דף טז - ב
ומקשינן: והא בין בראשונה בין בשניה קתני, משמע שפיגל באחת מהזריקות ולא בשתים?
ואמרינן: קשיא!
אמר מר, רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת.
ומקשינן: מכדי, הרי כרת [10] לא מיחייב בפיגול עד שיקרבו כל המתירין, שיגמור את כל העבודות המתירות, דאמר מר, כתיב "פיגול הוא לא ירצה", וכיון שגם בקרבן כשר נאמר "ירצה לקרבן אשה", הרי כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. מה הרצאת כשר, איננו כשר עד שיקרבו כל המתירין, אף הרצאת פסול, אין חל על אכילתו חיוב כרת של פיגול, עד שיקרבו כל המתירין, כלומר שייעשו כל ההזאות. והאי, כיון דחשיב בה בפנים מחשבת פיגול, פסליה, ואחר כך, כי מדי [מזה מהדם] בהיכל, מיא בעלמא הוא דקא מדי! קרבן פסול הוא נחשב, ולא נחשבת הזאת דמו בכלל הזאה [ואין זה דומה לפיגל בשחיטה, שאין אנו אומרים שהזאה אשר מזה אחר כך מים בלבד הוא מזה, לפי ששם, העבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה. אבל כאן, כל ההזאות עבודה אחת היא]!?
ומתרצינן: אמר רבה, משכחת לה שקרבו כל המתירין בארבעה פרים וארבעה שעירים. שהביא פר ושעיר, וחישב עליהם בפנים מחשבת פיגול, ונשפך [11] הדם אחר הזאות של בין הבדים, והביא פר ושעיר אחר להזאות הפרוכת, וחישב עליהן, ואחר ההזאות נשפך הדם, ועוד הביא פר ושעיר אחר לקרנות המזבח, וחישב עליהן, ולאחר ההזאות נשפך הדם. וכן הביא פר ושעיר אחר להזאות על טהרו של מזבח, שבזה קרבו כל המתירין [ואין צריך לחזור ולהזות מן הפר השני בין הבדים, אלא במקום שפוסק, משם הוא מתחיל].
רבא אמר: אפילו תימא פר אחד ושעיר אחד, לענין פיגולי, שייחשב פיגול, מרצי אלו ההזאות.
וחוזרת הגמרא ומקשה על הברייתא שכתוב בה מ"ג הזאות של יום הכפורים, ותמהה: וכי רק מ"ג הזאות מזה הכהן הגדול ביום הכיפורים? והתניא, ארבעים ושבע הזאות הוא מזה!?
ומתרצינן: לא קשיא. הא הברייתא שלנו, כמאן דאמר מערבין את דם הפר ודם השעיר למתן ד' קרנות של מזבח הפנימי.
והא, הברייתא שכתוב בה מ"ז הזאות, היא כמאן דאמר אין מערבין דם הפר ודם השעיר, ואם כן, נוספו עוד ד' הזאות שיש ד' הזאות מדם הפר, וד' הזאות מדם השעיר, כל אחד לחוד, ולא רק ד' משניהם יחד.
ומקשינן: והתניא בברייתא אחרת ארבעים ושמונה הזאות?
ומתרצינן: לא קשיא, הא שכתוב מ"ח כמאן דאמר שפיכת שיריים של כל ההזאות ליסוד המזבח מעכבין [12] ונוספה שפיכת שיריים ויש מ"ח, והא דתניא מ"ז כמאן דאמר שיריים לא מעכבין. ולכן לא נחשב בכלל ההזאות.
איבעיא להו: פיגל בהולכה של הקומץ, מהו? האם זה חצי מתיר, שהרי יש גם הולכה של לבונה, וחולקים רבי מאיר ורבנן גם בזה, או לא?
אמר רבי יוחנן: הולכה כקמיצה [13]. כמו שקמיצה היא מתיר שלם ולא חצי מתיר, שהרי אין קמיצה בלבונה, כן הדין בהולכה.
וריש לקיש אמר: הולכה כהקטרה. כמו שהקטרה יש בשניהם, בקומץ ובלבונה, ואם פיגל באחד מהם זה חצי מתיר, כן הדין בהולכה שזה רק חצי מתיר.
ואמרינן: בשלמא לריש לקיש, הרי איכא נמי הולכה דלבונה, ולכן מובן שסובר שחולקים רבי מאיר ורבנן גם בזה. אלא לרבי יוחנן, מאי טעמה? הרי יש הולכה גם בלבונה, ואם כן זוהי חצי מתיר !?
אמר רבא: קסבר רבי יוחנן, כל עבודה שאינה מתרת, כגון הולכה שאינה מעכבת, שהרי אפשר להושיט זה לזה בלי ללכת או לשחוט בצד המזבח, עבודה חשובה היא לפגל בפני עצמה, שלא שייך לומר בה עד שיפגל בכל המתיר, שאין זה מתיר, שהרי אינה מעכבת.
אמר ליה אביי: הרי שחיטת אחד מן שני הכבשים של עצרת, דעבודה שאינה מתרת היא, שרק הזריקה מתרת האימורים והבשר, ובכל זאת פליגי.
דתנן, שחט אחד מן הכבשים במחשבה לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד הבזיכים של לחם הפנים לאכול שני סדרים של לחם למחר
רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
אמר ליה רבא: מי סברת לחם בתנור נעשה קדוש? אין הדבר כן, אלא שחיטת כבשים מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי, ולכן סוברים רבנן שאם פיגל באחד מהכבשים אין זה פיגול, לפי שצריך שיפגל בכל המקדש, דהיינו, דווקא שני הכבשים, ולא אחד.
מתיב רב שימי בר אשי: אחרים אומרים, הקדים בשחיטת הפסח מולים [נימולים] לערלים, דהיינו ששחט סימן ראשון של הבהמה לשם מולים וסימן שני לשם ערלים, כשר, הקדים ערלים למולים - פסול, וחכמים חולקים, וקיימא לן [בפסחים סג א, ושם מפרש גם החילוק בין הקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים] דבחצי מתיר פליגי, שסימן אחד הוא חצי מתיר, והרי כאן שחיטה זו אינה מתרת ואינה מקדשת, שבקרבן פסח אין לחם שתקדש אותו שחיטה, וחולקים?
אמר ליה רבא: מי סברת דם בצואר בהמה נעשה קדוש? לא כך, אלא דם סכין [14] מקדשא ליה, ולכן נחשבת שחיטה בא לקדש, והבא לקדש כבא להתיר דמי.
תא שמע מברייתא דלעיל: במה דברים אמורים שלכולם זה פיגול אף שחישב רק בעבודת הקומץ, בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך! ובפשוטו, ההילוך הזה שכתוב, הכוונה בהילוך דהקטרה מדובר, ולא חולקים רבנן, וראיה לרבי יוחנן.
