דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

תנו רבנן: כתוב בתורה שלש פעמים את המילה "טוטפות". א. בפרשת שמע "והיו לטטפת בין עיניך", ב. בפרשת והיה אם שמוע "והיו לטטפת בין עיניכם", ג. בפרשת והיה כי יביאך "והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך" [אך לפי המסורת שבידינו גם המילה לטטפת שבפרשת והיה אם שמוע כתובה לטוטפת עם וי"ו].

וכיון שבשתי הפרשיות שבקריאת שמע כתובה המילה לטטפת בלי וי"ו ובפרשת והיה כי יביאך כתובה המילה מליאה עם וי"ו, הרי כאן ד' פעמים שכתובה המילה לטטפת. כי המלא הוא כשנים.

ומזה למדים שבתפילין של ראש צריך שיהיו ארבעת הפרשיות בארבעה בתים, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד מאופן הכתיבה של המילה לטוטפות בשלשת הפרשיות. אלא למדים שצריך ארבעה בתים מביאור המילה לטטפות:

טט, במקום הנקרא כתפי, פירושו שתים. ופת במקום הנקרא אפריקי, פירושו שתים. ומהמילה לטוטפות המורכבת משתי המילים טט - פת למדים שצריך ארבעה בתים.

תנו רבנן: יכול יכתבם את התפילין של ראש על ד' עורות, ויניחם בתוך ד' בתים העשויים מד' עורות נפרדים? תלמוד לומר בפרשת "קדש לי" "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" זכרון אחד אמרתי לך, ולא ב' וג' זכרונות! ואם הוא מניחם בארבעה בתים נפרדים הרי זה ארבעה זכרונות.

הא כיצד הוא עושה להכניס ארבע פרשיות בארבעה בתים ושיהיה זכרון אחד?

כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים העשויים מעור אחד [1] [וכיצד עושים: לוקחים חתיכת עור ומניחים אותה בדפוס שיש בו צורת ד' אצבעות, ולוחצים את העור על הדפוס, וכשמתיבש העור מוציאים אותו מהדפוס ונעשים הארבעה בתים מאליהם].

ואם בדיעבד כתבן את ארבעת הפרשיות בעור אחד והניחן בד' בתים על ידי שעשה בקלף שלשה חתכים, חתך בין כל פרשה [2] לפרשה, יצא ידי חובתו.

וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם על עור אחד, כדי שלאחר שיכתבם יוכל לתת כל פרשה בבית בפני עצמו על ידי שיחתוך את העור שבין כל פרשה ופרשה.

וצריך שיהא ריוח ביניהן בין הבתים שיהיו נפרדים זה מזה, דברי רבי.

וחכמים אומרים: אינו צריך לעשות ריוח בין בית לבית.

ושוין חכמים ורבי, שנותן חוט [3] או משיחה [חבל דק] בין כל אחת ואחת מהבתים להבדיל ביניהן [וזהו טעמם של חכמים שלא הצריכו רווח בין בית לבית כי מספיק לדעתם ההבדל שעל ידי החוט או המשיחה, עפ"י הבית יוסף].

ואם אין חריצן [4] החריץ שבין בית לבית ניכר מבחוץ, פסולות התפילין.

תנו רבנן: כיצד כותבן לתפילין? תפלה של יד כותבה על עור אחד את כל ארבעת הפרשיות, ואם כתבה בארבע עורות נפרדים והניחם את ארבעת הפרשיות בבית אחד, יצא. ומכל מקום צריך לדבק [5] את ארבעת העורות שעליהם נכתבו ארבעת הפרשיות, או בדבק או על ידי תפירה.

שנאמר, "והיה לך לאות לסימן על ידך" שגם לך צריך שיהיה רק אות אחת ! כשם שאות אחת מבחוץ, שלאותם אחרים שאינם רואים רק את הבית החיצון, הרי אפילו שבפנים ישנם ארבע עורות, מכל מקום מבחוץ זה נראה כאות אחת, כך אות אחת מבפנים כך לך המניח את התפילין וממשמש בהן, צריך שיהיה אות אחת. ואם לא ידביק את העורות בפנים, הרי על ידי המשמוש בתפילין [שהיו עושים את הבתים מעור דק] ירגיש המניח שיש בפנים כמה עורות, ואין זה אות אחת אלא ככמה אותות. ולכן צריך שידביק את העורות מבפנים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אינו צריך לדבק, שאינו מקפיד על אות אחת מבפנים.

אמר רבי יוסי: ומודה לי רבי יהודה ברבי [החכם], שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש העשויין מארבעה בתים, שטולה [שמכסה, מלשון טלאי] בעור את אחת מהתפילין של ראש, ועל ידי שמכסה את ארבעת הבתים בעור אחד נראין עתה התפילין של ראש כבית אחד, ומניחה על היד! וכשרים הן לתפילין של יד ואף על פי שלא דיבק את הפרשיות שבפנים.

ותמהינן: היאך אמר רבי יוסי, מודה לי רבי יהודה, הרי עצם דין זה היינו [6] פלוגתייהו דרבי יוסי ורבי יהודה אם צריך לדבק את הפרשיות בפנים, שרבי יהודה סובר שצריך לדבק, והיאך אמר רבי יוסי שלא הצריך רבי יהודה לדבק?

אמר רבא: מדבריו של רבי יוסי נשמע, שחזר בו רבי יהודה וסובר שלא צריך לדבק, ולכן אמר רבי יוסי שמודה לו רבי יהודה.

ופרכינן: איני, היאך אפשר לומר שעושים מתפילין של ראש תפילין של יד, והא שלח רב חנניה ואמר משמיה דרבי יוחנן: תפלה של יד עושין אותה מותר לשנותה לתפלה של ראש [7], אבל תפלה של ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה! ותפילין של ראש קדושתם חמורה כי רוב המילה "שדי" נמצאת בהם. השי"ן בבית של התפילין והדלי"ת בקשר של הרצועה. אבל בשל יד אין בהם אלא היו"ד ברצועה של התפלין.

ועוד, שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ותניא: רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. ולכן אסור להוריד תפילין של ראש מקדושתם ולעשותן תפילין של יד.

ואם כן איך אמר רבי יוסי שאפשר לעשות מתפילין של ראש תפילין של יד?

ומשנינן: לא קשיא, הא דברי רבי יוחנן שאין עושים מתפילין של ראש תפילין של יד מדובר בעתיקתא, בתפילין שהונחו כבר בראש ואז אסור להורידם לקדושה קלה ולעשותם תפילין של יד.

והא דברי רבי יוסי שעושים מתפילין של ראש תפילין של יד מדובר בחדתתא, בתפילין שעדיין לא הונחו בראש, וכיון שכן, עדיין לא התקדשו בקדושת של ראש שיהיה אסור להורידם ולעשותם תפילין של יד.

והוינן בה: ולמאן [8] דאמר במסכת סנהדרין הזמנה מילתא היא הזמנה ויחוד לדבר, נחשב כאילו הדבר נעשה בפועל, ואם כן כאן כשהזמין את התפילין להניחם בראש, אף על פי שלא הניחם, נחשב הדבר כאילו הניחן בפועל, ואסור להורידן ולעשותן תפילין של יד. ואם כן איך מותר לשנות מתפילין של ראש לשל יד?

ומשנינן: זה מדובר כגון דאתני [9] עלייהו מעיקרא בתחילת עשיית התפילין של ראש התנה עליהם לעשותם לשל יד אם יצטרך לכך, ולכן מותר לשנותם.

תנו רבנן: כיצד סדרן כיצד סדר הנחת הפרשיות בבתים?

פרשת קדש לי, ופרשת והיה כי יביאך מימין. ופרשת שמע, פרשת והיה אם שמוע משמאל!

והוינן בה: והתניא איפכא, שקדש והיה כי יביאך משמאל, ושמע והיה אם שמוע מימין?

אמר אביי: לא קשיא. כאן שכתוב קדש והיה כי יביאך מימין, היינו מימינו של קורא, כאן שכתוב ששמע והיה אם שמוע מימין, היינו מימינו של מניח. שצד ימין של הקורא את הפרשיות מבחוץ הוא צד שמאל של המניח את התפילין, והקורא את הפרשיות מבחוץ קורא אותן כסדרן [10], כסדר שהן כתובין בתורה, קודם הפרשה המוקדמת בתורה ואחר כך את הפרשה המאוחרת בתורה.

הלכך, זה שכתוב קדש והיה כי יביאך מימין, היינו מימין הקורא, שכשהוא קורא כדרך שקוראים מימין לשמאל, נמצא דפרשת קדש והיה כי יביאך שהן המוקדמות בתורה הן לימין הקורא, ופרשת שמע והיה אם שמוע, הן לשמאל הקורא.

וזה שכתוב הפוך, שקדש והיה כי יביאך משמאל, הכוונה על המניח, שהוא ימין של הקורא [וידועה שיטת רבינו תם והתפילין שנקראים על שמו תפילין דרבינו תם, שסדר הפרשיות בהם הוא כזה: קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע [11], שמע [12]].

אמר רב חננאל אמר רב: החליף סדר פרשיותיה של התפילין, פסולות.


הערות

[1] הבית יוסף (ל"ב ל"ח) הביא מספר התרומה שאם תפר כמה עורות יחד הרי הם נחשבים עור אחד ואפשר לעשות מהם בית של תפילין. אך טוב ונכון לעשות מעור אחד ממש בלי תפירה. אך הב"ח חולק וסובר שעורות שמחוברים על ידי תפירה אינם נחשבים עור אחד ואי אפשר לעשות מהם בית לתפילין. ולענין דיבוק כמה עורות יחד בדבק אם נחשב כעור אחד או לא. הביא בזה הביאור הלכה (ל"ב ל"ח) כמה דעות. דעת המחצית השקל שדיבוק הוא כמו תפירה ותלוי במחלוקת הב"י והב"ח. ובהגהות הגר"ח צאנזר כתב שדיבוק עדיף מתפירה ומועיל לפי כולם להיות עור אחד. ודעת החתם סופר בתשובה שדיבוק לפי כולם אינו מועיל. ובאור זרוע מוכח שדיבוק הוא כמו תפירה. ואם כן דין דיבוק תלוי במחלוקת הב"י והב"ח בתפירה. והגרע"א בתשובה (י"א) כתב, שבגט שצריך שיהיה ספר אחד ולא שנים, פסק הרמ"א שאם הדביק שני דפים וכתב עליהם את הגט זהו ספק אם הגט כשר. והיינו שזהו ספק אם דיבוק מועיל להיות אחד, ואם כן הוא הדין בתפילין שצריך עור אחד הרי זה ספק אם דיבוק מועיל.

[2] הט"ז (ל"ב ל"ו) הקשה שאם חתך את הקלף בין פרשה לפרשה הרי זה כמו שכתב כל פרשה בקלף נפרד ואין זה נחשב שכתבם בעור אחד. ועל כן פירש באופן אחר, שמדובר שכתב את הפרשיות בחלק התחתון של הקלף. וחתך מלמעלה בקלף החלק מול ההבדל שבין פרשה לפרשה. ואת הקלף החלק החתוך הכניס בארבעת הבתים. והפרשיות נמצאות מתחת לבתים וזה באמת נחשב שהפרשיות בקלף אחד. כיון שבין הפרשיות לא חתוך כלום.

[3] התוס' הביאו בזה שתי דעות אם הדין שצריך לתת חוט או משיחה בין בית לבית זה רק כשכתב את כל הפרשיות בקלף אחד. או אפילו כשכתבן בארבעה קלפים נפרדים. והמחבר (ל"ב נ"א) פסק שצריך לתת חוט או משיחה גם כשכתבם בד' קלפים. ותמה הט"ז (ס"ק ל"ח) אם כן מדוע הזכיר המחבר דין זה גם בכתבן בקלף אחד, והרי לדעתו אפילו בד' קלפים צריך חוט או משיחה ומדוע היה צריך לומר זאת גם בכתבן בקלף אחד. וביאר הט"ז שבד' קלפים זה רק לכתחילה ואם לא הניח חוט ביניהם כשר בדיעבד. אך כשהם בקלף אחד בזה החוט הוא לעיכובא ואם לא הניח חוט ביניהן התפילין פסולות. ובדעה זו שצריך חוט רק כשכתב בקלף אחד, תמה הקרן אורה מה שייך החוט שהוא בין הבתים לפרשיות שהן בקלף. ובעיקר דין חוט או משיחה בשטמ"ק הביא בזה פירוש אחר שהכוונה שצריך לכרוך כל פרשה בחוט, ולדבריו מיושבת קושיית הקרן אורה שהרי באמת מניחים את החוט על הפרשיות.

[4] פירש רש"י שעשה מבפנים ארבעה בתים נפרדים וביניהם מחיצות. אך מבחוץ אין החריץ ניכר. והשטמ"ק הקשה איך יתכן שיהיו ארבעה בתים ולא יהיה החריץ ניכר מבחוץ. וכתב לפרש שזה באופן שכיסה את הבתים בעור אחד ועל ידי זה אין החריץ ניכר. והחתם סופר בתשובה (או"ח ה') גם כן התקשה בזה איך יתכן ארבעה בתים והחריץ אינו ניכר. וביאר שהרי הסופרים מדביקים בתפילין של ראש בין בית לבית כדי שלא יתפרקו הבתים זה מזה ויתקלקל הריבוע. ולפעמים על ידי הדיבוק אין החריץ ניכר. ועל זה נאמר בגמ' שאם אין החריץ ניכר פסולות התפילין.

[5] הגרע"א בתשובה (ח"א תשובה יא) הביא שהבית שמואל (אהע"ז סי' ק"ל) הוכיח מכאן שעל ידי דיבוק נהיה הכל אחד, שהרי רבי יהודה סובר שצריך אות אחת מבפנים ומבואר כאן שדיבוק מועיל לזה, הרי מוכח מזה שדיבוק עושה לאחד. והוא הדין לגט שצריך ספר אחד אם ידבק שני דפים יחד ויכתוב עליהם את הגט יהיה כשר. והגרע"א וכן הגאון רבי מרדכי בנעט בביאור מרדכי דחו ראיה זו על פי מה שכתב רש"י כאן (ד"ה והיה) שהחסרון בארבעה קלפים הוא, שלזה שמניח את התפילין וממשמש בהם ניכר שהם ארבעה קלפים. ואם כן שכל החסרון הוא משום המשמוש, לזה מועיל דיבוק ושוב אין היכר במשמוש שהם ארבע. אך במקום שצריך שיהא אחד ממש יתכן שדיבוק אינו מועיל.

[6] הקשה בקרן אורה הרי יש לומר שבאותן תפילין של ראש היו הפרשיות בקלף אחד ומפורש לעיל ששל ראש בקלף אחד כשר ולכן הכשיר רבי יהודה לעשותן של יד. ותירץ שאם כן לא שייך לומר ומודה רבי יהודה כיון שאין זה שייך כלל למה שחלק רבי יהודה עם רבי יוסי. והשפת אמת רוצה לחדש שלפי רבי יהודה יהיה פסול אפילו אם היו הפרשיות בעור אחד. שהרי כשמכסה את השל ראש בעור עדיין נשאר המחיצות בין הבתים מבפנים. וכיון שטעמו של רבי יהודה הוא שכשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים. אם כן כמו שבחוץ אם יש ארבעה בתים פסול לשל יד [ולכן צריך לכסות את הבית מבחוץ בעור אחד] כמו כן כשיש מחיצות מבפנים בין הבתים והם ארבעה בתים מבפנים גם כן פסול לרבי יהודה לשל יד [לפני שחזר בו רבי יהודה והודה לרבי יוסי].

[7] מבואר כאן בגמ' שתפילין של יד קדושתן קלה משל ראש ולכן מותר לשנותם ולעשותם לשל ראש. ותמה בקרן אורה שהרי מבואר בשו"ע שקלף שעיבדו אותו לשם מזוזה פסול לתפילין, כי קדושת מזוזה קלה מקדושת תפילין ועיבוד לשם קדושה קלה אינו מועיל לקדושה חמורה והרי זה שלא לשמה. ואם כן איך העיבוד והכתיבה לשם תפילין של יד שהיא קדושה קלה מועיל לתפילין של ראש שהם קדושה יותר חמורה. ותירץ שתפילין מצווה אחת הם ולכן מועיל הלשמה לשם של יד גם לשל ראש. ורק מזוזה שהיא מצווה נפרדת לא מועיל העיבוד לשם מזוזה שהיא קדושה קלה לתפילין שהם חמורות.

[8] כתב הרמ"א (או"ח מ"ב ג') שקלף שעיבדו אותו לשם תפילין אסור להשתמש בו לדברי חול. ואף על פי שפוסקים להלכה שהזמנה לאו מילתא ואינה אוסרת, זה דווקא בדברים שהם תשמישי קדושה. אך דברים שהם גוף הקדושה בהם הזמנה מילתא, וקלף הוא גוף הקדושה וכיון שהזמינו להיות לתפילין אסור להשתמש בו לדברי חול. והגרע"א בתשובה (ח"א ב' ג') הקשה מסוגיא זו, שמבואר שתפילין שייחדם לשל ראש תלוי במחלוקת של הזמנה מילתא אם מותר להורידם לשל יד, והלא תפילין הם גוף הקדושה ובזה כולם מודים שהזמנה מילתא היא. ומתחילה רצה הגרע"א לתרץ שבהזמנה לגוף הקדושה אוסר הרמ"א רק להוריד לדבר חול. אך לקדושה קלה מותר להוריד. אך תמה על זה שכמו שלמאן דאמר הזמנה מילתא מבואר כאן בסוגיא שאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה. הוא הדין בהזמנה לגוף הקדושה שגם כן יהיה אסור להוריד לקדושה קלה. והחזו"א מבאר שתפילין של יד ושל ראש הם באמת קדושה אחת. ורק כבוד הקדושה של ראש הוא יותר משל יד. ולכן בזה משום הזמנה לגוף הקדושה אין לאסור להוריד משל ראש לשל יד כיון שקדושתם אחת. והגרע"א תירץ שיש באמת מאן דאמר בגמ' שסובר שגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא. וזוהי כוונת הגמ' כאן ולמאן דאמר הזמנה מילתא. כי יש מי שחולק גם באופן זה [של גוף הקדושה] וסובר שהזמנה לאו מילתא. והגר"ח (פ"א מתפילין הי"א) תירץ, שלפי המאן דאמר הזמנה מילתא היא. כל צורה של הזמנה מועילה, אך להלכה שהזמנה לאו מילתא ורק לגוף הקדושה מועיל, הרי כל מה שמצאנו שמועיל זה בעיבוד קלף לשמה, והרי הדין עיבוד לשמה בתפילין הוא לשם תפילין סתם, ולא מעבדים לשם של ראש אלא רק לשם תפילין סתם. ולכן ההזמנה שחלה היא רק קדושת תפילין ולא קדושת של ראש, וזהו שמבואר כאן בגמ' שלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא מותר להוריד תפילין של ראש חדשות שלא השתמשו בהם ולעשותם של יד.

[9] ומבואר בשו"ע (או"ח מ"ב ב') שאם התנה עליהם, הרי זה מועיל גם אם כבר השתמש בהם שיהיה מותר לשנותם לשל יד.

[10] כתב התרומת הדשן (סי' מ"ט) שכיון שרואים כאן שיש ענין של קריאת הקורא העומד כנגד התפילין, צריך גם כן שיהיו הפרשיות מגוללות מהסוף להתחלה, כדי שיהיו מונחות כנגד הקורא בצורת קריאה. והובאו דבריו ברמ"א (ל"ב מ"ו).

[11] והתוס' הקשו עליו מהמכילתא שמפורש בה שסדר הפרשיות הוא קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמע. ומכח קושיא זו חידשו התוס' שנאמר בתפילין גם סדר כתיבתן. וצריך לכתוב את הפרשיות כסדר שהן כתובות בתורה, ועל זה נאמר במכילתא ששמע קודמת לוהיה אם שמע היינו לסדר כתיבתן. אך בהנחתן בתפילין בזה והיה אם שמוע קודמת לשמע. וכתב הגרי"ז (פ"ה מתפילין ה"א) שלכאורה כל דין זה שיש סדר כתיבה הוא רק לדעת ר"ת כדי ליישב את הקושיא מהמכילתא. אך לדעת רש"י הרי אין שום ראיה לחידוש זה, כי המכילתא כפשוטה שזהו באמת סדר ההנחה בבתים ומנין לנו לחדש שיש דין מחודש של סדר כתיבתן. אך בשו"ע מוכח לא כך. שפסק כדעת רש"י ששמע קודמת לוהיה אם שמוע, ומכל מקום פסק שצריך גם כתיבה כסידרן בתורה.

[12] בראשונים מבואר שמחלוקת רש"י ור"ת היא גם בתפילין של יד כיצד הסדר. והגרי"ז (פ"ה מתפילין ה"א) הביא שהגר"ח הקשה בזה מה שייך סדר בתפילין של יד. והרי אם כתב הפרשיות של יד על ארבעה קלפים כשר. והיינו שכל פרשה היא נפרדת מחברתה. ואם כן מה שייך כלל דין סדר בזה.

א ובענין ששנינו שיש ארבע פרשיות בתפילין תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר פעמיים "לטטפת" (דברים ו, ח) "לטטפת" (שם יא, יח), ולפי הכתיב מדובר בכל פעם בטוטפת אחת, ושוב "לטוטפת" (שמות יג, טז) בו' יתירה, שיש בה לשון רבים — הרי כאן ארבע, מכאן למדים לארבע פרשיות שבארבעה בתים בתפילין, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לדרשה זו, אלא המילה "טטפת" עצמה משמעה ארבע, כי "טט" בלשון כתפי פירושו שתים, "פת" בלשון אפריקי שתים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יכתבם את הפרשיות של תפילין של ראש על ארבעה עורות (קלפים) נפרדים, ויניחם בארבעה בתים בארבעה עורות, פרשיה אחת בכל בית? תלמוד לומר: "ולזכרון בין עיניך" (שם ט), ויש בכך הדגשה: זכרון אחד אמרתי לך, כלומר, שגוף התפילין יהיה אחד, ולא שנים ושלשה זכרונות, הא [הרי] כיצד? כותבן על ארבעה עורות (קלפים) ומניחן בארבעה בתים שעשויים בעור אחד שמקפלים אותו.

