פתיחה למסכת מנחות
לאחר מסכת "זבחים" בה נישנו דיני הקרבנות הבאים מן בעלי החיים, נישנית מסכת "מנחות" בה מתבארים דיני הקרבנות הבאים מן הקמח, מן השמן, ומן היין.
המנחות מתחלקות לארבע מנחות ציבור ולשש מנחות היחיד. יש מהן הבאות עם הזבח, ויש מהן הבאות בפני עצמן.
מנחות הציבור הן:
א. מנחת נסכים שהיא סולת בלולה בשמן, הקריבה עם כל קרבן עולה של ציבור. השם "מנחת נסכים" נקבע לה משום נסכי היין, המתנסכים על גבי המזבח, שבאים יחד עמה, והיא מוקטרת כליל על המזבח.
ב. מנחת העומר שהיא המנחה הקריבה [מן השעורים] בט"ז ניסן והמתירה את כל התבואה החדשה לאכילה. ממנחה זו מוקטר הקומץ ושייריה נאכלים לכהנים.
ג. לחם הפנים שמתחלק בכל שבת לכהנים. הלחם עצמו אינו קרב על המזבח, ורק בזיכי הלבונה, שהיו יחד עמו על השולחן במשך כל השבוע, מוקטרים על המזבח החיצון.
ד. שתי הלחם שהם "מנחת הביכורים", הבאה מן החיטים החדשים בחג השבועות, ומתירה להביא מנחות במקדש מהתבואה החדשה.
שני חידושים, שאינם קיימים בכל הקרבנות, נאמרו במנחה הזאת: היא נעשית חמץ, ולפיכך אינה קריבה על המזבח.
יחד עמה מובאים שני כבשים בתור "שלמי ציבור", ולאחר שמניפים את שתי הלחם עם שני הכבשים ומקטירים את אימורי הכבשים על המזבח, נאכלים הלחמים ובשר שלמי הציבור לכהנים, ואלו הם שלמי ציבור היחידים הקרבים במקדש.
מנחות היחיד הן:
א. מנחת נדבה, העשויה מסולת בלולה בשמן, שעליה שמים לבונה. מנחה זאת נקמצת, ולאחר שהקומץ והלבונה מוקטרים על המזבח, נאכלים שיירי המנחה לכהנים.
מנחה זו באה בכמה צורות:
מנחת סולת - בוללים את הסולת בשמן, קומצים, ומקטירים את הקומץ.
מנחת מאפה תנור: אופים חלות או רקיקים דקים בתנור, ולאחר האפיה פותתים אותן לפתיתים וקומצים מהפתיתים קומץ, ולאחר הקטרת הקומץ נאכלים השיירים לכהנים.
מנחת מחבת: מטגנים את עיסת הסולת הבלולה בשמן בכלי שהוא שטוח לגמרי, ולאחר שמתקבלת מעין עוגה קשה, פותתים אותה לפתיתים, קומצים מהפתיתים, מקטירים את הקומץ, והשיריים נאכלים על ידי הכהנים.
מנחת מרחשת: מטגנים את עיסת הסולת הבלולה בשמן בכלי עמוק שיש בו שמן [ומשום רחישת השמן בכלי היא קרויה "מרחשת"], ולאחר הטיגון, כשמתקבלת מעין עוגה רכה, פותתים אותה, קומצים מהפתיתים, ולאחר הקטרת הקומץ נאכלים השיריים לכהנים.
ב. מנחת חוטא על שלשה חטאים קבעה התורה קרבן חטאת "עולה ויורד", והיינו, שסוג הקרבן תלוי בהישג ידו של האדם.
לכתחילה צריך להביא שעירה או כשבה לחטאת, אך מי שאין ידו משגת, מביא תורים או בני יונה, ואילו הדל ביותר מביא עשרון קמח למנחה.
שלשת החטאים שבאה עליהם מנחת חוטא הם: הנשבע לשקר, הנכנס למקדש או האוכל בשר קודש כשהוא טמא, ועד היודע עדות, שהושבע לבוא ולהעיד, והוא כופר בידיעת העדות.
מנחת החוטא נקראת "חריבה", כי אין בה לא שמן ולא לבונה, אלא היא נקמצת, ולאחר הקטרת הקומץ נאכלים שייריה לכהנים.
ג. מנחת חביתין, שמביא הכהן הגדול בכל יום עשרון, ומקריבה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב במזבח הפנימי, והיא נשרפת כליל.
ד. מנחת חינוך, שמביא כל כהן כשהוא מתחנך בפעם הראשונה בעבודתו. גם מנחה זאת נשרפת כליל, ככל מנחות כהן.
ה. מנחת סוטה, שמביאה הסוטה, לאחר קינוי וסתירה, מנחה זו באה מהשעורין, היא "חריבה" כי אין בה שמן ולבונה, היא נקמצת, ולאחר שהוקטר הקומץ נאכלים שייריה לכהנים.
ו. מנחת נסכים שמביא היחיד עם קרבן עולה או שלמים שלו. כמו כן יכול היחיד להתנדב מנחת נסכים מבלי שיביא קרבן בהמה!
