דף מט - א
ומשנינן: תנא, א"זאת תורת העולה" ריבה, דתורה אחת תהיה לכל העולין, שאם עלו לא ירדו, סמיך ליה. ולכך הדין שיוצא אם עלו לא ירדו ורק כאסמכתא לדבריו הביא מה שהוא כשר בבמה. אבל ללמוד את עיקר הדין אי אפשר ללמוד דבר שלא בהכשירו מדבר שבהכשירו.
הסוגיה דלהלן עוסקת בעיקר בדין "עקירה בטעות".
היסוד לנידון זה הוא מה שמבואר בתחלת מסכת זבחים שכל קרבן "סתמו - לשמו". והיינו, שבעצם מהותו יש בו חלות של הקרבן שהוקדש לו. וממילא, כל עוד חלות זו קיימת, לא מועילה מחשבה השונה מאותה החלות להחשיב את מעשי העבודה הנעשים בו כמי שנעשו שלא לשמן. אלא, שנתחדש בהלכות פסול מחשבה שיכולים לעקור את אותה ה"סתמא", שהיא החלות המייעדת את הקרבן לשמו. וזהו הנדון בסוגייתנו מהו הדין כאשר עקירה זו נעשית בטעות.
תני רבה בר בר חנה קמיה דרב: כבשי עצרת, שהם שלמים, שאירע ששחטן בטעות לשום אילים של עצרת שהם עולות, הרי הם כשרין, ולא עלו לבעלים, דהוא הציבור, לשום חובה!
אמר ליה רב: לא כן, אלא עלו ועלו גם לחובה, כיון שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, וזה הרי טעה בין האילים והכבשים.
אמר רב חסדא: מסתברא מילתיה דרב דאין דין שלא לשמה בכסבור ששוחט אילים, ובאמת היו אלו כבשים, ושחטן לשום כבשים, אלא שהוא נתכוין לשחוט אילים לשם כבשים, שהיא מחשבת שלא לשמה, אך נמצא ששחט כראוי, שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, ועל כן יעלו לשם חובה, כדברי רב.
אבל, כסבור שהכבשים הם אילים, ושחטן לשום אילים ונמצא שיש כאן שלא לשמה - לא יעלו לשום חובה! כי גם עקירה בטעות הויא עקירה [37]. ורב עצמו סובר שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, ועל כן כבשים לשום אילים עלו לשום חובה, במקרה שהיתה מחשבתו בטעות.
ורבה אמר: עקירה בטעות לא הויא עקירה.
אמר רבה [להקשות על שיטתו] ומותבינן אשמעתין מן המשנה: הכהנים שפיגלו במקדש, שחשבו בשעת עבודה לאכול מן הבשר חוץ לזמן אכילתו ופסלו בכך את הקרבן, אם היו מזידין - חייבין לשלם לבעלים את דמי הקרבן. [38]
ומשמע, הא אם היו הכהנים שוגגין הרי הם פטורין מלשלם. ותני עלה בברייתא: פיגולן פיגול אף בשוגג, ומה טעם שוגגין פטורין? מפני שנחשב היזק שאינו ניכר, ורק במזיד קנסו לחייב.
והוינן בה: היכי דמי שיפטר משום שוגג ויהא פיגולו פיגול? אילימא דידע דחטאת היא, שזמן אכילתה ליום ולילה, וקא מחשב בה במזיד לשום שלמים לאכלן לשני ימים ולילה, שעכשיו חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו ולכן היא פיגול. וכי האי שוגגין הוא, והרי מזידין הוו? אלא לאו, בהכרח, שמדובר דכסבור שקרבן זה שלמים הוא, וקמחשב בה לשום שלמים, ועל כן חשב לאכלו שני ימים מחמת טעותו, וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה. דאם תאמר שלאו נקראת עקירה למה חל בזה דין פיגול, והרי כל מחשבתו לאוכלו ליומיים הוא משום שהוא סבר ששלמים הוא מקריב, ומחשבה זו טעות היא, ואם מחשבת עקירה שנעשתה בטעות לא נקראת עקירה, אין גם להתייחס למחשבה לאכול יומיים במחשבת פיגול, שהרי לא חשב לאכול חטאת יומיים אלא חשב לאכול שלמים יומיים. [39]
ודחינן: אמר ליה אביי: לעולם מדובר דידע דחטאת היא, וקא מחשב בה לשום שלמים, ועל כן חשב לאכול שני ימים. ושגגתו היא ב"אומר מותר" שמעלה בדעתו שמותר לשנות הקרבן ולהפכו לשלמים במחשבה זו. ולפיכך נחשב לשוגג, ומכל מקום עקירה מדעת היא! [40]
מתיב רבי זירא על הסוברים שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, מן הברייתא המובאת בתחלת המסכת: רבי שמעון אומר: כל מנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות לגמרי, שלא שייך בהן דין שלא לשמן, ועלו לבעלים לשום חובה, מפני שאין המנחות דומות לזבחים שבהם נאמר פסול שלא לשמה.
שהקומץ מנחת מחבת, הנעשית על כלי שטוח, ונעשית קשה, לשום מנחת מרחשת, שהיא עמוקה והמנחה הנעשית בה רכה, מעשיה שנעשית במחבת מוכיחין עליה שהוא מכזב באמירתו, לפי שהיא מנחת מחבת, ולא כפי דבריו שעושה אותה לשם מרחשת. וכמו כן: כשעושה מנחת חוטא שהיא חרבה ללא שמן לשום מנחת נדבה שהיא בלולה בשמן הרי מעשיה מוכיחין עליה שהיא חרבה, ומוציאין אותה מידי מחשבת שלא לשמה, ועל כן המנחה בכשרותה עומדת ואין תוקף למחשבתו ודיבורו שעושה אותה לשם דבר אחר.
אבל בזבחים אינו כן, שאין המציאות סותרת את דבריו, שהרי שחיטה אחת לכולן, בין עולה או חטאת או שלמים, וכן קבלה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן, וכשאומר ששוחט או מקבל או זורק לשם קרבן אחר, אין המעשים מוכיחים שלא כדבריו, ולכן חלה מחשבת שלא לשמה, ולא עלו לחובה. אלו הם דברי רבי שמעון.
והוינן בה: היכי דמי מחשבת שלא לשמה במנחה, שעליה אמר רבי שמעון את דבריו?
אילימא דידע דמחבת היא, וקא קמיץ לה בכונה לשום מרחשת, למה אין כאן פסול שלא לשמה? כי מעשיה מוכיחין מאי הוי, ומדוע אין מחשבתו פוסלת, והרי זהו חידוש התורה שמחשבת שלא לשמה פוגמת לפחות לענין שלא יעלו לשום חובה על ידי שעוקר את ה"סתמא" של הקרבן, וכאן גם הא מיעקר קא עקיר לה, ומה טעמו של רבי שמעון שהכשירה?
אלא לאו, בהכרח מדובר דכסבור שמנחת מחבת זו מרחשת היא, וקא קמיץ לה לשום מרחשת, שלא היתה כוונתו להפקיע הקרבן מיעודו האמיתי, וטעה במחשבתו, שהרי באמת היא מנחת מחבת, ולפיכך מכשיר רבי שמעון. ולמדנו מדבריו דהכא הוא דכשרה ולא חלה בה מחשבת שלא לשמה, משום דמעשיה מוכיחין עליה שלא כמחשבתו המוטעית. הא בעלמא, כשאין המעשים מוכיחים, עקירה בטעות הויא עקירה, ודלא [כרב] ורבה הסוברים שאינה עקירה!?
אמר ליה אביי: אין זו ראיה. לעולם לדעת רבה דברי רבי שמעון דידע דמחבת היא, וקא קמיץ לה לשום מרחשת שלא מתוך טעות. ודקא אמרת אם מכוין לעקור הקרבן מיעודו כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי? תשובתך: רבה הסובר עקירה בטעות לאו שמה עקירה, מפרש דברי רבי שמעון לטעמיה, כפי שהוא פירשה בתחלת המסכת. דאמר רבה בסברת רבי שמעון "מעשיה מוכיחין עליה" דכך הוא הפרוש: מחשבה דלא מינכרא שאיננה נכונה פסל רחמנא אבל מחשבה דמינכרא שהיא כזב לא פסל רחמנא אפילו עשאה בזדון ומדעת, דאין לה תוקף לפסול מפני שניכר בעליל שהיא מחשבת כזב, ולכן עלו לבעלים. אבל בכל מקום עקירה בטעות עדיין לא נדע אם היא עקירה או לא. [רבנו גרשום] [41].
מתניתין:
מצות התורה להקריב בכל יום קרבן תמיד, כבש אחד בבקר וכבש שני בין הערבים [במדבר כח] וכן בקטורת מצותה להקטיר מנה בכל יום, מחציתו בשחרית ומחצית השניה בין הערביים [שמות ל].
התמידין אין מעכבין את המוספין. אם הקריבו קרבן מוסף ללא הקרבת קרבן התמיד, הרי הוא כשר.
ולא המוספין מעכבין את התמידין. אין הקרבת המוספין מעכבת את הקרבת התמיד של בין הערביים.
ולא המוספין מעכבין זה את זה. כפי שכבר למדנו [מד ב], שקרבן מוסף קרב אף אם אין בנמצא את כל הבהמות הנכללות בו.
לא הקריבו כבש של תמיד בבוקר, אין זה מעכב את התמיד של בין הערביים, אלא יקריבו את התמיד של בין הערבים.
אמר רבי שמעון: אימתי אינו מעכב התמיד של שחר את של בין הערביים? בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בכך שלא הקריבו את התמיד של שחר. אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר, לא יקריבו בין הערבים. ומבואר בגמרא, דהיינו, שאותם כהנים לא יקריבוהו, אלא כהנים אחרים.
ואם לא הקטירו קטורת בבוקר, יקטירו [אף אותם כהנים ששכחו להקטיר בשחרית] בין הערבים [אפילו לדעת תנא קמא], שאין הקטרת המחצית של שחרית מעכבת מלהקטיר את המחצית של בין הערבים. [ולדעת תנא קמא לא יקטירו אלא רק את המחצית של בין הערבים].
אמר רבי שמעון: וכולה כל הקטרת היתה קריבה בין הערבים, אף המחצית שהיתה אמורה ליקרב בבוקר. שאין מחנכין את מזבח הזהב בפעם ראשונה, שהיא הכשרת תחילת מעשיו, הנקראת "חינוכו", אלא בקטורת הסמים. [1] ואם כן, באותו יום שחנכו את המזבח לא הקטירו בשחרית, והיו מחנכין אותו בערב במנה שלם, ולכן אף בכל יום, אם אירע שלא הקטירו בשחרית, ישלימו את הקטרת המחצית של הבקר בין הערבים, ויקטירו מנה שלם. [2] [3]
ולא מחנכים מזבח העולה אלא בתמיד של שחר.
ולא מחנכים את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, שבסדור לחם הפנים בשבת על השולחן מתחנך השולחן.
ולא מחנכים את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים.
גמרא:
בעי מיניה רבי חייא בר אבין מרב חסדא: ציבור שאין להן די צורך הקרבנות כדי הקרבת תמידין ומוספין. איזה מהם קודם?
והוינן בה: היכי דמי? אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה, כגון בשבת או ביום טוב, ונסתפק אם יקריבו תמיד ללא מוסף או מוסף ללא תמיד [שכבר למדנו במשנה שאינם מעכבים זה את זה], הא פשיטא דבאופן זה תמידין עדיפי להקריב, ולא יקריב מוספין, משום דהוו להו תמידין של שבת או יום טוב "תדיר", שמצותו בכל יום, וגם "מקודש" שקדושת היום חלה גם על התמיד, ואילו המוספין אינם אלא מקודש, וודאי שהתמיד עדיף [4].
אלא, בהכרח, מדובר שיש להם לצורך היום כדי תמיד ומוסף. אלא שאם יקריבו מוסף היום, לא יהא להם לתמיד של מחר שהוא יום חול.
לכך הספק הוא: תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא, מאי?
וצדדי הספק הם: האם תמידין של מחר עדיפי, ואף שמחר חול ואינן בגדר מקודש, שכן יש להם מעלת תדיר שבאים בכל יום, או דילמא מוספין עדיפי, דהוו להו מקודש, ויקריבו היום מוספין, אף שבכך יתבטל התמיד של מחר.
אמר ליה: תניתוה במשנתנו. דתנן: "התמידין אין מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה".
והוינן בה: היכי דמי שבזה נאמר שאין מעכבין?
אילימא דאית ליה כדי שניהם, ולקדם זה לזה, בזה מדברת המשנה, שאם הקדים מוסף לתמיד אינו מעכב. וכן אם הקדים מוסף לתמיד של בין הערבים אינו מעכב.
והתניא בברייתא: מנין שלא יהא דבר אחר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר "וערך עליה העולה". ואמר רבא: מהי העולה בה' הידיעה? עולה תהא ראשונה לכל הקרבנות והיא עולת התמיד, [שהיא החשובה, האמורה תחילה לכל העולות בפרשת פנחס]. [5] ואם כן, היאך תאמר שהתמידין אין מעכבין את המוספין לענין הקדמה?
הערות
[37] הקרן אורה והשפת אמת ביארו, שלפי מה שביאר רב חסדא שכל דברי רב הם בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים ונמצאו כבשים, ובזה הוא שאמר בעלו ועלו, אם כן רבה בר בר חנה שאמר שלא עלו בכסבור אילים, היינו באותו אופן של כסבור אילים ושחטן לשם כבשים ונמצאו כבשים, ובכל אופן סבר רבה בר בר חנה שבאופן זה יש דין שלא עלו לשם חובה, אף שבקרבן בעצמו הרי הוא חישב לשמו, אולם כיון שחשב שהוא מחשב שלא לשמה, הרי זה פסול.
[38] שהרי צריכים הבעלים להביא קרבן אחר. ואפילו אם היה נדבה, שאינו חייב בתשלומים, מכל מקום, קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו. רש"י גיטין נג א
[39] עיין חז"א.
[40] רבינו גרשום.
[41] התוספות הקשו שמדברי התוספתא משמע שעקירה בטעות לא נקראת עקירה, שמבואר בתוספתא "כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לציבור לשם אילים, אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לשם כבשים", ולכאורה מבואר מזה שכיון שחשב שהוא עושה לשמו, לכך אף שנמצאו אילים ואין זה לשמה בכל אופן עלו לשם אילים, והטעם בזה שעקירה בטעות אינה עקירה, ובכסף משנה כתב שזה מקור דברי הרמב"ם שפסק שעקירה בטעות לא נקראת עקירה. ובשפת אמת כתב ליישב דברי התוספתא, שהרי מבואר בסוגייתנו שאף שעקירה בטעות נקראת עקירה, אולם במקום שמעשיה ניכרים אין זה עקירה, וסברה הגמרא בתחילה שזהו טעמו של רבי שמעון במחבת לשם מרחשת, שכיון שמעשיה ניכרין לכך אף שעקר בטעות והיא עקירה בזה אין עקירתו עקירה, ואם כן אפשר לומר שאף בכבשים ואילים זה נקרא עקירה שמעשיו מוכיחין כיון שכבש ואיל זה כמו מחבת ומרחשת, ולכך אף שסברה התוספתא שעקירה בטעות היא עקירה, אולם בכבש ואיל שהוא ניכר אין זה עקירה, ומה שמבואר בתחלת הסוגיא שאף בכבש ואיל יש בזה דין של עקירה בטעות אף שהוא ניכר, היינו משום שהסוגיא שלנו חולקת על רבי שמעון, אבל אפשר לומר שהתוספתא היא כדעת רבי שמעון, שעקירה בטעות היא עקירה רק במקום שאין ניכר במעשיו.
[1] של בין הערבים. הגהות צ"ק
[2] פירוש זה הוא לפי התוס' בדף נ א ד"ה שאין, בדעת רש"י.
[3] החזון איש הקשה, איך יתכן לעשות חינוך במזבח הזהב, דהיינו מזבח הקטורת, הרי מבואר בזבחים [נט א] שמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, דהיינו, שאין צריך דוקא את המזבח כדי להקטיר עליו קטורת, אלא אף מקום המזבח הוא מקום הקטרת הקטורת, ואם כן, כיצד יתכן בו חינוך, שבפשטות חינוך הוא להכשיר אותו לעבודה, והרי לגבי "מקום" לא שייך חינוך, כי בכל אופן היו מקטירים במקום, ואם כן, אף במזבח העומד במקום הזה, גם ללא חינוך תיתכן בו הקטרה, כיון שהוא מקום המזבח, ולמה הוצרכו בו לחינוך. ותירץ החזון איש, שבאמת דין החינוך של המשנה הוא לא כדי להכשיר אותו לעבודה, ואין זה כמו הדין שכלי שרת צריכים חינוך בתחלת העבודה, אלא שכל דין המשנה הוא דין מיוחד במילואים, שבזמן עזרא ובזמן הבית השלישי לעתיד לבוא, בזה הוא דין המשנה שהקרבת מילואים הוא על ידי קטורת של בין הערבים, ולכך אף שכבר קודם הוא היה מקום להקטרה. אולם זהו דין מחודש של חינוך של מילואים, שכל פעם שעושים מילואים צריך לחנך את הכלים אף שהם קדושים ולכך אף את מזבח הזהב שכבר היה יכול להקטיר בו שייך בו חינוך.
[4] רש"י מפרש שני פרושים בביאור דברי הגמרא שתמיד נקרא תדיר ומקודש. פירוש אחד, כיון שהיום עושה אותו למקודש, ששבת עושה את התמיד למקודש, ולכך הוא תדיר ומקודש. ופירוש שני, שכל דבר שהוא קודם בהקרבה הרי הוא נקרא קדוש יותר מהשני. ולכך תמיד, שהוא קודם למוסף, הוא נחשב למקודש יותר ממוסף. והקרן אורה הקשה, שלפי הפרוש הראשון של רש"י, כל ספק הגמרא בהמשך, שמוספין של היום הם מקודש, זה רק באופן שלמחרת יהיה חול. אולם אם יהיה ביום ששי מוסף של ראש חודש ותמיד של מחר, בזה לא יהיה קודם המוסף, שהרי אף התמיד של מחר הוא מקודש. אולם כתב הקרן אורה, שאינו כן, אלא אף באופן זה, אם מקודש עדיף יהיה קודם המוסף של היום, שרק באותו יום יש מעלה לתמיד בקדושתו. אולם אם רק למחר יהיה בו הקרבה, בזה אין מעלה לתמיד בקדושתו ויקריבו את מוסף ראש חודש. והתוספות הקשו שספק זה הוא ספק של הגמרא בזבחים [פט ב] ולמה לא הביאה הגמרא את הראיות שהיא מביאה שם, וכתב הקרן אורה בזבחים, שיש חילוק בין הסוגיות, שהסוגיא בזבחים היא כששניהם לפניו איזה מהן קודם. אולם הסוגיא שלנו היא מה דוחה את מה, האם תדיר דוחה המקודש או לא, ולכך לא הביאה הגמרא הראיות שהביאה שם.
[5] רש"י פסחים נח ב
תנא ההוא לא יליף מבמה אלא אתורת העולה סמיך שריבה לכל העולין שלא ירדו:
ששחטן לשם אילים. שסבור שהן בני שתים. ולא עלו לבעלים לצבור:
ורבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה ועלו לבעלים:
מזידין חייבין לשלם דמי קרבן לבעלים. הא שוגגין פטורין מלשלם ותני עלה אפילו שוגגין [פיגולן] פיגול ובאומר מותר שסבור שמותר הוא והיינו שוגג ועקירה מדעת היא:
ודקאמרת כי מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי הא מעקר קא עקר לה רבה לטעמיה דאמר מחשבה דמינכרא דלא הוי כדאמר הוא. לא פסל רחמנא משום הכי עלו לבעלים אבל בעלמא עקירה בטעות אכתי לא ידענא אי הויא עקירה אי לא הויא עקירה:
התמידין אין מעכבין את המוספין שאם לא היה להם תמידין אלא מוספין אין מעכבין את המוספין אבל בתמידין ליכא למימר אין מעכבין זה את זה דלא קרבי תרי ביחד אלא אחד בבקר ואחד בערב:
אמר רבי שמעון משום הכי לא הקטיר בבקר יקטיר בין הערבים דכולה היתה קריבה בין הערבים אפילו של שחר. כלומר עיקר תחילת הקטרה על המזבח בין הערבים היה שאין מחנכין וכו':
תמידין הוה להו תדיר בכל יום. ומקודש דמיקדשו תמידין מקמי דליקדשו מוספין שהקרבת תמידין הוא קודם:
אילימא דאית ליה לצורך תרויהו וליקדם כלו' דאין מעכבין ואי זה שירצה יכול להקדים:
לשם אילים פי' דאמר אני שוחטם לשם אלים, כל"ה, כסבור אילים ושחטן לשם כבשים:
וקשיא דהא שחטן לשם אילים קאמר לעיל במלתיה דרב, וי"ל דמפרש לשם לא דאמר בפיו אלא לשם אילים שבלבו ומחשבתו שהיה סבור שהם אילים ואעפ"י כן אמר לשם כבשים הילכך קאמר דהא דעלו משום דכבשים בכבשים נשחטין ר"ל שהם כבשים ואמר בפיו לשם כבשים הילכך כשרין דמשום טעות דלבו דחושב שהם אילים לא מפסלי:
עולה ראשונה. הכתובה הראשונה בסדר פנחס והיינו את קרבני לחמי לאשי שהוא תמיד של שחר, ויש מפרשי' עולה ראשונה שהקריבו ישראל במדבר דהיינו עולת תמיד. ומיהו אומר ר"ת ז"ל דאיכא למ"ד (על) עולת ראיה היתה דכתיב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו וכתיב ולא יראו פני ריקם:
ולפי' רש"י ניחא דמוכח שהיא קודמת שפי' דראשונה ר"ל שהיא קודמת לכל הקרבנות ודקרא קאמר דההיא קודמת, אבל להנך פירושים שפירשו דראשונה ר"ל שהיתה ראשונה במדבר או שהיא ראשונה בסדר איך מוכח מינה שתהא קודמת:
ונ"ל דאין צריך להוכיח שתהא קודמת משום דקרא קאמר בהדיא שתהא קודמת לכל הקרבנות דקרא הכי כתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה א"כ קאמר דעל העצים שסדר על המזבח בבקר יערוך את העולה משמע מיד שסידר העצים בבקר שיערוך עליהם העולה א"כ שהיא תעשה בבקר הרי היא קודמת לכל הקרבנות אבל לא ידעינן מאיזה עולה קאמר קרא שתהא קודמת ולהכי מפרשי דהעולה משמע העולה הידועה והיא המפורשת בפ' בסדור הקרבנות ראשונה או הידועה:
אך יש להקשות להיפך דלפירש"י דפי' דהעולה משמע שתהא ראשונה מנא ידעינן דבעולת התמיד מיירי קרא דקאמר שתהא ראשונה ועוד איך משמע מהעולה שתהא ראשונה:
ונ"ל לישב לפי פי' דאין צריך להוכיח דבעולת תמיד קא מיירי משום דקרא קאמר בבקר בבקר משמע דבכל בקר נעשית ואין לך עולה שנעשית בכל יום בבקר כי אם עולת התמיד דאם באת לומר דבעולת מוספין מיירי קרא הרי אינה נעשית בכל יום. אבל מערך עליה לא משמע ליה שתהא קודמת כדפי' אבל מהעולה מפיק שתהא ראשונה דמדקאמר שתהא עולה ידועה משמע דהידועה שהוא אומר שתהא ידועה הוי לגבי שתהא ראשונה. כ"נ לפרש:
גמרא א"ל רב עלו ועלו כו'. עמש"כ בזה ביבמות (יד) בס"ד:
רש"י ד"ה וליקדם. דאי בעי כו' ואי בעי מוספין מקריב ברישא. נ"פ דלא פי' כן רק לפי הקס"ד. אבל לפי מאי דמסיק אביי לקמן ע"כ פירושו דאין מעכבין אה"מ בדיעבד אם קרב המוספין קודם. והרע"ב שהעתיק לשון רש"י דכאן דואי בעי מוספין כו' לפירושא דמתניתין לפי האמת ל"ד במחכ"ת. ולא עוד אלא דהוא עצמו מסיים דדרשה דהעולה אינה אלא למצוה כו' וא"כ דבריו סותרין אהדדי:
בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב חסדא צבור שאין להם תמידין ומוספין וכו' אלימא וכו'. עמ"ש בעניותי בסוגיא זו ואביזרה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ץ' ובפאת הרא"ש קונטרים שני ונדפס במשג"ב סימן א' פרשת וירא:
גמרא אלא בקטורת הסמים כו׳ נ"א של בין הערבי׳:
שם ולא המוספים מעכבי׳ זה את זה כו׳ כצ"ל:
רש״י ד"ה שנקמצו כו' מחמת כו' כצ״ל:
בא"ד מחבת צפה ומעשיה כו' כצ״ל:
ד״ה וכולהו היתה כו׳ כל המנה שלם הס"ד וכצ"ל:
ד"ה אלא בקטורת הסמים של מנה שלימה ובין כו׳ כצ"ל:
ד״ה תמידי׳ דלמחר כו' מחר הס"ד:
תוס׳ ד"ה עקירה בטעות כו׳ משום שלמי נדבה כו׳. פי׳ הא דתני בתוספתא עלו לשם כבשים היינו לשם כבשי שלמי נדבה ולא לשם כבשי עצרת דעקירה בטעות הוי עקירה:
ד"ה וקא מחשב בה כו׳ כצ״ל:
ד"ה מתיב רבי זירא כו׳ לא כרבה ולא כר״א כו׳ כצ״ל. דלרבה פשיטא דלא פריך כדמשני הכא וע״ש דתלתא אמוראי מתרצו דברי ר״ש ולכולהו לא פריך מידי:
ד"ה תדיר מקודש לשון ראשון פי׳ הקונ׳ כו׳ כצ״ל:
בא״ד והא לא מקודש כו'. פי׳ דמוספי׳ זמנם עכשיו ותמידי׳ בין הערבים:
בא״ד בין הערבים הס״ד ואח״כ ד"ה תלמוד לומר כו׳ דאע״ג דתדיר כו׳. פי׳ חביתי׳ נמי בכל יום:
בא"ד דקדמי למנחות דתנן כו' כצ״ל. דחביתי׳ קדמי למוספי׳ כדאיתא ביומא אביי הוה מסדר כו׳:
בא״ד לא מייתי מתני׳ דהתם דלענין כו׳ כצ״ל. פי׳ דמתני׳ דהתם תני בפי׳ דתמידי׳ קודמין למוספין:
בא״ד תנן הביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא כו׳ כצ״ל:
בא״ד דדרש׳ ממלבד איפכא דעולת הבקר קדמה לכך נראה כו׳ כצ״ל:
בא"ד ועשיות בתר מלבד כתיב כדכתיב כו׳ כצ״ל. וכאן קצרו דבריהם ועיי׳ בפ׳ כ״ה וביומא דל״ד ותבין דבריהם:
בא״ד ואי מיפסל בכך ניחא כו׳ כצ״ל. פי׳ דקרא אתי לאשמעינן לעיכובא דמפסל בהכי אבל ~בסמך~{צאן קדשים: בסמוך} משמע דאינו אלא למצוה ולא לעיכובא וא״כ קרא ל"ל ומ״ו הב"ז גורס נ״א ואינו מן הצורך:
בא״ד דהיא גופא שמעינן מהעולה כו׳ כצ״ל:
בא"ד לכל מעשיה תלמוד כו׳ כצ״ל:
בא"ד אפי׳ בהקטרה כו׳ כצ"ל:
בא״ד אי נמי אי לאו קרא כו׳. פי׳ אי לאו קרא ופר שני בן בקר תקח לחטאת הוי ילפינן מועשה את האחד חטאת דדם חטאת דוקא קודם לעולה אבל בהקטרה יקטיר מאי דבעי ברישא מ"ה כתיב ופר שני וגו׳ דבהקטרה עולה קודם ומ"ו הב"ז נכנס בדרך אחר והוא דוחק ובד״ח נדפס בצדו נ״א ואינו מן הצורך:
בא"ד בעיצומו של יום דמיני׳ כו׳ כצ״ל:
בא"ד בהגוזל קמא כו'. פי׳ ותעשה בבקר הוה מוקמינן לעבודת הדם:
בא״ד לישתוק ממלבד כו'. פי׳ לא נכתב העולה ולא מלבד לא ה"א ולא וא״ו:
בא"ד בכך ניחא שפיר כו' כצ״ל:
בא"ד אקדמינהו קודם תמיד כו׳. פי׳ שלא היה שוחטי׳ את התמיד עד שהיה שומעין קול השער הגדול שנפתח כדתנן במס׳ תמיד:
בא״ד דפשטא דמילתא כו׳. פירוש שלא תאמר דהתם מיירי שנסגרו דלתות ההיכל אחר שנשחט התמיד וכ״כ בחידושי תוס׳ מס׳ יומא מ"ה כתבו דפשטא דמילתא כו׳:
בא״ד לבית הפסול ופרש"י והוה ליה כו׳ כצ״ל. פי׳ מזה מוכח דנתערבו מחיים:
בא"ד דומה נמי דכמותר הפסח דמי לכך כו׳ כצ״ל. פי׳ דרבנן פליגי אר״ש דס״ל דאם חבורת כהנים יאכלו:
בא"ד אבל אי מתעשו נפיק כו׳. פי׳ דילפינן תמיד של ערב מתעשו דכתיב בתמיד של שחר דאפי׳ עשיות דם מעכבי:
בא״ד כדדרשינן לעיל והא דמוקי לה בחטאת העוף כו׳ כצ״ל. פי׳ לוקמ׳ בשאר מחוסרי כפרה ואפ"ה מתעכב׳ אחר תמיד של בין הערבים דהקטר׳ אימורים כל הלילה ועיקר עיכוב׳ בהקטרה כתיב:
בא"ד משמע שהקריב כולו כו׳ פירוש שכבר זרק:
בא"ד אפי׳ הקטיר ועשה הכל כו׳ כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד״ה מתיב ר׳ זירא וכו׳ נראה וכו׳ לא כרבה וכו׳ ר״ל משום דאי סבר כרבה מאי קפריך ליה דהא רבה לטעמיה דמחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא וא״כ אע״ג דמעקר קא עקיר לה כיון דמעשיה מוכיחין עליה לא הויא עקירה ואי סבר כרבא או כרב אשי ג״כ לא פריך מידי דהא אינהו סברי איפכא דמחשבה דמינכרא פסלה טפי והא דקתני מעשיה מוכיחין עליה לרבותא אעפ״י שמעשיה וכו׳ א״כ מאי דייק הכא הוא דמעשיה וכו׳ אדרבה כ״ש אם אין מעשיה וכו' לכך כתבו דלא אתי כחד והשתא לפ״ז תיקשי קושית דר״ש אדר״ש דריש מכילתין לכך כתבו דלא מסיק אדעתיה וכו׳ וק״ל דילמא אסיק אדעתיה קושיא דר"ש אדר״ש ומשני לה כרבה הא בשינוי קדש הא בשינוי בעלים דמחשבה דלא מנכרא פסל רחמנא וכו׳ ולא פליג עליה דרבה אלא דרבה סבר דמחשב׳ דמינכרא לא פסל רחמנא אפי׳ דידע אבל ר׳ זירא סבר דוקא דלא ידע אבל אי ידע מעקר קא עקר ליה ופסלה וצ"ע:
בד״ה ת״ל וערך עליה וכו׳ וי״ל משום וכו׳ משמע טפי עיכובא אייתי׳ ר״ל דהפושט קס״ד דאיכא עיכובא בדבר ולכך לא מצי לאוקמי מתניתין דאית ליה ולקדם דא״כ היכי קתני מתני׳ דאין מעכבין ואביי דחי דבקדימה ליכא אלא מצוה ולכך אפשר לאוקמי מתני׳ בדאית ליה ולקדם ולכך הפושט דקס״ד דאיכא עיכובא לא בעי למיפרך ממתני׳ דפ׳ כל התדיר משום דמהת׳ איכא למידחי דמצוה בעלמא הוא דלא משמע מלישנ׳ דמתני׳ עיכובא ולכך פריך מהאי ברייתא דקתני שלא יהא דבר קודם דמשמע עיכובא ואפי׳ הכי דחי ליה דאינו אלא מצוה וק״ל ולפ״ז ל״ק מה שהקשה בס׳ משנה למלך בפ״א מהל׳ תו״מ הל׳ ג׳ עש״ב:
בא״ד מיהו תימא וכו' תנן הביא אשמו וכו׳ גזילו לא יצא וכו׳ כצ״ל:
בא"ד לכך נראה וכו׳ ופ׳ הגוזל איצטריך וכו׳ עיין לתוס׳ דריש פ׳ כל התדיר דף פ״ט ע״א ולתו׳ דפ׳ אמר להם הממונה דף ל״ד ע״א ששם דבריהם יותר מבוארים:
בא״ד תימא וכו׳ דכתיב מלבד עולת החדש וכו׳ עיין בס׳ מל״מ ביאור דבריהם:
בא״ד וא״ל דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה וכו׳ ר״ל אפי׳ את"ל דגם בדבר למיפסל שייך ביה דחייה אפי׳ הכי הכא כיון דלא הוי אלא ספיקא לא דחי וק"ל:
בא"ד ומיהו ק׳ וכו׳ וא״ל דמשום ספיקת פסח דחי ליה איסורא דאורייתא וכו׳ טעם דאין לומר כן משום דטעמא הוא דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה משום דעשה דפסח יש בו כרת והכא גבי ה׳ שנתערבו וכו׳ ליכא כרת דבכל חד וחד מינייהו איכא למימר שמא הוא מן הרוב שכבר יצאו וק״ל כן הם דבריה׳ מבוארי׳ בפ' אמר להם הממונה דף כ"ט ד״ה אלא אפי׳ עולת העוף וכו׳ ע״ש:
בא״ד וגבי בכור דוחק נמי דבמותר הפסח איירי ר״ל דהיה אפשר הא דקתני פסח שנתערב בבכור וכו׳ האי פסח לאו פסח ממש אלא ר״ל למותר פסח דהוי שלמים ושחט להו קודם לתמיד של בין הערבים דהשתא לא עבדו איסורא וע״ז כתבו דזה דוחק משו׳ דלשון חבורת ק׳ דמשמע פסח ממש שנמנין עליו חבורות חבורות וק״ל כן הם דבריהם פ׳ אמר להם הממונה דף כ״ט ועיין בס׳ משנה למלך מה שהקשה על דבריהם דהתם:
בא"ד אבל אי אתעשו נפיק וכו׳ ר״ל אבל אי אמרי׳ דמתעשו דכתיב בתמיד של שחר גמרי׳ לתמיד של ערב כי היכי דקודם זריקת דם של תמיד של שחר אסור ה״נ אחר זריקת דם התמיד של ערב אסור דמסתבר להשוותם א״כ נשוה אותם לגמרי כי היכי דקודם תמיד של שחר אסור אפי׳ עשיית דם ה"נ אחר תמיד של ערב אסור אפי׳ עשיית דם והא ליתא דבריש תמיד נשחט מוקי לה בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה א״נ בבהמה ומעלה וכו׳ אלמא לא מתסר עשיית דם אחר תמיד של ערב ואי אמרת דגמרי׳ מתמיד של שחר א״כ מ״ט לא נאסרה עשיית דם אחר תמיד של ערב אלא ש״מ דלא גמרי׳ וק"ל:
בא״ד מיהו בשמעתין וכו׳ ותימא דפ׳ וכו׳ הא דל״ק להו מההיא דשחטו וכו׳ אלא למאי דאמרי׳ דאינו אלא למצוה משום דאי אמרינן עיכובא איכא לאוקמי ההיא דשחטו לאו דוקא אלא ר״ל שהקריבו הכל ולכך ישרף דלית ליה תקנתא אבל אי אמרי דאינו אלא למצוה א״כ ממ״נ קשיא אי אמרי׳ הא דקתני שחטו לאו דוקא אלא ר״ל שהקריבו הכל תיקשי אמאי פסול הא אינו אלא למצוה בעלמא ואי אמרת דשחטו דוקא ג״כ תיקשי אמאי פסול דיזרק הדם דליכא איסורא בזריקה כמ"ש לעיל ואי משום דאסור להקטיר מעלה ומלינה במזבח כדאמרי׳ ריש תמיד נשחט וע"ז תירצו דהאי דנשרף הוא משום דלכתחילה אסור להקטירו וממילא יפסל והא דאין מעלה ומלינה משום דקסבר לינה מועלת בראשו של מזבח וק״ל:
בא״ד ואע״ג דהקטרת אימורים וכו' אבל הכא לא איחזו לא דמי להא דאמרי׳ בריש תמיד נשחט דף נ״ט ע״ב כיון דלא איפשר עשאום כמי שנטמאו או אבדו אלמא אע״ג דלא חזו בהקטרה אחר תמיד של בין הערבים אפי׳ הכי חשבינן להו כמו אבדו או נטמאו לא דמי דהתם אע״ג דהשתא לא חזו מ״מ קודם התמיד הוו חזו להקטיר מה שא״כ הכא כיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזו מעיקרא אימורים להקרבה לכך לא חשבינן כמי שאבדו ודו״ק כן דבריהם מבוארים בפ׳ אמר להם הממונה דף כ״ט ע"ש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא ורבה אמר עקירה כו' ה״ג רבה בכל הסוגיא ולא רבא מדמסקינן רבה לטעמי׳ דאמר רבה מחשבה דלא מנכרא פסל רחמנא כו׳ ורבה ס"ל כן בפ"ק דאלו רבא ס״ל איפכא דמחשבה דמינכרא פוסל יותר ממחשבה דלא מנכרא וזה ברור ופשוט. ומכאן תימה על הרב הכ"מ שכתב שם על מ"ש הרמב״ם דין א׳ דעקירה בטעות לא הוי עקירה. וכתב הכ"מ דטעמו שפוסק כרבא שהוא בתראה כו׳ וא״כ בע״כ דגרס רבא שהוא בתראה נגד רב חסדא חמיו ורבו דאלו רבה לא הוי בתראה אפי׳ נגד רב חסדא הוא הי' בר פלוגתא תמיד בש"ס ודבריו תמיד קודמים בש"ס מדברי ר״ח ולא שת הרב הכ"מ למ״ש דוודאי צ"ל רבה ולא רבא והטעם שפסק כרבה נ"ל שהתוספת׳ שהביא בתו' הי׳ סייעת׳ לרבה דלא הוי עקירה אף דהתוספות דחו לה ושמא משום שלמים כו׳ הרמב״ם לא ס״ל אלא כפשט׳ דאכבשי עצרת קאי ועמ"ש על התוספות בס"ד:
תוספות ד״ה עקירה בטעות כו׳ הא דתני׳ בתוספת׳ בפ״ק כו' לצבור לשם אילים אילים של צבור כו׳ הוי עקירה ושמא משום שלמים קאמר כו' (כצ"ל נ"ל) ור"ל עלו לשם כבשי שלמי נדבה ולא משום כבשי עצרת ק״ל נ"ל:
ד"ה מתיב ר׳ זירא כו׳ ל״א פי׳ הקונטרס כו׳ ומיהו קשיא הכא אמאי לא מייתי מתני' כו' (ר״פ כל התדיר דלעיל) דהתם נמי איירי דאית לי׳ כו׳ דתנן התם
כו' (דאיירי התם ששני דמי׳ לפנינו ולקדם ק״ל) ודילמא הקטרת מוסף קדמה וכו' (כאן קצרו בדבריהם ועיין ר״פ כל התדיר ותבין דבריהם) ואי מפסיל ביוצא ניחא כו' ונ"ל להגיה ואי מפסיל בדיעבד. ור"ל דתרי קראי בעי לעכב אלא דבסמוך אמרי׳ שהי׳ מצוה בעלמא ק״ל נ״ל: א״נ אי לאו כו' בהקטר׳ מקדי׳ בריש׳ כו׳ (כצ"ל וכוונתם לתרץ הקושי׳ דלעיל דאי משום דתדיר קודם הוי ילפינן דתמיד קודם למוסף היינו בהקרב׳ דם ושאר דברים אבל אחרי הקטר׳ אימורי תמיד צריכים ג״כ להקטי׳ אימורי מוספים דכל קרב' דבעי הקטרה מקדים ברישא ואחר כך יקריב איברי עולת תמיד קמ"ל קרא דתמיד קודם למוסף לכל מעשיו אפי׳ להקטר' אימורים כנ"ל ודו"ק:
בא"ד ומהכא שמעינן דלא כו' עכ"ל אבל מ"מ לא מיפסיל אם גמר כמו לתי' הא' ק"ל:
ע״ש אם חבורי כהנים יאכלו כו׳ ר"ל דליכא למימר דעשאו קודם תמיד ואחר כך נתערבו בפסח אחר עשיי' התמיד:
בא״ד. והל"ל ירעו כו׳ (מבואר דמחיי׳ נתערבו ק״ל) באות׳ פסח ודחיק טוב׳ לשנויי כו' איסורא דאורייתא הכא מקריב כו' וגבי בכור דוחה נמי כו' והשתא ניחא דהני איירי בשלא הקטיר כצ"ל. ור"ל שלא הקטיר אימורי ואיברי התמיד אלא עשיי׳ דם וההיא שרי וליכא עיכוב כלל ק״ל.
ע״ש. וי״ל דהאי דנשרף לפי שלכתחילה אסור כו' (ר״ל שהקטיר אימורי תמיד ואסור אחר הקטרתו אפי׳ בדיעבד פסול~ן~{)} מיהו הקריבו משמע שהקריב כולו כו׳ (ר"ל שהקטיר ולכך פסולים אפי׳ מדאורייתא אבל אחר זריקת דם י"ל דכשירים אפילו דרבנן ודו"ק): לכך נראה דמדרבנן מיפסיל אפי׳ הקטיר ועשה הכל כו' כצ״ל וכוונתם אפי׳ אחר הקטר' תמיד בין הערבים לא מיפסל כלל דאורייתא אלא דרבנן ולכך שרי בפסח שנמצא יבלת והשאר שהביאו בתוספות לעיל כיון דלא אפשר אפי׳ ~לכתילה~{ברכת הזבח: לכתחי'} ולפ״ז הדרא קושיא לדוכת׳ דהיאך עוברי׳ איסור דאוריית׳ לכתחילה עשה דהשלמ׳ אלא צ״ל דאזריקה קאי דשרי דמדאורייתא שרי אפי׳ לכתחילה ומדרבנן פסול היכא דאפשר ודו"ק היטב נ״ל: היכא דלא אפשר הס״ד:
הגהות
גמרא כבשי עצרת ששחטן לשם אילים (מיימוני פט"ו מהל׳ פסוה״מ):
לא הקטירו קטרת בבקר כו׳ (מיימוני פ״ג מהל׳ תמידין ומוספין):
ולא את השלחן כו' (מיימוני פ״ה מהלכות הנ"ל):
ולא את המנורה כו' (פ"ג שם):
צבור שאין לה׳ תמידין ומוספין כו׳ (מיימוני פ״ח מהל׳ תו״מ):
ואמר רבא העולה כו׳ כצ״ל:
רש"י ד״ה לשום אילים הס"ד:
ד״ה לבעלים צבור הס"ד:
ד״ה עקירה כו':
ד״ה פיגולן כו׳ דמזידין הס״ד:
ד"ה ומחשב בהו לשום כו' דדין חטאת יום ולילה כצ״ל והס"ד:
ד״ה ובאומר׳ כו׳ שוגגי׳ הס"ד:
ד״ה שנקמצו מחבת כו':
ד״ה ומרחשת כו' רכין הס"ד:
ד״ה ורבה לטעמי׳ כו׳ כצ״ל:
ד״ה תמידין כו׳ בגמרא הס"ד:
תוספות ד"ה וקא מפרש כו׳ וכפי׳ הקונטרס הס״ד:
ד"ה אית דגרסי כו׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
טז דף מט ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין, הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולין פיגול ה"ד אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשם שלמים, הא שוגגין מזידין הוי, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול אלמא עקירה בטעות הוי עקירה, ביאור הדברים דאם עקירה בטעות לא הוי עקירה הוי המחשבה כדליתא, ומשמע דהוא הדין מחשבה דשלא לשמה אינה נתפשת כלל אם עקירה בטעות לא הוי עקירה, - וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מפסוה"מ, ועי' בכס"מ, וכן פסק שם בהט"ז דעקירה בטעות לא הוי עקירה, וכמו כן פסק גם כן בפר"ב משגגות הי"א גם בפסח שנשחט שלא לשמו בטעות דכשר, משום דלא נחשב לעקירה.
יז והנה לכאורה מדוע נקט הש"ס חטאת, הלא פיגול נוהג בכל הקרבנות, והתנא דנקט פיגול כוונתו על כל הקרבנות, ומדוע נקט הש"ס חטאת ששחטו לשם שלמים, ודוחק לומר דבשארי קרבנות פטורין מלשלם מטעם דאינם מחויבים באחר, מלבד קדשים שחייב באחריותן, והכוונה חטאת ודומה שיש חיוב אחריות, אבל לפי"ז תצא חדתא דבקרבן נדבה גם בפיגול פטור, מטעם דאין זה אלא הפסד מצוה, וזהו דלא כהמל"מ בפר"ז מחובל ומזיק שכתב דגם בנדבה חייב, ואם נפרש דהתנא לאו בדוקא נקט פיגול, אלא גם שלא לשמו בכלל זה, והיינו דה"ה גם בשפוסל הקרבן באופן אחר, ומטעם זה אתי שפיר דנקט הסוגיא חטאת, משום דחטאת נפסל גם במחשבה דשלא לשמו, ומצינו דגם פסול נקרא פיגול, עי' גיטין נ"ד ע"ב בתוס' שם, ובזה מיושב הא דהקשה המל"מ מדוע לא נקט התנא שינוי קודש, - משום דכוונת התנא להורות דבכל אופן שנפסל הקרבן יש דין זה, וכוונת התנא כהנים שפיגלו היינו שפסלו הקרבן בין בפיגול בין בפסול.
יח ואם נפרש כן יבואר גם כן הא דקאמר רבא דמיירי שסבור שלמים הוא וקא מחשב לשם שלמים, וקשה לכאורה טובא אם בדעתו ששלמים הוא ומחשב לשם שלמים א"כ היאך נעשה פיגול הא הוי עירוב מחשבות כיון דחטאת נפסל בשלא לשמה, וממילא אין כאן פיגול, עי' בקר"א שעמד בזה, אבל אם נפרש דכוונת רבא פיגול הוא לאו דוקא אלא פסול אתי שפיר, ואפשר דגם רש"י ותוס' שפירשו דמיירי בפיגול ממש, זהו באופן אם ידע דחטאת הוא, אבל לפי דברי רבא דסבור ששלמים הוא עיקר הפסול מטעם שלא לשמו, וכמו שכתבנו.
יט אמנם נראה והוא הנכון, דבאמת מה שסבור שהוא שלמים אין זה הכרח ששחט לשם שלמים ממש, והיינו דאף שבדעתו שזה הקרבן אינו כמו שהוא באמת, אבל אם לא שחט בהדיא לשם הקרבן לפי מה שסבור בדעתו אין זה שוחט שלא לשמו, - אלא הרי הוא בסתמא, וכן מבואר להדיא בתוס' זבחים ב' ד"ה אתני בי"ד וז"ל אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסובר שהוא קרבן אחר יעוי"ש והביאור בזה דבאופן זה הוא סתמא, וכבר ביארנו בספרנו נזר הקודש שם, - וא"כ הכא הפירוש שסבור שהוא שלמים, ורק טועה הוא בדעתו על חטאת זה שהוא קרבן אחר, אבל כששחטו שחט סתם, וחטאת בסתמא ג"כ כשר, כמו שביארנו הרבה בזה גם בספרנו דברי סופרים סי' ו', - ושחטו לשם שלמים הפירוש בזה ג"כ כמו שפירשו רש"י ותוס' לעיל דלא מכוון לשם שלמים, אלא חשב על זמן אכילה כבשלמים. - ובזה הוי פיגול מטעם דעקירה בטעות הוי עקירה, והוי פיגול ממש, והסוגיא אתי שפיר כפשוטה.
כ והנה ראי' מוכרחת לזה מדברי המאירי לנדרים ל"ו שמפרש שם הא דכהנים שפיגלו בשוגג שהי' סבור שהן שלמים ושחטה על מנת לאכלה לשני ימים ולילה אחד פטורים אלא שפיגולם פיגול יעוי"ש, הרי תפס אוקימתא דרבא דעקירה בטעות הוי עקירה, ומפרש פיגול ממש, וע"כ דמפרש ג"כ דהא דסבור שהן שלמים לא הוי זה גדר שלא לשמו, והיינו כדברי התוס' שכתבנו לעיל.
כא והא דבאמת מביא המאירי אוקימתא זו, ולא מוקים באומר מותר, וכדברי אביי הכא, אפשר דסבר המאירי להלכה כרבא מטעם הכלל דאביי ורבא בכל מקום דהלכתא כרבא, וסבר המאירי שעקירה בטעות הוי עקירה, עוד אפשר לומר דסבר המאירי דע"כ הסוגיא דנדרים דפריך שם לימא לתקוני שדרתיך וכו' סברא זו לא שייכא רק באופן שהוא מוטעה, אבל בשיודע שחטאת הוא ואומר מותר לא שייך לומר לתקוני שדרתיך וכו' כיון שעושה הוא על דעת עצמו, וכמו שלא קשה על מזיד, וכמו שפירש שם הר"ן בנדרים, להכי מפרש המאירי דע"כ הסוגיא דנדרים מיירי בשוגג שהוא מוטעה, - וזהו כדברי רבא הכא. -
כב ומזה תמהני על הרמב"ם דפסק עקירה בטעות לא הוי עקירה, וע"כ מפרש הא דשוגגין פטורין דהיינו באומר מותר, ומדוע סתים הדבר, - ודוחק לומר דסמך על המובן מאיליו.
כג ובדבר חיוב תשלומין בקרבן נדבה דעת המאירי דחייב לשלם מפני שהפסידו הדורון שרצה להקריב, וזהו כדעת המל"מ, - ובעיקר דברי המל"מ מבואר בספרנו נזר הקודש בריש זבחים.
כד תוספות ד"ה תלמוד לומר וכו' תימא דבפרק כל התדיר נפקא לי' מדכתיב מלבד עולת הבוקר וכו', הנה לכאורה יש לחקור היאך הדין לענין בת אחת, דהיינו באופן שאחד שחט את התמיד, ואחד שחט את המוסף, וכמו כן לענין זריקה והקטרה, אם יש בזה משום אקדומי, דיש לומר דבב"א שפיר דמי, ואם אמרינן דהא דאמרה תורה העולה עולה ראשונה דבעינן שתהי' דוקא ראשונה א"כ ממועט גם בת אחת, משום דעכ"פ אינה ראשונה דהרי גם מוסף בא בהקרבה בשעה זו, וא"כ זה לא נלמד מקרא דמלבד עולת הבקר, דמקרא זה לא נלמד שלא תבוא בהקרבה שום קרבן קודם הקרבת התמיד, אבל בב"א שפיר דמי, אבל מקרא זה דבעינן שתהי' ראשונה ע"כ ממועט גם בב"א, והא דכתבו התוס' בסוטה ח' דאין מעמידין שני זבחים כאחד, ובמג"א סי' קמ"ז מבאר דבשני קרבנות של חובה הוי חבילות, יעוי"ש, אבל זה אינו אסור אלא מדרבנן, ומה"ט הקשו שם בד"ה והא דמאי קושיא דהא דאין עושין מצות חבילות הוא מדרבנן, ואינהו בקראי פליגי, יעוי"ש, והנה ביישוב קושיות התוספות נראה דלר"ש דדריש טעמא דקרא, וס"ל דברותחת משקין שני סוטות כאחת, והיינו דכיון דעיקר הטעם משום שלא יהא לבה גס בחברתה, ולזה פריך הגמ' והא אין עושין מצות חבילות חבילות, וא"כ טעם זה יספיק ג"כ לדרוש ולדייק דדוקא אותה לבדה, מפני הטעם דחבילות, ואעפ"י שמדרבנן הוא, אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא נעשה בשביל זה דאורייתא ממש, דלא גרע טעם זה משארי טעמים, אבל בעצם הדבר הוי זה דרבנן, וא"כ שפיר אמרה תורה האי דרשא דהעולה עולה ראשונה לומר דלא מהני בת אחת ג"כ.
כה ואין לומר דזה תליא אם בידי אדם אפשר לצמצם אבל אם בידי אדם ג"כ אי אפשר לצמצם א"כ לא משכחת בת אחת, זה ליתא משום דאי לאו דמיעטה התורה בת אחת, דאז הי' כשר מספ"ס, שמא נשחט התמיד קודם, ושמא בב"א, - אבל כשמיעטה התורה בת אחת הוי ספ"ס לפסול שמא המוסף נשחט קודם, ושמא בב"א, וכמו"ש התוס' באופן זה בפר"ק דעירובין יעוי"ש.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תנא אזאת תורת העולה קאי. תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מ.) והאי דנקט במה אסמכתא וסימנא בעלמא: לשום אילים. דאמר הריני שוחטן לשום אילים: לבעלים. צבור: עקירה בטעות. כגון האי דאי הוה ידע דכבשים נינהו הוה שחיט להו לשם כבשים: ומותבינן אשמעתין. אדידיה גופיה קא מותיב: מזידין חייבין. לשלם לבעלים דמי קרבן: פיגולן פיגול. דשוגגין ואין צריך לומר דמזידין: ומחשב בהו לשום שלמים. לאוכלן שני ימים ולילה אחד דהשתא חישב לאכול חטאת חוץ לזמנו דפיגול הוא דדין חטאת יום ולילה: ובאומר מותר. לשנות דהיינו שוגגין: שנקמצו. מחבת ומרחשת שני כלים הם מחבת עבה ומעשיה קשין ומרחשת עמוקה ומעשיה רכין: חריבה. מנחת חוטא דכתיב (ויקרא ה) לא יתן עליה שמן: ורבא לטעמיה. דאמר בפרק קמא: מחשבה דלא מינכרא. אם הוא מכזב אם לאו פסל רחמנא: מחשבה דמינכרא. שהוא . מכזב לא פסל רחמנא: מתני' התמידין אין מעכבין המוספין. מפרש בגמרא: וכולה היתה קריבה. כל המנחה שלם: שאין מחנכין. בגמ' מפרש מאן דכר שמיה: אלא בקטורת הסמים. שלימה של מנה ובין הערבים ובגמ' מפרש מנלן: גמ' תדיר ומקודש. תדיר בכל יום ומקודש שהיום יום טוב הוא דאי לאו יום טוב ליכא מוסף ומוספין לא הוו אלא מקודש. לשון אחר תמידין מקודשים קודם מוספים דתמידין קרבי ברישא: תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא. כגון דיש להם בשבת שני כבשים לבד התמידין וקא מיבעיא ליה אם יקריבם היום למוספין ולא יהו לו תמיד למחר או יניחם לצורך תמיד מחר: מוספין דהאידנא מקודש נינהו. דהיום שבת קודש ותמידין דלמחר לא הוו להו מקודש דלמחר חול ל''א מוספין הוו מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר: אילימא דאית ליה. תמידין ומוספין: וליקדם. קאמר דאין מעכבין זה את זה דאי בעי תמידין קריב ברישא ואי בעי מוספין מקריב ברישא: העולה. משמע העולה תהא ראשונה לכל הקרבנות:
עקירה בטעות הויא עקירה. צ''ע הא דתניא בתוספתא בפרק קמא דזבחים כבשי ציבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לציבור לשם אילים אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הויא עקירה ושמא משום שלמי נדבה קאמר ותנא הוא דלא מפרש: וקא מפרש בה לשלמים. כלומר לאוכלן שני ימים וכפירוש הקונטרס: מתיב ר' זירא ר' שמעון אומר. נראה דר' זירא לית ליה לא כרבה ולא כרב אשי דריש מכילתין (דף ב.) אלא טעמא דנפשיה קאמר כדמשמע ולא מסיק אדעתא קושיא דר''ש אדר''ש וצריך עיון: תדיר ומקודש. לשון א' פירש הקונט' ביום קדוש וכן משמע בסוף כל התדיר (זבחים דף צא.) אטו שבת למוסף אהני לתמיד לא אהני וקצת קשה דהתם לא מייתי הא והכא לא מייתי ההיא דהתם ולשון אחר פירש בקונטר' אותו שזמנו עכשיו מיקרי מקודש והא דנקט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא דמשמע דתמיד של בין הערבים קודם למוסף והא לא מקודש הוא התם מטעמא אחרינא דהכי קאמר רחמנא כל היכא דאיכא אחד בבוקר עשה שני בין הערבים: תלמוד לומר וערך עליה העולה. תימה דבפרק כל התדיר (שם דף פט.) נפקא ליה מדכתיב מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה מכלל דתמיד קרב ברישא וי''ל דקרא דהכא איצטריך למנחת חביתין דאע''ג דתדיר וכן משמע בפרק אמר להם הממונה (יומא דף לד.) איברין קודמין למנחה דכתיב וערך עליה העולה ועל כרחך מנחת חביתין קאמר דמנחת נסכים נפקא לן מדכתיב עולה ומנחה כדאיתא לעיל בפירקין (דף מד:) ופר' קמא דתמיד (דף כח:) נמי אמרינן למימרא דחביתין קדמי והתניא וערך וכו' ומהכא גמרינן לכל מיני דמים דקדמי לחביתין דתנן בפ' כל התדיר (זבחים ד' פט.) העופות קודמין למנחות שהללו מיני דמים ואי לא מהכא מנא ליה הא ומיהו קשיא הכא אמאי לא מייתי מתניתין דלענין מוספין איירי דאין לומר דהכא מיירי דאית ליה ולקדם והתם איירי דלית ליה דהתם נמי איירי דאית ליה דומיא דדם חטאת קודם לדם עולה דתנן התם וי''ל משום דלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא אייתיה מיהו תימה דבהגוזל קמא (ב''ק דף קיא.) תנן הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא ומפרש בגמרא משום דכתיב מלבד איל הכפורים מכלל דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבוקר הכי נמי דמוספין קרבי ברישא והתניא וערך עליה