ואם כתבן בעור (בקלף) אחד את כל הפרשיות והניחן בארבעה הבתים, כל פרשיה בבית אחר — יצא. ובמקרה זה צריך שיהא ריוח ביניהן (בין הפרשיות) כדי שיוכל לתת כל פרשיה בבית נפרד, דברי רבי, וחכמים אומרים: אינו צריך. ושוין, כלומר, גם חכמים סבורים שנותן חוט או משיחה (חוט עבה) בין כל אחת ואחת. ומוסיפה הברייתא: ואם אין חריצן (החריץ שבין כל בית ובית) ניכר כלפי חוץ — פסולות.

ג וביחס לתפילין של יד תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד כותבן? תפלה של יד כותבה את ארבע הפרשיות על עור אחד ומניחה בבית אחד, ואם כתבה בארבע עורות נפרדים והניחה בבית אחד — יצא. ובמקרה זה צריך לדבק את ארבע העורות לעור אחד, שנאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט), לומר: כשם שאות אחת מבחוץ, שהבית עשוי מעור אחד — כך אות אחת מבפנים, שארבע הפרשיות יהיו כתובות על עור אחד, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אינו צריך לדבק.

אמר ר' יוסי: ומודה לי ר' יהודה ברבי (הגדול) שאם אין לו תפילין של יד, ויש לו שתי תפילין של ראש, שעשויות מארבעה בתים, שטולה מכסה בטלאי של עור על אחת מהן כדי לעשות אותה כבית אחד, ומניחה. ותוהים: מה שייך לומר כאן מודה? היינו פלוגתייהו [הרי זו היא עצמה המחלוקת שלהם], האם אפשר שיהיו הפרשיות של יד כתובות על עורות נפרדים, או לא! אמר רבא: באמת, מדבריו של ר' יוסי יש ללמוד שחזר בו ר' יהודה לגמרי משיטתו, והודה לר' יוסי בעיקר ההלכה.

ועל עצם האפשרות לעשות תפילה של יד מתפילה של ראש, שואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] שלח רב חנניה משמיה [משמו] של ר' יוחנן: תפלה של יד עושין אותה תפילה של ראש, ושל ראש אין עושין אותה תפילה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא בעתיקתא [זו בישנות] שכבר נקשרו על הראש, וכבר שימשו בקדושה חמורה, הא בחדתתא [זו בחדשות], שלא השתמשו בהן עדיין כתפילין של ראש. ולמאן דאמר [ולמי שאומר] שהזמנה כשלעצמה מילתא [דבר] היא, ודי שיזמן אותה לשם תפילין של ראש כדי שלא יוכל עוד לשנותה, מדובר דאתני עלייהו מעיקרא [שהיתנה עליהם מתחילה], שיוכל להפוך אותה משל ראש לשל יד, ובאופן זה מותר הדבר.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד סדרן של הפרשיות בתוך התפילין? "קדש לי" (שמות יג, א— י) "והיה כי יביאך" (שם יא—טז) מונחות מימין, פרשת "שמע" (דברים ו, ד— ט) "והיה אם שמוע" (שם יא, יג— כא) משמאל.

ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך] "קדש לי" "והיה כי יביאך" משמאל, "שמע" "והיה אם שמוע" מימין! אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן מימינו של קורא העומד מול המניח תפילין, כאן מימינו של מניח, שהיא שמאלו של העומד מולו, והקורא קורא כסדרן, כלומר, כסדר הכתוב בתורה, "קדש לי" מימינו של הקורא, ואחר כך "והיה כי יביאך" וכו'.

אמר רב חננאל אמר רב: אם החליף פרשיותיה כלומר, שינה את סדר הפרשיות בתוך בתי התפילין — הרי הן פסולות. אמר אביי: לא אמרן [לא אמרנו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Sages taught in a baraita: With regard to the number of compartments in the phylacteries of the head, the verse states: “It shall be for a sign upon your hand, and for totafot between your eyes” (Exodus 13:16), with the word totafot spelled deficient, without a vav before the final letter, in a way that can be read as singular; and again: “They shall be for totafot between your eyes” (Deuteronomy 6:8), spelled as a singular word; and again: “They shall be for totafot between your eyes” (Deuteronomy 11:18), this time spelled plene, with a vav before the final letter, in a manner that must be plural. There are four mentions of totafot here, as the third one is written in the plural and therefore counts as two. Consequently, it is derived that the phylacteries of the head must have four compartments. This is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Akiva says: There is no need for this proof, as the requirement of four compartments can be derived from the word totafot itself: The word tot in the language of Katfei means two, and the word pat in the language of Afriki also means two, and therefore totafot can be understood as a compound word meaning four.

The Sages taught in a baraita: One might have thought that a scribe should write the passages of the phylacteries of the head on four separate hides, i.e., parchments, and place them in four compartments of four hides, one passage in each compartment. Therefore, the verse states: “And for a memorial between your eyes” (Exodus 13:9). This teaches: I said to you that the phylacteries are one memorial, but not that they are two or three memorials, i.e., the phylacteries themselves must be one unit. How so? One writes the passages on four hides and places them in four compartments fashioned of one hide.

And if a scribe wrote all four of them on one hide and placed them in four compartments by slitting the parchment between each of the passages, one who dons these phylacteries has fulfilled his obligation. And in such a case it is necessary for there to be a space between each of the passages, so that each can be placed in a separate compartment; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: It is not necessary for there to be a space between them. And Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis agree that one places a string or a thicker band between each and every one of the four compartments. The baraita adds: And if their furrows, i.e., the lines marking the separation between the compartments, are not noticeable from the outside, the phylacteries are unfit.

The Sages taught in a baraita: How does a scribe write them? With regard to the phylacteries of the arm, he writes it on one hide. But if he wrote it on four separate hides and placed it in one compartment, one who wears it has fulfilled his obligation. And in such a case it is necessary to attach the four parchments, as it is stated: “And it shall be for a sign for you upon your arm” (Exodus 13:9). This teaches that just as the phylacteries of the arm are one sign on the outside, as the compartment is fashioned from a single hide, so too, they must be one sign on the inside, i.e., the four passages must be on a single parchment. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: It is not necessary to attach the passages.

Rabbi Yosei says: And Rabbi Yehuda the Distinguished [Beribbi] concedes to me that if one does not have phylacteries of the arm but has two phylacteries of the head, that he covers one of them with patches of hide, to render it like one compartment, and places it on his arm. The Gemara asks: How can Rabbi Yosei say that Rabbi Yehuda concedes to him in this case? This is the very situation in which their dispute applies, as they disagree over whether or not the passages of the phylacteries of the arm may be written on separate parchments. Rava said: From Rabbi Yosei’s statement one can infer that Rabbi Yehuda retracted his opinion and accepted Rabbi Yosei’s ruling.

Rabbi Yosei said that all agree that one can convert phylacteries of the head into phylacteries of the arm. The Gemara asks: Is that so? But Rav Ḥananya sent the following ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: If one has phylacteries of the arm, he can convert it to phylacteries of the head, but if one has phylacteries of the head, he cannot convert it to phylacteries of the arm, because one does not reduce the sanctity of an item from a level of greater sanctity of phylacteries of the head to a level of lesser sanctity of phylacteries of the arm.

The Gemara answers: This is not difficult, as this ruling is stated with regard to old phylacteries, which have already been worn on one’s head and therefore have a greater level of sanctity, whereas that ruling is stated with regard to new phylacteries, which have not yet been used. The Gemara adds: And according to the one who says that designation is significant, i.e., once one designates an item for use in fulfilling a particular mitzva, it assumes the sanctity of an item used for mitzvot, this ruling is stated with regard to a case where he stipulated with regard to them from the outset that he may convert it from phylacteries of the head to phylacteries of the arm, and only in this circumstance it is permitted to convert them.

§ The Sages taught in a baraita: How does one arrange the four passages inside the phylacteries? The passage of: “Sanctify unto Me” (Exodus 13:1–10), and the passage of: “And it shall be when He shall bring you” (Exodus 13:11–16), are placed on the right; the passage of: “Listen, O Israel” (Deuteronomy 6:4–9), and the passage of: “And it shall come to pass, if you shall hearken diligently” (Deuteronomy 11:13–21), are placed on the left.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that one places them in the opposite manner, with the first two passages on the left and the latter two on the right? Abaye said that it is not difficult: Here it means to the right of the reader, i.e., one who is standing opposite the one donning the phylacteries, whereas there it means to the right of the one who is donning the phylacteries. And in this manner the reader reads the passages in their order, as they appear in the Torah, starting with Exodus 13:1–10 to his right.

Rav Ḥananel says that Rav says: If one exchanged its passages, i.e., placed them in a different order within the compartment, the phylacteries are unfit. Abaye said: We did not say this

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

על ד' עורות, פי' ד' קלפים ויניחם בד' בתים של ד' חתיכות קלף, ל"ה. ר"ל דיניהם דד' פרשיות בארבע בתים שהם מד' עורות כל בית ובית בעור בפני עצמו אבל מ"מ הד' בתים יהיו בדפוס אחד כעין שלנו ולא בד' דפוסים שתהא כל בית בדפוס בפני עצמו:
וקשיא דא"כ מאי קאמר לזכרון אחד אמרתי, והלא כיון דהם מונחים בדפוס אחד הוו שפיר זכרון אחד דהא תינח אי הוו בד' דפוסים דאז הוי ד' זכרונות אבל כיון שהם בדפוס אחד א"כ הוו שפיר זכרון אחד, וי"ל דאפ"ה כיון דהוו בד' עורות וראוין לינטל כל אחת ואחת בפני עצמה מן הדפוס לאו זכרון אחד חשיבי:

ואם כתבן בעור אחד, פי' שעשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור א' כדפרישי' יצא, ל"ה. וקשיא מאי לשון יצא דקאמר דמשמע אבל לכתחלה לא הא אדרבה הוה ליה למעבד הכי כמו הבתים דבעיא שיהיו בעור אחד בעבור שזכרון אחד אמר הכתוב כ"ש בפרשיות דשייך בהו לומר טפי זכרון א' שיהיו בעור אחד שהזכרון הוי טפי בפרשיות:
וי"ל דאדרבה כיון דהפרשיות חלוקות וכתובות בג' מקומות כל א' בפני עצמה אין ראוי לומר שיצוה הכתוב לעשותם בעור אחד משום זכרון א' דא"כ גם בלא חילוק ד' פרשיות הוה לן למעבד להו ושיכתבם כלם בדף אחד אבל כיון דצריך לכתוב כל אחת בפני עצמה ולא שיעשה מכלן דף אחד כמו כן ראוי לחלקם שתהא כל אחת בפני עצמה בעור בפני עצמו דכמו דכתיב בההיא פרשה ולזכרון בין עיניך יש במשמע חד זכרון כמו כן כתיב בהנך לטוטפות דמשמע כל חד בפני עצמה א"כ אין לדחות משמעות זו מפני זו וכל זמן דאיכא לקיים משמעות שתיהן יש לנו לקיימו ולומר דכל חדא בפני עצמה כתב להו ולזכרון דמשמע חד זכרון דליקו אבתים ומ"מ קאמר דאם כתב בקלף אחד כדפרשי' הואיל דכל אחת כתב בתיבה בפני עצמה יצא אבל אם חלקם בד' קלפים כל פרשה ופרשה בעור אחד בפני עצמה כ"ש דעדיף טפי:

וצריך לדבק, הד' אגרות ביחד בתפירה או בדבק שקורין גלו"ט. שנאמר והיה לך לאות על ידך, אפילו לך לא יהא אלא אות אחת, פי' דכי הוו בפנים ד' אגרות שאינן דבוקות ונתונות בבית אחד הוו לאחרים שאינם רואים אלא חיצון אות אחד אבל לך המשמש בהם וניכר ממשן של ד' אגרות כל אחת לבדה הוו שתי אותות, ל"ה. ולכך קאמר דאפי' לך לא יהא אלא אות אחד דכמו שהם אות אחד מבחוץ כך יהיו אחד מבפנים ושיכתבם בעור אחד:
וקשיא דא"כ דבעי שיהיו א' מבפנים וכתובות בעור אחד א"כ היה לנו לכתוב בדף אחד כמזוזה דכ"ש דלהוו בהכי אות א' טפי:
וי"ל דאפ"ה כיון דד' פרשיות חלוקות הן אית לן למבעי שיהא חיתוך הפרשיות ניכר ושתהא כל אחת בפני עצמה ולא שיהיו נראות כאלו הם פרשה אחת, אך מ"מ בעי קרא שיהיו כלן בקלף אחד משום דבכולהו פרשיות דתפילין כתיב אות דמשמע סימן א' דר"ל שיכתבו כלן בעור אחד:
יהודה בפי' לשון רש"י, ברבי, ר"ל חכם. אבל בספרים שלנו כתוב ר' יהודה בר' אלעאי, שטולה עור על אחת מהם על הד' בתים מכסה עור אחד ונראין כבית אחד ומניחה בידו ואעפ"י שאינן מדובקות בפנים, ל"ה. מודה היינו פלוגתייהו, ר"ל דבהא הוה פליג ר' יהודה דהוה אמר דצריך לדבק לא שיהו הד' פרשיות בד' קלפים חלוקים ואיך לימא ר' יוסי דמודה לו בדשתיהן דראש שהם בד' קלפים דשרי ר' יהודה ולא פליג ליה בהכי ומודה משמע דר"ל דמודה במילתא אחריתא דלא הוו פליגי והרי בהא הוו פליגי:
וקשיא דמאי קאמר היינו פלוגתייהו הא אפילו טפי מפלוגתייהו קאמר דמודה, דאינהו לא פליגי אלא אי שרי כדפרי' שכתבן בד' עורות להניחם בבית אחת אבל בד' בתים לכ"ע לא הוה שרי וכאן שרי אפי' בד' בתים שהרי באותו של ראש יש ד' בתים, ואפילו אי נימא דלא ליקשי איך ר' יוסי שרי הכא והא לא שרי לעיל בפלוגתיה אלא ד' עורות בבית אחד, משום דאיכא למימר דר' יוסי אשמועינן הכא דשרי טפי ממאי דקאמר לעיל בפלוגתיה דהכא אתא למשרי אף ד' בתים אם מכסה עור עליהם מ"מ מדר' יהודה קשיא איך לימא דר' יהודה מודה ליה בהא גם לפי מאי דמתרץ דחזר בו ר' יהודה והודה לו הא לא איירי ליה בהכי כי אם במאי דהוה פלוגתיה, וגם לא הוה ליה למימר היינו פלוגתיה אלא טפי מפלוגתיה כדפרי':
וצריך לתרץ אחת משתים, או מאי דקאמר עור על אחת מהם אינו ר"ל שיעשה העור על הבתים של ראש ושיניח תפילין של ראש כמו שהן עשוין אלא שיכסם בעור אחד, אלא ר"ל עור אחד על הד' פרשיות שבתפילין של ראש ואינו מתיר הד' בתים שהיו בתפילין של ראש אך הפרשיות לבד יקח ויכסם בעור והיינו כפלוגתייהו:
או דנאמר דר"ל על הד' בתים אלא כיון דמכסה להו בעור אחד כמונחים בעור אחד לבד דמו דהבתים שבפנים אינן מעכבין כיון דמבחוץ הוו עור אחד ומאן דשרי ארבעה עורות בבית אחד הוה בעי למשרי ארבעה עורות שבארבעה בתים בעור א' לכך קאמר היינו פלוגתייהו:
מדבריו של ר' יוסי משמע שחזר בו ר' יהודה ומודה לו, ר"ל הודה לי וחזר מדבריו, ומאי דלא קאמר הודה לי ר' יהודה לבד ולא היה צריך למנקטיה במי שיש לו שני תפלין של ראש, משום דאשמועינן רבותא דאף בכה"ג הודה לו ר' יהודה לפי תירוץ שני, ולפי תירוץ ראשון שתירצתי דמיירי דדוקא בד' פרשיות בלא ד' בתים שרי אפ"ה נקט לה בכה"ג ולא קאמר והודה לי רבי יהודה משום לאשמועי' דמתפילין של ראש שרי למעבד תפילין של יד ודלא אסרינן משום דאין מורידין כדמסיק בתר הכי:

פרש"י בד"ה בד' בתים כו' שיש בו כמין ד' אצבעות כו' כצ"ל:

בד"ה ואם כתבן כו' שעשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמו כו' הד"א ובד"ה וצריך שיהא כו' פרשה אחת בבית אחד בפני עצמו הס"ד ואח"כ מ"ה ביניהם בתוך כו' עור האחד הס"ד ובד"ה אות סימן כו' לך לאות אפי' לא יהו כו' אלא חיצון חשבו אות כו' וניכר ממשן של ד' כו' (אז הס"ד) ובד"ה יהודה כו' החכם הס"ד ובד"ה שטולה עור על אחד כו' ובד"ה כיצד סדרן סדר הנחתן עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לטוטפות כו' ותימה כו' אבל לא אשכחן כו' ומפר"ת דוי"ו קמא דולטוטפות כו' עכ"ל ר"ל לפי' ר"ת הגם דלא אשכחינן גורעין ומוסיפין כתמיהתם היינו כולו באמצע תיבה אבל לגרוע מתחילת התיבה ולהוסיף באמצע בעי למימר דמוסיפין כו' וראייתו מוי"ו דויסף והתו' דחו ראייתו דע"כ התם מתחילת תיבה דויסף גורעין ומוסיפין אחמישיתו וה"ל חמישיותו בב' ווי"ן דמשמע לשון רבים ועיין בדברי הרא"ש בזה וכן צריך להגיה דברי התוס' דהכא וה"ל חמישיותו ומוקמינן לה אצל יו"ד באמצע התיבה וקשה כו' דכתיב ויסף חמישית כו' ה"ל חמישיתו והשתא כו' כצ"ל ועי' בכל זה בדברי התוספות פ' הזהב דברי ר"ת שם בע"א ודו"ק:

בד"ה טט בכתפי כו' יש גורסין טוט ומפרשין כו' עכ"ל ר"ל דהשתא ניחא דלא דריש רק הך ולטוטפות דבפ' והיה כי יביאך דכתיב בוי"ו בין פ"א לתי"ו אבל אינך טטפת בלא וי"ו לא דריש וק"ל:

בד"ה והקורא קורא כו' ובמכילתא משמע כפירוש כו' כצ"ל:

תד"ה לטוטפות (הב'). וכן ציץ לשון הבטה. כמו מציץ מן החרכים:

תד"ה לטוטפת וכו' ועינוהי מטייפין. נ"ב לא השגיחו על טית כפולה שבטוטפת:

ד"ה והקורא וכו' וקשה לר"ת דאמאי פלגינהו. נ"ב לק"מ דזוגי זוגי כדכתיבן באורייתא נקטינהו. דתרתי קמייתא בהדדי כתיבי בספר שמות. ותרתי אחרנייתא בתרייתא בספר דברים. ולא גבי הדדי כתיבי. ומנא ידעינן הי נינהו. להכי פלגינהו כדמפלג' באורייתא ונקטינהו כאורחייהו. הלכך אהך דיוקא [ליכא] למסמך מידי. אלא אם קבלה היא נקבל. ולא דבר ריק הוא חלילה לחשוד אבות העולם שיבדו דבר כזה מלבם ועכ"ל סודי"ל:

רש"י ד״ה על ד׳ כו׳ קלף הס״ד ואח״כ ד״ה בד׳ בתים כו׳ עגל קטן ולוקחים חתיכת עור ומניחים כו' כצ״ל וכ״ה ברש"י ברי"ף:

ד"ה וצריך שיהא כו' כמין ד' פרשיות כו׳ כצ״ל:

בא״ד ויהא מדובק למטה בעור אחד כדי שתהא כל פרשה בבית אחד בפני עצמה מתוך הד' בתים של העור האחד הס״ד וכצ"ל וכ"ה ברי"ף:

ד"ה שנותן חוט כו' ובית הס"ד ואח״כ ד"ה ואם אין חריצן כו' כצ"ל:

ד"ה והיה לך לאות כו' אלא חיצון הוי אות כו' כצ״ל:

בא״ד שני אותות הס״ד וכצ״ל:

ד"ה ויש לו ב׳ תפילין של ראש כו' כצ״ל:

ד"ה תפילין של ראש כו' נעשה בשל ראש שי״ן כו' כצ״ל:

בא"ד רחב אצבע וכפוף ראשה כו׳ כצ״ל:

ד"ה כגון דאתני עליה מעיקרא על של ראש לעשותן לשל יד כו' כצ״ל:

תוס׳ ד"ה לטטפת כו' כאלו כתיב לטטפות כו׳. פי׳ דגורעין הוי"ו דבין שני הטתי"ן ומוסיפים בין פ"ה לתי"ו והוי הכל באמצע התיבה:

בא"ד הזהב דאי שקלת לוי״ו דויסף ושדית ליה על חמישיתו והוי ליה חמישיותו והשתא מוקמי׳ ליה באמצע תיבה ומוקמינן ליה אצל יו״ד וקשה לפירושו דקאמר בתר הכי גבי הקדש נמי דכתיב ויסף חמישית אע״ג דכי שקלת לוי״ו כו׳ כצ"ל:

בא"ד לא מוקמינן ליה אלא בסוף תיבה כו'. פירוש והא דאמרינן התם גבי תרומה דשקלינן לוי״ו דויסף ושדית אחמישיתו לאו באמצע תיבה שדינ׳ אלא בסוף תיבה ואתקרי חמישיתוו בב׳ וויין בסוף תיבה וכפרש״י שם ומ"ו הב״ז ומהרש״א כתבו עיי׳ בהזהב שם בר"ת ושם לא כתבו תוס׳ כלום מזה ועיי׳ בסנהדרין ד"ד ע״ב ובזבחים דל"ד ע"ב דשם כתב ר״ת בע״א:

ד"ה לטוטפות כו׳ טוטפת הוא לשון תכשיט הנתון על הראש אצל כו׳ כצ״ל. ועיי׳ בהרא"ש בה״ק:

בא"ד שפיל ואזיל בר כו׳ כצ״ל:

ד״ה טט בכתפי כו׳ שכתוב הכל בתיבה אחת אי נמי דלא אשכחן בתורה שהוזכרו תפילין כו׳ כצ"ל:

בא"ד והיינו שני ת״ח כו׳ כצ״ל. פירוש ה"ה טוט דקרא נמי היינו שנים:

ד"ה והקורא קורא כו' שתים הראשונות מימין ושתים האחרונות משמאל היה לו לומר כו' כצ״ל. פי׳ דהל״ל דקדש לחוד מימין הקורא וג׳ אחרות משמאל כשקורא מימין לשמאל:

בא"ד וכן פי׳ ר״ת בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דפ"ט ע"א) כל בית כו׳ כצ״ל:

בא"ד פסול ופר״ח כגון קדש כו׳ כצ״ל:

בא"ד ובשימושא רבה שהוא תיקון כו׳ כצ״ל:

בא״ד ופרשת דבסמוך ליה והיה כי יביאך בביתא תניינא ופרשת דשמע כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה לטוטפת כו׳ דדרשינן בפ׳ י״נ כו׳ ומפרש ר״ת כו׳ מוקמינן בסוף כו׳ הל׳ חמישיתו כו׳ (ור״ל ובזה עושין כיון שהי׳ בתחילת התיבה ועיין ברא״ש בה"ק ובתו׳ דפ׳ הזהב) וקשה לפי' דפריך כו׳ ויסף חמישית כו׳ כצ״ל: לטטפ׳ כו' וסרביטין דפ׳ כו׳ כצ"ל:

ד"ה טט בכתפי כו׳ יש גורסי׳ טוט כו׳ (ר״ל והשתא דריש מולטוטפ׳ דכתיב וי"ו בין ב׳ טיסין אבל אינך ב' טטפות לא דריש דלא כתיב וי"ו וא״כ משמע ד׳ ולא י"ב ק״ל:

הגהות

גמרא שטולה עור על כו' כצ״ל:

רש״י ד״ה לטוטפ' כו' שכותב הד׳ כו׳ כצ"ל:

ד״ה ואם כתבן כו׳ שעשה עור אחד וכתבו בו ארבע פרשיות והניחן בד׳ כו׳ כצ״ל: רש״י ברי״ף.

ד״ה כותבה כו׳ פרשיות הס"ד:

ד״ה אות סימן כו׳ אפי׳ לך לא יהא אלא וניכר ממשן של כו' הוו שני אותיות הס"ד וכצ"ל:

ד״ה א"צ לדבק:

ד״ה יודא כו' החכם הס״ד:

ד"ה שטולה כו׳ על אח׳ כו' כצ״ל:

ד"ה תפילין כו׳ אלו תפילין שבראש הס"ד:

ד"ה עתיקת' כו' ותיבת בה״א שמע״ת הוא ט״ס:

ד״ה כגון דאתנו כו׳ יד אי צריך כו׳ כצ"ל:

ד"ה כיצד כו׳ הנחתן הס״ד:

תוספות ד"ה והקורא כו' וקשה לר"ת דאמאי פלגינהו שקורא כו׳ דיליף דנרות של מנורה מזרח ומערב מונחים כו׳ ובמכלתא משמע כו׳ ובשימושא רבא תיקון התפלין כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף לד עמוד ב' ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד, ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא, ויצויר זה כגון שחלק למטה ומחוברים קצת למעלה כמבואר בשט"מ שם, - ומאד תמהני על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו האי דינא דברייתא שאם כתבן הד' פרשיות דשל ראש בעור אחד דכשר בדיעבד, אשר כנראה לכאורה מהסוגיא דלית מאן דפליג בזה, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, והנה טרם שנבוא ליישב השמטת דין זה נקדים לבאר עוד ענין אחד כאשר יבואר.

ב הנה מצינו פלוגתא רבתא בדין דיבוק ע"י דבק אם נקרא עור אחד, ה"ה הבעל התרומות והאגודה סברי דחיבור ע"י דבק נקרא עור אחד, - והב"ח יצא לחלוק עליהם, - ולכאורה נראה להביא ראי' לדברי הב"ח ולומר דדיבוק לא נחשב לעור אחד, והוא מהא דאיתא בסוגיא זו לקמן בברייתא בתפילין של יד דאם כתבן בארבע עורות והניחם בבית אחד יצא וצריך לדבק וכו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך, ולכאורה מדוע סבר ר' יוסי דאינו צריך הלא מסתברא דמובחר איכא בעור אחד, ומה מגרע הדיבוק, והפוסקים כתבו דיותר מובחר בעור אחד, כן כתבו הרמב"ם והטור וכל הפוסקים, ואם אמרינן דדיבוק עושה לעור אחד א"כ מדוע לא חש לזה ר' יוסי בכדי לעשות מובחר, וע"כ דסבר ר' יוסי דדיבוק לא מעלה ולא מוריד, ואעפ"י שרבי יהודה סבר דדיבוק מהני לעשותם אחד, אבל לרבי יוסי דקיי"ל כוותי' מוכח דדיבוק לא מהני כלל.

ג אבל נראה דיש לדחות והוא דאעפ"י שיש מצוה בלכתחילה לכתוב הד' פרשיות על עור אחד, והוא מטעם דר' יהודה דדריש והי' לך לאות כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, - אפשר דאעפ"י שהדבק עושה חיבור והם עור אחד, אבל עדיין אין זה אות אחת כיון שעכ"פ ניכר שהם מדובקים, ואין זה בדמיון לאות אחת שמבחוץ שאינו ניכר שום דיבוק, והרי הוא אחד ממש, ובשלמא לר' יהודה כיון דהוי להרובא אות אחת גם מבפנים, וגם סבר דדבק הוי חיבור מעליא ועושה אותם לעור אחד שפיר דמי, אבל לר' יוסי דאין זה אלא מצד מובחר, סבר דלא יתוקן המובחר בהדיבוק, כיון שעכ"פ עדיין יש היכר הבדל בין הפרשיות.

ד עוד נראה דכיון דע"כ הגוילין נתקדשו, אין זה מהנכון להיות בתור משמשין להשניי' דע"כ אין לדבקם רק באופן שיבוא אחד על חבירו, ואין בזה הידור, - ובשלמא לר' יהודה כיון דזה עיכוב בדין הרי"ז כאילו התנו מעיקרא על מנת כן, מה שאין כן לר' יוסי. -

ה והנה לכאורה יש להוכיח כהב"ח מסנהדרין פ"ט ע"א דפריך שם אי הכי תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי, ואי עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא האמר ר"ז בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול יעוי"ש, והנה יש להבין הא דאנח הבית החמישי אם בהנחה בעלמא בלא דבק, א"כ אין זה כלום, וע"כ ע"י דבק, ואם אמרינן דדבק הוי חיבור גמור להכשר, אם כן למה להש"ס לומר דפסול מטעם דר"ז שאינו רואה את האויר תיפ"ל דגרוע ועומד הוא מטעם החמשה בתי, - אבל אם אמרינן דדבק לא מהני להכשר, א"כ לא מהני ג"כ להיות פוסל, מטעם החמשה בתי, ולהכי קאמר הש"ס דיש פסול משום שאינו רואה את האויר, - ומצאתי לאחרונים שעמדו בזה.

ו אולם יש לדחות דהכא לכו"ע לא הוי דבק חיבור והיינו דבשביל איסור בל תוסיף סופו להפרד, ומטעם זה לא הוי גרוע ועומד כיון דסופו להנטל מזה, וע"כ אף אם אינו נעשה זקן ממרא בשביל זה, אבל איסור בל תוסיף ודאי איכא, וכן כתב הב"ח סקי"ט, ומטעם זה אפשר דלא הוי גורע להמצוה כיון דסופו להפרד, וממילא לא הוי הדבק חיבור, וראי' לזה מהא דתנן בפרי"ב דפרה מ"ט והבגד שהוא תפור בכלאים חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיי', וזהו בשביל דסופו להפרד מטעם איסור כלאים יעוי"ש, וע"כ הא דהוי חיבור לטומאה הוא מדרבנן, כן יש להוכיח מסוגיא דשבת מ"ח ע"ב, - ועי' ברמב"ם פרי"ב מפרה ה"ד, ולפי"ז שפיר מיירי דמנח הבית החמישי בדבק, ומ"מ לא הוי גרוע ועומד, ורק הפירכא משום דר"ז מהא דאינו רואה את האויר, וכמו שנתבאר.

ז אמנם בעיקר הדבר כבר הכריע רבינו הגר"א ז"ל ממשנה פרי"ח דכלים מ"ח דתנן שם התפלה של ראש ארבעה כלים, ומבואר שם דנעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים, וכל בית שבו הוי כלי קבול בפני עצמה מפני הפרשה המונחת בתוכה, ותנן שם התיר קציצה הראשונה היינו שסתר את הבית, ואח"כ תקנה טמאה טמא מת וכו' ופירש רבינו הגר"א ז"ל שם בשנות אליהו דמכאן מוכח דלא בעינן בתפילין מעור אחד, דאם בעינן מעור אחד היאך אפשר לתקנה כמבואר שם.

ח והנה לכאורה אפשר לדחות דהמשנה ר' יהודה היא דסבר דחיבור בדבק הוי חיבור מעליא כמבואר לעיל, אבל דוחק לומר סתם משנה כיחידאה, ועוד דהרמב"ם פסק לההיא משנה בפר"ז מה' כלים הי"ב, ואילו הכא פסק כר' יוסי, וא"כ מוכח דדעת הרמב"ם כמו שמפרש הגר"א ז"ל.

ט וראיתי בספר עמו"א סי' א' כתב לדחות דמפרש המשנה שלא חתך הקציצה, אלא התיר הקמטים ונפשטה הקציצה ששוב אינה מקבלת טומאה כדין כלי עוד פשוטיהן טהורין ותנן כלים פרכ"ו מ"ב כיס טמא נפשט טהור, ולפי פירוש זה מתפרשה המשנה דרק בשביל הפישוט נטהרה, וכשחזר ותקנה טמאה משום חיבור, עכת"ד, אבל דבריו תמוהין מדברי התוס' שבת ס"ג ד"ה מניין שהקשו וז"ל וא"ת ואכתי בגד כל שהוא למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן וי"ל דראוי הוא לכוף ולקפלו וליקח בו מרגליות או מחט יעוי"ש, והנה לפי"ז אם נפרש המשנה דלא קצץ הבית רק התיר ופשט, א"כ אכתי ראוי לתיקון זה לעשותו כמו שהי' מקודם, וא"כ מקבל טומאה ופשיטא דלא פרחה טומאה מזה, ואעפ"י שיש להקשות על התוס' מהא דצרור המעות דאיתא שם במשנה וחכמים מטהרים, וכבר עמד בזה בגיוה"ש שם ובתוס' ר"ע, - אבל נראה דיש לומר דשאני עור דלא הוי כלי ואינה עומדת להיות כלי, ורק בשעשה כלי אז יש לה חשיבות, משא"כ בגד דיש לו חשיבות מצד עצמו, ועומד לזה, עי' בתוס' אנשי שם, והכא עדיף טפי דע"כ לא ביטלו הבעלים את הבתים הנשארים משימושם ובדעתם לתקן, דאל"כ הרי בביטול אחת יש לחשבן לביטול גמור ופרחה טומאה לגמרי, והרי"ז ככלי שנשברה וחזר ותיקנה דפרחה טומאה לגמרי, והוי כמו סנדל שנפסקה תרסיותיו, וע"כ דהכא מיירי שבדעתו לתקנן, וממילא דעתו להשתמש בהבתים הנשארים, וממילא הרי"ז כמו כלי שנשברה ויחדו לתשמיש, ותשמיש תפילין לא גרע, וממילא אין כאן טהרה מפני ההיתר והפישוט ולפי"ז הכא בהאי בית שעכ"פ עומד לזה להיות בית לתפילין, ופשיטא דלא נטהר בהאי היתר ופישוט. ומטעם זה ע"כ פירושו של הגר"א אמת דמפרש שקצץ הבית לגמרי, ומזה מוכח דדבק מהני לעשות חיבור, ומוכח דחיבור ע"י דבק הוי חיבור מעליא.

י וראיתי בספר בגדי כהונה סימן א' שמביא ראי' מהמשנה דכלים ולא ראה דברי הגר"א ז"ל, ומוסיף עוד ראי' ממשנה מפורשת פרכ"ג דכלים מ"א דתנן שם האוכף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו, ופירש הרב ברטנורא אם נטמא האוכף במת כשם שנוגע בו טמא כך הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו ועושהו אחד עכ"ל וא"כ כמו שהנוגע בו טמא לשרוף תרומה וקדשים, כן הדין הנוגע במה שבתוכו לשרוף תרומה וקדשים, וכיון דלקולא אמרינן דהוי כאחד ע"כ מוכח דמהני דבק, עכת"ד, אבל תמוה טובא דהתם ע"כ טעם אחר יש בזה, והוא דכיון דכן דרך האוכף להיות מוכין בו, ובא תפור, והתפירה עושהו אוכף, מפני שכן דרכו, וגם על מה שבפנים אם רק יש לו התחברות עם מה שבחוץ תורת אוכף עליו, והכוונה שהתפירה מחברתו ועשהו אחד שכתבו היינו שע"י החיבור נעשה אוכף, והבן.

יא ובעיקר הענין נראה דאישתמיט מיני' דהגאון עמו"א תוספתא ערוכה בפר"ד דב"ב דכלים דתניא שם תפלה אימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה קיצעה אעפ"י שהוא עתיד ליתן בה את הרצועה טמאה, ומאימתי טהרתה של יד משיתיר משלש רוחות, ושל ראש משיתיר משלש רוחות ובין קציעה לחברתה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז דכלים הי"ד, והנה ע"כ הפירוש הא דשלש רוחות בשל ראש, היינו אשר כל בית ובית לא נטהר עד שיהי' ניתר משלש רוחותיו שיש לו, וגם יהי' נפרד לגמרי בבין הקציעה לחברתה, - והאי בין קציעה לחבירתה ע"כ לא יצוייר רק אם נחתך, דבזה לא שייך התרה והפישוט, וע"כ הכוונה חיתוך, ואין לו עוד התחברות עם השלש בתים, וכן פירש המבאר שם, ולפי"ז ע"כ אין לפרש שם בהמשנה דהכוונה פישוט בלא קציצה וחיתוך.

יב ומזה יש להשיב גם על מה שראיתי בספר גב"ע סי' ב' מקשה דמדקתני במשנה התיר קציצה הראשונה ותקנה משמע דאם לא תקנה וגם לא חשב לתקן דנטהרו עוד מטומאתן הראשונה, א"כ ע"כ תליא טומאתן בהכשירן דבזמן שהן כשרין וראוין לצאת בהן מצות תפילין אז תורת כלי עליהם, אבל אם הם תפלין פסולין ואינן ראוין לצאת בהן מצות תפילין בטלה מהן גם תורת כלי אעפ"י שיש להן עדיין בית קיבול, וא"כ מ"ש מכל כלי שנשברה וחזרה ותקנה דפרחה טומאתה הישנה יעוי"ש, אבל אישתמיט מיני' התוספתא, ודברי הרמב"ם שפסק דלא פרחה הטומאה רק מהבית שנפרד, - אבל השלשה הבתים עדיין טמאים הם כיון שמשתמשים הם להפרשיות הכשרות המונחות בהם, ומטעם זה כשחזר ותיקן הבית הנפרד והנקצץ נתבטל להשאר ודינו כגוף אחר עם השאר, ומטעם שגוף אחד הוא, ומזה ראי' שאומרים לדבק כי טוב הוא.

יג והנה הרמב"ם בפיה"מ שם מפרש להדיא שנחתכו ונתפרו, - הרי מבואר דמפרש דהתיר קציצה שחתך, וגם דתקנה היינו תפירה, הרי מבואר להדיא כפירושו של הגר"א ז"ל ומבואר דדבק מהני להיות עור אחד, - ומצאתי בספר בגדי כהונה שמביא בשם שו"ת מ"ע סי' ל"ח שמביא לדברי הרמב"ם בפיה"מ, וכל זה נעלם מהגאון עמו"א.

יד אמנם דעת התוס' בסוטה ח"י ד"ה כתבה דחיבור ע"י תפירה לא מהני, ובגט אם חיבר שני קלפים ע"י תפירה לא מהני, וראייתם מר"ה כ"ו דשופר של פרה פסול מטעם דכיון דקיימו גילדי גילדי הוי כשנים ושלשה שופרות ורחמנא אמר שופר אחד דוקא יעוי"ש, ולכאורה מ"ש תפילין הלא גם בתפילין הדין דבעינן שיהי' הבתים הארבעה דשל ראש מעור אחד וא"כ ע"כ לא מהני להיותם אחד ע"י תפירה, או דבק, אבל קשה טובא לפי"ז מהמשנה דכלים פרי"ח מ"ח כדלעיל. -

טו ונראה לבאר דשני ענינים הם הא דתפילין מהא דשופר וגט, וכאשר יבואר.

טז הנה התנא שונה הכא ואם כתבן בעור אחד יצא, והיינו שאם עשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד יצא, - ולכאורה קשה טובא מאי לשון יצא דמשמע דיעבד הא לכתחילה לא, וקשה הלא אדרבה כיון דאמרה תורה זכרון אחד בעינן, א"כ טפי אית לן לאהדורי להיות אחד, וא"כ איכא מובחר אם כתבו בעור אחד ג"כ, ומצאתי בחידושי הרשב"א למנחות שם שהקשה בזה, וכתב לתרץ דכיון דבאמת הפרשיות חלוקות בתורה וכתובות בג' מקומות כל אחד בפני עצמה, ומטעם זה אין ראוי לומר שיצוה הכתוב לעשותם בעור אחד ממש, משום זכרון אחד, משום דא"כ גם בלא חילוק ד' פרשיות הוי לן למיעבד להו ושיכתבם כולם בדף אחד, אבל כיון דצריך לכתוב כל אחת בפני עצמה ולא שיעשה כולן בדף אחד, כמו כן ראוי לחלקם שתהא כל אות בפני עצמה בעור בפני עצמו, דכמו דכתיב בההיא פרשה ולזכרון בין עיניך שיש במשמע חד זכרון, כמו כן כתיב בהנך ולטוטפות דמשמע כל חד בפני עצמה, א"כ אין לדחות משמעות זו מפני זו, וכל זמן דאיכא לקיים משמעות שתיהן יש לנו לקיים ולומר דכל חדא בפני עצמה כתב להו, ולזכרון דמשמע חד זכרון דליקו אבתים, ומ"מ קאמר דאם כתב בקלף אחד הפרשיות, הואיל דכל אחת כתב כתיבה בפני עצמה יצא, אבל אם חלקם בד' קלפים כל פרשה ופרשה בעור אחד בפני עצמה כש"כ דעדיף טפי עכ"ל ושפתים יושק, עכ"פ יוצא מזה דבתפילין שתים שמענו היינו דבעינן פירוד, וגם דיבוק בכדי שיקויים שתי המשמעות, - ולכן יש לומר דאעפ"י שאמרה תורה זכרון אחד גבי תפילין ודרשו חז"ל אבתים, אבל אין עיכוב עור אחד בזה מפני המשמעות דלטוטפות דמשמע פירוד, - ולכן כמו שחזינן גבי פרשיות דבעינן פירוד היינו כל פרשה ופרשה בפני עצמה, ומ"מ כשר בעור אחד אם רק עשה ריוח ביניהם, הנה כן גם בבתים אם עשאן בעורות נפרדות ודבקן בתפירה או בדבק שפיר דמי, -- והוא מטעם דקרינן בזה שתי המשמעות היינו פירוד ודיבוק, - ומטעם זה אינו דמיון לשופר אחד שהתם הקפידא דוקא אחד, וכמו כן גבי גט שהקפידה תורה על ספר אחד, ולא שני ספרים, - וממילא גם התוס' מודים דבתפילין מהני תפירה או דיבוק כסתם משנה דכלים כדלעיל.

יז והנה הא דתניא דתפלה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבעה עורות והניחם בבית אחד, יצא וצריך לדבק, שנאמר והי' לך לאות על ידך כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים דברי ר' יהודה, ולכאורה קשה טובא הלא לדברי ר' יהודה דבעינן גם מבפנים אות אחת דוקא, ומהני הדיבוק בתפירה או בדבק כדפירש"י, - וקשה מזה להתוס' דפשיטא להו דבמקום דבעינן אחד לא מהני הדיבוק לעשותם אחד, הנה הבי"ש באה"ע סי' ק"ל סק"ח עמד בזה בצ"ע, - והעמו"א כתב בזה דבפנים כיון דלא מתחזי מחשב חיבור ע"י תפירה גם כן, ודחוק הוא, דכיון דבעינן מן הדין אחד מה לי אם מתחזי או לא מתחזי, ואם אמרינן דאם לא מתחזי אין זה גרעון בהא דאמרה תורה אות אחד, -- א"כ למה בעינן להא דדבק כלל.

יח אמנם לפי מה שביארנו לעיל יש ליישב גם הכא, באופן זה, והוא לפי סברת הרשב"א שכתבנו לעיל, והיינו דהכא גם בפרשיות בשל יד אעפ"י שאמרה תורה דבעינן שתהינה כתובות בעור אחד בכדי שתהי' אות אחת, אמנם כיון שבאמת כתובות הן בתורה כל פרשה ופרשה בפני עצמה וגם במקום אחר, נמצא דבתורה עצמה הן אותיות מיוחדות ונפרדות, וגם הכא בתפילין ניכרות הן כל אחת בפני עצמה בהפסק בין פרשה לפרשה, הנה בזה סבר ר' יהודה דסגי כשהם אות אחת אף ע"י מלאכותי, וזהו כשהם אחת בדבק או בתפירה, והביאור בזה דלא הקפידה תורה בחיוב אחד דוקא, אלא בעינן שתהי' בדמיון נראה כאחד, ובזה ע"כ יובדל האות החיצוני מהאות הפנימי, שהאות החיצוני שהוא הבית בזה ע"כ כוונת התורה אות אחת בחיוב כמו דכתיב לאות על ידך, - והיינו אות אחת, משא"כ האות הפנימי שהוא הפרשיות ע"כ הכוונה אחת בשלילה, ולא בחיוב, והוא מהטעם כיון דבאות הן בפירוד בלא"ה הן בהתורה, וגם זה בכתיבה שבאות מחולקות בהפסק, ולהכי שפיר סגי באות המלאכותי שהוא ע"י דבק או תפירה, וממילא אין זה שייכות להא דשופר אחד, ולספר אחד דגבי גט, - זהו מה שנראה בביאור שיטת התוס', ונכון מאד.

יט ובעיקר הדבר, לענין גט אם פסול במדובק מבואר בארוכה בספר בגדי כהונה להגאון ר' משלם זלמן כהן בסי' א' שמבאר שם דפליגי בזה התלמודים בבלי וירושלמי, - ומדייק שם בדברי הרמב"ם בפרי"ד מגירושין דשינה מלשון המשנה דבהמשנה תנן כתב על העלה של זית דמשמע עלה אחת, והרמב"ם שינה וכתב על העלין, וע"כ הכוונה בדיבוק עלין הרבה, ובזה מיושב קושיות הירושלמי דפריך שם בפר"ב דגיטין על העלה של זית ולאו כמקורע הוא, והירושלמי ע"כ סבר דדיבוק לא מהני, והרמב"ם שינה וכתב עלין להורות דדיבוק מהני יעוי"ש, ודפח"ח. -

כ והנה יוצא מזה לנידון דידן דלכו"ע מהני דבק או תפירה בבתים של ראש להיות דינם כעור אחד.

כא שם ברש"י ד"ה וצריך וכו' ויהי' מדובק למטה עור אחד וכו' ויש לעיין למה לן האי דיבוק דלמטה, הלא בעינן שתהיינה הפרשיות נפרדות, וא"כ יש לעשות פירוד גמור, - איברא דדעת רש"י דהדיבוק דלמטה לא נחשב לעור אחד, מטעם דרובא מפורד וחיבור במקצת לא שמי חיבור, - וכן מוכח במשנה כלים פרכ"ח מ"ח טלית שהתחילה לקרעה כיון שנקרע רובו אינו חיבור, וכן מבואר בזבחים צ"ד בבגד שנטמא חוץ לקלעים קרעו וכו' גזירה שמא לא יקרע רובו, אבל קשה מדוע לא יעשה בהידור לעשות פירוד גמור לגמרי, ואפשר דאסור להפריד יותר, מטעם לא תעשון כן וגו', והיינו דכיון שאין נחיצות לההכשר מטעם דרובן פרוד, - ממילא אסור לקרוע יותר, ויש בזה איסור גם כן, ואעפ"י שאין בזה משום מחיקת השם אבל כיון שעכ"פ יש להגויל קדושה, אסור לקרען במקום שאין נחיצות, וכל שאין נחיצות ממילא הרי"ז כדרך השחתה ואסור, ומצינו דוגמא גם בבגדי כהונה שאסור לקרען ללא צורך, עי' במל"מ פר"ט ממעה"ק ה"ב, וצ"ע.

כב ובעיקר הדבר יש לעיין מניין לרש"י שצריך לחתוך מלמעלה, ובאמת לא נחתו לזה הפוסקים, וכבר כתב כן הב"ח בסי' ל"ב דמשמעות כל הפוסקים דאפילו אם בא להחמיר כרבי ולהניח ריוח, אין לו לחתוך בין הפרשיות, אלא יניחם כך כל פרשה ופרשה בבית שלה בפני עצמה יעוי"ש, - ולפלא מניין לרש"י זאת. -

כג ונראה דהי' לרש"י הוכחה מברייתא דלקמן דאמר ר' יוסי ומודה לי ר' יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה, - ולכאורה מאי פסקא מהא דהי' לו שתי תפילין של ראש, - דלמא הי' שם ארבע פרשיות כתובות בעור אחד, ומוכח מזה דע"כ לא משכחת לה שתהיינה הפרשיות דבוקות מטעם דצריך להיות חיתוך מלמעלה, והרי הן כפרודות מטעם דרובו חתוך.

כד ובזה יבואר מה שכתבנו לתמוה על הרמב"ם שלא הביא בהלכותיו האי דינא דברייתא שאם כתבן הד' פרשיות דשל ראש בעור אחד דכשר בדיעבד, ולפי מה שביארנו לעיל אתי שפיר, דסבר הרמב"ם דבאמת לא מהני גם בדיעבד אם כתבן בעור אחד, דכיון דבעינן לקיומי הא דאמרה תורה טוטפות דמשמעו מפורדות כל בית ובית, - ובהכרח הכוונה הבתים עם הפרשיות, ואדרבה כש"כ הפרשיות שע"כ הכוונה שתהיינה פרודות פרודות כמו שהן כתובות בתורה, ואם כתבן בעור אחד, וגם הבתים בעור אחד, א"כ אין זה המכוון שאמרה תורה, ואפשר שמטעם זה פירש"י שחתך הפרשיות עד למטה, אבל הרמב"ם לא סבר לה כלל להאי דינא.

כה והוכחה לזה דהוקשה להרמב"ם גם כן קושיא זו מברייתא בדברי ר' יוסי שאמר שמודה לו ר' יהודה ברבי שמי שיש לו שתי תפילין של דאש וכו', - דקשה מאי פסקא שהי' שם הפרשיות פרודות, דלמא כתבן בעור אחד, והרמב"ם לא ניחא לי' כפירש"י לפרש דהריוח צריך להיות בחתוכות, וביותר דוחק לפרש לחכמים דרבי דלא סברי כלל הא דיעשה ריוח ביניהן, - לכן מפרש הרמב"ם דר' יוסי לא סבר להאי דינא כלל, וגם ר' יהודה לא סבר לה, ומטעם זה השמיט הרמב"ם להלכה זו. - ויוצא מזה דלהרמב"ם פסול אם כתבן לפרשיות דשל ראש בעור אחד, ולפלא שלא העירו בזה הפוסקים.

א תפלה של יד עושין אותה של ראש, ולכאורה יש לעיין הא חסרה הזמנה לשל ראש, - וע"כ דמהני הזמנה לקדושה חמורה, והיינו דרק אם לא הוזמן כלל לשם קדושה פסול, אבל אם הוזמן לקדושה, שוב אין הבדל בין קדושה לקדושה, ויש לעיין הא דפסק בשו"ע סי' ל"ב ס"ח דקלף של תפילין צריך להיות מעובד לשמה, ואם עיבדו לשם מזוזה פסול יעוי"ש, וע"כ הטעם משום דקדושת מזוזה קילא מתפילין, וכן כתב בביאורי הגר"א ז"ל ומציין לגמ' מנחות ל"ב ושבת ע"ט יעוי"ש, - הרי מבואר דלא מהני הזמנה מקדושה קלה לחמורה, - ודוחק לומר דשאני משל יד לשל ראש כיון דעכ"פ שניהם קדושת תפילין להם, - כיון דעכ"פ קדושה דשל יד קילא קדושתיה. -

ב והנה ראיתי בקר"א שעמד ג"כ בזה ומחלק דשאני תפילין של יד לשל ראש כיון דעכ"פ קדושה אחת דתפילין להן יעוי"ש והנה מלבד שדוחק הוא אטו שמא גרים, - ועוד נראה ראי' מפורשת להיפך ממשנה ריש זבחים שמעון אחי עזרי' אומר שחטן לשם גבוה מהן כשרין, לשם נמוך מהן פסולין, והנה חזינן דלא סבר האי תנא דבעינן לשמה ממש לשם קרבן שהופרש, - דאל"כ גם לשם גבוה הי' פסול, וע"כ דסבר האי תנא דאם רק לא חסר לשמה בשיעור הקדושה שפיר דמי, - ולהכי כשר לשם גבוה, מטעם דיש שיעור קדושה מטעם דיש בכלל מאתים מנה, ולשם נמוך פסול, וע"כ הטעם משום דחסר שיעור קדושה, - הרי חזינן אעפ"י ששניהם בקדושת קרבן נינהו, ומ"מ אנו דנין דלא סגי לשמה מקדושה קלה לקדושה חמורה.

ג ונראה דזה בזה תליא דכיון דעושין משל יד לשל ראש להכי יש לומר דבשעה שעבד לשם תפילין אפילו לשל יד אין כאן חסרון הזמנה לשל ראש גם כן, והיינו דכיון דהדין דמשנין משל יד לשל ראש, ממילא הוזמן גם לשל ראש, והרי"ז כמו פסח בשאר ימות השנה דשלמים הוי כדין מותר פסח, יאעפ"י שקדו"ש חמירא יותר מ"מ מהני הפרשה דפסח לשלמים, - והיינו דכיון דהדין דמותר פסח שלמים הוי, להכי הוי כמו שהופרש לשם זה מתחילה, משא"כ מזוזה דכיון דהמצוה בתחילה לכתוב מזוזה על דוכסוסטוס, - נמצא דכשחשב על מזוזה היתה דעתו לכתוב על מקום השיער, ועל מקום הבשר לא היתה דעתו לקדשו, נמצא דבמקום הבשר חסר להזמנה לגמרי, דע"כ יש עיבוד בשני הצדדין, ואעפ"י שעצם הקלף נעבד לשם קדושה היינו העיבוד הראשון לעשות מעור קלף, אבל גמר העיבוד הבא באחרונה במקום הכתיבה שיהי' מתוקן לכתיבה, הנה כשחשב למזוזה, הרי לא עבד גמר העיבוד במקום כתיבה לתפילין, לשם תפילין, ובמקום הזה לא היתה גם הזמנה למזוזה, להכי שפיר פסק המחבר דמעובד לשם מזוזה אין ראוי לכתוב עליו תפילין.

ד אמנם עדיין יש להעיר, באופן שהכין הקלף לכתוב עליו מזוזה, משום דאם כתב מזוזה על הקלף ג"כ שפיר דמי, וא"כ יש כאן עיבוד שהוא ראוי לתפילין ג"כ, ובאופן זה לפי מה שכתבנו צריך להיות מותר לתפילין, ומדוע סתם השו"ע, ולא נחית לחלק בזה. -

ה ונראה דדוקא אם כתב מזוזה על הקלף שפיר דמי, - מטעם דמזוזה כשרה על הקלף בדיעבד, והזמנה לתפילין שפיר דמי גם למווזה, מטעם דיש בכלל קדושה חמורה גם קדושה קלה, אבל לא שייך הכנה למזוזה, דגם אם הזמין למזוזה ע"כ לא היתה דעתו למזוזה ולא לתפילין, כיון דעיקר המקום שהוא נקרא קלף לתפילין נאמרה, וממילא יש בכלל זה גם הזמנה לתפילין, מטעם המעשה הניכרת שהוא הזמנה לתפילין, - וע"כ עיקר כוונת השו"ע מעובד למזוזה, היינו המקום המיוחד לכתוב עליו מזוזה, ובזה שפיר כתב דאינו ראוי לכתיבת תפילין, מטעם חסרון דהזמנה, וכמוש"נ.

ו אבל לפי"ז יש להבין מדוע כתב הב"י במור וכן הגר"א ז"ל דהטעם משום דמזוזה קילא קדושתי' מתפילין, והלא לפי שביארנו הנה עיקר הטעם משום חסרון הזמנה במקום, ואפשר שזה בזה תליא דמשום שקילא קדושתי' כתיבתו על מקום השיער, ותפילין שקדושתו חמירא להכי כתיבתו על מקום הבשר.

ז והנה בעיקר הדין דהב"י יש לעיין מסוגיא דשבת ע"ט ע"ב דפריך שם בהא דתנן קלף כדי לכתוב עליו פ' קטנה שבתפילין מהא דתניא קלף ודוכסוסטום כדי לכתוב מזוזה, - וקשה דלמא מיירי בקלף שעבדו לשם מזוזה, ופסול לתפילין - ומצאתי אח"כ בשו"ת משכנות יעקב סי' מ"ג שהקשה כן יעוי"ש, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והוא דע"כ כיון דקלף ראוי לתפילין, לכן אף אם הזמין בעיבוד לשם מזוזה, - ע"כ לא היתה כוונתו למזוזה ולא לתפילין כיון דעיקרו של קלף לתפילין הוא עומד, וממילא המעשה בעצמותה תעיד שיש בזה הזמנה לתפילין גם כן, - ושפיר פריך הגמ' דדי בפ' קטנה שבתפילין.

ח ת"ר כיצד סדרן וכו' מבואר פלוגתא דרש"י ור"ת בדבר ההנחה דפ', ולרש"י הוי שמע קודם ואח"כ והי' אם שמוע, ולר"ת והי' אם שמוע קודם לשמע, ויש לעיין לר"ת היאך יפרש סוגיא דלעיל ל"ב תפילין שבלו אין עושין ממנה מזוזה, משום דאין מורידין הא מורידין עושין, וקשה הא במזוזה שמע קודם, ובשלמא לפי המסקנא דמוקי בלהשלים ניחא, אבל לפי הס"ד קשה, ובאופן זה מדייק המרדכי בה"ק לענין כתיבת הפרשיות בלא כסדרן יעו"ש והנה אפשר לומר דהש"ס מצי למימר ולטעמיך, אבל לפי"ז אזלא הראי' שהביא המרדכי גם כן, וצ"ע, ומצאתי בקר"א שעמד בזה, - אבל נראה ביישוב שיטת ר"ת כאשר יבואר.

ט הנה יש לחקור דאף אם סבר ר"ת דסדר הכתיבה ג"כ כסדר ההנחה מטעם דבעינן כסדרן, כן בתפילין כן במזוזה, - אבל יש לעיין אם הכתיבה בתורת פסול על עצם הפרשה, - או"ד שדין הוא בתפילין או במזוזה, - אבל אין זה פסול בעצם הפרשה, - ונפקא מינה באופן דלתפילין הוי הכתיבה שלא כסדרן ולמזוזה הוי כסדרן באופן שמותר לשנות, דאז אם אמרינן דיש פסול בעצם הפרשה דאז כיון שנפסלה שוב אין לה תקנה, אבל אם אמרינן שדין הוא כך בהתפילין שפסול באופן זה, אבל אין פסול בעצם הפרשה, דבאופן זה אם הוי מותר לשנות למזוזה דאז אין פסול משום שלא כסדרן, ומסתברא כסברא זו השניי', - וא"כ אתי שפיר שיטת ר"ת, וזה דאם אמרינן דמותר לשנות מתפילין למזוזה, דיצוייר דיקח פ' שמע של תפילין ויצרף לפרשה של והי' אם שמוע שנכתבה זה עתה, והיא אחרונה פ' שמע, - נמצא דאעפ"י שפ' שמע לענין תפילין נכתבה אחרי פ' והי' אם שמוע, - אבל אם אמרינן דאין זה עצם פסול למזוזה מטעם שהיא באה באחרונה בתפילין, - והיינו משום דלענין מזוזה שאנו עוסקין בה עתה נכתבה פ' שמע קודם פ' זו של והי' אם שמוע אשר למזוזה, וא"כ אם מורידין עושין לצרף פ' שמע לוהי' אם שמוע למזוזה, - ואעפ"י דלפי הס"ד לא ידע מהא דלהשלים, אפשר לומר דלא ידע הש"ס בהא דלהשלים שורה וכמו שפירש"י, אבל ידע הש"ס בהא דצירוף הפרשיות, - ומיושב היטב שיטת ר"ת, ומיושב בזה גם קושיות המרדכי ממסכת סופרים, וכמוש"נ.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד'. מכאן שכותב ד' פרשיות בד' בתים: טט בכתפי שתים. באותו מקום קורין לשתים טט: על ד' עורות. ד' חתיכות קלף ויניחנה בד' בתים של ד' חתיכות קלף: בד' בתים בעור אחד. שמפשיטין עגל קטן [ולוקחים חתיכת עור] ומניחין אותו בדפוס שיש בו כמין אצבעות ומניחין אותו לייבש על הדפוס ונוטלין את הדפוס ונעשים בתים מאליהן: ואם כתבן בעור אחד. שעשה עור אחד וכתבו בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמה שפירשנו: וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות. כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור אחד יחתוך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות ויניחן בד' בתים ויהיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד: ביניהם. בתוך הד' בתים של עור האחד: שנותן חוט או משיחה. בין כל בית ובית: ואם אין חריצן. החריץ שבין כל בית ובית אם אינו ניכר מבחוץ פסולה כגון אם עשה מחיצות הבתים מבפנים ואין חריץ ניכר מבחוץ: כותבה על עור אחד. כל הארבע פרשיות: בד' עורות. בד' אגרות: וצריך לדבק. את הד' אגרות ביחד בתפירה או בדבק שקורין גלו''ד: אות. סימן: והיה לך לאות. אפי' לך לא יהא אלא אות אחת דכי הוו בפנים ד' אגרות שאינם דבוקות ונתונות בבית אחד לאחרים שאין רואין אלא חיצון חשוב אות אחת אבל לך המשמש בהן וניכר ממשן של ד' אגרות כל אחת לבדה הוו ב' אותות: אינו צריך. לדבק: יהודה ברבי. יהודה החכם: ויש לו ב'. (זוגות) תפילין של ראש העשויין בד' בתים: שטולה עור על אחת מהן. על הד' בתים מכסה עור אחד ונראין כבית אחד: ומניחה. בידו אע''פ שאין מדובקות בפנים: מתוך דבריו של רבי יוסי נשמע שחזר בו רבי יהודה. ואין צריך לדבק: תפילין של ראש חמורה קדושתה. שרובו של שדי נעשה (בקשר) בשל ראש שי''ן דל''ת אבל בשל זרוע אין אלא יו''ד שיש שם רצועה קטנה כשיעור רחב אצבע ובסוף ראשה מעט כמין יו''ד ועוד כתיב וראו כל עמי וגו' ותניא ר''א הגדול אומר אלו תפילין שבראש (לקמן לה:): עתיקתא. שכבר נקשרו בראש אסור להורידן ולעשות של יד: ולמאן דאמר. בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מז:): הזמנה מילתא היא. ומשזימנה לצורך הראש אין רשאי לשנותה לשל יד: כגון דאתני עליה. מעיקרא לשל יד אי צריך להם: כיצד סדרן. סדר הנחתן: כאן מימין של קורא כאן מימינו של מניח. כשהקורא עומד כנגד מניח הוי ימינו של זה לשמאל של זה: והקורא קורא כסדרן. כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו ונמצא קוראן כסדרן והא דתנא איפכא דמשמע קדש והיה כי יביאך משמאל אמניח קאמר דהוא ימין של קורא: החליף. כדמפרש:
לטטפת לטטפת לטוטפת. בשמע והיה אם שמוע כתיב לטטפת בוהיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בספרים מדויקים אבל בין פ''א לתי''ו לא כתיב וי''ו ותימה היכי משמע תרי ואי הוה אמרינן גורעין ומוסיפין ודורשין ניחא אבל לא אשכחן אלא בתחילת תיבה ובסוף תיבה בפ' שני דזבחים (דף כה. וע''ש) גבי ולקח מדם הפר דדרשינן דם מהפר יקבלנו וכן ונתתם את נחלתו לשארו דדרשינן בפרק י''נ (ב''ב דף קיא:) ונתתם נחלת שארו לו ומפרש ר''ת דוי''ו קמא דולטוטפת מוקמינן בסוף כאילו כתיב לטוטפות כדאשכחן בפ' הזהב (ב''מ דף נד:) שקליה לוי''ו דויסף ה''ל חמישיתו והשתא מוקמינן ליה באמצע תיבה והוה ליה חמישיותו ומוקמינן ליה במקום יו''ד באמצע תיבה וק' לפי' דפריך בתר הכי א''ה גבי הקדש נמי דכתב ויסף חמישית כו' ומשני דכי שקלת לוי''ו דויסף ה''ל חמישיתו והשתא לוקמיה באמצע תיבה דליהוי חמישיות הילכך נראה דבשום פעם לא מוקמינן ליה אלא בסוף תיבה ככל הני שהבאתי. מ''ר: לטוטפת. נראה דלשון טוטפת הוא הראש אצל המצח כמו טוטפת וסרביטים דפרק במה אשה (שבת ד' נז.) דהיינו כלילא שמקפת כל המצח א''נ נקראו טוטפות על שם שהם בראש בין העינים לשון הבטה כמו (מגילה דף יד:) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין וכן ציץ לשון הבטה על שם שהוא למעלה מבין שתי ריסי עיניו ותפילין נראה לשון ויכוח כמו (סנהדרין דף מד.) ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כגון דאמרינן לקמן (דף לה:) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. מ''ר: טט בכתפי שתים. להאי תנא לא אמרינן דליבעי י''ב בתים דמסתבר ליה שכתוב הכל בפסוק אחד דלא אשכחן בתורה שלא הוזכרו תפילין אלא בד' פרשיות יש גורסין טוט ומפרשין כי האי דאמרינן במו''ק (דף טז.) טוט אסר טוט שרי גבי שמתא היינו שני ת''ח אוסרין וב' אחרים יכולין להתיר ואין נראה דתרי לאו ב''ד נינהו אלא בתקיעת שופר איירי כדאמר התם בארבעה מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז אפיק שיפורא ושמתיה. מ''ר: ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת. היינו דוקא בכתובות בעור אחד אבל בד' עורות לא ויש נוהגין אפי' בד' עורות. מ''ר: והקורא קורא כסדרן. פירש בקונטרס כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר והשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו נמצא קורא קורא כסידרן וקשה לר''ת דאמאי פלגינהו שקורא שתיהן הראשונות מימין וכל האחרונות משמאל היה לו לומר ראשונה מימין וכל אחרות משמאל או איפכא דג' ראשונות מימין ורביעית משמאל כמו גבי נר מערבי דפרק שתי הלחם (לקמן דף צח:) דיליף דנרות של מנורה מזרח ומערב מונחים מדכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ולא אמרינן חצי הנרות לפני ה' וחצי האחר לאו לפני ה' ומפרש ר''ת קדש והיה כי יביאך מימין של קורא ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע מבפנים וניחא השתא מה שחלקו וכן פירש רבינו חננאל בסנהדרין (דף פט.) כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע וכן רב האי גאון והיה מניח סימן הויות להדדי פי' והיה כי יביאך והיה אם שמוע פנימיות זו אצל זו וכן בתשובת הגאונים שכתב ה''ר יוסף טוב עלם והאי דקאמר הקורא קורא כסדרן לאו כמו שפירש בקונטרס כסדר שכתובות בתורה אלא מפרש ר''ת דהוא סיום הברייתא דכיצד סדרן וקאמר שקורא כסדר שמונחין בתפילין מימינו לשמאלו דהיינו קדש והיה כי יביאך והיה אם שמוע שמע ואפילו לא יהא מן ברייתא אין קשה כלום ובמכילתא משמע כפירוש הקונטרס בפרשת והיה כי יביאך דקתני התם בד' מקומות מזכיר פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ארבע פרשיות כו' והדר קתני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסידרן יגנזו משמע כסדר ששנאן ברישא ויש לדחות דבכתיבת הסופר קאמר אבל אין קובעין בתפילין כסדר זה ואין נראה כלל ובשימושא רבא תיקון התפילין משמע כפירוש הקונטרס וז''ל ומשוי פרשתא דקדש מימין בביתא קמא ופרשתא דבסמוך ליה בביתא תניינא והיה כי יביאך ופרשתא דשמע בשלישית ופרשה דוהיה אם שמוע ברביעית. מ''ר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד