דף ה - ב
האיר מזרח - מתיר [ומה שאמרנו שאין שיריה נאכלין עד שיביא מנחת העומר אחרת, הוא משום דמצוה להמתין ולא לאכול חדש אף אחר שהאיר המזרח עד שיביאו מנחת העומר, רש"י].
ואמרינן: והא דריש לקיש שאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, וטעמו משום שסובר האיר מזרח מתיר, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר שלא בפירוש אמר ריש לקיש לדין זה, אלא כך שמענו מדבריו.
דתנן, אין מביאין מתבואה חדשה מנחות וביכורים ומנחת בהמה דהיינו מנחת נסכים שמביאין עם קרבן בהמה קודם לעומר, ואם הביא - פסול, שהרי עדיין אסור מדין חדש [ולא הוי ממשקה ישראל - מן המותר לישראל, תוס' לקמן סח ב].
קודם לשתי הלחם נמי לא יביא דברים אלו, דכתיב בשתי הלחם "קרבן ראשית" - שיהא ראשית לכל הקרבנות, ואם הביא כשר.
ואמר רבי יצחק אמר ריש לקיש, לא שנו שאם הביא קודם לעומר פסול - אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר בניסן שלא הותר עדיין חדש. אבל בששה עשר בניסן, אם הביא אלו הדברים קודם למנחת העומר, כשר, אלמא קסבר האיר המזרח - מתיר, ולכן בט"ז בניסן כשר. [28]
ואמרינן: ורבא פליג אדרב שמעון בן לקיש ואמר, מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה ואף שיריה נאכלין כדינה, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה אלא כשרה לגמרי, מאי טעמא, דסבירא ליה שאין מחשבה מועלת לפסול אלא בשלוש תנאים: במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
ומבארינן, במי שראוי לעבודה דווקא - לאפוקי כהן בעל מום או פסול [29] אחר, שהם אינם פוסלין במחשבה, ובדבר הראוי לעבודה דווקא דהיינו שהדבר שהוא מקריב ראוי לקרבן, לאפוקי מנחת העומר שבאה משעורים דלא חזיא לקרבן, שכל המנחות באות מחיטים ורק כאן מביאין משעורים דחידוש הוא במנחת העומר דאינה ראויה לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה דווקא, לאפוקי נפגם המזבח שאז מקום ההקרבה אינו ראוי לעבודה, שאם פיגל אז במחשבתו, אינה פוסלת, ואם יתקן את המזבח בו ביום [שלא יהא נפסל בלינה] - יקטירנו. [30] תנו רבנן, נאמר בענין הקרבנות [ויקרא א, ב - ג], "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'", ומתחילת הפסוק למדנו "מן הבהמה" להוציא רובע ונרבע, "מן הבקר" להוציא את הנעבד כלומר בהמה שעבדו לה בתור עבודה זרה, "ומן הצאן" להוציא את המוקצה [בהמה שהוקצתה לעבודה זרה], כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, בסוף הפסוק ["אם עולה קרבנו, מן הבקר"], שאין תלמוד לומר, שאין צורך לומר זאת, ואם כן, מה בא ללמדנו, אלא להוציא את הטריפה, [1] שפסולה לקרבן.
והוינן בה: מדוע צריך פסוק לזה? והלא דין הוא! הרי אפשר ללמוד דבר זה מקל וחומר, ומה בהמה בעל מום, שמותרת להדיוט באכילה, אסורה בהקרבה לגבוה. טריפה, שאסורה באכילה להדיוט, אינו דין שאסורה להקריב לגבוה!? [2]
איכא למפרך, חלב ודם יוכיחו, שאסורין להדיוט באכילה, ומותרים להקריב לגבוה.
ודחינן לפירכא, שהרי שונה חלב ודם מטריפה: מה לחלב ודם, שכן באין מכלל היתר, שהרי הבהמה כולה מותרת באכילה, ורק החלב והדם אסורים. תאמר בטריפה, שכולה אסורה להדיוט. ואם כן, עדיין אפשר ללמוד מקל וחומר? ומתרצת הגמרא: אפשר להקשות קושיא אחרת על הקל וחומר, כי מליקה [3] תוכיח, שהרי כולה איסור, ואסורה להדיוט, שאם מלק עוף חולין כולה אסורה, לפי שהיא נבילה, שמליקה איננה שחיטה, ומותרת לגבוה לקרבן!
ודחינן לפירכא, מה למליקה, שכן מעשה קדושתה לגבוה, דהיינו המליקה, שהיא מכשרתה לגבוה, היא עצמה אוסרתה להדיוט. מה שאין כן בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה, אין קדושתה גורמת לאיסור הטריפות, ואם כן, אפשר ללמוד טריפה מקל וחומר מבעל מום, ומדוע צריך פסוק לכך?
ואם השבתה, אם תמצא דחייה לקל וחומר, אזי נחזור ללימוד מהפסוק, כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, שאין תלמוד לומר - להוציא את הטריפה.
ותמהינן: מאי "אם השבתה", מה היה אפשר להקשות?
אמר רב, משום דאיכא למימר: מנחת העומר תוכיח, שאסורה להדיוט, שהרי היא מן התבואה החדשה, שעדיין לא הותרה להדיוט, ומותרת לגבוה!
ומקשינן על הקושיה: מה למנחת העומר, שהיא עדיפה, שכן מתרת חדש, [4] מה שאין כן בטריפה, שאינה מתרת כלום, ולכן תהיה אסורה לגבוה.
ומבארת הגמרא: כך אמר רב, מנחת העומר בשביעית [5] תוכיח, [6] שהרי אין תבואה חדשה בשביעית, ואינה מתרת כלום.
ומקשינן: בשביעית נמי, עדיפה מנחת העומר, שכן מתרת ספיחין שגדלו מאליהן בשביעית?
ואמרינן: קושייתו של רב הולכת כרבי עקיבא, דאמר ספיחין אסורין [7] בשביעית משעת הביעור ואילך. ולפי רבי עקיבא, שיש דחייה לקל וחומר, למדנו מהפסוק של "מן הבקר" להוציא טריפה.
ומקשינן: לרבי עקיבא נמי, לפרוך השאלה ממנחת העומר: מה למנחת העומר, שכן מתרת בשביעית חדש בחוצה לארץ, שאין נוהגת שם שביעית, ויש תבואה חדשה, וצריכה מנחת העומר להתירה.
ואפילו למאן דאמר איסור חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא, ואי אפשר להקשות קושיא זו, אפשר להקשות קושיא אחרת, מה למנחת העומר, שכן באה להתיר לאו של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" שבתוכה של המנחה עצמה, כדי שאם יאכל משיירי המנחה לא יעבור איסור חדש אלא רק איסור אכילת ספיחים בשביעית, מה שאין כן בטריפה, שאינה מתרת כלום!?
ומתרצינן: אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא, אולי לכן צריך את הפסוק של "מן הבקר", לפי שהיינו חושבים שטריפה נמי תקריב, ותתיר לאו של טריפה שבתוכה, שהאוכלה לא יעבור על לאו של טריפה.
ואמרינן: אלא לרבי עקיבא נמי יש דחייה על הקושיא: מה למנחת העומר, שכן מצוותה דווקא בכך להביא מן החדש, שדווקא מנחה מן החדש מתירה את החדש, מה שאין כן בקרבן, שאפשר להביא כשרה, ואין מצוותו דווקא בטריפה, ואם כן חזר הקל וחומר למקומו, וקרא למה לי?
ומתרצינן: ריש לקיש אמר, אפשר לדחות הקל וחומר כך, משום דאיכא למימר, מפטם הקטורת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה.
ותמהינן: מפטם הקטורת!? הרי גברא הוא, ומה שייך בו מותר לגבוה?
ומבארינן: אלא, פיטום הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט לפטם קטורת לצורך הדיוט, ומותר לצורך גבוה.
ודחינן לפירכא, מה לפיטום הקטורת, שכן מצוותו בכך דווקא, תאמר בקרבן שאין חייב להביא דווקא טריפה! מר בריה דרבינא אמר: כך אפשר להקשות על הקל וחומר, משום דאיכא למימר שבת תוכיח, שאסורה להדיוט ומותרת [8] לגבוה, שהרי מקריבין קרבנות בשבת!
ודחינן: מה לשבת, שכן הותרה מכללה, האיסור הכללי הותר אצל הדיוט, במילה, שהרי מלים בשבת.
ותמהינן: אטו וכי מילה צורך הדיוט היא שאמרת הותרה אצל הדיוט? הרי מילה מצוה היא, והיא גם כן צורך גבוה.
אלא, כך תדחה את הקושיא, מה לשבת, שכן מצוותה בכך, שהרי זמן תמידים ומוספים הוא דווקא בו ביום, ואי אפשר לקיים המצוה ביום אחר, מה שאין כן בטריפה, שהרי אפשר להביא כשרה!
רב אדא בר אבא אמר: כך תדחה את הקל וחומר, משום דאיכא למימר כלאיים, שעטנז בבגד, תוכיח, שאסורין להדיוט ומותרין [9] לגבוה, בבגדי כהונה באבנט של כהן גדול [כך גירסת השטמ"ק ברש"י, ועיין ברכת הזבח שלא גרס "גדול", שאם בכהן גדול, הרי יש לו כלאיים גם באפוד וחושן].
ודחינן: מה לכלאיים, שכן הותר מכללו אצל הדיוט בציצית, שלצורך מצוות ציצית הותר איסור כלאיים!
הערות
[28] צריך ביאור, מה הראיה שסבר ריש לקיש שהאיר המזרח מתיר, והרי יתכן שהמנחה כשירה בששה עשר כיון שסובר שאין מחוסר זמן לבו ביום. [ועיין בשיטה אות א]. והעולת שלמה מבאר, שסברת אין מחוסר זמן לבו ביום זה דווקא אם בשעה שעושה את המעשה הזה יכול היה לעשות את המעשה המתירו. וכמו שכשעושה מנחת העומר שלא לשמה, באותו זמן יכול הוא לעשותה לשמה, אז אין הוא נקרא מחוסר זמן, אבל בדבר שלא יכול להתירו כעת הרי הוא מחוסר זמן. ואם כן בדברי ריש לקיש שאמר שאם הביא את מנחת העומר ביום ט"ז כשרה, נאמר כל זמן שבאותו יום, ואפילו קודם הקרבת המוספין אם הביא את המנחה כשר, וקודם מוספין הרי אין זה זמן ראוי להקרבת העומר, וזה מחוסר זמן, ואיך יהיה כשר, אלא מוכרח שסבר ריש לקיש שהאיר המזרח מתיר.
[29] הגרי"מ פינשטיין זצ"ל מקשה שהרי מחשבה פוסלת רק בשעת העבודה, ואם כן מה ההוה אמינא שמחשבת בעל מום פוסלת, והרי אין עבודתו עבודה כלל. אלא נראה להוכיח מכאן, שגם פסול לעבודה שעובד נחשבת עבודתו "תורת עבודה", ולכן היתה הוה אמינא לומר כי כשעובד תהא מחשבתו פוסלת. ועוד ראיה לדבר מקמיצת זר שפוסלת, ואפילו שלכאורה אין כאן עבודה כלל, אלא למדנו שיש כאן תורת עבודה שנעשתה בפסול.
[30] רש"י מפרש שאם מפגל בקומץ בזמן שהמזבח פגום אינו פיגול, ואם יתקן את המזבח באותו היום יקטירנו. ויש להקשות מדוע אין במנחה זו דין דיחוי כמו בזבחים, מכיון שעתה אי אפשר להקטיר את הקומץ, והרי היא דחויה מהמזבח. והגרי"מ פינשטיין זצ"ל ביאר את יסוד דין דיחוי, שהוא רק כשיש פסול אשר בגללו אי אפשר להקריב, אבל כשהמזבח נפגם אין כאן פסול בהקרבה, אלא רק חסרה כאן האפשרות וההיכי תימצי היכן להקריב, ואין דבר זה נקרא דיחוי. ומה שבזבחים נפגם המזבח פוסל, הוא מגזירת הכתוב, שכתוב "וזבחת עליו" וזה גורם דין עיכוב בהקרבה, ולכן נקרא דיחוי, אבל במנחות אין דין דיחוי.
[1] הקרן אורה מקשה, מדוע צריך פסוק "מן הבקר" לפסול טריפה לקרבנות, הרי הגמרא בזבחים דף קטז א דורשת מן הפסוק "תביא אל התבה להחיות אתך", שטריפה פסולה לקרבן בקרבנות שמביאים גויים. וממילא, לפי כלל הגמרא בסנהדרין דף נט א שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לגויים ומותר ליהודים, ואם אסור לגויים ודאי שאסור גם ליהודים. הרי כיון שטריפה פסולה בקרבנות גויים, ודאי שפסולה גם בקרבנות ישראל! ? ותירץ נזר הקודש, שאם היינו פוסלים טריפה רק מחמת שנאסרה בקרבנות גויים, היינו מכשירים בהמה שנולדה מבהמה טריפה. אולם אחר שנכתב פסוק לפסול טריפה, גם בהמה שנולדה מבהמה טריפה פסולה, כמבואר בחולין דף נח א.
[2] השאגת אריה [סי' צו] מקשה מכל עשה שדוחה לא תעשה נוכיח שאע"פ שאסור להדיוט מותר לגבוה. ומתרץ החזו"א [קמא כז, ט] כיון שבעשה דוחה לא תעשה לא הותר הלא תעשה, אלא העשה דוחה אותו, אם כן, בסוגייתינו אין זה נחשב הוכחה, מפני שכאן הנדון האם בהמה טריפה כשירה לקרבן או פסולה, ואין פה נידון של "תבוא מצות קרבן ותדחה לאו של טריפה". ומקשה לפ"ז מה מוכיחה הגמרא מכלאים בבגדי כהונה לדעת הרמב"ם שההיתר של כלאים בבגדי כהונה זה מדין דחיה. וכן דן המנחת אריאל גבי שעטנז בציצית שתלוי במחלוקת הראשונים לקמן בתוס' דבור המתחיל תכלת דף מ ב אם הוא בגדר הותרה, כלומר, שלא נאמר כלל איסור שעטנז בציצית, או בגדר דחויה, שמצות ציצית דוחה איסור השעטנז. ואם נאמר כראשונים שזה מדין דחויה, קשה כנ"ל, מה הסוגיא דוחה מציצית שהותר לגבוה, הרי זה לא הותר אלא דחיה, וזה אין לומר אחרי שטריפה פסולה לקרבן, שאם יקרה מקרה שאין בהמה אחרת יבוא עשה של קרבן, וידחה לאו של טריפה, מפני שאיסור טריפה למזבח אין זה רק בגדר 'איסור' אלא הוא פסול בקרבן, כמו בעל מום, ובפסולים לא שייך יבא עשה וידחה לא תעשה.
[3] מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה והקשה בספר פירות תאנה הרי חטאת העוף נאכלת לכהנים ואם כן, אין להוכיח מכאן שאע"פ שאסור להדיוט מותר לגבוה, שהרי מותרת גם להדיוט. ותירץ שכבר עכשיו ידעה הגמרא את הסברא המוזכרת בסוף הסוגיא שאכילת כהנים "משלחן גבוה זכו" ונחשב בכלל היתר לגבוה ולא בכלל היתר להדיוט.
[4] הקשה בספר שו"ת שאגת אריה החדשות סימן ס"ו על דברי הגמרא "מה למנחת העומר שכן מתרת חדש", שזה נכון לפי רבי יהודה שסובר לקמן דף סח א שבעצם איסור חדש נמשך עד סוף יום ט"ז ניסן, ורק אם הקריבו קרבן העומר במהלך היום הותר האיסור משעת ההקרבה, אם כן, לדבריו אכן הקרבן בא להתיר, אבל לתנאים החולקים שם וסוברים שבזמן שאין בית המקדש ולא עתידים להקריב קרבן העומר, מיד מן הבוקר הותר איסור חדש, ורק אם מקריבים קרבן העומר, נמשך איסור חדש עד זמן ההקרבה, יוצא שקרבן העומר אינו מתיר איסור חדש, אלא להיפך גורם שימשך זמן האיסור עד שעת הקרבת הקרבן, ואפילו אם נאמר שגם זה נקרא 'מתיר' כיון שעד עכשיו היה איסור ועכשיו בהקרבה נפסק האיסור, אבל עדיין קשה, שהרי כל סיבת איסור חדש היתה מחמת הקרבן ולכן ברגע שמקריבים את הקרבן, אין סיבה שימשך האיסור ומדוע זה נחשב מתיר איסורים, וכן הקשה הקרן אורה, מה ראיית הגמרא מפיטום הקטרת שאסור להדיוט ומותר לגבוה, הרי זה בדיוק להיפך, שכל האיסור להדיוט זה מחמת שמצוה לגבוה. ובצפנת פענח מיישב הקושיות, ומבאר שזו עצמה דחיית הגמרא "שכן מצוותו בכך". והכוונה, שמכח המצוה חל האיסור. וקצת קשה הדבר, מפני שגם לגבי מילה בשבת אומרת הגמרא "מה לשבת, שכן מצוותה בכך" ושם הפירוש כפשוטו.
