דף כב - א
סלקא דעתך אמינא כי זכי להו רחמנא שימלחו קרבנם ממלח של ציבור לישראל דוקא הוא דזכי, משום דאית להו לישראל לשכה, שהם נתנו השקלים בלשכה ומהם נקנה המלח, אבל לכהנים דלית להו חלק בתרומת הלשכה, שהרי אינם שוקלים, לא זכי להו רחמנא מלח לקרבנותיהם, קא משמע לן שאפילו הכי מותרים למלוח משל ציבור, לפי שתנאי בית דין הוא!
והוינן בה: ועצים, דפשיטא ליה לתנא של הברייתא דלעיל דמשל ציבור הם באים, מנלן?
ומשנינן: דתניא: יכול האומר הרי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו?
תלמוד לומר "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ודורשים: מה מזבח משל ציבור - אף עצים ואש משל ציבור! דברי רבי אלעזר בר רבי שמעון.
רבי אלעזר בן שמוע אומר: אף זה אנו דורשים: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט כמבואר במסכת זבחים שצריך לעשותו מדבר שלא השתמש בו הדיוט אף עצים ואש לא יביא אלא ממה שלא נשתמש בהן הדיוט!
והוינן בה: מאי בינייהו?
ומשנינן: איכא בינייהו עצים חדתי, דלרבי אלעזר בר רבי שמעון אין צריך שהעצים והאש יהיו חדשים, שלא אכפת לן אם השתמש בהן הדיוט, ואילו לרבי אלעזר בן שמוע צריך להביא עצים חדשים [69].
ומקשינן: ועתיקי לא יביא לרבי אלעזר בן שמוע? והכתיב "ויאמר ארונה אל דוד: יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו, ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים" דהיינו, להבעיר בהם אש על המזבח, ומוכח דהוכשרו המוריגים וכלי הבקר אפילו לאחר שהשתמש בהם ארונה!?
ומשנינן: הכא נמי מדובר בחדתי, שחדשים היו, שלא נשתמש בהם ארונה, אלא רק עשאם לשם "מוריגים" [70].
ומבארינן: מאי "מוריגים"? אמר עולא - מטה של טרבל! מאי מטה של טרבל? אמר רב יהודה - עיזא דקורקסא, דדיישי דשתאי! לוח עץ מלא יתידות, המשמש לדישת התבואה, שקושרים אותו לשוורים והם מושכין אותו, ועל ידי כך נידושת התבואה.
אמר רב יוסף: מאי קראה שמוריגים לצורך דישה הם? שנאמר "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש, בעל פיפיות, תדוש הרים".
מתניתין:
נתערב קומצה של מנחת נדבה בקומץ של חבירתה, מנחת נדבה אחרת, או שנתערב במנחת נדבה של כהנים, או במנחת כהן משיח שהיא מנחת חביתין שהיה מקריב הכהן הגדול בכל יום, או במנחת נסכים שמביאים עם קרבן בהמה, הרי התערובת כולה כשירה להקטרה על גבי המזבח, שכן דינם של כל אלו שוה, שנקטרין על גבי המזבח כמו הקומץ.
רבי יהודה אומר: אם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח או במנחת נסכים - פסולה התערובת! לפי שזו הקומץ של מנחת נדבה, בלילתה עבה שאין בה אלא לוג שמן לעשרון סולת, וזו, מנחת כהנים וכהן משיח, בלילתה רכה שנותנים בהן שלשה לוגין לעשרון, וכשנתערבו הרי הן בולעות שמן זו מזו [71] והשמן המרובה של המנחות נכנס בקומץ ופוסלו, דהוי ליה "ריבה שמנה", וכן המנחות נפסלין משום "חיסר שמנה" [72].
גמרא:
תנן התם: דם של קרבן העומד ליזרק על המזבח שנתערב במים - אם יש בו, בתערובת, מראית דם, לא בטל הדם במים וכשר הוא לזריקה [73]. ואם נתערב דם הקרבן ביין שהוא אדום ומראהו כמראה הדם רואין אותו את היין כאילו הוא מים! דהיינו, אם כמות היין היא במדה כזאת, שאילו היה אותו היין בצבע של מים, היה בתערובת מראה דם - כשר הדם לזריקה! וכן הדין אם נתערב בדם בהמה של חולין או בדם חיה, רואין אותו את דם החולין או את דם החיה כאילו הוא מים, ואם היה ניכר במים מראית הדם, הרי הוא כשר לזריקה.
רבי יהודה אומר: אם נתערב בדם חולין אפילו במידה מרובה, שאילו היה מים לא היה בתערובת מראה דם, כשר הוא, לפי שאין דם מבטל דם! ורבי יהודה לשיטתו שסובר מין במינו לא בטיל!
אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבנן ורבי יהודה, שנחלקו אם דם מבטל דם מקרא אחד דרשו למדו את דינם מאותו הפסוק. שנאמר בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" וכוונת הכתוב היא שיקחם כשהם מעורבים יחד בכלי אחד. והרי הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר [74] ואם היה מעורב בדם השעיר, מים בכמות של דם הפר, לא היה בתערובת מראה דם, ואף על פי כן לא אומרים שדם השעיר בטל בדם הפר, שהרי הכתוב קוראו "דם השעיר", אפילו כשהוא בתערובת עם דם הפר.
הערות
[69] כתב הלחם משנה [איסורי מזבח ו ב] שמשמע מדברי הגמרא אלו שרבי אלעזר בן שמוע לא נחלק על תנא קמא, ומודה שהעצים באין משל הקדש, וכל המחלוקת הוא רק בחדתי.
[70] בגמרא זבחים [קטז ב] מבואר שנחלקו בזה אביי ורבא, דרבא סובר כמו תירוץ הגמרא כאן שלא נשתמשו עדיין בהם, ואביי סבר שבבמה לא נאמר דין זה שיהיו חדשים, עיי"ש, ויש לומר שהם הולכים לשיטתם, שבסנהדרין [מז ב] נחלקו בדין הזמנה מילתא היא, דאביי סבר אסור דהזמנה מילתא היא, ורבא אמר מותר דלאו מילתא היא, ועל כן אביי אינו יכול ליישב כרבא, שעדיין לא נשמש ארונה בכלי הבקר ומוריגין, שהרי סוף סוף יש כאן הזמנה, ולכן הוצרך לומר שבבמה אין דין זה נוהג.
[71] רש"י לקמן [כג א ד"ה רבי יהודה] מבאר שמחלוקת דרבנן ורבי יהודה תלויה במה שנחלקו הם עצמם לקמן בגמרא, האם יש דין שהעולין לגבי מזבח [בנידון דידן הסולת והשמן] אינם מבטלין זה את זה ברוב, שרבנן סוברים שאינם מבטלים זה את זה, ועל כן מאחר ויש כאן בתערובת שני מנחות, אנו אומרים שכל מנחה גוררת אחריה את השמן שלה, ולכן אין לפסול מצד ריבה שמנה או חיסר שמנה, משום שלכל אחת יש את שמנה בלבד, אבל רבי יהודה סבר שעולין מבטלין זה את זה, ומאחר שהשמן של מנחה אחת הבלוע בסולת של המנחה השניה הוא בטל אצלה ברוב, ממילא יש כאן פסול מצד ריבה שמנה. והתוס' לקמן [כג א ד"ה חרב] הוכיחו שגם לרבי יהודה אין לפסול משום חיסר שמנה, אלא משום ריבה שמנה, שאפילו כאשר דנים מצד ביטול ברוב לומר שהשמן נגרר אחר המנחה השניה שהוא בלוע אצלה, [ועל כן היא נפסלת מצד ריבה שמנה], מכל מקום הוא נגרר גם כן אחר המנחה שלו, ונחשב שלא נחסר משמנה כלום. אולם מדברי רש"י במשנתינו וכן מדברי התוס' כאן [ד"ה שזו] מבואר שאין לחלק בזה, ויש לפסול משום חיסר שמנה. ועיין טהרת הקדש על תוס' ד"ה והן [הראשון] בזה.
[72] התוס' [ד"ה והן] הקשו למה רבי יהודה לא פסל גם כן בנתערב קומץ עם קומץ אחר, שהשמן של קומץ אחד מתבטל אצל הקומץ השני, ומה מועיל לנו מה שבלילתן שוה, ודוחק לומר שמשום שבלילתן שוה אינן בולעין כלל זה מזה, עכ"ד. [ולכאורה עיקר קושיתם היא על נתערב קומץ עם מנחת כהנים, שמשמע שכשר לכולי עלמא, אבל על נתערבו שני קומצים לא קשה כן, שהרי בגמרא לקמן [כג ב] למדנו שיש דרשה מיוחדת על כך שאין הקומץ והשיריים מבטלים כלל זה את זה, ומבואר בדברי התוס' [ד"ה והן, בסופו] שהוא הדין שאין הסולת מבטל את השמן בקומץ ושיריים, ורק במנחת כהנים הוקשה להם שיהיה ביטול, הואיל ואין בהם קומץ ושיריים, אלא כולה כליל, וכמו שכתבו התוס' שם לענין מנחת נסכים]. והשיטה מקובצת [יז] תירץ שמאחר והמנחות בלילתן שוה, לכן אפילו הסולת והשמן הרי הם נחשבים כמין במינו, שלרבי יהודה אינו בטל.
[73] התוס' [זבחים עז ב] הקשו שאמנם אין הדם קדשים בטל, אבל מכל מקום איך יכול לזורקו עם דם חולין, ותירצו שמאחר ואין זורק את דם החולין לשם זריקה, אין איסור בדבר, וכתבו שיתכן דאפילו רבנן דרבי אליעזר [זבחים עט] האוסרים בנתערב דם הניתנין למעלה עם דם הניתנין למטה, לזרקם, מכל מקום כאן מודים, ששם מאחר והכל הוא דם קדשים, ממילא כשזורק שלא במקומו הרי הוא עושה איסור, מה שאין כן כאן שדם החולין אינו נחשב לזריקה כלל.
[74] התוס' מבארים שאמנם ניכר קצת מראית דמו של השעיר בדם הפר [אילו היה מים], מכל מקום אין די באדמומית כל שהו, אלא צריך שיהיה מראית דם ממש, ואז אינו בטל. עוד הקשו התוס' והרי למדנו במשנה ביומא שהיה הכהן גדול מערה דמו של פר לתוך של השעיר, ואם כן אדרבה היה צריך דם הפר להיות בטל, שהרי קמא קמא בטיל, שבתחילת השפיכה היה מעט מדם הפר בתוך של השעיר ולא היה ניכר בו, ושוב אינו חוזר וניעור, ואפילו אם נסבור בעלמא שהוא חוזר וניעור, מכל מקום כאן הלא כבר נדחה שעה אחת מזריקה, ותירצו שמאחר והיה מערה בשפיכה גדולה הרבה יחד, ממילא לא שייך בזה קמא קמא בטיל ודין דיחוי. והגרי"ז [טומאת צרעת יא א] כתב שמדברי תוס' אלו מוכח שהבינו שהנידון של הביטול לענין דם שעיר הוא, שמאחר והוא בטל, אין מתקיים דין מתן דם השעיר, שהרי נתבטל דין דם שעיר ממנו. אולם הביא שמדברי הגרע"ק איגר בגליון הש"ס [סוטה טז ב] מוכח שהבין שאמנם ודאי שיתקיימו דין המתנות, מאחר שכך היא מצות הנתינה לערבן וליתן משניהם יחד, אולם הנידון הוא על לשון התורה שנקרא "דם השעיר", אף על גב שבעלמא היה צריך להיות בטל בדם הפר, ולפי זה ודאי לא קשה שנאמר דיחוי, מאחר ומעולם לא נפסל לזריקה, ועתה הרי ודאי שם "דם פר" עליו.
דף כב ועתיקי לא והכתיב ויאמר ארונה אל דוד וגו' וכלי הבקר לעצים, ומשני ה"ג בחדתי, וקשה הא עכ"פ חסר עשיי' דמעיקרא להקדש ולא היתה החציבה לקודש, והמל"מ בספרו פר"ד עמד ג"כ בזה בתמי' יעוי"ש, - ונראה דדוקא באופן שהעשי' להדיוט מועיל עצם העשי' הלזו גם להקדש, דהיינו שעצם תכלית העשיי' דהדיוט מועיל גם להיות תכלית העשי' להקדש, כמו הא דכלי שנעשה להדיוט, דהכלי זו עצמה יכולה להיות תשמיש להקדש עבור כלי ג"כ, להכי כיון שנעשה כלי זה עבור הדיוט, פסולה להיות כלי שרת לגבוה כיון שאנו רוצים בתכלית זו של הכלי הנעשה להדיוט להיות תכלית זה עצמו להקדש, וזה הוי גנאי להקדש, דהרי עשי' עבור תכלית זה לא נעשה להקדש, וכל זה ליתא במוריגין, דהתם עצם התכלית של המוריגין וכלי בקר דהיינו תמונת הכלי שלהן לא נעשה עבור תכלית זה להיות עצים להסקה, דהרי התם העשי' נעשה עבור תכלית להשתמש בהן בתור כלי בקר, ואנחנו רוצים להשתמש בהם בתור עצים להסקה, ותכלית עשייתן בתור כלים אינו מעלה ואינו מוריד להסקה, ולהכי אינו פוגם עשייתן בתור כלי להיות עצים על המזבח כיון שלא באנו להשתמש בהן בתכליתן המיוחדת עבור עשייתן. ועוד נראה דבעצים בכלל ליתא דררא דעשי' לשמה כיון דליתא בזה עשי' מיוחדת לשם עצים דהרי לא ייחדה תורה שתהי' חטיבה דעצים למזבח דוקא בצורה זו ולא באופן אחר, ובכל אופן ואופן שהיתה חטיבתן שפיר דמי, וגם אם עשה החטיבה מעיקרא בתואר כלי ג"כ שפיר דמי לעצים אם עדיין לא השתמשו להדיוט, משא"כ בכלים שפיר בעינן שלא תהי' עשייתן להדיוט בתמונה כזו אשר בעינן לה להקדש, ולהכי שפיר בעינן עשיי' מעיקרא לשם הקדש דוקא, ובעיקר הענין מבואר לנכון בספרי דברי סופרים סי' ל"ד. -
בדין קומץ שנתערב
א משנה, נתערב קומצה וכו' ר' יהודה אומר במנחת כהן משוח במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו, ופירש"י ששתיהן פסולות העבה והרכה, דהעבה פסולה מטעם יתר והרכה פסולה מטעם חסר, והקשו בתוספות דרש"י סותר דברי עצמו מה שמפרש לקמן בגמרא דפריך לרב חסדא דאמר בתר מבטל אזלינן מהא דתנן שתי מנחות שלא נקמצו דאם יכול לקמוץ מזה בפני עצמו וכו' ופירש"י והא דלא פריך לר' חנינא דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוי טבלא, ותירץ רש"י דא"כ בתר בטל אזלינן וטבלא מבטל לשיריים לא הוי ריבה סולתה דבטלי וכמאן דליתא דמיא ולא מייתר לי', - הרי מבואר דאם נתבטל לא הוי ריבה, ואיך פירש"י במשנה דבשביל הבליעה אף באופן דנתבטל הוי ריבה שמנה, יעוי"ש, והיא קושיא חמורה דע"כ סברת התוס' נכונה מאד, דכמו שלא אמרינן התם דהוי ריבה סולתה מפני הביטול, - כן אית לן לומר דלא הוי ריבה שמנה מפני שנתבטל השמן, וע"כ דסברי התוס' דרק מנחת נסכים פסולה מטעם חסר, - וכן פירש בשיט"מ, יעוי"ש. -
ב ונראה דכוונת רש"י בגמ' שפירש דכיון דבטל השיריים בהטבל הוי זה כמאן דליתא, - היינו דבאמת אינו נחשב כדבר שאינו במציאות, כיון דע"כ ישנו שם, - אבל כיון דע"כ אינו יכול להיות כמו הטבל בקדושת המנחה כיון דכבר נעשה שיריים, להכי אינו מוסיף סולת קודש כמו המנחה בעצמה, הגע עצמך לוא נתערב קמח חולין בהמנחה דפשיטא דלא נעשה החולין קודש בקדושת המנחה, וממילא לא שייך לומר ריבה סולתה. הנה כמו כן הדין בנתרבתה שיריים מתוקנים שדינם כחולין לגבי המנחה, משא"כ קומץ שנתערב במנחת נסכים שדינן שוה בקדושה, דהרי שניהם עולין להיות כליל על המזבח, בזה סבר רש"י דשייך ריבה שמן, וזהו שיטת רש"י, וסברא נכונה היא, דאף אם אמרינן דבטל הסולת, וגם נתקדש, אבל אין כאן קדושת פה, - וממילא אין כאן קדושת מנחה דהדין שתבוא דוקא בקדושת פה, ולא באופן שבא הקדש, בממילא, והרי זה כמו קוף שהקדיש.
ג עוד נראה דגם התוס' סברי סברא זו, ולא פליגי התוס' על רש"י בהא דפירש בגמ' דהסולת הבטל כמאן דליתא, ולא הוי ריבה סולתה, אבל סברי דכמו כן הכא בהקומץ שבלע שמן מהמנחת נסכים, גם כן שייך סברא זו דהבטל הוי כדליתא, והיינו דהבטל לא נכנס בקדושת הקומץ, ואעפ"י שדין קומץ שוה עם המנחת נסכים, אבל עכ"פ לא נתקדשה השמן בקדושת קומץ, דהרי הקומץ יש לו קדושה בפני עצמו בכלי שרת, והשמן דמנחת נסכים חסר זה, וסברת רש"י דכיון דעכ"פ דינם שוה דשניהם כליל על המזבח הרי"ז כאילו קדושתן שוה.
ד ובמה שפירשנו אין להוכיח מהכא דהבטל אינו משיג מעלת המבטל, דשפיר אפשר לומר דבכ"מ אמרינן דהבטל נעשה כהמבטל עצמו ממש לכל הדינים, אבל שאני הכא דאף אם אמרינן בכל מקום דהיינו בחולין שנתערב בקודש דהבטל נעשה קודש, אבל הכא לא אפשר להשיריים להיות קודש כהמנחה, מטעם דבעינן דוקא קדושת פה מכח מקדיש, וביותר שאין לומר דפליגי בזה רש"י ותוס', דלפי מה שביארנו סברת רש"י נכונה אליבא דכו"ע, וגם התוס' מודה לזה, ורק בקומץ פליגי, וכמוש"נ.
ה ויש לעיין בסוגיא דנדה כ"ז דאיתא שם אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי א"א שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסיר לי', ואמינא להו אדרבה א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת של עפר וכו', יעוי"ש, וע"כ בזה פליג רבה על רבנן דבי רב, דרבנן דבי רב סברי דהבטל לא נעשה כהמבטל, והעפר לא נעשה רקב, וממילא חסר לשיעור תרווד, - ורבה ע"כ סבר דהפרידה עפר בטל ונעשה דינו כרקב, וממילא יש שיעור שלם מלא תרווד, ולכאורה פליגי בסברת רש"י הכא, אבל לפי מה שפירשנו אין זה ענין לזה, והוא דאף אם אמרינן דהבטל נעשה כהמבטל גם לכל דינו, מ"מ הכא שאני מטעם חסרון מקדיש, והוא דשאני קדושת מנחה, וכמו שפירשנו.
ו ובדברינו מיושב היטב הא דפירש"י בבכורות כ"ב דקאמר התם הלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור וכו' וקאמר ר' ירמי' לא שנו אלא לטבל בו פתו, אבל לקדרה מצא מין את מינו וניעור ופירש"י המים שבתוך הציר מוצאין את המים שבקדרה, ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו, יעוי"ש, הרי משמע דסבר רש"י דהבטל שהוא הציר נעשה כמים ממש, - הרי חזינן דמקבל הבטל גם המעלה של המבטל, כמו הכא שנעשה הציר לחשיבות של משקה לקבל טומאה, וזהו לכאורה שלא כדברי רש"י הכא, - ומצאתי אח"כ בעונג יו"ט סי' ד' שהקשה כן, - אבל לפי מה שפירשנו אין זה ענין לנידון דידן דכוונת רש"י דע"כ קדושת מנחה אין לו להבטל, והרי"ז כמו שנתקדש ממילא, ואין כאן קדושת מנחה, וכמוש"נ. -
ז והנה התוס' הקשה שם בבכורות לרש"י דהלא הציר אינו מקבל טומאה. יעוי"ש, מבואר דדעת התוס' דהבטל אינו משיג מעלת המבטל, ומזה ראי' למה שכתבנו לעיל דהתוס' הכא במנחות לא פליג ארש"י בעצם הסברא, אלא אדרבה הם סברי דגם אם שווים שניהם בדיניהם, מ"מ אם קדושתן משונה גם כן אין כאן ביטול מפני חסרון המעלה שחסר להבטל, כמו שפירשנו, אבל יש לעיין מהא דאמר רבה בנדה, שכתבנו לעיל.
ח אמנם יש להוכיח ממקו"א דשיטת רש"י דהבטל אין משיג מעלת המבטל, והוא בנדה ע"א ע"א ד"ה הרוג וכו' וז"ל ומיהו אי הוי נמי רובה לאחר מיתה אין טומאתו מן התורה דרביעית שלימה דמת בעינן, יעוי"ש, הרי מבואר דהמיעוט הבטל ברובא אינו משיג מעלת הרובא, ואפשר לומר דשאני התם דמיירי להשלים השיעור, ובאופן דשיעורים אינו בא המיעוט בתור השלמה, ואין זה ענין לנידון שאנו דנין אם הבטל משיג מעלת המבטל.
ט והנה השיט"מ מביא בשם רש"י כת"י וז"ל במנחת נסכים פסולה פירש הקומץ של מנחת ישראל לפי שבלע הקומץ ממנחת נסכים ורבה שמן דמנחת נסכים על הקומץ ומבטל, יעוי"ש, מבואר דרש"י כת"י דלא כרש"י דילן בשתים, א) בדין מנחת נסכים דלרש"י דילן פסולה משום חסר שמן, ולרש"י כת"י כשרה, ב) דלרש"י דילן פסול הקומץ מטעם ריבה שמן, רש"י כת"י פסול הקומץ מטעם דחשבינן להשמן דהקומץ כמאן דליתא מטעם שנתבטל בהשמן דמנחת נסכים המרובה, ויש להבין טעמייהו דרש"י דילן ורש"י כת"י, ובאיזו סברא מתחלקים הטעמים בדבר פסול הקומץ.
י ונראה דבסברא זו פליגי דרש"י דילן סובר דלא שייך ביטול להשמן דהקומץ, דכיון דדיניהם שוה כליל על המזבח, ממילא כל היכא דאיתא בא קרבן למה שהוא, דדוקא באופן דהמבטל יש לו שינוי דינים מהמבטל, דאז שייך ביטול, אבל לא שייך ביטול באופן שדין שניהם שוה, - אבל רש"י כת"י סבר דכיון דעכ"פ יש קדושה להקומץ בקידוש כלי, - ממילא יש ביטול למעלה זו היינו שבטלה קדושת הקומץ בהמנחת נסכים המרובה, וזהו ג"כ שיטת הרבינו עובדי' מברטנורא במשנה.
יא וכד נעיין ביותר יש להעמיס בסברא יותר נכונה דשיטת רש"י דילן דהבטל לא נהפך להיות לגמרי כהמבטל, וממילא הכא נשאר הקומץ במעלת קדושתו, ורש"י כת"י והר"ב סברי דהבטל נהפך להיות כהמבטל לגמרי, - וכמו שפליגי הראשונים באיסור אם נהפך להיתר, וממילא נתבטלה קדושת הקומץ לגמרי. -
יב והנה קשה טובא לפירש"י דילן דהטעם דפסול הקומץ משום ריבה שמן, א"כ מאי פריך הגמ' וכי בלעו זה מזה מאי הוי לר' יהודה הא מב"מ ולא בטל, - וקשה מה זה ענין לביטול דהרי אדרבה כיון שלא בטל א"כ הרי זה ריבה שמן, וכן הקשה התוסיו"ט, והקשה דזה לא אתי שפיר בין להמקשן ובין להתרצן, - והנה יפה כתב מרן הגרע"א דלהמסקנא אתי שפיר דהפירוש דהסולת דהקומץ מבטל להשמן דמנחת נסכים, וממילא הוי הקומץ רבה שמן, יעוי"ש, והנה זה אתי שפיר לרש"י לשיטתו דהבטל אינו משיג מעלת המבטל במקום דבעינן קידוש ע"י מעשה בן אדם וכ"ש, ורק בקומץ ומנחת נסכים שדיניהם שוה בזה שייך ביטול מעליא, ויש כאן ממילא ריבה שמן, - אבל לשיטת רש"י כת"י והברטנורא דסברי דחשיבות הקומץ ומעלתו שונה הוא מקדושת המנחה נסכים, ממילא הקומץ עומד במקומו, ובקדושתו, וממילא אין כאן ריבה שמנה.
יג עוד כתב מרן דאם לא בטל אז לא הוי ריבה שמנה משום דכיון דלא בטל חשבינן כאילו כל אחד במקומו עומד, והשמן דהמנחת נסכים שנבלע בקומץ חשבינן לי' אמנחת נסכים, ממילא אין כאן ריבה שמנה, וזהו כוונת המקשן דפריך מב"מ הוא, עכת"ד, וכן ראיתי אח"כ בחידושי הרשב"א למנחות שכתב כן, והגרע"א כיון להרשב"א, [בזמנו עוד לא הי' נדפס חידושי הרשב"א למנחות], - והנה לפי"ז פירושם של רש"י כת"י והר"ב שפירשו דהשמן דמנחת נסכים מבטלין להשמן דהקומץ היינו לפי הס"ד, ורש"י דילן ע"כ פירושו לפי המסקנא, וע"כ לפירש"י המקשן הי' שונה בהמשנה שהוא מטעם ביטול, נמצא דפירושו של הר"ב מוכרח לפי הס"ד דש"ס, אבל לפי המסקנא אתי שפיר גם פירש"י דילן, וע"כ הא דלא פירש כפירש"י הוא משום דסבר הר"ב דלא שייך כאן ריבה שמנה יען דחסרה קדושת הקומץ על השמן הנבלע ממנחת נסכים, וכמוש"נ.
יד עוד יש שיטה הובא בשיט"מ דהקומץ לא נפסל מטעם דחשבינן להשמן דהמנחת נסכים הנבלע בו כמאן דליתא, ומנחת נסכים פסולה, יעוי"ש, נראה לבאר השיטה דסברי דהשמן של מנחת נסכים אינו פועל לגריעותא דהקומץ להיות רבה שמנה מטעם דכיון דחסר להשמן קדושת קומץ הוי כמאן דליתא, אבל מנחת נסכים פסולה מטעם רבה שמנה היינו שמן דהקומץ דניתוסף בהמנחת נסכים, דריבוי המעלה ע"כ יש בו גם העדר המעלה, ויש בכלל מאתים מנה, וממילא הרי"ז רבה שמנה. -
טו נמצא שלש שיטות בדברי ר' יהודה דלרש"י שתיהן פסולות, ולשיטת רש"י כת"י והתוס' והר"ב הקומץ פסול ומנחת נסכים כשרה, - ולהשיט"מ הקומץ כשר, והמנחת נסכים פסול, וכל זה לר' יהודה, ולרבנן דסברי עולין אין מבטלין זה את זה, אין כאן ביטול כלל, ושתיהן כשרות, וכן פסק הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הכ"ח.
טז כתב הרמב"ם שם וז"ל וכן אם נתערב הקומץ במנחת כהנים וכו' הרי אלו כשרות, ויקטיר הכל כאחד שהכל לאישים, עכ"ל, משמע מדבריו דדוקא אם באו בהקרבה כאחד על המזבח אז כשרות, אבל אם חלקן והקריבן בזאח"ז שתיהן פסולות, וקשה הא כיון שאין תורת ביטול בעולין לרבנן דר' יהודה, א"כ גם כי מקריב כל חדא בפני עצמה מדוע לא נימא דכיון דאין כאן ביטול, והוי כל אחת במקום הנחתה כאילו היא בפני עצמה, וא"כ גם כשמקריב חדא חדא אין כאן חסרון, ואם בשביל שלא הקריב המנחה בשלימות בפעם אחת, הא קיי"ל דגם בהקריב פעמים כשרה, - והנה בקרית ספר להמבי"ט כתב דדוקא כשהן בתערובות לא שייך ביטול מטעם דשדינן רוב שמן אבלילתה רכה, ומיעוט אעבה כל חד לפום שיעורי' - מבואר בדבריו דכוונתו לפרש דברי הרמב"ם דלהכי בעי הקטרה כולה כאחת, משום דכשהיא בפני עצמה יש לדון משום ריבה שמנה ומשום חיסר שמנה, אבל תמהני טובא דהלא כיון דסברי רבנן דלא שייך שום ביטול בעולין, א"כ מה לי בתערובות ומה לי בפני עצמה, הלא עכ"פ עולין נינהו, ואין כאן ביטול, וממילא אין שייך לדון משום ריבה שמן או חסר, וא"כ אם הקריב שתיהן עד גמירא, יש לנו לדון דשתיהן כשרות, אפילו אם הקריבן בזאח"ז, וצע"ג. -
יז והנה נראה לומר דסבר הרמב"ם דכל דין זה דעולין אין מבטלין זה את זה, היינו אם עולה כל השיעור כולו, דאז יש לו חשיבות דעולה על המזבח, - והמזבח הוא המסבב למנוע סיבת הביטול, וכל זה אם יש לו שיעור שלם שהוא הקטרה שלימה, והיינו דכיון שכל עיקר האי דינא נלמד מדם הפר והשעיר שאין מבטלין זה את זה, - והנה התם מצינו בשיעור שלם דכל זריקה וזריקה יש בכל טפה וטפה שיעור שלם כדין התורה דהרי מצותה בכך, - ומזה נלמד לכל העולין שבאופן זה שנעשה ההקטרה בשלימות, ואז דוקא כשיש על המזבח השיעור בשלימות אז דוקא יש לו החשיבות שלא לבטל, משא"כ כשמקטיר כל אחת בפני עצמה, נמצא דאין שיעור שלם מכל אחת על המזבח, אז אין עליהן דין עולין.
יח ויש לעיין ר' יהודה דפוסל בקומץ שנתערב עם מנחת נסכים היאך הדין אם עלה לא ירד, והנה לשיטת הראשונים דפסלי רק להקומץ מטעם ריבה שמנה, מסתברא שאם עלה לא ירד. - אבל להסוברים דהמנחה ג"כ פסולה משום חסר, יש לעיין אם אמרינן בזה אם עלה לא ירד, - ומקום הספק דהנה בחסר ממש מסתברא דגם אם עלה ירד, והוא מטעם המבואר לעיל ט' ע"ב דחסר פסולו משום בע"מ, וכמו שבע"מ אף אם עלה ירד כן גם בחסר שהוא כבע"מ, אבל יש לחלק דשאני חסר דליתא לגמרי, אבל חסר כזה שע"כ אינו חסר ממש אלא דינו כחסר, בזה יש לומר דאם עלה לא ירד מטעם דעכ"פ אינו דומה לבע"מ, ומצינו כזה שמחלק הש"ס בזבחים ק"י באופן זה, - אמנם גם בעצם חסר בהקומץ הסתפקו התוס' בזבחים ק"ט אם עלה לא ירד, וכנראה שמסקי שם דאם עלה לא ירד, יעוי"ש, א"כ הכא פשיטא דלא ירד, והנה נראה שכן דעת הרמב"ם, כאשר יבואר. -
יט גרסינן זבחים ק"י איבע"ל חסרון דחוץ שמי' חסרון וכו' מה לי חסר מה לי יוצא וכו', וקשה הא שאני חסר דהוי כבע"מ, וכמבואר לעיל ט' ע"ב, וגם אם עלה ירד, משא"כ יוצא דדינו דאם עלה לא ירד, ועי' לעיל ק"ט בתוס', - ונראה דעיקר הפטור בחסר כשהקריב בחוץ הוא מגזירת הכתוב, והוא מדכתיב אותו, ודרשו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר כמבואר שם לעיל ק"ח ע"ב, וכן מבואר להדיא בתוס' ק"ט שם דלכו"ע פטור על חסר מטעם הלימוד דאותו, - וממילא אתי שפיר בעי' דגמ' בחסר בחוץ, והיינו אם אמרינן דחסר אם עלה לא ירד, וממילא שפיר קאמר הגמ' מה לי חסר מה לי יוצא. -
כ איברא דיש להקשות מדוע לא פשטו התוס' מסוגיא זו דע"כ חסר אם עלה לא ירד, דאל"כ היאך מדמה הש"ס חסר ליוצא, וכמו כן יש לדייק מברייתא שם דנקט התנא הלימוד במקריב פחות מכזית בחוץ דפטור מטעם דכתיב אותו, - דמשמעו שלם, ופחות מכזית לא מקרי הקטרה שלימה, ומכש"כ שיש ללמוד מזה באופן שחסר מקצת מן הקומץ דגם בפנים פסול פשיטא דלא נקרא שלם, - וכן כתב הרמב"ם דפטור בשחסר מקצת מטעם דכתיב אותו, כמבואר בפרי"ט ממעה"ק ה"ט, יעוי"ש, ואם אמרינן דבחסר אם עלה תרד, א"כ למ"ל קרא בלא"ה פטור מטעם דאינו ראוי לפתח אוה"מ.
כא אבל אפשר לומר דהתוס' מפרשים דעיקר קרא לפחות מכזית אתא, ובחסר מן הקומץ נלמד ממילא מטעם אינו ראוי לפתח אוה"מ, אבל קשה מדוע לא פשטו מסוגיא דלקמן בזה שמדמה חסר ליוצא, וע"כ דסברי התוס' דיש לפרש גם בפשט הבעי' הכי דהספק אם חסר ירד או לא ירד, והכי קמבעי' לי' מה לי חסר ומה לי יוצא, משום דבשניהם אם עלה לא ירד, - או"ד שאני יוצא דאיתא בעיני', והיינו דכיון דאיתא בעיני' לא הוי בזה דררא דבע"מ, משא"כ חסר דליתא בעיני', והוי דררא דבע"מ, ואם עלה ירד, אבל לפי"ז תיקשה מדוע ישתנה חסרון מבחוץ מחסרון דפנים.
כב לכן נראה דהתוס' מפרשים בכוונת הבעי' דבעי כך, דהנה גם אם אמרינן דבחסר פטור מטעם דאם עלה ירד, משום דנחשב כבע"מ, מ"מ יש לומר דדוקא בשנעשה חסר בפנים שהוא קרבן כשר נעשה בע"מ, וגם אם עלה ירד, - משא"כ בשנעשה חסר בחוץ שכבר נפסל ביוצא, אז אין החסרון פוגם, כיון דבלא"ה פסול הוא, ומה שייך פסול חסר באופן שגם הנשאר אין בו מעלה, ופגם חסרון אינו פוגם בדבר הנפגם, דהרי באמת חסר אינו בע"מ ממש, דאטו אמרה תורה דינו מומין בקומץ. אלא שאנו דנין מעצמנו דכיון דפסלה תורה חסר, להכי אנו קורין אותו בגדר מום, והכוונה שחסר לו חשיבות, וגרע יותר מטמא שהותרה בצבור, וזה לא הותר בצבור מצד הפגם הניכר בו, וכמו שמבואר לעיל ט' ע"ב, אבל כל זה שייך בשעה שיש לו החשיבות בשלימות, אמנם בשעה שהוא פגום בלא"ה שוב לא נתפס בו חסרון להיות פגום מצד חסרון, ומטעם זה דינו שוה ליוצא לומר בו אם עלה לא ירד, וזהו דקאמר הש"ס מה לי יוצא מה לי חסר, היינו כשנעשה חסר אחר שנפסל ביוצא, או"ד דשאני פסול חסרון דליתא בעיני', ושפיר חל פסול זה גם על הפסול, ומטעם זה לא הביאו התוס' סוגיא זו להוכיח לדין אם עלה לא ירד, וכמוש"נ. -
כג והנה הרמב"ם שכתב האי דרשא דאותו על עיקר דין דפטור בחסר, ע"כ סבר דבחסר הדין דאם עלה לא ירד, וממילא אם לאו דרשא זו דאותו המלמד דבעינן דוקא שלם הוי אמרינן דחייב על החסר בחוץ מטעם זה עצמו כיון דאם עלה לא ירד, ומפרש בעי' דש"ס דמספקא בחסרון מבחוץ אם שמי' חסרון, כפשוטו, דאפשר דלא הקפידה תורה על חסרון אלא בשנעשה בפנים, ולא בשנעשה מבחוץ, והיינו דלא הקפידה תורה לחייב בחוץ גם באופן דחסר מבחוץ, אם רק בפנים הי' שלם.
כד והנה רש"י פירש במשנה ד"ה והקריבו בחוץ פטור הואיל ואין מתקבל בפנים, יעוי"ש, משמע דסבר רש"י דבחסר אם עלה ירד, וע"כ דמפרש דהתנא אינו ממעט מאותו רק כשהקריב חסר מכזית ולא בשהיתה הקומץ חסר, דלזה לא צריך קרא, משום דבלא"ה פטור משום דאינו ראוי לפתח אוה"מ, - ולפי"ז ע"כ חסר מבחוץ לא עדיפא, וא"כ מאי בעי הש"ס לקמן בחסר מבחוץ, הלא אינו ראוי לפתח אוה"מ מטעם דאם עלה ירד, - וע"כ צריך לומר דרש"י יפרש הסוגיא כמו שכתבנו לעיל דיש מקום לומר דחסר לא הוי פסול לאחר שיצא מטעם דלא נפגם בשביל חסר אם יצא שלם מבפנים, אבל עכ"פ מבואר דעת הרמב"ם דבחסר אם עלה לא ירד.
כה והנה לשיטת רש"י כת"י והרב ברטנורא דפירשו דרוב השמן שבמנחת נסכים מבטל להשמן שבהקומץ והוי כמאן דליתא, כמו שכתבנו לעיל, א"כ הרי זה כאילו חסר שמן לגמרי, ובזה בודאי אם עלה ירד, דדוקא בשחסר מקצת מן הקומץ שייך לומר אם עלה לא ירד, אבל בשחסר כל המין שמן הרי"ז כמו סולת לחודיא, פשיטא שירד גם אם עלה, והנה לפי"ז לשיטת הרמב"ם דפוסל בשהקריב בזאח"ז, - ויש לנהוג בזה בכל פסולי יתר וחסר כמו לר' יהודה כיון דבזה אין דנין תורת עולין כמו שכתבנו לעיל, וא"כ אם עלה ירד, וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0