דף יא - א
שנינו במשנה: קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט לבונה, פסול.
ותמהינן: כל הני - למה לי?
ומשנינן: צריכא. דאי תנא צרור בלבד, היינו חושבים דווקא זה משום דלאו בת הקרבה היא לכן פסלה משום שחסר בשיעור הקומץ את מקום הצרור, אבל מלח [1],דבת הקרבה היא, שלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו, אימא תתכשר.
ואי תנא מלח, היינו חושבים דוקא זה פוסל משום דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא, אלא רק על המזבח מולח. אבל לבונה, דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא, שמביאה על המנחה, אימא תתכשר, קא משמע לן שלא.
שנינו במשנה: מפני שאמרו הקומץ החסר או היתר פסול.
ותמהינן: מאי איריא שזה שעלה בידו צרור וכו' פסול משום חסר ויתר, תיפוק ליה משום חציצה, שהרי הצרור חוצץ בין ידו לקמח [או אפשר לפרש, חציצה בין קמח לקמח ונראה כשני חצאי קמצים, רש"י], וחציצה פוסלת בקדשים?
ומשנינן: אמר רבי ירמיה, מן הצד מדובר. דהיינו שהצרור אצל הגודל או הקמיצה בצד הקמח, שעכשיו לא חוצץ הצרור בין ידו לקמח [ולא בין קמח לקמח], אבל חסרון יש.
אמר ליה אביי לרבא: כיצד קומצין?
אמר ליה: כדקמצי אינשי - דהיינו בכל האצבעות. והניחה עתה הגמרא שהוא קומץ ממש בכל האצבעות, שהקמח בין כל אצבעותיו.
איתיביה ממה ששנינו לענין חמשת אצבעות האדם. זו זרת - אצבע קטנה - למידת החשן שארכה זרת. זו קמיצה - אצבע שליד הזרת - שממנה מתחיל הקומץ. זו אמה - שממנה מודדין מידת אמה. זו אצבע - שאותה טובל הכהן בדם. זו גודל - לדין בוהן דמצורע.
ומוכח שאינו קומץ בכל אצבעות, אלא מתחיל רק מהאצבע הנקראת "קמיצה"?
ומשנינו: זה שאמרנו שקומץ כפי שאנשים קומצים - בכל האצבעות, להשוות [2] אמרנו. שאם קמץ ויצא הקמח מצד האצבעות לצד הגודל או הזרת, מוחקו באצבעות אלו ומשווהו, שצריך שלא יהא הקומץ גדוש.
והשתא מבארינן: היכי עביד לקמיצה, שאמרנו שמתחיל לקמוץ מאצבע קמיצה?
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, חופה מכופף שלש אצבעותיו, עד שמגיע על פס ידו - וקומץ.
תניא נמי הכי, כתוב "מלא קמצו", יכול מבורץ - גדוש, תלמוד לומר "בקומצו", אי בקומצו, יכול שיקמוץ בראשי אצבעותיו ולא יגיע עד פס ידו, תלמוד לומר "מלא קמצו", הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו, וקומץ.
במחבת ובמרחשת, שלאחר שהן אפויין פותתן לפירורים ואז קומץ, והפתיתים גסים, וכשקומץ הם יוצאים ובולטים חוץ לג' אצבעות שקומץ בהן, הרי הוא מוחק בגודלו מלמעלה, ובאצבעו קטנה מלמטה, כי להשוות הקומץ, וזו היא עבודה [3] קשה שבמקדש, שצריך להשוות שלא יהא חסר ולא יתר על הקומץ.
ותמהינן: וכי זו בלבד עבודה קשה, ותו לא!? והרי יש מליקה, והרי יש חפינה של הקטרת, שנאמר עליהן במקום אחר שזוהי עבודה קשה?
ומתרצינן: אלא, אמור, זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש. אמר רב פפא: פשיטא לי, מלא קמצו - כדקמצי אינשי, דהיינו שמכניס ידו פשוטה כשהזרת כלפי מטה, ודוחק ידו בקמח, עד שנכנס הקמח בתוך ידו, וקומץ.
בעי רב פפא, קמץ בראשי אצבעותיו, דהיינו שהכניס ראשי אצבעותיו לקמח כשפס [כף] ידו כלפי הקמח, וקמץ מלא קמצו עד פס ידו - מהו?
קמץ מן הצדדין, דהיינו שהניח גב ידו לתוך הקמח, והוליכה על פני הקמח עד שנכנס הקמח לתוך ידו מצידיה - מהו?
קמץ מלמטה למעלה, דהיינו שתחב ראשי אצבעותיו בקמח, כאשר גב ידו כנגד הקמח וקמץ כלפי מעלה מהו?
ומסקינן: תיקו.
אמר רב פפא: פשיטא לי, "מלא חפניו" שכתוב בקטורת של יום הכפורים, היינו כדחפני אינשי, שמכניסין צידי ידיהם וחופנים.
חפן בראשי אצבעותיו כמו לעיל בקומץ מהו? מן הצדדין מהו? ממטה למעלה מהו? חפן בזו ובזו - בכל יד בנפרד, ואחר כך קרבן זו אצל זו - מהו?
ומסקינן: תיקו.
בעי רב פפא: דבקיה - הדביקו - לקומץ בדפני [4] דמנא, כשמקדשו בכלי, מאי?
תוך כלי בעינן, והאיכא, שהרי הקומץ בתוכו של הכלי, או דלמא הנחה בתוכו בעינן, וליכא, שהרי מודבק בדפנו ואינו מונח בו?
ומסקינן: תיקו.
בעי בר בר רב אשי: הפכיה למנא, ודבקיה לקומץ בארעיתא [5] בקרקעיתו דמנא, וכגון שיש לכלי בית קיבול גם מאחוריו, והניחו באותו בית קיבול, מאי?
הנחה בתוכו בעינן, והאיכא, או דלמא כתיקנו בעינן, וליכא, שכשמניחו בצידו ההפוך אינו מונח כתקנו.
ומסקינן: תיקו.
מתניתין:
ריבה שמנה של המנחה, שנתן בה יותר מלוג, או חיסר שמנה, או חיסר לבונתה, ששיעורה מלא הקומץ - פסולה.
גמרא:
והוינן בה: היכי דמי ריבה שמנה?
אמר רבי אלעזר: כגון שהפריש לה שני לוגין [6] שמן, ויערבן עמה, שנראית כשתי מנחות.
ומקשינן: ולוקמה כגון דעריב בה מעט שמן דחולין, ואו שמן דחברתה, דהיינו מנחה אחרת?
וכי תימא שמן [7] דחולין ושמן דחברתה לא פסל, אלא מעתה, מנחת חוטא [8] דפסל אם נתן בה שמן, שכתוב "לא ישים עליה שמן" ואמרנו לקמן [נט ב] שאם שם בה שמן פסל - היכי משכחת לה? הרי אי שמן דידה, הא לית לה שמן כלל, ואינו יכול "להוסיף" עליו, אי מוסיף שמן דחולין, ושמן דחברתה, הא אמרת, לא פסל?
ומתרצינן: ורבי אלעזר, "לא מבעיא" קאמר.
לא מבעיא אם הוסיף בה שמן דחולין ודחברתה, [9] דודאי פסיל, אבל הפריש לה שני לוגין, הואיל והאי לוג חזי ליה, והאי לוג חזי ליה, אימא לא ליפסיל, קא משמע לן שההוספה פוסלת.
ותמהינן: ומנא ליה לרבי אלעזר הא? אולי דווקא שמן של חולין ושל חברתה פוסל?
ואמרינן: אמר רבא: מתניתין קשיתיה. מאי איריא דתני "ריבה שמנה" [שמשמע שהופרש כולה לשמה], ליתני "ריבה לה שמן"? אלא, בהכרח, הא קא משמע לן, דאף על גב דהפריש לה שני לוגין - שהן שמנה של המנחה - פסול.
שנינו במשנתינו: חיסר לבונתה.
תנו רבנן, חסרה הלבונה ועמדה על קורט אחד, פסולה. ואם עמדה על שני קרטין [10],כשרה, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר, עמדה על קורט אחד כשרה, פחות מכאן, פסולה.
הערות
[1] השפת אמת מקשה, מה הגמרא מחלקת שאם היה כתוב צרור לא הייתי יודע שמלח פוסל את הקומץ מפני שמלח ראוי להקרבה. וקשה, הרי היו מולחים את הקומץ אחר הקמיצה, ובשעת הקמיצה אין דין לתת עליו מלח, א"כ מלח זה אין בו דין הקרבה, ומה הסברא שלא יפסול את הקומץ. ותירץ על פי דברי הרע"ב שיש במנחה שתי נתינות מלח, אחת על כל המנחה לפני הקמיצה והשניה על הקומץ אחר הקמיצה, וא"כ זוהי כוונת הגמרא שיש דין למלוח את המנחה, ואף שעל מלח זה אין דין הקרבה על המזבח, מכל מקום מכיון שאם שכח ולא מלח את הקומץ אחר הקמיצה, היה צריך להיות פסול, וכשר רק מחמת שכבר יש בו מלח משעה ששמו מלח על כל המנחה, ולכן כיון שמלח זה מכשיר הקומץ היתה סברא שלא יפסול. עוד הקשה השפת אמת הרי מדאורייתא לגבי טבילה, חציצה פוסלת רק ברוב הגוף ומקפיד עליה, אבל חציצה במיעוט הגוף אף שמקפיד על כך או ברוב הגוף ואינו מקפיד, מדאורייתא אין זה פוסל את הטבילה, וא"כ בקורט לבונה וגרגיר מלח לכאורה הרי זו חציצה במיעוטו, ומתרץ שזה דין מיוחד בטבילה, אבל בשאר חציצות גם מיעוט מעכב.
[2] בספר שלמי יוסף מביא שאלה איך מועיל למחוק את הקומץ אחרי הקמיצה, הרי בשעת קמיצה הוא היה 'יתר' ופסול. ומתרץ ע"פ המבואר בחזון איש ובגרי"ז שהמחיקה צריכה להעשות, לדעת החזו"א לפני שהופך את ידו כלפי מעלה. ולדעת הגרי"ז לפני שמוציא את ידו מן הכלי. ומוכח מדבריהם שגמר הקמיצה היא בהפיכת היד או בהוצאה מן הכלי. ולכן אע"פ שבשעת הקמיצה היה הקומץ יתר, אבל היות שבשעת גמר מלאכתו - הפיכת היד או הוצאת היד מהכלי - היה כשיעור - כשר.
[3] הרמב"ם משמיט בחיבורו את הגמרא שקמיצה זו מהעבודות הקשות שבבית המקדש. וכמו כן כותב הרמב"ם שקמיצה היא שפושט ידו ולא כתב שרק שלש אצבעות. ותירץ הכסף משנה שהרמב"ם למד פשט בגמרא שרב פפא שאמר 'קמיצה כדקמצי אינשי' חולק וסובר שזה בכל היד וממילא אין זו עבודה קשה. והקשה הקרן אורה, אדרבה, אם כן, הרי זו עבודה עוד יותר קשה, שאם קמץ בכל היד, במה ימחק את הצדדים. ומתרץ המנחת אברהם שרק לרבא שהקמיצה היתה בשלש אצבעות, התפקיד של שתי האצבעות הנותרות היה למחוק ולא יכול למחוק ע"י כהן אחר ואם כן, זו עבודה קשה, אולם לרב פפא שקומץ בכל היד, אם כן, המחיקה נעשית ע"י כהן אחר או אפילו ביד שמאל, אולם הזבח תודה מתקשה מאד בדברי הכסף משנה, ודוחה ראייתו שרב פפא חולק, ומבאר מפני מה הוצרך רב פפא לומר 'קמיצה כדקמצי אינשי' זה היה בתור פתיחה להמשך דבריו שמסתפק בקמץ בראשי אצבעותיו ומוכיח שלשון זה אינו מחייב שהקמיצה נעשית בכל החמש אצבעות שהרי הגמרא ביומא דף מ"ז אומרת 'מלא קומצו כדקמצי אינשי הא כיצד חופה ג' אצבעותיו, הרי שמלשון זה אין להוכיח.
[4] מקשים האחרונים, מה מסתפקת הגמרא בקומץ שהדביקו בדפן הכלי, הרי מבואר בזבחים דף כ"ה שכלי מקדש באוירו. וא"כ כל אויר הכלי מקדש ולא רק הקרקעית. ותירץ בחידושי רבינו מאיר שמחה והדבר אברהם שרק דם שנשפך ממילא ויגיע מאליו מהאויר לקרקעית הכלי, הוא מתקדש באויר, אבל הקומץ שנמצא בתוך ידו ואיננו נופל ממילא, איננו מתקדש באויר. ובספר פירות תאינה תירץ, שכל זמן שהקומץ ביד הכהן, אם כן, ידו חוצצת בין הקומץ לאויר וכשמדביקו בדופן, ג"כ אינו מוקף אויר מכל הכיוונים ואינו מתקדש מדין אויר כלי. ולכן צריך לדון האם נחשב הנחה בכלי.
[5] רש"י לומד בספק הגמרא 'דבקיה לקומץ בארעיתיה' שמדובר שהפך את הכלי, ושם הקומץ לקדשו בתחתית הכלי מבחוץ, ומדובר שיש שם איזה בית קיבול. ואילו השיטה מקובצת מפרש שהפך את הכלי והדביק את הקומץ מתוכו. והספק אם כזו הנחה נחשבת הנחה לקדשו או שנחשב שעדיין לא נמצא בתוך כלי. וכתב המשנת רבי אהרן שמחלוקתם כאן היא כמחלוקתם במסכת שבת דף ט"ז גבי כלי חרס שנטמא מגבו שרש"י מפרש שם שנגע בתחתיתו מבחוץ ויש שם כעין בית קיבול, ולכן נחשב שנגע בתוך כלי חרס היות שיש שם אפשרות להניח דברים. ותוספות שם חולק, וסובר שאין זה נחשב תוך. ולכן תוספות לשיטתו שמבחוץ אין לו דין כלי, אין אפשרות לפרש שהגמרא כאן מסתפקת שיועיל קידוש קומץ שם. ולכן מפרש שהדביקו מתוכו.
[6] רש"י בדיבור המתחיל ב' לוגין, מפרש אבל בלוג ומחצה קא סלקא דעתך דלא מיפסלא. ומשמע שלמסקנא אף בזה פסול כמו שמן חולין, אולם הרמב"ם פי"א מהלכות פסולי המוקדשים פוסק ששמן של מנחה אחרת או שמן חולין פוסל בכל שהוא, ובריבה שמנה כשר עד שני לוג. ומבאר טעמו הלקוטי הלכות, שכל זמן שמוסיף פחות מלוג שהיא שיעור שמן למנחות, נחשב שהפריש למנחה זו כמות שמן גדולה מהרגיל, ומצטרף לשיעור השמן המחוייב ואין כאן משהו זר, זה הופך להיות חלק מן המנחה, ורק אם הוסיף כמות של לוג שלם זה כבר נחשב למשהו אחר ופוסל, מה שאין כן בשמן של חולין או של מנחה אחרת, זה דבר זר, ופוסל בכל שהוא.
[7] מבואר בסוגיא שבתחילה סברה הגמרא שרק שמן של המנחה עצמה פוסל ורק אם הפריש שתי לוגין נפסלת המנחה. וקשה, איך חלה ההפרשתו ואיך התקדש השמן המיותר, הרי הכמות הנוספת אינה מתקדשת וכפי שמבואר בתוספות ד"ה כגון [הראשון] ואם כן השמן המיותר הרי הוא חולין וחולין לא פוסל לפי ההוה אמינא. ותירץ המנחת אריאל לפי המבואר בתוספות פסחים דף צז ב דיבור המתחיל הפריש, שמקשה, מדוע בהפריש שתי חטאות לאחריות השניה רועה, והרי התברר שלא היה צורך בה, ולא התקדשה. ומתרץ התוספות שכך נאמרה ההלכה שאם הפריש לאחריות - רועה. ומשמע בתוספות שחל בה קדושה בכל אופן לאחריות, וזו כוונת התוספות בסוגייתינו שמדובר שהפריש לאחריות, וזה כבר נחשב לשמן של המנחה, ופוסל בשני לוגין [לפי ההוה אמינא].
[8] שאילת הגמרא גבי מנחת חוטא ששמן לא יפסול כיון שאין לה שמן של עצמה קשה, אפילו אם נאמר שלא תפסל המנחה מחמת שריבה שמנה, אבל תפסל מצד ששם בה שמן, ובמנחת חוטא אסור לשים שמן בכלל. ותירץ המנחת אריאל לפי המבואר לקמן דף נט ב ברש"י שאם הוסיף למנחת חוטא קצת שמן אחרי הקמיצה כשירה לדעת ריש לקיש, מפני שעדיין נחשבת המנחה ל"חריבה". וקשה, הרי לדעת ריש לקיש כל האיסור ש"לא ישים עליה שמן" נאמר קודם קמיצה, ואם כן לאחר קמיצה יכול להוסיף הרבה שמן, אולם ההסבר ששני איסורים יש במנחת חוטא, אחד, לא ישים עליה שמן, והשני שצריכה להיות חריבה, ולכן אף שאחר קמיצה אין את האיסור של לא ישים עליה שמן, אולם מצד דין חריבה אסור לתת בה שמן. ולכן מפרש רש"י שאם שם רק קצת שמן עדיין נחשבת חריבה, מה שאין כן קודם קמיצה, אז אסור אפילו קצת שמן מחמת האיסור של "לא ישים עליה שמן". ולפי זה מובנת סוגייתינו, שכיון שהגמרא סברה שהאיסור של לא ישים עליה שמן שייך רק אם מוסיף שמן שלה, ובמנחת חוטא אין שמן שלה, אם כן נשאר לנו רק האיסור של "חריבה". ובזה מבואר ברש"י שאם שם קצת שמן עדיין נחשבת חריבה.
[9] הקרן אורה מקשה, מדוע בשמן פוסלת תוספת של כל שהוא לדעת רש"י לפי מסקנת הסוגיא, ואילו לגבי לבונה מבואר בעמוד ב' שרק אם הפריש שתי קומצי לבונה פסול, ובפחות מכך כשירה. ותירץ שמכיון שבלבונה הדין שאם הפריש קומץ למנחה ונאבד רובו ונשאר קורט אחד - כשירה. מוכח מזה ששיעור קומץ בלבונה לא מעכב. וגם חסר כשר, לכן גם תוספת אינה פוסלת עד שיפריש שתי קמצים, אולם שמן שאם חסר כל שהוא המנחה פסולה, לכן גם בהוסיף כל שהוא המנחה פסולה. ובהגהות לשיטה מקובצת מתרץ היות שבקומץ אין את הפסול של הוסיף לבונה ממקום אחר, מחולין או ממנחה אחרת, לכן תוספת כל שהוא לא פוסלת, ורק אם הפריש שתי קמצים שזו כמות שמתאימה לשני מנחות פסל. וכן דעת הקרן אורה שבלבונה אין את הפסול של 'ריבה לבונתה ממקום אחר' מפני שמונח על המנחה ואינו מעורב בתוכה, מה שאין כן שמן שמתערב בתוכה, ולכן פוסל בכל שהוא. ומחדש לפי זה שדוקא אם הפריש שתי קמצים למנחה וכל קומץ בנפרד, אבל אם הפריש קומץ אחד גדול כשתים אינו פוסל, וכן הוכיח המקדש דוד מהירושלמי, ועיין הערה. ובחידושי הרשב"א תירץ שמכיון שאין לקומץ שיעור מוגדר ותלוי בגודל יד הכהן העובד ויש כהן שידו גדולה ויש שידו קטנה, ולכן אף שתלוי בכהן שעשה את הקמיצה בפעל, אולם כל זמן שאין הקומץ כפליים, מתקדש יחד עם המנחה, ורק אם הוסיף שיעור שלם נוסף, זה נחשב לתוספת ואינו מ תקדש.
[10] לדעת הרמב"ם שליקוט לבונה נחשב מתיר כמו הקמיצה, הסתפק המקדש דוד לפי מה שפוסקים שרק שתי קורטים מעכבים, האם רק שתי הקורטים הראשונים שליקט נחשבים למתיר, או גם הקורטים האחרים. וספק זה תלוי במחלוקת הגר"ח והחזון איש, שנחלקו מה הדין אם הקטיר רק שני קורטים מהלבונה ואת שאר הלבונה לא הקטיר, דעת הגר"ח שנחשב שהיתה הקטרה והמנחה כשירה. ודעת החזון איש שכל זמן שיש לפניו לבונה חייב ללקט את כולה, ואם ליקט רק חלק והקטירם, לא הותרה המנחה, ואפילו אם אחר כך נאבדו הקורטים האחרים, המנחה פסולה היות שבשעת הליקוט וההקטרה היו עדיין עוד קורטים. ואם כן לדברי החזון איש אין מקום לספיקו של המקדש דוד, וודאי שצריך ללקט כולו. ורק לדעת הגר"ח יש להסתפק מה הדין בפיגל בקורט השלישי והרביעי.
בדין ריבה שמנה
א דף יא במשנה ריבה שמנה וכו' פסולה. גמ' ה"ד ריבה שמנה אמר ר' אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין וכו' ור"א לא מבעי' קאמר לא מבעי' דחולין ודחברתה דפסיל, אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והא חזי לי' והאי חזי לי' אימא לא ליפסל קמ"ל, - והנה יוצא מסוגיא זו דאם הוסיף שמן אף מעט על הלוג, בין אם הוסיף שמן דחולין אי שמן דקודש נפסלת המנחה, - וגם אם עשה את המנחה בשני לוגין גם כן פסולה, - אבל אין מבואר מסוגיא היאך הדין בשהוסיף לה שמן קדוש יותר מלוג, אבל לא הגיע ההוספה לשני לוגין, אם כשרה המנחה, - והיינו דיש לומר דאין כאן פסול מטעם יתר, כיון שלא הגיעה היתר עד לוג, או"ד כיון דהשיעור הוא לוג וגם במעט הוספה יש לה דין יתר, - ומצד הסברא נראה לומר דדין ריבה שמנה, כדין חיסר שמנה דתנן בהמשנה, וכמו דבחיסר שמנה הוי הפירוש ע"כ אף במשהו, הנה מסתמא כן הדין גם ביתר דדינו במשהו. -
ב והנה מפירש"י בד"ה ב' לוגין דפירש וז"ל ועירבו עמה דנראית כשתי מנחות, אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא, יעויש, - הנה מבואר דלרש"י במסקנא ע"כ גם בלוג ומחצה מיפסלא, וזהו כפירוש השני שכתבנו דהדין ביתר, כמו בחסר דביתר משהו מיפסלא, - דע"כ הא דפירש"י לוג ומחצה הוא לאו דוקא דאם יתר מחצה פוסל, כן גם יתר שהוא משהו, דמאי שנא, - וכן יש לדייק מדברי רש"י בד"ה ולוקמה כגון דעריב, בה פורתא שמן דחולין או שמן דחברתה, - ומדלא פירש"י דערב בה שמן דחולין היינו לוג שמן, וע"כ דסבר רש"י דכל שהוא יתר מלוג פוסל משום יתר, ולהכי סבר רש"י דאף לפי הס"ד דשמן של חולין פוסל זהו גם כן בהוספה דמשהו, וממילא גם במסקנא בשמן של קודש פוסל גם כן במשהו. :
ג אמנם דעת הרמב"ם דלא כדעת רש"י, והוא דפסק בפרי"א מפסוה"מ ה"ט וז"ל ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין לעשרון וכו' כשרה שני לוגין או שני קומצין או יתר על זה פסולה, - הרי מבואר דמכשיר ביתר על לוג, עד שני לוגין, - ובזה יובדל שמן דחולין ושמן דקודש אחר מיתר שמן דמנחה זו, דאילו בשמן דחולין או שמן דמנחה אחרת נפסלת המנחה ביתר כל שהוא כמבואר ברמב"ם שם ה"ח, - ובריבה שמנה שמן קודש דידה אינה נפסלת בריבוי עד שני לוגין ממש, - ובאמת טעמא בעי דממנפ"ש אם יתר שמן פוסל במשהו, בחולין ובשמן דמנחה אחרת, - א"כ מדוע אינו פוסל גם שמן דידה ביתר שמן יותר מלוג. -
ד והנה נראה למצוא מקור לדברי הרמב"ם מסוגיא זו עצמה דמדקאמרה הסוגיא ור"א לא מבעי' קאמר לא מבעי' דחולין ודחברתה דפסיל, אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי לי' וכו' אימא לא ליפסל, - והנה מפני סברא זו דכיון דהאי חזי והאי חזי יש לשלול גם יתר על לוג כמו לוג ומחצה, גם שמן דידה עצמה, ואין בזה מקום להכשיר, כיון דלא שייך הסברא דחזי, - דע"כ המחצה דהלוג לא חזי כיון דפחות מלוג פשיטא דפסול מטעם חסר, - ולפי"ז הי' להש"ס לומר רבותא גדולה מזו, והיינו דלא מבעי' לוג ומחצה דפסול משום דליכא למימר הואיל והאי חזי והאי חזי, - אלא אפילו שני לוגין דהאי חזי והאי חזי, - ובזה הוי רבותא גדולה דהרי אעפ"י דהוי שמן דידה, וגם קדושה בקדושת מנחה זו, ומ"מ פסולה בפשטות, - וגם זה נכלל בלא מבעי' ומדלא קאמר הש"ס לכלול זה בהלא מבעי', - ע"כ מוכח דלוג ומחצה כשר גם לפי המסקנא. -
ה והנה מרן הכס"מ מביא מקור לדברי הרמב"ם מסוגיא דלקמן ע"ב בהא דתנן חיסר לבונתה פסולה, ופריך הא יתר כשרה, והתניא יתר פסולה אמר רמב"ח כגון שהפריש לה שני קמצין, - והנה בהא דלבונה ע"כ בכדי ליישב הברייתות דלא תיקשי אהדדי ההכרח נותן לומר דדוקא בשני קמצין פסול יתר, ובפחות אין פסול יתר, - ומזה יגיד עליו ריעו דגם מימרא דר"א בהא דשמן היינו גם כן בשני לוגין דוקא, אבל לוג ומחצה כשר, עכת"ד, - והנה זה ראי' מוכרחת להרמב"ם, דמלבד סברת מרן דיגיד עליו ריעו גם בסברא אין לחלק בין שמן ללבונה בזה דהלא דינם שוה בפסול יתר, וא"כ מ"ש דבשמן פוסל יותר מלוג, - ובלבונה בעינן דוקא שני קמצים דהוא שיעור כפול, ואפשר שזהו כוונת מרן יגיד עליו ריעו, - ותיקשה מזה לרש"י דסבר דבריבה שמן פוסל אף משהו. -
ו והנה יש לומר בסברת רש"י דיש לומר דשאני שמן מלבונה בדינא דיתר כמו שמשונה דיניהם בדבר החסר, דהרי בשמן חסר משהו מלוג פסולה, - ואילו בלבונה חסר כשר עד קורט אחד להרבה תנאים- וא"כ יש מקום לומר דדין יתר תליא בדין חסר דבלבונה חסר מקומץ כשר, להכי אין קפידא גם ביתר מקומץ, כל זמן שלא הוי שני קמצין, - אבל בשמן דפסול אף בחסר משהו, - להכי גם ביתר משהו פסול, - כן נראה ביישוב דברי רש"י, - והנה מטעם זה אין לומר לכאורה שמזה מקור טהור להרמב"ם דהלא יש לדחות ולחלק בחילוק הזה. -
ז אמנם נראה דע"כ יש לדייק מזה להרמב"ם מדלא קאמר רמב"ח דזה דוקא למאן דמכשיר חסר, - ודלא כר"מ דפוסל גם בקומץ חסר משהו, - ומשמע מזה דדבריו ביישוב הברייתות לכו"ע היינו גם לר"מ דפוסל חסר בלבונה אף במשהו, - ומכל זה מכשיר יתר לבונה עד שני קמצין, - ומוכח מזה דלא תלי דין יתר בחסר, - ואעפ"י שחסר משהו פסול, ומ"מ ביתר בעינן שיעור כפול. - וא"כ יש ללמוד שכן הדין גם דלא נפסלת המנחה ביתר עד שני לוגין, - ועוד דע"כ אין לומר בלבונה דטעם הכשר דיתר שהוא מטעם חסר, - דהרי מצינו בקומצין דבזיכי לבונה דחסר משהו פסול לכו"ע, כמו שמבואר בסוגיא, - ומכ"ז ביתר כשר, ומוכח כהרמב"ם, וגם מסוגיא דלעיל מורה כהרמב"ם, כמו שכתבנו לעיל אות ד'. -
ח אמנם עיקר דברי הרמב"ם יש להבין מדוע באמת אינה נפסלת המנחה ביתר שמן, - הלא קיי"ל בכ"מ דהשיעור מעכב, - וכמו כן יש להבין גם בהא דלבונה דכשר ביתר מקומץ עד שני קמצין, - ותמוה דאילו בפחות מקומץ דכשר נלמד מקרא כמבואר בסוגיא, - ואילו על יתר מכשירים גם בלא קרא, ומסברא לחודיא, - ולא מצאתי למי שהעיר בזה, ותמיה רבתי היא, - וטעמא בעי, - וצ"ע.
ט והנה מצאתי בקר"א שכתב ג"כ דשאני בלבונה דכיון דחסר כשר, להכי גם יתר כשר, והדר מותיב מהא דשני קמצין דבזיכי לבונה דשם גם חסר פסול, - ומכ"מ יתר כשר, - והנה לדעתי משום זה לא איריא, - דבאמת אינו מבואר להדיא בסוגיא בבזיכי לבונה דכשר יתר, - והא דנקט רמב"ח ארבעה קמצין לשני בזיכין ואבדו שנים, - איכא למימר דזהו שגרא דלישנא, דכמו דאמר לעיל בקומץ אחר במנחה, אמר כן שני קמצין בבזיכי לבונה, - אבל לא מוכח מזה דבדוקא הוא, - דדוקא לעיל מוכח דיתר כשר, מדתניא בברייתא חדא דיתר כשרה, - ובע"כ מיתוקים באופן יתר מקומץ, ולא הגיע לשני קמצין, - אבל בהא דבזיכין אין לנו שום הכרח, - וממילא אם אמרינן דזה תלוי בדין חסר, - א"כ אפשר לומר דבזיכי לבונה כיון דחסר פסול, הנה כן גם ביתר מקומץ פסול, ורמב"ח לאו בדוקא נקט שנים. -
י אבל עצם הסברא לומר דשאני לבונה מטעם דכשר בחסר, להכי כשר גם ביתר מכשיעור עד שני קמצין, - ויש לשדות נרגא, - והוא דיש לומר דכיון דאמרה תורה להכשיר בחסר. - ע"כ הביאור דזהו השיעור דבסוף, - והיינו דאמרה תורה שני שיעורים בלבונה, שיעור בתחילה, ושיעור בסוף, וממילא כשנחסר בסוף, - אין זה בתורת חסר כלל, - והיינו דכן הוא השיעור מן התורה, - וא"כ אין ללמוד מזה לענין חסר, - באופן שחסר מהשיעור שקצבה תורה, - וא"כ אין לחלק מן לבונה לשמן, וכיון שבלבונה יתר כשרה, הנה כן הדין גם בשמן,- וכסברת מרן ז"ל, - ותמוה לרש"י דסבר דשמן ולבונה אינן שווין בזה.-
יא עוד יש לתמוה טובא על הרמב"ם דמכשיר ביתר מלוג שמן עד שני לוגין, והנה פסקיו סותרין זה את זה לפי מה שפסק הרמב"ם בדין נסכים, - דהלא לפי הסברא הפשוטה אין לחלק בין שמן למנחות לנסכים, - ואם כשרה המנחה ביתר מלוג שמן למנחה, מדוע לא יתכשרו נסכים יותר מלוג. - דהלא אם אמרינן דהתורה לא אמרה לוג לעיכובא, ואם עדיין לא הגיע לשני לוגין, הרי הוא נחשב לשיעור לוג, וזהו הדין בהא דשמן למנחה, הנה מדוע ישתנה הלוג שאמרה תורה בנסכים, וא"כ צריך להיות הדין שוה בשניהם, ומצינו שהרמב"ם פסק במנחת נסכים בדבר הנסכים, בפר"ב ממעה"ק ה"ה, וז"ל אלו הן הנסכים וכו' אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן, ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול. -
יב איברא דיש לומר דשאני נסכים דיין דכתיב ככה ודרשו בספרי לעיכובא, והובא בכס"מ, - אבל באמת אין זה מספיק, דלפי דברי הרמב"ם דיתר על לוג אם רק לא הגיע לשני לוגין, אין זה שינוי כלל, - ולא נלמד מככה לעיכובא, כיון דגם לוג ומחצה בכלל לוג הוא, והבן.
יג עוד הביא מרן מקור לדברי הרמב"ם מהתוספתא דמנחות פר"ח דתניא כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות, או שהיתה מדה חסרה מחברתה, או יתירה מחברתה הרי אלו פסולות, וכתב מרן וז"ל ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן, יעוי"ש, הרי מפרש מרן דכוונת התוספתא מדה יתירה היינו שהיתה יתירה על לוג, - וזהו מקורו של הרמב"ם דפסק דאם הוסיף כל שהוא פסול, - מבואר מזה דאין לחלק בין יין לשמן, והדין שוה בשניהם, וא"כ פסקי הרמב"ם סותרין זה את זה, - וביותר נפלאתי על מרן שלא נחית בדבר מה שפסק הרמב"ם בהא דשמן למנחות, - ודוחק דהכא שאני במנחת נסכים דמיירי בהלכה זו, דמלבד שאין סברא לומר דשאני מנחת נסכים משארי מנחות, - הנה עוד בזה דהתוספתא תנא כל המנחות, ומשמע שכולן שווין בדין חסר ויתר, - וצע"ג.
יד עוד יש להבין עיקר סברת הרמב"ם דמכשיר יותר מלוג שמן אם לא הוי שני לוגין ממש, הא קיי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא כשיעור, - והכא כיון דיש לה שיעור הקצוב, - א"כ היתר מהשיעור היאך תתקדש הלא כיון דאינו ראוי לה אינו מתקדש עמה, וממילא הוי חולין, וחולין פוסל במשהו, כמבואר בגמ', וכן פסק גם הרמב"ם, - איברא דכן יש לתמוה גם בגמ' דקאמר לא מבעי' קאמר לא מבעי' שמן דחולין ודחברתה דפסול, אבל הפריש שני לוגין הואיל והאי חזי לה והאי חזי לה וכו', - והנה משמע מזה דשני הלוגין קדשי לפי הס"ד, - וקשה הא עכ"פ לכו"ע השיעור הוא לוג, - ואין כלי שרת מקדשין אלא השיעור הראוי, - וא"כ היאך יוקדשו שני הלוגין. -
טו והנה מתוך חומר הענין, - נראה לומר מלתא חדתא, - אבל נכונה היא בסברא, - והוא דכל עיקר האי כללא דאין כלי שרת מקדשין אלא השיעור האמור בה, וזהו לפי המקור ברייתא הובאה בזבחים פ"ח אין כלי שרת מקדשין אלא מלאין, - הכוונה דאינן מקדשין בפחות מכשיעור, - אבל מקדשין הן גם ביותר, דדוקא בפחות אין מקדשין, - משום דאינו ראוי לקרבן, - אבל כשיש שיעור קרבן במילואה, אז אין קפידא ביותר מכשיעור לענין קידוש, - והיינו אם אין בזה משום פסול יתר, - אין כאן חסרון קידוש, - ומשום זה יש מקום לומר בהפריש שני לוגין דשניהם קדשי, - וגם אחרי שחידש ר' אלעזר דבהפריש שני לוגין יש בזה משום יתר, - אכתי יש לומר דשניהם קדשי, - ורק בהקרבה אסור שניהם משום יתר לוג, - ודין השני הניתותר כדין קדשים פסולים, - וכשחידש הרמב"ם דיתר מלוג כשר גם להקרבה, - פשיטא שיש בזה היתר קדושת כלי שרת, - משום דלאחר השיעור כלי שרת מקדשין אף היותר, כמו שכתבנו, - ורק באופן שהיתר הוא באופן שראוי להיות קרבן בפני עצמו, יש כאן פסול משום יתר, והיינו לענין הקרבה, אבל אין בו חסרון קדושה, - וכן הדין גם לענין לבונה, וכמוש"נ.
טז ובזה יובדל דין מנחת נסכים, דהנה במנחה סתם שאמרה תורה שיעור שמן לוג, - הכוונה דבפחות משיעור זה לאו כלום הוא, - ואין בזה גם קידוש כלי שרת גם כן, - והרי הוא חולין, - אבל לא הקפידה תורה על היתר מלוג, - ורק באופן שהיתר הוא שיעור חשוב דראוי להיות קרבן בפני עצמו אז פסול, דהיינו שני לוגין, משום דכיון דהלוג השני ראוי להיות קרבן בפני עצמו, והרי זה כאילו הקריב שני קרבנות בקרבן אחד, ויתר כזה פסול מטעם חידוש חכמים אף שאינו מפורש בתורה, וסברתם משום דקרבן אחד אמר רחמנא, ולא שנים בקרבן אחד, - משא"כ בהא דמנחת נסכים שאמרה תורה ככה שהוא עיכובא המורה לא פחות ולא יתר, - א"כ ע"כ היתר פסול מצד עצמו, - ועוד אפשר שיש בו גם חסרון קידוש, - וממילא הוי חולין, - ואתי שפיר פסקי הרמב"ם, - ובצדק כתב מרן שם שדעת הרמב"ם דהדין שוה בין ליין בין לשמן, - וע"כ הא דתניא בתוספתא כל המנחות, - והיינו כל מנחה ומנחה השייכה למנחת נסכים, -
יז והנה לפי מה שפירשנו בביאור דברי הרמב"ם דאפשר לפרש דהשני לוגין נתקדשו בקדושת כלי שרת, וכמו כן השני קומצין, - יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא בד"ה כגון והיאך קדשו אי בב"א וכו' ותירצו דמיירי כגון שהקדיש אחד מן שני קמצין וכו' יעוי"ש וכן פירשו התוס' זבחים ל' יעוי"ש, - ולדבריהם שע"כ רק אחד קודש והשני חולין, - תמוה לי טובא הסוגיא שם ואמר רמב"ח הפריש לה שני קמצין ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו, אחר קמיצה הוקבעו, ופירש"י והוי כיתר, ופסולה, - וקשה טובא דמה זה שייך לומר הוקבעו, הא ע"כ לא נתקדש אלא אחד כמו"ש התוס', -ומה שייך פסול על הקרבן כולה הלא כיון שאין בהקרבן אלא אחד, - והלא גם בהקטרה לא שייך פסול, - ומכש"כ כשלא נקטר אלא נאבד, פשיטא דלא שייך למיפסל מטעם קביעות לחודיא, - והנה מבואר מסוגיא זו דקדישי תרווייהו, - ומזה ראי' לדברי הרמב"ם -
יח וע"כ הסברא בזה דלא קשה מה שהקשו התוס' מהא דפר' התודה תודה ששחטה על שמונים חלות דלא קדשו רק ארבעים, - דשאני התם דהחלות הם כקרבן בפני עצמו, - ולא שייך שני קרבנות במקום קרבן אחד, אבל בהא דשני לוגין לעשרון, - ושני קמצין למנחה, - דאינם נחשבים לקרבן בפני עצמו, - וטפילים הם להמנחה, - בזה שפיר שניהם קדושים הם, - והטעם בזה דהם באים בתוך המנחה וטפלים לה, - אבל החלות הם חשובים כקרבן בפני עצמו, - ושני קרבנות הם בקרבן תודה הכבש, והחלות, וכן משמע בזבחים, - ואע"ג דקאמר שם הסוגיא הלחם גלל תודה, - אבל נחשבים הם הלחם כקרבן, כמבואר להמעיין בהסוגיא. -
יט והנה מצאתי להרשב"א בחידושיו למנחות מפרש דיתר על לוג פסול, ונחית גם כן לחסרון קדושה, - והיינו ע"כ דזהו שיטת רש"י, - ומפרש דשאני בהא דלבונה דכשר יתר על קומץ, משום דלא אמרה תורה שיעור לקומץ, דלא כל הקומצים שוה בכל אדם, ושני קמצים פסול משום דהוא יותר מדאי, יעוי"ש, - ובזה מיישב שיטת רש"י בזה שהנחנו בתימה לעיל אות ו', - אבל לפלא שלא נחית לדעת הרמב"ם בזה, - ולפי מה שביארנו אתי שפיר לנכון דעת הרמב"ם, וכמו שנתבאר. -
כ ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דיכול להוסיף שמן יותר על לוג, - היאך הדין אם יכול להוסיף סלתה גם כן, - ותצא לפי"ז דין חדש כי יכול להרבות גם בסולת עד שני עשרונים, - אבל קשה לומר כן משום דא"כ תיקשה מדוע לא תנן במשנה גם ריבה סלתה, כמו דתנן ריבה שמנה, - אבל אפשר לומר דלפי המסקנא דריבה שמנה דתנן היינו שני לוגין דוקא, - ולפי"ז גם ריבה סלתה לפסול היינו גם כן שני עשרונים, - ולפי"ז אין צורך למיתניי' הא דריבה סלתה - דממנפ"ש אם ריבה סולת שני עשרונים, - ולא נתן שמן שני לוגין, - בלא"ה פסול מטעם חסר השמן, - ואם ריבה גם שמן שני לוגין, הא תיפ"ל דפסול משום שמן, - נמצא לפי"ז דבכל ריבה שמנה, ישנו גם להדין דריבה סלתה, - ומצאתי בספר טהרת הקודש שנחית לזה גם כן. -
כא והנה אדרבה מזה משמע יותר כשיטת הרמב"ם, - דלפי שיטת רש"י דמיפסל המנחה בריבה שמן יותר על לוג, - קשה מדוע לא תנן בהמשנה גם הא דריבה סלתה דפסול, - והיינו אף בהוספה דמשהו גם בלא הוספה דשמן, דלשיטת רש"י ע"כ דין שמן וסולת שווין הן בזה להיות נפסל בהוספה דמשהו, - ועוד דגם בשהוסיף סולת עם שמן ביחד, גם כן פסול, - אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר טפי. -
כב אמנם יש להעיר מהא דתנן לקמן מנחות ק"ג המתנדב עשרון ומחצה יביא שנים ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים, - וקשה הלא לשיטת הרמב"ם שפיר יצוייר בקרבן מנחה עשרון ומחצה, - ונראה דגם להרמב"ם אינו בא בנדבה יותר מעשרון ויותר מלוג, - והיינו שאין אדם יכול לנדור יותר מכפי שקבעה תורה השיעורים והא דבא הוספה יותר על עשרון, ויותר על לוג, היינו דנחשב ההוספה נטפל להלוג, והסולת נטפל להעשרון, ובכלל העשרון הוא, - והביאור בזה דעיקר הקרבן הוי דוקא השיעור הקצוב, ורק יכול לייפות את קרבנו בהוספה כזו, אשר אינו נראה כשני קרבנות, - משא"כ כשבא לנדר בתחילה יותר מלוג, או יותר מעשרון כמו מי שאומר שמתנדב בתחילה עשרון ומחצה, או לוג ומחצה, זה אינו יכול, מפני שאין אדם יכול לקבוע שיעורים חדשים מה שלא אמרה תורה, וברור, -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0