[5] מבואר בסוגיא שקרבן העומר לא התיר חדש בשביעית. והקשה הנתיבות הקודש, מדוע כך, הרי כל התבואה החדשה שצמחה בשמיטה, צריך קרבן עומר כדי להתירה באכילה. ותירץ בספר טהרת הקדש שאמנם כל מה שצמח בשמיטה אסור באיסור חדש, וצריך קרבן עומר להתירו, אבל במציאות, כיון שלא זרעו, לא צמח כלום, ולא היה בפועל מה להתיר.
[6] שיטת הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד' הלכה כ"ט שיבולי נכרי אינם אסורים באיסור שביעית ואין בהם איסור ספיחים. ומקשה הישועות יעקב [או"ח תפ"ט] אם כן, מה מתרצת הגמרא 'בשביעית', הרי גם בשביעית היתה מנחת העומר מתירה חדש ביבולי גויים ורוצה להוכיח מזה שאין איסור חדש נוהג ביבולי גויים, ודוחה ראייתו שהרי כאן הסוגיא הולכת בשיטת רבי עקיבא שספיחים שעלו מאליהם אסורים מן התורה, ואם כן, ספיחים שזרעם גוי ג"כ אסורים, שאין זה עדיף מצמח מאליו, ולכן לא שייך לתרץ ביבולי גויים. והרמב"ם פוסק שספיחים מותרים מן התורה. ועוד תירץ, שסוגייתנו הרי סוברת שאין איסור חדש נוהג בחוץ לארץ, ולדעה זו באמת אין איסור חדש ביבולי גויים, אבל לפי מה שפוסקים שיש איסור חדש בחו"ל, אם כן, אפשר לומר שיש גם איסור חדש ביבולי גויים.
[7] רש"י מפרש ספיחין אסורין מחמת שעבר זמן הביעור שהוא באמצע החורף שאז נגמר בשדות התבואה משנה שעברה, "וכל שכלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית" כלומר נאסר באכילה. והקשה תוספות הרי מדובר בספיחים שצמחו בחורף של שנת שמיטה וזמן ביעורם הוא בחורף של השנה שאחרי השמיטה. ותירצו הטהרת הקדש והצאן קדשים, כיון שספיחים אלו לא נזרעו אלא צמחו מאליהם מהחיטים שנפלו מהקציר של השנה השישית, נחשבים לגבי דין ביעור כיבול השנה השישית וכשנגמר בשדה יבולי שנה שישית זהו זמן ביעורם של הספיחים.
[8] שבת תוכיח שמותרת לגבוה. ומפרש רש"י להקריב תמידין ומוספין. וכתב הגרי"ז, מזה שמותר להקריב מוספים של ר"ח וחגים בשבת, אין להביא ראיה שאסור להדיוט ומותר לגבוה, מפני שזה מדין עשה דוחה לא תעשה, ואילו בסוגייתנו הנדון שיהיה כשר ולא מדין דחיה כמבואר בהערה. אלא, כל הוכחת הגמרא היא ממוסף של שבת שזוהי צורת מצוותו להביאו בשבת. והגמרא דוחה 'שכן מצוותו בכך". והעיר המנחת אריאל שלפי זה קצת קשה לשון רש"י "להקריב תמידין ומוספין", ותמידין לכאורה זה גם כן מדין עשה דוחה לא תעשה, אם לא שנאמר שמכיון שזה קרבן קבוע שחל בשבת, נחשב ל'הותרה', משא"כ מוספי חגים שבמקרה יוצאים בשבת זה מדין עשה דוחה לא תעשה.
[9] הצאן קדשים מתקשה בדברי הגמרא שכלאים הותרו לגבוה בבגדי כהונה והרי בגדי כהונה היו קשים כמבואר ביומא דף סט א ואין בהם איסור דאורייתא של שעטנז. ותירץ הקרן אורה שכל ההיתר מדאורייתא בקשים זה רק אם מציע אותם תחתיו ויושב עליהם או שוכב עליהם, אבל בדרך לבישה, גם בקשים עובר איסור דאורייתא אולם בספר יד דוד נשאר בקושיה על שיטת רש"י המובאת בתוספות מסכת יומא [סט.] שבגדים קשים מכלאיים מותרים בין בשכיבה עליהם ובין בלבישה וחזרה הקושיה למקומה.
אין מביאין מנחת בכורים, פי' דאין מביאין מן החדש, מנחת בהמה, פי' מנחת נסכים, קודם לשתי הלחם לא יביא, דעומר הוא מתיר החדש במדינה ושתי הלחם מתירין במקדש דכתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה קודם לשתי הלחם לא יביא דאמרינן בתורת כהנים קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות ומנין אף לבכורים ת"ל בכורי קציר חטים, ואם הביא כשר, טעמא מפ' בפ' ר' ישמעאל, ל"ה:
פי' קרבן ראשית בפ' ויקרא כתי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ופי' קרבן ראשית הוא ששתי הלחם היו משאור וקרי להו קרבן ראשית, שהם ראשית למנחות הבאות מן החדש:
ויש לתמוה למה הוצרך רש"י להביא שני מקראות לומר ששתי הלחם היא מנחה ראשונה שבאה מן החדש ושאין מביאין מנחה מן החדש קודם לה שהביא מקרא דבהקריבכם מנחה חדשה דר"ל שהיא מנחה חדשה הבאה מן החדש כמו שפירש"י ז"ל בפי' החומש ואחרי כן הביא מקרא דקרבן ראשית דמוכח מיני' דתהא ראשית לכל המנחות לבא מן החדש. ונ"ל דלכך הוצרך לשני המקראות משום דממנחה חדשה שפירושו מנחה ראשונה שהיא באה מן החדש הוה ילפינן שפיר דהיא ראשונה ושאין מביאין מנחה מן החדש קודם לה. לכך הוצרך להביא מקרא דקרבן ראשית דמוכחינן מיני' שהיא ראשית אף לבכורים כדקאמר מנין אף לבכורים ת"ל בכורי קציר חטים, וה"פ מנין שיקדמו שתי הלחם לחטים הבאים בתורת בכורים ת"ל וחג שבועות בכורי קציר חטים כלומר דהוי חג שבועות דמקרבי בי' שתי הלחם בכורים לכל קציר חטים אפי' חטים הנקצרים ואתו בתורת בכורים:
וא"ת מקרא דקרבן ראשית לסגי ולא ליצטריך להביא קרא דמנחה חדשה, ונ"ל דאי לאו קרא דמנחה חדשה הייתי יכול לומר דשתי הלחם באין שלא מן החדש אלא דגזירת הכתוב כך היא דקרבן ראשית דהיינו שתי הלחם הבאים מחמץ שתהא ראשית כל המנחות הקרבות בעצרת ולא שתבא כמו עומר מן החדש לכך באה ראשונה כדי להתיר החדש, ולכך הוצרך להביא מנחה חדשה דר"ל דבאה מן החדש כמו שפירשנו. שהיא מנחה ראשונה שבאה מן החדש ודלהכי נימא דמתרת איסור חדש במקדש הילכך איצטריך לתרי קראי להוכיח שמתרת החדש ושאין מביאין מנחה מן החדש ולא בכורים קודם לה:
לאפוקי נפגם המזבח. דפגימת המזבח דפסלה מהאי קרא נפקא דכתיב וזבחת עליו עולותיך בזמן שהוא שלם דעליו כלו משמע ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו, ל"ה:
והקשו בתוס' דמאי נפקא לן מינה במאי דאין מחשבתו פוסלת בשעת פגם המזבח הא מ"מ מפסלא ההיא מנחה משום פגימת מזבח דאמרינן בזבחים בפ' קדשי הקדשים מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו עולותיך כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. וי"ל דהני מילי בזבחים אבל בהקטרה של קומץ או של קטורת לא בעינן שלם דקאמר נמי התם מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו. וקאמר התם מודה רב בדמים דפסול משום דכתיב וזבחת, לת"ו:
ולא נהירא דמאי דמיון יש להקטרת קומץ לקטורת, דהתם פריך לרב דאמר מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחט שם פסולין מאידך דרב דאמר מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו פי' במזבח הפנימי וקס"ד דה"ה בחיצון ומשני מודה רב בדמים דאין זורקין אם אינו שלם ודמים לא בא למעט מנחה ולומר דוקא דמים ולא מנחה שהרי בתר הכי קאמר ר' אלעזר דמזבח שנפגם אין אוכלין שירי דמנחה ודמים ר"ל דה"ה מנחה אלא משו' דהמקשן דהוה פריך מיירי במזבח הקטרת והוה קם"ד דה"ה בחיצון שני לי' דמודה בדמים ודוקא במזבח הקטורת קאמר ולא בחיצון שזורקין עליו הדמים אך ה"ה במנחה, אלא נראה דלא קשיא מה שהקשו דתיפוק לי' דפסלן משום פגם המזבח משום דרש"י דקדק בזה שפי' שאם יתוקן המזבח היום יקטירנו דאין פגם המזבח פוסל אלא כל זמן שהוא נפגם אך כשיתוקן אינו נפסל הילכך אם קמצה שלא לשמה בשעת פגם המזבח קאמר דאין מחשבתו פסלה לפי שאין מקום ראוי לעבודה ולכשיתוקן יקטירנו דהכי נמי איכא ברייתא בפ' קדשי הקדשים דבשעת סילוק מסעות נאכלין בשני מקומות ומשמע פירוש' דהתם דכשנפסלין משום סלוק מזבח דאית להו תקנתא כשחזר המזבח למקומו כזה שנפגם ונתקן:
כר"ע דאמר ספיחים אסורין הילכך ליכא למפרך מה למנחת העומר שכן מתרת דאינה מתרת כלום:
וקשיא וכי שבקינן למפרך מה למנחת העומר שכן מתרת ספיחים אליבא דרבנן ושבקינן רבנן למעבד כר' עקיבא וכיון דהויא פירכא אליבא דרבנן ניפרוך לה דאית לן למסבר כרבנן:
וי"ל דה"ק אם השבת ויש תשובה על הדין הוי משום דסבר כר' עקיבא הילכך אליבי' איכא למפרך דמנחת העומר תוכיח הילכך הוי התשובה תשובה לפי דעתו דסבר כר"ע:
ומ"מ קשיא דכיון דלא הוי תשובה אלא לדעת ר' עקיבא הוה ליה למימר דאינה תשובה וכרבנן:
וי"ל דלהכי קאמר דליכא פירכא על התשובה וכר' עקיבא אי משום דסבר דהלכה כר' עקיבא ואפילו מחביריו או אפילו לית ליה מסברא דנפשיה דנימא הלכה כר' עקיבא מחביריו אפ"ה קאמר דמדאצטריך קרא להוציא הטריפה אע"ג דליכא ק"ו לאוסרה ש"מ דאית ליה לקרא דהק"ו אינו משום דאיכא על הק"ו תשובה והתשובה הויא מנחת העומר תוכיח ודסבר קרא דליכא למפרך מידי עלה משום דסבר דהלכה כרבי עקיבא:
שכן מצותה בכך, שאי אפשר להביא מן הישן שאין חדש מותר בענין אחר תאמר בטריפה שאפש' להביא כשרה, ל"ה:
ויש להקשות מאי קאמר אלא פריך הכי וכי מהדרינן אפירכי לסתור דברי התנא שהרי רב העמיד התשובה דמנחת העומר תוכיח כדברי תנא לומר דליכא למיפרך עליו מידי ולומר מה למנחת העומר וכיון שנתישבו דברי התנא מה יאמר התלמוד אחרי כן אלא פריך הכי כאלו יש עלינו לחזר למצוא פירכא להתיר התשובה ואדרבה יש לנו להעמידה:
ונראה דאלא פריך הכי אינו מדברי סתמא דתלמודא אלא מדברי רב אחא הוא דרב אחא מדיפתי קאמר הכי לרב אחא בר אבא דהוה פריך שכן מתרת לאו שבתוכה, דאותה פירכא אינה כלום שהרי נוכל לומר דכמו כן טריפה תתיר לאו שבתוכה וזה יהיה התוכיח שתהא טריפה כיוצא בה אבל אם באת למפרך לא תפרוך כדקאמרת אלא פריך הכי שכן מצותה בכך:
מפטם גברא הוא ומאי מותר לגבוה איכא, ל"ה, ואין קושיא דמפטם גברא ופטום יוכיח כי אם תקון הלשון לבד שהרי דעת מי שאמר מפטם היה דעתו לומר הפטום שבא ע"י המפטם וזה תקן לשונו לומר שלא יאמר מפטם כי אם פטום ע"כ לשון התוס':
גמרא כלאים תוכיח כו' ומותרין לגבוה. עצ"ק שהעלה בצ"ע דהא במס' ביצה אמרי' דב"כ קשין הן כו' ע"ש. ותקפה עליו משנתו דאין זה בביצה אלא ביומא (סט). ואשתמיטתיה מש"כ התוס' שם ובספ"ק דביצה דבהעלאה אסור אפי' בקשין מדאורייתא וע"ע בר"ן שם בביצה:
רש"י ד"ה ובדבר הראוי לעבודה כו' במנחת קנאות משום דרחמנא קרי' חטאת. תמוה לי הא מנחת קנאות לא איקרי כלל חטאת (ובתוספות העתיקו דשאני מנחת חוטא וט"ס הוא וצ"ל קנאות דהא חוטא הוי מן חטין) ורק מנחת חוטא אקרי חטאת וגם בזה אין פסולו משום כך אלא משום דבחוטא ובקנאות כתיב היא כמבואר לעיל דף ד ע"א ועכ"פ לומר במנחת קנאות דאיקרי חטאת תמוה:
האיר מזרח מתיר. התוס' מסקי הכא דעד שקרב העומר מצוה מן המובחר וליכא עשה ע"ש ולקמן דף ס"ח התוס' עצמם סברי דאיכא עשה ומקשו קושיות אלו עצמם. ובחדא מסכתא שיש חילוף בתוספות הוא חידוש:
ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה להוציא את הטריפה והלא דין הוא וכו'. מהרש"ל בחכמת שלמה על תוס' פסחים דף נ"א בתוך דבריו כתב דבעי למילף מק"ו שטריפה אסורה לגבוה וקרא דמן הבהמה להוציא את הטריפה למה לי וכו' ע"ש והוא אגב שיטפיה דמן הבקר להוציא הטריפה:
וחזה הוית בספר דעת זקנים הנדפס מקרוב בהלק מנחת יהודה פרשת ויקרא כתב וז"ל מן הבקר פירש רש"י להוציא הטריפה תימה הא להדיוט נמי אסורה וכ"ש לגבוה ועוד דאמרינן ממשקה ישראל מהמותר לישראל להוציא הטריפה וי"ל דאצטריך מן הבקר להוקדשה בכשרות ולבסוף נטרפה עכ"ל וכל לשון זה מורה דמנפשיה מקשה ומפרק. ויש להרגיש שהוא תלמוד ערוך בסוגיין דמקשה והלא דין הוא גם קושית מקרא דכתיב ממשקה ישראל היא קושית הש"ס בסמוך דף ו' ע"א. ותירצו דאתי להוקדש בכשרות וכו' הוא מסקנת הש"ס לקמן. ותו דהקושיא דתיתי מק"ו דהדיוט הא פריק לה הש"ס דאיכא למפרך וכו' ואסיק בש"ס דלא אתי מק"ו ואולי יש חיסור לשון במנחת יהודה:
כלאים תוכיח שאסורים להדיוט וכו'. כתב הרב צאן קדשים וז"ל ובמסכת ביצה אמרינן דבגדי כהונה קשים הן לפ"ז מדאורייתא נמי שרי אלא דרבנן גזרו להדיוט ובמקדש אין שבות לפ"ז היאך פריך כלאים תוכיח שאסרו להדיוט וצ"ע עכ"ל ויש להעיר על הרב ז"ל איך לא זכר דזו קושיית התוס' שם בביצה דף ט"ו ומייתו מריש ערכין דקאמר דאשתרו כלאים לגבייהו דכהנים על דרך שאמרו בסוגיין וכן הקשו התוס' ביומא דף ס"ט וכן הקשו בשבת דף נ"ז וכבר התוס' פריקו לה. והרז"ה בספר המאור בביצה תירץ דבבגדי כ"ג איכא רכים ואשתרי עיין בדבריהם באורך:
גמרא מנחות ובכורים כו'. כצ״ל:
שם אלמא קסבר כו׳. ואין זה מוכרח דאיכא למימר דטעמא בי״ו אם הביא כשר משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וצ״ע:
שם כלאים תוכיח שאסורים להדיוט כו'. ובמס׳ ביצה אמרינן דבגדי כהונה קשין הם לפי״ז מדאורייתא להדיוט נמי שרי אלא דרבנן גזרו להדיוט ובמקדש אין שבות לפ"ז היאך פריך כלאים תוכיח שאסורין להדיוט וצ״ע:
רש״י ד"ה האיר המזרח כו' ומתרגמינן כרום כו׳ כצ״ל:
ד"ה אין מביאים כו' בכורים ומנחת כו' נסכים הד"א והס"ד:
ד"ה ובדבר הראוי כו' חטאת הס״ד:
ד"ה מכלל היתר דכל שאר הבהמה כו' כצ״ל:
ד"ה ספיחין אסורין כו' מתירי׳ דהא נתבערו כולן וספיחים אסורים כו' הד"א וכצ״ל. והא דפרש״י משנה שעברו כונתו בזה לתרץ קושית התוספת שהקשו הכא ובמסכת פסחים דנ״א ע״ב ד"ה כל כו׳ דבפסח של שביעית הוא קודם הביעור שאז תבואה אינו כלה מן השדה ואדרבא היא במילואה וביעור לא היה אלא בשמינית כשהיה כלה לחיה מן השדה עכ״ל משום הכי פרש״י הכא משנה שעברה דהא כלה כו' נ״ל:
תוס׳ ד"ה האיר המזרח מתיר כו' למצוה ועוד קשיא בההיא שמעתת׳ גופא כו׳ כצ״ל. פי׳ דהכא קשה דקאמר טעמא דרשב״ל דאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל דהאיר המזרח מתיר הא מ״מ אסור מדאורייתא והתם בשמעתא גופא נמי קשה עיין לקמן בתוס׳ דס"ח ע"א:
ד"ה במי הראוי לעבודה אע״פ שקרבן נפסל כשקבלו פסולין כו׳. כצ״ל וכ״ה בס״י פי׳ היכא ס״ד דמהני מחשבה במי שאינו ראוי לעבודה הא בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מ״ה כתבו דס"ד וכו׳:
ד״ה ובדבר הראוי כו׳ כגון מנחת חטים כו׳ כצ״ל:
בא״ד דהא דציבור היא ולא פסול בה נמי כו׳ כצ״ל. פי׳ דבצבור לא שייך ש״ב וגם בש״ק לא פסלה כיון דלא חזי׳ אלא לעבודה זו ולא לעבודה אחרת לא שייך בה ש״ק ועיין ברש״י בזבחים דכ״ו ע"ב בד״ה ובדבר כו׳:
ד״ה שכן קדושתה להיות מלוקה ואינה כו׳ כצ״ל:
ד״ה כר״ע כו' דהן לא נזרע ולא נאסוף ואי כו׳ כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ והא דר"ל לאו בפי׳ איתמר אלא מכללא וכו׳ הא דלא פריך הכא ואי מכללא מאי כדפריך בכוליה תלמודא עיין בס' הליכות עולם ש״ב פ"ב סי׳ פ"ב ובס׳ יבין שמועה:
שם אלמא קסבר האיר מזרח מתיר ותימא מנ״ל דטעמ׳ משום דקסב׳ האיר מזרח מתיר דילמא טעמא הוא משום דקסבר אין מחוסר זמן לבו ביום וכבר נתעורר בזה בס׳ צ״ק והניח בצ"ע וי״ל דדייק מדקאמר אבל בי"ו אם הביא כשר מדקאמר כשר סתמא משמע דכשר אף לענין שיריים מדלא קאמר ושיריה אין נאכלין כדקאמר לעיל גבי מנחת העומר ואי טעמא הוא משום דאין מחוסר זמן לבו ביום לא אהני האי טעמא אלא לגבוה אבל להדיוט לא אהני ואין להתיר עד שיקריב העומר אלא מוכרח לומר דטעמא הוא משום דסבר האיר מזרח מתיר ולכך לכתחילה לא יביא משום מצוה ואם הביא כשר אף לאכול שיריה דמשהאיר מזרח הותר ואע"ג דאמרן לעיל גבי עומר ושיריה אין נאכלין אלמא דאף משום מצוה אף בדיעבד לא ~שאנו~{שאני} מנחת העומר דקרבן צבור היא ואף בדיעבד חייבין לקיים מצוה מן המובחר ודו״ק:
שם כלאים תוכיח וכו׳ הקשה בס' צ"ק וז"ל ובמסכת ביצה אמרי׳ דבגדי כהונה קשין הם לפ״ז מדאורי׳ להדיוט נמי שרי אלא דרבנן גזרו להדיוט ובמקדש אין שבות לפ"ז היאך פריך כלאים תוכיח שאסורין להדיוט וצ"ע עכ"ל ונ״ל דקושיית המקשה היא מכלאים דציצית אלא דהמשיב לא הבין דבריו וחשב דמכלאים דכהן קפריך ולכן השיב שכן הותר מכללו אצל הדיוט בציצית והשיב לו המקש׳ אטו ציצית וכו׳ ר״ל אתה לא הבנת דברי דעיקר קושייתי היא מציצית דציצית צורך גבוה הוא וע״ז השיב מה לכלאים וכו׳ ר"ל כלאים דציצית ובזה מתיישבין דברי התוס׳ ד"ה מה לכלאים וכו׳ ואין צורך להגהת ס׳ צ״ק ע״ש וק״ל. ואחרי כתבי שוב ראיתי שם בפ"ק דביצה דף ט״ו לתוס׳ שהכריחו דהא דאמרי׳ בגדי כהונה קשין הם ואין בהן איסור כלאים דוקא בהצעה אבל בלבישה אסור מן התורה וכן כתבו ג"כ ביומא בפ׳ בא לו דף ס״ט ע״ש ומעתה לק״מ:
תוס׳ בד"ה ובדבר הראוי וכו׳ כגון מנחת חטין לאפוקי וכו׳ אסור להקריב חדש קודם שתי הלחם ולפ"ה וכו׳ כצ״ל ולפי פי׳ זה גרסי׳ בגמ׳ דלא חזיא דחדש הוא וכו׳ וכ"ה גי׳ הראב״ד ז"ל בפ׳ י"ד מהל׳ פסולי המוקדשין וע״ש במרן כ"מ ז"ל שכתב דברים מתמיהין ועיין בס׳ ברה״ז בזבחים דף כ״ז ע״ב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא דתנן אין מביאין מנחות כו׳ בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי כו׳ לא יביא ואם הביא כשר ואמר ר׳ יצחק אומר ר״ל ל״ש כו׳ אם הביא כשר וקשיא להוי כמחוסר זמן אלמא קסבר כו׳ כצ"ל. והשאר יש למחוק כי הוא פי׳ הנדפס בפנים וכמש״ל. ובג׳ של קלף ל"ג הא דקשיא לי׳ להוי כמחוסר זמן לא לעיל ולא בכאן והוא יותר נכון נ״ל:
תוספות ד״ה ובדבר כו׳ שנוי בעלים דהיא דצבור ולא כו׳ (כצ״ל ור״ל משא״כ מנחת סוטה אף דלא פסיל שינוי קדש מטעם דלא הוי ראוי לעבודה מ״מ פוסל בה שנוי בעלים וק״ל):
ד"ה שכן באה כו׳ וזהו תימא כו׳ עכ״ל ונראה דה״ה יש לתמוה אפרש״י דלמה הוצרך לדחוק ולהקשות שתתיר לאו שבתוכה ה״ל להקשות בפשיטות דגם בפירות שביעית מתרת לאו דחדש ואין בו אלא איסור שביעית ולמה תלי בשירי מנחה דוקא ההיתר ויש ליישב בדוחק. ולפי האמת ס״ל להתוס׳ דעומר מתיר שירי׳ אפי׳ מאיסור שביעית אבל לא שאר פירות שביעית ולהכי פריך שפיר מטריפה דתתיר הקרבן של טריפה אפילו באכילה כמו שמתיר שביעית ודו״ק היטב:
בא״ד טריפה נמי תיקרב כו׳ כצ״ל:
הגהות
גמרא ורבא אמר מנחת העומר כו׳ (מיימוני פי״ד מהלכות פסוה״מ) ומה שיש לדקדק בזה את דברי הכ״מ לשם הארכתי בזבחים דף כ"ו ע״ב בזה ע״ש:
ת״ר כו׳ להוציא את הטרפה (מיימוני פ״ב מהל׳ איסורי מזבח) מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה משא״כ בטריפה שאין קדושתה אוסרתה כצ"ל. ואידך פירושא הוא ויש למוחקה. גם בגש״ק ליתא גם בילקוט פ׳ ויקרא ל״ג לה:
לאו דאורייתא שכן באה להתי׳ לאו שבתוכה כו׳ משום דא״ל מפטם הקטרת יוכיח כו׳ מפטם גברא כו׳ כצ״ל:
רש"י ד״ה האיר מזרח כו׳ עד בכרן וכרן היינו כו׳ ומשני למצוה הס״ד וכצ״ל:
ד״ה אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת כו׳ נסכים כצ״ל והס״ד:
ד״ה במי כו׳ מן הפסולים הס״ד:
ד״ה ובדבר כו׳ לעבודה כגון כו׳ ושל עומר גדש ועוד דלאו עבודה היא כו׳ קרי׳ חטאת כצ״ל והד״א והס״ד נ״ל:
ד״ה מן הבקר כו׳ דאם עולה כו׳ כצ״ל:
ד״ה מה אם השבת כו' כצ״ל:
ד״ה מה למנחה כו׳ דמתרת חדש כו׳ כצ״ל:
ד"ה ספיחין כו׳ וביעור משתרד רביעה כו׳ להוציא טריפה הס״ד וכצ״ל:
ד״ה ואפי׳ כו׳ א״ה יש בה כו׳ דמתרת לאו כו׳ ולמה לי קרא כצ״ל והס״ד והד״א:
ד״ה א"ל רב כו׳ תקרב כו׳ לא תאכל הס״ד:
ד״ה שכן כו׳ אחר תאמר כו׳ כשירה הד״א והס״ד:
ד"ה שבת כו׳ ומוספין הס״ד:
תוספות ד״ה במי הראוי כו׳ שהכהן נפסל או כשקיבלו כו׳ כצ״ל נ״ל:
בא״ד דלברר עון אתיא הס"ד:
ד״ה קדושתה כו׳ להיות מלוקה ואינה כו׳ כצ״ל:
ד״ה כר״ע דאמר כו׳ ובפ׳ מקום שנהגו פירשתי כצ״ל והס״ד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
יח דף ה' ע"ב ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דחידוש הוא, כדפירש"י, ועי' בתוס', - ויש לדקדק אמאי פסולה מחשבה בחטאה"ע ובעולה"ע דג"כ חידוש הוא שאכשרת רחמנא במליקה, - ומצאתי בקר"א עמד בזה, - ונראה דלא שייך לומר חידוש במליקה כיון דזהו עבודתו תמיד בכל קרבנות דעוף, - משא"כ מנחת העומר כיון דרק בפעם אחת זהו עבודתו ותו לא, ולכן נקרא חידוש.
בדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל
א מן הבקר להוציא את הטרפה, - קשה למ"ל קרא למעט טרפה, הא אפילו לב"נ נאסרה כדאיתא סוף זבחים מכל החי למעוטי טרפה,- ובאופן זה הקשו התוס' זבחים ס"ח למאי איצטרך קרא למעט מחוסר אבר בעוף, כיון שנאסר מחוסר אבר לב"נ, - ותירוצם לא שייך הכא, - ומצאתי שעמד בזה בקר"א, יעוי"ש, - ונראה דבענין טרפה שתים יש בזה, א) מטעם הקריבהו נא לפחתך, ב) חידשה תורה איסור מצד עצמו, - ונפק"מ לענין הולד הנולד מהטרפה, דע"כ בזה שחידשה תורה למעט טרפה, היינו מצד איסור, וממועט גם ולד טרפה, ומצינו חולין נ"ח קסבר ר' יהושע דולד טרפה מותר רק מצד זה וזה גורם, ואילו יצוייר שגם אביו הי' טרפה, שאז לכו"ע וולד טרפה אסור להקרבה, - ויצוייר זה לשיטת האחרונים דסברי דטרפה זכר מוליד, - עי' בפר"ח, - ועוד דגם להני דסברי דאינו מוליד, מ"מ לפעמים אוליד, דלא גרע מהא דטרפה אינה חיה, ומ"מ כתבו הפוסקים דעל צד המיעוט טרפה חיה, - וכמו כן לענין הולדה, וזה ידענו מהא דחידשה תורה למעט טרפה מקרבן.
ב מה למנחת העומר שכן מתרת חדש, ומשני בשביעית, וקשה הא משכחת לה דאיכא תבואה בשביעית שנזרעו קודם ר"ה של שביעית דהיינו לאחר העומר שהוא בפסח עד ר"ה דמה"ת מותר לחרוש ולזרוע עד ר"ה של שביעית, - ונראה דכוונת הגמ' גם על יובל, ולא משכחת שום תבואה הצריכה עומר כיון דיובל הוא אחר שביעית, - ובזה יש ליישב קושיות התוס' בד"ה כר"ע שהקשו על רש"י דבשעת הביעור לא שייך עומר, וזמן העומר קודם דזמן הביעור הוא במרחשון, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכוונת הגמ' על יובל, ואז ודאי זמן הביעור קודם. -
ג כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית, - והיינו איסור ביעור, ולכאורה קשה הלא עכ"פ תתיר איסור חדש, ונפק"מ לענין אם אכל שאינו לוקה משום חדש, - ואפשר שזהו מה שפריך הגמ' אח"כ שכן באה להתיר לאו שבתוכה, ופירש"י לאו דחדש, - אבל קשה מאי קס"ד, - ונראה דכיון דאיכא איסור אכילה גם אחרי העומר באופן זה לא אמרה תורה היתר לחדש, - והיינו דעומר אינו מתיר, רק אם יש בההיתר הזה היתר אכילה ממש, - אבל אם אין בו היתר אכילה ממש אין בכחו לעשות היתר כלל, - ונראה שזהו כוונת הרשב"א בחידושיו למנחות שכתב וז"ל כר"ע דאמר ספיחין אסורין הלכך ליכא למיפרך מה למנחת העומר שכן מתרת דאינה מתרת כלום, יעוי"ש, וע"כ דכוונתו לזה שכתבנו.
ד אמנם לפי"ז יש לעיין מאי פריך לקמן שכן באה להתיר לאו שבתוכה, - נראה אשר מטעם זה פירש"י דהכוונה לענין שיריים, - ובאמת דברי רש"י תמוה דמדוע לא פירש"י החדש שבכל המדינה, - וכבר עמד בזה הברה"ז, - ובטהרה"ק מתרץ דכיון דמיירי לאחר הביעור יוכל היות שכבר נאכל ואין לו מה להתיר, - ודבריו תמוהין דהלא עכ"פ יש כאן כח מתיר, וכמובן, - אבל נראה דרש"י כיוון לזה שכתבנו דמאי פריך ותתיר לאו שבתוכה הלא שפיר הסברא נכונה דכיון דסו"ס אין כאן היתר אכילה, ממילא אינו מתיר כלל, - ולהכי פירש"י דהכוונה להתיר שיריים שבמנחה עצמה דזה ודאי מתיר העומר כדין מנחה שע"כ תתיר השיריים, - וזהו האמת בכוונת רש"י. -
ה אמר לו ר"א מדפתי לרבינא טרפה נמי תקריב ותתיר לאו שבתוכה, - וקשה לפי מה שביארנו בכוונת רש"י דרק השיריים מתיר העומר מפני שזהו עיקר המנחה והקרבן כן הוא דמתיר שיריים, - אבל מה שייך לומר דהקרבן תתיר טרפה, - ומה ענין טרפה להיתרו של הקרבן, ובשלמא במנחה ההכרח להיות שיריים ניתרין, - אבל מה הכרח לומר דהקרבן מוכרח להתיר איסור טרפה, הלא זה איסור אחר, ואינו בעיכובא לקרבן.
