דף ו - א
ותמהינן: אטו וכי ציצית צורך הדיוט היא? והרי מצוה היא, וצורך גבוה היא, אלא כך תדחה, מה לכלאיים בגבוה, שמצוותו בכך דווקא.
רב שישא בריה דרב אידי אמר: לכן צריך פסוק, משום דאיכא למימר, ליהדר דינא, ותיתי שטריפה מותרת לגבוה בלימוד של מה הצד: שהרי מה דחית למליקה, שאי אפשר ללמוד ממנה, שכן קדושתה אוסרתה. אם כן, חלב ודם יוכיחו, שאין קדושתן אוסרתן, והותרו לגבוה ולא להדיוט.
ומה דחית שאין ללמוד מהם, מה לחלב ודם, שכן באין מכלל היתר, אם כן, מליקה תוכיח שלא באה מכלל היתר.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אבל הצד השווה שבהן הוא שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה. אף אני אביא טריפה, שאף על פי שאסורה להדיוט, תהא מותרת לגבוה, ולכן צריך פסוק ללמוד שאסורה לגבוה.
ודחינן: אי אפשר ללמוד מזה, שאפשר להקשות, מה להצד השוה שבהן שכן מצותן בכך, תאמר בטריפה, שאין מצותה בכך, שהרי יכול להביא כשרה!
אלא אמר רב אשי: לכן צריך פסוק לפסול טריפה לקרבן, משום דאיכא למימר, מעיקרא דהיכן שרצית ללמוד דינא, קל וחומר פירכא!
מהיכא קמייתית לה לקל וחומר? מבעל מום, שמותר בהדיוט באכילה ואסור לגבוה, קל וחומר טריפה שאסורה להדיוט שתהיה אסורה לגבוה.
מה לבעל מום, שכן עשה בו דין המקריבין כקריבין, כי כשם ש"קריבין", דהיינו הקרבן, פסול בבעל מום, הוא הדין שה"מקריב", דהיינו הכהן, פסול בבעל מום, תאמר בטריפה, שאין המקריבין כקריבין, שהקרבן פסול בטריפה, אבל כהן שהוא בגדר "טריפה" כשר לעבודה!
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: יוצא דופן [10] יוכיח, שלא עשה בו מקריבין כקריבין, שהרי כהן שנולד כשהוא "יוצא דופן" הרי הוא כשר לעבודה, ואילו קרבן שנולד כשהוא "יוצא דופן" הרי הוא פסול להקרבה, כפי שלמדנו מזה שכתוב "כי יולד" - פרט ליוצא דופן, ומותר להדיוט, ואסור לגבוה, ונלמד מכאן הקל וחומר לטריפה.
ופרכינן: מה ליוצא דופן, שכן אינו קדוש בבכורה, שבפסוק כתוב "פטר רחם" דווקא, וזה לא יצא דרך הרחם, אלא דרך חתך בדופן אמו, תאמר בטריפה, שקדוש בבכורה כשנולד טריפה, ואם כן אי אפשר ללמוד הקל וחומר.
ואמרינן: בעל מום יוכיח, שהרי קדוש בבכורה וממנו נלמד לטריפה. ואם תרצה להקשות, מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין, אומר לך יוצא דופן יוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה, אף אני אביא טריפה שאסורה להדיוט שתהא אסורה לגבוה.
ופרכינן: מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן, שאין היתר בשום מקרה לאיסורן, תאמר בטריפה שהותרה מכללה?
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: טריפה שאמרת שהותרה מכללה - מאי היא - היכן הותרה?
אילימא מליקה דעולת העוף לגבוה, שנעשית על ידי המליקה טריפה תחילה, שחותך שדרה ומפרקת שלה לפני שחותך הסימנים, אם כן, שאתה מדבר בעופות, גם בבעל מום הותר מכללו, דבעל מום בעופות אשתרויי אשתרי, לפי שהכלל הוא: "תמות", שהקרבן צריך היות תמים, ו"זכרות", שצריך קרבן עולה להיות דווקא זכר, נאמרו רק בבהמה. ואין דין תמות וזכרות בעופות.
אלא מה הותר מכללו של טריפה, דחטאת העוף, שטריפה היא, ומותרת לכהנים באכילה. ואילו בבעל מום ויוצא דופן לא מצאנו הותר מכללו באכילה לכהנים, שהרי אין בהם שום איסור אכילה.
ודחינן: זה שהכהנים אוכלים, משלחן גבוה קזכו, ונחשב הותר לגבוה ולא להדיוט וגבי גבוה מצאנו גם בבעל מום היתר מכלל איסור - בעופות, ואם כן אפשר ללמוד טריפה בבמה הצד מאלו וחזרה הקושיה למקומה למה לי פסוק.
ואמרינן: אלא פריך הכי, מה להצד השוה שבהן, שכן מומן ניכר, שבעל מום פסול דווקא כשמומו ניכר וגלוי, ויוצא דופן גם כן יש לזה קול והדבר מפורסם וכולן יודעים, תאמר בטריפה, שאין מומה ניכר בדווקא, שהרי לפעמים שטריפותה בבני מעיים ואינה ניכרת, ואם כן אי אפשר ללמוד במה הצד מאלו ולכך צריך פסוק.
ומקשינן: וטריפה מהכא נפקא, מקרא של "מן הבקר"? והלא מהתם נפקא, מזה שכתוב "ממשקה ישראל" שלומדים מזה שקרבן צריך להיות מן המותר לישראל דווקא וטריפה הרי אסורה באכילה לישראל, אי נמי מ"מכל אשר יעבור תחת השבט" לומדים זאת, שלומדים משם פרט לטריפה שאינה עוברת תחת השבט, שבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה היא, ואינה יכולה לעבור, ופסולה למעשר בהמה. ופסוק זה במעשר בהמה כתוב ולומדים משם שאר קרבנות בגזרה שוה [בכורות נז א]?
ומתרצינן: צריכי כל אלו הפסוקים, דאי תלמד רק מהפסוק "ממשקה ישראל", הוה אמינא למעוטי דווקא היכא דלא היתה לה שעת הכושר מעולם, דהיינו שנטרפה ממעי אמה דומיא דערלה וכלאי הכרם [שלמדנו במס' פסחים מהפסוק ההוא שהם בטלים במאתיים] ולא היתה להם שעת הכושר, אבל היתה לה לטריפה שעת הכושר, אימא תתכשר, לכן כתב רחמנא "כל אשר יעבור", ואי כתב רחמנא רק "כל אשר יעבור", הוה אמינא למעוטי דווקא היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה דאז זה דומה למעשר שקודם נטרפה ואחר כך עברה תחת השבט, אבל אם הקדישה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה הוה חזיא ורק אחר כך נטרפה, אימא תתכשר, לכן כתב רחמנא "מן הבקר", הילכך, צריכי.
מתניתין:
אחד מנחת חוטא שהיא המנחה הבאה על חטא ואחד כל המנחות שהם מנחות הבאות בנדבה, שקמצן זר, או אונן - שמת לו מת ועדיין לא נקבר, או טבול יום - שטבל מטומאתו ועדיין לא העריב שמשו, או מחוסר בגדים שאינו לבוש בגדי כהונה כדין, או מחוסר כיפורים - שטבל והעריב שמשו אבל לא הביא עדיין קרבן כפרתו, או שלא רחץ ידיו ורגליו, וכהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולכן לא נימול, וטמא [1], או שעבד כשהוא יושב, שהדין הוא שצריך לעמוד בשעת העבודה שהרי כתוב "לעמוד לשרת", או עומד בעבודתו על גבי כלים או על גבי בהמה או על גבי רגלי חבירו, והדין הוא שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לרצפה, בכל אלו פסול, קמץ ביד שמאל, פסול, בן בתירא אומר, יחזיר את הקומץ לכלי ויחזור ויקמוץ בימין כדין, וכן בשאר הפסולין שהובאו בתחלת המשנה הדין לבן בתירא דיחזיר ויחזור ויקמוץ כדין. קמץ ועלה בידו עם הקומץ צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה, פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר או החסר משיעורו פסול! וכאן כיון שעלה בידו צרור וכדומה הרי נחסר שיעור זה של הצרור מן הקומץ.
ואיזהו קומץ היתר? שקמצו מבורץ דהיינו גדוש [לישנא אחרינא, שנראה קמח חוצץ בין ראשי אצבעותיו לפס ידו, רש"י].
ואיזהו קומץ החסר? שקמצו בראשי אצבעותיו ולא מילא את כל כף ידו [2].
גמרא:
ומקשינן: למה לי למתנא "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות", למה חילק התנא ושנה מנחת חוטא לבדה מלבד שאר המנחות, ליתני, "כל המנחות שקמצן זר ואונן" וכו' ומנחת חוטא הרי היא בכלל?
ומתרצינן: לרבי שמעון אצטריך לפרש מנחת חוטא בנפרד.
דתניא, אמר רבי שמעון: בדין הוא שתהא גם מנחת חוטא טעונה הבאת שמן ולבונה כשאר מנחות כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן ולבונה, כדי שלא יהא קרבנו מהודר.
הערות
[10] צריך עיון דחיית הגמרא 'מה ליוצא דפן שכן אינו קדוש בבכורה'. וקשה, הרי בכור כתוב בפסוק בלשון 'פטר רחם' דהיינו שעבר ופתח הרחם, ואם יצא בנתוח דרך דופן, איננו בכור בכלל, והרי הוא כמו הולד השני והשלישי, ומה שייך לומר שאינו קדוש בבכורה, שמשמע שבעצם הוא בכור רק שיש לו פסול. וצריך לומר, שזו עצמה הראיה, מדוע הצריכה התורה בכור שיצא דרך רחם, ולא מספיק מה שהוא הולד הראשון, משמע מזה שיוצא דפן זה חסרון מסוים ולכן התורה ממעטת אותו מדין בכור.
[1] החזו"א הקשה על דין המשנה שטמא פסול לקמיצה, שלכאורה אף אם טמא היה כשר לקמיצה פסולה המנחה משום שבקמיצתו הרי הוא מטמא את המנחה, ומנחה טמאה פסולה להקרבה, ואם כן לא היתה צריכה המשנה למנותו מצד שהוא פסול לעבודה, שאף אם יהיה כשר הרי המנחה טמאה. ובשיטמ"ק בזבחים [טו ב] הקשה כן על דין המשנה שטמא פסול לקבלה ולכך כשקבל הטמא הרי זה פסול, שמה הוצרכו לזה הרי אף אם עבודתו כשרה הרי הוא מטמא הדם ודם פסול אי אפשר להקריבו, ותירץ שם שמדובר בטמא שרץ שאינו מטמא הכלי וממילא לא נטמא הדם שהרי דין הדם הוא לקבלו בכלי, אולם במנחה שהקמיצה היא ביד הרי הוא מטמא המנחה ואם כן אף אם עבודתו כשרה הרי המנחה פסולה. וכתב החזו"א שמטעם שהוא מטמא המנחה אין זה פוסל אותה להקרבה, שהרי מבואר בכמה מקומות שהציץ מרצה על הטמא, דהיינו שאם נטמא הדם או הקומץ הרי הוא יכול להקריבו, דהיות ויש ציץ הרי הוא כמו שנטהר, ואם כן אין זה פוסל את המנחה במה שטימא אותה, ולכך הוצרכה המשנה לומר שפוסל המנחה כיון שהוא פסול לעבודה, אולם דחה החזו"א את התרוץ הזה, משום שהוכיח מכמה סוגיות שבנטמא המנחה קודם קמיצה אין בזה רצוי ציץ, שכיון שעדיין אין לזה שם קומץ אין זה בכלל קומץ שמרצה עליו הציץ, ואם כן הרי הוא מטמא המנחה, והוסיף בזה החזו"א דאפשר שאף לאחר קמיצה קודם קבלה אין ריצוי ציץ, משום שבירושלמי בפסחים מבואר שאם נטמא הדם קודם קבלה אין הציץ מרצה עליו, ואם כן אפשר שאף בקומץ הדין כן שבנטמא קודם קבלה אין בזה רצוי ציץ, ואם כן חוזרת הקושיא שכיון דהמנחה פסולה לא צריכה המשנה לכתוב דין זה שטמא פסול לקמיצה. ולכך כתב החזו"א לתרץ, שהמשנה מדברת אף במנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן, וכיון שאין בהם שמן אין הם מוכשרים לקבל טומאה וממילא הוא לא יטמא את המנחה, ואף שיש מי שסובר שאף מנחת חוטא וקנאות מגבלה במים [לקמן נד], אולם כיון שאין זה מעכב הרי בלא גיבלה במים אין המנחה מוכשרת כדי לקבל טומאה, ועוד אפשר אף במנחה רגילה שיש בה שמן שיש מקום שלא נבלל השמן או אם לא בלל כלל שהדין הוא שכשר, וממילא אותו מקום שאין בו שמן אם קמץ ממנו הרי אינו מוכשר לקבל טומאה ובזה הוא דין המשנה שטמא פוסל המנחה בעבודתו.