מנחת כהנים, כל מנחה שהמביא אותה הוא כהן, אינה נקמצת, ודינה להשרף כליל, וכמו שנאמר בפסוק "וכל מנחת כהן כליל תהיה". ובכלל זה חביתי כהן גדול.
מעשה המנחה
הרמב"ן בספר המצות [שורש יב] כתב, שכל אחת מעבודות המנחה, כגון, יציקה, בלילה, פתיתה וכדומה, כשעושה אותן הכהן, הוא עושה מצוה ומברך עליה. ולשון הרמב"ם: מצות עשה לעשות כל מנחה כמצותה האמורה בתורה.
בעשיית המנחה ישנם פרטים ודינים רבים והם משתנים ומסתעפים ממנחה למנחה, באופן כללי יש לצייר את עיקרי מעשי המנחה כדלהלן:
- מביא עשרון או יותר של סולת, וכן שמן.
- נותן קצת מהשמן בכלי, מוסיף עליו את הסולת, וחוזר ונותן עוד שמן.
- בולל אותן יפה.
- נותן את הכל בכלי שרת.
- חוזר ויוצק כזית שמן.
- [במנחות רבות הוא אופה במיני כלים שונים, ופותת].
- נותן עליה קומץ לבונה, ומביא לכהן.
- הכהן מוליך את המנחה למזבח, ומגיש אותה בכלי כנגד קרן דרומית מערבית.
- הכהן מסלק את הלבונה לצד אחד בכלי, וקומץ בידו את המנחה ממקום שיש בו ריבוי שמן.
- נותן את הקומץ בכלי שרת, ונותן עליו את הלבונה.
- נותן בה מלח, [י"א בקומץ וי"א בכל המנחה]
- מעלה את הקומץ למזבח ומקטירו על גבי האש.
מעתה הנשאר מהמנחה נאכל לכהנים זכרים בלבד. [מלבד מנחת כהן שנשרפת כליל].
במנחה יש ד' עבודות כנגד ד' עבודות הקרבן. [רש"י מנחות יב א].
- הקמיצה היא כמו שחיטת הבהמה.
- נתינת הקומץ בכלי שרת וקידושו בו היא כמו קבלת הדם.
- הולכת המנחה היא כמו הולכת הדם.
- הקטרת הקומץ היא כמו זריקת הדם.
בעבודות אלו פוסלת מחשבה שאינה ראויה, ומפגלת מחשבת פיגול, ואילו בשאר עבודות המנחה כמו תנופה, או הגשת המנחה אל המזבח, או יציקת השמן ובלילתו, אין מחשבת פסול פוסלת ואין מחשבת פיגול מפגלת.
פרק ראשון - כל המנחות
הקדמה למשנה ראשונה
שנינו בריש מסכת זבחים שהחושב מחשבה שאינה ראויה בשעת עבודת הקרבן, כגון "שינוי קודש", שחישב בעבודתו לשם קרבן אחר, או "שינוי בעלים", שחישב שיתכפר בקרבן הזה מי שאינו בעליו של הקרבן, אין מחשבה שכזאת פוסלת בקרבן עולה או שלמים, אלא בקרבן חטאת בלבד.
אך גם אם המחשבה הזאת אינה פוסלת בעולה או בשלמים, אין הבעלים יוצאים ידי חובתם בקרבן שכזה, אלא הם צריכים להביא קרבן אחר, שייקרב לשמו ולשם בעליו כראוי.
גם בארבעת עבודות המנחה הדומות לארבעת עבודות הדם [קמיצה = שחיטה. נתינת הקומץ בכלי שרת = קבלה. הולכה = הולכה. הקטרת הקומץ = זריקת הדם]. נאמרה אותה הלכה שמחשבת שינוי אינה פוסלת, אך הבעלים לא יצאו ידי חובה, חוץ ממחשבת שינוי במנחת חוטא [ומנחת קנאות של סוטה, שדינה גם היא כמנחת חוטא] שמחשבת השינוי פוסלת בהן כמו שפוסלת בקרבן זבח החטאת
דף ב - א
מתניתין:
כל המנחות הטעונות קמיצה, כגון מנחת מרחשת, שנקמצו שלא לשמן, שחשב הכהן בשעת קמיצת המרחשת לשם מנחת מחבת, הרי הן כשרות, ומקטירין את הקומץ, והשיריים נאכלין לכהנים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וצריכים הבעלים להביא מנחה אחרת לשמה, כדי לצאת ידי חובת הנדר. [1]
חוץ ממנחת חוטא, כגון הנשבע לשקר [והיה אותו החוטא דל ביותר, שאין ידו משגת להביא אפילו תורים או בני יונה לחטאתו, ואז דינו להביא מנחת חטאת], ומנחת קנאות שמביאה הסוטה, ונאמר בה "עוון". ובמנחות אלו אם חשב בהן הכהן שלא לשמן, הרי הן פסולות, כמו המחשב בזבח חטאת שלא לשמו, שנפסל הזבח.
ומבארת המשנה את עבודות המנחה, שאם חשב בהן מחשבה שלא לשמה פסלן, וארבעת עבודות הללו הם כנגד ארבעת עבודות הדם שבזבח.
א. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן הכהן במחשבה שלא לשמן ובדומה לשחיטת זבח החטאת שלא לשמה. [2]
ב. ונתן את הקומץ בכלי שרת כדי לקדשו, במחשבת שלא לשמו, ובדומה לקבלת דם זבח החטאת שלא לשמו.
ג. והלך עם הקומץ אל המזבח, במחשבה שלא לשמה, ובדומה להולכת דם זבח החטאת שלא לשמו.
ד. והקטיר את הקומץ שלהן על המזבח במחשבת שלא לשמן ובדומה לזריקת דם זבח החטאת שלא לשמו.
או שאת ארבעת העבודות האלו במנחות חוטא וסוטה חלקם עשה לשמן וחלקם עשה שלא לשמן, או שעשה חלקם במחשבת שלא לשמן וחלקם לשמן - הרי הן פסולות! ואין מקטירין את הקומץ ואין שייריהן נאכלין לכהנים, כי אין צריך לקלקל דווקא בכל ארבעת העבודות, אלא די אפילו בחלקם. [3]
כיצד הוא עושה את המנחה במחשבה לשמן ובמחשבה שלא לשמן?
אם בתחילה חושב לשם מנחת חוטא ואח"כ חושב לשם מנחת נדבה!
והיאך הוא עושה את המנחה שלא לשמן ולשמן?
אם בתחילה מחשב לשם מנחת נדבה ואח"כ לשם מנחת חוטא!
בכל האופנים הללו הוא פסל את המנחה. [4]
גמרא:
והוינן בה: מדקתני "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" משמע שמנחה אשר לא נקמצה לשמה, הרי היא כשירה לכל דיניה, חוץ מענין זה בלבד - שלא עלתה לבעליה לשם חובה! כי למה לי למיתנא באריכות הלשון ולומר "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה", ליתני בקצרה "ולא עלו לבעלים לשם חובה"!? ומזה שהוסיף התנא במשנה את המילה "אלא", נראה דהא קא משמע לן: שדווקא לבעלים הוא דלא עלו המנחות לשום חובה, משום שנעשו לשם מנחה אחרת, הא מנחה גופה כשירה, המנחה עצמה נשארת כשירה על אף שלא חישב בה כהלכתה!
וכיון שלמדנו שהמנחה עצמה נשארת כשרה, לגמרי, הדין הוא שאסור לשנויי בה שינוי נוסף, שגם אם עבד בה עבודה אחת שלא לשמה, אסור להמשיך ולעשות בה עבודה נוספת שלא לשמה. [5]
ודין זה, שגם לאחר שחישב באחת מעבודותיה שלא לשמה בכל זאת אסור לעשות בה שינוי נוסף, הוא כדאמר רבא לענין זבחים.
דאמר רבא: עולה ששינה בה כששחטה במחשבה שלא לשמה, שאינה עולה לבעלים לשם חובה, אסור להמשיך ולזרוק את דמה שלא לשמה! [6]
ואת טעם הדין הזה ניתן ללמוד בשני אופנים:
איבעית אימא - מסברא, ואיבעית אימא קרא - ישנו מקרא שמלמדנו!
ומבארת הגמרא איבעית אימא סברא: וכי משום דמשני בה ששינה כשחשב שלא לשמה באחת העבודות, האם כל הני עבודות נוספות לישני בה וניזיל? ימשיך לשנות בהם? והרי מנחה כשירה היא וחייב להשלים את עבודותיה במחשבת לשמה המחוייבת בה!?
ואיבעית אימא קרא: דכתיב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה". ויש לדייק בלשון הכתוב: נדבה? וכי קרבן נדבה הוא [שאין עליו חיוב אחריות] והרי בתחילת הפסוק נאמר שנדר הוא!? [וחייב באחריותו].
אלא, בא הכתוב ללמדנו, אם כמה שנדרת עשית, שחשבת בו לשמו כהלכתו - יהא בהקרבתו כהלכתו קיום הנדר שנדרת. ואם לאו, שחשבת בו מחשבת שלא לשמו - יהא אותו קרבן כשר וקרב בתורת נדבה, אך לא תצא בו ידי חובת נדרך.
הערות
[1] בחושב מחשבה שלא לשמה יש לחקור, האם זהו דין שאין קרבן זה עולה לבעלים לחובה, אף על פי שהקרבן בעצמו הוא כשר, או שמחשבה שלא לשמה גורמת פסול בעצם הקרבן, אלא מכיון שזהו פסול מועט, אינו פוסל לחלוטין את הקרבן אלא רק שאינו מרצה. והגרי"מ פינשטיין זצ"ל הוכיח כי זה שלא עלו לבעלים לשם חובה, זהו פסול בקרבן. וסברא זו מוכחת בכמה ראיות, וראה בלשון הרמב"ם [פסולי המוקדשין יח ב] "שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים", ונראה בדבריו שזהו פסול בקרבן.
[2] המשנה בזבחים [ב א] מביאה את דברי התנא יוסי בן חוני, שאומר שגם השוחט קרבן לשם פסח או לשם חטאת פוסל. וכאן במנחות לא הוזכר הדבר כלל. ויש להסתפק במשנתנו, מה הדין אם קומץ מנחה לשם מנחת חטאת, האם לשיטת יוסי בן חוני תהיה המנחה פסולה כמו בזבחים. מנחת אברהם.
[3] האחרונים דנו, כיצד תועיל מחשבת שלא לשמה ולשמה, והרי בפיגול יש דין שאין מפגלין בחצי מתיר, והוא הדין, לכאורה, גם בשלא לשמה, באופן כזה שחושב לשמה ושלא לשמה, הוא לכאורה מקלקל רק בחצי המתיר. וכמו כן יש להקשות, אם קומץ את כולה שלא לשמה, הרי עדיין לא עשה במנחה ליקוט לבונה, ואם כן, הוא רק קלקל בחצי מהמתיר. ויש לדון אם הדין של חצי מתיר, נאמר גם במחשבת שלא לשמה, או שנאמר רק בפיגול. ומדברי החזון איש מוכח שסבר שגם במחשבת שלא לשמה נאמר הדין שצריך מתיר שלם. אך באור שמח [פסולי המוקדשין טז] כתב שמחשבת שלא לשמה היא אפילו בחצי מתיר, ואינה כפיגול. ובביאור סברת האור שמח כתב המנחת אברהם, לחלק בין דין פיגול למחשבת שלא לשמה, על פי דברי הגרי"ז שבפיגול יש דין שהפיגול יעשה דווקא במתיר עצמו, כלומר, שהקרבן מתפגל רק על ידי המתירים שלו בעצמו, ולכן גם אינו מתפגל רק על ידי חצי מהמתיר שלו, אלא צריך מתיר שלם. אבל במחשבת שלא לשמה אין את הדין הזה, ואם כן לא שייך לומר בה "חצי מתיר". והגרי"מ פינשטיין זצ"ל ביאר את סברת האור שמח, בחקירת הגרי"ז במחשבה שלא לשמה, האם כשחושב שלא לשמה זה עקירת הלשמה, או שמחשבה זו היא מחשבה הפוסלת בקרבן. ואם נבאר שזה עקירת הלשמה, מובן הדבר שלא צריך לעקור את הלשמה בכל המתיר אלא אפילו אם עקר את חלק מהמתיר מלשמה הרי זה פסול, ואם כן לא שייך כאן לדין חצי מתיר. ועיין מה שהבאנו בתחילת מסכת זבחים לגבי חקירת הגרי"ז.
[4] הגרי"ז בספרו [כלי המקדש ב ח.] מביא ששאלו את הגר"ח, האם קטורת שהוקטרה שלא לשמה, אם שייך בה הדין שלא עלתה לבעלים לחובה כמו בשאר קרבנות. ואמר להם הגר"ח שאין צריך להקטיר עוד קטורת שניה, כיון שכבר נתקיימה המצוה בראשונה. וביאר הגרי"ז, שמצוות הקטורת היא שיוקטר ממנה בכל יום למזבח על ידי הכהנים, אבל אין קיום המצוה כמו בקרבנות ציבור על ידי שמתכפרים בו, אלא רק חובת מעשה הקטרה גרידא. ואולי רק ביחס לדיני הקרבנות לא עולה לבעלים לחובה, אבל מצוות ההקטרה כבר נתקיימה. וכתב במנחת אברהם שאף לביאורו הגרי"ז, נראה שיש איסור לחשוב בקטורת מחשבה שלא לשמה. ובמנחת יחזקאל ציין לדברי התוספות ביומא [מח א] שקטורת נקראת "קרבן", ומפגלין בה. ומשמע שצריכה להעשות לשמה.
[5] רש"י מפרש שאסור לשנות בה שינוי אחר. כגון, אם קמץ שלא לשמה, אסור לו ליתן קומץ בכלי שלא לשמה. ויש להוכיח מדבריו, שדווקא עבודה אחרת אסור לו לעשות שלא לשמה, אבל בעבודה זו עצמה שכבר חשב בה שלא לשמה, מותר לו להוסיף ולחשוב בה שלא לשמה. ויש לדון אם מותר להשלים את אותה העבודה ממש שלא לשמה, או שיכול אפילו לעבוד עוד עבודה כמותה שלא לשמה. ובמנחת אריאל הביא לדון במחלוקת האחרונים, אם כל פסיעה ופסיעה בהולכת הדם היא מתיר שלם בפני עצמו, או שזה חצי מתיר, ואם נאמר כהמנחת חינוך שסובר כי כל פסיעה היא מתיר שלם, יש לעיין אם לרש"י יוכל להוסיף ולפסוע עוד פסיעות שלא לשמה.
[6] אף שאסור לשנות במנחה בעבודה נוספת שלא לשמה, דנו האחרונים האם כיון שממילא לא עלו לבעלים לשם חובה, יהא מותר לחשוב בה שלא לשם הבעלים. וביאור הספק הוא, האם מחשבה לשם הבעלים זהו דין בקרבן עצמו, או שזה רק בכדי שיעלה לבעלים לחובתם, ומכיון שממילא לא עולה לחובתם, בגלל שחשב שלא לשמה, הרי יכול גם להמשיך ולחשוב שלא לשם בעלים. והחפץ חיים בליקוטי הלכות כתב שאסור לחשוב שלא לשם בעלים. וראה גם בחזון איש שדן בזה.
בדין שלא לשמה בקדשים
א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, והנה שינוי דשלא לשמה דמנחות היינו שקמץ מחבת לשם מרחשת, כמו שפירש"י, - ויש לעיין הלא כיון דשלא לשמה במנחות גם כן משלמים נלמד כמו שכתבו התוס' ד"ה כל, והלא לא דמי לשלמים, דהתם הוי שינוי קודש בעצם הקדושה, דהיינו שמשנה מקודש לקודש, מעולה לשלמים, וכדומה, - משא"כ במנחות דאין כאן שינוי קודש כלל, דע"כ שתי המנחות בין מחבת ובין מרחשת קדושתן שוות, ורק שינוי מעשה ביניהם, וא"כ אין ללמוד זה משלמים, - וע"כ צריך לומר דכיון דע"כ מלמדנו הכתוב דיש ענין שינוי במנחות כמו בקרבנות, - ואם אינו בשינוי קודש, כיון שקדושתן שוה, אם כן ע"כ הכוונה על שינוי מעשה.
ב אבל יש לעיין דהלא איכא גם מנחות סולת הבאות לקרבנות דנסכים, ואצלם אין שינוי מעשה מפני שאינן באות אפויות רק קמח עם שמן, והם קדושת קרבן עליהם, וא"כ יש בזה שינוי קודש מעולה לשלמים, וכדומה - וא"כ יש לומר דבזה רבתה תורה להיות דינם כשלמים, ולא בשינוי דמחבת ומרחשת, - ודוחק לומר כיון דכתיב סתם מנחה הכונה כל המנחות.
ג והנה לכאורה יש לומר דמנחות סולת הבאות לקרבנות אינו פוסל שלא לשמה כלל. - והיינו מלתא בטעמא דכיון דבאה לאחר הקרבת הקרבן, ושחיטת הזבח מקדשתן, כמבואר לקמן ע"ז, וממילא נתקדשה בקדושת הקרבן, והרי היא כאילו קריבה גם היא לשמה ממש, - ולכאורה יש לומר שזהו כוונת רש"י דפירש כגון שהתנדב מנחת מרחשת וכו', - ומה בעי רש"י בזה, - ואפשר דבא לשלול מנחות סולת הבאות לקרבן נסכים, - ואם אמרינן כן אתי שפיר, דלפי"ז ע"כ הלימוד מנחות לשלמים היינו דוקא מחבת ומרחשת.
ד וכן יש לדייק גם מדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מפסוה"מ ה"ב שינוי השם במנחה כיצד כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת וכו', יעוי"ש ומדוע לא כתב השינוי במנחות סולת, וע"כ דסבר דבזה אין פסול שינוי השם, - וע"כ הביאור דכיון דנסכים וגם המנחה דנסכים נתקדשין בשחיטת הזבח, לכן שוב אין מחשבה פוסלת בהן, - וכן יש להוכיח גם מדברי מרן הכס"מ שכתב מקור לדברי הרמב"ם מסוגיא זו דריש מנחות, - והיינו כוונתו דקאמר הש"ס דהמשנה דלא כר"ש, מהא דמעשי' מוכיחין עלי',- והיינו דמפרש הסוגיא דהמשנה מיירי דוקא במנחות כאלו אשר יש בהן שינוי מעשה, ולאפוקי מנחות סולת הבאות לקרבן, דהשינוי קודש בהן אינו פוסל כלל, וכמוש"כ, וחידוש דין הוא.
בדין חצי מתיר בשלא לשמן
ה כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, - וכן הדין בזבחים, כדתנן ריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרות, - והנה מצאתי לחקור, בעיקר הדין בשלא לשמה, בין בזבחים ובין במנחות, אם הדין בזה כמו בפיגול דפליגי ר"מ ורבנן אם שייך פיגול גם בחצי מתיר, דר"מ סבר מפגלין בחצי מתיר, וחכמים סברי דבעינן שיפגל בכל המתיר כולו, כדמבואר לקמן ט"ז במשנה, היאך הדין במחשבה דשלא לשמו, בין לענין שאינו מרצה, בין לענין פסול, כמו בפסח וחטאת, וכדומה אם גם בזה פליגי ר"מ ורבנן, - ולרבנן בעינן שתהי' המחשבה בכל המתיר, - ובחצי מתיר לאו כלום, - או"ד שאני במחשבה דשלא לשמן דמחשבה כל דהוא פועלת, - ולכאורה הדבר נוטה לומר דלא חמירה מחשבה שלא לשמו ממחשבת פיגול, דהרי שניהם באים ממקור אחר מלא יחשב, - אבל זה פלא שלא מצינו במשנה או בברייתא הא דחצי מתיר בשלא לשמו.
ו לכן נראה דבמחשבה דשלא לשמו הוא גם בחצי מתיר לכו"ע, - והיינו דשאני מחשבה שלא לשמו שהוא פוגם בעצם עבודה, - היינו ששינה מכוונת רצון הבורא ב"ה בעצם עבודה שאמרה תורה לעשות לשמו, והוא שינה, - ולהכי יש פגם בהמעשה עצמה, - וממילא גם בחצי מתיר הנעשה בפגם פועלת, משום דמה לי כולה ומה לי פלגא, - הלא עכ"פ נעשית עבודה בגרעון, - משא"כ מחשבה דפיגול שאין שום פגם בעצם העבודה, - שעובד עתה רק חושב לעשות אח"כ בגרעון, או הזריקה, או אכילה, או הקטרה, - אבל אין שינוי כלל מעבודה שעובר עתה, - וכל עיקר המחשבה בפיגול הוא על הניתרים שהם בפועל יוצא מן העבודה, - להכי סברי בזה רבנן דבעינן אופן הניתר, שהמתיר כולו הי' באופן הזה.-
ז והנה הכא במשנה בדבר קמיצה דמנחה שלא לשמה. - משמע קמיצה לחודיא בלא הליקוט של לבונה, והנה לפי מה שפסק הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ז דקמיצה בלא ליקוט לבונה הוי חצי מתיר, - ולפי"ז הוי קמיצה חצי מתיר, - וחזינן ממשנה זו דלא בעינן כל המתיר במחשבה דשלא לשמה, - אבל אפשר לדחות דסתם משנה ר"מ דסבר דגם בפיגול מפגלין בחצי מתיר, - אבל לפי"ז תיקשה להרמב"ם דפסק כחכמים דאין מפגלין בחצי מתיר, כמבואר שם ברמב"ם, - ומכל זה פסק הכא לדין המשנה, כמו שמבואר בפרט"ו מפסוה"מ ה"ב שכתב שם וז"ל שינוי השם במנחה כיצד כגון שקמץ וכו', יעוי"ש, ולא הזכיר הליקוט לבונה, - הרי מוכח בהדיא דבמחשבה דשלא לשמו לכו"ע סגי גם בחצי מתיר.
ח וכן מוכח מדברי השיט"מ ריש זבחים שכתב וז"ל דמשמע לי' לשמו ושלא לשמו כשחיטה ששחט סימן אחר לשם פסח וסימן ב' לשם שלמים ולכך דייק הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמא כלשמן דמי דאי כשלא לשמן דמי נהי דאין צריך לזבוח לעולם לשם פסח בכל סימן וסימן הי' ל להזכיר לשם פסח, עכ"ל. - מבואר מזה דבפסח דפסול שלא לשמו גם בסימן אחד נפסל. - אבל תיקשה לפי"ז סוגיא ערוכה בפסחים ס"א דשחטו למולים ולערלים, דמפרש שם הסוגיא דפליגי אם מפגלין בחצי מתיר.- -
ט ונראה גם כן דשאני הא דשחטו למולים ולערלים, דג"כ לא הוי הפסול בעצם העבודה, - ומחשבה דלערלים הוי היאך שינהוג בהקרבן אחרי הכשרו, דהיינו בדבר האכילה, והרי"ז דומה לפיגול בשתים, היינו שהעבודה בעצמותה היא בהכשר, וגם ענין האכילה הוא דבר הניתר, - ובזה שייך לומר דחצי מתיר אינו פוסל. -
י והא דלא פסלי רבנן שם כמו דסברי דחצי מתיר פסול מדרבנן, הנה הקשו בזה התוס' בזבחים מ"א ד"ה ממאי, וכתבו דלא שייך שם מידי דגזירה דאין לגזור אטו סימן השני, - ולכאורה תמוה מדוע לא נגזור אטו שלא לשמו דפסול מדאורייתא גם בחצי מתיר, - לפי מה שכתבנו. - והיינו שנגזור חצי מתיר דלערלים אטו חצי מתיר דשלא לשמו, וכמו שקאמר כן הש"ס לקמן י"ד ע"ב.
יא ועיקר דברי התוס' שם בתירוצם במה שכתבו שאין לגזור סימן אחד אטו שני סימנים- תמוה לן טובא דאטו גרע סימן שני מכבש שני, דמבואר לקמן שם בגמ' דגזרו רבנן כבש אחד אטו כבש חברו, ופירש"י שמא ישחוט שניהם במחשבת פיגול, - ואם גזרינן בכבש זה משום השני, - א"כ פשיטא שיש לגזור סימן אחד בשביל השני שיעשה בשניהם בפסול פגול, - ועוד דע"כ צריך לומר כן דגזרינן סימן זה אטו השני, - דהרי כיון שגזרו חכמים פסול בכל חצי מתיר דקרבנות, - ובשלמא בחטאת יש לומר דגזרו בחצי מתיר אטו שלא לשמו דפוסל בחטאת גם בסימן אחד, לפי מה שביארנו, - אבל בכל הקרבנות הכשרים שלא לשמו מה שייך לגזור, - וע"כ דגזרינן סימן אחד אטו השני, - וא"כ דברי התוס' צע"ג. -
יב ואפשר לומר דכוונת התוס' דאין לגזור סימן אחד אטו שני סימנין, היינו דוקא התם בקרבן פסח שנמנו עליו ערלים ומולים, ואם חשב בסימן אחד לערלים, ע"כ לא יחשוב סימן שני ג"כ לערלים, דהלא יודע שישנם מולים מנוים עליו, - ולהכי לא גזרו, - אבל בכל הקרבנות גזרו סימן אחד אטו שני סימנים, וגם בחטאת גזרו סימן אחד אטו שני סימנים, - וממילא אין נחיצות לומר דגזרו בחטאת בחצי מתיר דפיגול אטו חצי מתיר דשלא לשמו, - משום דזה לא מסתבר לומר דליגזור מחשבה דפיגול בשביל שלא לשמו, - והיינו דשני ענינים נינהו, כמו שכתבנו לעיל, - וממילא לא קשה הא דהקשינו לעיל מדוע לא גזרו בהא דערלים ולמולים אטו שלא לשמו דחצי מתיר דפסח דפסול, משום דשני ענינים נפרדים נינהו, ולא גזרינן, ובזה מיושב הכל.
יג אח"כ מצאתי בספר אור שמח בפרט"ז מפסוה"מ שכתב לחקור גם כן בחצי מתיר דשלא לשמו, אבל לא העיר בכל מה שכתבנו, - גם כתב שם דבחטאת פסול חצי מתיר משום מחשבה דשלא לשמו בחצי מתיר, - דבריו תמוהין, דמה יאמר בחצי מתיר דשארי קרבנות הכשרים בשלא לשמו, - וע"כ עיקר הדבר דגזרו סימן אחד בפיגול אטו שני סימנין, וכמוש"נ. -
בדין שייכות בעלים בשלא לשמו
יד אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ופירש"י דלא יצא ידי נדרו וצריך להביא אחרת לשם מרחשת, - והנה יש לעיין לפירש"י שפירש לעיל דמיירי בנדבה, שכתב כגון שהתנדב וכו', - מה שייך בנדבה שלא עלו לבעלים כיון שע"כ בנדבה אינו מחויב להביא אחרת ולא גרע מנאבדה, - והנה אפשר לומר דלהכי מדייק רש"י וכתב דלא יצא ידי נדרו, והכוונה דלא שייך חיוב להביא אחרת רק בנדר, אבל לא בנדבה, - אבל תמוה מדוע פירש לעיל דמיירי בנדבה, - והנה זה ניחא לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים, דגם בנדבה שייך אינו עולה לבעלים, היינו שאינה נחשבת נדבת הבעלים להיות קרבן שלו של הבעלים, כמו שמבואר שם בארוכה. ובאופן אם רוצה להשלים רצונו בדבר הקרבן נדבה, מחויב להביא אחרת להשלים את קרבן נדבה שלו, ובזה אתי שפיר דמיירי המשנה בכל אופן, ושפיר פירש"י דהמשנה מיירי גם במנחת נדבה.
טו ונראה דשאילתין דידן תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' יומא ס"א ע"ב אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת וכו' לר"מ דאמר יביא אחר ויתחיל בתחילה ה"נ יביא אחר וישחוט, ולר"א ור"ש שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל הכא אין לו תקנה, - ופירש"י לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמו שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה הרי היא כמו שאינה, - ולר"א ור"ש דלא אמרי כמאן דליתא דמיא ה"נ חשיבה היא ואי אפשר לגומרה באחר מטעם דכבש אחד אשם אחד אמרתי לך, ולא שתי אשמות, יעי"ש, - מבואר מזה דלפירש"י לר"א ור"ש נחשב קרבן שלא לשמה לקרבן בעלים באופן שמעכב להביא קרבן אחר במקום שהקפידה תורה על אחד דוקא, - וממילא מוכח מזה דהוי קרבן נדבה באופן שהיא נדבת הבעלים דאל"כ לא שייך לומר קרבן אחד ולא שתי קרבנות אם הקרבן הראשון אינו שייך לו כלל, - אמנם התוס' מיאנו בפירש"י מטעם דלא שייך לומר אחד כיון שאינו עולה לבעלים לחובה, - וע"כ ביאור דבריהם דסברי התוס' דאינה גם קרבן הבעלים, וכאיש אחר נחשב לקרבן זה, - הרי מבואר דפליגי בזה רבותינו. -
טז רש"י ד"ה כל המנחות וכו' כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וכו' - ויש לדייק מהו זה שכתב רש"י והביאה, ומה כוונתו בזה. - ונראה דהנה יש להסתפק היאך הדין בשנדרו הבעלים מנחה סתם, דהדין דיכול להביא בין מחבת בין מרחשת, כמבואר לקמן ק"ד, - והנה כשהביאו הבעלים המנחה, ולא פירשו מה יעשה הכהן, והכהן מדעת עצמו קבע שתהי' מחבת, וקמץ לשם מרחשת, - אם יש בזה תורת שינוי, - על זה מדייק רש"י והביאה, - והביאור בזה דהבעלים הביאוה לשם מחבת, - והכהן שינה בה, - מבואר בזה דהעיקר תליא בקביעותא דבעלים. -
יז תוספות ד"ה כל וכו' דעיקר קרא לכדר' יהודה ברי' דר' חייא אתא, דאם בא לעובדה בכלי בשמאל כשר, - והקשה בגיה"ש הא לפי מה דקיי"ל דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים לא שייך למידרש כלל הך דרשא דר"י ברי' דר' חייא אם בא לעובדה בכלי בשמאל דהא לדידן גם דאשם בכלי בשמאל פסול, וממילא ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת, ומנחת נדבה כאשם וצ"ע. עכ"ל, - והנה לכאורה יש לומר דכוונת התוס' דמניין לר' שמעון כל עיקר דרשא זו דבעינן לשמה במנחות ואעפ"י דלר"ש ליכא פסול במחבת לשם מרחשת, מפני שמעשי' מוכיחין, - אבל נפק"מ לשינוי בעלים. -
יח אמנם נראה דגם אם נפרש לשלא לשמה אין הכתוב מתפרש יפה, משום דתיקשה קושיות התוס' לקמן ע"ב ד"ה מנחת חוטא שהקשו הא הוי למד מלמד, דהיינו מנחת נדבה מאשם, ואשם גופי' משלמים ילפינן, ותירצו דהך דרשא אסמכתא בעלמא, כדמפרש בזבחים דעיקר קרא לכדר"י ברי' דר"ח, וילפינן מנחה משלמים בהיקש דזאת התורה, יעי"ש, - נמצא מבואר דלא מצינן למדרש דרשא זו לענין שלא לשמה, - ודברי מרן צ"ע. -
יט ובעיקר הקושיא של הגרע"א ז"ל שהקשה דלא מצינן למידרש דרשא זו לכדר"י ברי' דר"ח משום דלא קיי"ל בזה כר"ש להכשיר בכלי בשמאל.- נראה דכוונת התוס' דלאו בדוקא נקטו לכדר"י ברי' דר"ח, - אלא כוונתם לדרשא אחרינא, ולדוגמא נקטו דרשא זו שהיא אליבא דר"ש, - אבל באמת יש דרשא גם לדידן כמו שנדרש בספרא פ' צו פר"ג דהוקשה מנחה לחטאת דאינה באה אלא מן החולין,- והא דהוקשה גם לאשם, - ע"כ אסמכתא בעלמא היא, כמו"ש התוס' שם ע"ב.
כ והנה ביאור אסמכתא שכתבו התוס', לכאורה אין לזה ביאור דהיאך שייך לומר דכתבה תורה לאקושי מנחה לאשם בכדי, - אבל נראה דכיון שכתבה תורה לאקושי מנחה לחטאת לדין שאינו בא אלא מן החולין, או לאקושי לחטאת לענין מנחת חוטא דפסולה שלא לשמה, -- ואם לא כתבה תורה לאקושי מנחה גם לאשם הוי אמרינן שדין הוא בכל המנחות דפסולין שלא לשמה מטעם ההיקש לחטאת, משום דאין היקש למחצה, - להכי הוכרח הכתוב לכתוב היקש גם לאשם, לומר שמנחת נדבה כשרה שלא לשמה, - וזהו הביאור בתוס' דההיקש לאשם הוי אסמכתא, היינו הכוונה לאוקמי' מנחת נדבה כדינה הנלמד משלמים, לומר דמנחת נדבה כשרה שלא לשמה, - אבל אין ללמוד עיקר הדין מאשם, משום דהוי למד מלמד, - אבל עכשיו שאנו אומרים דעיקר הדין בשלא לשמה נלמד משלמים מטעם דכתיב שם מנחה בהדיא, כמו"ש התוס' הכא, ע"כ אשם דכתיב הכא במנחה לא בא רק להורות בכדי שלא נאמר אין היקש למחצה מדאיתקש לחטאת, לומר דאינו בא אלא מן החולין, וכמוש"כ. -
כא שם בתוס' וא"ת ועופות דבעי לשמן מנלן וכו' יעוי"ש וקשה טובא הלא מבואר בספרא בפר' ויקרא דבעינן שכל מעשי' לשמה, -- וע"כ צריך לומר דכוונת התו"כ גם בלעכב, - וזהו דדרשו שם מדכתיב חטאת היא, דע"כ שתים שמענו דבעינן לשמה כחטאת, וגם עיכובא מדכתיב היא, - וכן מבואר להדיא שם בתו"כ דהם שתי דרשות דהיינו מחטאת נלמד שיהא כל מעשי' לשם חטאת, היא פרט לשמלקה שלא לשמה, וע"כ הביאור כל מעשי' ומליקה לאו דוקא, וכמובן והתוס' הביאו שנלמד לשמה מהיקשא דזאת התורה, וגם עוד קשה הלא אם יש ללמוד מההיקש דבעינן לשמה א"כ למ"ל קרא דחטאת על לשמה, - והנה למ"ד מיצוי מעכב קאי ע"כ הקרא על המיצוי. - אבל למ"ד מיצוי אינו מעכב, וחטאת קאי ארישא כמו שקאמרה הסוגיא שם במעילה ח' ע"ב קשה למ"ל קרא דבעינן לשמה הא שפיר נלמד מהיקשא, וצ"ע. -
כב שם בא"ד ושחיטה מביום זבחכם, ולא דריש מביום צותו, משום דשחיטה לאו עבודה היא, יעי"ש, וקשה הא בלא"ה שחיטה בלילה פסולה משום דהדם נפסל בלינה, - ונראה דנפק"מ בששחט במשהו אחרון דלילה קודם שנתקבל בכלי שרת, ובזה משמיע לנו הכתוב דהשחיטה מצד עצמה פסולה מטעם לילה. - וכתבנו בזה בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים נ"ו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0