ו ונראה דאם אמרינן דטרפה מותרת לגבוה, והיינו דבקרבן לא נאסר טרפה, - ע"כ הביאור דדין קרבן מפקיע האיסור טרפות שהי' בו עד עתה, - נמצא דאעפ"י שאינו הכרח להקרבן להפקיע איסורו של טרפות, דהרי שפיר יצוייר קרבן בלא טרפות, - אבל אם הדין דאין איסור טרפה נוהג בקרבן, - ע"כ הביאור דהקרבן מתיר איסור טרפה, - ע"כ אימתי בא ההיתר דטרפה, היינו אחרי ההכשר של הקרבן בכל הפרטים, - וכשנעשה קרבן כשר, אז נפקע איסור טרפה, - נמצא דזריקת הדם מתירו, - וזהו כוונת רב אחא מדפתי, - דהנה בקרבן כזה שהוא טרפה יש בו בתחילה שני איסורים של טרפות, א) עצם איסור טרפה שאסור להדיוט, וטרם שנעשה קרבן הרי הוא באיסורו, ב) איסור טרפה הבא מק"ו מהא האסור להדיוט ק"ו שאסור לגבוה, - וממילא גם אח"כ כשנעשה קרבן והדם מתירו לאיסור טרפה, ואין בו לאו דטרפה, אבל עכ"פ נשאר עתה האיסור השני של טרפה הנלמד מק"ו, - ועל זה אינו לוקה דלא הוי ע"כ אלא איסורא גרידא, ולא אמרינן אהדרי' לאיסורא, - וביותר דאין עונשין מלקות מן הדין, וזהו הכוונה ותתיר לאו שבתוכה, - שהוא לאו דטרפה, ואין כאן מלקות, - ובזה מיושב הא דהקשה התוס' מאי פריך ותתיר לאו שבתוכה שיאכלו הקרבן של טרפה והלא אינו מתיר איסור שביעית ולמה מתיר איסור טרפה, יעוי"ש, - דלפי מה שפירשנו ע"כ אין כוונת רש"י דיאכל הקרבן, - אלא הכוונה דיבוטל הלאו של טרפה ויהי' אסור משום טרפה, היינו האיסור הבא מכח הק"ו, - ובזה מדויק שכתב רש"י וז"ל שהאוכלה לא יעבור משום טרפה לא תאכל, - והכוונה בזה ע"כ כמו שביארנו. -
ז גמרא אלא פריך הכי מה למנחת העומר שכן מצותה בכך, - ופירש"י וז"ל שאי אפשר להביא מן הישן שאין חדש מותר בענין אחר, תאמר בטרפה שאפשר להביא כשירה, עכ"ל -ויש להבין מה זה שייך אם אפשר או לא אפשר, הלא אנו באין ללמוד ממנחת העומר לומר דכמו שהתירה התורה להביא קרבן ממה שאינו מותר לישראל בזה שקרב מן החדש שאסור באכילה, כן יש לנו לומר שמותר להקריב גם טרפה אעפ"י שאסורה באכילה, - וא"כ מה לנו אם אפשר או לא אפשר הלא אם הלימוד מורה היתר, שוב אין לחלק ביניהם.
ח והנה הרשב"א בחידושיו הקשה מאי קאמר אלא פריך הכי מהדרינן אפירכי לסתור דברי התנא, ומפרש דזה אינו סתמא דגמ' אלא מדברי רב אחא הוא דר"א מדפתי קאמר הכי לרב אחא בר אבא דהוי פריך שכן מתיר לאו שבתוכה, דזה אינו כלום שהרי נוכל לומר דכמו"כ טרפה תתיר לאו שבתוכה, אלא אם באת למיפרך פריך הכי שכן מצותה בכך, עכת"ד, - ויש להבין מה הקשה ומה מתרץ, - דהנה הקשה וכי מהדרינן לסתור דברי התנא, - ותמוה אמאי לא, הלא כן דרכה של תורה לסתור מה דאפשר, וכי משוא פנים יש בזה? עוד מה שמתרץ שהפירכא לרב אחא בר אבא, - דממנפ"ש אם זה פירכא הלא הוא לכו"ע, ואם אינו פירכא לתנא, גם לאמורא אינו פירכא.
ט ונראה בכוונתו, דלכאורה תיקשה מאי פריך שכן מצותה בכך, הלא מצינו דפליגי בזה תנאי אם יש ללמוד להתיר חסרון משקה ישראל מהדברים שמצותן בכך, והוא בזה דפליגי תנאי בחולין צ' לענין גיה"נ, דרבנן לא ילפי להקריב גיה"נ מטעם מידי דהוי אחלב ודם, משום דשאני זה דמצותן בכך, ורבי לא חייש לסברא זו דמצותה בכך, -- ולכן נראה דמפרש הרשב"א דזה קאי לרבנן, דרבנן דסברי שאין ללמוד מחלב ודם מטעם דמצותן בכך - ועל זה הקשה שפיר הרשב"א וכי יש לסתור בשביל זה דברי הברייתא, דהלא אפשר שתנא הזה סבר כרבי, - ויש הוכחה לזה מדקאמר בברייתא חלב ודם יוכיחו, - ולא חש לפירכא דמצותן בכך, - לכן מפרש דהפירכא קאי לראב"א, - והיינו דקאי הפירכא היאך יפרש התנא דסבר דאין ללמוד מזה דמצותן בכך, והוא אליבא דרבנן דרבי. -
י ולהבין כוונת רש"י נראה דרש"י אינו מפרש כפירושו של הרשב"א, אלא רש"י מפרש דסתמא דגמ' פריך לרב דמפרש כוונת התנא דיש ללמוד ממנחת העומר להתיר טרפה לקרבן במה מצינו, - ועל זה פריך הגמ' מה למנחת העומר שכן מצוותן בכך, והוקשה לרש"י דמה פירכא היא לתנא הלא פליגי בזה תנאי, ודלמא האי תנא סבר כרבי, דשפיר נלמד ממה דמצינו דהתירה התורה לקרבן גם מה שאסור להדיוט, - להכי נחית רש"י לפרש דהבדל יש בין אפשר ללא אפשר, - והביאור בזה כאשר יבואר. -
יא הנה עיקר הדין בהא דאמרה תורה מן המותר לישראל יש לפרש בשני אופנים, א) דהאיסור פועל בהחפץ והרי"ז נחשב לחסרון, - והרי"ז כענין מום, - ב) דהאיסור אינו פועל בהחפצא רק איסור גברא יש בזה, שאסור להקריב ממה שאינו מותר לישראל, - ונפק"מ לענין מנחת העומר, דאם נפרש דאיסור אכילה דלהדיוט פועל חסרון גם בהחפצא, והרי"ז כעין מום, - הנה לפי"ז כשאמרה תורה להקריב מנחת העומר מן החדש אעפ"י שאסור באכילה, והוי כעין מום, ומכל זה התירה התורה להקריבנו, וא"כ שפיר נלמד מזה דמותר להקריב טרפה ג"כ, דמ"ש זה מזה, - אמנם אם אמרינן דעיקר הדבר בכוונת התורה דבעינן מותר לישראל הוא רק איסור גברא לחודיא, - וזה לא שייך בהא דמנחת העומר, כיון דהתורה אמרה להקריב מן החדש, - וא"כ אין כאן חיוב גברא כלל, - והרי"ז כאילו לא נאמרה האי מלתא בדין זה, - וא"כ לא שייך ללמוד מזה לטרפה. --
יב וזהו כוונת רש"י לומר דהסוגיא סוברת דטעם מותר לישראל הוא איסור גברא לחודיא- והיינו דלא אפשר באחרת ואין כאן אזהרה כלל, - וכיון שאין חסרון בעצם הקרבן, א"כ אין ללמוד היתר להקריב טרפה, - דע"כ שאני טרפה שהוא מוזהר להקריב כשרה, ואזהרה להיכן הלכה, -
יג ויובן לנו בזה מה שכתב הרמב"ם בפר"ה מא"מ דבהקריב מן אינו מותר לישראל הוי מהב"ע, יעוי"ש, - ויש לעיין מדוע כתב הרמב"ם טעם שאינו מבואר בגמ', - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ שם, - ועוד מדוע לא כתב הא דמהב"ע גם בשארי פסולים, כמו מחו"ז, בע"מ, - ובדברינו כוונת הרמב"ם ג"כ לומר שדין זה דמותר לישראל אין זה חסרון בהקרבן בעצמותו, אלא לא הוי רק דררא דאיסור, והיינו רק איסור גברא, שאסור להקריב קרבן כזה שאינו מותר לישראל, מטעם זה כיון שאינו פסול הגוף, להכי כתב בזה הרמב"ם שכיון שעיקר החסרון בא מצד איסור גברא, להכי פסול קרבן כזה להקרבה מפני שהוי מהב"ע, - וכמובן דזה לא שייכא בכל פסולי קרבנות דהוי הפסול בהקרבן בעצמו, - ולפי מה שפירשנו בהסוגיא לפי פירש"י ע"כ תמך הרמב"ם יסודו אסוגיא דידן, - וכמו שנתברר. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
האיר מזרח די''ו בניסן מתיר החדש דכתיב (ויקרא כג) עד עצם ומתרגמינן עד בכרן ובכרן היינו מראית היום דכתיב (שמות כח) תרשיש שוהם ישפה מתרגמינן כרום ימא שמראיתו דומה לים והאי דאין שיריה נאכלין דמצוה להמתין עד הבאת העומר כדפרכינן לריש לקיש בפ' רבי ישמעאל (לקמן ד' סח.) והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה: אין מביאין מנחת ביכורים ומנחת בהמה. היינו מנחת נסכים: קודם לשתי הלחם לא יביא. דאמרינן בתורת כהנים קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות ומנין אף לביכורים ת''ל בכורי קציר חטים: ואם הביא כשר. טעמא מפרש בפ' ר' ישמעאל (ג''ז שם): במי שראוי לעבודה. למעוטי אחד מן הפסולים: ובדבר הראוי לעבודה. כגון מנחת חטין אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה לאו ראויה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת: פגימת המזבח מההיא קרא נפקא וזבחת עליו את עולותיך (שמות כ) בזמן שהוא שלם כתיב עליו כולו במשמע במסכת זבחים בפרק קדשי קדשים (דף נט.) ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו: מן הבקר למטה. דאם עולה קרבנו מן הבקר בקרא דלעיל דרשינן מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה כשהוא אומר מן הבקר למטה כו': והלא דין הוא. דטריפה לא תקרב ולמה לי קרא: מכלל היתר. שכל שאר הבהמות מותרות להדיוט: שכן קדושתה אוסרתה. בדבר שהוא קדוש לגבוה דהיינו מליקה בה נאסרת להדיוט אבל טריפה אינה קדושה משום טריפות ואכתי קרא למה לי: מה אם השבתה. הא אינך מוציא מן הדין שהם מותרות: מה למנחת העומר. שכן מרובה מצותה דמתרת חדש תאמר בטריפה: ספיחין אסורין. קדושת שביעית נוהגת בהו וחייבין בביעור משנה שעברה דהא כלה לחיה שבשדה הילכך אין העומר מתירן והא נתבערו כולן: ספיחין אסורים. מן הביעור ואילך דיליף מהן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וכי מאחר שאין זורעים מהיכא אוספים לימד על הספיחים שהן אסורים וביעור משתרד רביעה שנייה דהויא לה כלה לחיה שבשדה כדתניא עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה במסכת תענית (דף ו:) הילכך לרבי עקיבא איצטריכא קרא להוציא טריפה: ואפילו למ''ד. במסכת קדושין בסוף פ''ק (דף לז.): חדש בחו''ל לאו דאורייתא. ולא חשיב ליה היתר אפילו הכי יש בה רבותא דמתרת לאו שבתוכה לאו דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו שבתוך מנחה עצמה מתרת אפי' לר' עקיבא שאם נאכלו שירים לא יעבור האוכלן משום חדש אלא משום שביעית תאמר בטריפה שאינה מתרת כלום ולמה לי קרא: א''ל רב אחא כו'. דילמא להכי איצטריך קרא סד''א טריפה נמי תקרב כמנחת העומר להתיר לאו שבתוכה שהאוכלה לא יעבור משום טריפה לא תאכל: שכן מצותה בכך. שאי אפשר להביא מן הישן שאין חדש מותר בענין אחר תאמר בטריפה שאפשר להביא כשירה: גברא הוא. ומאי מותר לגבוה איכא: שבת מותרת לגבוה. להקריב תמידין ומוספין: שכן מצותה בכך. שאי אפשר להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום אבל טריפה אפשר בכשירה:
האיר המזרח מתיר. וא''ת נהי דמתיר הלאו עשה מיהא איכא כדמוכח לקמן בפרק רבי ישמעאל (דף סח. ושם) דעד הביאכם את קרבן אלהיכם למצוה ומיהו קשיא בההיא שמעתא גופא דפריך מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואי ס''ד מצוה משום מצוה ליקו וליגזור מאי קושיא אמאי לא נגזור משום עשה אפילו באיסור הכנה דרבנן אשכחן בפ''ק דביצה (דף ה:) דגזרינן שמא יבנה בית המקדש לפיכך נראה דאינו אלא מצוה מן המובחר בעלמא ואפילו עשה ליכא: במי שראוי לעבודה. דאע''פ שהכהן נפסל או כשקיבלו פסולין וזרקו את דמו או שנפגם המזבח ס''ד דמהניא מחשבה לקובעו בפגול כדאשכחן גבי יוצא בסוף פירקין: ובדבר הראוי לעבודה. פירש בקונטרס כגון מנחת חוטא לאפוקי מנחת העומר של שעורים דאינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד וקשיא דא''כ מנחת קנאות לא תיפסל שלא לשמה ונראה לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאין ראוי לעבודה משום דאפילו לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר ולפירוש הקונטרס יש קצת לדחוק דבמנחת העומר דלא שייך ביה שינוי בעלים דהא דציבור היא ולא פסול בה (נמי) שינוי קדש כיון דלא הוי ראוי לעבודה ובקונטרס תירץ דשאני מנחת חוטא דחטאת קרייה רחמנא וכי תימא הרי עומר שעורין ראוי לעבודה גבי סוטה חדא דהתם קמח והכא גרש ועוד אין זה ראוי לעבודה דלברר עון אתיא: שכן קדושתה אוסרתה. פירוש שקדושתה גורמת לה להיות חלוקה ואינה מותרת בשחיטה כשאר חולין: כרבי עקיבא דאמר ספיחים אסורין. פירש בקונטרס לאחר הביעור וקשיא לר''ת דבהא רבנן מודו דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ועוד דרבי עקיבא דריש לה בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נא:) מקרא דהן לא נזרע ולא נאסוף ואילו לאחר ביעור נפקא לן מלבהמתך ולחיה ועוד דבשעת העומר לא היה ביעור שאדרבה אז התבואה במילואה ואינה כלה לחיה שבשדה עד שנה ח' בימות החורף במרחשון ובפרק מקום שנהגו (ג''ז שם) פירשתי: שכן באה להתיר לאו שבתוכה. פירש בקונטרס שלא יעבור בה האוכל שירי העומר משום לאו דחדש אלא משום שביעית וזהו תימה אם לא יתיר עומר איסור שביעית איקרי כאן ממשקה ישראל ועוד מאי קפריך טריפה נמי תיקרב להתרת לאו שבתוכה שיאכלו הקרבן של טריפה והלא אינו מתיר איסור שביעית ולמה יתיר איסור טריפה: