דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ומשני: עבד  זיל מזולזל הוא טפי מאשה, לכן צריך לברך על ענין זה ברכה בפני עצמה.

תנו רבנן: חלזון, זהו תוארו: מראה גופו דומה לים, וברייתו [תבנית דיוקנו] דומה לדג [59],ועולה מן הארץ אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין פתילי תכלת, ולפיכך, כיון שאינו עולה אלא אחת לשבעים שנה, דמיו יקרים.

תניא, אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה [60] ובעולם הבא, אבל איני יודע כמה שכרה. צא ולמד ממצות ציצית, שנחשבת מצוה קלה שהיא רק עשה [61].

מעשה באדם אחד שהיה זהיר [62] במצות ציצית. אירע ששמע אותו אדם שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן שיבוא אצלה, כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס! ונכנס, הציעה לו שבע מטות זו גבוהה מזו שש של כסף, ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ולמטה העליונה היה סולם של זהב. עלתה וישבה על גבי המטה העליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה.

נעשה נס ובאו ארבעת ציציותיו וטפחו לו על פניו, מיד נשמט ממיטות אלו וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע, אמרה לו: גפה של רומי, נשבעת אני בחיי המלך, שהוא שרה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי שלכך נשמטת וירדת ! אמר לה, העבודה [נשבע אני] שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא ישנה מצוה אחת שציוונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, אחת בתחילת הפסוק האחרון בפרשה ואחת בסופו ללמדך: אני הוא שעתיד ליפרע מן העוברים על מצוותי, ואני הוא שעתיד לשלם שכר לשומרי מצוותי. ועכשיו כשעליתי אליך נדמו עלי ציציותי שטפחו בפני כארבעה עדים המעידים על כך שעתיד ה' להיפרע מעוברי רצונו.

אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם בית מדרשך שאתה למד בו תורה! השיב וכתב לה כל אשר שאלה ונתן בידה.

עמדה אותה אשה וחילקה כל נכסיה, שליש נתנה למלכות שיניחוה להתגייר, ושליש מנכסיה חילקה לעניים, ושליש מכרה ונטלה המעות בידה חוץ מאותן מצעות שאותם לא מכרה אלא לקחה אותן עמה, ובאת לבית מדרשו של רבי חייא, ואמרה לו לרבי חייא: רבי, צוה עלי לתלמידך ויעשוני גיורת [63],אמר לה: בתי, שמא לא באת להתגייר אלא משום שעיניך נתת באחד מן התלמידים ואין מקבלין גרים לשם אישות הוציאה כתב מידה [הוא הכתב שקיבלה מאותו אדם שלמד בישיבה זו], ונתנה לו, וסיפרה לו את כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה מאותו תלמיד נס גדול של סגולת מצות ציצית שטפחו לו ארבעת ציציותיו על פניו, כיון ששמע כך, אמר לה: לכי זכי במקח ך!

הלכה ונתגיירה, ונישאה לאותו תלמיד, ואותן מצעות של כסף וזהב שהציעה לו בתחילה באיסור - הציעה לו עתה בהיתר, וזה היה מתן שכרו בעולם הזה [64],ולעולם הבא איני יודע כמה מתן שכרה של מצוה.

אמר רב יהודה: טלית שאולה, עד שלשים יום פטורה מן הציצית שצריך שיהא הבגד שלו, דדרשינן "כסותך" ולא של אחרים [65], מיכן ואילך, אף על פי ששאולה היא, חייבת בציצית, מדרבנן.

תניא נמי הכי גבי מזוזה: הדר בפונדקי [בית שלנים בו עוברים ושבים] בארץ ישראל, והשוכר בית בחוץ לארץ, כל שלשים יום פטור מן המזוזה. מיכן ואילך, חייב במזוזה. [66]

אבל השוכר בית בארץ ישראל, אף על פי שאין זה ביתו, עושה מזוזה לאלתר, מיד בכניסתו, משום שעל ידי זה יתרבה ישוב ארץ ישראל, שהרי הקובע מזוזה אסור לו ליטלה משם אפילו כשיוצא מדירתו, כדאמרינן בבבא מציעא [דף קב א], לכן אם יקבע מזוזה בדירתו השכורה, בקושי יצא ממנה, מפני שיצטרך לטרוח במזוזות חדשות לדירתו האחרת, ואף אם יעזוב דירה זו, ישכרנה ישראל אחר בקלות כיון שיש בה מזוזות, ועל ידי זה שחייבוהו לקבוע מזוזה בדירתו השכורה נמצאת ארץ ישראל מיושבת [67].

שנינו במשנה: תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ותפלה של ראש אינה מעכבת את של יד, ואם הניח אחת מהם, קיים את אותה מצוה בפני עצמה.

אמר רב חסדא: לא שנו שאין תפילין של יד וראש מעכבות זו את זו, אלא שיש לו שתיהן והניח אחת, אבל אין לו אלא אחת והניחה, מעכבת ולא קיים אף מצוה אחת.

אמרו לו: וכי אמרת כן? שאפילו מצוה אחת לא קיים?

אמר להו רב חסדא: לא אמרתי כך! שחזר בו מדין שאמר תחילה. ואמר: וכי תעלה על דעתך דמאן דלית ליה תרי מצות אלא אחת, חד מצוה נמי לא ליעביד?! אלא ודאי דכשאין לו אלא אחת, יניחנה, שאין מעכבות זו את זו ולא כפי שסברתי בתחילה.

והוינן בה: ומעיקרא, דאמר רב חסדא דכשאין לו אלא אחת מעכבות זו את זו ולא יניחנה, מאי קסבר?

ומשנינן: סבר דלא יניח האחת גזירה שמא יפשע, שאם אתה מניחו להניח תפלה אחת, יפשע ולא יקנה האחרת שחסרה לו. ולכך גזרו שלא יניח כלל שמעכבות הן זו את זו וממילא יקנה את האחרת כדי לקיים מצות תפילין. ולבסוף, חזר בו רב חסדא וסבר שלא אוסרים להניח אחת ויקיים על כל פנים מצוה אחת.

אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה מצוות עשה, שהרי ארבע פרשיות יש בתפילין, ועל כל פרשה נאמרו שני עשין, א. "וקשרתם לאות על ידך", ב. "והיו לטוטפות בין עינך" הרי כאן שמונה.

וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה מצוות עשה, א. "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ב. "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ג. "והיה לכם לציצית", ד. "וראיתם אותו" [68], ה. "גדילים תעשה לך".

וכל כהן שאינו עולה לדוכן לברך את העם בברכת כהנים עובר [69] בשלשה מצוות עשה האמורות בברכת כהנים: א. "כה תברכו את בני ישראל", ב. "אמור [70] להם יברכך ה' וישמרך וגו'", ג. "ושמו את שמי על בני ישראל".

וכל מי שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני מצוות עשה, דכתיב בפרשת שמע ישראל "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכן כתיב בפרשת והיה אם שמוע "וכתבתם על מזוזות ביתך", הרי כאן שתי מצוות עשה.


הערות

[59] הנודע ביהודה [תניינא או"ח ג] הקשה איך צובעים את הציצית מחילזון הרי אינו טהור ואינו מן המותר בפיך? ובאמת הר"ן בחידושיו לראש השנה [כו ב] מסתפק אם בכל המצוות צריך שיהיו מן המותר בפיך אבל, הרמ"א [תקפו א] פסק ששופר מבהמה טמאה פסול. ויש שתירצו לפי מה שכתב הרמב"ן [שמות ל כג] על מור מסממני הקטרת, שאף שהוא יוצא מבעל חי הוא טהור. והחתם סופר [או"ח לט] דן שצבע הוא חזותא בעלמא ואין בו פסול משום שאינו מותר בפיך. וכל הקושיא הנ"ל היא משום שנקטו כרש"י בסנהדרין [צא א] שחילזון זו תולעת, ולשון רש"י כאן שעולה מן הארץ, אבל ברש"י כאן משמע שתבניתו כדג וברש"י מגילה [ו א] כתב שעולה מן הים להרים והיעב"ץ כתב על מה שכתב רש"י כאן שעולה מן הארץ היינו מקרקע הים, ואם כן יכול להיות שהוא דג טהור.

[60] כתב השפת אמת ששכרה בעולם הזה היינו להצילו מהחטא, ששכר מצוה ממש בהאי עלמא ליכא, ולשון כזה מצינו במשנה באבות "שכר מצוה מצוה".

[61] כך פירש רש"י, וכתב הרש"ש שאי אפשר לפרש כאן כמו המשנה בסוף חולין: מצוה קלה שהיא כאיסר ופירש רש"י שם שאין בה חיסרון כיס, שהרי על תכלת אמרינן לעיל שדמיו יקרים, ודימו את זה לחותם של זהב [מג ב]. והשפת אמת פירש שהכונה היא למצות הסתכלות בציצית, שבזה היה זהיר אותו אדם ולכן זכה שטפחו לו הציציות על פניו להצילו מהחטא. ובבן יהוידע פירש שהיא מצוה קלה לקיום, שאין צריך בשעת קיומה לשמור על גוף נקי.

[62] האלשיך [סוף פרשת שלח] כתב שהדגישו כאן חז"ל שסגולת מצות ציצית לזכור ולעשות המצוות, היא דוקא במי שזהיר בה. וכתב הקרן אורה שאפילו שהיה אותו אדם במעלה גדולה במצות ציצית שסגולתה לשמרו שלא יתור אחרי עיניו, בכל זאת נתגבר עליו יצרו להכשילו דוקא בלא תתורו וטרח מאד לעבור עבירה, ואף על פי כן זכה שהמצוה הצילתו וגרר את הזונה עמו לגירות ותשובה.

[63] התוס' ביבמות [כד ב ד"ה לא] הקשו הרי לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה מפני חשש שבאו שלא לשם שמים? ותירצו שבטוח היה שסופה לעשות לשם שמים. ובתוס' יבמות [קט ב ד"ה רעה] כתבו שאם מתאמצים להתגייר מקבלים אותם וכאן הרי חילקה כל נכסיה ובודאי שמותר לגיירה.

[64] בשיחות הגר"ח שמואלביץ [ד לא] ביאר ששמרה אותן מצעות עצמם שיזכירו להם תמיד את ה"שעה אחת" של ההתעוררות לתשובה, וזה שכרו בעולם הזה להצילו מהחטא שיקנה עולמו על ידי ראיית וזכרון השעה אחת של תשובה.

[65] דעת התוס' שטלית שאולה פטורה מדאורייתא לעולם, ולאחר שלושים יום חייבת רק מדרבנן משום שנראית כשלו. ורבנו תם בתוס' חולין [קי ב ד"ה טלית] הוכיח מכאן שסתם שאלה לשלושים יום כמו הלואה. והתוס' חולקים עליו, וכן דעת הרמב"ם [שאלה ופקדון א ה] שאין סתם שאלה לשלושים יום. והתוס' חולין [שם] והרא"ש שם [פ"ח כו] דנו על השואל טלית ורוצה להטיל בה ציצית תוך שלושים יום אם יכול לברך וכתבו שאפשר שדין זה דומה לאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא שהיא פטורה, ואם רוצה יכולה לברך, [ודעת הרמב"ם [ציצית ג ט] שלא תברך הובא לעיל מג א בהערות]. ודחו שמצוה שאנשים חייבים בה יכולה לקיים ולברך אבל טלית שאולה היא טלית שכולם פטורים בה מחיוב ציצית ולכן לא יברך השואל, וסיימו, והמברך לא הפסיד וכן פסקו האחרונים. [באו"ח יד ג]. וכתב הפתחי תשובה [יו"ד רפו יז] שמטעם זה יכול להטיל ציצית בתוך שלושים יום, ויועיל גם על שעת חיוב לאחר שלושים יום וראה להלן ביחס למזוזה. והרא"ש כאן [סימן ב וסימן י] חידש שפטור טלית שאולה הוא כששואל טלית בלי ציציות אבל השואל טלית מצוייצת חייב לברך, ובחולין [שם] ביאר הרא"ש שכיון שהמשאיל יודע שכונת השואל לקיים בה מצות ציצית נותן לו במתנה על מנת להחזיר. והריטב"א בחולין [קלו א] כתב שבשואל טלית מצוייצת חייב מטעם אחר, שכל הפטור מהתורה הוא על "גדילים תעשה לך" והיינו מעשיית הציצית אבל כשיש בבגד ציצית חייב מן התורה. ולפי דבריו אפילו משאיל לו במפורש כדי שלא יתחייב בציצית חייב, וראה שער הציון [או"ח תקפא ה] שפוטר באופן זה ובגליון רע"א [יד ג] העיר שברא"ש [סימן ב'] מבואר שחייב אפילו באופן כזה. ובנמוקי יוסף משמע שהשואל טלית אפילו שהוא "פטור" מלהטיל בה ציצית אם רוצה לקיים מצוה יכול להטיל בה ציצית ולברך, ומקיים מצוה דאורייתא שהדרשא רק "לפטור" אבל יכול לקיים את המצוה מן התורה.

[66] התוס' בתירוץ ראשון כתבו שהחיוב מן התורה ובתוך שלושים פטור משום שאין זה דירה, וכן דעת החינוך [תכג] ראה מנחת חינוך שם [ב]. ובתירוץ שני כתבו התוס' שהחיוב רק מדרבנן ומדאורייתא פטור כיון שאין הדירה שלו. וכתב הנחלת צבי [יו"ד רפו] בשם סידור דרך החיים שאם שכר ליותר משלושים יום חייב מיד כשנכנס לדור. והבית הלוי על התורה [בסוף הספר דף לז] כתב שכן מבואר בנמוקי יוסף. וכתבו שדין זה תלוי בשני התירוצים בתוס', שאם החיוב הוא רק מדרבנן משום שנראה כביתו, חייבו חכמים רק אחרי שדר בו שלושים יום, אבל אם החיוב הוא מן התורה ובתוך שלושים פטור כי לא נחשב דירה, מסתבר שאם דעתו לגור בו יותר משלושים יום חייב מיד. והמנחת חינוך [תכג ב] מסתפק אם קבע מזוזה בתוך שלושים יום אם היא כשרה לזמן חיובו או שהיא נחשבת "מן העשוי". וכתב הפתחי תשובה [יו"ד רפו יז] בשם אשל אברהם שכיון שפסקו תוס' והרא"ש שיכול לברך על טלית שאולה בתוך שלושים יום [הובא לעיל] הוא הדין במזוזה. וממילא פשוט שהמזוזה והציצית כשרה. אבל בתשובות רבי עקיבא איגר [סוף סימן ט] מסתפק אם קבע מזוזה כשלא גר בבית עדיין. והוסיף ואפילו מי שיוצא מביתו לכמה ימים שהוא נפטר ממזוזה וגם לא מקיים את המצוה מחוץ לביתו, שיהיה חייב לברך על המזוזה כשיחזור לביתו. ובאמת המגן אברהם [יט א] כתב שהקובע מזוזה קודם שגר בבית יברך בשעה שנכנס לדור "וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה" ופשוט לו שהמזוזה כשרה כמו שהטלת ציצית היא לפני שלובש והמצוה רק בשעת לבישה, אבל הברכי יוסף חולק וכתב שתיקנו את הברכה והנוסח, רק בשעת קביעת המזוזה. והאחרונים חולקים על תשובת רע"א הנ"ל ראה נחלת צבי [יו"ד רצא] ותשובות עין יצחק [יו"ד לא] ודבר אברהם [ח"א לז בהג"ה]. ונקטו שגם כשיוצא מביתו מקיים מצות מזוזה. ורע"א הוכיח מהמגן אברהם [כא א] שכתב שדוד המלך הצטער על שהוא ערום ממצוות [לעיל מג ב] דוקא בבית המרחץ ולא בלילה כשישן בלי ציצית משום שקיים מזוזה, אבל בבית המרחץ אין מזוזה, ולמד מזה רע"א שהיוצא מביתו לא מקיים מצות מזוזה, [הובא לעיל מג ב] ודחו האחרונים הנ"ל שכונת המגן אברהם שבבית המרחץ הצטער משום שלא היה מסובב ומוקף במצות מזוזה, אבל בודאי שמקיים את המצוה.

[67] כך פירש רש"י, וכתב הבית הלוי על התורה [בסופו דף לז] שלפי טעם זה השוכר מגוי בארץ ישראל שיכול ליטול את המזוזה כשיוצא מהבית יהיה פטור כל שלושים יום, ולא מצינו חילוק זה? וגם הרמב"ם [תפילין ה י] השמיט הטעם משום יישוב ארץ ישראל. ותירץ שהרמב"ם מפרש את הטעם, שכיון שיש מצוה לגור בארץ ישראל לכן קביעות הדירה היא אפילו בפחות משלושים יום, אבל פונדקי פטור אפילו בארץ ישראל משום שדירתו ארעי. ופירוש זה הוא דוקא לפי התירוץ בתוס' שהחיוב לאחר שלושים יום הוא מדאורייתא. והשפת אמת פירש שחייבו משום יישוב ארץ ישראל כיון שהמזוזה שומרת על הבית ורצו שישמור בתי ארץ ישראל כדי ליישב הארץ.

[68] כך פירש רש"י, אבל הרמב"ם בספר המצוות בשרש תשיעי כתב המצוה החמישית "על ארבע כנפות כסותך". ותמה בזהר הרקיע [במצות עשה יד] שאין בפסוק זה שום תוספת מצוה. והאריך שם להוכיח כפירוש רש"י שיש מצוה בראיה, וראה לעיל מג ב מקורות למצות ראיה בציצית.

[69] כתב הרמב"ם סוף הלכות תפילה שכהן שאינו עולה לדוכן: אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה, וכתב הכסף משנה שם שהרמב"ם סובר שאינה ביטול מצוה ממש כיון שאינה בלשון ציווי אלא "כה תברכו". והפרי חדש [או"ח קכח ב] פירש שהרמב"ם כתב כן משום שמצות "אמור להם" דרשו חז"ל על ישראל שאומרים לכהנים לברך, [ראה להלן שלדעת הרמב"ם זה לא מעכב את הברכת כהנים] וגם משום שבירושלמי כתוב שעובר רק על עשה אחד. אבל הגר"א [או"ח שם] ציין לספר המצוות להרמב"ם שרש ט שמבאר שאם נכפל עשה כמה פעמים אינו מצוה נוספת רק לחיזוק החיוב והביא הגמרא כאן, ועדיין קשה שבהלכות תפילין [ד כו] לא כתב הרמב"ם כך ביחס לשמונה מצוות בתפילין.

[70] כתבו התוס' שהכהן מבטל את העשה רק אם קורין לו לעלות ואינו עולה וכן כתב הטור ושו"ע [או"ח קכח]. ודעת תוס' שמצות ברכת כהנים דאורייתא היא דוקא כשאומרים לכהנים לברך ולכן בכהן אחד שהגמרא בסוטה [לח א] אומרת שלא אומרים לו לברך אין מצוה מן התורה רק מדרבנן. וכתב הגרי"ז שדעת הרמב"ם שכהן אחד גם מצווה לברך מדאורייתא, ורק את המצוה "אמור להם" שישראל יקרא לו אין בכהן אחד שהיא מצוה בפני עצמה ואינה מעכבת את הברכת כהנים דאורייתא. ובאמת הטור הביא דעה שכהן אחד לא עובר בעשה כשאינו מברך משום שאין באחד "אמור להם" והטור חולק וכתב שאמור להם נאמר לכהנים. ותמה הבית יוסף הרי הטור פוסק שעובר בעשה רק אם קראו לו ולא עלה לברך ובכהן אחד אין קוראין לו ואיך יעבור על העשה? ותירץ, שאם קראו לו עובר בעשה. אבל הט"ז [קכח ג] והפרי חדש וחידושי הגהות בטור כתבו שמה שכתב הטור שדוקא קראו לו ולא עלה עובר נאמר רק בשני כהנים שיש כהן אחר שיברך אבל בכהן אחד שאם לא יעלה אין כהן אחר שיברך עובר בעשה אם לא מברך אפילו אם לא קוראים לו.

זיל טפי [מזולזל יותר] מאשה, ולכן תיקנו על כך ברכה מיוחדת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: חלזון זהו שממנו עושים את התכלת, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה ליבשה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת (ציצית), לפיכך מפני שהוא נדיר דמיו יקרים.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' נתן: אין לך כל מצוה, ואפילו מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין לה מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה שכרה. צא ולמד ממצות ציצית שהיא מצוה קלה, שכך מסופר בעניינה:

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר (שלח) לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב (המתין) על הפתח.

נכנסה שפחתה של אותה זונ הואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה היתה מיטה של זהב,

עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה כדי לישב ערום כנגדה, בתוך כך באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט (הפיל עצמו) מלמעלה וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו בלשון שבועה: גפה (אהבתה) של רומי, שאיני מניחתך ללכת עד שתאמר לי מה מום ראית בי.

אמר לה בלשון שבועה: העבודה (עבודת המקדש), שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב [ונאמר] בה בפרשת ציצית: "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם" (במדבר טו, מא), כלומר, אני הוא שעתיד ליפרע מן העובר על מצוותי, ואני הוא שעתיד לשלם שכר למקיימה, עכשיו נדמו עלי ארבע הציציות כארבעה עדים שיעידו עלי.

אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה.

עמדה אותה אישה וחילקה כל נכסיה, שליש נתנה למלכות כשוחד, ושליש חילקה לעניים, ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, אותן מטות של כסף וזהב שהציעה לו,

ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים ובגלל זה את רוצה להתגייר? הוציאה אותו כתב שנתן לה אותו תלמיד מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך.

ומספרים: אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו מעתה בהיתר. וחוזרים לעיקר הדברים, אותם מצעות זה מתן שכרו בעולם הזה הם, ולעולם הבא איני יודע כמה.

ב אמר רב יהודה: טלית שאולה — כל שלשים יום הראשונים פטורה מן הציצית, מיכן ואילך חייבת.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] מעין זה: הדר בפונדקי (מלון) בארץ ישראל, והשוכר בית בחוץ לארץ — כל שלשים יום ראשונים ששוהה שם פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב. אבל השוכר בית בארץ ישראל — עושה לו מזוזה לאלתר, משום יישוב של ארץ ישראל.

ג ושבים למה ששנינו בראש הפרק שתפלה (תפילין) של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד. אמר רב חסדא: לא שנו שאינה מעכבת אלא שיש לו תפלה אחרת ועכשיו אינה לפניו, או שאינו יכול להניחה, אבל אם אין לו בכלל — מעכבת.

אמרו לו לאחר זמן: אמרת דבר זה? אמר להו [להם]: לא, אלא היפך הדברים: מאן דלית ליה תרי [וכי מי שאין לו שתי] מצו‍ת, חד מצוה נמי לא ליעביד [מצוה אחת גם כן לא יעשה]?! ושואלים: ומעיקרא מאי סבר [ומתחילה מה סבור היה] שאמר שמי שאין לו אלא אחת לא יניח כלל? ומשיבים: גזירה שמא יפשע, ולא ידאג להשיג את התפילה החסרה לו.

אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה מצוות עשה, הכתובות בארבע פרשיות התפילין (שמות יג, ט. שם טז. דברים ו, ח. שם יא, יח), בכל אחת מהן מצות עשה לתפילין של יד, ומצות עשה לתפילין של ראש.

וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, ארבע בפרשת הציצית שבספר במדבר: "ועשו להם ציצית", "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", "והיה לכם לציצית", "וראיתם אותו" (במדבר טו, לח— לט).

וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה: "כה תברכו את בני ישראל" (שם ו, כג), "אמור להם" (שם), "ושמו את שמי על בני ישראל" (שם כז),

כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה, שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו, ט) ונאמר שוב בפרשה האחרת: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (שם יא, כ).

ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is more lowly than a woman, and therefore it is appropriate to recite an additional blessing on not having been born a slave.

§ The Sages taught: This ḥilazon, which is the source of the sky-blue dye used in ritual fringes, has the following characteristics: Its body resembles the sea, its form resembles that of a fish, it emerges once in seventy years, and with its blood one dyes wool sky-blue for ritual fringes. It is scarce, and therefore it is expensive.

It is taught in a baraita that Rabbi Natan says: There is no mitzva, however minor, that is written in the Torah, for which there is no reward given in this world; and in the World-to-Come I do not know how much reward is given. Go and learn from the following incident concerning the mitzva of ritual fringes.

There was an incident involving a certain man who was diligent about the mitzva of ritual fringes. This man heard that there was a prostitute in one of the cities overseas who took four hundred gold coins as her payment. He sent her four hundred gold coins and fixed a time to meet with her. When his time came, he came and sat at the entrance to her house.

The maidservant of that prostitute entered and said to her: That man who sent you four hundred gold coins came and sat at the entrance. She said: Let him enter. He entered. She arranged seven beds for him, six of silver and one of gold. Between each and every one of them there was a ladder made of silver, and the top bed was the one that was made of gold.

She went up and sat naked on the top bed, and he too went up in order to sit naked facing her. In the meantime, his four ritual fringes came and slapped him on his face. He dropped down and sat himself on the ground, and she also dropped down and sat on the ground. She said to him: I take an oath by the gappa of Rome that I will not allow you to go until you tell me what defect you saw in me.

He said to her: I take an oath by the Temple service that I never saw a woman as beautiful as you. But there is one mitzva that the Lord, our God, commanded us, and its name is ritual fringes, and in the passage where it is commanded, it is written twice: “I am the Lord your God” (Numbers 15:41). The doubling of this phrase indicates: I am the one who will punish those who transgress My mitzvot, and I am the one who will reward those who fulfill them. Now, said the man, the four sets of ritual fringes appeared to me as if they were four witnesses who will testify against me.

She said to him: I will not allow you to go until you tell me: What is your name, and what is the name of your city, and what is the name of your teacher, and what is the name of the study hall in which you studied Torah? He wrote the information and placed it in her hand.

She arose and divided all of her property, giving one-third as a bribe to the government, one-third to the poor, and she took one-third with her in her possession, in addition to those beds of gold and silver.

She came to the study hall of Rabbi Ḥiyya and said to him: My teacher, instruct your students concerning me and have them make me a convert. Rabbi Ḥiyya said to her: My daughter, perhaps you set your sights on one of the students and that is why you want to convert? She took the note the student had given her from her hand and gave it to Rabbi Ḥiyya. He said to her: Go take possession of your purchase.

Those beds that she had arranged for him in a prohibited fashion, she now arranged for him in a permitted fashion. The Gemara completes its point about the reward of mitzvot and points out how this story illustrates the concept: This is the reward given to him in this world, and with regard to the World-to-Come, I do not know how much reward he will be given.

§ Rav Yehuda says: In the case of a borrowed cloak, for the first thirty days it is exempt from ritual fringes; from then on it is obligated.

The Gemara notes: That distinction is also taught in a baraita: In the case of one who resides in a guesthouse [pundaki] in Eretz Yisrael, or one who rents a house outside of Eretz Yisrael, for the first thirty days he is exempt from the mitzva of mezuza; from then on he is obligated. But one who rents a house in Eretz Yisrael must affix a mezuza immediately, due to the settlement of Eretz Yisrael.

§ The mishna teaches: Absence of the phylacteries of the arm does not prevent fulfillment of the mitzva of the phylacteries of the head, and absence of the phylacteries of the head does not prevent fulfillment of the mitzva of the phylacteries of the arm. Rav Ḥisda said: They taught this only in a case where one has the other phylacteries, but they are not with him or he is unable to wear them for some reason. But if he does not have the other phylacteries at all, then their absence does prevent the fulfillment of the mitzva to don the phylacteries that he has.

Later on, the students said to him: Do you still say that? Rav Ḥisda said to them: No, rather I would say the opposite: Concerning one who does not have the ability to fulfill two mitzvot, should he also not perform the one mitzva that he does have the ability to fulfill? The Gemara asks: And what did he hold initially when he said not to don one of the phylacteries in the absence of the other? The Gemara answers: He held that it was due to a rabbinic decree, lest he be negligent and not try to acquire the phylacteries that he lacks.

Rav Sheshet says: Anyone who does not don phylacteries violates eight positive mitzvot. This is referring to the mitzva to don phylacteries of the arm and head, each of which is mentioned in four different passages (Exodus 13:9; Exodus 13:16; Deuteronomy 6:8; Deuteronomy 11:18).

And anyone who does not have ritual fringes on his garments violates five positive mitzvot. This is because the mitzva of ritual fringes is stated four times in the primary passage concerning ritual fringes in Numbers: “That they prepare for themselves strings…and they shall put on the fringe of the corner a sky-blue thread. And it shall be to you for a fringe that you may look upon it and remember all the commandments of the Lord” (Numbers 15:38–39). An additional command appears in the verse: “You shall prepare yourself twisted cords” (Deuteronomy 22:12).

And any priest who does not ascend the platform to recite the Priestly Benediction violates three positive mitzvot expressed in the verses: “So you shall bless the children of Israel; you shall say to them” (Numbers 6:23), and: “And they shall put My name upon the children of Israel” (Numbers 6:27).

Anyone who does not have a mezuza in his doorway violates two positive mitzvot, stated in the verses: “And you shall write them on the doorposts of your house” (Deuteronomy 6:9), and: “And you shall write them on the doorposts of your house” (Deuteronomy 11:20).

And Reish Lakish says: Anyone who dons phylacteries lives a long life, as it is stated:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זול טפי. כלומר אע"ג דהיינו אשה לך והוסיף לברך פעם שניה ומה בכך:

גופו דומה לים. מראה גופו:

וברייתו. צורתו:

שליש למלכות. כדי שיניחנה להתגייר:

כל שלשים יום פטורה מן הציצית דלא הויא דידיה דסתם שאלה ל' יום:

משום ישוב ארץ ישראל. דאי הוה נפיק למחר עייל ביה אחרינא משום דמשכח לה מזומנת דהאי דנפיק לא שקיל מזוזתיה בהדיה כדאמרינן בבבא מציעא [דף קב:]:

אלא שיש לו ואע"פ שאין מניחה אינה מעכבת:

חד מצוה נמי לא ליעביד. אלא אין מעכבין:

גזירה שמא יפשע אי אמרת כי לית ליה לא מעכבא פשע ולא זבין אלא חדא:

עובר בח' עשה דכתיב והיה לך לאות על ידכה. ולזכרון בין עיניך. היינו תרי חד דידך חד דבין עיניך וכתיב והיה לאות על ידך. ולטוטפות בין עיניך. הוו נמי תרי ד' עשה. ותרי וקשרתם לאות על ידך. והיו לטוטפת בין עיניך. הא שית וקשרתם אותם לאות על ידכם. והיו לטוטפת בין עיניכם הא תמני:

ציצית עובר בה' עשה. גדילים תעשה לך. ועשו להם ציצית. ונתנו על ציצית. והיה לכם לציצית. וראיתם אותו:

לדוכן בג' כה תברכו אמור להם:

ושמו את שמי:

דכתיב ה' עליהם היינו תפילין דכתיב כי שם ה' נקרא עליך:

פרש"י בד"ה זיל טפי אפילו הכי מזולזל כו' ובד"ה גופיה כו' לשבעים שנה דמוהם יקרים הד"א והס"ד ובד"ה והשוכר בית כו' יחזור כו' הס"ד ובד"ה מאי סבר כו' יקנה האחרת עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה זיל טפי אבל בור לא מברכינן כו' אעבד ואשה שהן מצוין עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה לבית מדרשו כו' לא היה מביא ראיה כו' כצ"ל:

בד"ה טלית שאולה כו' הכא לא מפטר אלא דעד שלשים כו' דמדאורייתא פטורה לעולם כו' עכ"ל עיין בזה בדברי הרא"ש פ"ק דמכות וק"ל:

בא"ד והא דמייתי פ"ק דב"ב הא דטלית שאולה גבי נשתהה כו' עכ"ל לא מצאתיו שם שמביא שם הא דטלית שאולה וצ"ע:

בא"ד מיהו י"ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי כו' עכ"ל עיין בזה מפורש ספ"ק דע"ז:

בא"ד טלית בלא לבישה חייב עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה כל כהן שאינו כו' כצ"ל:

בא"ד עולים ולא אחד ועוד פי' שש"צ אין כו' כצ"ל:

אין לך כל מצוה קלה כו' צא ולמד ממצות ציצית כו'. קרי ליה למצות ציצית מצוה קלה לגבי מצות חמורות דעונשן מיתות ב"ד וכרת בלאוין ובעשין כגון פסח ומילה ואמר שאין מתן שכרן בעה"ז כו' והיינו דמתן שכרן בכלל נתחלק קצת מהן בעה"ז והמותר לעה"ב איני יודע עד כמה אבל הפירות בעה"ז והקרן כולו לעה"ב אינו אלא בהנהו מצות דחשיב בריש פאה ומייתי בסוף פ"ק דקדושין:

וכתיב בה אני ה' אלהיכם ב' פעמים אני הוא שעתיד ליפרע כו'. כמו שדרשו בכ"מ דכתיב אני ה' הוא אני ה' נאמן ליפרע או לשלם שכר והוסיף כאן לומר אלהיכם כי מצוה זו מעידה על כך בשינוי בגדים מכל האומות שאנו עמו והוא אלהינו כמ"ש להיות לכם לאלהים וגו' והקדים שאני עתיד ליפרע ממה שאני עתיד לשלם שכר דגבי אני ה' אלהיכם קמא הזכיר יציאת מצרים אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו' כמ"ש בפרק איזהו נשך יציאת מצרים גבי ציצית ל"ל אמר הקב"ה אני ה' שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לאינו של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא כמפורש שם ולזה אמר דד' ציצית נדמו לו כד' עדים שהם עדים מד' רוחות האדם שהוא אלהינו וק"ל:

א"ל בתי שמא עיניך נתת בא' מן התלמידים כו'. א"ל כן לפי שאין מקבלין גרים לשם אישות כדאמרינן ביבמות והיא הוציאה כתב כו' וספרה לו כל המאורע שלשם שמים כו' כפי' רש"י וק"ל:

עובר בח' עשה כו'. לפירוש רש"י בלשון ראשון ארבע פרשיות יש בהן כו' ק"ק דהא ארבע פרשיות מעכבין זה את זה ומצוה אחת הן דמהאי טעמא לא חשיב ד' ציצית בד' עשה ודו"ק:

רש"י ד"ה ציצית. מצוה קלה עשה בעלמא. בסוף חולין במשנה אמרו ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר. משמע דקרי קלה לאותה שהיא קלה בדמיה אך הכא א"א לפרש כן דלעיל בסמוך אמר לפיכך דמיו יקרים. וכן מדמה אותה לעיל לחותם של זהב לעבד שאצלו הוא ודאי דבר יקר:

גמ' אמרה לו גפה של "רומי" וכו' נדמו עלי וכו' אמרה לו איני "מניחתך" כצ"ל:

רש"י ד"ה ועולה מן הארץ. נ"ב ר"ל מקרקע הים:

אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא (אֲבָל) אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית. נראה לי קרי לה 'מִצְוָה קַלָּה' שדמיה מועטין ואין בה כבדות על חומר האדם כלל כי תפילין אף על פי שדמיו מועטין כבד על חומר האדם שצריך להזהר מן הפחה ומהסח הדעת וגם יתנהג בו בקדושה בכמה דברים והסוכה דמיה מועטין אך כבדה על החומר שלא יוכל לישן ולאכול חוץ לסוכה מה שאין כן הציצית קל על החומר שאין בו כל אזהרות הנזכר לעיל.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית. שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה (אַחַת) בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ. נראה לי בס"ד זה הסך היה על פי הקליפה של הזנות שלובשת אותה ושמה בלבה לקצוב סך זה באתנן כנגד ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא בסוד (בראשית לג, א) 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' והצעת ז' מטות כנגד ז' כוחות של יצר הרע שהם רמוזים בשבעה שמות שלו וכמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה נה.) ועל כל מטה היה חונה כח טומאה משבעה רוחות הנזכר.
ואותו תלמיד שהיה זהיר במצות ציצית וטפחו לו ד' ציציות על פניו הועילו ד' ציציות אלו לבטל כח ארבע מאות כוחות טומאה שהיו מלובשים באשה זו לפתותו וכל כנף ביטל מאה מעין ברכתן של ישראל דכתיב בהו וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ (ויקרא כו, ח) דנמצא כל אחד מבטל כח מאה אוייבים גם הועילו קדושת השמונה חוטין לבטל ח' כוחות טומאה שהיו שורין על ז' מטות ועל גוף אותה אשה עצמה שהיתה יושבת ערומה למעלה משבעה מטות.
גם הועיל לו זכות מצות ציצית לבטל קליפת לר־י [240] המפתה על הזנות שהיא בגימטריא מ"ר שבזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' (קהלת ז, כו) כי קליפה זו של מַר [240] היא המפתה לזנות.
והנה כל כנף יש בו ט"ל [39] כריכות וצרף לזה מספר אהיה [21] לפי שסוד הציצית הוא באהי־ה דההי"ן העולה מספר גוף [89] וכנזכר בשער הכונות אם כן ט"ל וכ"א שהוא מספר אהיה פשוט עולים ששים [39+21=60] וארבע פעמים ששים של ד' כנפות הרי מספר ר"מ [60×4=240] ולכן מבטל הציצית קליפת לר־י שמספרה מ"ר [240] ובזה יובן הכתוב וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו, לט).
ולכן בזכות כל הנזכר ניצול אותו תלמיד מעבירה 'וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע' כי פסל [170] גימטריא קע, ואותיות קַרְקַע 'קר קע' שנתקרר אש התאוה שבא לו מן הפסל שהוא יצרא דערוה והוא גבר 'וְיָשַׁב עַל הַקַּרְקַע' דהיינו שנעשה אש של 'קע קר' ואף היא נשמטה מכוחות הטומאה שהיו אוחזין בה ומלבישים אותה וגם כן ישבה על הקרקע דאש תאוה רעה שהיה בא לה מן ק"ע נתקרר ונעשה קר.
ומה 'שֶׁטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו' ולא על ראשו או שאר איברים, מפני שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לג.) סימן לעבירה הדרוקן ולפי זה עון הזנות טומאתו ניכרת 'בפניו' לכך טפחו לו על פניו לעורר אותו. גם בפנים רמוז היראה דכתיב לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) ופירשתי הטעם לזה כי בפנים יש רמז למספר שם הוי־ה שהוא החוטם צורת וא"ו ושני עינים צורת ב' יודין הרי מספר כ"ו וכן בתחתית החוטם ב' נחיריים הם שני יודין וכותל המפסיק ביניהם הוא דוגמת וא"ו וכנזכר בשל"ה הרי ב' פעמים שם הוי־ה עולה ב"ן [26×2=52] שהוא סוד יראתו ולכך נאמר 'לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם' ולכן טפחו לו על פניו לעורר אותו בזה.

הָעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּה אֱלֹקֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ. נראה לי בס"ד שמה מעורר אותנו להסתכל בה כי ציצית לשון הסתכלות כמו מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר השירים ב, ט) או ישראל יתרים על בני נח תר"ו מצות כמנין וציצית [606] שהיא שקולה כנגד כל מצות שיש לישראל יתרון על בני נח.

אָמְרָה לוֹ: הָעֲבוֹדָה, אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ. הנה תחלה נשבעה בגפה של רומי אך אחר שהגיד לה כח המצוה גמרה בלבה להתגייר ופרשה מן עבודה זרה ונשבעה בעבודה כאשר נשבע הוא עצמו לפניה ורמזה לו בזה שהיא מוכנת להתגייר ולכן נשבעה בשבועה שנשבעין ישראל.
ומה שנתנה 'שְׁלִישׁ מִמּוֹנָה לַעֲנִיִּים' כדי שתגין עליה מצות צדקה שלא יהיה לה עכבות וסכסוכים מן השטן וגונדא דיליה בענין הגירות שלה ומה שנתנה שליש למלכות שלא יעכבו אותה אצלם שלא תצא מעירם כדי לנאף עמה כי היתה יפה מאד ומזנה עמהם.
ומה שאמר לה רבי חייא 'זְכִי בְּמִקָּחֵךְ' היא לא נתכוונה ליקח אותו התלמיד אלא באה להתגייר אך ראה רבי חייא ברוח הקודש שכך רצון שמים שתנשא לאותו תלמיד לפרסם כח המצוה אשר על ידה בא הדבר לידי כך.
ומה שאמר 'זוֹ מַתַּן שְׂכָרוֹ' פירוש השכר ודאי שמור לעולם הבא אבל כאן אינם נוטלים מן השכר אלא מן המתנה של השכר שהוא היתרון וגם זה היתרון של המתנה אין לוקחים כולו בעולם הזה אלא רובו שמור לעולם הבא.

אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר, הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר. נראה לי בס"ד אותיות אִסּוּר במספר קטן גימטריא י"ו [16] וכן אותיות מוּתָּר במספר קטן גימטריא י"ו [16] ונראה בזכות י"ו [16] חוטין של ד' כנפות נהפך האיסור להיות מותר שמספרם שוה שהוא י"ו.

כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים (דברים ו, ח). נראה לי בס"ד תְּפִילִּין במלואו כזה ת"ו פ"ה יו"ד למ"ד יו"ד נו"ן [69] ראש המלוי גימטריא ס"ט כמנין חַיִּים [68] ע"ה ואם תמלא 'תי"ו' ביו"ד יעלה מספר חָכְמָה [73] בסוד (קהלת ז, יב) וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ, כי חיים הם מחכמה וכל אותיות המילוי עולין קל"א שמכניע את פלוני [סמא־ל=131] על ידי תפילין. גם תְּפִלִּין [570] גימטריא תק"ף רמז דמצוה זו תקיפה וגדולה ונותנת תוקף לישראל.
גם תְּפִלִּין במלואו כנזכר גימטריא תשי"א [711] וזה רמז הכתוב כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ל, יב) אל תקרי 'תשא' אלא 'תשיא' על שדרשו רבותינו ז"ל בכהאי גונא בפסוק לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג, א) ועם ששה אותיות השורש עולה תשי"ז [717] רמז לתשי"ז פירות החיים קדישין כנזכר בספר הקרניים ולכן נרמז זה בתפילין לרמוז 'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים' שיקבל שפע וחיות מן תשי"ז פירות החיים שהם תשי"ז אורות טמירין והשם יתברך יאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים לעבודתו יתברך אמן כן יהי רצון.
ועוד נראה לי בס"ד לתת טעם לזה ד'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דמצות התפילין בכל יום היא באה ונעשית מכח רושם האור של אתמול הנמשך על ידי התפלה ולעולם אין התפילין אלא מבחינת הרשימו של אור דיום הקודם עיין שם.
ובזה יובן בס"ד וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג, י) ודרשו רבותינו ז"ל בברייתא דרבי יוסי סבר 'הַחֻקָּה' קאי על מצות התפילין ואמר זו נעשית 'מִיָּמִים יָמִימָה' כלומר תפילין של יום זה נעשה מן הרושם של האור דיום אתמול והיינו שיהיה מימים ימימה ולכן אמר לשון 'וְשָׁמַרְתָּ' ולא אמר 'ועשית' והיינו כי וְשָׁמַרְתָּ בהפוך אתוון וְרָשַׁמְתָּ לרמוז שהיא מן הרשימו נמצא במצות תפילין ממשיך האור של יום זה עד יום שאחריו לכך מדה כנגד מדה הוא מאריך ימים.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי בתורה כתיב לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב) שקראה 'טוב' וכל פרשה ופרשה היא חלק בפני עצמו הנקראת 'טוב' ויש בתפילין ד' פרשיות הרי ד' פעמים טוב שהוא מספר חיים [17×4=68] לכך 'כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים'.
ובזה יובן בס"ד כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת 'פָּז' (תהלים כא, ד) 'בִּרְכוֹת טוֹב' זו התורה שנקראת טוב 'תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז' זה תפילין ולכן 'חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ' (תהלים כא, ה) שיש בתפילין ד' פרשיות שהם ד' פעמים טוב כמנין חיים.

גמ' צוה עלי ויעשוני גיורת. עיין יבמות דף כד ע"ב תוספות ד"ה לא בימי:

רש"י ד"ה ועולה מן הארץ. עיין רש"י במגילה דף ו ע"א ד"ה על ידי חלזון ובסנהדרין דף קא ע"א ברש"י ד"ה חלזון ועיין שבת דף עה ע"א ושם דף עג ע"ב תוספות ד"ה מפרק:

ועולה אחד לע' שנה וכו'. עמ"ש הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סימן תרפ"ה:

צא ולמד ממצות ציצית וכו'. פירש"י מצוה קלה עשה בעלמא והרב מהרש"א בחידושי אגדות כתב קרי ליה למצות ציצית מצוה קלה לגבי מצות חמורות דענשן מיתת ב"ד וכרת בלאוין ובעשין כגון פסח ומילה עכ"ל ובספר צאן קדשים כתב וז"ל פירוש דמצות ציצית קלה היא לעשותה הן בהוצאת ממון הן בטרחת הגוף משא"כ שאר מצות עשה אבל המצוה גופה לאו קלה היא ולא כמו שפירש"י דקלה היא מחמת שהיא עשה בעלמא ולפ"ז כל מצות עשה קלים הם ומ"ו מהרש"א נכנס בדוחק לישב למה קרי למצות ציצית קלה אבל כאשר כתבתי נכון הוא עכ"ל ולפירושו שרצה לומר דדוקא מצות ציצית היא קלה שנעשית באפס דמי"ם וטורח הרי ר' נתן אמר שאין לך כל מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה וכו' הרי דמיירי במצות קלות רבות ולמד מציצית ולדידיה צ"ל דאיירי במצות קלות שנעשות בלי ממון וטורח ולא דקדק הרב בלשונו שאמר משא"כ שאר מצות עשה וכו' והול"ל דיש מצות כציצית דר' נתן לא איירי בציצית לבד:
ומה שלא רצה בפירש"י דלפירושו כל מ"ע קלים וכתב דמהרש"א נדחק וכו' אני בעניי אומר שדברי רש"י ומהרש"א הם תלמוד ערוך משנה ובריתא ביומא דף פ"ה ע"ב דתנן תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת ושם בבריתא אלו הן קלות עשה ולא תעשה וכו' ופ"ק דשבועות תנן הקלות והחמורות וכו' עשה ולא תעשה וכו' ובגמרא שם דף י"ב פריך היינו קלות היינו עשה ולא תעשה חמורות היינו כריתות ומיתות ב"ד ע"ש וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות תשובה ומה הן הקלות ומה הן החמורות החמורות הן שחייבין עליהם מיתת ב"ד וכו' ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהם כרת הם הקלות עכ"ל עין רואה דדברי רש"י ומהרש"א נאמנו מאד. וכמדומה דכי קרי מצוה קלה שלא יש צורך ממון מפרש הכי בהדיא כההיא דריש ע"ז דקאמר מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' ואמאי קרי לה מצוה קלה שאין בה חסרון כיס. פירוש דממאי דאמר מצוה קלה יש לי וסוכה שמה נראה דקלה מאחרות דאי לא הול"ל מצוה יש לי וסוכה שמה דכל מ"ע חוץ מפסח ומילה הן קלות ומשו"ה מפרש דאין בה חסרון כיס. גם בסוף חולין תנן ומה מצוה קלה שהיא כאיסר והוצרך לפרש שהיא כאיסר דכל מ"ע הם קלות להכי פירש שזו קלה גם לערך ממון שהיא כאיסר:

אותן מצעות וכו' זהו מתן שכרו וכו'. כן פירש רש"י בסמוך ד"ה אותן מצעות וממילא נכלל מה שזכה בעושר ואביזריה. ומה שהקשה בספר צאן קדשים לא קשיא מידי. ובקונטריס פני דוד פרשת שלח כתבתי בעניותי רמז בפסוק פרשת ציצית אשר אתם זנים אחריהם ר"ת אותו תלמיד משכיר זונה נאה ישאנה מגויירת מבית המדרש ר' חיא (תיבת חיא שלימה) ולגירסת ר' אחיה שכתב בספר צאן קדשים תיבת אחריהם ר"ת ממדרש ר' אחיה:

תוס' ד"ה זיל טפי וכו' ונראה יותר שמברך אעבד ואשה שאינן מצוין כמותו. כצ"ל ור"ל שהעבד והאשה מצוין כמותו עכ"ל הרב ברכת הזבח. והדבר ברור דמה שסיים מצוין כמותו הוא לישנא קייטא כלומר שאינן מצוין ולא אתא אלא לפרש תיבת שאינן שהגיה דקאי על העבד והאשה. ובספר צאן קדשים כתב וז"ל שאינו מצוין כצ"ל פירוש שכמה מצות וכו' ומ"ו הב"ז מגיה שאינן ומפרש שהם מצוים כמותו וטעות הוא בידו לשבש הגרסא עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דגירסת שאינו מצוין לא נהירא בל יכון בארש שאינו מצוין דהוי יחיד ורבים. ודברי הרב בה"ז ברורים ופשוטים על דבר אמת. ונסחא ישנה אין עמדי:

תוס' ד"ה טלית שאולה וכו' והא דאמרינן ריש ר' אליעזר דמילה וכו'. עמ"ש הרב ברכת הזבח וכ"כ הרשב"א בחידושי שבת וכל זה נעלם מהרב מגילת ספר עשין כ"ו וכמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן י"ט בסייעתא דשמיא עיין שם ודוק:

(מד א) באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו.—פי' דבשעה שהביט על הציצית נזכר, שדבר זה שהוא רוצה לעשות עבירה היא בידו, ועי"ז פירש מן העבירה, והם הם הדברים שאמר אח"כ "נדמו עלי כארבעה עדים". ועי' ספרי סוף פר' שלח, דשם נתחברו שני המאמרים: "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נדמו לו כד' אנשים". וזהו הענין שאמרו למעלה (מג ב): "כל שיש לו תפילין בראשו וכו' וציצית בבגדו וכו' בחיזוק שלא יחטא וכו' ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" - פי' שמצות תפילין ומזוזה וציצית הן הן המלאכים המקיפים את האדם ומצילים אותו מן החטא. וזהו גם עיקר פשוטו של מקרא "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אבל מפי' רש"י כאן (ד"ה הוציאה) משמע שתפס הלשון כפשוטו ממש, שע"פ נס עלו הציציות למעלה וטפחו לו על פניו. אבל זה רחוק מפשוטו באמת.

(שם תוספות) ד"ה לבית וכו' ובתוספתא גרסינן לבית מדרשו של ר' מאיר.—לא נמצא ענין זה בכל התוספתא, אבל ישנו בספרי סוף פר' שלח, ולפנינו גם שם הנוסח "ר' חייא". אלא שבהגהות הגר"א שם גורס "ר' מאיר" [וכ"ה בכ"י לונדון ובילקוט דפו' שאלוניקי]. ואולי גם לפני התוס' היתה הגירסא שם "ר"מ" ויש להגיה בדבריהם "ובספרי" (במקום "ובתוספתא").

גמרא צא ולמד ממצות ציצית כו'. פי׳ דמצות ציצית קלה היא לעשותו הן בהוצאות ממון הן בטרחת גופא משא״כ שאר מצות עשה אבל המצוה גופא לאו קלה היא ולא כמו שפרש"י דקלה היא מחמת שהיא עשה בעלמ׳ לפ״ז כל מצות עשה קלים הם. ומ״ו מהרש״א נכנס בדוחק ליישב למה קרי למצות ציצית קלה אבל כאשר כתבתי נכון הוא:

שם וטפח לו על פניו כו'. יש ליתן טעם למה היו הציצית טופחין לו על פניו משום דק״ל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו כדאיתא במסכת סנהדרין דפ"א ע"ב ופרש״י שם בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום פוגעים בו בשעת מעשה ובציצית כתיב אני ה' אלהיכם שני פעמים אני הוא שעתיד ליפרע מ״ה היו מקנאים בשעת מעשה ליפרע ממנו:

שם ישוב דא״י פסקא תפלה של יד כו׳:

רש"י ד״ה זיל טפי כו' ל״א זיל טפי כלומר כו' כצ״ל. פי׳ עבד זיל טפי עבד אתה צריך להוסיף:

ד"ה אותן מצעות כו׳ והוא היה מתן שכרו כו'. ודברי רש״י אינם מובנים לי דיש לפרש כפשוטו בשביל שהיה אותו אדם זהיר במצות ציצית זכה שהיה מצילין אותו מאותו חטא ואח"כ נטלה בהיתר עם שליש נכסיה וזו היה שכרו בעוה״ז:

ד"ה בשמונה עשה כו׳ כי יביאך כתב והיה לאות והיה לטוטפות ובסוף הפרשה דקדש כתיב והיה לאות וגו׳ הרי ג׳ כו' כצ"ל:

תוס׳ ד"ה זיל טפי כו' שאינו מצווין כמותו הס״ד וכצ״ל וכ״ה בס"י. פי' שכמה מצות שהנשים ועבדים פטורים מהם מ״מ ראוי לברך שלא עשני אשה או עבד אבל ~ביד~{צאן קדשים: בור} מצווה על כל מצות כמו שאר בני אדם ומ״ו הב"ו מגיה שאין כו'. ומפרש שהם מצווים כמותו וטעות הוא בידו לשבש הגירסא:

ד"ה לבית מדרשו של ר׳ אחייה ואינו ר׳ חייא כו' כצ״ל וכ״ה בס"י:

ד"ה טלית שאולה כו' ועוד הכא דלא מיפטר אלא עד ל׳ יום משום דעד ל׳ יום סברי אינשי דשאול הוא אבל אחר ל׳ יום נראית כשלו הוא דאין דרך שאלה יותר אבל מדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן בראשית כו' כצ״ל. ועיין בתוספת מסכת ע"א דף כ״א ע״א ד״ה הא אמר כו':

בא״ד דלאו בית דירה דידיה הוא ומשום הא לא מייתי בפ"ק דב"ב הא דמזוזה גבי נשתה׳ שם ל׳ יום ה״ה כאנשי העיר והכא דסייע׳ לר׳ יהודא ומסתבר לי׳ כו' כצ"ל. והכי פירושו התם גבי נשתה׳ כו׳ דמייתי התם ראיה ממודר הנאה כו' ע״ש ולא מייתי ראיה ממזוזה לאחר ל׳ יום חייב במזוזה אבל השתא דכתבו דביתך לא אתי לאפוקי בית אחרים מטעם דמסתברא כיון דלשמור עביד מ"ה לא מייתי שם ראי׳ ממזוזה אבל הכא דמסייע לר״י ממזוזה צ"ע כיון דטלית שאולה פטורה מדאורייתא לעולם דכסותך אתי למעט של אחרים ואינו חייב אחר ל׳ יום רק מדרבנן ובמזוז׳ מדאורייתא דביתך לא אתי למעט של אחרים אם לא שתאמר דמייתי ראיה לפטור עד ל׳ יום ממזוזה דחייב מדאורייתא אחר ל׳ יום ואפ"ה עד ל׳ יום פטורה וזה צ״ע דעד ל' יום לא צריכא ראיה דממעטינה מכסותך ומ"ו הב"ז גורס תיבת כדאמרינן ומשמע דמייתי ראיה כמו התם לאחר ל׳ יום ה"ה כאנשי העיר ה"ה גבי מזוזה אבל אינו מובן לי כיון דכתבו דביתך לא אתי למעט של אחרים מכח טעם דמסתבר מה צריך ראיה לזה דאחר ל' יום חייב במזוזה וגם המעיי׳ בס״י יראה דכוונת התוספת כאשר כתבתי וברור ונכון הוא:

בא"ד הואיל ובידו להניחן אלא טעם כו' כצ"ל. פי' דקאי על תרויייהו להניח הציצית בטלית ומזוזה בפתחו ולא ילבש אותו טלית ולא ידור באותו בית כמו שכתבו לעיל שאם ירצה לא ידור בו ומ"ו הב״ז גורס תיבת שלא ולא ניח׳ לי גירס׳ זו אע״ג דמשמעות א׳ להם חדא דלפי גירסתו אי אפשר לפרשו אלא על הטלית שלא להניח הטלית ובמזוזה לא שייך הך סברא ומ״ה קאמר הואיל דבידו להפקירן ועוד דאין לו שייכת למה שכתבו לעיל אבל להך גירס׳ קאי על תרווייהו וקאי על מה שכתבו לעיל וכ"ה בס״י:

ד״ה כל כהן כו׳ כשאומר לו עלה כדאיתא בספרי צריך כו׳ כצ"ל. וגירס׳ שלפנינו אינו במסכת סוטה ותמיה לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה ועיי׳ בר״ן במסכת מגילה פ״ד גירס׳ זו:

בא"ד מתרגמינן אמור להם כד כו׳ כצ״ל:

בא״ד מיניה עשה ומפיק ליה בפרק ואלו כו׳ כצ״ל. פי׳ פסוק אמור להם דרשינן מינ׳ לענין עשה שם:

בא״ד תרתי שמעינן מיני׳ כו' כצ״ל. ועיי׳ בב״ח בטא״ח סי׳ קכ״ח:

בא״ד ואומר ר״ת שש"צ הוא פותח כו׳. פי׳ שר"ת רוצה ליישב המנהג מה שנוהגים שש״צ בעצמו קוד׳ לכהנים משום שנהגו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסקה ועיי׳ בתוספת במסכת ברכות דל"ד ע״א ד"ה לא יענה וכו׳ ומ״ו הב"ז כתב דהתם כתבו תוספת להיפך דגם ש"ץ יכול להקרות אבל כאשר כתבתי אינו להיפך:

בא״ד ואומר לו עלה כו׳ כצ"ל:

בא"ד הוה תשיש הוה קאי כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה טלית שאולה כו׳ דלאו בי׳ דירה דידיה הוא כדאמרינן פ"ק דב״ב גבי נשתהא ל׳ יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לר"י להא דטלית שאולה דמסתבר לי׳ לדמות טלית מדרבנן למזוזה כו׳ כנ״ל והשיטות נתחלפו ונתערבו ודו״ק:

בא״ד. לתבן וקש ולא מחייב כו׳ המ"ל הואיל בידו שלא להניח׳ כו׳ בכל לכ"ע כו׳ בלא לבישה חייב כצ״ל נ״ל והס״ד. ומדבריהם אלו נדחה מה ששאלני משכיל א׳ על הרי"ף והפוסקים שפסקו דכלי קופס׳ פטורים מציצית דלא כשמואל דלעיל וס"ל דציצית לאו חובת טלית ובסוגי׳ דר׳ אליעזר דמילה דף קל"א ע״ב משמע דרב יוסף ואביי ס״ל כשמואל ובפרש״י שם ע״ש אבל לפי מה שכתבו התוספות כאן א"ש דלרווחא דמילת׳ תי׳ כן ג"כ אליבא דשמואל דה״נ המ״ל הואיל ובידו שלא להניח וכתי׳ ר׳ יוסף בהסלקא דעתי׳ ודו״ק נ"ל:

ד"ה כל כהן כו׳ דווקא כשאומר כו׳ ודייק כו׳ שני כהנים כו׳ משמע אפי׳ אחד ועוד פי׳ כו׳ אפי׳ ביהא כו' (כצ״ל) וחזן לאו היינו ש״ץ כו׳ ועיין בתוספות פ׳ אין עומדים גבי העובר לפני התיבה כו׳ דמפקי דגם ש״ץ יכול להקרו׳ וכ״פ הרמב״ם ור"ן וע״ש ברא״ש:

הגהות

גמרא וכתבתם ואמר ריש לקיש כו׳ כצ"ל:

רש״י ד"ה זיל טפי אפי׳ הכי מזולזל כו׳ כצ"ל:

ד"ה גופו כו׳ דיוקנו הס״ד:

ד"ה ועולה כו׳ שנה דמיהן יקרים הס״ד והד"א:

ד״ה גפה של רומי כו׳ של רומי ל״א כו׳ כצ״ל:

ד"ה פטור כו' יחזו בו הס״ד:

ד"ה מאי סבר כו׳ ולא יקנה האחרת כצ״ל:

ד״ה בשמונה עשה ד׳ כו׳ (כצ"ל) והיה כי יביאך לאו׳ גו׳ ושמרת את החקה גו׳ ובסוף הפרש׳ כו׳ כצ״ל ועיין ברש״י בספר עין יעקב:

תוספות ד״ה זיל טפי אבל בור לא כו׳ כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא כו׳ ואשה שאינן מצווין כמוהו כצ״ל והס״ד (ור״ל שהאשה ועבד מצוין כמותו ק"ל נ״ל):

ד״ה לבית מדרשו כו׳ הי' מביא ראי׳ מר"ח כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בדין חיוב מזוזה

א דף מד הדר בפונדק בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב, - והנה טעם הדבר דע"כ בעינן במזוזה בית שלו ממש, ומה"ט שוכר פטור שאינו שלו, וע"כ הא דחייב אחר שלשים יום הוא מדרבנן משום דמחזי כשלו, דע"כ אין לומר דמדאורייתא לא בעינן שלו, דא"כ אמאי פטור כל שלשים יום, וע"כ מוכח מדאורייתא בעינן שתהי' הבית שלו ממש. - ונלמד מדכתיב ביתך דמשמע שלו, ואע"ג דדרשינן ביתך דרך ביאתך מין הימין כמבואר לעיל ל"ד, - ומה"ט אין למעט שותפות מטעם דבעינן ביתך לדרך ימין כמבואר בחולין קל"ו, ושותפין חייבין במזוזה, מ"מ נראה דאם אינו שלו לגמרי פטור, וכן מבואר בתוס' ע"ז כ"א ד"ה הא אמר, ושם כתבו דתרי ביתך כתיבי, ולמעט של אחרים כמבואר שם, וא"כ אתי שפיר דכל שלשים יום פטור לגמרי, ומכאן ואילך חייב מדרבנן משום דמחזי כשלו.

ב ולפי"ז קשה טובא בהא דתניא יומא ו' ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא הי' להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרון שהי' בית דירה לכהן גדול, - וקשה מה מהני הדירה, הא הדירה לא הוי שלו, ולא קרינן בזה ביתך, ואעפ"י דמבואר הכא דהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד, והכא בלשכה דהר הבית לפי"ז יש לחייב מיד, אבל זה ליתא דע"כ התם לא הוי חיובו מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתבו התוס' בע"ז שם, וא"כ מדוע יתחייב הכא במזוזה, ומבואר הכא דחייב מדאורייתא.

ג ונראה דהר הבית כולו, כיון דשל צבור הוא וכל ישראל יש להם חלק, הרי זה כשותפין ממש, וחייב הדר בו במזוזה, וכן מבואר שם בסוגיא דבית הכנסת של רבים ובית השותפין חד דינא אית להו, ומאן דמחייב שותפין במזוזה סבר דביהכ"נ של רבים גם כן חייב אם יש שם בית דירה, כמבואר להדיא ביומא י"א ע"ב יעוי"ש, וא"כ הלישכת פרהדרין דינה כביהכ"נ של רבים, ובשיש בה בית דירה חייב במזוזה מדאורייתא, ולהכי חייב מיד כשנכנס בה ואין לפוטרו מטעם אינו שלו, דכיון דע"כ של רבים היא הרי זה כשותפין, ויש גם לכהן גדול חלק בו, ואעפ"י שאין לו זכות למכור ולהקדיש, מ"מ לענין זכות דירה הרי זה שלו, - והר"ן כתב בנדרים מ"ח בשם הירושלמי דאף מי שאין לו זכותים למכירה ולהקדש ג"כ נקרא שלו, והדר בו חייב, כי הוברר לשלו זכות דירתו כשותפין דבשעה שמשתמש בשלו משתמש אף בדבר שאין בו כדי חלוקה. -

ד והנה אח"כ ראיתי בגבו"א ליומא שם מקשה מדוע תתחייב הלישכת פרהדרין במזוזה הא תניא במנחות הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטורה מן המזוזה, והא לישכה זו בדירת כה"ג לדר בפונדקי בארץ ישראל דמי, ואפילו אם אמרינן דזה דמי לשוכר בית באר"י דאיתא שם דחייב לאלתר הא מפרש התם דעיקר הטעם משום ישוב אר"י, וטעם זה לא שייך הכא בלישכה וכו' ועוד דלא הוי זה אלא מדרבנן, עכת"ד, ולדברינו אתי שפיר דע"כ הרי זה כדר בבית שלו ממש, כיון דהלשכה של ציבור היא, ויש לו חלק בזה, וכשדר בה הרי הוא דר בשלו.

ה והנה בגבו"א כתב שמזה ראי' לשיטת התוס' במנחות דסברי דמן דין התורה לא בעינן ביתך שלו וחייב במזוזה גם בשל אחרים, והא דבעינן שידור בבית שלשים יום, זהו מפני שזהו השיעור להיות נחשב דירה, ובפחות מזה אין כאן שיעור דירה, וחיוב מזוזה בדירה תליא, ולהכי הכא חייב במזוזה אף שאינה שלו מטעם הדירה שדר בה הכהן גדול, והא דמחייב הכא לאלתר, אעפ"י שאין כאן עדיין שיעור דירה, זהו מפני שהתורה קבעה מקום לישיבתו בלשכה, להכי הרי זה נחשבת לדירת קבע תיומ"י, ומביא ראי' מהא דאכילת פת בסוכה בליל ט"ו דסוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות, בסוכה כ"ז, ופירשו המפרשים דסגי בכזית אעפ"י דלענין מצוה דסוכה בעינן אכילת קבע וזהו בכביצה. מ"מ הכא סגי בכזית, והיינו שכיון שקבע הכתוב חובה להכי נחשב קבע גם בכזית, וה"נ אעפ"י שאינו נחשב דירה בפחות משלשים יום, אמנם כיון שקבע הכתוב מקום דירתו הכא, להכי חשיבא דירה תיכף בבואו שמה, עכת"ד, ולדעתנו דבריו תמוהין טובא, א) מה שייך קביעות דירה הכא, דאטו דין הוא שיהי' דוקא בלישכה, הלא גם אם יהי' מופרש באויר הר הבית שפיר הוי פרישה מעליא, ואינו מרומז בתורה שתהי' הפרישה בלישכה, ב) גם יכול לצאת מלישכה זו ללישכה אחרת ולקבוע דירתו בכל פעם בלישכה אחרת, ואין כאן קביעות דירה, ולא עדיפא מפונדקי בארץ ישראל, ג) הלא עיקר פרישה הנלמד ממלואים. וגם שם לא היתה לישכה קבוע, ובקרא כתיב פתח אוהל מועד דהיינו עזרה, והקביעות הלישכה בודאי שאינו מן הלימוד דמלואים, ד) ומעתה אין זה ענין להא דכזית פת בליל ט"ו דסוכות דשם הלימוד שיאכל כזית פת בסוכה דוקא.

ו ובעיקר דברי התוס' שחידשו דלא בעינן במזוזה שתהי' הבית שלו, אלא גם של אחרים חייב במזוזה דלפי"ז מדוע בעינן קרא לחייב שותפין אטו גרע מבית של אחרים, ואטו בשביל שגם השני דר בהבית יופקע חיובו, הלא עכ"פ כיון שדר בו חייב, ועוד תמוה בהא דאיתא בשבת קל"א דלהכי מודה ר"א במזוזה שאם קבע מזוזה בשבת שחייב הואיל ובידו להפקיר ביתו יעוי"ש, וקשה הא גם אם ידור בשל הפקר ג"כ יתחייב אם חייב גם בשל אחרים, וצריך עיון. -

ז עוד כתב בגבו"א דכיון דלישכת פרהדרין היתה בנוי' משל כה"ג דהרי להכי נקראת בשם פרהדרין כמבואר ביומא ח', וכיון שהבנין הי' שלו להכי חייב לכו"ע אפילו אם אין חיוב מזוזה בשל אחרים, אבל הכא שהבנין מלמעלה הוא שלו, לכו"ע זה נקרא ביתך אעפ"י שאין הקרקע שלו, עכת"ד, וגם בזה יש לעיין אם באופן זה נקרא בית שלו, - דלדעתינו נראה דזה תליא אם בעל הקרקע יכול לסלקו מזה הבית, וזה פשיטא שיכול לסלקו ומשלם דמים עבור הבנין, כדין היורד לתוך שדה חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה, וכן הדין בבית, כמבואר ב"מ ק"א וברמב"ם פר"י מגזילה ואבדה, ובעל הקרקע יכול לסלקו לבעל הבנין בע"כ כמבואר בשו"ע חו"מ סי' שע"ה ס"ו שאם אמר בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו יעוי"ש, ואף שזה מיירי שם בבונה שלא ברשות אבל ע"כ גם בבונה ברשות יכול לומר לו כן באופן שמשלם לו כדין ידו על העליונה, ולפי"ז מסתברא שאין לו להבונה קנין הגוף בהאי בית, ומסתברא שלא עדיף משוכר, וא"כ הכא בהאי כה"ג הבונה אעפ"י שבנה ברשות מ"מ כיון שהרשות לסלקו, אין לו קנין הגוף בזה, ועוד דע"כ הכא מיירי שבונה ע"מ שלא יטול מזה כלום, ואדרבה מוסרם לציבור, ורצונו ג"כ שתהי' הלישכה הזו נקראת על שמו גם לדורות, וא"כ ע"כ בונה ברשות ע"מ למסרם לציבור וממילא זוכה הציבור תיכף בהבנותו, והיינו מטעם קנין חצר, וכמו שכתב כמו כן הרשב"א והובא בהה"מ בפר"י מגזילה ואבידה ה"ט דאם אמר בעל הקרקע מתחילה הריני נותן דמי הבנין ונוח לי במה שעושה קנתה לו חצירו יעוי"ש, וה"נ קונה חצר קרקע הלישכה את הבנין שעליו להציבור להשיטות שיש קנין חצר לציבור, בהר הבית, ועי' בקצה"ח סי' ר', ואפילו אם אמרינן דאין חצר קונה בהר הבית כמו"ש המג"א סי' קנ"ד מהמשנה דשקלים פר"ז יעוי"ש, מ"מ הכא בשמקנה ע"מ כן שיהי' שייך לציבור ולהר הבית בודאי שזה סגי מטעם אמירתו והבנין הרי זה כקנין גמור וזוכה הר הבית להיות שלו, וגם מדברי התוס' ע"ז כ"א ד"ה אף במקום שכתבו בשם רבינו חיים דבית של חוץ לארץ לא נקרא ביתך יעוי"ש, אעפ"י שהבנין שלו, וע"כ דאזלינן בתר קרקע, ואם הקרקע של חוץ לארץ שלא נתפס אקרקע גדר ביתך, להכי לא מהני גם הבנין, והכא נמי אית לן לומר דלא מהני הבנין שעל הקרקע, וכן מוכח מהא דמבואר ביומא י"ב דאין משבירן בתים בירושלים, אעפ"י שבנה בתים משלו, ומוכח דלא מהני אם אין הקרקע שלו, ובתוסי"ש שם אף לא מטות פירש לפי שמקום המטות אינו שלהם, ובשיש בית דירה שאני לענין מזוזה דיש לו זכות, ומשלו משתמש כמוש"נ.

ח יומא י"א ת"ר בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות כו' יש בהן חובת מצוה למקום וכו', וכתב הרמב"ם בפר"ו מה' מזוזה ה"ח דכל אלו חייבין במזוזה מפני שהבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן יעוי"ש, נמצא דחיוב הבתים מחייב את אלו, והיינו דזה נלמד מדכתיב בשעריך דמובנו השער להבתים, - ובזה נכללו כל השערים דחשיב התנא, משום דכולהו הוו שערים להבית, ועכ"פ משמע מזה דעיקר חיוב דאמרה תורה על השערים לחייבן במזוזה זהו מפני הבית והבית מחייבן, - ובזה יובן דפריך אביי לד"ס הני אבולי דמחוזא מ"ט לא עבדו לי' רבנן מזוזה, והיינו דכיון דהני אבולי משמשין את העיר דהיינו הבתים המחויבין במזוזה וזה תחייב גם את השער במזוזה, ובזה יובן דפירש"י מטעם שרובן ישראלים יעוי"ש, עי' תשובת רע"א סי' ס"ז, ויש שרוצים להוכיח מכאן דשיטת רש"י דשותפות נכרי פטור, ולדברינו אין מוכח מכאן כלל דאף אם אמרינן דשותפות נכרי בבית מחייב במזוזה, אמנם הכא אם רוב בתים שבעיר נכרים דרים בהם או אפילו מחצה על מחצה, מ"מ אין לחייב את השער במזוזה יען כי אינו משמש את הבתים המחויבין, שאינו זה הענין עצמו דשותפות נכרים, דשם הפירוש כיון דגם הישראל דר שם הרי זה כולו בחיוב, משא"כ בשיש מחצה בתים פטורים, אין זה השער העיר האמור בתורה שהכוונה המשמש את הבתים המחויבין, ולהכי פירש"י שרוב העיר ישראל ורובא ככולה, וממילא הרי זה שער המשמש את הבתים המחויבין, וזהו גם כן שמשני דהנהו השערים חזוק לאקרא דרובי הוא דעבידי היינו הבנין שלמעלה, וא"כ אינו עשוי לשמש את הבתים שבעיר, ואין זה השער האמור בתורה.

ט ובזה יובן לנו הא דהקשו בתוס' ישנים לפי מה שמבואר בעירובין דהשער שהוקף קודם להבתים אין דינו כעיר, דהיינו שאין דינו כהבתים, וא"כ הכא אין דינו כהבתים ואין זה שער הבתים, כיון שהוקף קודם שישב, ותירצו דסגי לענין מזוזה גם בהשתמשות הזה המשמש עתה להבתים בזה שנכנסין עפ"י דרכם להבתים, ועכ"פ נשמע מזה שחיוב מזוזה בהשערים האלה לא הוי חיובין מחמת עצמן, אלא מחמת בתים, והביאו התוס' שכן מבואר גם בירושלמי שאמר טעמא משום שדרך שם נכנסין לבתים, וזהו כמו שכתבנו גם בשם הרמב"ם.

י והנה בברייתא תנא שערי בתים, ומשמע דשערי בתים חייבין מדאורייתא כמו שערי מדינה. וילפינן כולהו מבשעריך, והרמב"ם השמיט שערי בתים בפר"ו ממזוזה ה"ח יעוי"ש, ולא ידעתי למה.

יא שם תני רב כהנא קמי' דרב יהודה בית התבן ובית הבקר ובית העצים פטורים מן המזוזה, מפני שהנשים ניאותות בהן ומאי ניאותות רוחצות אמ"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבין וכו' אלא מאי ניאותות מתקשטות וכו' והתניא שהנשים מתקשטות בהן חייבין אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא, לדידי סתמא תנאי היא, ומבואר בסוגיא דר"כ מפרש דבסתם בית התבן פליגי תנאי ויש תנא דמחייב, ויש תנא דפוטר, ור"י סבר דבסתמא לכו"ע פטורין, ובמתקשטות פליגי, ואח"כ איתותב ר"י מדמצינו תנא דסבר דסתם חייב, וא"כ חזינן דפליגי תנאי בסתם, ופסקו הרי"ף והרא"ש וכן בשיט"מ ב"מ ק"ב בשם רבינו יהונתן דבסתם חייבין והיינו כרב כהנא דפליגי תנאי בסתם, ופסקו דמחייב, וכתבו דמסתבר להו להכריע לחיוב כיון דאיכא ברייתא אחריתי שנישנית בסתמא בלא פלוגתא ומחייבת בסתם, להכי הכריע דחייב בסתם, וכן פסקו הטור והשו"ע, והרמב"ם פסק דסתם פטור, ורק במתקשטות חייב, והיינו כרב יהודה דסבר במתקשטות פליגי ופסק כמאן דמחייב, כן כתב הכס"מ יעוי"ש, ותמוה הרבה כיון דאיתותב רב יהודה א"כ מדוע בחר הרמב"ם שיטתו.

יב בהא דרוחצות פטורים פירש"י משום דגנאי הוא ואין כבוד שמים להיות מזוזה שם, ולפי"ז יש לעיין בהא דמחייב רב כהנא סתמא מה זה האי סתמא, אם הפירוש שמיוחד דוקא לתבן ובקר ולא לתשמיש אדם, וזהו הנקרא סתמא, ובזה חייב, או"ד האי סתמא פירושו שלפעמים מתרמי גם תשמיש אדם שם, ונקרא סתמא מפני שחסר לו ייחוד לתשמיש אדם, והנה מלשון סתמא ע"כ פירושו כן הוא שחסר ייחוד לתשמיש אדם אבל אינו נמנע מתשמיש אדם, אבל יש לעיין לפי"ז אם גם אינו נמנע מתשמיש אדם, הא שפיר יש לחוש גם מתשמיש של גנאי דהיינו רחיצה, וא"כ האי סתם מגרע את החיוב יותר, וע"כ צריך לומר דסבר רב כהנא דגם באופן זה דיש לחוש גם מתשמיש של בזיון, מכל מקום כיון דאיכא גם חששא דתשמיש של קישוט להכי חייב.

יג ובזה לא ידענו עדיין שיטת רב כהנא מה דעתו באופן הראשון שכתבנו היינו באופן שהי' מיוחד לתבן ולעצים אם זה עדיפא מסתמא דרב כהנא, מטעם דהתם הא איכא גם חששא דרחיצה, ואם התם חייב א"כ הכא פשיטא דחייב, או"ד דהתם חייב כיון שעכ"פ מוכן גם לתשמיש אדם כגון קישוט, והרי זה דירת אדם, כיון שמיירי בסתמא, משא"כ הכא במיוחד לתבן ולעצים.

יד ויש להוכיח מהא דאיתא רב כהנא מתרץ לטעמי' ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר כו' בסתם, ויש שמחייבים בסתם יעוי"ש, - משמע דבסתם הוא דמחייבין אבל באופן דגרע מסתם היינו שגם סתם לא הוי פטרי, והיינו ע"כ באופן שמיוחד דוקא לתבן, ובזה אין לומר דהמיוחד לתבן ולעצים עדיפא מסתם, א"כ מדוע מחייבין בסתם דוקא, ומשמע דבאופן דלא הוי סתם פטרי, א"כ מבואר דבסתם אעפ"י שאיכא חששא דרחיצה מ"מ עדיף מאילו מיוחד לתבן ולעצים דוקא, והטעם כיון דעכ"פ יש כאן התייחסות לדירת אדם, ולפי"ז בית התבן המיוחד דוקא לתבן ואינו עומד לדירת אדם כגון שהוא מלא תבן מפה לפה פטור.

טו ויש להבין טעמא מאי מדוע עדיפא סתמא מפני ההתייחסות לדירה באיזה תשמישים דקשה הא איכא גם ההתייחסות דפטור היינו רחיצה, וע"כ צריך לומר דההתייחסות לרחיצה גם כן אינו מגרע את החיוב מפני שעכ"פ עלול הוא לתשמיש אדם, ואעפ"י שלאחרי הרחיצה אין כאן חיוב מזוזה, אמנם קודם שנעשה התשמיש המגונה עכ"פ יש כאן התייחסות לתשמישי אדם, וכמובן, ויש לפרש גם כן דתמיד היו בית התבן בגדר סתמא, ובכל הייחודים לתבן ולעצים מ"מ מסתמא לא נפיק, וכמובן, ולפי"ז סברת רב כהנא דמחייב בסתמא זהו מפני שיש להם התייחסות לתשמישי אדם והרי זה כדירה יחשב, -- וסברת רב יהודה דסבר בסתמא דברי הכל פטור, יש לפרש טעמו דסבר דכיון דיש גם כן התייחסות של תשמיש גנאי, ולהכי אין זה מעלה ארוכה להביא חיוב, וסבר גם כן דבכל בית התבן ובית הבקר איכא האי סתמא, וכיון שאיכא תרי אופני סתמא, תשמיש דקישוט, ותשמיש דרחיצה, להכי סתמא פטור.

טז שם פריך ולרב יהודה דברי הכל פטור והתניא בשעריך אחד שערי בתים וכו' ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן וכו' חייבין במזוזה, משמע מזה דכמו שילפינן שערי חצרות מבשעריך, כן ילפינן גם רפת ומתבן מקרא זה, - ויש לעיין מה שייך רפת ומתבן להא דבשעריך, וע"כ דסבר התנא דכיון דגם שערי חצרות ושערי עיירות חייבין מפני שהם טפלים להבתים, ודרכם עליהם, כן גם באלו כיון שהם כמו תשמישים להבתים ונטפלים להם, הרי הם נתרבו גם כן מבשעריך, אעפ"י שאינם דומים להשערים, דשם פתוחים הבתים לתוכן ודרכם עליהן וכמו"ש לעיל, מכל מקום אפשר לדחוק כן בכוונת התנא, וצריך עיון.

יז ואם נפרש כן בכוונת הברייתא דמרבה רפת ומתבן מבשעריך נמצא דבעצם הדין והסברא לענין סתמא, אם סתמא עושה חיוב, בזה אפשר לומר דסבר התנא גם כן דסתמא אינה נחשבת דירת אדם בשביל התשמישין, ואפשר שזהו גם כן מטעם דסבר רב יהודה דבסתמא כיון דאיכא גם תשמיש הרחיצה להכי אינה עודפת במעלת הדירה, אמנם כל זה אם אנו באים ללמוד מביתך" דהיינו שתהי' דירה המיוחדת לאדם, משא"כ האי תנא דמרבה לסתמא מבשעריך, ובזה אין המכוון דירה אלא תשמיש לדירה וכמו שערי העיר ובדומה, וזה לא גרע, להכי מחייב התנא בסתמא.

יח ולפי"ז לא איתותב רב יהודה בסברא, רק איתותב בדין שאמר דלית תנא דסבר סתמא חייב, ובאמת יש תנא דסבר חייב, אבל בסברא לא איתותב ר"י דהרי התנא הזה יליף מבשעריך, ואילו מהא דביתך שפיר אפשר לומר דגם תנא דברייתא זו סבר דבסתמא לא נקרא ביתך, - ואין כאן דירת אדם. -

יט אמנם בהאי דינא דתנא דמרבה רפת ומתבן מקרא מבשעריך ע"כ הני תנאי דלעיל בין המחייבין בסתם ובין הפוטרין בסתם כולהו מביתך ילפי, וע"כ דסברי דאין לרבות מבשעריך מתבן ורפת וכמו שכתבנו משום דאין זה ענין להא דבשעריך, ולפי"ז נדחה שיטת האי תנא מפני תנאים הרבים דלעיל דלא סברי בזה כוותי', ואין בידנו לרבות רפת ובית הבקר אלא אם סתמא נחשב דירת אדם, ובזה בחר הרמב"ם לפסוק לקולא, א) דרב יהודה סבר דאין זה נחשב דירת אדם, ב) ואפילו רב כהנא סבר דתנאי פליגי ות"ק פוטר, ומאן דמחייבין קוראהו התנא ביחיד דנקט ויש מחייבין, - מזה הוציא הרמב"ם דסתמא פטור, ואינו חייב אלא במתקשטות.

כ כתב הכל בו בשם הר"ף בה' מזוזה סי' צ' וז"ל כתב הר"ף ז"ל בית משכב הנשים פטור מפני שמכבסות ורוחצות בהן ומקשטות עצמן שם, וכן איתא בפ"ק וצ"ע עכ"ל, ודבריהם תמוה דהרי ביומא בסוגיא שם מבואר היפך דהקישוט מחייב בית במזוזה, ואפילו רפת ומתבן חייבין במזוזה כשהנשים מקשטות בהן, ומצאתי במעדני יו"ט ה' מזוזה ס"ק מ"ו עמד בתמי' על דבריהם יעוי"ש, והנה לפי דברינו נראה לבאר דכוונת דבריהם דמיירי בחדר המיוחד לשני תשמישין אשר אחד מחייב ואחד פוטר, דהיינו רחיצה שהוא תשמיש של גנאי פוטר, וקישוט שהוא תשמיש של כבוד מחייב, בזה מצאו רבותינו להוכיח מסוגיא דיומא דפליגי ר"כ ור"י בסתמא, והיינו כי הסתמא הוי מציאותו לשני תשמישים שונים זה מזה, ופליגי אם בסתמא יצורף גם מעלת הרחיצה, מפני אשר בכח הטמור הרי הוא עומד לתשמיש אדם. וגם הרחיצה הוא באמת תשמיש אדם, ורק פעולת הרחצה פוטרת ממזוזה, אבל לא מה שיש להם התייחסות גם לרחיצה, ור"י סבר דזה לא יצורף להשלים התייחסות שלהם לדירה, אבל זה ודאי משמע משניהם דחדר כזה אשר משתמש בפועל בשני התשמישים, פשיטא שיש כאן פטור בפועל, אך יש לחלק גם כן ולומר דדוקא ברפת ובית הבקר וכדומה שבעצמותם אין זה תשמישי דירה לענין חיוב מזוזה, וכעת אנו באים לחייבם עבור הכנתם גם לתשמישי אדם לרחיצה וקישוט, בזה סבר שפיר רב יהודה, דהכנה דרחיצה אינו מעדיף בחיוב ומכש"כ אם גם השתמשו בפועל שני התשמישים דבזה גם ר"כ מודה, משא"כ הכא בנידון חדר בית משכב נשים שזהו בעצמותו הדירה שחייבה תורה במזוזה דהיינו חדר השינה, וכעת אנו באים לפטור אותו מפני תשמיש דרחיצה, בזה שפיר יש לדון ולומר דלא מיפטר בשביל זה, כיון דאינו מיוחד לרחיצה גרידא, אלא משתמשים בו גם תשמיש של כבוד כמו הא דמתקשטות ושינה ומיוחד למשכב נשים, - והנה זהו כוונת הב"י שכתב דעד כאן לא פטרו ביומא שם מפני שהנשים רוחצות אלא בית התבן ובית הבקר וכו' אבל בית דירה ממש אעפ"י שהנשים רוחצות בהם חייב במזוזה יעוי"ש, וזהו כדברינו, אבל נראה שזהו גם כוונת הכלבו שמסיים בצ"ע, והיינו שמספקא להו לראשונים בזה.

כא שם והתניא אחד שערי בתים ורפת וכו' הקשו בתוס' ובריטב"א אמאי לא משני ר"י דהכא מיירי במתקשטות ולהכי מרבה אותם התנא לחיוב ואין ראי' מזה לסתמא יעוי"ש שדחקו בזה, והנה לפי מה שכתבנו לעיל דכוונת התנא הכא שיליף רפת ומתבן מקרא בשעריך, א"כ ע"כ אין לומר דמרבה התנא באופן שמתקשטות דא"כ הרי זה דירה של אדם ממש, והרי זה ביתך, וגם נלמד מקרא דביתך המורה ביתך המיוחד לך, וא"כ מדוע יליף התנא לחייבם מריבוי דבשעריך, ובא לרבותם כי היכי דמרבה שערי עיירות וכדומה, וא"כ ע"כ מוכח דלא מיירי במתקשטות וזהו סתמא, ולהכי מותיב מזה תיובתא לר"י דסבר בסתמא כו"ע לא פליגי דפטור ולית תנאי דמחייב, אבל בסברא לא איתותב כדלעיל, ומיושב קושיות הראשונים.

כב שם יכול שאני מרבה אף הר הבית והלישכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש, ולפי"ז יש לפטור לישכת פרהדרין ממזוזה מטעם שהוא קודש, וכתבו התוס' ישנים שכן הוא הדבר, וכר' יהודה מתוקמא דאילו לרבנן בלא"ה לא בעי קרא למעט מטעם שהוא קודש הא סברי דירה בע"כ לא שמה דירה, יעוי"ש, ותמוה דמבואר ביומא שם דרבנן סברי דירה בע"כ שמה דירה, ומחייבי רבנן במזוזה ללישכת פרהדרין, וצ"ע, ותיקשה גם כן מדוע באמת מחייבו רבנן שם במזוזה כיון דמיעטה התורה מטעם שהוא קודש.

כג כתב הרמב"ם בפר"ו ממזוזה ה"ו הר הבית הלישכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קודש, וכתב מרן הכס"מ מקורו לסוגיא זו, - וקשה דהנה בברייתא מתפרשה למעט אף בשיש דירה, ומכל זה ממעט התנא מטעם שהוא קודש, וכמו"ש התוספות ישנים, אבל בשאין בהם בית דירה בלא"ה פטור מטעם חסרון דירה, והרמב"ם דממעט מטעם קודש דוקא בשאין בו בית דירה, - ובשיש בו דירה חייב אעפ"י שהוא קודש זה לא שמענו, גם תמוה למה לי טעם הקודש בשאין בו בית דירה, הא בלא"ה פטור מפני חסרון דירה, וצ"ע, והרא"ה מצוה תכ"ג כתב כהרמב"ם. -

כד ונראה דהרמב"ם מפרש דהמיעוט שממעטין דבר מקודש היינו דאם באנו לחייב את הרבים במזוזה מטעם התשמיש שלהן המשתמשים בזה לדברים קדושים וצבוריים, וכמו שחייבין ציבור במזוזה בשיש להם בית מיוחד עבור צרכיהם להתאסף שם, וכדומה, וזהו בית שותפין שחייב במזוזה, וכן מצינו שהציבור חייבים במזוזה לשערי עיירות ושערי מדינות, כן סד"א שהציבור מחוייבים במזוזה ללישכות הר הבית ועזרות, דלא גרע זה מבית השותפין דעלמא, על זה מלמדנו הקרא דבעינן דומיא לבית שתהי' דוקא חול, אמנם כשדר שם יחיד ויש לו בית דירה פשיטא שהיחיד מחויב במזוזה עבור דירתו, וזהו שכתב הרמב"ם הר הבית והלישכות וכו' ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורין לפי שהן קודש, והכוונה כיון שאין בהם בית דירה ליחיד, אז הרבים פטורין מפני שהוא קודש, ואינו דומה לבית שותפין דעלמא, וכמו"ש לעיל, ושל לישכת פרהדרין מסיים שם הרמב"ם כיון שהיתה שם בית דירה לכהן גדול חייבת במזוזה היינו מפני הדירת יחיד, ואתי שפיר לפי"ז דאתיא גם כרבנן דאעפ"י שמחייבי לכה"ג במזוזה, מ"מ סברי האי דרשא למעט קודש, - ומזה שמעינן דבית השותפין או של רבים אם תשמישה לדבר חול אעפ"י שאין בה דירת יחיד מ"מ חייבת במזוזה, ורק בדברים קדושים כמו ביהכ"נ וביהמ"ד בעינן שם דירה ליחיד, והיינו דירת חול דוקא.

כה שם ובית הכנסת מי מטמא בנגעים כו' ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתניא ביהכ"נ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, וע"כ דבזה פליגי דר"מ סבר שדין הביהכ"נ כדין בית השותפין, ודירת ביהכ"נ המשתמשת לתשמיש ביהכ"נ לרבים, זהו בית השותפין ממש, וע"כ דלא סבר למעט קודש, או דסבר דהקרא אתי למעט דוקא קדושת הר הבית, וקדושת ירושלים, ולא בתי כנסיות שבמדינה, וחכמים פוטרין כמו שכתבנו, ושיטת הרמב"ם כחכמים.

כו ובזה מבואר לנכון גם כן הא דאמר ר' יהודה שם דלהכי הלישכת פרהדרין פטורה ממזוזה משום דדירה בע"כ לא שמה דירה, ולמה לא אמר דפטורה מפני שהיא קודש, וכבר הקשו בזה בתוסי"ש ובריטב"א, ולדברי הרמב"ם אתי שפיר כפשוטו, משום דאם דירה בע"כ שמה דירה הוי חיוב מזוזה דאורייתא על היחיד, ובזה מיושב גם כן הא דהקשה הריטב"א מדחזינן לקמן שר"י פוטר מקום מקודש מטומאת נגעים, והכא לא ממעט חיוב מזוזה במקום מקודש יעוי"ש, ובדברינו שפיר סבר ר"י האי דרשא גם במזוזה למעט מקום מקודש, - והנה דברי הריטב"א צ"ע הא התם מטעם אחר דלא נתחלקה לשבטים, ואולי כוונתו לפירש"י במגילה כ"ו שמפרש מקום מקודש משום דביתו של קודש הוא יעוי"ש, וצריך עיון. -

כז שם והא דכרכים והא דכפרים, - מבואר מזה דנגעים ומזוזה דיניהם שוה וביהכ"נ של כרכים שאין מטמא בנגעים אינו חייב במזוזה גם כן, ודכפרים מטמא בנגעים חייב במזוזה אף בלא בית דירה לחזן הכנסת, וגם הש"ס משני שם הא ר"מ והא רבנן דפליגי לענין מזוזה, וכן סברי לענין נגעים, ולפי"ז יש לעיין במסקנא דמסיק הש"ס דגם ביהכ"נ של כפרים אין מטמא בנגעים מטעם דכתיב ובא אשר לו הבית בעינן שתהי' הבית מיוחד לו, ולפי"ז גם במזוזה פטורה מטעם חסרון ייחוד בעלים מיוחדים, וכיון שביהכ"נ של כפרים פטור ממזוזה א"כ גם שותפין הדין כן, ובית השותפין גם כן פטור, וכמו שפירש"י שם ד"ה דכפרים דהרי זה כבית השותפין, ולפי"ז בית השותפין גם כן פטור, ומאן דמחייב בית השותפין ע"כ סבר דבית השותפין מטמא בנגעים, וגם ביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים, וכן מצאתי בתוס' ישנים ד"ה יצאו אלו שכתבו כן יעוי"ש, ולפי"ז יש לתמוה דהרמב"ם פוסק דבית השותפין מטמא בנגעים, בפרי"ד מטו"צ, ובית הכנסת של כפרים השמיט, וכתב סתם בית הכנסת מטמא בנגעים בתנאי שיש שם בית דירה לחזנין או לתלמידים וע"כ דעתו דגם בית הכנסת של כפרים הדין כן, וזה תמוה מ"ש משל שותפין, וצ"ע.

כח והנה לפי מה שביארנו לעיל דשני חיובים איכא במזוזה, א) התשמיש הכללי, ב) התשמיש הפרטי, - דהיינו שחייבה תורה במזוזה לרבים על תשמישם הכללי, וחייבה תורה ליחיד על תשמישו הפרטי, והנה כשאנו באים לחייב בית הכנסת על תשמישם הכללי בזה כבר שללה תורה חיובם מטעם דאין זה תשמיש חול, אבל בית השותפין יש לחייבם עבור תשמישם הכללי מפני שתשמישם הוא תשמיש חול וכיון שגילתה לנו תורה בפרטי תשמישים דבעינן תשמישים המיוחדים לתשמיש חול דוקא, - ובלעדי תשמיש חול אין זה המכוון בית דירה שאמרה תורה, להכי גם בדין טומאת נגעים בעינן גם כן שתהי' מיוחדים בתשמישם המיוחדים לעניני חול, ולהכי אעפ"י שסבר הרמב"ם דבית השותפין מטמא בנגעים, היינו עבור שמיוחד הבית לתשמישי חול לצרכם, משא"כ בית הכנסת של כפרים שאין להם תשמיש מיוחד לתשמישי חול, לא קרינן בזה ביתו, ולפי"ז בית הכנסת של שותפין וביהכ"נ של כפרים דינם שוה, ובעינן בית דירה, ואין זה ענין לבית שותפין, כמו שנתבאר.

כט שם בתוס' ישנים תירצו עוד וז"ל אי נמי שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם עכ"ל ביאור הדברים דהכא מיירי קודם חלוקה שלא נתברר עדיין חלקם, ואינו דומה לשותפין וביהכ"נ של כפרים, וקשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס מזה להוכיח על כפרים שאין מטמא בנגעים, עד שהוכרח הש"ס לומר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, ולדברי התוס' לא דמי זה לזה, וצ"ע.

ל שם תנו רבנן בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה, פשיטא מה"ד ביתך ולא ביתה, ופירשו התוספות משום דכתיב בלשון זכר יש למעט אשה, וקשה למ"ל קרא למעט אשה הא אשה בלא"ה היתה פטורה מטעם דאיתקש מזוזה לת"ת וכשם שפטורה מת"ת כן פטורה ממזוזה, כמו שמבואר בקדושין ל"ד, וגם בברכות כ' איתא להדיא במזוזה פשיטא ומשני מה"ד נקיש לת"ת ומשני גברא בעי חיי וכו' נמצא דבלאו ריבוי דלמען ירבו ימיכם לא היו ידענו נשים לחיוב, מטעם דיש למעט מההיקשא לת"ת, וכנראה שלמכוון זה מציין הגרע"א ז"ל בגיד הנשה להא דברכות, וכן מצאתי בגבו"א עמד בזה ויצא שם לחדש דכוונת הש"ס לפטור הבית, ומהיקש ממעטין את האשה עצמה, ומביתך ממעטין גם את ביתה מחיוב מזוזה, ומזה מוכיח שם דל"ב בחיוב מזוזה שתהי' הבית שלו דוקא יעוי"ש, ולדעתנו נראה לבאר לנכון באופן אשר אין הכרח לדבריו, וזה הדבר, דהנה יש במצוה שתים, א) חיוב המצוה, ב) קיום המצוה, ובכל מצוה ומצוה דורשין אנו מהאדם השתים האלה, היינו החיוב והקיום, ומ"מ משכחת לפעמים זה בלא זה, היינו דאיתא בחיוב, וליתא בקיום, כמו מי שאין לו זרוע לענין תפילין דליתא בקיום, לא מהני לו החיוב, כיון שאינו בקיום, ולפעמים איתא בקיום אף שאינו בחיוב כמו כל מי שאינו מצווה ועושה כגון סומא לר' יהודה דאעפ"י שליתא בחיוב ואיתא בקיום, וכמו כן כל מצות עשה שהזמן גרמא לנשים דליתנהו בחיוב, ואיתנהו בקיום, והנה לפי"ז אם באנו לפטור נשים ממזוזה מטעם ההקש לת"ת דנשים פטורות אין לנו למעטם אלא מחלק החיוב לומר דאין אשה מחויבת במזוזה, אמנם מחלק הקיום לא נתמעטה, אבל אם באנו למעט אשה מטעם ביתך ולא ביתה נמצא דהתורה שללה כל עיקר דירתה שאינה בת מזוזה וממילא ליתא גם בקיום, והרי זה כאילו דרה בחוץ, ולא שייך כאן קיום המצוה כלל, זהו כוונת הש"ס הכא בהא דממעטין מביתך ולא ביתה.

לא כתב המרדכי בהגהות לפר"ח שבית שישראל ונכרי שותפין בו פטורה מן המזוזה, - דאע"ג דלא מצינו בקרא לפטור, אמנם כמו שמצינו לענין נגעים דשותפות נכרי אינו מטמא בנגעים כדאיתא בתוספתא, והטעם כיון שיש לנכרי חלק בהבית, ונכרי לאו בר טמויי בנגעים הוא, הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעים דבעינן בית שלם עם כל זויותיו, וכן לגבי מזוזה כיון שיש לנכרי חלק בגוף הבית הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה, ואנן בעינן בית שלם לענין מזוזה דהא ממעטין בפר"ק דסוכה בית שאין בו ארבע אמות, וכן שער שלם בעינן, וכי שקלת לחלק נכרי הוי חצי בית וחסר וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים בדבריו דאעפ"י שלענין שותפות ישראל לא אמרינן דהוי בית לכל אחד ואפילו בבית שאין בו יותר מארבע אמות וכי חלקת לחצאין הרי זה בית חסר, מ"מ כיון דאין כאן התערבות והתמזגות פטור בהאי בית, חשבינן לכל אחד בית שלם, מטעם דלכל אחד ואחד יש שיעור חיוב בפני עצמו, משא"כ בשיש התמזגות פטור בכל הבית הרי זה כחצי בית.

לב אבל יש לעיין דעיקר ראייתו מתוספתא דנגעים, והנה שם בתוספתא פר"ו איתא בית שצידה אחד נכרי וצידה אחד ישראל אינה מטמאה בנגעים, וכן כתב הרמב"ם פרי"ד מטו"צ הי"ג וז"ל בית שצידו אחד נכרי וצידו אחד ישראל כו' אינו מטמא בנגעים, ואילו במזוזה באופן זה פשיטא שחייב הישראל במזוזה, וא"כ מניין להמרדכי דינו לענין שותפות נכרי כיון שאין הדין שלו בתוספתא, ואפשר דיליף מדין נתיצת הכותל השותפות עם הנכרי, דכיון דתורת נתיצה בהכותל כולו, וא"כ יש התמזגות פטור בכל הכותל, וא"כ חסר בזה הכותל, וממילא בשותפות בפנים הבית, חסר חצי בית, ובמזוזה באופן זה אין כאן חיוב מזוזה, וצ"ע, - והרשב"א בחידושיו לחולין קל"ו כתב דשותפות נכרי אינו פוטר במזוזה מטעם דדירת ישראל בשלימותו, וחייב במזוזה, ודעת התוס' לפטור מטעם דכיון דגבי שותף אחד לא שייך למען ירבו וגו', והרמב"ם דסתם ולא כתב חילוק משמע דעתו לחיוב, וגם המחבר סתם שותפות חייב, והרמ"א הגיה וכתב דוקא שותפות ישראל, וצ"ע לדינא.

לג אמנם אם קבעו בית דירה בביהכ"נ לנכרי שומר ביהכ"נ לכו"ע אין לחייב במזוזה מטעם שביארנו לעיל דהחיוב דוקא על הדר שם.

לד שם אין משכירין בתים כו' דלא נתחלקה לשבטים. והנה בערי מקלט אעפ"י שנתחלקה לשבטים מ"מ מבואר במכות י"ג ע"א דבשש ערים אין הרוצח מעלה שכר, וכן ברמב"ם בפר"ח מרוצח ה"י היינו גזירת הכתוב מדכתיב לכם לרוצחים, ויש לעיין אם נעשה שלו, וע' רמב"ם פר"ד שאין ערי מקלט נעשים עיר הנדחת, וצ"ע.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

זיל טפי. אפ''ה מזולזל העבד יותר מן האשה ל''א זיל טפי כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים: גופו. מראה גופו תבנית דיוקנו: ועולה. מן הארץ: לפיכך. שאינו עולה אלא אחת לע' שנה דמיו יקרין: ציצית. מצוה קלה עשה בעלמא: גפה של רומי. נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי ל''א ע''ז: בפסוק אחרון של פרשה (במדבר טו) כתי' ב' פעמים אני ה' אלהיכם אחד בראשו ואחד בסופו: שליש למלכות. שיניחנה להתגייר: אותן מצעות. לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעה''ז: הוציאה כתב מידה. וספרה לו כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה נס גדול של חומר מצות שטפחו לו ד' ציציות על פניו: פונדק. שלנים בו עוברים ושבים: והשוכר בית כו'. פטור שמא יחזור בו: משום יישוב א''י. דלאחר שקבעה שוב אינו נוטלה משם אפי' יוצא ממנו כדאמר בפ' השואל בב''מ (דף קב.) הלכך בקושי יצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת ואפי יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה ונמצאת א''י מיושבת: אלא שיש לו שתיהן . ואם אינו מניח אלא אחת אותה מצו' מיהא קיים: חדא מצוה נמי לא ליעביד. בתמיה: ומעיקרא. דאמר מעכבת: מאי סבר שמא יפשע. אי אמרי' דאינה מעכבת יפשע ולא יקנה האחרת: בשמונה עשה. ד' פרשיות יש בהן ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפו' (דברים יא) ל''א בוהיה כי יביאך (שמות יג) כתיב והיה כי יביאך לאות וגו' ושמרת את החוקה וגו' ובסוף הפרשה כתיב והיה לאות וגו' הרי ג' ובק''ש (דברים ו) וקשרתם לאות והיו לטוטפות וכן בוהיה אם שמוע (שם יא) תרי הרי ז' ושמתם את דברי אלה דדרשינן בפר' הקומץ [רבה] (לעיל דף לז:) דבתפילין קמישתעי שתהא שימה כנגד הלב הרי ח': בציצית ה'. ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך:
זיל טפי. אבל אבור. לא מברכינן דאינו מצוי דהוי כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ונראה יותר שמברך אעבד ואשה שאינן מצויין כמותו: לבית מדרשו של רבי חייא. אינו רבי חייא שר' נתן שהיה חשוב מרבי כדאמרינן (ב''ב קלא.) ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי לא היה מביא ראיה מרבי חייא ובתוספתא גרסינן לבית מדרשו של רבי מאיר: טלית שאולה כל ל' יום. אין לדקדק מכאן דסתם שאלה ל' יום כמו הלואה בפ''ק דמכות (דף ג:) חדא דדילמא שאלה דטלית דוקא ועוד הכא לא מיפטר אלא דעד ל' יום סברי אינשי דשאולה היא דאין דרך שאלה יותר דמדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן (חולין דף קלה.) ראשית גז צאנך ולא של אחרים הכי נמי כסותך ולא של אחרים אע''ג דבמזוזה חייב השוכר כדמסיק התם (שם:) דביתך לא אתא לאפוקי בית אחרים אלא לכדרבא דאמר דרך ביאתך (לעיל דף לד.) ופ''ק דיומא (דף יא:) נמי איכא הכי וה''ט דלא מסתבר קרא למעוטי בית אחרים דכיון דלשימור עביד ל''ש מיהו כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידיה הוא כדאמרינן פ''ק דבבא בתרא (דף ח.) גבי נשתהה שם ל' יום הרי הוא כאנשי העיר והא דמייתי הכא סיוע לרב יהודה להא דטלית שאולה דמסתבר ליה לדמות טלית מדרבנן למזוזה דאורייתא וצ''ע אי מצינן למימר דלענין לפטור עד ל' יום הוא דמייתי ומיהו י''ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי והא דבעי בסוף השואל (ב''מ קא:) מזוזה על מי ופריך הא אמר רב משרשיא חובת הדר היא לאו לחיובי שוכר מייתי לה אלא ה''ק פשיטא שהמשכיר אינו חייב כיון שאינו דר שם וכן פ''ק דמסכת ע''ז (דף כא. ושם) דפריך בית נמי מפקע ליה ממזוזה ומשני חובת הדר היא פי' שאם ירצה לא ידור בו אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב והא דאמרינן ריש ר''א דמילה (שבת קלא:) לא לכל אמר ר''א מכשירי מצוה דוחין את השבת דמודה ר''א שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו חייב הואיל ובידו להפקירן ה''מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה אלא הטעם השוה בכל לכ''ע ולמ''ד חובת טלית בלא לבישה חייב: כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. דוקא כשאומר לו עלה כדאיתא בסוטה (דף לט.) צריך שיאמר להם חזן הכנסת שאו ידיכם קודש ובתרגום בבלי נמי מתרגמינן [אמור להם] כד תימרון להון ואע''ג דדרשי' מיניה עשה מפיק ליה פ' ואלו נאמרין (סוטה לח.) שנים נקראו כהנים ולא כהן אחד ותרתי שמעינן מינה ומ''מ אומר ר''ת שאפי' כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן ודייק מלישנא דלא קאמר שני כהנים עולים ולא אחד משמע אפי' אחד ועוד פי' שש''צ אין לו להקרות לפי שהוא מפסיק ואין להפסיק אפי' ליהא שמיה רבה ואפי' נחש כרוך על עקיבו וכן פר''ח דש''צ המפסיק עבירה היא בידו ותניא בספרי אמור להם
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד