דף לט - ב
אמר רב: יאי גלימא, נאה היא אותה הגלימה העשויה כולה תכלת, ולא יאי תכלתא. שאין הציצית שלה נאה שהרי לא עשה לה ענף אלא גדיל בלבד [33].
רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכ לתא!
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי? מהו יסוד מחלוקתן אם כשרה ציצית שיש בה גדיל בלא פתיל? רבה בר בר חנה סבר: כתיב "גדיל" [גדילים תעשה לך], וכתיב "פתיל", למדנו מכאן שאפשר לעשות את הציצית, או גדיל או פתיל.
ורב סבר: לעולם "פתיל" בעינן. [34] וההיא, הפסוק "גדילים", למניינא של החוטים הוא דאתא, ללמדנו שצריך שמונה חוטים. וכך דרשו: אילו לא כתבה התורה אלא "גדיל" בלבד, היה משמע שנים חוטים, משום שאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטים, שהרי צריך חוט אחד לכרוך בו חוט שני. ועכשיו שכתבה תורה גדילים בלשון רבים, הרי משמע שני גדילים, שבכל גדיל יש שני חוטים, הרי ארבעה [35] חוטים שצריך לתוחבם בחור שבכנף הבגד. וכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל" - אמרה תורה: עשה מארבע חוטים גדיל אחד, וכשתתחבם בכנף הבגד ותכפלם לכאן ולכאן יהיו שמונה חוטים, ופותלהו לאותו גדיל, מתוכו, שבסופו של הגדיל יהיה ענף של פתילים.
אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר לבנים פוטרין, מקיימים בהם מצות ציצית, בשל בגד העשוי פשתן. כי מאחר ושני החוטים של תכלת עשויים מצמר, ויש ליתנם בבגד של פשתן, מותר ליתן בו גם את שני חוטי הלבן כשהם עשויים מצמר.
איבעיא להו: חוטים של פשתן - מהו שיפטרו בבגד של צמר? וצדדי הספק הם: האם חוטי צמר בשל בגד פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת שהיא עשויה צמר, וחייבת להנתן גם בבגד פשתן פטרה, ומקיים בזה מצות ציצית, לכן חוטי לבן של צמר נמי פטר. [36] אבל ליתן חוטי פשתים בצמר לא התירה התורה, שהרי התכלת הניתנת בצמר אין בה משום כלאים ואם כן מדוע שנתיר נתינת חוטי פשתן בצמר.
או דילמא, כיון ששניהם [צמר ופשתים] מוזכרים בפסוק, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומכאן למדנו שמותר ללבוש כלאים לצורך קיום מצות ציצית, אם כן, לא שנא צמר בפשתים, התירה התורה, שהרי התכלת, העשויה מצמר, כלאים היא בבגד פשתן, ולא שנא פשתים בצמר [ציציות פשתן בבגד צמר].
ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע: דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ואילו חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, בכל מיני בגדים, ואפילו בשיראין, בגדי משי שאינם לא צמר ולא פשתים.
ומפורש בדברי רבי יהודה שחוט פשתן פוטרין בבגד צמר, ונפשט הספק של הגמרא.
ועל הדין הנוסף של רבי יהודה, ששני חוטי פשתן לבן ושני חוטי תכלת יחד, פוטרין בכל סוגי הבגדים, אומרת הגמרא:
ופליגא, אדרב נחמן. דאמר רב נחמן: השיראין - פטורין מן הציצית. שלא חייבה התורה בציצית אלא בבגד צמר או פשתן.
איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו: השיראין, מעיל של משי, והכלך והסריקין שהוא מעיל העשוי מנעורת של משי - כולן חייבין בציצית?!
ומתרצינן: מדרבנן הרי הם חייבים בציצית, ורב נחמן פטר רק מחיוב דאורייתא.
ומקשינן: אי הכי, ששיראין אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן, אימא סיפא: וכולן, כל הבגדים שאינם מצמר ופשתים, חוטי צמר ופשתים [ומשמע שהכונה לשני חוטי פשתן לבן ושני חוט צמר תכלת] פוטרין בהן.
ומעתה קשה: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית דאורייתא הוא, היינו דמישתרו בהו כלאים, לפי שאיסור כלאים הותר בציצית.
אלא אי אמרת כרב נחמן, שחיוב שיראין בציצית דרבנן הוא - היכי מישתרי בהו נתינת חוטי צמר ופשתים ביחד דהוו כלאים? [37]
ומשנינן: אימא: נותן בשיראין או חוטי צמר, או חוטי פשתים.
ומוכיחה הגמרא את התירוץ: הכי נמי מסתברא כרב נחמן, ששיראין אינם חייבים מהתורה בציצית.
דקתני סיפא: הן עצמן, ציציות משאר המינין, במינן הרי הם פוטרין, שיוצאים ידי חובה בנתינת חוטי משי בבגד של משי, אבל שלא במינן - אין פוטרין.
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית הוא רק חיוב דרבנן, היינו דמיפטרו בגדי שיראין במינן, [38] בחוטי משי.
אלא אי אמרת שחיובם של שיראין בציצית דאורייתא הוא, קשה, כיצד פוטר אותם חוט משי? והרי רק חוט צמר ופשתים הוא דפטר וכשר לציצית, שהרי מן התורה לא מצינו אלא שחוטי צמר ופשתים פוטרים, דכתיב "צמר ופשתים... גדילים תעשה לך"!?
ודחינן: אי משום הא, לא איריא. מזה אין להביא ראיה לרב נחמן, אלא גם לרב יהודה חוטי משי פוטרים בגד של משי, כדרבא.
דרבא רמי, הקשה, שיש סתירה לכאורה בלשון הפסוק, כתיב "הכנף", ודרשו שבא לומר שצריך ליתן ציצית שהיא מין כנף, ונכלל בזה גם חוטי שיראין לבגד שיראין. ומאידך, כתיב בסמוך לפסוק "גדילים תעשה לך", צמר ופשתים. ומשמע שרק בהם יוצאים ידי חובה
הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן [39] ובין שלא במינן. ואילו שאר מינין רק במינן פוטרין, אבל שלא במינן אין פוטרין. ודרשא זו מוכיחה שחיוב שיראין בציצית הוא מן התורה.
ורב נחמן, שפטר מן התורה שיראין מציצית, משום דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים" בתורה במצות ציצית, "על כנפי בגדיהם", סתם, ולא פירט הכתוב מאיזה מין הם אותם בגדים, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בפרשת נגעים, שכונת הכתוב היא לבגד צמר ופשתים, יש ללמוד מכאן, אף כל מקום שאמרה התורה "בגד", הכונה היא לבגד צמר ופשתים. [40] אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל, שדרש מפסוק לפטור שאר מינין מציצית, מפיק, בא לחלוק ולהוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, שמרבה מדרשה, שכל "בגד" בפסוק כולל שאר מיני בגדים.
דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת נגעים "בגד צמר". אין לי אלא בגד צמר שנוהג בו דין נגעים, מנין לרבות בגד העשוי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסריקין והשיראין, מנין שגם הם מטמאין בטומאת נגעים? - תלמוד לומר "או בבגד פשתים". כפל הכתוב לשון "בגד", לרבות שאר בגדים.
הערות
[33] הגרי"ז הקשה הרי כשכרך וקשר חוליא אחת כבר היתה הציצית כשרה ואז היה גם ענף. ואם כן כשהמשיך לכרוך את כל הענף למה יפסל לרב, הרי לא גרע מגרדומין שנפסק הענף ונשאר הגדיל שכשר? ותירץ, לפי השיטות שקשר עליון הכונה אחר הגדיל והוא מדאורייתא אפשר ליישב שכאן היה הכל חוליא אחת ובסופה קשר, ולכן לא היה מתחילה גדיל ופתיל כשר. ועדיין קשה לפי השיטות שקשר עליון הוא הסמוך לבגד ואם כן היתה הציצית כשרה מיד כשהתחיל לכרוך? ועוד הקשה לפי דעת ר"י שהובא במרדכי [תתק"מ] שלרב כשר גם ענף לבד אם כן מיד כשקשר את החוטים לבגד הציצית כשרה, ולמה יפסל כשעשה מכולה גדיל הרי לא גרע מגרדומין? ותירץ שמה שהיה כשר מדין פתיל ענף, לא יכול להחשב לגדיל ואפילו לא לגרדומין, כיון שגדיל ופתיל הם שני דברים נפרדים ואי אפשר להכשיר פתיל מדין גדיל וכן להיפך. אבל כתב שבתוס' [לח ב ד"ה כיון] מבואר שגדיל שהתפרק כשר מדין פתיל. ומצינו מחלוקת אחרונים בסברא זו. שהביאור הלכה [יא ד ד"ה ארוך] פסק שאם בשעה שכרך חוליא ראשונה היתה הציצית כשרה אפילו מיעט שיעור החוט על ידי הוספת כריכות כשר מדין גרדומין. וכתב שהפרי מגדים פוסל, וסובר שהיתר גרדומין הוא דוקא אחרי שגמר לקשור את כל החוליות שבדעתו לכרוך, וביאר הביאור הלכה את דבריו שגמר המצוה הוא כשגומר לעסוק בקשירה וכריכות. ולדבריו מיושב קושית הגרי"ז הנ"ל. והחזון איש [ג ג] פסק כהפרי מגדים ומטעם אחר, מצד הסברא הנ"ל שגדיל לא יכול להיות כשר מדין פתיל וכן להיפך. ולכן פסק שאפילו סיים לכרוך והציצית כשרה, אם נמלך וכרך את כל הענף פסולה. ולדברי הביאור הלכה באופן כזה גם הפרי מגדים יכשיר.
[34] המרדכי הביא ר"י שלרב יוצא ידי חובה בפתיל ענף לבד. ודוחה המרדכי דבריו מהגמרא לעיל שרב מכשיר חוליא אחת, ומוכח שצריך גדיל, ולכן פירש שרב סובר שצריך גם פתיל. והכסף משנה [ציצית א ט] כתב שהגמרא לעיל לרב שצריך חוליא אחת והגמרא כאן שלרב צריך פתיל הם המקור להלכה שצריך גם גדיל וגם ענף. והתוס' הביאו ספרי פ' שלח שדרשו מ"ציצית" שצריך ענף, ומ"גדילים" שצריך גדיל. אבל הרמב"ם [א ג] כתב דרשה לכריכות מ"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ולא את דרשת הספרי והגמרא. וביאר המשכנות יעקב [יג] שהרמב"ם הביא דרשה זו רק על כריכות תכלת אבל במצות לבן, המקור לגדיל וכריכות הוא מ"גדילים" כהספרי, והגמרא כאן. והתוס' [ד"ה או] הקשו שהסיפרי דורש שצריך ענף מ"ציצית" והגמרא דורשת מ"פתיל"? ועוד הקשו לרבה בב"ח שדורש או גדיל או פתיל, והרי בספרי דרשו מציצית שצריך פתילים? ותירץ בעמק ברכה [ציצית ב] לפי דברי הרמב"ם [א ג] שמהות מצות התכלת היא לכרוך בה את הענף, אפשר לפרש שבאמת דין גדיל וענף נלמד כהספרי מ'ציצית', ו'גדילים', והמחלוקת בגמרא כאן היא על התכלת לבד, שהמעשה שבא לפני רבב"ח ורב היה שכרך את כל חוט התכלת ובענף נשאר רק לבן, ונחלקו האם יש דין ענף תכלת, או שכיון שעיקר מצות התכלת היא לכרוך בו, אין צורך בענף תכלת. ולפירושו צריך לומר שהלכה כרבה בב"ח, שהרי משמע בפוסקים שאין מעכב שיהא ענף מהתכלת.
[35] הרמב"ם [ציצית א א] כתב: ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכס"מ שדעתו שמנין ח' חוטים הוא מדרבנן. ותמה המשכנות יעקב [או"ח טו] למה לא סיים הרמב"ם, ומדרבנן יש לו שיעור? והכסף משנה תמה שבגמרא יש דרשה "גדילים" למניינא שצריך ארבעה חוטים והלכה כרב? ותירץ המשכנות יעקב [הנ"ל] ובכתבי הגר"ח [החדש, שמ] שכונת הרמב"ם היא שמן התורה צריך שיהא "גדיל" ושיערו חכמים שצורת גדיל הוא לפחות שמונה חוטים, אבל אין זה "שיעור" ומנין חוטים אלא כדי שיהיה בצורת גדיל. והנפקא מינא שאין עובר ב"בל תוסיף" אם יוסיף יותר חוטים, כיון שאינו "שיעור" ו"מנין" מהתורה.
[36] התוס' [מ א ד"ה כיון] ביארו את לשון הגמרא כאן שעל ידי חוטי התכלת נעשה הבגד כלאים ומיגו שהותר תכלת הותר גם לבן, ויותר מפורש כתבו התוס' יבמות [ד ב ד"ה דאפילו] שההיתר משום מיגו. והרשב"א יבמות [ד ב] הביא דעה שאם יש לו חוטי לבן לבד אסור לתת ארבעה חוטי צמר בבגד פשתים, אלא שני חוטים נחשבים למצות לבן והשנים האחרים אסורים משום כלאים. ותמהו האחרונים למה צריך היתר משום מיגו? ולמה אוסר הרשב"א להוסיף חוטי צמר על הציצית הרי הבגד כבר נעשה כלאים על ידי שני החוטים, והרי בכלאים אין חילוק כמה חוטי צמר וכמה חוטי פשתן יש בבגד? והמנחת חינוך [רסד ט] הוכיח מתוס' לעיל [לח א ד"ה התכלת] שאסור להוסיף חוטי צמר בכלאים בציצית, ולכן צריך היתר של מיגו. ותמה מאד שלכאורה זה כמו בהמה שהיא טריפה משני סיבות? ותירץ המנחת חינוך לפי השיטות שכלאים "דחויה" בציצית ולא "הותרה", יש ליישב על פי שיטת הר"ן [ביצה ט ב בדפי הרי"ף] שב"דחויה" אם מרבה בשיעור יותר מהצורך אסור מדאורייתא, ולכן הוספת חוטי צמר הוא ריבוי בשיעורין שאסור מהתורה. אבל בקובץ הערות [ז ד] הקשה שהרשב"א עצמו [פ"ק דחולין] סובר שריבוי בשיעורים אפילו בדחויה מותר מדאורייתא? ותירץ, שהוספת חוט צמר דומה לשחט שני בנים ואחר כך שחט האם שנחשב לשני לאוין ואפילו שחייב רק מלקות אחד כיון שעשה האיסורים במעשה אחד, אבל עבר שני לאוין כמו שני זיתי חלב שהם שני איסורים. ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה ו] מיישב לפי דברי הגר"ח [בכתבים החדש, עד] שבחיבור חוט צמר לבגד פשתן בתפירה וקשר, אין הבגד כולו נעשה חפצא של כלאים אלא שאסור לו ללבוש את הבגד והחוט יחד, וזהו איסור כלאים בציצית שהתירה התורה. [הובא לעיל לט א בהערות. והבית הלוי חולק ראה שם] ואם כן כשמוסיף חוט צמר, נוסף איסור חדש, שהרי גדר האיסור הוא ללבוש חוט צמר יחד עם הבגד פשתן והחוט של הציצית הותר ולא חוט הנוסף. אך הקשו עוד על התוס' למה צריך מיגו, הרי אם יתן חוטי פשתן לבן הם יהיו כלאים עם חוטי התכלת ומה החילוק אם חוטי הלבן יהיו כלאים עם הבגד, או עם חוטי התכלת? ותירץ בחידושי ר' שמואל שהיתר כלאים בציצית נאמר דוקא במקום שלולי הציצית היה מותר ללבוש את הבגד לבד, ולכן אם יוסיף חוטי צמר לבן הרי הבגד יהיה אסור גם בלי הציציות ולא הותר באופן כזה כלאים בציצית. והטעם שדוקא כך הוא ההיתר, מצינו כמה ביאורים: א] ר' עקיבא איגר [או"ח יא ט] כתב שכיון שלא מחויב ללבוש את הבגד, ויכול להמנע מחיוב העשה אינו דוחה כלאים ודוקא בגד פשתן לבד שמותר ללובשו בפני עצמו חייב בציצית צמר. ב] העונג יום טוב [סימן א] כתב שבגד שהוא עצמו כלאים לא נחשב "כסותך אשר תכסה בה" ופטור מציצית, וממילא אסור משום כלאים. ג] בחידושי ר' שמואל ביאר שדחית הלאו הותרה רק אחרי שמחויב במצוה, אבל ללבוש בגד כלאים כדי לקיים מצות ציצית לא הותר ולכן בגד שהוא כלאים גם בלי הציציות, אסור ללובשו ולא הותר על ידי הציצית.
[37] הנודע ביהודה [תניינא יו"ד קפו] מסתפק בבגד משי שתפר חוטי צמר ופשתים בצידו אם כל הבגד נאסר, או שאסור רק אם לובש את הצמר ופשתים עצמם? ונפקא מינה אם חלק הכלאים נסרך על הארץ או שאינו דרך לבישה. וכתב שהרמב"ם אוסר והרא"ש מתיר באופן זה. [וראה שערי יושר ש"ג כ בזה]. ובאבי עזרי [כלאים י יח] ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה ד] תמהו שכאן מפורש בגמרא שבגד שיראין וכלך אם יטיל בהם ציצית מצמר ופשתים, נאסר הבגד כולו, והרי הציציות אין בהם הנאת חימום ומצות לאו ליהנות ניתנו? עוד הקשו מהגמרא כאן על הרמב"ם [כלאים י כ] שפסק "ציץ של עור או משי שתלה בהם חוטי צמר ופשתים מדולדלין על פני האדם להפריח הזבובים, אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך". וקשה הרי זה דומה לבגד משי שיש בו ציציות צמר ופשתים, ואין דרך חימום בציציות? ותירץ באבי עזרי שלאיסור כלאים אין צורך שיהנה ויתחמם מן הצמר ופשתים עצמם, והנאת חימום הוא תנאי בלבישת הבגד לאסור את הלבישה, ולכן כשיש ציציות כלאים בבגד משי והציצית היא צורך הבגד ונחשב לחלק מהבגד, אם לובש את הבגד דרך חימום אסור אפילו שלא נהנה מחוטי הציצית עצמם. אבל בציץ עור שתלוי בו חוטים להפריח הזבובים יש כאן תשמיש אחר מלבישה ולא נעשה לחלק מהבגד, אלא שלובש חוטי צמר ופשתים להפריח זבובים וכיון שאין זה דרך חימום מותר. ומיושב הנודע ביהודה שדבריו הם בחיבור שאינו צורך הבגד אבל ציציות הם חלק מהבגד ואוסרים גם בגד משי וכעין זה כתב בדרך אמונה [כלאים י כ בביה"ל].
[38] בחידושים שנדפסו בשם רשב"א הקשה למה יתקנו חז"ל ציציות משי? הרי ציצית בתורה היא דוקא מצמר או פשתים ושיתקנו כעין דאורייתא ולא יחדשו ציציות משי? ותירץ שהתקנה היא כעין דאורייתא כמו שבגד צמר ופשתים חייבה התורה ציציות ממינם, כמו כן כשתיקנו חז"ל חיוב ציצית בשיראים, הציציות יהיו ממינם. ויש לבאר דבריו לפי מה שחקר באגרות משה [או"ח א] אם גדר החיוב מדרבנן בשאר בגדים הוא, שהחשיבו את כל המינים כצמר ופשתים [שדומים להם ויבואו לטעות ולהחליף], או שחייבו להטיל ציצית בכל מה שלובש אפילו שאינו בגד כדי לזכור מצוות ה' בראייתם. ונפקא מינה לבגד סינטטי, ניילון וכדומה שאינו עשוי מחוטים אם חייב מדרבנן? והוכיח מהגמרא [מ ב] שבגד עור פטור אפילו מדרבנן משום שאינו ארוג, ומוכח שגדר החיוב מדרבנן הוא, שעשו שאר מיני חוטים כמו צמר ופשתים. ומעתה, אם החשיבו כלך ושיראים כצמר גם הציציות ממין זה יחשבו כצמר.
[39] הרי"ף פסק הלכה כרבא שצמר ופשתים פוטרים בכל הבגדים, והביא דעת מקצת רבותינו שאסרו לתת ציציות פשתן בבגד פשתן ותמה עליהם. והבעל המאור [שבת יא ב בדפי רי"ף שלנו] כתב שכל הגאונים אסרו ציציות פשתן בבגד פשתן ולא היה חולק, עד הרי"ף. ופירש שיטתם, שמצד הגזירה של סדין בציצית שבסוגיא להלן אסרו גם ציציות מפשתן. והרא"ש [סימן יז] תמה, שממה נפשך יהיה מותר ציצית פשתן בבגד פשתן, שבין אם נדרוש כרבא שפשתן פוטר כל המינים או שנדרוש הכנף מין כנף, יהיה כשר ציצית פשתן בבגד פשתן שהוא מינו? והביא שדעת בעל העיטור בשם הגאונים לאסור, וביאר דעתם שאף שאין לנו את צבע התכלת צריך לתת דוקא חוטי צמר לבן במקום תכלת, וכיון שבפשתן גזרו שלא לתת חוטי צמר פטור גם מפשתן. והיינו שבמצות תכלת יש שני דינים, שיתן חוטי צמר ושיהיו החוטים צבועים בצבע תכלת, ואף כשאין את הצבע צריך לתת חוטי "צמר" לבן. עוד כתב הרא"ש טעם האוסרים שחז"ל כשגזרו בבגד פשתן שלא יתן חוטי צמר, אסרו ופטרו גם מציציות פשתן שמא יתן של צמר. והבית יוסף [ט]. כתב שגזרו לאסור כיון שיש בגד צמר שנראה כמשי ויטעו ויתנו בו ציציות פשתן. ובשו"ע [ט ב] פסק כהרי"ף ורא"ש והרמ"א פסק שלא לעשות ציצית של פשתן וכתב הט"ז שלכל הדעות אי אפשר לפטור בגד פשתן מציצית שהלכה כהרי"ף ורא"ש שחייב בציצית פשתן רק שיש להחמיר לצאת ידי חובה לפי כולם לכן יעשה בגד צמר וחוטי צמר וגם בבגד משי יעשה חוטי צמר להחמיר כהגאונים, וכבעל העיטור. והמרדכי [תתקנ] כתב טעם האוסרים ציציות פשתן בבגד פשתן ומשי, משום שבגמרא כאן שמתירה פשתן לפשתן "יש ב' פירושים". וביאר הב"ח, והביאור על המרדכי הביא כן מתרומת הדשן, והגר"א [בביאורו או"ח ט ב] שכונתו לפירוש שהביא הגהות מימוניות [ציצית ג אות ו] שצמר ופשתן פוטרין בכל המינים הכונה היא דוקא צמר ופשתים יחדיו שני חוטי צמר ושני חוטי פשתן, אבל חוטי פשתן לבד לא יתן אפילו בבגד משי שאין זה מינו, ולכן פסק הרמ"א שיעשה בגד צמר וציצית צמר.
[40] הרי"ף והרמב"ם, ושו"ע [ט א] פסקו כרב נחמן שבגדי צמר ופשתים חייבים מן התורה ושאר בגדים מדרבנן. ותוס' ורא"ש [סימן יח] והביאם הרמ"א [ט א] פסקו שכל המינים חייבים בציצית מדאורייתא. והמשנה ברורה [ט ה] הביא אחרונים שכתבו שירא שמים יחמיר ויעשה טלית של צמר כדי לקיים מצות ציצית דאורייתא לכל הדעות. אבל במעשה רב [יז] כתב שהגר"א לבש טלית קטן ממין אחר ולא צמר. ובשונה הלכות כתב שכן נהג החזון איש [וכתבו תלמידי הגר"א כמה השערות לבאר את מנהגו. ראה הערות למעשה רב].
בדין אם מותר להטיל חוטי צמר בבגד של פשתן כשאין לו חוטי פשתן
א דף לט עמוד ב' איבעי' להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פוטר אבל פשתים בצמר לא, או"ד כיון דכתיב וכו' לא שנא צמר בפשתים, ולא שנא פשתים בצמר ת"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, יעוי"ש, - והנה מצינו דפליגי רבותינו ה"ה הרבינו ירוחם והב"י, והוא דהב"י מביא בסי' י"א דעת הרבינו ירוחם דמותר להטיל חוטי צמר בבגד פשתן כשאין לו חוטי פשתן, - והב"י פליג עליו ודעתו דכיון דאם יש לו חוטי פשתן אסור מטעם דלא שייך עשה דוחה ל"ת כיון דאפשר במינו, לכן גם כשאין לו אין כאן דחיי', יעוי"ש, ומפני שלא מצאתי למי שמכריע בזה להלכה, לזאת ראינו לברר הדין עם מי.
ב והנה נחזה אנן לשיטת הב"י דסבר דבמקום דאפשר במינם, דאז גם בדליכא למינו גם כן לא שייך עשה דוחה ל"ת, א"כ היאך יצוייר האי דינא דמבואר הכא בסוגיא, אבל לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר, ומיירי הסוגיא בדליתא למינו, - ושפיר פוטרין זה בזה מטעם עשה דוחה ל"ת, - אבל אפשר ליישב דהסוגיא מיירי הכא בדאיכא תכלת, ומגו דתכלת פוטר בשל פשתן להכי לבן נמי פוטר וכמו"ש התוס' שם מ' בד"ה כיון, אבל במקום שאין תכלת, אז באמת לא פוטרין זה את זה מטעם דאפשר במינן.
ג אמנם מדברי התוס' יש להוכיח דסברי כשיטת הב"י, דאם לא כן אלא אם סברי כשיטת הרבינו ירוחם, א"כ מה הקשו הכא אסוגיא דקאמרה דכיון דאפשר במינן להכי אינו פוטר מהא דלעיל דמבואר דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר, הלא אפשר לומר דהתם מיירי בשאין לו מינו, וע"כ דסברי התוס' דאם יש לו אינו פוטר, דאז גם כשאין לו אינו פוטר, וכן כתבו התוס' בכתובות ע' ד"ה כגון, הרי מבואר דדעת התוס' כשיטת הב"י.
ד וכן יש להוכיח מהא דהקשו התוס' שם בכתובות שהקשו והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר, ואומר ר"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם, דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דתכלת עמרא הוא, וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן דאין זה חשוב אפשר יעוי"ש, ביאור הדברים דכיון דע"כ חייבה תורה גם טלית של פשתן בתכלת, והיינו מהא דכתבה תורה צמר ופשתים מיותר כמו שמבואר בסוגיא יבמות ד' ע"ב, נמצא דחייבה תורה גם טלית של פשתן במצוה דתכלת, - וא"כ לא שייך לומר אפשר מטעם דיכול ללבוש טלית של צמר, ומבואר כן בתוס' לעיל ו' ד"ה מה לכלאים שכתבו וז"ל מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך יעוי"ש, הרי ע"כ הביאור כמו שכתבנו, אבל דבריהם בעיקר הקושיא יש להבין הלא אם אמרינן כן תיקשה א"כ כלאים בציצית דשריא רחמנא היכא משכחת לה, ומצאתי שעמד בזה מרן הכס"מ בפר"ג מציצית, והיא קושיא חמורה על רבותינו בעלי התוס'.
ה אבל נראה דכוונת התוס' להקשות להיפך על עיקר דינא דאין עשה דוחה לל"ת במקום דאפשר לקיים שניהם, על זה הקשו דהלא יש לנו ללמוד מכלאים בציצית אף במקום שאפשר לקיים שניהם, והוא מדחזינן דאף על פי שיש בידו לקיים מצות ציצית בטלית של צמר, ומ"מ אמרה תורה עשה דוחה לל"ת ויכול לעשות ציצית עם תכלת גם בבגד פשתן, וכיון שעיקר הלימוד דעשה דוחה ל"ת נלמד מכלאים בציצית, א"כ נלמוד גם כן דגם אם אפשר לקיים שניהם גם כן דוחה, על זה מתרץ ר"י שם בכתובות ותוס' הכא שזה לא מקרי אפשר. -
ו ומזה יש להוכיח כשיטת הב"י משום דאם אמרינן כדברי הרבינו ירוחם דשאני בין אם יש לפניו, לבין אין לפניו, א"כ קושיא מעיקרא ליתא משום דההיתר דכלאים לא אתא אלא באופן שאין לו טלית של צמר אלא של פשתן ובזה אמרה תורה דדוחה כלאים, וע"כ צריך לומר דפשוט להתוס' דאם אמרינן בציצית בהא דתכלת דישנו להאי דינא דאפשר יקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת, דאז גם באין לו טלית של צמר ג"כ אינו דוחה לכלאים, להכי שפיר הקשו דע"כ יש ללמוד מזה דגם באפשר לקיים שניהם עשה דוחה לל"ת, מבואר מזה דדעת הר"ת ור"י וסתם תוס' כשיטת הב"י.
ז והנה הרשב"א בחידושיו ליבמות ד' כתב דהאי דינא דר' ישמעאל לא מפקא מדריש לקיש, והיינו דדינא דר"י מיירי בדליכא למינו, - יעוי"ש, משמע מדבריו דגם עיקר דינא דתכלת לא נאמר אלא למינו, ורק באופן שאין לו מינו, אז אמרה תורה האי דינא דרב"י דליעבד צמר לפשתים, - וממילא בזמן הזה דליכא תכלת פשיטא דדנין האי דינא דעשה דוחה לל"ת אלא דוקא באופן שאין לו מינו, ובאופן שאין לו מינו מותר להטיל חוטי צמר בשל פשתן, וזהו כשיטת הרבינו ירוחם, אבל מביא שם בשם גדולי המפרשים דדינא דריש לקיש מדחה דברי תנא דבר"י, או דשאני בין אם איכא תכלת כמבואר שם, וזהו כשיטת הב"י דאין הבדל בין אם יש לו מינו לאין לו מינו, - ולעולם לא דחי עתה עשה דציצית לל"ת דכלאים, ולפלא על הב"י שלא הביא דבריהם.
ח והנה לשיטת הרשב"א תמוה מסוגיא לעיל ו' דפריך שם מה לכלאים שמצותו בכך, - דקשה מה שייך מצותו בכך אם לא נאמרה רק אם אין לו מינו, וצע"ג.
ט והנה מצאתי לחקור לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דמחלקים בין אם יש לו ממינו לאין לו ממינו, וכל עיקר הדחי' דכלאים בציצית הוא באין לו, היאך הדין באופן שהי' לו מינו, ועבר על דין זה, ועשה צמר לפשתים, אם בדיעבד יוצא י"ח ציצית, ומקום הספק אצלי הוא מטעם זה דכיון דכל עיקר האי דינא הוא מפני שאפשר לקיים שניהם, אמנם בדיעבד יש מקום לומר דעל הדיעבד לא שייך שוב לומר אפשר לקיים שניהם כיון דלא יתוקן על מה שעבר, וא"כ על הזמן הקודם הרי"ז כלא אפשר. ושוב שייך לומר עשה דוחה ל"ת, ושפיר עשה קיום המצוה, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, ויש קיום מצוה בדיעבד, או"ד דכיון דהי' יכול לעשות המצוה בלא דחיית הל"ת אנו דנין כאילו אין כאן דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה.
י ונראה דבזה פליגי רבותינו, וזהו טעמם בהא דפליגי באם אין לו מינו, אם יש בזה דחיי', והיינו דהרשב"א והרבינו ירוחם סברי דכל עיקר סברת ר"ל דאמר דאין עשה דוחה לל"ת באפשר לקיים, היינו דיש צד דחיי' לעולם, ורק דין הוא בלכתחילה דטוב לקיים שניהם אם באפשרי לקיימם, ובדיעבד אם לא עשה כן אין כאן מצוה הבב"ע, - וממילא כשאין לו ממינו מותר גם לכתחילה, אבל החולקים סברי דלא נאמרה כלל דחיי' בזה האופן, וממילא גם בדיעבד עשה עבירה, ואין כאן מצוה משום דהוי מצוה הבב"ע, וממילא כשאין לו ממינו, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת, דלא עדיף מדיעבד, כן נראה לבאר סברתם, והיינו דפליגי בעצם הפירוש במלתא דריש לקיש בהא דאפשר לקיים שניהם, וכמו שנתבאר. -
יא אמנם לפי"ז יש לעיין בסוגיא דיבמות כ' ע"ב דפריך שם הגמ' לרבא דאמר דחייבי לאוין אינן נקנים מן התורה ליבם בביאה מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם דהיינו ע"י חליצה אין כאן דחיית עשה לל"ת, מהא דתניא אם בעלו קנו יעוי"ש, וקשה הא הכא לאחר ביאה שהוא דיעבד שוב הוי לא אפשר, ושפיר יש כאן עשה דוחה ל"ת, ולהכי אם בעלו קנו, וקשה מזה טובא להרשב"א והרבינו ירוחם. -
יב ונראה דשאני הכא ביבום דחייבי לאוין דאם אמרינן הכא דאין כאן דחיי' משום דאפשר לקיים שניהם, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת כלל, - ובזה מודו כו"ע דלא מהני דיעבד, דדוקא גבי כלאים בציצית דיש דין עשה דוחה ל"ת, להכי יש לדון דבאופן שאין לו ממינו יש כאן דין דחיי' האמור בזה, - אבל גבי יבום דחייבי לאוין כיון שאין מציאות לדין עשה דוחה ל"ת בשום פעם, להכי לא מהני גם בלא אפשר, והביאור בזה דשאני ציצית דכיון דע"כ רבתה תורה דכלאים נדחה מפני עשה דציצית בתכלת שאמרה תורה לעשות תכלת גם בבגד של פשתן, וזהו גם כן מפני דלא אפשר באופן אחר, והיינו שיש מצוה לעשות פתיל תכלת כשיש לו ד' כנפות בבגדו, ומחויב גם כשהבגד הוא של פשתן, כשאין לו בגד אחר, נמצא דרבתה תורה חיוב זה כשאי אפשר, - ממילא יש לדון מזה דגם כשאי אפשר לו לעשות ממינו, דיכול לעשות גם משאינו מינו. משא"כ בייבום דחייבי לאוין דלא רבתה תורה כלל לדין זה, ממילא לא מהני גם כשאי אפשר.
יג ובזה יש ליישב עוד מה שיש להקשות לכאורה טובא מאי פריך מהא דאם בעלו קנו, הלא לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דסברי כשאין לו מינו הוי לא אפשר לקיים שניהם א"כ לפי"ז כשאין לו מנעל לחלוץ בו, יהי' בבחינה של לא אפשר, - ובאופן זה עשה דוחה ל"ת, ומדוע לא מתרץ הש"ס דמיירי הא דאם בעלו קנו באופן שלא הי' לו מנעל לחלוץ, ומצאתי בברית אברהם שעמד בזה יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דדוקא גבי ציצית סברי כן, ולא ביבום, מהטעם שביארנו.
יד ובזה מבואר לנכון הא דהקשו התוס' בפסחים פ"ה דקאמר שם הש"ס דאם לא אמרה תורה דאין עשה דוחה ל"ת דשבירת עצם בק"פ הו"א דעשה דוחה לל"ת לשבור עצם שיש בו מח, והקשו התוס' הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא, ולכאורה נפק"מ לענין דיעבד דהוי לא אפשר, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהתם לא מהני דיעבד כיון דלא רבתה תורה בשום פעם שם במצוה זו דעשה דוחה לל"ת, ולא מהני לא אפשר באופן זה, וכמוש"נ.
טו גרסינן בשבת קל"ג ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' אמר רב עמרם באומר לקוף בהרתי הוא מתכוון וכו' ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים שניהם וכו' ומשני דליכא אחר יעוי"ש, הרי חזינן דלא אמרינן כיון דאילו הי' אחר לא דחו דמטעם זה גם בדליכא אחר לא לידחו, - וכבר הקשו בזה, עי' בספר שו"ת ברית אברהם סי' א', אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והיינו דהנה במילה בצרעת אי אפשר לפרש דכוונת התורה דבמקום דאפשר לא אמרה תורה כלל דין דחיי', והיינו כיון דחזינן דרבתה תורה תורת דחיי' אעפ"י שיש בזה עשה ול"ת שלא נאמרה דחיי' זו בשום מקום, - ואילו הכא אמרה תורה מצות מילה וזה נלמד מהא דאמרה תורה ימול אפילו במקום בהרת, - ועיקר פירכת הש"ס הוא דלמ"ל קרא להתיר הא בלא"ה מותר ע"י אחר, ועל זה משני דקרא אתי בדליכא אחר, נמצא דאין זה שייכות להא דעשה דוחה ל"ת דעלמא, דהתם שפיר איכא למימר דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ואפשר שגם דיעבד לא מהני, אמנם הכא כיון שע"כ רבתה תורה לימול אף במקום בהרת, ורק אין אנו יודעין על איזה אופן כיוונה תורה, ע"כ מוכרחין אנו לומר דכוונת התורה במקום דליכא אחר שיש בזה איסור, דאין לומר דכוונת התורה במקום דאיכא אחר דעל אופן זה לא בעינן קרא דבלא"ה מותר מטעם דאין כאן איסור, דהרי הוי דבר שאינו מתכוון ומותר. וע"כ דרבתה תורה להיתר במקום דאיכא איסורא, וזהו בדליכא אחר. -
טז עוד יש לומר דבאמת גם באינו מתכוון אעפ"י שמותר, מ"מ לא נקרא זה אפשר לקיים שניהם, דע"כ הכוונה אפשר לקיים שניהם הוא באופן דליכא איסור כלל, - אבל דבר שאינו מתכוון אעפ"י שמותר, הביאור בזה שלא חייבה תורה על אינו מתכוון, אבל אין זה בגדר היתר, ביאור הדברים דבאיסור שבת ויו"ט דהאיסור אינו בהפעולה, רק בהפועל, ובעינן מלאכת מחשבת, בזה הוי דשא"מ היתר גמור, - משא"כ בשארי איסורים דהאיסור בהפעולה, אפשר דגם באינו מתכוון אעפ"י דאין בזה חיוב אבל עדיין איכא איסור, ולפי"ז הכא בקציצה דבהרת שאסרה תורה עצם הקציצה, להכי אף באינו מתכוון לא הוי רק פטור, אבל לא היתר, והא דתנן דדשא"מ בכלאים מותר לכתחילה כהא דמוכרי כסות, זהו מטעם דכל עיקרו של איסור ליתא באינו מתכוון להנאה, וביארנו בספרנו לזבחים, משא"כ בקציצה דבהרת דעצם הקציצה לא נאמרה לאיסור בשביל הנאה, רק לא חייבה תורה באינו מתכוון, אבל עכ"פ היתר גם כן ליתא, כיון שפעולת הקציצה רצון התורה לרחק, וא"כ לא נכנס זה בגדר אפשר לקיים שניהם, וע"כ הגמ' דפריך שם מהא דר"ל הוא רק בדרך דמיון בעלמא, והיינו דכמו שאנו רואים דאמרה תורה למעט באיסור אפילו במקום עשה שדוחה לל"ת א"כ ממילא מובן דבמילה בצרעת יעשה אחר ולא האב בכדי למעט מאיסור, ולעשות המצוה ע"י אחר דהוי דשא"מ שהוא באופן שלא חייבה עליו תורה, - ועל זה משני דכוונת התורה להתיר במקום דליכא אחר, וכמו שנתבאר. -
יז ובזה יש ליישב מה שיש להקשות בסתירת הסוגיות, דבנזיר מ"א קאמר הש"ס אס"ד כי עביד במלקט ורהיטנא מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים את שניהם וכו' ומאי קושיא דלמא זקנו אתיא להתיר היכא דאין לו אלא תער, וע"כ דכיון דאסור אם יש לו מלקט ורהיטנו כן אסור אם אין לו מלקט ורהיטנו אלא תער, וזהו היפך הסוגיא דשבת וכבר הקשה בזה השאג"א בסי' צ"ו בעמדו על המחקר בעצם הסברא ולא הביא דברי הרבינו ירוחם והב"י, וכן הובא גם בספר ברית אברהם בסי' א', אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דשאני הא דנזיר מצורע שאין שם דין עשה דוחה ל"ת, וממילא ביכול לקיים שניהם ליתא כלל דין דחיי' וגם דיעבד, לא עשה מצוה, ולהכי לא מהני גם בליכא מלקט ורהיטנו, ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנזיר נ"ח יעוי"ש, וכמו שנתבאר.
יח והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס בשבת דנקרא אפשר לקיים שניהם מטעם דאפשר באחר שדי בה נרגא הגאון בספר ברית אברהם דהלא מה שייך בזה אפשר כיון דאם עביד אחר הוא לא יקיים המצוה, נראה דלא קשה דכיון דלגבי האב איכא איסור א"כ ממילא לא שייך הוא בהמצוה, ובאופן זה המצוה מוטלת לכתחילה על אחרים, איברא דאכתי תיקשה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דכתב דמצוה מיוחדת על האב למול את בנו, ולדבריו תיקשה מסוגיא זו היאך אמרה הסוגיא דליעבד על ידי אחר הא באחר יוגרע מצוה זו דהאב מצווה, וממילא אין כאן אפשר לקיים שניהם, ואדרבה תבוא עשה דהאב מצווה ותדחה הל"ת דצרעת, - ומצאתי בתבוא"ש סי' כ"ח שהשיג מזה על הש"ך יעוי"ש, אבל נראה דהנה זה ודאי דאם אין האב יכול לקיים המצוה בעצמו דאז ע"כ המצוה נעשית על ידי שליח. ואין כאן ביטול עשה כלל, וכן אם האב אנוס אין כאן ביטול עשה, ולהכי סבר הש"ס דאם האב בא מטעם דחיי', חשבינן לי' כאנוס, ואינו יכול למול, וממילא המצוה צריכה להעשות ע"י אחר, ואין כאן גרעון מצוה לגבי האב, מטעם דחשבינן לי' כאנוס בשביל איסור הל"ת דקציצת הבהרת.
יט בדרך אגב ראיתי להעיר מה שהביא ראי' שם בספר בר"א דלא אמרינן סברא זו דאפשר באחר מהא דיבמות דקאמרה הסוגיא דאם לא כתב רחמנא עלי' הו"א דאתי עשה דיבום ומדחה ל"ת דאחות אשה, ולא אמרינן דלייבם אח אחר דהרי הקרא מיירי דאיכא אחים, דהרי בקרא זה כתיב לצרור ונלמד מזה לצרת צרה, וכמו כן הקשה בהא דחייבי לאוין ביבמות כ' דאיתא שם ואם בעלו קנה, והא תצא מזה דאם יש עוד צרה שאינה חייבי לאוין לו דאז מדאורייתא לאו בת יבום היא מטעם דאפשר בשניי' יעוי"ש, לא קשה כלל דהרי עיקר מצות יבום תליא בחפץ ורצון, ואם אינו רוצה אין כאן מצוה דיבום כדכתיב ואם לא יחפוץ, וכמו"כ אם אינו רוצה בהשניי' אין שום מצוה בה, וא"כ אין זה שייכות לסוגיא דשבת דמצות מילה מוטלת על כל ישראל כשאין האב מל את בנו.
כ הנה לכאורה יש להעיר מחולין ק"מ דאם לאו דרבתה תורה תשלח הו"א דיכול לקיים לטהרת מצורע, ולא אמרינן דהרי אפשר לקיים שניהם ע"י צפרים אחרים, וכמו שדייקו התוס' בשבועות ג', ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דהכוונה באופן שאין לפניו צפרים אחרים, אבל לשיטת הב"י לא מהני זה [עי' שאג"א שם בסי' צ"ו], אבל נראה דכל עיקר הא דאפשר לקיים שניהם רק על ל"ת נאמרה, והיינו כמו שקאמרה הסוגיא ביבמות דבאמת ל"ת חמורה מעשה ורק חידוש התורה דעשה דוחה ל"ת, ולהכי לא נאמרה האי חידושא רק בל"ת, אבל לא בעשה דוחה עשה, עוד נראה דלפי מה שביארנו כל עיקר סברת הב"י דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ולכן לא מהני גם בדיעבד אעפ"י שהוא לא אפשר עתה, אבל כל זה לא שייך בעשה נגד עשה, דפשיטא דמהני לענין דיעבד משום דלא שייך עתה מה אולמי'. והנה לכאורה יש להעיר מהא דכתבו התוספות בפסחים ע"ה בהא דקאמר הש"ס באש למעוטי אבר מעיקרו והקשו התוס' למ"ל קרא למעוטי הא מדאיצטרך לא תבערו שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשרפו באבר מעיקרו דאל"כ פשיטא דלא דחי' שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר"י דאיצטרך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דאעפ"י שאין דחי' ביש לפנינו אבר מעיקרו מ"מ יש דחיי' בשאין אבר מעיקרו לפנינו, וזהו לכאורה דלא כהב"י, וכבר העיר בזה השאג"א. -
כא אבל נראה דזה לא דייקא, ואינו ענין להב"י, והוא דשפיר יש לומר דדין חדש הוא במיתת בי"ד, ואין זה ענין להא דעשה דוחה ל"ת, אלא רק אמרה תורה דבאופן זה דאין אבר מוכן דמותר לקיים דין שרפה גם בחלול שבת ובדאיכא אבר מוכן כיון שאין נחוץ לחילול שבת אין לחלל שבת בכדי, אבל אם יש צורך להוציא הפס"ד אמרה תורה לחלל שבת, ודין הוא במיתת בי"ד, ומטעם זה לא קשה גם מה שהקשה בספר בר"א היאך ס"ד לחלל השבת במכשירין אשר גם במצות מילה לא ניתן שבת להדחות, דליתא דמה ענין זה לזה, הלא אם אמרה תורה שמיתת בי"ד דוחה שבת, הוי מכשירין כעצם המצוה, ומצותו בכך קרינן לה.
כב והנה מד' התוס' פסחים פ"ה שהקשו היאך ס"ד לומר דשייך עשה דוחה ל"ת בשבירת עצם כיון דיכול לקיים שניהם ע"י גומרתא, לכאורה מאי קושיא הלא איכא נפק"מ בפסח שחל בשבת והוי לא אפשר, וע"כ דסברי התוס' כיון דאפשר ביו"ט לקיים שניהם, אז גם בשבת אין דין דחיי', וזהו כשיטת הב"י.
כג ויש להביא ראי' לשיטת הב"י מפסחים ה' דיליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט משום דתשביתו הוא שרפה והבערה הוא אב מלאכה יעוי"ש, והנה אם אמרינן דתשביתו הוא ביו"ט עצמו א"כ ע"כ יש כרת גם כן על עבירה זו דלא השבית החמץ, והוא דכיון דעל זמן אחד אמרה תורה איסור אכילת חמץ ודין השבתה, וגם איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, וא"כ איתקש להדדי, וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' פסחים ה' ד"ה דהא, וכתב הצל"ח דזה לא אפשר כיון דגם על חמץ ליכא כרת בי"ד, אבל אם אמרינן דתשביתו הוא על יו"ט א"כ שפיר מהני ההיקש לחייב כרת גם על ההשבתה, אבל לפי"ז תיקשה היאך אמר ר"ע דלא אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט מטעם איסור הבערה שהיא אב מלאכה, ומדוע לא נימא דעשה שיש בה כרת יש בכחה להדחות עשה ול"ת דיו"ט, - וכן כתבו באמת התוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין, וגם לא בעינן בעידנא, -- [איברא דיש להעיר מד' התוס' זבחים צ"ו ד"ה ואחד, אבל לפי דברי התוס' דלעיל קשה], וע"כ צריך לומר דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, והיינו לפי מה שכתבו התוס' שם פסחים ה' ד"ה כל מלאכה דהקשו דהרי יכול ליהנות מהגחלים של החמץ, וממילא מותר לשרפו גם ביו"ט מטעם אוכל נפש, ותירצו דהקרא מיירי בכל ענין אפילו כשאינו צריך לגחלתו יעוי"ש, נמצא דבאופן שצריך לגחלים מותר בלא שום דחיי', להכי שוב לא שייך דחיי' גם כשאין צריך לגחלים, וזהו כשיטת הב"י, ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מערב יו"ט, דלשיטת רבינו ירוחם ממנפ"ש יכול לקיים עשה דתשביתו ביו"ט עצמו דאם צריך לגחלים בלא"ה מותר מטעם אוכ"נ, ואם אינו צריך לגחלים מותר מטעם עשה דיש בו כרת מדחה ל"ת ועשה דיו"ט, אבל יש לדחות דהתוס' סברי דאין עשה דכרת מדחה לל"ת ועשה, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ תיקשה לאידך תירוצא בתוס' שם שכתבו דאין היתר לגחלים של חמץ, וא"כ תיקשה הא הכא איכא עשה שיש בו כרת וידחה לל"ת ועשה דיו"ט, וע"כ דסברי התוס' דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אפילו שיש בו כרת, וכיון שזה מוכרח לתירוץ השני ממילא אפשר דגם בתירוץ קמא סברי התוס' כן.
כד אמנם לשיטת התוס' זבחים ל"ג דעשה שיש בו כרת מדחה עשה ול"ת, קשה טובא היאך יליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט, והא איכא עשה שיש בו כרת, וע"כ צריך לומר דשיטה זו סוברת בהכרח כתירוץ ראשון שבתוס' דגחלים של חמץ מותר ביו"ט מטעם אוכל נפש, ולא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, וכשיטת הב"י, וכמו שנתבאר לעיל.
כה אמנם יש לעיין טובא בסוגיא דביצה ח' ע"ב ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את ל"ת יעוי"ש, וקשה הא אפשר לקיים את שניהם בשיש לו עפר תיחוח, ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דגם באופן זה דאין לו עתה עפר מוכן שייך עשה דוחה ל"ת, אבל לשיטת הב"י קשה, - וגם הסוגיא שמדחי אח"כ דהכא לא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דלא הוי בעידנא, או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת, אבל הלא לא קאמרה הסוגיא מטעם אפשר לקיים שניהם, וע"כ מוכח מזה כשיטת הרבינו ירוחם, וצע"ג.
כו והנה לפי מה שכתבנו לעיל דעיקר סברת הב"י, דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה דין דחיי' כלל, ונפק"מ לענין דיעבד, דאעפ"י שלאחרי עבירת הל"ת הוי לא אפשר, וממילא יש כאן דחיי' כיון דלאחר המעשה העבירת הל"ת שוב לא אפשר להנצל מהל"ת כיון שכבר עבר עלי' אבל סבר הב"י דבאופן זה לא נאמרה דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבב"ע, הנה הכא בכיסוי הדם לא שייך זה, דהכא בדיעבד אם עבר על הל"ת וכיסה לא הוי מצוה הבב"ע, כיון דלא הוי המצוה ועבירה בשעה אחת דזה הכלל מסור בידינו דלא שייך מצוה הבב"ע רק באופן שהמצוה נעשית עם העבירה ממש בבת אחת, וכמו שמבואר בירושלמי שבת פרא"ד, ובפסחים פר' אלו דברים, והכא בכיסוי הדם אם עבר על העבירה ועשה מצוה שפיר דמי, וא"כ ע"כ אין שייך לומר דלא נאמרה המצוה באופן זה, כיון דאם עבר ועבר הוי מצוה מעליא, ולכן אם לאו הפירכא דפריך הש"ס דלא שייך עשה דוחה ל"ת הכא מטעם דלא הוי בעידנא אין כאן מקום לומר דלא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, דזה ליתא דהכא לא שייך אפשר לקיים שניהם, דכיון דלענין דיעבד עשה מצוה מטעם דלא הוי עתה אפשר לקיים שניהם, להכי כשאין לו עתה עפר תיחוח שפיר אמרינן עשה דוחה ל"ת מטעם דקרינן בזה לא אפשר דלא גרע זה מדיעבד, וכמו שכתבנו לעיל.
כז והנה בהא דפריך בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח מדוע לא אכלו ישראל מצה מחדש מטעם עשה דוחה לא תעשה, אשר לכאורה לשיטת הב"י לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת, אפשר לומר דהירושלמי לשיטתו דחדש נאסר גם משל אשתקד בכניסתן לארץ, מטעם דנאסרה כל התבואה עד שיקרב העומר, ועד עתה לא קרב העומר, וכבר נחית לזה השאג"א בסי' צ"ו, וזה נכון.
כח והנה מלשון הרמב"ם בפר"ג מציצית ה"ו משמע שסבר גם כן כדעת הב"י מדכתב וז"ל ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' בדין הוא שיהא מותר וכו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכו' יעוי"ש, ומלשון אין עושין כן משמע שבשום פעם אין עושין כן, והיינו אפילו בשאין לו מינו, ויתיישב בזה הא דכתב הרמב"ם בפר"ו מחו"מ ה"ז אין אדם יוצא י"ח במצה שהיא אסורה לו, והקשו מדוע לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת דהיינו באיסורים שאין בהם מיתה אלא ל"ת גרידא כמו טבל של מעשר עני, אבל אם סבר כשיטה זו דאם אפשר לקיים את שניהם דאז גם כשאין לו היתר אין כאן עשה דוחה לא תעשה אתי שפיר. -
כט נמצא מבואר דדעת התוס' בהרבה מקומות כשיטת הב"י, ואפשר והדעת נוטה שכן הוא גם דעת הרמב"ם. -
ל כתב המג"א באו"ח סי' תמ"ד סקי"א דאם הוא מוי"ו שעות ולמעלה דאינו יכול לבטל ולמול את בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו, משא"כ במילה, והשיג עליו באבן העוזר דהרי בהולך לשחוט את פסחו בודאי דינא דמתניתין גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו, וממילא ה"ה בהולך למול את בנו כיון דתנא דמתניתין כייל להו בחד דינא במשנה דפסחים מ"ט, וע"כ הטעם משום דעשה דתשביתו אינו עובר באם דעתו לבערו כמו"ש התוס' פסחים כ"ט עכת"ד, - והנה לכאורה דברי האבה"ע תמוהין טובא דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי אי אפשר לשחוט פסח, וחמץ בביתו דהא אסור לשחוט פסח על החמץ, וע"כ צריך לומר דכוונת האבה"ע דאתי עשה דפסח ודוחה ללאו דלא תשחט על חמץ, ואם בשביל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הנה בשביל העשה הרי יש עצה בע"מ לבער, וא"כ איכא כאן ל"ת לחודיא, ועשה דוחה לל"ת, - והנה בחידושי הצל"ח שם מביא ג"כ לסברא זו ביישוב אבה"ע, ודחי דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת דלא אמרינן כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דהמצוה שהתורה אמרה דהעשה דפסח לא יהי' על חמץ,- ואעפ"י דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער קודם שחיטה, מ"מ לדעתי לא שייך בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת שאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמרה הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ולא תעשה עכת"ד, והנה בתוסר"ע שם במשנה מביא ג"כ לדברי הצל"ח, ומביא שם שהגאון טו"א בחידושיו לחגיגה ד' נחית לומר דגם באופן זה שייך עשה דוחה לא תעשה דהקשה דנימא דעשה דראיית פנים תדחה לל"ת דלא יראו פני ריקם, אף דהל"ת הוא באותו דבר עצמו יעוי"ש, אבל לפלא שלא נחתי הגאונים להאי דינא דהב"י עם הרבינו ירוחם דלהב"י דודאי דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם בשעה שיש שהות לבער, ממילא שוב אין בזה דין עשה דוחה ל"ת, ואם מוכרחין אנחנו לומר לשיטת אבה"ע מטעם עשה דוחה ל"ת ע"כ זה ניחא לדעת הרבינו ירוחם, אבל לשיטת הב"י, וכיון שהוכחנו דהרבה ראשונים אזלי כשיטת הב"י, לכן יותר להכריע בזה כשיטת המג"א. -
לא והנה בעיקרא דמילתא מבואר להדיא בשאילתות פ' צו וז"ל כדתנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו וכו' וה"מ כי מיבטיל מיקמי איסורא, אבל בתר איסורא וכו' אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש, מבואר מזה דמצות ביעור קודם, מטעם דא"א למשחט פסח בלא"ה, והרי מבואר דלא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, וע"כ משום דבאופן דאפשר לקיים שניהם, דאז לא אמרינן עשה דוחה ל"ת אף בשאין לו פנאי, וראי' מזה לשיטת הב"י, וממילא קם דינו של המג"א ג"כ, איברא אשר מרן הגאון רע"א שם במשנה מיישב דברי האבה"ע, כמבואר שם, אבל בעינן עשה דוחה ל"ת ע"כ מבואר שדעת השאילתות דאין כאן דין דחיי', וכמוש"נ.
א אמר אביי והאי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא דבר"י דתנא דבי ר"י בגד אין לי אלא בגד צמר מניין לרבות צמר גמלים וכו' והנה רש"י פירש דלענין נגעים מיירי, - והדבר תמוה הלא קיי"ל דאין טומאת נגעים אלא בצמר ופשתים בלבד, והוא קושיות התוס' אבל נראה דדרשא זו דתנא דבר"י היא דרשת הספרא בתו"כ פ' תזריע פרי"ג דמרבה שם גם שארי בגדים באופן שבאו עם הצמר ופשתים, וזה נתרבה מאו בבגד, והרמב"ם לא הביא התו"כ להלכה יען דלא סבר כתנא דבר"י זה אלא כאידך תנא דבר"י, אבל תנא דבר"י דמרבה שארי בגדים כוונתו לדרשא דתו"כ.
ב והנה לענין ציצית ג"כ תליא בפלוגתא דתנא דבר"י, דמאן דדריש לרבות שארי מינין לטומאה מרבה גם לציצית ומאן דלא דריש לרבות לטומאה לא סבר גם בציצית לרבות שארי מינין, - וממילא הרמב"ם דפסק דלענין טומאה לא מרבה שארי מינין, ומה"ט פסק דאינו חייב בציצית אלא צמר ופשתים, והפוסקים דסברי דלענין ציצית מרבה שארי מינין דהיינו כל מין כנף ע"כ דרשי גם לענין טומאה לרבות שארי מינין, - והנה הפוסקים דפסקו לענין ציצית דכל המינין חייבין, וחתרו הפוסקים מדוע פסקו כרבא ולא כר"נ, - עי' בתוס' ד"ה ור"נ ובהרא"ש בה' ציצית, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דכיון דסתם ספרא סבר לרבות שארי בגדים לענין טומאה, ממילא דרשינן כן גם לענין ציצית. -
ג אמנם אם נפרש כן כוונת רש"י דכוונתו לדרשת התו"כ, א"כ מניין לנו לרבות בציצית כל המינין, מכח האי דתנא דבר"י דמרבה שארי מינין לענין טומאת נגעים וקשה הא התם לא רבתה תורה רק בתערובות צו"פ, וכוונת רבא דהכנף מין כנף מרבה שארי מינין גם כשהן לבדן, וצ"ע, ואפשר לומר דהכא בציצית ג"כ איכא התחברות לצו"פ והיינו כמו שנפרש לקמן דהתנא דבר"י לא סבר כרבא בדרשא דהכנף מין כנף, וממילא אינו חייב בציצית רק צו"פ, ורק סבר דרבתה תורה שארי בגדים היינו גם כן עם צו"פ והיינו דמחויב להטיל ציצית של צו"פ לאיזה מין שהוא יטיל או ציצית של פשתן או של צמר. -
ד והנה התוס' מפרשין דמרבה לטומאת שרצים, ויש להעיר היאך הדין לענין ציצית בשארי מינין שאינן בני קבלת טומאה אם יש בהו חיוב ציצית, והיינו אם אמרינן כתנא דבר"י גם לענין ציצית, א"כ מסתברא דאין לרבות יותר, וממילא שארי מינין שאינן בני מקבלי טומאה אינן בחיוב ציצית, והיינו הבגדים הנעשים מעופות שאינם מקבלים טומאה כדמוכח ממשנה דכלים פרי"ז מי"ד, וכן כתב הרמב"ם פר"א דכלים ה"ד, ועי' במל"מ, - ופשיטא שה"ה אם עשה בגד מהנוצות של עוף דאינו מקבל טומאה, היאך הדין אם עשה מהנוצות של עוף בגד אם חייב בציצית, והנה לרבא דאמר הכנף מין כנף מסתברא דגם הבא מן העופות בכלל זה, וגם הפוסקים דסברי כוותי' סתמוהו, וע"כ דכוונתם על כל המינים, ולכאורה תמוה דכיון דכל עיקר הא דרבא הוא מטעם תנא דבר"י, א"כ מניין לרבות יותר ממה שחשב התנא דבר"י ואדרבה אית לן לומר מדלא הוי הני הבא מן העופות בכלל הכתוב בגד לטומאה א"כ מניין לנו לומר דישנם בכלל בגד האמור בציצית.
ה אמנם הרמב"ם דסבר דאינו חייב בציצית מה"ת רק צו"פ ולא דריש הכנף מין כנף, ולא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, וא"כ לא סבר גם כן דהבא מן העוף מקבל טומאה, ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"א דכלים ה"ד וז"ל יראה לי שהכלים העשוים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו יעוי"ש, ולכאורה מדוע כתב בלשון יראה לי הלא מבואר במשמעות המשנה, וכמו שכתב המל"מ, אבל לפי האמור אתי שפיר דבאמת לתנא דבר"י דמרבה שארי מינין יש לומר דגם עופות בכלל, אבל הרמב"ם לשיטתו לפי מה שפסק בציצית ע"כ דלא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, - ועל זה אמר ויראה לי, היינו שמפרש גם כן כפירוש התוס' הכא דמיירי בשרצים, ולפירוש זה מוכח דפליגי תנאי בזה, ולהכי כתב יראה לי.
ו ובזה שפירשנו יש לבאר הסוגיא דנדה כ"ג דאיתא שם למיפרך מה לאדם שכן מטמא והקשה בתוספות הרא"ש ותימא בהמה תוכיח דלא מטמאה מחיים וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה וכו' ותימא ונילף מעוף טהור, וי"ל מה לעוף טמא שכן מטמא בביהבל"ע, וקשה נילף מעוף טמא, וי"ל מה לעוף טמא שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מהעורות וכו' יעוי"ש, ודברי הרא"ש תמוה טובא הלא קיי"ל בחולין כ"ה דכלים הבא מעצמות העוף אין מקבלין טומאה, וכן מבואר להלכה ברמב"ם פר"א דכלים, וגם העורות מעופות אין מקבלין טומאה, הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל, ובעיקר הקושיא יש לומר כמו שכתבנו דלתנא דבר"י מרבה כל מיני בגדים אפילו בשנעשה מן העופות, וביותר אתי שפיר שם בסוגיא דמיירי לר' ישמעאל, והנה אפשר דעיקר הכוונה בהרא"ש על עורות ועצמות לאו דוקא משום דעצמות לכו"ע נתמעט, אבל עורות שפיר מקבלי טומאה לתנא דבר"י. -
ז עוד נראה לבאר דברי כוונת תוס' הרא"ש באופן אחר, והוא, ע"ד מה שכתב דכלי הנעשית מעצמות של עוף טמא מקבלת טומאה, כוונתו על כנף העזניה, דמבואר בכלים פרי"ז מ"ד דכלים הנעשים מכנף של העזניה מקבלים טומאה, והכוונה דכיון דיש עכ"פ עוף אחד ממין טמא שעצמותיו טמאים ומקבלים טומאה הכלים הנעשים ממנה. וא"כ יש עכ"פ חומר במין טמא אף שהוא במין אחד. - אבל אפשר לומר דטומאה זו מדרבנן הוא, וכמו שכתב הרע"ב ברטנורא במשנה, אבל הר"ש בפירושו להמשנה משמע דס"ל שהוא מדאורייתא, וגם בדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שמסתפק בזה. ובעיקר הדבר מה שיש להסתפק בזה, הוא מפני שעיקר הא דרבתה תורה עצמות לטומאה מהא דכתיב וכל מעשה עזים, ויש לפרש בזה בשני אופנים, או שדומה לעזים בסוג, או שדומה לעזים בתמונה, בסוג כיצד, שהוא הולך כמוהו, בתמונה כיצד, היינו תמונת העצם בגידולו ובחזקו, וראוי לכלים, והרמב"ם שם מכריע דבעינן דומה בסוג, וא"כ משמע שדעתו דהוי דאורייתא, ואעפ"י שכתב בפ"א מכלים ה"ב וקרוב בעינן לומר שטומאתן מד"ס, אפשר דמספקא לי' להרמב"ם בזה, או שקורא ד"ס מה שאינו מפורש בהדיא, וכידוע שיטתו, וא"כ אפשר לומר שזהו ג"כ דעת תוספות והרא"ש. -
ח וע"ד העור שכתב התוס' הרא"ש דיש טומאה לעורות, אשר תמוה טובא הלא בזה לכו"ע אין טומאה, נראה דכוונת הרא"ש לענין טומאת נגעים, דבזה לא ממועט רק עורות חית הים כמבואר במשנה פרי"א דנגעים, מטעם דבעינן מין גדל בארץ וישנו בכלל זה גם עורות של עופות טמאים ג"כ, וכן מבואר ברמב"ם פר"א דכלים, וזהו כוונת הרא"ש דישנו חומר בעוף טמא לענין טומאה, מה דליתא בחית הים, ואין לומר הלא מצינו זה החומרא גם בחית הים לענין אם חברו במין הגדל בארץ, - דליתא משני טעמים, א) או מטעם דסבר הרא"ש כהר"י מסמפונט, דסבר דגם ע"י חיבור טהורים. - ב) או די"ל דעכ"פ יש חומר בעוף טמא מטעם שטמא טומאת עצמו.
ט והנה ביסוד הזה שכתבנו, יש ליישב הא דהקשה המל"מ פר"א דכלים מדוע לא כתב הרמב"ם דהכלים של עור העוף המה ג"כ מהכלים המצילין מטו"מ, והיינו דכיון שישנו בטומאת נגעים, וכל שישנו בטומאה אינו בתורת מציל מטומאה, - ואף שיש מקום לומר דבעינן ראוי לקבל טומאה זו עצמה, דהיינו טומאת מת, - ובאמת פליגי בזה ראשונים, וכבר ביארנו בארוכה בזה הענין בתשובה במקו"א, אמנם דעת הרמב"ם ע"כ דגם בראוי לקבל טומאה אחרת ג"כ אינו מציל, והוא מהא דמצינו חבית שניקבה וסתמוה שמרים כו' והובא בב"ק ק"ה, ושם אגף חצי' כו' ומפרש בזה הרמב"ם דמיירי לענין צמ"פ כמבואר בפכ"ב מטו"מ ה"ח וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שניקבה מצדה וסתמוה שמרים וכו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כמו שפירש הרשב"א בפר' המצניע כמבואר בכס"מ, והנה באמת יש לפרש באופן אחר וכמו שמפרשים בשיט"מ שם, - דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו, והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ, אותה הגפה עושה לה כלי להיותה מצלת בצמ"פ וכו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעוי"ש ומדחזינן דלא מפרש הרמב"ם כפירוש זה דמיירי ג"כ לענין צמ"פ, ע"כ סבר הרמב"ם דכיון דהוי ראוי לקבלת טומאה לכן אינו מציל בצמ"פ, - וא"כ י"ל דהו"ה לענין טומאת נגעים אם ראוי לטומאת נגעים אינו מציל בצמ"פ, והנה יש לחלק דשאני התם דראוי לקבלת טומאה זו עצמה, היינו טומאת מת, אם נכנס החבית כולו לבית, אמנם מסתבר שאין לחלק ביניהם, אלא אם רק ראוי לקבלת איזו טומאה אין כלי זו מצלת בתורת צמ"פ.
י ונראה ראי' לדברי הרמב"ם מהתוספתא שהוא מקור הדין, והוא תוספתא כלים ב"ק פר"ז דחשיב שם עצמות העוף, ולא חשיב עור העוף, וע"כ הטעם משום דעור העוף הוא ממקבלי טומאה, וע"כ דהכוונה לטומאת נגעים, ומזה קשה טובא להשיט"מ ב"ק שם דמפרשי דגם דבר הראוי לקבל טומאה, אם אינו מקבל טומאה שעה זו מציל בצמ"פ, - והלא תיקשה לפי"ז מהתוספתא מדוע לא חשיב העור העוף דמציל בצמ"פ, וק"ו הוא דמה התם שראוי לקבל טומאה זו עצמה, אם הכניס החבית כולו לבית, ומ"מ מצלת בצמ"פ באופן שפי הנקב לחוץ, א"כ כש"כ בעור העוף שאין בו טומאה זו כלל, רק טומאת נגעים אם יתנגע, פשיטא שמצלת בצמ"פ, וצ"ע.
יא ואפשר לומר בסברת הראשונים בשיט"מ שם דסברי דכיון דמבואר בשבת ק"ח דיש נקבים בעור העוף אף אחרי העיבוד, ואעפ"י שהדיו עוברת עליהן, אמנם אפשר דמים דצלילי טובא יש בהנקבים כשיעור כונס משקה, ובאופן זה אינו מציל בצמ"פ, ואפי' אם בכל נקב אינו ככונס משקה, מ"מ לא עדיפא ממטלית של בגד דאינו מציל בצמ"פ, וכמבואר בפ"י מ"ד דכלים.
יב ואין לתמוה מדוע לא כתב הרמב"ם בהדיא דעורות של עופות טמאים מטמאים בטומאת נגעים, נראה דשייר, דהלא שייר ג"כ עור האדם דע"כ מסתבר הדבר דגם עור האדם ישנו בכלל זה דטומאת נגעים, מפני שהוא ג"כ ממין הגדל בארץ, והוי דומיא דבגד, וכמו כן אין לתמוה מדוע לא חשיב הרמב"ם עור העוף בפרי"ג מטו"צ ה"ה שכתב שם חיבר להם מין הגדל בארץ אפילו חוט וכו' או עורו של בהמה וחיה המעובדין, ולא חשיב עור העוף, משום דבלא"ה יש לדייק בדברי הרמב"ם ולהקשות מרישא לסיפא, דברישא נקט עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, - דמשמע מזה דעורות עופות מטמאין בנגעים, ובסיפא לענין חיבר מן הגדל בארץ חשיב בהמה וחיה, ומשמע דעור העוף אינו בכלל הזה, וא"כ תיקשה מרישא לסיפא, אמנם דברי הרמב"ם לקוחים מהספרא פ' תזריע פרי"ג וגם שם איתא בלשון זה, ושם ג"כ תמוה דתיקשה מרישא לסיפא. -
יג ונראה דשני מיני עורות יש בתורה לטומאת נגעים, א) עור האמור בהדיא, ב) עור הנלמד מבגד, דהיינו שכתבה תורה עורה דומיא דבגד, וזהו ע"כ עוד מן העור, וא"כ גרוע ממנו מסתם עור האמור בתורה, - והנה ע"כ לא הוי כוונת התורה לרבות מהא דדרשא בדומיא דבגד, דזה עור בהמה וחיה, דע"כ על זה לא צריך קרא לרבות, דהלא זהו עור ממש, דכתיב בהדיא בקרא, וע"כ הא דילפינן מריבוי הכתוב עור דומיא דבגד, היינו עור ממין הגרוע, ולא נכלל זה בסתם עור, ורבתה אותו תורה מהדומיא דעור דומיא דבגד, ומזה למדו רבותינו ז"ל דע"כ כוונת התורה לכל מין העור הגדל בארץ, וזהו ע"כ עור האדם ועור העוף, - ואף על פי שהם עור גרוע, אבל אח"כ כשרבתה תורה לדון חיבור לעורות שבים מהא דכתיב או בעור, א"כ ע"כ מסתברא דדוקא בגד ועור ממין היפה עושים מעשה התחברות, דהיינו דזהו בהמסתברא, וזהו כוונת הספרא, וזהו דמדייק הרמב"ם בדבריו, וכתב עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, דמשמע מזה דעורות העופות מטמאין בנגעים, ולענין חיבר כתב הרמב"ם חיבר להן מן הגדל בארץ וכו' או עור בהמה וחיה, ולא כתב עוף, משום דלענין דין התחברות, בעינן עור האמור בהדיא בתורה, וזהו עכ"פ עור ממש ממין היפה, עכ"פ ביארנו דלשיטת הרמב"ם עור העוף מטמא בנגעים, ואתי שפיר דברי תוס' הרא"ש בנדה שם, דע"כ סבר ג"כ כשיטה זו, וכמוש"נ.
יד והנה בעיקר הדבר לענין ציצית, נראה דדרשת רבא דדריש הכנף מין כנף, הוא ענין אחר מדרשת תנא דבר"י, והיינו דהכנף מרבה יותר, - והא דהסוגיא מסמיך זה אתנא דבר"י, הוא משום זה דבא רק לאפוקי מאידך תנא דבר"י דסבר דאין במשמעות בגד רק צו"פ, דאז לא מצינן למידרש מהכנף מין כנף, אבל כד חזינן דבגד אין במשמעו צו"פ ותו לא, ממילא הדרשא דהכנף מין כנף לרבות כל המינין הוא דאתא, וממילא מתרבי אף דברים שאינן במקבלי טומאה, ונראה שזהו גם כן כוונת התוס' ד"ה הכנף שכתבו וז"ל דאי לאו האי טעמא לא מפיק לי' מהכנף מין כנף, נמצא לפי"ז להפוסקים דפסקו כרבא כל המינים חייבין בציצית מן התורה.
טו וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת דהתנא דבר"י דמרבה שאר בגדים לטומאה, ומ"מ לא סבר לענין ציצית לרבות שארי בגדים, והוא מדפריך בשבת כ"ז ע"ב אמר רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לתנא דבר"י מ"ש לענין טומאה דמרבי שאר בגדים, דכתיב או בגד, הכי נמי לימא לרבות שארי בגדים מאשר תכסה בה וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דשתי דרשות נינהו הא דציצית והא דטומאה, ובהא דציצית הוא רק פלוגתא דאמוראי דהיינו רב נחמן ורבא, - והפוסקים שהכריעו כרבא מטעם שהוא בתרא, ע"כ סברי דכל המינים נתרבו לחיוב ציצית, וסעד גדול לשיטתם מדברי התוספתא פר"ו דמנחות דתניא שם דמצוה לאקדומי לבן לתכלת, וביארנו לעיל דזהו כשיטת רבא דדריש הכנף מין כנף, - דמטעם זה יש ג"כ מצות הקדמה ללבן, וכמו שפירש"י מטעם שכן הי' רוב הבגדים, וכמו שפירשנו לעיל בסוגיא, לכן יש ליתן הכרעה גדולה לשיטת הפוסקים דכל המינים חייבים בציצית מה"ת, וכמוש"נ.
טז ובהיותי בזה עלתה לי להסתפק היאך הדין אם הבגד נעשה משער או מנוצה של בהמה וחיה טמאה, אם יש בזה משום בפיך, מין המותר בפיך, כמו בכל המצות שבתורה, או"ד דשאני הכא דהתורה רבתה מהכנף מין כנף יהי' מאיזה מין שיהי', ולכאורה אפשר לומר דכיון דהמצוה היא בהחוטין, וממילא אין נפק"מ בבגד, אבל עדיין יש לעיין למ"ד כלי קופסא חייבין ג"כ בציצית, נמצא דהבגד הוא מחלק מהמצוה, ואת"ל דאין בזה משום מותר בפיך בבגד, היאך הדין בהחוטין דקיי"ל דמינן פוטרין, אם הם מדבר טמא, אם צריך לזה התנאי דמותר בפיך, לכאורה יש לדון מבגד של משי דנקטו הפוסקים לחיוב, אעפ"י שאין זה ממותר בפיך דיוצא מתולעת, וצ"ע. -
יז ונראה דכל עיקר הכלל דמותר בפיך לא נאמר רק במצוה כזו שמתקיימת מן בע"ח דוקא, אבל מצוה שאינה בחיוב מן בע"ח, אז אין קפידא גם אם בא מבע"ח טמא, וכן מבואר בסוגיא דשבת כ"ח דכל עיקר הדין דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, והיינו דין דמותר בפיך, אבל כל זה דוקא במקום עור, או דומה לזה מדברים מבע"ח, משא"כ אם לא נאמרה ההלכה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא בהן, לא בעינן מותר בפיך. -
יח והנה גבי שופר דעת הר"ן בפר"ג דר"ה והובא ברמ"א סי' תקפ"ו דשופר מבהמה טמאה פסול, ומבואר בר"ן שם הטעם מפני שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד יעוי"ש, ואח"כ דחה הר"ן שם דלאו ראי' היא משום דמשכן גופי' לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים יעוי"ש, ודבריו תמוהין דמה לנו ללמוד מהא דלא הוכשרו למלאכת שמים, הלא מבואר שם דילפינן מהיקשא דהוקשה כל התורה לתפילין, וכמו שבעינן בתפילין מותר בפיך, כן ע"כ בעינן בכל המצות שדומה לתפילין, דהיינו הבאות בחיוב מבע"ח שתהי' מן המותר בפיך, ושופר שדינו בחיוב מבע"ח דינו ג"כ כעור, ופשיטא שבעינן מן המותר בפיך, אבל שארי מצות שאין מצותן מבע"ח דוקא, כשרים גם מדברים שאינם מותר בפיך.
יט ועל דברי הר"ן בר"ה תמהני מדוע כתב דדעתו דשופר של בהמה טמאה פסול משום דשופר הוי מלאכת שמים מטעם דכיון דלזכרון אתי וכלפנים דמי, הלא בלא"ה כיון דהקפידה תורה על שופר הבא מן בע"ח דוקא, וא"כ ממילא בעינן מן המותר בפיך, ואפשר דכוונתו אפילו להני תנאי דלא סברי ההיקש של דלתפילין, כמבואר לקמן, כמו ר"מ ור"י, אבל עכ"פ יש לפסול מטעם דהוא למלאכת שמים, אבל דוחק להעמיס כן בכוונתו, וא"כ דברי הר"ן צ"ע.
כ ובזה יבואר לנו שפיר הא דתניא לעיל ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים וכו' יעוי"ש, ולכאורה הא אבנים לא הוי מותר בפיך, עי' רש"י מגילה כ"ב, אבל טרם ששמענו דבעינן עור דוקא אז אין קפידא גם אם כותב על דברים שאינם מותרים בפיך, וממילא הי' כשר גם על עור בהמה טמאה, אבל אח"כ כשיש לימוד דבעינן ספר דוקא שהוא עור, ממילא בעינן דוקא עור בהמה כשרה.
כא ובזה אתי שפיר הא דאיתא בסוכה כ"ג בעשה פיל דופן לסוכה דכשר לר"מ ור"י, - ודוחק לומר שהוא מפני דלא סברי היקשא דהוקשה כה"ת לתפילין, אעפ"י שיש משמעות הסוגיא דלא ס"ל האי היקשא, עי' בפנ"י, עי' בנוב"ת סי ג' שעמד בזה, והיינו מדלא נחתו לזה בסוגיא דסוכה, וגם שמן קיק המבואר בשבת פר"ב הוא שמן עוף טמא כמבואר בחולין ס"ג דאיתא קאת זו קיק לפי גירסת הערוך והוא טמא, וע"כ מבואר דבכ"מ דלא הקפידה תורה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא מהן לא בעינן מן המותר בפיך, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0