[2] התוספות לקמן [י ב] הקשו על משנתנו, שכיון שמבואר שלבן בתירא אם קמץ בשמאל יחזור ויקמוץ בימין, אם כן הוא הדין אף בקמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח צריך להיות הדין שיחזיר הקומץ ויחזור ויקמוץ, ואם כן למה סתמה המשנה שבמקרים אלו הרי הוא פסול. ותרצו התוספות שני תרוצים, בתחלה תרצו התוספות שהתנא של משנתנו סתם דלא כבן בתירא, דהיינו דהדין הוא דלא מועיל שיחזיר ויחזור ויקמוץ, עוד תרצו התוספות, שיש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית בפסולין, והיינו שאף שבקמיצת פסולין סובר בן בתירא שמועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ אולם בקמיצה שהיא פסולה מצד עצמה כיון שהיא קמיצה חסירה בזה לא מועיל אף לבן בתירא להחזיר ולחזור ולקמוץ. ובשפת אמת הקשה בזה, דלכאורה הסברא היא להיפוך, שהרי במקרים אלו שהקמיצה היא חסרה אין בזה כלל שם קמיצה שהרי היא חסירה, ובקמיצת פסולין יש בזה שם קמיצה, ואם כן אם בקמיצת פסולין מועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ ודאי שאף בקמיצה פסולה שאין בזה כלל שם קמיצה יועיל להחזיר ולחזור ולקמוץ, וצ"ע.
יד דף ו' תאמר בטרפה שאין מומה ניכר, - וקשה למסקנת הש"ס בכורות ל"ח דכו"ע חסרון מבפנים שמי' חסרון לענין מום, - וכן פסק הרמב"ם בפר"ב מאי"מ הי"א דנמצאת חסר כוליא אחת בפנים פסולה, - א"כ הרי מצינו לענין מום שאין מומה ניכר מבחוץ, - ומצאתי אח"כ קושיא זו בספר תפארת צבי להגאון ר' צבי הירש מגלונא, בחיו"ד סי' ס"ו, ומסיים שם בצ"ע.
טו ונראה ליישב דאין לעשות יוכיח מחסרון כוליא כיון שזהו חסרון באבר, - ולהכי אעפ"י שהחסרון הוא בפנים, - מ"מ גרוע יותר מטרפה, - כיון שעכ"פ אבריה שלמין, - וע"כ עיקר הפירוש שם בבכורות דילפינן חסרון מבפנים, היינו לחסרון אבר דוקא, והיינו חסרון כוליא או טחול, ובאופן שחסר כל הכוליא או כל הטחול, - וזה נלמד מקרא מדכתיב שתי הכליות, - משא"כ חסרון במקצת מן האבר כמו ניטל הדק מן הטחול אעפ"י שבכלל מום הוא, דלא גרע מנפגם השפה, וכדומה, - אבל אין זה פסול בפנים, ומדויק לשון הרמב"ם בפר"ב מאי"מ הי"א שכתב וז"ל וכן אם נמצא אחד מאברי' הפנימיין חסר אעפ"י שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת, או שניטל הטחול הרי"ז אסורה למזבח ותשרף.
טז איברא דאכתי תיקשה קושיות דתוס' שהקשו בסוגיין ד"ה בע"מ וז"ל ונ"ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן, ולבסוף כשאמר שכן מומה ניכר אתי הכל שפיר עכ"ל, ביאור הדברים שהקשו מדוע לא נילף ממחוסר אבר ויוצ"ד, - והיינו כי ממחוסר אבר לחודיא אין ללמוד מטרפה דאיכא למימר שאני מחוסר אבר דיש בזה גנאי גדול, - אבל יש לומר יוצ"ד יוכיח, - ולהמסקנא דמסיק שכן מומן ניכר אתי שפיר, - משום דטרפה אינה ניכרת, - אבל עדיין תיקשה דגלמוד ממחוסר אבר שבפנים ויוצא דופן.-
יז ונראה דלשיטת הראב"ד, הובא בטור סי' מ"ד שסובר בהאי דינא דכוליא דדוקא בשחסר מתולדה או ע"י בן אדם כשרה, אבל כשהקטינה מחמת חולי טרפה. - והיינו דכיון שהקטינה מכפול נעשית טרפה, ואז אינה חוזרת לכשרותה אף כשחזרה אח"כ לגמרי, - והנה לפי"ז אם טרפה כשרה לקרבן דאז כשחסרה הכוליא ע"י חולי עד הכליון, - גם כן בכלל זה הלימוד לאסור הקרבת הקרבן מטעם חסרון כוליא, - ולא מטעם טרפות, - והיינו שהלימוד מקרא הוא מטעם חסרון, - וא"כ משמע מזה שגם טרפה אינה אסורה מטעם טרפות אלא מצד חסרון, - ולפי"ז הרי חזינן דלא הקפידה תורה בזה על טרפות, והרי"ז כעין גי"מ דאין טרפות פוסל בקרבן, - ולהכי שפיר איצטרך מן הבקר להוציא טרפה, - ועכשיו כשאמרה תורה למעט טרפה, - ממילא אית לן לומר דכוונת התורה למעט חסר דוקא באופן שחסר בתולדה, - אבל אם לא מיעטה התורה טרפות בהדיא שפיר הוי מתפרשא המיעוט חסר כוליא גם באופן שהיא טרפה, - כיון שעכ"פ יצוייר גם טרפה בזה, - וממילא מיירי הקרא בכל אופן, - ומזה קצת ראי' לשיטת הראב"ד, וכמוש"ל.
יח והנה בהא דפריך למ"ל קרא למעט טרפה הא יש ללמוד מק"ו מבע"מ, - יש לעיין לשיטת הרמב"ם שכתב בפר"ג ה"ז וז"ל יראה לי שאעפ"י שאין כל הפסולין ראוין למזבח לקרבן, אם עבר והקריבן אינה לוקה מן התורה לפי שלא נתפרש אזהרתן, יעוי"ש, - ועי' בכס"מ שתמה הא מבואר בחולין פ"א שאין לוקין בהני הפסולין מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, - ומדוע כתב הרמב"ם הטעם מפני שלא נתפרשא אזהרתן, - ומסוגיא זו ג"כ תיקשה דאם עיקר הטעם שאין לוקין על הפסולין האלו מטעם זה שלא נתפרש אזהרתן, ובכלל זה גם טרפה, - וא"כ מאי פריך למ"ל קרא למעט טרפה הא יש ללמוד מק"ו מבע"מ, - וקשה אם מק"ו לחודיא א"כ אין מפורש כאן האזהרה להדיא להיות לוקה על הטרפה כשהקריב, - אבל עתה שיש קרא מיותר למעט טרפה הרי זה כאילו נתפרש האזהרה בפירוש, ויהי' גם לוקה על ההקרבה. -
יט ונראה דאין זה נחשב אזהרה מפורשת גם אם אמרינן דנכתב קרא לזה למעט טרפה, - והוא משום דבאמת אינו מפורש טרפה בקרא רק כתיב מן הבקר, ומסברא אתי למעט טרפה, - והיינו דכיון דלמעוטי אתא וטרפה הוא דבר האסור באכילה להדיוט, - ממילא אנו אומרים דע"כ המיעוט אתא למעט טרפה, - אבל גם אחרי הק"ו מבע"מ, וגם עם הדרשא דמן הבקר, - אכתי אין זה מפורש האזהרה, - ואין לוקין באופן לאו כזה, - ומטעם זה לא מצי הסוגיא לומר דאיצטרך קרא לענין מלקות. -
כ ובאופן זה יש ליישב הא דקשה מאי פריך ליליף מק"ו מבע"מ הא קיי"ל אין מזהירין מן הדין, ואם בשביל שגם דרשא זו דמן הבקר לא הוי יותר מלאו הבא מכלל עשה דאין לוקין, אבל הא כתבו הראשונים דבמקום שיש עשה מזהירין מה"ד, והכא כיון שיש עשה דמן הבקר שהוא לאו הבא מכלל עשה, ממילא יש ללקות מן הדין הבא בלימוד מבע"מ, - אבל אתי שפיר בפשוטו לפי מה שמבואר בחולין פ"א דבכל הני אין מלקות משום דהוי לאו הניתק לעשה, - ומצאתי בברה"ז שעמד בקושיא זו, - ולפלא שלא נחית לזה דלא שייך כאן מלקות מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, - ואפשר שכוונתו לשיטת הרמב"ם דלא נחית להא דניתק לעשה, - ועיקר טעמו משום דלא נתפרשא האזהרה, - אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, - וזה הדבר דהנה כיון דעיקר סברת הרמב"ם דאין לוקה בהפסולים האלה משום דלא נתפרשה האזהרה, - והנה הכא ע"כ לא נתפרשה האזהרה לטריפה, כמו שכתבנו. -
כא עוד נראה והוא הנכון דהא דכתבו הראשונים דבמקום עשה מזהירין מן הדין, - היינו אם העשה כתובה בהדיא, - אז לענין אזהרה יספיק גם מן הדין, - אבל באופן שאין בהעשה הדין מפורש, רק מצד הסברא אנו דנין בהקרא למעט טרפה, - והוא מטעם הסברא מפני שטרפה אסורה להדיוט, - והק"ו גם כן הוא מכח זה שטרפה אסורה להדיוט, - אין זה אזהרה מפורשת גם אם אנו יכולים ללמוד טרפה מק"ו, - ושפיר פריך למ"ל למעט טרפה, עד שמשני שאני בע"מ שמומו ניכר, וכמוש"נ.
כב ובמה שפירשנו דכל עיקר הא דממעטין טרפה מקרא דמן הבקר הוא מטעם שטרפה אסורה להדיוט, - מתפרשים לנכון דברי הרמב"ם בפר"ב מאי"מ ה"י שכתב דטרפה פסול לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך, - והקשו הא בלא"ה פסול מן התורה מקרא דמן הבקר, - אבל נראה דכוונת הרמב"ם להודיענו דכל עיקר הדרשא דמן הבקר שאנו דורשים למעט טרפה, - אעפ"י שלא כתיבה טרפה בקרא, - הוא משום דכיון דיש בטרפה משום הקריבהו נא, - להכי ממעט מקרא דמן הבקר, - וממילא אין זה נקרא אזהרה מפורשת.
כג תוד"ה מה וכו' וא"ת ולימא גיה"נ במחובר יוכיח דאין מצותן בכך ושרי לגבוה, וכ"ת מה לגיה"נ שכן מחובר הני יוכיחו, ויש לומר כיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא שייך למיעבד מינה יוכיח, - ודברי התוס' תמוה שכתבו דכיון דההיתר ע"י חיבור אין לעשות מזה יוכיח, נמצא דע"כ כיון שבא במחובר פשוט להיתרא, ואילו בחולין צ' מבואר דבעינן לזה קרא מיותר, דמותר להקריב גיה"נ לגבוה, אפי' במחובר, כיון דהוי מחובר דאיסורא, כמבואר שם, ועוד הלא חכמים דפליגי עלי' דרבי סברי להדיא דאסור לקריב גיה"נ אפי' במחובר, ואנן קיי"ל להלכה כן, וא"כ, תיקשה לחכמים, ולדידן דקיי"ל כוותייהו למה לן קרא למעט טרפה הלא יש ללמוד מגיה"נ שאסור לגבוה, - וצ"ע. - . בדבר קדושת החיבור כר איתא בחולין צ' דתניא והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות וכו' מחוברין יעלו וכו' ורבנן מחוברין דהיתרא וכו' מדי דהוי אראשה של עולה וכו' ורבי מחוברין וכו' כי איצטרך קרא לגיה"נ במחובר וכו', יעוי"ש, ותוכן הסוגיא דפליגי רבי ורבנן בזה דרבנן סברי דאפילו פירשו יעלו, ורבי סבר דבפירשו אפילו בראשו של מזבח ירדו, ויש לעיין בהא דאמרי רבנן דלא איצטרך קרא למחוברין דהיתרא משום מידי דהוי אראשה של עולה, היינו דמקריבין הראש שלם עם העצמות שבתוכה וכדפירש"י, וילפי מזה דמותר להקריב עם הגידין והעצמות, וקשה מאי ראי' מראשה של עולה הא י"ל דשאני התם דאסור לנתוח הראש של עולה, להכי בהכרח יש להקריבה שלמה עם העצמות שבתוכה, אבל במקום שיש להפריד העצמות מן הבשר מניין דאין צריכין להפרידם, - ועוד קשה בהא דאמר רבי דאיצטרך קרא לרבויי גיה"נ במחובר, - הלא הא מבואר בזבחים פ"ו דעצמות של עולה מותרות בהנאה לאחר זריקה, והיינו דנפקע מהן ההקדש לאחר זריקה, כמבואר שם, וא"כ דעצמות לאחר זריקת הדם דין חולין עליהן, וא"כ הרי המה ג"כ מחוברין דאיסורא, דהרי אסור בהקרבה מטעם דהוי חולין, וביותר תיקשה לרבי דהוא עצמו ס"ל חולין בעזרה הוי דאורייתא, כמבואר לקמן מ"ז וק"ו, [ועי' בתוס' זבחים ע"ז ד"ה בדם], עוד קשה דהנה התם מבואר דאיצטרך קרא להתיר גיה"נ במחובר להקרבה, ובלאו קרא הו"א דאסור בהקרבה, ומדוע לענין טרפה בעינן קרא לאסור להקרבה, משמע דאם לאו קרא הו"א דשרי להקריב טרפה לקרבן, אף על פי שלא הוי מן המותר לישראל, וזה היפוך סוגיא דשם מסוגיא דהכא. -
כה ונראה דדברים הנפסלים להקרבה על המזבח איכא בתרתי, א) מפני העדר הקדושה דהיינו שאין הדבר נתקדש בקדושה הראוי להקרבה, ב) מפני שהוא מאוס להקרבה משום הקריבהו נא לפחתך, ויש בזה מה שאין בזה לפי פרטי הדינים, - וביארנו בזה בארוכה בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ק"כ, ובביאור זה ביארנו אשר יובן לפי"ז הסוגיא הכא בהא דרוצה התנא להכשיר טרפה למזבח אם לאו הק"ו מבע"מ, משום דמצד הסברא אין לפסול טרפה משום מאוס, כיון דלא הוי חסרון הניכר, ומצד קלישות הקדושה ג"כ אין לפסול כיון דמיירי כשקדשה ולבסוף נטרפה, א"כ הרי נתקדשה בקדושה יתירה, להכי מצד הסברא אין לפסול טרפה לקרבן, ולהכי בעינן ללמוד בק"ו מבע"מ, אמנם שם בחולין לענין גיה"נ שפיר הוי אמרינן גם מצד הסברא דגיה"נ אינו בכלל הקרבן להקרבה מצד חסרון קדושה דכיון שאין בגידין בנותן טעם א"כ הרי הוא כעץ בעלמא, ואין בו שיעור קדושה למזבח להקרבה, ולהכי מצד הסברא אינו בר הקרבה, ושפיר בעינן לימוד דאיתא בהקרבה.
כו והנה נראה לומר עוד כלל בדין קדשי הגוף דהחיבור להקודש דהיינו חיבור טבעי גורם התפשטות הקדושה גם להדברים אשר אינם קדושים מצד עצמם, והחיבור להקדושה עושה הכל כדבר אחר ממש להיות בקדושה אחת כמו שמצינו בטומאת מת דהחיבור להמת עושה אותם כעצם הטומאה ממש, אעפ"י שמצד עצמם אינם בני טומאה בתלוש, כמו הא דשניים והשער והציפורניים דאין להם טומאה בעצמותם בתלוש, ומ"מ בחיבורן להמת כולם טמאים, כמבואר במשנה אהלות פר"ג מ"ג, והובא משנה זו בנזיר נ"א נדה נ"ה, יעוי"ש, הרי חזינן דהחיבור גורם להיות טמא בעצם טומאת מת, וא"כ ה"נ לענין קדושה אית לן לומר דכל מה שמחובר להקדושה הרי הוא כעצם הקדושה, ולפי"ז שפיר יש לומר דאעפ"י שאין קדושה להעצמות והגידין והקרנים כשנתלשו מהמחובר, עכ"ז בעודם במחובר תורת קדושה עליהם גם בעצם הקדושה ממש, דהיינו קדושת הבשר יש גם עליהם.
כז ובזה יש לבאר הא דכתב הריטב"א ברפ"ק דחולין דהא דמקדש הסכין את הדם שבצואר היינו התחלת הקדושה אבל אינה גומרת את הקדושה שיהא נפסל ביוצא עד שיתקדש גם בכלי שרת, יעוי"ש, - ותמוה מסוגיא דזבחים כ"ו דאיתא שם בהמה שהיא בפנים ורגלה בחוץ דהדם שברגלים נפסלין ביוצא יעוי"ש, וקשה הא לשיטת הריטב"א היאך תיפסל הדם כל זמן שלא נתקדש הדם בכלי שרת, - אמנם לפי דברינו יש ליישב דכוונת הריטב"א דאין להדם קדושה של עצמן דהיינו קדושת דם קרבן כל זמן שלא נתקבל הדם בכ"ש, אמנם כל זמן שלא יצא הדם לחוץ, ומחובר להבהמה, הרי יש להדם קדושת הבשר בתורת התחברות לקודש, ושפיר נפסל הדם ביוצא, אבל אין הפסול בתורת דם שיצא לחוץ, אלא הפסול בתורת בשר קודש שיצא לחוץ, ושפיר אמרינן שם דבהמה שרגלה בחוץ הדם שבהרגל נפסלת ביוצא, וכשמקבל את הדם שבצואר, דע"כ מעורב דם הרגלים באותו הדם, שפיר אמרינן דהדם פסול, אמנם אם יצא הדם לחוץ קודם קבלת כלי שרת, ובאופן שיצא הדם מהבהמה, דהיינו שאינם בתורת חיבור, בזה כתב הריטב"א דאין הדם נפסל ביוצא, כיון שאין להדם קדושה כראוי, וגם אין להם קדושת החיבור. -
כח ובזה יבואר סוגיא דחולין שם, דהנה רבי ורבנן ס"ל דהחיבור להקדושה גורם ג"כ שיתקדשו קדושת הגוף, אמנם בזה פליגי דרבנן סברי דהחיבור גורם שיתקדשו קדושת הגוף גם לאחר שפירשו, ורבי סבר דרק על שעת החיבור גורם החיבור שיתקדשו, - ולהכי אמר רבי דלמחוברין דהתירא לא איצטרך קרא דילפינן מרישא של עולה, דהיינו דכמו שבראשה של עולה מקטירין העצמות, וע"כ דגם התם העצמות נתקדשו בקדושת החיבור כדין חיבור לקודש, ולסימנא בעלמא נקט ראשה של עולה להורות דאיכא קדושת החיבור, ולהכי כל העצמות והגידין דהיתרא איתנהו בהקרבה ולא בעינן לזה קרא, וכי איצטרך קרא למחוברין דאיסורא דהיינו גיה"נ, דבלא קרא לא אמרינן קדושת החיבור לדבר האסור באכילה להדיוט, וזה מסתבר יותר לרבי לאוקמי' קרא שבא להורות לרבות גיה"נ במחובר, מלרבות עצמות וגידין שפירשו, דסבר דקדושת החיבור לא מועיל רק על זמן החיבור, ולהכי לאחר שפירשו העצמות הרי המה חולין גמורים ואינם ראוים בהקרבה, ורבנן סברי דיותר מסתבר למידרש לרבות עצמות שפירשו, מלרבות גיה"נ במחובר משום האיסור אכילה שיש על הגיה"נ, ולא מסתבר להקריב דברים האסורים. -
כט ויובן לפי"ז הא דכתבו התוס' הכא דאין להוכיח מגיה"נ שמותר בהנאה, כיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור, - והיינו כדברינו דע"כ אין לו היתר מצד עצמותו, אלא החיבור גורם לו ההיתר, והיינו דהחיבור לקודש נעשה קודש, - וגם לא קשה מה שהקשינו לעיל דלרבנן דס"ל גיה"נ אסור בהקרבה א"כ נלמוד מזה לטרפה, דלא דמי דגיה"נ אסור להקרבה מטעם דאין החיבור גורם לו קדושה יען דאין החיבור מועיל לעשות קודש לדבר איסור, כמו שכתבנו, נמצא דהחסרון בזה מצד העדר הקדושה, ואין ללמוד מזה לטרפה, דהתם לא הוי העדר הקדושה, דהרי שפיר נתקדשה הטרפה, ורק החסרון בשביל האיסור גרידא, ולהכי בעינן קרא.
ל והנה הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק ה"ד כתב דאסור להקריב גיה"נ לגבוה, ולפי"ז לפי המבואר בחולין שם אית לן לומר דסבר דגידין ועצמות שפירשו יעלו ע"ג המזבח, כיון דאסור להקריב גיה"נ, דהיינו מחוברין דאיסורא, וא"כ איצטרך קרא למחוברין דהיתרא, דהיינו גידין ועצמות שיעלו ע"ג המזבח אפי' כשפירשו, והרמב"ם פוסק בזה דאין מעלין על המזבח כשפירשו, - וכבר עמד בזה הלח"מ, יעוי"ש, - ונראה דהרמב"ם פוסק כרבנן דגיה"נ אסור בהקרבה, והקרא לא מרבה לגיה"נ להקרבה, ומכל מקום לא דריש הקרא גם כרבנן להתיר גידין ועצמות לאחר שפירשו דיעלו על המזבח, כאשר יבואר, דזה תליא בפלוגתא במקום אחר, כאשר יבואר. -
לא איתא בזבחים פ"ו ת"ר והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידין וכו' יכול אפילו פירשו וכו' אמר רבה לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתאי זריקה ושריתינהו אפילו למיעבד מנייהו קתא דסכינא סבר לה כי הא דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל וכו' ופליגי דר"א דא"ר אלעזר פירשו לפני זריקה מועלין בהם לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין, יעוי"ש וברש"י, - והביאור בזה דפליגי רבה ור' אלעזר דרבה סבר דהזריקה בעולה קובעתן להעצמות בקדושה גמורה דהיינו קדושת הקרבן ממש, ולהכי אפילו לאחר שפירשו דין הקדש עליהם ואיכא מעילה ג"כ, ור' אלעזר סבר דהזריקה אינה קובעתן להעצמות שיתקדשו בקדושת הקרבן, ואדרבה הזריקה מתירתן להדיוט, ונחזה במה פליגי רבה ור' אלעזר, - ונראה דבזה פליגי דרבה סבר דע"כ כוונת התורה דכתבה והקטיר הכהן את הכל המזבחה, היינו שהקפידה תורה שיהי' העצמות והגידין בתורת קרבן ממש, ולא סגי בקדושת החיבור מה שמחוברין לקודש, אלא בעינן עצם הקדושה על העצמות והגידין, ולהכי כשפירשו לאחר הזריקה אית בהו מעילה ג"כ, - וע"כ סבר רבה דהא דדרשו רבנן מהא דכתיב והקטיר הכהן את הכל, זה עצמו אתי לאשמעינן דהעצמות נתקדשו בקדושת הקרבן, אעפ"י שאין קדושה להעצמות בכל מקום, וכיון שכן ע"כ אין לרבות כשפירשו כיון דע"כ איצטרך קרא לזה עצמו לאשמעינן דהזריקה מקדשת להעצמות בקדושת הקרבן. וע"כ סבר רבה דגם רבנן סברי דפירשו לא יעלו, אבל ר' אלעזר ע"כ סבר דלא בעינן שתהי' העצמות קדושין בקדושת הקרבן, וגם באמת אין הזריקה מקדשת להעצמות, והא דבאמת מקריבין אותן ע"כ היינו בקדושת החיבור גרידא סגי בזה להיות עולה עם הבשר על המזבח, ולפי"ז תיקשה שפיר למ"ל קרא דוהקטיר הכהן את הכל המזבחה, דהרי אין לומר דאתי לאשמעינן דהזריקה עושה להעצמות לעצם קרבן, דהרי לא סבר ר' אלעזר האי סברא, ואין לומר דאתי קרא לאשמעינן זה עצמו דמקטירין את העצמות על המזבח, ואינו מחויב לחלצם מהבשר, פשיטא זה אנחנו יודעים מסברא דע"כ כיון דמחובר לקודש חיבור טבעי פשיטא שאין להם דין חולין ושרי להקריבם, וזהו סברת הגמ' בחולין שם מחוברין דהיתרא לא צריך קרא, וע"כ איצטרך קרא לר' אלעזר שאם פירשו ג"כ יעלו כדאיתא בחולין, - נמצא דהסוגיא דחולין שם, לרבנן הכל קאי לשיטת ר' אלעזר שם בזבחים, - ולפי"ז הרמב"ם דפוסק בפר"ב מה' מעילה הי"ד דהעצמות של עולה מועלין בהן לאחר הזריקה אם היו מחוברין להעולה בשעת זריקה, יעוי"ש, נמצא לפי"ז דע"כ סבר כרבה דרבנן לא סברי דהקרא אתי להורות דאם פירשו יעלו, משום דהקרא מלמדנו עצם הדין דהזריקה עושה להעצמות לעצם הקרבן, נמצא דלרבה גם רבנן סברי דאם פירשו לא יעלו, - וזהו פסקו של הרמב"ם. - ויש ליישב לפי"ז דברי הרמב"ן דשפיר יש ללמוד היתר הנאה לגיה"נ מקל וחומר מחלב שענוש כרת ומותר כ"ש גיה"נ. - וכאשר יבואר.
לב כתב הרמב"ם בפר"ח ממ"א הי"ד גיה"נ מותר בהנאה וכו' - ותמוהין דבריו דהרי מבואר בפסחים כ"ב דלמ"ד יש בגידין בנו"ט הוא דהוי גיה"נ מותר בהנאה מטעם דכשהתורה נבלה הותרו כל הדברים שהמה בסוג טעם, אבל למ"ד אין בגידין בנו"ט לא הוי גיה"נ בהיתר דנבלה, וכיון שהרמב"ם פוסק דאין בגידין בנו"ט א"כ מוכרח לומר דגיה"נ אסור בהנאה, וא"כ אמאי פסק דגיה"נ מותר בהנאה, - וכתב הרמב"ן דבאמת לרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא, אבל למסקנא גיה''נ מותר בהנאה אפי' אם אין בגידין בנו"ט, - והובא דבריו בהה"מ, יעוי"ש, וביאור דברי הרמב"ן נראה דכוונתו דעיקר הדבר הא דהוכרחה הסוגיא שם בפסחים לומר לר' אבהו דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה הוא בשביל לתרץ הקושיא דפריך שם הגמ' לר' אבהו דאמר דכל מקום שנאמר לא יאכל הוי גם איסור הנאה, ובגיה"נ כתב ג"כ לא יאכל, ותנן שולח אדם ירך לעכו"ם וכו' ועל זה משני הש"ס כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה, היינו שהגיה"נ הוי בכלל נבלה, וכל זה דוקא אם יש בגידין בנותן טעם אז הוי גיה"נ ג"כ בכלל נבלה, וכשאין בגידין בנו"ט א"כ אינו בכלל נבלה ולא הותר הגיה"נ בהנאה, אבל כל זה לפי הס"ד דש"ס שם, אמנם במסקנא דילפינן דחלב מותר בהנאה מהא דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה כמבואר שם כ"ג א"כ עתה יש ללמוד מחלב לגיה"נ מותר בהנאה מק"ו דמה חלב שעונשו בכרת מותר בהנאה, גיה"נ שעונשו רק בלאו גרידא פשיטא שמותר בהנאה, ולפי"ז גם ר' אבהו מצי סבר דאין בגידין בנו"ט, ולא הוי גיה"נ בכלל ההיתר דנבלה, ומ"מ גיה"נ מותר בהנאה מק"ו מחלב, - זהו תוכן בביאור דברי הרמב"ן ביישוב שיטת הרמב"ם בזה. .
לג אמנם עדיין יש להקשות בזה דכיון דכל עיקר הא דגיה"נ מותר בהנאה ילפינן שענוש כרת ומותר בהנאה, דאיכא למיפרך מה לחלב שכן מותר לגבוה להקרבה, משא"כ גיה"נ דאסור בהקרבה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו ממעה"ק ה"ד, יעוי"ש, וא"כ אין ללמוד היתר הנאה לגיה"נ בק"ו מחלב, כמו שמצינו דפרך הגמ' בכה"ג לעיל ה' ע"ב דפריך מה לכלאים שכן הותרו מכללן, וכו', וביבמות ע"ה, יעוי"ש, וה"נ איכא למיפרך מה לחלב שכן הותר לגבוה להקרבה.
לד ובמה שביארנו לעיל יבואר לנכון דברי הרמב"ן משום דשפיר יש ללמוד היתר הנאה לגיה"נ מק"ו דחלב, ואין לפרוך מה לחלב שמותר לגבוה וגיה"נ אסור להקרבה, דליתא דהלא הא דגיה"נ אסור להקרבה לא הוי מצד חומרו אלא מצד קלישותו משום דאין בו טעם בשר ויש לו דין עצמות ואין בו קדושה ואעפ"י שכל העצמות והגידין נתקדשו במחוברין ע"י הזריקה והגיה"נ לא נתקדש, וזה ידעו רבנן מהסברא מטעם כיון דגיה"נ אסור באכילה, ולא ריבתה אותו תורה להקרבה, וממילא הוי דינו כשארי עצמות של קדשים, וכמו העצמות שקודם זריקה שאין להם תורת הקדש, נמצא הא דאסור להקריב גיה"נ למזבח הוא מפני שתורת חולין עליו, ופשיטא שאין זה חומרא לפרוך הק"ו שילפינן היתר הנאה לגיה"נ מחלב, - לכן שפיר כתב הרמב"ן מקור טהור להרמב"ם להתיר גיה"נ בהנאה.
לה תוד"ה בעל מום נמי הותר בעופות, ונ"ל דהשתא מצי למליף ממחוסר אבר ויוצא דופן, ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר, עכ"ל, - ודברי התוס' תמוהין טובא, ואין לדבריהם ביאור, - וכבר עמד על זה בברה"ז, ומביא בשם רבו הגאון מהור"ר העשיל דכוונת התוס' דגם על עופות קשה למ"ל קרא למעוטי טרפה, דהרי ק"ו הוא ממחוסר זמן, ואין לומר מה למחוסר זמן שכן לא הותר מכללו אצל עופות, משא"כ טרפה שהותר מכללו אצל עופות, בע"מ יוכיח שהותר לגבי עוף ואסור בבהמה, יעוי"ש, - אבל דבריו תמוהין דהרי יש לומר דאין זה יוכיח הא דהותר מומין בעופות, ואסור בבהמה, דיש להשיב, דעכ"פ בבהמה לא אשכחן הותר, ומצינו כזה בפסחים כ"ג דבעי למילף גיה"נ מחלב דמותר בהנאה, ופריך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, ופריך הש"ס אנן בבהמה קאמרינן, - ואעפ"י דריוה"ג קאמר לה, ומשמע דרבנן לא סברו לפירכא זו, - וכן משמע מדברי התוס' חולין ק"כ ד"ה חלב, יעוי"ש, - אבל עכ"פ יש להשיב כן, עוד יש להקשות ולהשיב מה למחוסר אבר שאסור לבן נח לקרבן אבל טרפה מותר לב"נ אפילו בבהמה, ופירכא זו לכו"ע היא.
בדין קמיצה וקמיצת פסולין
א במשנה, אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר וכו', בן בתירא אומר יחזיר ויחזור וכו' ומבואר בגמ' דב"ב אכולהו פליג, - והנה קשה טובא בהא דטמא הלא כיון דטמא הוא א"כ מטמא גם את המנחה כולה, - ואף אם מיירי דטמא שרץ שאינו מטמא כלים, אבל עכ"פ אוכלין מטמא, - ומצאתי בחידושי הרשב"א למנחות שעמד בזה.
ב והנה הרשב"א כתב דמיירי בטמא שרץ שהוא ראשון לטומאה ולא נטמא העשרון כולו עם הקמח, אלא לא נטמא רק במה שנגע הלכך יכול לחזור ולמלא וכשר, עכת"ד, - אבל קשה טובא הלא זה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לקמן ט' ע"א, ולר"ל דסבר דהכלי קובעת אין להביא קמח אחר ולמלא העשרון, וא"כ היאך יפרש ר"ל המשנה, - ומדוע כשאתותב שם ר"ל לא אותבי' ממשנה זו, - וביותר תיקשה דלקמן בסוגיא קאמרה הסוגיא לרב דרבנן דב"ב סברי דכלי קובעת ואין למלא החסרון בקמח אחר, וכמו שפירש"י, - ולפי פירוש התוס' לכו"ע אין למלאות החסרון אחרי קמיצת הפסול, יעוי"ש, - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' היאך יצוייר הא דטמא שלא נטמאת המנחה כולה. -
ג ונראה גם כן דמצי מיירי שהי' טמא אב הטומאה, - אבל לפי מה דקיי"ל דמרצה ציץ על הקרבנות, ואינו מרצה על טומאת הגוף, שהוא טומאת גברי, - ובדיעבד שפיר מהני הריצוי ציץ, והסוגיא בפסחים ע"ז רוצה לומר גם בלכתחילה, - ואתי שפיר דהקרבן כשר, ועבודתו פסולה, ולב"ב מהני חזרה, - והוי קרב בטומאה אם אין להביא עתה אחרת, והקרבן כשר מפני ריצוי הציץ, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0