דף טז - ב
ומקשינן: והא בין בראשונה בין בשניה קתני, משמע שפיגל באחת מהזריקות ולא בשתים?
ואמרינן: קשיא!
אמר מר, רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת.
ומקשינן: מכדי, הרי כרת [10] לא מיחייב בפיגול עד שיקרבו כל המתירין, שיגמור את כל העבודות המתירות, דאמר מר, כתיב "פיגול הוא לא ירצה", וכיון שגם בקרבן כשר נאמר "ירצה לקרבן אשה", הרי כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. מה הרצאת כשר, איננו כשר עד שיקרבו כל המתירין, אף הרצאת פסול, אין חל על אכילתו חיוב כרת של פיגול, עד שיקרבו כל המתירין, כלומר שייעשו כל ההזאות. והאי, כיון דחשיב בה בפנים מחשבת פיגול, פסליה, ואחר כך, כי מדי [מזה מהדם] בהיכל, מיא בעלמא הוא דקא מדי! קרבן פסול הוא נחשב, ולא נחשבת הזאת דמו בכלל הזאה [ואין זה דומה לפיגל בשחיטה, שאין אנו אומרים שהזאה אשר מזה אחר כך מים בלבד הוא מזה, לפי ששם, העבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה. אבל כאן, כל ההזאות עבודה אחת היא]!?
ומתרצינן: אמר רבה, משכחת לה שקרבו כל המתירין בארבעה פרים וארבעה שעירים. שהביא פר ושעיר, וחישב עליהם בפנים מחשבת פיגול, ונשפך [11] הדם אחר הזאות של בין הבדים, והביא פר ושעיר אחר להזאות הפרוכת, וחישב עליהן, ואחר ההזאות נשפך הדם, ועוד הביא פר ושעיר אחר לקרנות המזבח, וחישב עליהן, ולאחר ההזאות נשפך הדם. וכן הביא פר ושעיר אחר להזאות על טהרו של מזבח, שבזה קרבו כל המתירין [ואין צריך לחזור ולהזות מן הפר השני בין הבדים, אלא במקום שפוסק, משם הוא מתחיל].
רבא אמר: אפילו תימא פר אחד ושעיר אחד, לענין פיגולי, שייחשב פיגול, מרצי אלו ההזאות.
וחוזרת הגמרא ומקשה על הברייתא שכתוב בה מ"ג הזאות של יום הכפורים, ותמהה: וכי רק מ"ג הזאות מזה הכהן הגדול ביום הכיפורים? והתניא, ארבעים ושבע הזאות הוא מזה!?
ומתרצינן: לא קשיא. הא הברייתא שלנו, כמאן דאמר מערבין את דם הפר ודם השעיר למתן ד' קרנות של מזבח הפנימי.
והא, הברייתא שכתוב בה מ"ז הזאות, היא כמאן דאמר אין מערבין דם הפר ודם השעיר, ואם כן, נוספו עוד ד' הזאות שיש ד' הזאות מדם הפר, וד' הזאות מדם השעיר, כל אחד לחוד, ולא רק ד' משניהם יחד.
ומקשינן: והתניא בברייתא אחרת ארבעים ושמונה הזאות?
ומתרצינן: לא קשיא, הא שכתוב מ"ח כמאן דאמר שפיכת שיריים של כל ההזאות ליסוד המזבח מעכבין [12] ונוספה שפיכת שיריים ויש מ"ח, והא דתניא מ"ז כמאן דאמר שיריים לא מעכבין. ולכן לא נחשב בכלל ההזאות.
איבעיא להו: פיגל בהולכה של הקומץ, מהו? האם זה חצי מתיר, שהרי יש גם הולכה של לבונה, וחולקים רבי מאיר ורבנן גם בזה, או לא?
אמר רבי יוחנן: הולכה כקמיצה [13]. כמו שקמיצה היא מתיר שלם ולא חצי מתיר, שהרי אין קמיצה בלבונה, כן הדין בהולכה.
וריש לקיש אמר: הולכה כהקטרה. כמו שהקטרה יש בשניהם, בקומץ ובלבונה, ואם פיגל באחד מהם זה חצי מתיר, כן הדין בהולכה שזה רק חצי מתיר.
ואמרינן: בשלמא לריש לקיש, הרי איכא נמי הולכה דלבונה, ולכן מובן שסובר שחולקים רבי מאיר ורבנן גם בזה. אלא לרבי יוחנן, מאי טעמה? הרי יש הולכה גם בלבונה, ואם כן זוהי חצי מתיר !?
אמר רבא: קסבר רבי יוחנן, כל עבודה שאינה מתרת, כגון הולכה שאינה מעכבת, שהרי אפשר להושיט זה לזה בלי ללכת או לשחוט בצד המזבח, עבודה חשובה היא לפגל בפני עצמה, שלא שייך לומר בה עד שיפגל בכל המתיר, שאין זה מתיר, שהרי אינה מעכבת.
אמר ליה אביי: הרי שחיטת אחד מן שני הכבשים של עצרת, דעבודה שאינה מתרת היא, שרק הזריקה מתרת האימורים והבשר, ובכל זאת פליגי.
דתנן, שחט אחד מן הכבשים במחשבה לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד הבזיכים של לחם הפנים לאכול שני סדרים של לחם למחר
רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
אמר ליה רבא: מי סברת לחם בתנור נעשה קדוש? אין הדבר כן, אלא שחיטת כבשים מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי, ולכן סוברים רבנן שאם פיגל באחד מהכבשים אין זה פיגול, לפי שצריך שיפגל בכל המקדש, דהיינו, דווקא שני הכבשים, ולא אחד.
מתיב רב שימי בר אשי: אחרים אומרים, הקדים בשחיטת הפסח מולים [נימולים] לערלים, דהיינו ששחט סימן ראשון של הבהמה לשם מולים וסימן שני לשם ערלים, כשר, הקדים ערלים למולים - פסול, וחכמים חולקים, וקיימא לן [בפסחים סג א, ושם מפרש גם החילוק בין הקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים] דבחצי מתיר פליגי, שסימן אחד הוא חצי מתיר, והרי כאן שחיטה זו אינה מתרת ואינה מקדשת, שבקרבן פסח אין לחם שתקדש אותו שחיטה, וחולקים?
אמר ליה רבא: מי סברת דם בצואר בהמה נעשה קדוש? לא כך, אלא דם סכין [14] מקדשא ליה, ולכן נחשבת שחיטה בא לקדש, והבא לקדש כבא להתיר דמי.
תא שמע מברייתא דלעיל: במה דברים אמורים שלכולם זה פיגול אף שחישב רק בעבודת הקומץ, בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך! ובפשוטו, ההילוך הזה שכתוב, הכוונה בהילוך דהקטרה מדובר, ולא חולקים רבנן, וראיה לרבי יוחנן.
ודחינן: לא, בהילוך דמוליכו למתן כלי מדובר, שלא נחשב חצי מתיר שאין מתן כלי בלבונה.
ומקשינן: אי הכי, איך כתוב "במתן כלי ובהילוך", הרי לדבריך "בהילוך ובמתן כלי" מיבעי ליה, שהרי מדובר בהילוך שקודם מתן כלי?
ואמרינן: הא לא קשיא, תני הכי: בהילוך, ובמתן כלי.
תו מקשינן: זה שכתוב בסיפא של הברייתא "בא לו להקטרה", ולדבריך בא לו להולכה מיבעי ליה לומר, שהרי בהולכה של הקטרה גם כן חולקים?
ומשני: הא לא קשיא, כיון דהולכה צורך הקטרה היא, קרי לה הקטרה, ובאמת הכוונה גם כן להולכה.
ומקשינן: אלא זה שכתוב "נתן" את הקומץ בשתיקה וכו' והיינו נתנו על המזבח להקטרה, לדבריך "הוליך" מיבעי ליה לומר, שהרי אמרת שאף בהולכה של הקטרה הם חולקים?
ומסקנת הגמרא: אכן קשיא!
הקטיר כמות של שומשום על מנת לאכול כמות של שומשום למחר, וחזר והקטיר כמות של שומשום על מנת לאכול כמות של שומשום למחר, וכן עשה עד שכלה קומץ כולו בהקטרות כאלו וכן עשה בהקטרת הלבונה, נחלקו בזה רב חסדא ורב המנונא ורב ששת.
חד אמר - פיגול, וחד אמר - פסול אבל איננו פיגול ואין בו כרת, וחד אמר - כשר. ואמרינן: לימא מאן דאמר פיגול כרבי מאיר הוא סובר שאמר מפגלין בחצי מתיר, וכאן גם כן כל שומשום שפיגל נחשב חצי מתיר, ומאן דאמר פסול - כרבנן הוא סובר שאמרו בחצי מתיר שהוא פסול ולא פיגול, ומאן דאמר כשר - כרבי הוא סובר שאמר לעיל [יד א] השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו שכשר, שאין מצטרפים ב' החצאים לפיגול?
ודחינן: ממאי שזה הביאור? דלמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם שהוא פיגול, אלא דחישב מחשבת פיגול בשיעורו, בכמות של שיעור הקטרה, אבל הכא, דלא חישב בשיעורו, שכל מחשבה ומחשבה לא היתה אלא בשיעור שומשום - לא יהיה פיגול.
ועד כאן לא קאמרי רבנן התם שפסול, אלא דלא חישב ביה בכוליה מתיר, אלא רק בקומץ או בלבונה שהוא חצי מתיר. אבל הכא, דחישב ביה בכוליה מתיר, שהרי השלים כל הקומץ והלבונה במחשבות פיגול - הכי נמי דפגיל.
ועד כאן לא קאמר רבי התם שכשר, אלא דלא הדר מלייה לשיעור אכילה של כזית מאותה עבודה של הכבש הראשון, וחלה ראשונה, אלא חישב על חצי זית בחלה השניה בכבש השני. אבל הכא, דהדר מלייה מאותה עבודה, שהרי חישב סוף סוף בכל הקומץ והלבונה, הכי נמי דפסול.
אלא, מאן דאמר פיגול, סובר שדברי הכל הוא.
ומאן דאמר פסול, סובר שדברי הכל הוא.
ומאן דאמר כשר, סובר שדברי הכל הוא.
והשתא מבארינן: מאן דאמר פיגול דברי הכל, קסבר דרך אכילה בכך לאכול כמה פעמים שיעור שומשום עד שיסיים האכילה, ודרך הקטרה בכך להקטיר כמה פעמים שיעור שומשום, ואם כן, הרי הוא פיגול גמור כמקטיר כזית על מנת לאכול כזית למחר.
ומאן דאמר פסול דברי הכל, קסבר דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך, והואי ליה כמנחה שלא הוקטרה. ולכן, פיגול לא נהיה, שלא נחשב מחשבה על הקטרה. וגם לא הותרו שיריים באכילה, שהרי זה כאילו לא הוקטרה המנחה.
ומאן דאמר כשר דברי הכל, קסבר דרך הקטרה בכך, ולכן הותרו שיריים באכילה, ואין דרך אכילה בכך, ואין זה מחשבה "לאכול", ולכן אין זה פיגול.
הערות
[10] המשנה למלך פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ז' מסתפק האם כשלא קרבו כל המתירים כדין, ואז אינו נעשה פיגול, האם נהיה פסול או לא. והאחיעזר [ב, כז] מוכיח מהגמרא 'מכדי כרת לא מיחייב עד שיקרבו כל המתירין', ומשמע שפסול הוא כן, ורק כרת אין בו.
[11] רש"י מפרש שנשפך הדם אחר ההזאות, וקשה, מדוע צריך לזה, הרי העבודה היתה בפסול, ולכן חייב להביא פר אחר. ומבאר השיטה מקובצת שהרי כאן מדובר בכהן שטעה וחושב שכך המצוה - להקטיר למחר, אם כן, הסיבה שהפסיק באמצע בהכרח היתה שונה, ולכן פירש רש"י שנשפך הדם.
[12] למאן דאמר שיריים מעכבים כתב רש"י במסכת זבחים דף נ"ב ע"ב שצריך להקריב פר נוסף ןלהתחיל ממתנות המזבח כדי שיהיה לזה שם שיריים. והשפת אמת מצדד שצריך לחזור את כל ההזאות, ואפילו של בין הבדים והפרכת, ובשיטה מקובצת בזבחים דף מ"ב ע"ב כתב שמזה הזאה אחת על המזבח, ובזה מספיק לתת לשאר הדם דין שיריים.
[13] הרמב"ם פוסק בפרק ט"ז מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ז' שלא מפגלים בקומץ לחוד או בלבונה לחוד, אלא צריך לחשוב בשתיהם, דהיינו בקמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת הולכת שתיהן, וקשה, שהרי מבואר בגמרא שדעת רבי יוחנן, וכן הלכה שבהולכה קומץ הוא מתיר שלם, וכן בקמיצה. ותירצו החק נתן והאבן האזל שלמד הרמב"ם שזו מחלוקת הסוגיות, סוגייתנו והברייתא במסכת סוטה דף י"ד ע"ב שמשמע שם שיש ארבע עבודות גם במנחה, אולם הקשה במשנת רבי אהרן שאין שם משמעות בברייתא שזו עבודה ונחשב מתיר, ואפילו נאמר שיש שם משמעות כזו, מכל מקום במה נדחתה סוגייתנו שדברו בה האמוראים, ומשמע שכך ההלכה. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים הי"ב שמבאר דעת הרמב"ם ורש"י בדין נתינת הלבונה בכלי, ומיישב הסוגיא בסוטה שגם לרש"י צריך נתינה בכלי.
[14] תירוץ הגמרא דם סכין מקדשא ליה, קשה. אם כן, אין זו עבודת השחיטה המקדשת אלא הסכין, ומדוע נחשבת השחיטה 'באה לקדש', ומסביר החזון איש שאין הכוונה שהסכין מקדש את הדם, וגם לפעמים הסכין בכלל לא נוגע בדם, וגם מבואר לקמן דף ע"ח ע"א שהסכין מקדש את הלחם, ובודאי שאינו נוגע בהם, אלא כוונת הגמרא שעבודת השחיטה מקדשת את כל חלקי הקרבן, כל אחד למה שעומד להעשות בו, ובזה גם מיישב דעת תוספות במסכת חולין שהסכין לא צריך להיות כלי שרת, וקשה, איך מקדש את הדם, ובזה מובן שעבודת השחיטה היא המקדשת, ולא הסכין.
בדין פיגול בחצי שיעור
א עמוד ב' הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו וכו' אלא מ"ד פגול דברי הכל מ"ד פסול דברי הכל, ומ"ד כשר דברי הכל וכו' ובכדי להבין הסוגיא נקדים דברי הרמב"ם, - כתב הרמב"ם בפרט"ז מפסוה"מ ה"ט וז"ל הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן השיריים למחר וכו' הרי"ז פסולה וכו' אין דרך הקטרה בכך, אלא הרי זה כאילו לא הוקטר קומצה עכ"ל וכתב מרן הכס"מ שם שני טעמים בטעם הרמב"ם דפסק כמ"ד פסול, א) דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, ב) משום דמ"ד כשר הוי חד לגבי' תרי, יעוי"ש, - ויש להעיר על שני התירוצים, דלתירוץ הראשון דטעם הרמב"ם משום ספד"א ולחומרא, - הי' לרבינו לכתוב בהדיא שהוא פסול משום ספק, - ונפק"מ רבתי לדינא, ואעפ"י שלענין עיבור צורה בכל אופן טעון עיבור צורה, דלא עדיף מנשפך הדם דטעון עיבור צורה, וביותר למ"ד דגם פיגול טעון עיבור צורה, עי' פסחים ל"ד. - אבל נפק"מ לענין איסר עצמו, כגון אם נגע כזית של שירי המנחה במנחה אחרת בעודה חמה, שהדין שאם פסולה היא תיפסל מצד ודאי, ואם בספק אינה פוסלת מדאורייתא, לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מה"ת לקולא וגם לאינך ראשונים נפק"מ רבתי בין ודאי לספק לענין ספ"ס, ולענין תערובות, - עוד יש לעיין לענין אש"ת, דאם פסול מצד ספק, אבל יש כאן מקום לומר דהוי גם פיגול מספק, וא"כ האוכל השיריים חייב אש"ת - ומה שכתב הכס"מ דאין נפק"מ לענין כרת משום דאין עונשין מספק, יעוי"ש, - תמוה טובא, הלא תמיד יש חיוב אש"ת מספק, - ואפשר לומר דאין חיוב אש"ת בספיקא דדינא, - מטעם חסרון לברר, עי' כריתות י"ח, ובירושלמי יבמות פרק ד'. -
ב עוד אפשר לומר דלדעת האומרים דבעינן איקבע איסורא לענין אש"ת, והכא לא הוי איקבע איסורא, אבל עכ"פ נפק"מ רבתי למה שכתבנו לעיל, ועל התירוץ השני קשה גם כן בהא דכתב משום דהוי חד לגבי' תרי, - וקשה דהלא עיקר הפסול הוא מטעם שכתב הרמב"ם משום דאין דרך הקטרה בכך, ובזה הלא הוי יחיד לגבי תרי, דע"כ מאן דאמר פיגול סבר דהוי דרך הקטרה בכך, ומ"ד כשר סבר גם כן דהוי דרך הקטרה בכך, נמצא דבדין זה דדרך הקטרה הוי יחיד לגבי תרי.
ג עוד נראה דע"כ שיטת הרמב"ם הוא מטעם ודאי מדכתיב הרי זו כמנחה שלא הוקטרה קומצה, בהוספת דברים אלו משמע שהפסול הוא מטעם ודאי, ודברי הרמב"ם ופסקו יש להבין.
ד והנה הגאון הברכה"ז כתב בטעם הרמב"ם לפי מה שפסק בפרי"א מפסוה"מ הט"ו דאין הקטרה בפחות מכזית, וזהו כריב"ל לקמן כ"ו, ולהכי בהקטיר שומשום הרי"ז כאילו לא הקטיר כלל, ומטעם זה לא כשר הוי ולא פיגול הוי, עכת"ד, אבל לפי זה תמוה טובא הסוגיא מדוע לא קאמרה הסוגיא הכא דמ"ד פסול הוא משום דאין הקטרה בפחות מכזית, וכעין פלוגתא דריב"ל, וע"כ דהסוגיא דהכא אינה ענין לסוגיא דלקמן לענין הקטרה בפחות מכזית, - וזה טעמא בעי. -
ה והנה הגאון בקר"א מפרש דהבדל יש בין אם מעלה כל הקומץ על המזבח, לבין אם מעלה חצאין, דלקמן מיירי בדבר העלאה על המזבח, ובזה סבר ריב"ל דצריך עכ"פ להעלות בפעם אחת לא פחות מכזית, והכא מיירי שהעלה קומץ כולו על המזבח על מנת להקטיר כולו, אלא שמקטירו מעט מעט על האש, ובכל שומשום מחשב מחשבת פיגול, עכת"ד, והנה לכאורה יש ראי' לזה מהירושלמי יומא פר"ב ה"א דבעי שם תרם חצי', תפלוגתא דר' יוחנן ודריב"ל, דאמר ר"י קומץ שקודש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא ריב"ל אמר מתניתין לא אמרה כן, אלא הקטיר בקומצו פעמים כשרה, יעוי"ש, והנה שם בירושלמי שרוצה לדמות הרמת הדשן להא דקומץ אחר קידוש כלי, וזה מיירי בהעלאה, - נמצא דדינא דריב"ל בהעלאה מיירי. -
ו אבל לפי"ז תצא חדתא דשני דינים יש בזה, - א) העלאה מהכ"ש על המזבח ובזה בעינן כזית, ב) מהמזבח על האש אין להקטיר שומשמין, משום דאין דרך הקטרה בכך, וזהו סוגיא דהכא, - ומשמע שאם מקטיר יותר משומשום אעפ"י שלא הוי כזית הוי הקטרה מעליא, - ובזה פלא דנתנו חז"ל בזה לשיעורין, דדוקא כשומשום ולא יותר, והוא שיעור חדש, - וזהו נגד הסברא, דע"כ כל שהוא פחות מכזית הרי דינו כשומשום, - וכמו שמוכח מירושלמי יומא שכתבנו לעיל דכל פחות מכזית נקרא שומשום, - וגם תיקשה על הרמב"ם מדוע הכריע כמ"ד פסול, - עוד קשה מדוע נקטו הפלוגתא הכא לענין פיגול ולא נקטו להאי דינא בעצם הקטרה דלמעלה על המזבח היאך הדין בשהקטירו בכשומשום מה דינו אם נחשב להקטרה.
ז לכן נראה דזה ודאי דכל עיקר הא דאמרינן דבעינן שיעור לקומץ להקרבה,- זה הכל מיירי לענין העלאה, - וכן מיירי גם בסוגיא הכא בהקטיר שומשום היינו העלאה להקטיר, אבל על עצם המזבח, אין שום נפק"מ אם האש שורף ביחד, או קרטין קרטין, - וראי' לזה הא דאיתא בזבחים ל"א ע"ב בחישב לאכול יותר מכדי אכילות פרס מצטרף, מטעם דאיתקש לאכילת גבוה, - והיינו הקטרה שיש בה יותר מאכ"פ, יעוי"ש,- אלמא לא איכפת לן גם בהקטרה דשומשמין, - דאל"כ אלא אמרינן דבעינן שיניח על האש בפעם אחת, - א"כ אינו דומה לאכילת פרס דהדיוט שאינו מניח כל השיעור לתוך פיו, אלא אוכל קימעא קימעא, וע"כ כוונת הש"ס באכילת גבוה שהוא בדמיון לאכילת אדם, והיינו שמניח לתוך פיו מעט מעט, - ומדמה הש"ס דכמו שחזינן שהאש לפעמים אינו ממהר לשרוף, וממילא כמו כן אם מניח על האש מעט מעט שפיר דמי, - אבל אם אמרינן דבעינן הנחה על האש בבת אחת דוקא, א"כ בדמיון לאכילת אדם שאינו נותן לתוך פיו כל הפרס בבת אחת, ועיקר הקטרה שאמרו אין פחות מכזית היינו ההנחה על המזבח, - אבל אחרי ההנחה שוב אין קפידא היאך ישרף, - ומטעם זה אתי שפיר דלא נחתי רבותנו לזה כלל.
ח ובסוגיא דידן נראה לבאר בהקדם לבאר מה זה הטעם דאין מקריבין קומץ פחות מכזית, משום דיש לפרש בה שתים, א) שגנאי הדבר להקטיר פחות מכזית, - ואין זה נקרא קרבן, ב) שאין העלאה זו נחשבת עבודה כשנעשית בפחות מכזית, ונפק"מ בין הטעמים לענין קומץ ששיעורו שני זיתים, - אם קרב בתחילה כזית ומונח על המזבח, ואח"כ בא להקריב כזית השני בהקטרה דשומשום, דאם אמרינן שהוא קרבן הכא שפיר דמי, מטעם דהרי מונח שיעור כזית על המזבח, ויש בזה חשיבות קרבן, אבל לטעם השני שהוא מפני חשיבות עבודה גם בזה פסול, - מפני גרעון עבודה, - ובזה יש לפרש טעמא דריב"ל לקמן בהא דתנן הקטיר קומצה פעמים כשרה דריב"ל אמר פעמים ולא פעמי פעמים, היינו שאפילו כשכבר מונח כזית על המזבח, הנה גם בכזית השני אין להקטיר שומשום, - וע"כ טעמו כטעם השני דלעיל שבעינן שתהי' חשיבות עבודה.
ט אמנם סוגיא דידן פליגי בזה בשני הטעמים שכתבנו, והוא דהכא מיירי באופן שבשומשום הראשון הי' מניח את הלבונה שהוא גם כן שיעור קומץ כמו שפסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ז, - והרי"ז נחשב לקרבן מפני שהוא חלק מן הקרבן של המנחה, - ומ"ד דהקטרת שומשום מן הקומץ הוי הקטרה מעליא סבר כטעם הראשון שכתבנו, והכא לא שייך כיון דכבר מונח על המזבח שיעור קרבן, והוא הלבונה, - ומ"ד דלא הוי זה הקטרה סבר כטעם השני שכתבנו משום דאין כאן חשיבות עבודה. -
י והא דנקטו פלוגתייהו במחשבה דפיגול הוא משום רבותא דלמ"ד כשר, - לומר דאעפ"י שאין דרך אכילה בכך, ומכל מקום דרך הקטרה בכך. -
יא ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דמדייק ונקט הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, ולא נקט כדי שומשום מקומץ ולבונה ביחד, דאז הי' במשמע שנקט משניהם כדי שומשום, אלא נקט כדי היתה שיעורו בשלימות, ובא בתחילה למזבח, - שומשום מן הקומץ,- עם הלבונה, דמשמעו דלבונה וזהו לאופן שכתבנו, כי באופן זה מיירי הסוגיא, - ומסיים והרי"ז כאילו לא הוקטר קומצה, - והיינו דהרמב"ם פוסק כריב"ל דגם הקומץ השני בעינן שיקריב כשיעור מפני חשיבות העבודה, ובאופן אחר הרי"ז כאילו לא הוקטר, כנלענ"ד בס"ד.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0