ודחינן: לא, בהילוך דמוליכו למתן כלי מדובר, שלא נחשב חצי מתיר שאין מתן כלי בלבונה.
ומקשינן: אי הכי, איך כתוב "במתן כלי ובהילוך", הרי לדבריך "בהילוך ובמתן כלי" מיבעי ליה, שהרי מדובר בהילוך שקודם מתן כלי?
ואמרינן: הא לא קשיא, תני הכי: בהילוך, ובמתן כלי.
תו מקשינן: זה שכתוב בסיפא של הברייתא "בא לו להקטרה", ולדבריך בא לו להולכה מיבעי ליה לומר, שהרי בהולכה של הקטרה גם כן חולקים?
ומשני: הא לא קשיא, כיון דהולכה צורך הקטרה היא, קרי לה הקטרה, ובאמת הכוונה גם כן להולכה.
ומקשינן: אלא זה שכתוב "נתן" את הקומץ בשתיקה וכו' והיינו נתנו על המזבח להקטרה, לדבריך "הוליך" מיבעי ליה לומר, שהרי אמרת שאף בהולכה של הקטרה הם חולקים?
ומסקנת הגמרא: אכן קשיא!
הקטיר כמות של שומשום על מנת לאכול כמות של שומשום למחר, וחזר והקטיר כמות של שומשום על מנת לאכול כמות של שומשום למחר, וכן עשה עד שכלה קומץ כולו בהקטרות כאלו וכן עשה בהקטרת הלבונה, נחלקו בזה רב חסדא ורב המנונא ורב ששת.
חד אמר - פיגול, וחד אמר - פסול אבל איננו פיגול ואין בו כרת, וחד אמר - כשר. ואמרינן: לימא מאן דאמר פיגול כרבי מאיר הוא סובר שאמר מפגלין בחצי מתיר, וכאן גם כן כל שומשום שפיגל נחשב חצי מתיר, ומאן דאמר פסול - כרבנן הוא סובר שאמרו בחצי מתיר שהוא פסול ולא פיגול, ומאן דאמר כשר - כרבי הוא סובר שאמר לעיל [יד א] השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו שכשר, שאין מצטרפים ב' החצאים לפיגול?
ודחינן: ממאי שזה הביאור? דלמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם שהוא פיגול, אלא דחישב מחשבת פיגול בשיעורו, בכמות של שיעור הקטרה, אבל הכא, דלא חישב בשיעורו, שכל מחשבה ומחשבה לא היתה אלא בשיעור שומשום - לא יהיה פיגול.
ועד כאן לא קאמרי רבנן התם שפסול, אלא דלא חישב ביה בכוליה מתיר, אלא רק בקומץ או בלבונה שהוא חצי מתיר. אבל הכא, דחישב ביה בכוליה מתיר, שהרי השלים כל הקומץ והלבונה במחשבות פיגול - הכי נמי דפגיל.
ועד כאן לא קאמר רבי התם שכשר, אלא דלא הדר מלייה לשיעור אכילה של כזית מאותה עבודה של הכבש הראשון, וחלה ראשונה, אלא חישב על חצי זית בחלה השניה בכבש השני. אבל הכא, דהדר מלייה מאותה עבודה, שהרי חישב סוף סוף בכל הקומץ והלבונה, הכי נמי דפסול.
אלא, מאן דאמר פיגול, סובר שדברי הכל הוא.
ומאן דאמר פסול, סובר שדברי הכל הוא.
ומאן דאמר כשר, סובר שדברי הכל הוא.
והשתא מבארינן: מאן דאמר פיגול דברי הכל, קסבר דרך אכילה בכך לאכול כמה פעמים שיעור שומשום עד שיסיים האכילה, ודרך הקטרה בכך להקטיר כמה פעמים שיעור שומשום, ואם כן, הרי הוא פיגול גמור כמקטיר כזית על מנת לאכול כזית למחר.
ומאן דאמר פסול דברי הכל, קסבר דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך, והואי ליה כמנחה שלא הוקטרה. ולכן, פיגול לא נהיה, שלא נחשב מחשבה על הקטרה. וגם לא הותרו שיריים באכילה, שהרי זה כאילו לא הוקטרה המנחה.
ומאן דאמר כשר דברי הכל, קסבר דרך הקטרה בכך, ולכן הותרו שיריים באכילה, ואין דרך אכילה בכך, ואין זה מחשבה "לאכול", ולכן אין זה פיגול.
הערות
[10] המשנה למלך פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ז' מסתפק האם כשלא קרבו כל המתירים כדין, ואז אינו נעשה פיגול, האם נהיה פסול או לא. והאחיעזר [ב, כז] מוכיח מהגמרא 'מכדי כרת לא מיחייב עד שיקרבו כל המתירין', ומשמע שפסול הוא כן, ורק כרת אין בו.
[11] רש"י מפרש שנשפך הדם אחר ההזאות, וקשה, מדוע צריך לזה, הרי העבודה היתה בפסול, ולכן חייב להביא פר אחר. ומבאר השיטה מקובצת שהרי כאן מדובר בכהן שטעה וחושב שכך המצוה - להקטיר למחר, אם כן, הסיבה שהפסיק באמצע בהכרח היתה שונה, ולכן פירש רש"י שנשפך הדם.
[12] למאן דאמר שיריים מעכבים כתב רש"י במסכת זבחים דף נ"ב ע"ב שצריך להקריב פר נוסף ןלהתחיל ממתנות המזבח כדי שיהיה לזה שם שיריים. והשפת אמת מצדד שצריך לחזור את כל ההזאות, ואפילו של בין הבדים והפרכת, ובשיטה מקובצת בזבחים דף מ"ב ע"ב כתב שמזה הזאה אחת על המזבח, ובזה מספיק לתת לשאר הדם דין שיריים.
[13] הרמב"ם פוסק בפרק ט"ז מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ז' שלא מפגלים בקומץ לחוד או בלבונה לחוד, אלא צריך לחשוב בשתיהם, דהיינו בקמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת הולכת שתיהן, וקשה, שהרי מבואר בגמרא שדעת רבי יוחנן, וכן הלכה שבהולכה קומץ הוא מתיר שלם, וכן בקמיצה. ותירצו החק נתן והאבן האזל שלמד הרמב"ם שזו מחלוקת הסוגיות, סוגייתנו והברייתא במסכת סוטה דף י"ד ע"ב שמשמע שם שיש ארבע עבודות גם במנחה, אולם הקשה במשנת רבי אהרן שאין שם משמעות בברייתא שזו עבודה ונחשב מתיר, ואפילו נאמר שיש שם משמעות כזו, מכל מקום במה נדחתה סוגייתנו שדברו בה האמוראים, ומשמע שכך ההלכה. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים הי"ב שמבאר דעת הרמב"ם ורש"י בדין נתינת הלבונה בכלי, ומיישב הסוגיא בסוטה שגם לרש"י צריך נתינה בכלי.
[14] תירוץ הגמרא דם סכין מקדשא ליה, קשה. אם כן, אין זו עבודת השחיטה המקדשת אלא הסכין, ומדוע נחשבת השחיטה 'באה לקדש', ומסביר החזון איש שאין הכוונה שהסכין מקדש את הדם, וגם לפעמים הסכין בכלל לא נוגע בדם, וגם מבואר לקמן דף ע"ח ע"א שהסכין מקדש את הלחם, ובודאי שאינו נוגע בהם, אלא כוונת הגמרא שעבודת השחיטה מקדשת את כל חלקי הקרבן, כל אחד למה שעומד להעשות בו, ובזה גם מיישב דעת תוספות במסכת חולין שהסכין לא צריך להיות כלי שרת, וקשה, איך מקדש את הדם, ובזה מובן שעבודת השחיטה היא המקדשת, ולא הסכין.
כהקטרה ופליגי. ל"ה. וקא בעי תלמודא מאי טעמא דר' יוחנן דאמר דלא הויא כהקטרה והלא מאי טעמא דרבנן דאמרי דפגל בהקטרת קומץ או לבונה דלא פגל עד שיפגל בשתיהן משום דכיון דאיכא הקטרה לתרווייהו הויא הקטרה לחד מינייהו חצי מתיר ואם כן בהולכה נמי דאיכא הולכה לתרווייהו לקומץ ולבונה ליחשב הולכה דחד מינייהו חצי עבודה וחצי מתיר. ומשני קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה היא לפגל בפני עצמה, כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיטו זה לזה, ל"ה:
וקשיא דאדרבא מהאי טעמא דאינה מעכבת ואפשר לבטלה היה לנו לומר דאין מפגלין בה ולאו עבודה היא והוא ר"ל שבעבור גריעותא שאיפשר לבטלה ליפגלו גם בחציה. ועוד אי אזלינן בתר האי טעמא דלא מתיר הוא לומר דמפגלין בחצי ודלא בעינן כולה אף בהולכה דלבונה נמי הוה למימר דמפגלין ומשמע דלא קאמר ר' יוחנן דמפגל כי אם בהולכה דקומץ ולא בהולכה דלבונה כמו שפירש"י פגל בהולכה דקומץ דמשמע ולא בהולכה דלבונה מדלא פירש בהולכה דקומץ או דלבונה:
ונראה לפרש דטעמיה משום דאיפשר לבטלה לא בעי כוליה מתיר ולא אמרינן דאדרבא מהאי טעמא אין מפגלין בה משום דהאי טעמא הוי לר' שמעון דסבר דאע"ג דעבודה היא מ"מ כיון דאפשר לבטלה לאו דברים המביאין לידי אכילה היא ואין מפגלין בה ומ"מ עבודה היא אך רבנן סברי דכיון דעבודה היא מפגלין בה אע"פ שאינה מתרת ומביאה לידי אכילה ולכך קאמר ר' יוחנן דלרבנן מפגלין בהולכת קומץ דכיון דמאי דמפגל בה הויא משום דמקריא עבודה יש לנו לומר דמפגל בכל מאי [דאקרי] עבודה הילכך כי פגל בהולכת קומץ דמתקרי עבודה מפגלין ולא בהולכת לבונה דלא מקריא עבודה, דוקא הולכת קומץ מקרי עבודה משום דעבד ליה מתן כלי וקידוש קומץ באותו כלי שנתנו וקדשו מוליכו להקטיר הילכך עבודה היא אבל לבונה דלא עביד לה מתן כלי וקידוש אין הולכתה הולכה דתתקרי הולכה לפגל בה ומ"מ ריש לקיש סבר דכיון דמ"מ צריך להוליך הלבונה כדי להקטירה הולכה היא והקטרת קומץ לבד לאו עבודה שלמה היא וכמו דלרבנן אין מפגלין בחצי מתיר כמו כן אין מפגלין בחצי עבודה אם לא בעבודה שלימה הילכך אין מפגלים בהולכת קומץ או לבונה עד שיפגל בהולכת שניהן דהויא עבודת הולכה שלימה, ופרי' שפיר משחיטת כבשים משום דשחיטת כל כבש וכבש בפני עצמו מתקריא עבודה:
הקדים מולין לערלים. בשחיטת פסח מיירי דשחט סימן ראשון למולין וסימן שני לערלים, ל"ה. ומפרש התם סימן שני אף לערלים דנמשכת מולין בכולה שחיטה הילכך כשר:
ויש להקשות כיון דמאי דמתכשר הקדים מולין לערלים הוי משום מולין בכוליה שחיטה אמאי נקט פסולה בהקדים ערלים והלא גם בהקדים מולין יכול לפסול היכא דלא חשב בסימן שני כי אם לערלים לבד:
וי"ל דאין הכי נמי אלא דאורחא דמילתא נקט דבהקדים מולין מסתמא כל השחיטה נמשכת לפי מה שהתחיל אותה הילכך גם כששחט סימן שני לערלים הוי מולין בהדי ערלים אבל כשהקדים ערלים ליכא מולין בתרייהו:
בא לו להולכה מבעי ליה, כיון דלא איירי לעיל בהולכה דהקטרה, ל"ה. אלא נתן הוליך מבעי ליה, פי' דקתני בברייתא בא לו להקטרה נתן הקומץ בשתיקה נתן והוליך מבעי לי':
וקשיא מאי פריך והלא כי היכי דשני ליה כי פריך בא לו להולכה ולהקטרה מבעי שני ליה כיון דהולכה צורך הקטרה [כו' ה"נ] נתן קרי ליה:
וי"ל דדוקא אי הוה תני בא לו להקטרה הוליך ונתן את הקומץ בשתיקה לא הוה קשי' לן אמאי לא הזכיר הולכה דפליגי בה רבנן כמו הקטרה דבהא שייך טפי לתרץ דלא הזכיר הולכה כיון דצורך הקטרה היא נכללת בכלל הקטרה וכשאמר בא לו להקטרה ר"ל להקטרה ולמה שצריך לעשות ההקטרה דהיינו ההולכה וההקטרה והוי כאלו הזכיר הולכה ולא הוה קשי מידי אי הוה תני בתר הכי פלוגתייהו במעשה דהולכה והקטרה דהוה תני הוליך או הקטיר הקומץ בשתיקה דבתרוייהו שייכא הפלוגתא אבל כיון דלא הזכיר הולכה כי אם הקטרה לבד משמע דבהקטרה לבד שייכא פלוגתייהו ולא בהולכה שהרי הולכה לאו הקטרה מקריא אע"ג דצורך הקטרה היא שנאמר דהקטיר הקומץ בשתיקה ר"ל הוליך ודהוליך הקטיר קרי ליה:
רש"י ד"ה כ"ע שאינה מתרת. דלא מעכבת דאפשר כו'. לכאורה ה"ל לפרש כדפי' לקמן בד"ה שחיטתה אינה מתרת. דזריקה מתירתן. וה"נ הקטרת הקומץ מתירה. וי"ל:
גמרא שם אמר רבא קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת כו'. ובזבחים פ' כ"ט איתא אמר רב אסי אי פליגי פליגי בפסיעות היינו בהולכה א"ש אפי' לר"י דר' יהודה דאמר אם מחשבת הזמן קדמה כו' וודאי א"ש ולרבנן נמי א"ש דהא בב' עבודות ג"כ פליגי וס"ל דעירוב מחשבות הוי:
גמרא הקטיר שומשום כו'. ומסיק דמ"ד פיגול ס"ל דרך הקטרה בכך ודרך אכילה בכך והוי מחשבה ומ"ד פסול ס"ל דרך אכילה בכך אבל אין דרך הקטרה בכך ולהכי פסול משום דהוי כמנחה שלא הוקטרה ומ"ד כשר ס"ל דרך הקטרה בכך והוי הקטרה מעליותא אבל המחשבה לאו כלום הוא דאין דרך אכילה בכך ויש לדקדק הא בזבחים סוף פרק שני מסקינן דחישב לאכול כזית יותר מכא"פ מצטרף ג"כ אלמא דאפילו מעט מעט הוי דרך אכילה אלא דמשמע התם דהקטרה יותר מכא"פ וודאי הוי הקטרה והכא איכא מ"ד דלאו דרך הקטרה הכא אבל לא דמי יותר מכא"פ דהתם בהקטרה היינו בהיסק קטן דהעלה כשיעור הקטרה אבל האש אינו אוכל מהר אלא ביותר מכא"פ אבל הכא היינו להקטיר מעט מעט איכא מ"ד דלא הוי הקטרה וא"כ יקשה הא דבעי למילף התם דלאכול דומיא דלהקטיר מצטרף אפילו ביותר מכאכ"פ ואכילה ביותר מכא"פ היינו שאוכל מעט מעט והא בכה"ג בהקטרה נמי לאו הקטרה היא וצ"ל דודאי בתחלת הקטרה צריך שיעלה כולן כאחת או לפחות כזית שלם דבלא"ה לא הוי הקטרה מבאכילה וודאי אין דרך לאכול כולו כאחת אלא בכא"פ כך הוא דרך אכילה וכי מיבעי' לי' ביותר מכא"פ ופשיט כי היכי דהקטרה היינו אכילת האש הוא אפילו ביותר מכא"פ ה"נ אכילת הדיוט הוי אכילה אפילו ביותר מכא"פ והרמב"ם ז"ל פ' כמ"ד פסול ומשום דהוי כמו בלא הקטרה דאין דרך הקטרה בכך ועי' בכ"מ ז"ל. והבה"ז כתב דלטעמי' אזיל דפסק כריב"ל לקמן דאין הקטרה פחות מכזית לדידי צ"ע דא"כ אמאי קאמר הש"ס בהאי לישנא דאין דרך הקטרה בכך הוי לי' למימר הכי מ"ד פסול משום דאין הקטרה פחות מכזית וכדאשכחן דפליגי בזה לקמן אלא נראה דלאו חד ענינא הוא הא דקי"ל אין הקטרה פחות מכזית היינו הא דתנן לקמן הקטיר קומצה פעמים שחילק הקומץ לשני הקטרות בהא הוא דאמרינן דצריך לפחות בכל הקטרה היינו העלאה למזבח שיעור כזית אבל פחות מכזית אין זה הקטרה ועי' בלשון הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות פה"מ הלכה ט"ו שכתב מנחה שקמצה פעמים כשרה ואפי' פעמים רבות והוא שמקטיר כזית בבת אחת ולשונו ז"ל צ"ע מה ענין קמצה פעמים לכאן הא קומץ אמר רחמנא ולא שני קמצים ואם כוונתו דשיעור קומצו יכול לחלק לכמה חלקים ולקמוץ מעט מעט גם זה קשה מנ"ל ז"ל הא דבמתניתין הקטיר קומצה פעמים תנן אבל לא קמצה פעמים ולקמן יבואר יותר בעז"ה. שוב ראיתי במשנל"מ ז"ל שהגיה מנחה שהקטיר כו' ע"ש. עכ"פ משמע מדבריו דבהקטרות חלוקות צריך שיהא בכל אחת פחות מכזית אבל הכא מילתא אחריתי שהעלה להקטיר כל הקומץ כאחת אלא שמקטירו מעט מעט על האש ובכל שומשום מחשב מחשבה חוץ לזמנו בהא פליגי אי דרך הקטרה בכך אי לא ואכתי קושיא קמייתא במקומה היא ומ"ט דמ"ד אין דרך אכילה בכך הא אפילו חשב לאכול ביותר מכא"פ מחשבה היא וי"ל דאכילת כזית כאחת אפילו אם מחשב לאוכלו ביותר מכא"פ שפיר הוי מחשבה אבל הכא דמחשב על כל שומשום ושומשום כה"ג ס"ל להאי מ"ד דאין זה דרך אכילה דשומשום לחוד לא הוי דרך אכילה ודו"ק:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגמ' והא בין בין קתני קשיא. צ"ע אמאי לא משני דמשכחת לה בד' פרים וד' שעירים כדאמר רבה בתר הכי וא"כ נראה דבזה ל"ש כלל ע"ד הראשונה דהא בפר הראשון הי' דעתו להקטיר למחר כזית מזה הפר ואם גם בדם של פר שני נתכוין להקטיר כזית מפר הראשון בודאי לאו פיגול הוא כיון דמזה הפר לא חישב לעשות בו איסור זמן ודנימא ע"ד הראשונה כמו דבפר הראשון נתכוין להקטיר ממנו למחר כמו כן בפר זה להקטיר ממנו למחר זה רחוק מאוד דהא בודאי אין הפי' ע"ד הראשונה על המפגל במזיד דאטו בשביל שחטא בפעם אחת עומד עוד לחטוא רק דסתם מפגל שוגג הוא וכיון שהי' בדעתו בעבודה ראשונה לאכול או להקטיר למחר כזית משום איזה צורך מסתמא לא נשתנה דעתו בזה וגם בעבודה שאחרי' עודנו רוצה בהקטרה זו אבל שנאמר שעתה דעתו על הקטרת כזית אחר אין זה נקרא דעת ראשונה כלל וצ"ע. מיהו אפשר לומר סברת הגמ' דהפיגול הי' בשגגה שסבור שכן הדין להקטיר למחר וממילא חישב מסתמא בעבודה דפר שני ג"כ להקטיר למחר כיון שסבור שצריך להיות כן. כעת נ"ל דאין זה קושיא משום דכשמביאים פרים אח"כ מ"מ אין מקטירין רק אימורים של אחד א"כ שייך ע"ד הראשונה כיון דהי' דעתו להקטיר האימורים למחר מה לי איזה אימורים כיון דאותן האימורים הנקטרים הם משלימים הקרבן הראשון:
ובאמת בעיקר הענין דע"ד הראשונה הוא עושה קשה לי דנשיילי' אם כוון לפגל דלמה לא יהא נאמן כיון דבידו הוא ואי נימא דמיירי באמת שנתכוין לפגל רק בזה פליגי רב ושמואל דאי ע"ד הראשונה הוא עושה הוי אומדנא דמוכח והוי דברים שבלב דברים ולשמואל הוי דברים שבלב בלא אומדנא ואינם דברים. א"כ מאי מקשה הגמ' על רב מכל הני ברייתות שמא מיירי הכא שאמר שלא נתכוין בשני' לפגל. א"ו דאפי' בכה"ג סובר רב דע"ד הראשונה הוא עושה וקשה הטעם. וגם א"א לומר כעין דאמרי' זבחים סתמא כשרים דלשמן קאי היינו אפי' לא נתכוין כלל כמו כן בפיגול כיון דע"ד הראשונה הוא עושה אפי' לא נתכוין באמת כלום סתמא לשם זה קאי והוי פיגול ז"א מלבד דאין זה סברא כלל לעשותו פיגול בלי מחשבה רק דא ור כן דא"כ מאי משני רבא ור"א דשתק בא' מהם ופיגל בשני' או בשלישית דמ"מ כיון דשני' הי' בשתיקה אע"ג דלא נתכוין כלל פיגול היא ומה מהני גילוי דעת דשלישית לבטל הפיגול דסתם שבשני' וצ"ע בכל זה:
קשיא. נראה דלהכי לא אמר תיובתא משום דבאמת מצינו לפרש כפשוטו דלעולם בפיגול בראשונה הוי כפיגול בכל המתיר והיינו דאמר ר"מ בין בראשונה דהוי פיגול בכל המתיר בין בשני' דהוי פיגול בתרי בין בשלישית דהוי פיגול בחדא חייב וחכ"א דוקא שפיגל בכל המתיר היינו נמי בראשונה דזה הוי בכלל פיגול כל המתיר. רק קצת קשה דהו"ל לחכמים למימר דוקא בראשונה כיון דר"מ מיירי נמי בהכי אבל תיובתא לא הוי:
והנה הרמב"ם (פט"ז מה' פסוה"מ) פסק כשמואל. ולכאורה צ"ע דהא קיי"ל הלכה כרב באיסורי בתוס' חדשי' פ"ג דכלים דהני כללי גם בדברים שאין נוהגים בזה"ז וכן כתב במג"א סי' רי"ח עיין שם. ועיין בשו"ת חו"י סי' צ"ד: ואי משום דמסיק בקשיא לרב הא קשיא לאו תיובתא הוא. כמ"ש הר"ח הובא ברשב"ם (ב"ב נ"ב:) וברא"ש ריש פ"ד דברכות בשם רה"ג ע"ש] :
בגמ' כי מדי מיא בעלמא מדי כו'. עיקר הפי' נראה כיון דא"י לזרוק בהיכל עד שזרק בפנים. נמצא דכל היכי דאיפסל בפנים ליכא שם הזי' על שבהיכל כלל. ול"ד לקומץ ולבונה דיכול להקטיר הלבונה קודם הקומץ. וכמו כן בבזיכי לבונה דכל בזך מילתא בפ"ע הוא. משא"כ הכא דצריך להקדים שבפנים. אך דקשה לפ"ז למאי דמשני בד' פרים נמי קשה מיא בעלמא הוא כיון דאיפסל בפנים. אבל כבר כתבתי לתרץ זה דכוונת הגמ' דהביא פר אחר והיזה ממנו גם בפנים ע"ש שהדברים נכונים:
אמר רבה משכחת לה בד' פרים כו'. וקשה לי מה בכך דמביא פר אחר במתנות שבחוץ כיון שלא נתן מקודם בפנים בהכשר אכתי מיא בעלמא קמדי. ונלע"ד לפרש דאחר שפיגל בראשונה הביא פר אחר וחזר ונתן באמת גם מתנות הראשונות מפר השני מטעם דהראשון נתפגל ונפסל. וכיון דכ"א כפרה בפ"ע היא נמצא דקרב המתיר כמצותו גם לגבי פר הראשון דלולי הפיגול שבו הי' קריבת המתיר דפר השני עולה למתן דם שלו לכן הראשון עושה פיגול גמור:
ומ"ד פסול ד"ה קסבר אין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך. ובבה"ז מוחק תיבת אין'. וא"י למה דשפיר טפי לומר דאין דרך אכילה בכך ולכך אינו פיגול ומ"מ פסול משום דהוי כלא הקטיר בפרט דמ"ד כשר ס"ל דאין דרך אכילה בכך ויש דרך הקטרה בכך א"כ למה נימא דפליגי בסברא הפוכה זה מזה. מיהו הרמב"ם (פט"ז מפסוהמ"ק ה"ט) כתב כן דאע"פ שדרך אכילה בכך אין דרך הקטרה בכך. וצ"ע הסברא דבאמת אין דרך לאכול שומשום שומשום:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא לפגולי מרצי ארבעים כו' כצ״ל:
רש״י ד״ה אף פסול כו' כל מתירין כאותה עבוד' כו' כצ"ל:
ד"ה והאי כיון כו'. ואי קשיא בקבלה ושחיטה כו' כצ״ל:
בא״ד דכי חשוב בשחיטה או בקבלה איפסל כו' כצ״ל:
בא״ד נעשית כולה בקדושתה כו'. פי׳ כגון שוחט ע״מ לזרוק או להקטיר וכן מקבל ע״מ לזרוק או להקטיר וכן קומץ ע״מ להקטיר:
ד"ה בד׳ פרים כו׳ דבכל אחד קרבו מתירין כו׳ הד״א וכצ״ל:
ד״ה והא דקתני מ״ז כו׳ ואייתר להו ד׳ הס״ד וכצ״ל:
ד״ה פיגל בהולכה דקומץ מאי כו׳ כצ״ל:
ד״ה מאי לאו בהילוך דהקטרת וקתני כו' כצ״ל:
ד״ה כרבי מאיר כו' חשיב ליה כחצי מתיר הס״ד וכצ״ל:
ד"ה ומאן דאמר פסול קסבר אין דרך הקטרה בכך ומ״ד כשר קסבר אין דרך אכילה בכך ולא פסיל מחשבתו אבל דרך הקטרה כו׳ כצ"ל:
תוס׳ ד״ה כי מדי כו' הקשה בקונטרס בקבלה ושחיטה נמי נימא דלא מיפגל דכי חשוב בשחיטה או בקבלה איפסל וכי זריק מיא בעלמא זריק כו' כצ"ל:
בא״ד דקא מדי כמו מתחלת עבודה לגמר עבודה דמהני גזירת הכתוב כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא ומ״ד פסול קסבר דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה כו׳ כצ"ל. וכן הוא בגש"ק וכך מוכח בהרמב״ם דין ט׳ ע"ש ופסק שם הרב כמ״ד פסול. ונ״ל דטעמו הוא מאחר דפסק לעיל סוף פי״ג מהל׳ מעשה קרבנות כריב"ל וכרבא דס״ל דאין הקטרה פחות מכזית א״כ בהקטיר שומשום הוי כאלו לא הקטיר ולא הוי לא כשר ולא פיגול דכאילו לא הקריב כלל דמי וזה ברור בלי ספק וע"ש בתוספות לקמן דף כ"ו ע״ב והכ״מ יגע למצוא ב׳ טעמים להרב שפסק כן ולפע"ד א״צ לדחוקיו אלא כמ״ש ודו"ק:
הגהות
גמרא איבעי׳ להו פיגל בהולכת כו׳ (מיימוני שם):
הולכה כהקטרה בשלמא לר"ל איכא נמי הולכה דלבונה כו׳ שנים סדרים כו׳ כצ״ל:
הקטיר שומשום כו׳ (גז"ש):
רש״י ד״ה והא בין כו׳ ולא כשתים הס״ד:
ד"ה ירצה כו׳ לקרבן אשה הס״ד:
ד״ה אף פסול מתירים לא מחייבים כו׳ אכילת פסול כו׳ כצ"ל:
ד"ה והאי כו׳ בקומץ ושוחט נמי כו' זריק מיא כו׳ עבודה הי׳ כצ״ל והס״ד והד״א. והשאר מן דהתם כו׳ עד בקדושתם הוא שפת יתר ויש למוחקו:
ד״ה משכחת כו':
ד"ה בד׳ פרים כו' הוציאו לו הס״ד:
ד"ה הא דקתני מ״ג כו׳ כצ״ל:
ד״ה פיגל בקומץ כו׳ בהולכת לבונה או לא פליגי הד״א והס״ד:
כקמיצה כו׳ בלבונה הס״ד:
ד״ה כהקטרה ופליגי הס״ד:
ד״ה חשיבה כו׳ לאחרת לעכב הס"ד:
ד״ה הקדים מולים כו' ~פי׳~{סי'} שני לערלים כצ״ל והס״ד:
ד"ה וק"ל כו׳ פסחים הס״ד:
ד"ה היקיטיר כדי שומשום כשיעור שומשום וכן עשה כו׳ כצ״ל נ"ל:
ד"ה כרבנן כו' פסול הוא הס״ד:
ד"ה כרבי כו׳ מצטרפי הס״ד:
ד"ה דחשיב כו' שלימה ביחד הס"ד:
ד"ה הכא חשיב כו' כה״ג הס"ד:
ד"ה מאן דאמר כו׳ ע״מ לאכול זית כו׳ כצ"ל:
ד"ה למ״ד פסול כו׳ דרך הקטרה בכך כו' מחשבתו כצ"ל והס"ד:
ד"ה אבל כו':
תוספות ד"ה כי מדי כו' ותי׳ בפ׳ כ"ש כו׳ וקשה כו' בלבונה לר״מ אמאי כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בדין פיגול בחצי שיעור
א עמוד ב' הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו וכו' אלא מ"ד פגול דברי הכל מ"ד פסול דברי הכל, ומ"ד כשר דברי הכל וכו' ובכדי להבין הסוגיא נקדים דברי הרמב"ם, - כתב הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ט וז"ל הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן השיריים למחר וכו' הרי"ז פסולה וכו' אין דרך הקטרה בכך, אלא הרי זה כאילו לא הוקטר קומצה עכ"ל וכתב מרן הכס"מ שם שני טעמים בטעם הרמב"ם דפסק כמ"ד פסול, א) דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, ב) משום דמ"ד כשר הוי חד לגבי' תרי, יעוי"ש, - ויש להעיר על שני התירוצים, דלתירוץ הראשון דטעם הרמב"ם משום ספד"א ולחומרא, - הי' לרבינו לכתוב בהדיא שהוא פסול משום ספק, - ונפק"מ רבתי לדינא, ואעפ"י שלענין עיבור צורה בכל אופן טעון עיבור צורה, דלא עדיף מנשפך הדם דטעון עיבור צורה, וביותר למ"ד דגם פיגול טעון עיבור צורה, עי' פסחים ל"ד. - אבל נפק"מ לענין איסר עצמו, כגון אם נגע כזית של שירי המנחה במנחה אחרת בעודה חמה, שהדין שאם פסולה היא תיפסל מצד ודאי, ואם בספק אינה פוסלת מדאורייתא, לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא וגם לאינך ראשונים נפק"מ רבתי בין ודאי לספק לענין ספ"ס, ולענין תערובות, - עוד יש לעיין לענין אש"ת, דאם פסול מצד ספק, אבל יש כאן מקום לומר דהוי גם פיגול מספק, וא"כ האוכל השיריים חייב אש"ת - ומה שכתב הכס"מ דאין נפק"מ לענין כרת משום דאין עונשין מספק, יעוי"ש, - תמוה טובא, הלא תמיד יש חיוב אש"ת מספק, - ואפשר לומר דאין חיוב אש"ת בספיקא דדינא, - מטעם חסרון לברר, עי' כריתות י"ח, ובירושלמי יבמות פרק ד'. -
ב עוד אפשר לומר דלדעת האומרים דבעינן איקבע איסורא לענין אש"ת, והכא לא הוי איקבע איסורא, אבל עכ"פ נפק"מ רבתי למה שכתבנו לעיל, ועל התירוץ השני קשה גם כן בהא דכתב משום דהוי חד לגבי' תרי, - וקשה דהלא עיקר הפסול הוא מטעם שכתב הרמב"ם משום דאין דרך הקטרה בכך, ובזה הלא הוי יחיד לגבי תרי, דע"כ מאן דאמר פיגול סבר דהוי דרך הקטרה בכך, ומ"ד כשר סבר גם כן דהוי דרך הקטרה בכך, נמצא דבדין זה דדרך הקטרה הוי יחיד לגבי תרי.
ג עוד נראה דע"כ שיטת הרמב"ם הוא מטעם ודאי מדכתיב הרי זו כמנחה שלא הוקטרה קומצה, בהוספת דברים אלו משמע שהפסול הוא מטעם ודאי, ודברי הרמב"ם ופסקו יש להבין.
ד והנה הגאון הברכה"ז כתב בטעם הרמב"ם לפי מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ הט"ו דאין הקטרה בפחות מכזית, וזהו כריב"ל לקמן כ"ו, ולהכי בהקטיר שומשום הרי"ז כאילו לא הקטיר כלל, ומטעם זה לא כשר הוי ולא פיגול הוי, עכת"ד, אבל לפי זה תמוה טובא הסוגיא מדוע לא קאמרה הסוגיא הכא דמ"ד פסול הוא משום דאין הקטרה בפחות מכזית, וכעין פלוגתא דריב"ל, וע"כ דהסוגיא דהכא אינה ענין לסוגיא דלקמן לענין הקטרה בפחות מכזית, - וזה טעמא בעי. -
ה והנה הגאון בקר"א מפרש דהבדל יש בין אם מעלה כל הקומץ על המזבח, לבין אם מעלה חצאין, דלקמן מיירי בדבר העלאה על המזבח, ובזה סבר ריב"ל דצריך עכ"פ להעלות בפעם אחת לא פחות מכזית, והכא מיירי שהעלה קומץ כולו על המזבח על מנת להקטיר כולו, אלא שמקטירו מעט מעט על האש, ובכל שומשום מחשב מחשבת פיגול, עכת"ד, והנה לכאורה יש ראי' לזה מהירושלמי יומא פר"ב ה"א דבעי שם תרם חצי', תפלוגתא דר' יוחנן ודריב"ל, דאמר ר"י קומץ שקודש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא ריב"ל אמר מתניתין לא אמרה כן, אלא הקטיר בקומצו פעמים כשרה, יעוי"ש, והנה שם בירושלמי שרוצה לדמות הרמת הדשן להא דקומץ אחר קידוש כלי, וזה מיירי בהעלאה, - נמצא דדינא דריב"ל בהעלאה מיירי. -
ו אבל לפי"ז תצא חדתא דשני דינים יש בזה, - א) העלאה מהכ"ש על המזבח ובזה בעינן כזית, ב) מהמזבח על האש אין להקטיר שומשמין, משום דאין דרך הקטרה בכך, וזהו סוגיא דהכא, - ומשמע שאם מקטיר יותר משומשום אעפ"י שלא הוי כזית הוי הקטרה מעליא, - ובזה פלא דנתנו חז"ל בזה לשיעורין, דדוקא כשומשום ולא יותר, והוא שיעור חדש, - וזהו נגד הסברא, דע"כ כל שהוא פחות מכזית הרי דינו כשומשום, - וכמו שמוכח מירושלמי יומא שכתבנו לעיל דכל פחות מכזית נקרא שומשום, - וגם תיקשה על הרמב"ם מדוע הכריע כמ"ד פסול, - עוד קשה מדוע נקטו הפלוגתא הכא לענין פיגול ולא נקטו להאי דינא בעצם הקטרה דלמעלה על המזבח היאך הדין בשהקטירו בכשומשום מה דינו אם נחשב להקטרה.
ז לכן נראה דזה ודאי דכל עיקר הא דאמרינן דבעינן שיעור לקומץ להקרבה,- זה הכל מיירי לענין העלאה, - וכן מיירי גם בסוגיא הכא בהקטיר שומשום היינו העלאה להקטיר, אבל על עצם המזבח, אין שום נפק"מ אם האש שורף ביחד, או קרטין קרטין, - וראי' לזה הא דאיתא בזבחים ל"א ע"ב בחישב לאכול יותר מכדי אכילות פרס מצטרף, מטעם דאיתקש לאכילת גבוה, - והיינו הקטרה שיש בה יותר מאכ"פ, יעוי"ש,- אלמא לא איכפת לן גם בהקטרה דשומשמין, - דאל"כ אלא אמרינן דבעינן שיניח על האש בפעם אחת, - א"כ אינו דומה לאכילת פרס דהדיוט שאינו מניח כל השיעור לתוך פיו, אלא אוכל קימעא קימעא, וע"כ כוונת הש"ס באכילת גבוה שהוא בדמיון לאכילת אדם, והיינו שמניח לתוך פיו מעט מעט, - ומדמה הש"ס דכמו שחזינן שהאש לפעמים אינו ממהר לשרוף, וממילא כמו כן אם מניח על האש מעט מעט שפיר דמי, - אבל אם אמרינן דבעינן הנחה על האש בבת אחת דוקא, א"כ בדמיון לאכילת אדם שאינו נותן לתוך פיו כל הפרס בבת אחת, ועיקר הקטרה שאמרו אין פחות מכזית היינו ההנחה על המזבח, - אבל אחרי ההנחה שוב אין קפידא היאך ישרף, - ומטעם זה אתי שפיר דלא נחתי רבותנו לזה כלל.
ח ובסוגיא דידן נראה לבאר בהקדם לבאר מה זה הטעם דאין מקריבין קומץ פחות מכזית, משום דיש לפרש בה שתים, א) שגנאי הדבר להקטיר פחות מכזית, - ואין זה נקרא קרבן, ב) שאין העלאה זו נחשבת עבודה כשנעשית בפחות מכזית, ונפק"מ בין הטעמים לענין קומץ ששיעורו שני זיתים, - אם קרב בתחילה כזית ומונח על המזבח, ואח"כ בא להקריב כזית השני בהקטרה דשומשום, דאם אמרינן שהוא קרבן הכא שפיר דמי, מטעם דהרי מונח שיעור כזית על המזבח, ויש בזה חשיבות קרבן, אבל לטעם השני שהוא מפני חשיבות עבודה גם בזה פסול, - מפני גרעון עבודה, - ובזה יש לפרש טעמא דריב"ל לקמן בהא דתנן הקטיר קומצה פעמים כשרה דריב"ל אמר פעמים ולא פעמי פעמים, היינו שאפילו כשכבר מונח כזית על המזבח, הנה גם בכזית השני אין להקטיר שומשום, - וע"כ טעמו כטעם השני דלעיל שבעינן שתהי' חשיבות עבודה.
ט אמנם סוגיא דידן פליגי בזה בשני הטעמים שכתבנו, והוא דהכא מיירי באופן שבשומשום הראשון הי' מניח את הלבונה שהוא גם כן שיעור קומץ כמו שפסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ז, - והרי"ז נחשב לקרבן מפני שהוא חלק מן הקרבן של המנחה, - ומ"ד דהקטרת שומשום מן הקומץ הוי הקטרה מעליא סבר כטעם הראשון שכתבנו, והכא לא שייך כיון דכבר מונח על המזבח שיעור קרבן, והוא הלבונה, - ומ"ד דלא הוי זה הקטרה סבר כטעם השני שכתבנו משום דאין כאן חשיבות עבודה. -
י והא דנקטו פלוגתייהו במחשבה דפיגול הוא משום רבותא דלמ"ד כשר, - לומר דאעפ"י שאין דרך אכילה בכך, ומכל מקום דרך הקטרה בכך. -
יא ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דמדייק ונקט הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, ולא נקט כדי שומשום מקומץ ולבונה ביחד, דאז הי' במשמע שנקט משניהם כדי שומשום, אלא נקט כדי היתה שיעורו בשלימות, ובא בתחילה למזבח, - שומשום מן הקומץ,- עם הלבונה, דמשמעו דלבונה וזהו לאופן שכתבנו, כי באופן זה מיירי הסוגיא, - ומסיים והרי"ז כאילו לא הוקטר קומצה, - והיינו דהרמב"ם פוסק כריב"ל דגם הקומץ השני בעינן שיקריב כשיעור מפני חשיבות העבודה, ובאופן אחר הרי"ז כאילו לא הוקטר, כנלענ"ד בס"ד.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
והא בין בין קתני. דמשמע באחת ולא בשתים: ירצה. פיגול הוא לא ירצה (ויקרא יט) וכתיב בכשר ירצה לקרבן אשה (שם כב): אף פסול עד שיקרבו כל מתירין. לא מחייבין כרת על אכילת פסול עד שיקרבו כל מתירין באותה עבודה שהוא מתפגל בה: והאי כיון דחשיב כו'. ואי קשיא בקומץ ושוחט נמי לימא דלא מפגל דכי חשיב (בקבלה) איפסול כי זריק מיא בעלמא זריק לאו פירכא היא דהתם אותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה אבל הנך הזאות חדא עבודה היא: משכחת לה. דמפגלי כולהו: בד' פרים וד' שעירים. פר ושעיר פנים וחישב עליו ונשפך הדם לאחר הזאות פנים והביא פר ושעיר א' להיכל וא' למזבח לשבע הזאותיו וכן לקרנות דבכל א' קרבו מתירין דהא כולם כשרים וא''צ לחזור ולהזות מן השני בפנים ובמקום שפוסק הוא מתחיל כדאמרינן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף סא.): לפיגול מרצה. לענין כן הן חשובות שלא יצא מידי פיגול: מערבין לקרנות. פלוגתא היא בפרק הוציאו לו (שם דף נז:): הא דקתני מ''ג כמ''ד מערבין. דם פר ושעיר בשעת ארבע מתנות דקרנות דמזבח הפנימי: והא דקתני מ''ז כמ''ד. מכל אחד נותן ד' מתנות ואייתר להו ד': שירים. של כל ההזאות מעכבי אם לא שפכן על יסוד מזבח החיצון והוו להו מ''ח: והא דקתני מ''ז כמ''ד שירים לא מעכבי. ופלוגתא היא בפרק הוציאו לו (שם דף ס:): פיגל בהולכת קומץ מאי. מי הויא חצי עבודה ופליגי רבנן עד שיפגל בכל המתיר כלומר אף בהולכת לבונה או לא פליגי: כקמיצה. דהויא עבודה שלימה דאין קמיצה בלבונה: כהקטרה. ופליגי: כל עבודה שאינה מתרת. כגון הולכה דלא מיעכבא דאפשר להושיט זה לזה: חשובה לפגל עליה בפני עצמה. דליכא למימר עד שיפגל בכל המתיר דהא לאו מתיר הוא ואין כח לאחרת לעכב: שחיטתה אינה מתרת לא בשר ולא אימורין דזריקה מתירתן: כבא להתיר דמי. ובעינן עד שיפגל בכל המתיר: הקדים מולים לערלים. בשחיטת פסח מיירי דשחט סימן ראשון למולים סימן שני לערלים: וקיימא לן. בפ' תמיד נשחט במס' פסחים (דף סג.) אלמא בעבודה שאינה מתרת ולא מקדשת כגון הכא דליכא לחם דתתקדיש ליה שחיטה פליגי נמי רבנן: בד''א. דמפגלין בעבודת הקומץ והיינו ההיא ברייתא דמותיב רב אחא בר רב הונא לעיל: מאי לאו בהילוך דהקטרה. וקתני דלא פליגי רבנן ותיובתא דריש לקיש: הילוך דמתן כלי. כשמוליכו לתתו בכלי דההיא עבודה שלימה היא דאין מתן כלי בעבודת לבונה: תני הכי. בהילוך ובמתן כלי: בא לו להולכה מיבעי ליה: הקטיר כדי שומשום. כשיעור שומשום וכן עשה עד שהקטיר כל הקומץ וכן בלבונה [מהו] פיגל או לא: כרבי מאיר. דאמר מפגלים בחצי מתיר והכא נמי כל שומשום ושומשום חשיב ליה כחצי מתיר: כרבנן. דאמרי אין בו כרת אבל פסול הוא: כרבי. דאמר לעיל (דף יד.) אומר אני שזה כשר דאין חצאין מצטרפין: דחישב כשיעורו. שחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד: הכא חישב בכל המתיר. בקומץ ובלבונה חשיב כה''ג כל המתיר: דלא הדר מלייה. לשיעור אכילה מאותה עבודה שחישב בכבש האחד ובחלה האחרת השלמה זית ולא חישב לא באותו כבש ולא באותה חלה: מאן דאמר פיגול קסבר דרך הקטרה בכך. והוה ליה מחשב בעבודה כשרה והוי כמקטיר כזית על מנת לאכול זית שירים למחר: ומאן דאמר פסול קסבר אין דרך הקטרה בכך. ולא פסל מחשבתו אבל דרך הקטרה בכך והקטרה מעלייתא היא:
כי מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי. הקשה בקונטרס בקומץ ושוחט נמי נימא דלא מיפגל דכי חשיב בקבלה איפסיל וכי זרק מיא זריק ותירץ בפ' בית שמאי (זבחים דף מב: ושם) דהתם גזירת הכתוב הוא אבל כאן תירץ דהתם אותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושה אבל הנך הזאות כולהו חדא עבודה ולא קרבו כל מתירי אותה עבודה בקדושתה וקשה דאם כן פיגל בקומץ ולא בלבונה לר''מ אמאי הוי פיגול בחצי מתיר הא חד עבודה לא נעשית בקדושתה וכי מקטיר ללבונה עפרא בעלמא מקטרי וכי תימא משום דהוו ב' מינין אכתי קשה משני בזיכין אם לא נחלק דכיון דבעו שני כלים הוו כשני מינין ור''ת מפרש דבחד מקום פשיטא ליה דלא אמרי' מיא בעלמא הוא דקא מדי תחילת עבודה כגמר עבודה והכא גזירת הכתוב אבל בשני מקומות בהכי לא איירי קרא ומיא בעלמא קא מדי: משכחת לה בד' פרים פי' בקונטרס פר ושעיר פנים וחישב עליו ונשפך הדם לאחר הזאות פנים: