כדאמרינן בברכות (דף ס.) מ' יום קודם יצירת הולד אדם מתפלל על אשתו שתלד זכר אפילו זווג ראשון מתהפך בתפלה כדאיתא במועד קטן (דף יח:) אין נושאין נשים במועד אבל מארסין שמא יקדמנו אחר ברחמים: