דף נא - ב
דנין מנחה הבאה עשרון וכו' ומכאן הכריע ללמוד ממנחת נסכי כבשים ששיעורה ג' לוגין.
מתניתין:
משנתנו עוסקת בדיני מנחת חביתין במקרה שמת הכהן הגדול, שהיא קרבה גם בהעדרו [כמו שלומדים בגמרא לקמן], ונידון משל מי היא קרבה.
לא מינו כהן אחר תחתיו של הכהן הגדול שמת - משל מי היתה קריבה מנחת חביתין?
רבי שמעון אומר: משל ציבור, מתרומת הלשכה, היא באה בהעדר הכהן הגדול.
רבי יהודה אומר: משל יורשין של הכהן הגדול היא קרבה עד שיתמנה אחר [26].
ושלימה היתה קריבה ולא חצאין. שלא נאמר דין מחצית אלא בהקרבת כהן גדול. ודין זה הוא בין לרבי שמעון ובין לרבי יהודה.
גמרא:
תנו רבנן: כהן גדול שמת, ולא מינו כהן אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קריבה משל יורשין? תלמוד לומר "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה",
ודרשינן: מי שראוי מבניו להיות תחתיו, הוא יעשנה.
יכול יקריבנה למנחת חביתין שאחר מות הכהן גדול חצאין, כמנחת כהן הבאה בחייו? תלמוד לומר "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ואנו דורשים: "אותה"
- כולה ולא חציה, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: אינה באה משל יורשין אלא משל ציבור, שנאמר בה "חק עולם" ואנו דורשים שבאה משל עולם.
ועוד דורשים מה שכתוב "כליל תקטר" - שתהא כולה בהקטרה. שאינה נאכלת אף כשבאה משל ציבור ואינה מנחת כהן והרי היא ככל מנחת כהן שמוקטרת כליל אף שאינה מנחת כהן. [27]
ומקשינן: והאי "הכהן המשיח" להכי הוא דאתא, לדרוש דבאה לאחר מיתתו משל בניו? והא מיבעי ליה לכדתניא, "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו", שכל כהן ואפילו הדיוט מביא מנחה זו ביום חינוכו. יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ביום המשחם [כמו שמשמע "זה קרבן" אהרן ובניו בלשון יחיד]? תלמוד לומר "אשר יקריבו לה'" בלשון רבים, דהיינו אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן, לשם חינוך, ומאותו יום ואילך אינם מביאים, אבל כהן גדול מביא בכל יום.
"בניו" אלו כהנים הדיוטות המביאים ביום חינוכם.
אתה אומר כהנים הדיוטות, או אינו אלא כהנים גדולים היורשים מקום אביהם, וללמד שלא רק אהרן מביא מנחה זו, אלא כל כהן גדול שיעמוד מהם לדורות.
כשהוא אומר "והכהן המשיח תחתיו מבניו", הרי כל כהן גדול שהוא תחתיו של אהרן אמור. הא מה אני מקיים "זה קרבן אהרן ובניו"? על כרחך מה שחזר ואמר "בניו" - אלו כהנים הדיוטות המתחנכים. עד כאן לשון הברייתא.
והשתא מקשינן: איך למדנו לעיל מפסוק זה ד"הכהן המשיח תחתיו מבניו" שלאחר מיתה, קודם שנתמנה אחר, שהיא באה משל יורשים, הרי צריך את זה ללמוד שאחד מבני אהרן שיעמוד לכהן גדול מביא מנחת חביתים כל יום לדורות כמו אהרן!?
ומשנינן: אם כן, שבא רק ללמד דיורשים יקריבו החביתים כל זמן שלא מינו אחר תחתיו, לכתוב קרא "הכהן המשיח תחתיו, בניו, יעשה". מאי, מהו זה שאמר הכתוב "מבניו", בהוספת האות מ'? שמעת מינה תרתי. האחד, שיורשי הכהן גדול מביאין מנחת חביתין. וכן, שאחד מבניו שיעמוד תחתיו לכהן גדול, יביא. ומזה אנו לומדים ל"אהרן ובניו", שבניו ההדיוטות מקריבים מנחת חינוך בעת חינוכם לעבודה. [28]
ומקשינן קושיא אחריתי: ורבי שמעון, דסבר שבאה משל ציבור, האי "אותה" שדרשנו לעיל "כולה ולא חציה" מאי עביד ליה? דלדבריו כבר למדנו שלימה מ"כליל תקטר".
ומשנינן: מיבעי ליה לכהן גדול שמת ומינו אחר תחתיו בו ביום, שלא יביא חצי עשרון מביתו, ולא חצי עשרון של ראשון, ולומדים זאת מ"אותה", כולה ולא חציה.
ומקשינן: ותיפוק ליה מן "ומחציתה - בערב" כמו שדרשנו לעיל [דף נ ב] לדין זה מריבוי ד"ויו".
ומשנינן: וי"ו דומחציתה לא דריש, ומילת מחציתה צריכה לעיקר הדין שמביא שלם וחוצהו בכהן עצמו.
ומקשינן: ורבי יהודה, הסובר משל יורשים באה לאחר מיתה, ולא דורש "חק עולם משל עולם", האי "חק עולם", מאי עביד ליה?
ומשנינן: חוקה - לעולם תהא. שהיא מצוה לדורות ולא רק לאהרן ובניו הכתובים בפסוק. [29]
ומקשינן עוד לרבי יהודה: "כליל תקטר" למה לי? הרי לדבריו היא מנחת כהנים, שהרי יורשיו מביאין אותה, ופשוט שהיא כליל. [30]
ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא עליונה האמורה למעלה בפרשה, והיינו מנחת כהן גדול, שהיא בכליל תקטר, שנאמר בה מצות עשה דכליל, ותחתונה במנחת נדבה שהיא מנחת כהן הדיוט בלא תאכל לאסור בלאו את אכילת שייריה.
מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה, שיהא לאו אף במנחת כהן גדול ועשה דהקטרת כליל אף בהדיוט?
תלמוד לומר "כליל כליל" לגזירה שוה, ולפיכך הוצרך הכתוב כאן כליל תקטר, ומכאן למדנו מצות עשה לכל מקום. נאמר כאן כליל, ונאמר להלן כליל. מה כאן במנחת כהן גדול בכליל תקטר מצות עשה, אף להלן במנחת הדיוט בכליל תקטר. ומה להלן בהדיוט נאמר לא תאכל ליתן לא תעשה על אכילתו, אף כאן ליתן לא תעשה על אכי לתה.
והדרינן לברר עיקר דינו של רבי שמעון דמנחת חביתין של כהן גדול שמת דבאה משל ציבור.
והוינן בה: וסבר רבי שמעון משל ציבור היא באה מדין דאורייתא? והתנן במסכת שקלים: אמר רבי שמעון: שבעה דברים התקינו בית דין ליקח מתרומת הלשכה אף שאינו מעיקר הדין וזה אחד מהן: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים שבני נח משלחים נדבות למקדש, אם שלח עמה דמי נסכים [דאילו נסכים ממש נטמאו בידיו] קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור שעולת נדבה מחויב נסכים.
וכן גר שמת והניח זבחים שהפריש בחייו שדינם ליקרב אחר מיתתו ואין לו יורשים שיביאו הנסכים אזי אם יש לו נסכים שהפרישן בחייו [כי לאחר מיתה הכל הפקר], קריבין משלו. ואם לאו, קריבין משל ציבור. ותנאי בית דין הוא ליקח מתרומת הלשכה לדברים אלו.
וכן כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, תיקנו שתהא מנחתו קריבה משל ציבור. ואם כן, היאך נאמר שסבר רבי שמעון שמדאורייתא היא משל ציבור ודורשים זאת מפסוק? והרי במשנה בשקלים אמר רבי שמעון שתקנת חכמים היא!?
ומשנינן: אמר רבי אבהו: שתי תקנות הוו בענין קרבן כהן גדול שמת. עיקר דינו הוא דאורייתא שיבוא מדציבור, כמו שלומדים מ"חק עולם". אולם כיון דחזו בזמן בית שני שעמדו יותר משלש מאות כהנים גדולים שכל אחד לא הוציא שנתו [ונשתהו מלמנות אחר], וראו דקא מידחקא לישכה מהוצאה זו בכל שנה משך זמן, תקינו דלגבי מיורשים, וימסרוה לציבור. כיון דחזו דקא פשעי בה יורשים, ואין מביאים אותה, שוב אוקמוה אדאורייתא, שתבא משל לישכה. ונמצאת עכשיו קריבה מן הצבור מן תנאי בית דין, כמו עיקר הדין מן התורה [31].
ומבארינן אגב סוגייתנו להמשך המשנה בשקלים בדברים הבאים משל לשכה מתקנת חכמים. דתנן התם בתקנה הששית: ועל פרה - שלא יהא מועלין באפרה. דהנהנה מאפרה לא יתחייב קרבן מעילה.
ומקשינן: דאורייתא היא שאין באפר פרה מעילה דתניא כתוב בפרשת פרה אדומה "חטאת היא" מלמד שמועלין בה בפרה עצמה [32], ואנו דורשים "היא" בה מועלין כשאר חטאות.
הערות
[26] המנחת חינוך כתב שדין זה שיורשין מביאים מנחת חביתין הוא בכל יורשין, דהיינו בין אם זה בן או בת או אח, כל היורשים הללו הרי הם חייבים להביא את המנחת חביתין של הכהן גדול. אולם בחזון איש כתב שדין זה שיורשים מביאים הוא רק בבן. ולא עוד, אלא רק בבן הראוי להיות כהן גדול, אבל אם הבן הוא חלל שאינו ראוי להיות כהן גדול אינו מחויב להביא את המנחת חביתין של אביו. והתוספות יום טוב [במסכת שקלים] כתב, שעיקר דין זה דיורשין מביאין המנחת חביתין הוא רק בהשאיר להם האב נכסים, שהדין הוא שהם צריכים להביא מנכסיו את המנחת חביתין. אולם אם לא השאיר להם נכסים אינם צריכים להביא המנחת חביתין של אביהם. ובקרן אורה ובמנ"ח חלקו וכתבו, שדין זה שהוא בא משל יורשים הוא בין אם השאיר להם האב נכסים ובין אם לא השאיר נכסים, שזהו חובה על היורשים להביא מנכסיהם את המנחת חביתין של אביהם. ובמקדש דוד כתב בעיקר גדר קרבן זה, שאין זה רק קרבן שחייבים היורשים אלא שאביהם מתכפר בקרבן זה, וכן הוא לשון הרמב"ם שזה עבור כפרתו, דהיינו שבזה מתכפר אביהם, וכן ברבנו גרשום בהמשך הסוגיא מבואר דקרבן זה הוא בא לכפרת אביהם והוא נחשב המתכפר בזה, ואין זה נחשב קרבן שלהם.
[27] [לישנא אחרינא ברש"י דכל זמן שקריבה היא משל ציבור באה שלימה ולא חצאין].
[28] הרמב"ם כשהביא הדין שמנחת חביתין של כהן גדול שמת באה משל יורשין כתב, "מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר מביאין היורשים עשרון שלם וכו' ", ודייק מזה השפת אמת שדעת הרמב"ם שכל הדין שהיורשים מביאים זה רק באותו יום אבל למחרת אין דין על היורשים להביא, וכתב השפת אמת שבשאר ימים יביאו משל ציבור, וכן כתב האור שמח, וכתב ליישב סתירת דברי הרמב"ם, שבהלכות תמידין ומוספין כתב שהוא משל יורשין ובהלכות שקלים כתב שהוא משל ציבור, ואם נאמר שרק ביום ההקרבה מביאים היורשים, יתיישבו היטב דברי הרמב"ם, שבהלכות שקלים הוא מדבר בשאר ימים שאז אינה באה משל בניו ובאה משל יורשים.
[29] שהייתי אומר שאהרן מקריב חביתין בכל יום ובניו רק בשעה שנעשו כהנים גדולים, ולא בכל יום. תוספות.
[30] הקרן אורה ביאר, שלפי הלשון השניה של רש"י, שמה שלומד רבי שמעון מכליל תקטר היינו לומר שכולה בהקטרה ולא חציה, מקשה הגמרא שלרבי יהודה כבר לומדים זאת מהפסוק של אותה כמבואר לעיל. והמקדש דוד הקשה [ללשון הראשון ברש"י], מה מקשה הגמרא שלרבי יהודה לא צריך פסוק לומר שהיא כליל כיון שהרי היא מנחת כהן שהיורשין מביאים אותה, הרי לדברי המנחת חינוך [שהובא לעיל] אף בת דינה שצריכה להביא מנחת חביתין של אביה, ובזה לא שייך לומר שזה מנחת כהן שהרי בבת כהן אין את הדין של מנחת כהן. ונראה, שאין זה קושיא, שהרי נתבאר לעיל שקרבן זה נקרא הכהן גדול המתכפר וכיון שהכהן גדול הוא המתכפר הרי זה נקרא מנחת כהן אף שהביאה את זה בת כהן שאין בה דין מנחת כהן.
[31] התוספות לקמן [דף נב] כתבו, שהתקנה הזו שעשו שלא יגבו משל ציבור עשו אף לרבי יהודה, שאף רבי יהודה לא נחלק בתקנות, ותיקנו שלא יהיה משל יורשין אלא משל ציבור. ובקרן אורה תמה, שהרי במשנה בשקלים שהובאה התקנה הזאת כתוב שרבי יהודה חולק אף בזה, ומשמע שלדעת רבי יהודה לא נתקנה תקנה זו, ותמיד היה הדין שיהיה משל יורשין. והחזון איש הקשה על דברי התוספות, איך אפשר לומר שתקנו שלא יגבו מן היורשים אלא משל ציבור, הרי דין הקרבן הזה שיהיה קרבן של יורשין ולא של ציבור, ואיך תתקיים חובתם במה שיביאו משל ציבור. וביאר החזון איש, שאף כאשר מביאים היורשים, אין הוא קרבן של היורשים, אלא שאם מת הכהן הגדול דין הוא שתהיה מנחת חביתין קריבה, אולם אין זה כלל הקרבה של בעלים, אלא שזה הקרבה בלי בעלים, וכל המחלוקת אם משל ציבור או משל יורשין אינה מחלוקת בעיקר דין הקרבן אם הוא קרבן יורשים או קרבן ציבור, אלא שבין כך ובין כך הוא קרבן בלי בעלים, וכל המחלוקת על מי מוטלת החובה לדאוג לזה, ולכן מבואר היטב איך יכולים לתקן שיביאו משל ציבור, שבזה אין ביטול קרבן היורשים כיון שאין הוא קרבן העולה לחובתם וכמו שנתבאר.
[32] התוספות הקשו, מה צריך לפסוק לומר שיש מעילה בפרה אדומה? הרי מבואר בכמה מקומות שפרה קדשי בדק הבית היא, דהיינו, כיון שהפרה באה מתרומת הלשכה, הרי היא קדושה בקדושת בדק הבית, ואם כן, הרי יהיה בה מעילה כמו כל קדשי בדק הבית שיש בהם מעילה. ותירצו התוספות, שהחידוש שיש בה מעילה לא רק מדין בדק הבית אלא אף מדין חטאת, ויש נפקא מינה, שמבואר במשנה במעילה שבדבר שאינו קרבן, "אין מועל אחר מועל", דהיינו לאחר שמעלו פעם אחת שוב אין מעילה, כיון שעל ידי המעילה הוא יוצא לחולין. אולם בקרבן, יש בו מועל אחר מועל. ולכן לכך צריך להגיע לחידוש הזה שהוא כחטאת, לגבי זה שיהיה בו דין של מועל אחר מועל. והגרי"ז בספרו [במכתבים] הקשה, הרי מה שיש מועל אחר מועל בקרבן היינו משום שהוא דבר שאין לו פדיון, ולכך אינו יוצא לחולין על ידי המעילה, אך פרה אדומה, שמבואר בה ששייך בה פדיון אף שהיא נקראת חטאת, למה נאמר שאין בה מועל אחר מועל. וביאר הגרי"ז, שכל דברי התוספות הם רק לאחר שחיטה, שאז דינה שאין לה פדיון כמבואר בתוספות בבבא קמא, ובזה הוא שכתבו התוספות שיש בה מועל אחר מועל אף שהיא בדק הבית שכיון שאין לה פדיון הרי היא כקרבן שיש בו מועל אחר מועל.
ושלימה היתה קריבה בין לר' שמעון בין לר' יהודה. שלא היו מקריבין אותה לחצאין אלא שלימה. חק עולם משל עולם. כלומר משל רבים דהיינו צבור. שתהא כולה בהקטרה כלומר שלימה. אהרן בפני עצמו חביתין שלו:
ובניו בפני עצמן כשמחנכין אחד מבניו לעבודה מקריב תחילה עשירית האיפה:
אם כן דלחדא דרשא אתי ותו לא לכתוב בניו. ור' שמעון דנפקא ליה דשלימה היתה קריבה מכליל תקטר אותה מאי עביד ליה:
לכ"ג שמת בחצי היום. חוקה לעולם תהא שבכל יום יקריבנה. עליונה חביתים. ותחתונה שאר מנחת כהן. בלא תאכל. שלוקה אם אכלה. והתנן א"ר שמעון ז' דברים התקינו במס' שקלים וזה אחד מהן אותה שנאמר למעלה בראשונה היו ממשכנין את מוצאה וכו'. ועובד כוכבים ששלח עולתו וכו' כיון דחזו דקא מידחקו לישכה שהיו מתין בכל שנה כדאמרי' במס' יומא ושנות רשעים תקצורנה. ואילו היו מביאין מן הלשכה היתה מתרוששת:
במשנה ושלימה היתה קריבה. עפרש"י וכ"ה המסקנא בגמרא לקמן. והתימה על הרמב"ם והרע"ב שנשמטו מלפרש כן. וגם התוי"ט לא העיר מזה:
גמרא א"כ ליכתוב קרא כו' בניו יעשו. כצ"ל וכן ברש"י:
שם לכדתניא אין לי אלא עליונה כו'. לקמן (עד):
שם מה כאן בכליל תקטר אף להלן בכליל תקטר. נראה משום דאי מכליל תהיה ה"א דאתי לאפוקי ממנחת כה"ג שנאמר בה להביאה חצאין. וא"נ דמכליל תהיה ה"א כראב"ש לקמן (עד) דהשיריים מתפזרין אבה"ד. וכ"נ שפי' הק"א:
רש"י ד"ה הכהן המשיח. אחד מבניו כו'. הן במשנה וכן כאן בברייתא איתא משל יורשין משמע דכולן שוין בה וכן לקמן בגמרא אמרינן דאי להך דרשא לחודא אתיא לכתוב בניו. (ומה דמסיים שם יעשה נראה דט"ס הוא וצ"ל יעשו כמו שהגהתי שם לעיל). ועוד נ"ל דדוקא אם ירשו מאביהן. דלכן שינה ר' יהודה לשון הכתוב בניו. ואמר יורשין וכה"ג כתב התוי"ט לקמן פ"ט מ"ז ד"ה ומביא נסכים:
רש"י ד"ה כהנים הדיוטות. ל"א כו' אבל לדורות לא נהג. תמוה דלקמן (עח) מבואר להדיא דנוהג לדורות. וכבר עמד עליו המל"מ בספ"ה מהל' בהמ"ק:
רש"י ד"ה וכן גר. דאי ישראל הוו מקרבי יורשין נסכיו. כן איתא לקמן (צב) במשנה:
תד"ה יש. שהפרישן בחייו כו'. לכאורה למ"ד שיעבודא דאורייתא אפי' לא הפרישן נמי עי' קדושין (יג ב). אולם לפמש"כ התוי"ט לקמן פ"ט מ"ז דבישראל ג"כ אינו אלא כשירש מאביו. א"כ מאי נ"מ בינייהו וצ"ע בזה:
יכול יהיו אהרן ובניו מקריבין וכו'. ופירוש רש"י עמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף פ"ז ע"א ע"ש:
רש"י ד"ה הכהן המשיח תחתיו אחד מבניו כו׳ כצ"ל:
ד״ה אם כן דכולי ליורשים אתי כו' כצ״ל:
ד"ה שבעה דברי׳ כו׳ רבי שמעין שבעה דברים כו׳ הד"א:
ד"ה דקא מדחקא כו׳ פוחתין השקלים כו׳ כצ״ל:
ד״ה חטאת היא כו׳ לכהנים הס״ד ואח"כ ד"ה למכתן אפר מרפא מכה הס"ד ושייך לדף נ״ב:
תוס׳ ד״ה והכהן המשיח כו׳ תימא מהכא דרשינן כו׳ כצ"ל:
בא״ד טעון משיחה וי״ל דהתם דריש מדכתיב המשיח והיינו הא נמי דמצריך ההיא קרא לקמן כו׳ כצ״ל. פי׳ הא דמצריך ההוא קרא לקמן לכהנים גדולים דווקא שיקריבו לא קשה מההיא דכריתות ותיבת בתמורה ט"ס הוא דלא מצינו בתמורה ההיא דרשא:
ד"ה וי"ו לא דריש על ענין ראשון בפ׳ הקומץ רבה דריש וכן כו׳ כצ״ל. ועיי׳ לעיל די"ט ע״א:
בא״ד ומוי״ו הוא דרשינן כו׳. פי׳ מוי״ו דומן הצאן:
בא״ד דאיכא מן מוכח כו׳. פי׳ כיון דכתיב מן הבהמה מן הבקר ולגבי צאן כתיב ומן הצאן ע"כ וי״ו לדרשה אתי:
ד"ה אף כאן לא תעשה כו׳ וקצת קשה אמאי לא כו׳. ולענ״ד לאו קושי׳ הוא דהתם הוה לאו הבא מכלל עשה ועשה היא שתעשה נדבה ואיצטריך לאמר ללאו אבל הכא עשה גופ׳ להקטיר ולא לאכול וכ״כ תוספות התם עיי׳ שם:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ א״כ ליכתוב קרא וכו׳ פירש״י א״כ דכוליה ליורשים אתי וכו׳ ואין זה כדרך א״כ דבש"ס דקאי אהאי דאייתי ולא אהאי דאיירי ביה וא״ת דילמא כולי קרא להכי דאתא לא׳ מבניו שיעמוד כ״ג תחתיו וליכא למימר דא״כ לישתוק מבניו דיתירא היא דהא איצטריך ללמד דבנו קודם לכל אדם כדאיתא בת״כ פ׳ צו פ"ה וי"ל דא״כ ליכתוב והכהן המשיח מבניו תחתיו יעשה וגו׳ דמשמע כהן שנמשח מבניו תחתיו אבל מדכתיב תחתיו מבניו משמע דה״ק והכהן המשיח תחתיו כשמת מביאים משל בניו ולכך רש״י ז״ל בחומש דפי׳ קרא כפשוטו דאיירי בכהן שנתמנה במקום אביו הוצרך להפך קרא ע"ש וק"ל:
שם ור"ש האי אותה מאי עביד ליה וכו׳ איכא למידק לפי מ״ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל׳ מעה״ק דין ד׳ וז״ל ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת וכו׳ א״כ נימא דאותה אתיא להכי וכ"ש למ"ש מרן הכ״מ ז״ל שם דרבי׳ ז"ל יצא לו דין זה מהאי קרא כדאמרי׳ יכול יקריבנה לחצאין ת״ל אותה ואע"ג דלא אמרו זה אלא כשמביאין אותה היורשים מ"מ כיון דמהאי קרא שמעינן תרתי כדאמר הש״ס א״כ אותה קאי אתרווייהו כמ"ש הל״מ ז"ל ע"ש וא״ת אמאי איצטריך הכ״מ ז״ל לדחוק ולומר דרבינו ז״ל יצא לו דין זה מהכא הא ברייתא בת״כ פ׳ צו סוף פ"ד מבוארת בהדיא כדברי רבינו ז״ל דקתני יכול מה אהרן מביא חצאים אף בניו יהיו מביאים חצאים ת״ל זה וי״ל דאי מהתם ה״א הא דמיעט בניו שאין מביאים חצאין דוקא חינוך דכהן הדיוט כשמתחיל בעבודה אבל חינוך כהן גדול ה״א דקריבה חצאים דומיא דחביתי כ״ג שמקריב בכל יום כ״ג יום שמתחנך צריך להקריב ב' מנחות א׳ לחינוכו וא׳ לתמיד שמקריב בכל יום כמ"ש הרמב״ם ז״ל בסוף פ״ה מהל׳ כלי המקדש לכך הוצרך למילף מהכהן המשיח וז״ל הרמב״ם ז״ל שם כהן שלא עבד עדיין מימיו שמינוהו כ״ג ה״ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחיל׳ כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח״כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהוא חינוך כ״ג ואח״כ מקריב עשירית האיפה שלישי' שהיא חביתי כ״ג וכו׳ וכתב מרן כ״מ ז״ל דמקור דין זה הוא מהירוש' דאיתא התם בו ביום נקרב בתחיל׳ לעבודה בו ביום נתמנה להיות כ״ג מביא שתים א׳ לחינוכו וא׳ לעבודת היום ומ״ש ואח״כ וכו׳ פשוט הוא עכ״ל ואני אומר אם דין זה יצא לרבינו ז״ל מהירושלמי ליכא ראיה דאדרבא התם לא אמרו דמקריב אלא שתים וא״כ אומר דחינוך כ״ג אינו אלא באותה של כל יום ולכך כהן הדיוט שעדיין לא עבד מקריב ב' א' משום חינוך כהן הדיוט וא׳ משום חינוך כ״ג והיא עצמה של כל יום שמקריב מחצה בשחרית ומחצה בין הערבים ומדברי הכ״מ ז״ל נראה דהשתים שהזכירו הירושלמי הן אחד דחינוך כהן הדיוט וא׳ לחינוך כ״ג אבל של חובת היום לא הזכירה וזה לא משמע מהירושלמי דקאמר א׳ לחינוכו וא׳ לעבודת היום דעבודת היום משמע הבאה בחובה בכל יום ואי כהבנ׳ הכ״מ ז״ל הו״ל למימר א׳ לחינוך כהן הדיוט וא׳ לחינוך כ״ג אלא מקור דין זה הוא מבואר בפ׳ התודה דף ע״ח ע״א והכי איתא התם אמר רב חסדא כ״ג המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו מר בר רב אשי אמר שלוש ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט ע״כ הרי מבואר בהדיא מ״ש רבינו ז״ל וא״כ הדרא קושיין לדוכתין דילמא אותה לר״ש אתיא לחינוך כ״ג שמקריבה כולה כא׳ וי"ל דהאי נמי לר"ש נפק׳ ליה מכליל תקטר דקאי נמי ארישי׳ דקרא ודו״ק:
תוס׳ בד״ה חטאת מלמד וכו׳ תימא תיפוק ליה וכו׳ וי״ל דאיצטריך למועל וכו׳ עיין להתי"ט ז״ל פ״ד במסכת פרה משנה ד׳ ד״ה לעולם מועלין בה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד"ה וי"ו לא דריש כו׳ ובפ״ק דסוטה. אבל וי״ו מוסיף על ענין ראשון דריש וכן וי״ו כו׳ (כצ״ל נ"ל ודו״ק) הדר ערביה דריש מרובה כו׳ מן מוכח דומן למדרש את׳ (ר״ל דכתיב מן ומן בשנוי ש"מ דומן לדרשא) מיהו כו׳ גבי ומצאתה וסוף כו' כצ"ל:
ד״ה חוק זו כו' האי סברא הס"ד:
ד״ה אף כאן כו' מדכתיב לאמר כו' (ר"ל לאמר זה קרבן גו׳):
ד"ה חטאת כו' וי״ל דאיצטריך למועל אחר מועל כו׳ נראה דלזה כיון הרמב״ם במ"ש פ"ב מהלכות מעילה דין ה׳ וז״ל וכן פרה כו׳ מועלי׳ בה עד שתעשה אפר אעפ"י שהיא כקדשי ב״ה הרי נאמר בה חטאת הי׳ כו׳ וכתב הכ״מ וז״ל קשה דמאי אעפ"י אטו קדשי ב״ה מי לא מעלי בהו ודחק הרב לתרץ הלשון ול"נ דהרמב"ם כיון לדברי התוספות הללו דמדקרי חטאת דינ' כקדשי מזבח דמועל אחר מועל בבהמה משא״כ בקדשי ב״ה כיון דמועלים בה נפקא לחולין. שוב ראיתי שהרב פסק בפ״ו שם דבבהמה ב"ה נמי יש מועל אחר מועל ע"ש דין ד׳ וה' אעפ"י כן יש נ״מ להיכא דמעל בפרה ונתנה לחבירו במתנה אי שכרו וכו׳ דבקדשי מזבח מועל חבירו ובב״ה לא מעל כמש״כ שם ודו״ק:
הגהות
גמרא לא מינו כהן (מיימוני פ״ג מהלכות תו״מ):
יכול יקריבנה חצאין כו׳ (מיימוני פי״ג מהלכות מעשה קרבנות):
זה קרבן אהרן גו׳ (מיימוני פ״ה מהל׳ כלי המקדש):
ועל פרה שלא יהא מועלים (מיימוני פ״ב מהל׳ מעילה):
רש״י כאן צ״ל ד״ה ושלימה כו׳ עד משל צבור הנדפס בדף נ׳ ע״ב וכמש״ל. ואח"כ צ״ל ד״ה הכהן המשיח כו׳:
ד״ה משל עול׳ כו׳ הלשכה הס"ד:
ד״ה יכול כו׳ המשחם הס״ד:
ד״ה ובניו בפני כו' בכל יום דכתיב תמיד הס"ד:
ד״ה או אינו כו׳ גדול שיעמוד הס״ד:
ד"ה הרי כו׳ אמור דהכי הד״א:
ד"ה אלא אותה כו׳ עביד לי׳ הס"ד:
ד״ה ומינו כהן כו׳ כצ״ל:
ד״ה ותיפוק לי׳ מומחצית׳ כו׳ כצ"ל:
ד״ה חוקה כו׳ לדורות הס״ד:
ד״ה דאורייתא כו׳ משל עולם הס״ד:
ד"ה דקא מדחק׳ כו׳ שהיו פותחים כו׳ כצ״ל:
ד״ה דקפשעי כו' מיורשים הדר כו' להדור אדאורייתא כו' כצ"ל:
ד״ה שלא יהא כו' מעיל׳ הס״ד:
ד"ה חטאת הי׳ וכו׳ לכהנים הס״ד:
ד״ה אפר כו׳ מכה הס"ד:
ד"ה פרשי כו׳ דאורייתא הס״ד:
ד"ה ספק הזאות כו' ופרעות הס״ד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף נא עמוד ב', גר שמת והניח זבחים יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבה משל צבור, והנה הא דיש לו נסכים, יש לפרש בשני אופנים, א) שהניח נכסים אשר יספיק לנסכים, ואעפ"י שנכסיו הפקר, אבל כשמחויב נסכים, משועבדים הנכסים עבור הנסכים, ואין אדם יכול לזכות בהני נכסים, ויש בזה שני חידושין, חידוש דאין אדם יכול לזכות להפסיד ההקדש, מטעם דהקדש מוקדם, ועוד חידוש בסיפא דאם אין לו באין משל צבור, ב) דהכוונה שהפריש מעות לקנות נסכים מהן, והרי המעות הקדש. ועיקר חידושא דתנא הוא בסיפא דאם אין לו מביאין משל צבור מטעם התנאי בי"ד, והנה התוס' פירשו באופן השני שכתבו דמיירי שהפרישן מחיים, דלאחר מיתה הוי הכל הפקר יעוי"ש, וע"כ סברי התוס' דאין גובין חוב של הקדש מנכסי הפקר, אמנם הרמב"ם בפר"ד משקלים כתב סתם כלשון הברייתא, ומשמע דכוונתו דאף בלא הפריש הגר הנסכים מחייו, - ג"כ גובין מהנכסים, אעפ"י שנכסיו הפקר.
ב והנה לכאורה למה דחקו התוס' לפרש דמיירי שהפרישו בחייו הלא אם אמרינן דשעבודא דאורייתא, א"כ משועבדים הנכסים לגבות מהם לנסכים, וכמו שמבואר בקדושין י"ג דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא מביאין היורשין עולתה אפילו בלא הפרישתה מחיים, ודוחק לומר דכוונת התוס' ליישב גם למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, ומסתברא דסברי התוס' דאפילו אם שעבודא דאורייתא, מ"מ כשנעשה הפקר אין גובין מהפקר, וזה דלא כשיטת הטור הובא ברמ"א חו"מ סי' רמ"ה ס"י דבע"ח גובה מהפקר, איברא דלשיטת הסמ"ע שם דמפרש דזהו דוקא במלוה בשטר, אבל לא במלוה בע"פ, אבל קשה הא הכא הוי מלוה הכתובה בתורה שהיא כשטר, וא"כ פלא על הפוסקים שלא כתבו משיטת התוס' דהכא.
ג והנה יש לחלק דדוקא בהפקר שבא מדעת בעלים לא מהני לאפקועי שעבודא, וביותר לשיטת רש"י בפסחים ל' ד"ה כו"ע לא פליגי שפירש אפילו לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה, ועד עכשיו הוא ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה, ואין הקדשו הקדש, שהרי ממושכנין הן למלוה, ואע"ג שהן שלו, אינן ברשותו וכו' יעו"ש, מבואר מדברי רש"י דהשעבוד עושהו לדבר שאינו ברשותו, וא"כ יש לומר דבהפקר שבא מצד הבעלים אמרינן דאין בכחם של בעלים להפקיר מטעם שאינו ברשותו, משא"כ באופן דההפקר בא ממילא כמו גר שמת ואין לו יורשין, הפקר כזה אלים טובא, - ובזה מודה גם הטור לדברי התוספות. -
ד אמנם זה לא מסתברא, דע"כ אם אמרינן דאין כח ביד הבעלים להפקיע השעבוד על ידי הפקר, מטעם אינו ברשותו, והיינו כי ע"י השעבוד נקראים הנכסים ברשותן של הבעלים דהשעבוד, - א"כ גם בהפקר דממילא כן הוא, דהיאך נעשה הפקר בדבר שאינו ברשותו של הגר, וכן מבואר בהדיא בחו"מ סי' רע"ה בגר שמת ואין לו יורשין ויצא עליו כתובות אשה ובע"ח גובין מהאחרון ואם אין לו גובין משלפניו, ואם אין להם גובין משלפני פניו, - ומקור הדין מתוספתא דכתובות פר"י, הרי מבואר דגם הפקר דממילא אין לו חלות במקום שיש בע"ח, ולא קשה מזה לסברת רש"י, והיינו כמו שכתבנו דכמו שאינו ברשות של הבעלים להפקיר, הנה כן אין בכח הפקר דממילא לחול, בכדי להפקיע הבע"ח, - עי' בספר נחל יצחק סי' ל"ט מה שכתב בזה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והנה לפי"ז דברי התוס' תמוה טובא דהלא אפילו אם אמרינן שעבודא לאו דאורייתא מ"מ הלא השעבוד דהקדש קדים, וביותר תיקשה לשיטת הט"ז דאף מלוה ע"פ גובה מהפקר, וביותר מבואר במחנא"פ ה' זכי' מהפקר שכתב בשם העיטור והרשב"א דבע"ח גובה מהפקר אפילו כשזכה בו אחר יעוי"ש, וא"כ דברי התוס' תמוה בהא דבעי הפריש בחייו, וצריך עיון.
ה תניא בתוספתא שקלים פר"ג גר שמת ובזבזו את נכסיו ואח"כ נודע שהן של הקדש מוציאין מידם, ותמוה טובא דמאי קמ"ל התנא פשיטא דזכייתן לאו זכי' כיון דשייך להקדש, ואטו לא ידענא דהזוכה בהקדש בטעות דלאו כלום הוא, והכא כיון דהקדיש הגר בחייו להקדש, א"כ הרי"ז נכסי הקדש, ולא נכסי הגר, - והנה המפרש פירש דכוונת התנא דמוציאין לנסכים משל הנכסים, אבל תמוה טובא דפשטות דברי הברייתא בהקדש סתם מיירי, ועוד דתיקשה לדבריו הא דאיתא בסוגיא גר שמת והניח זבחים אם יש לו נסכים קריבים משלו וכו', וכתבו התוס' דדוקא באופן שהפריש הנסכים מחייו, דלאחר מיתה הוי כל נכסיו הפקר, ומשמע מדבריהם שאין לגבות מן הזוכים שזכו בנכסים לאחר מיתת הגר, ולפלא שלא הביא המפרש דברי התוס'.
ו והנה לכאורה אפשר לומר לפי שיטת התוס' בקדושין נ"ה דבמעילה חיוב הוצאה דוקא בשדעתו להוציא מרשות לרשות, והיינו באופן שמכוון לגזול משל חברו ממש, דהיינו שבדעתו הי' לגזול מחברו דסבר שהוא של חברו ונמצא שהוא משל הקדש, ובגזבר שסובר שהוא מעות שלו, ואין כאן מחשבה להוציא מרשות לרשות אין כאן חיוב הוצאה, ובזה אינו חייב עד שיהנה בשו"פ, יעוי"ש, אמנם דעת התוס' מעילה י"ט דאף בלא מחשבת הוצאה דמרשות לרשות והיינו גם בלא כוונת גזילה, ישנו לחיוב מעילה עבור הוצאה, ולפי"ז יש לחייב להגזבר ג"כ עבור הוצאה אף במחשבה שסבר שמעות אלו שלו הוא, והא דבעינן בגזבר הנאה דשו"פ זהו מטעם דלא חשיבא הוצאה כלל כיון שעדיין ברשות הקדש מונח, והיינו דרשותו הוא רשות הקדש, - זהו מה שנתבאר משיטתם שם.
ז והנה מתוספתא זו יש להוכיח כדעת התוס' דקדושין, והוא דהנה מבואר דמוציאין את הנכסים בעצמותן להקדש, ולא סגי בשילום הדמים, והנה לכאורה קשה הא יש כאן מעילה בהוצאה זו, ואחרי שמעל נפיק לחולין, ואינו חייב רק דמים, אמנם כל זה לשיטת התוספות דמעילה דלא בעינן בחיוב הוצאה מהקדש במחשבה דגזילה הוצאה מרשות לרשות, אבל לשיטת התוס' דקדושין דבעינן בחיוב הוצאה דהקדש הוצאה דמרשות לרשות דהיינו בכוונת גזילה לגזול את חבירו, ובזה אתי שפיר דברי התנא דהכא שסבר הזוכה שהן שלו של הגר, והוי עתה נכסי הפקר וא"כ אין כאן כוונה לגזילה, ואין בזה ענין הוצאה מרשות לרשות, מטעם דהפקר רשותו של כל אדם, וכאילו ברשותו ממש הוא, דוגמא לזה בנדרים ל"ד, וממילא אין בזה מעילה, וכשיטת התוס' דקדושין, וזה אתי התנא להודיענו שאין בזה תורת מעילה, וממילא הוי הנכסים בעצמותן נכסי הקדש, שלא יצאו לחולין, והדין בזה דמוציאין הנכסים בעצמותן מיד הזוכה, ולא הדמים בעבורם, מפני שעדיין תורת הקדש ממש עליהם.
ח אולם בעיקרא דמילתא יש לשדות נרגא דיש לומר דבכוונה לזכות מהפקר ג"כ יש בו מעילה, משום דעכ"פ יש בזה ענין הוצאה מרשות לרשות, אעפ"י שאין בזה כוונה לגזילה, משום דע"כ כוונת גזילה הכא לאו דוקא, אלא כוונת הוצאה בעינן, וכן מבואר בדו"ח להגרע"א בחידושיו לפסחים כ"ט, - וא"כ בשרוצה לזכות מהפקר אפשר שיש בזה ג"כ ענין הוצאה, ויש בה מעילה.
ט והנה אם אמרינן כשיטת הרמב"ם דלא סבר כהתוס' בזה דיתחייב משום הוצאה אף שאין בו הנאה, אלא בעינן תמיד הנאה, וכבר כתבו בזה אחרונים, ומקורם מדלא הזכיר הרמב"ם חיוב מעילה בהוצאה מרשות לרשות, אתי שפיר לפי"ז דברי התוספתא, דזה גופא קמ"ל דלא יצא לחולין בהוצאה לחודיא, - ומשו"ה גובה הקדש הנכסים בעצמותן ולא הדמים, משום דאין מעילה בהוצאה שמרשות לרשות בלא הנאה, אבל לשיטת התוס' קשה טובא, וכמו שכתבנו.
י והנה לפי"ז דברי התוס' תמוה טובא מדברי התוספתא דממנפ"ש אם מיירי בעצם הקדש קשה דמאי קמ"ל דמוציאין מיד הזוכין, ואם הכוונה לגבות חוב עבור הקדש כמו נסכים לקרבן, הלא סברי התוס' דאין גובין מהנכסים, ואם יפרשו החידוש לענין שגובין עצם הנכסים מטעם דאין בזכיי' דין מעילה ג"כ תמוה דלשיטתם יש בזה מעילה, וע"כ דגובין הדמים, וא"כ זה פשיטא דגובין, ורק באופן זה אם אמרינן דהזוכה מהפקר לפי דעת הזוכה, אין כאן מחשבה דהוצאה גם כן מטעם דהפקר נחשב כאילו מונח ברשותו ממש, ואתי שפיר לשיטת התוס' דקדושין, אבל דוחק הוא, ביותר שתיקשה לפי דברי התוס' דמעילה.
יא והנה לכאורה יש לומר לפי דברי הראב"ד פר"ז דמעילה ה"ב דאין מעילה בחתיכות דעולה מטעם דהחתיכות מורה על חטאות, דבעולה הוי אברים, וממילא הוי אנוס, ואין בזה מעילה יעוי"ש, וה"נ יש לומר דכוונת התוספתא להורות לנו דאין בזכיי' משום מעילה, מטעם דהוי אנוס, - ומזה ראי' להראב"ד דבשוגג כזה דלא אסיק אדעתי' אין בו מעילה.
יב אבל אפשר דדוקא באופן כזה הוי אנוס דסימני החתיכות מראין לו היתר הנאה, אבל לא באופן אחר, דאל"כ היאך יפרש המשנה מעילה כ"א, שלח ביד חש"ו החנוני מעל, ולא נחשב כאנוס, - וע"כ דרק בשיש סימן להיתר סבר הראב"ד דהוי אנוס ולא באופן אחר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה עשרון כו': מתני' ושלימה. עשרון שלם בבוקר ועשרון בין הערבים כל זמן שהיא קריבה משל ציבור: גמ' הכהן המשיח תחתיו אחד מבניו יעשה אותה. דמשל יורשים קריבה עד יעמוד אחר: יכול יקריבו יורשין לחצאין. כמו שהיה אביהן עושה: משל עולם. משל צבור מתרומת הלשכה: שתהא כולה בהקטרה. שלא יעשה ממנה שיריים לאכילה לישנא אחרינא שיקטירו שלימה ולא לחצאין כל זמן שהיא קריבה משל צבור דבשלימה לא פליגי ר' יהודה ור''ש מפי המורה: יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד. ביום המשחם: ובניו בפני עצמן. לשם החינוך ומאותו יום ואילך לא אבל כ''ג בכל יום דכתיב תמיד: כהנים הדיוטות. דכשכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון ל''א ביום המלואים היה כך אבל לדורות לא נוהג ולא מפי המורה: או אינו אלא כהנים גדולים. דה''ק קרבן זה יקריבו בני אהרן לדורות כל כ''ג שיעמוד: הרי כ''ג אמור. דה''ק קרא הכהן המשיח שיעמוד מבני אהרן תחתיו לאחר מותו יעשה אותה: א''כ. דכוליה ליורשין אתי שיקריבו החביתים כל זמן שלא מנו כהן אחר תחתיו: לכתוב הכהן המשיח תחתיו בניו יעשה אותה. כשימות הוא: מאי מבניו. דמשמע אחד מבניו שיעמוד תחתיו לכ''ג דמשמע תרתי: אותה מאי עביד ליה. כיון דנפק ליה שלימה מכליל תקטר דבשלמא הכהן המשיח מוקי להך דרשא דאמרינן לעיל הרי כ''ג אמור אלא אותה מאי עביד ליה: ומינו כהן אחר תחתיו. בו ביום: ותיפוק ליה מן ומחציתה בערב. כדאמרן לעיל: חוקה לעולם תהא. שתהא מצוה זו נוהגת לדורות: עליונה. חביתין דכתיב בקרא ברישא בצו את אהרן וכתיב בה כליל תקטר והדר כל מנחת כהן כליל תהיה דמשתעי במנחת נדבתו וכתיב בה לא תאכל: מנין ליתן האמור כו'. שיהו שניהם כליל בהקטרה והאוכל משירי שתיהם יעבור בלאו: ת''ל כליל כליל. כליל תקטר כליל תהיה לא תאכל: ז' דברים. במסכת שקלים בפרק מעות שנמצאו: וזה אחד מהם. התם קאי דקתני לעיל בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות נקבות שלמים בראשונה ממשכנין את מוצאה להביא נסכי' עד שהיו מניחין אותה ובורחין התקינו ב''ד שיהיו נסכיה קריבין משל צבור וקאמר ר''ש ז' דברים התקינו ב''ד וזה שאמרנו אחד מהם והדר מפרש לאינך שש עובד כוכבים ששלח כו' דעובד כוכבים משלח קרבנותיו כדאמר בפרק אלו מנחות (לקמן דף עג:) איש מה ת''ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדבות כישראל: שלח עמה נסכים. דמי נסכיה: וכן גר. להכי נקט גר דאין לו יורשים דאי ישראל הוו מקרבי יורשים נסכיו: משל ציבור. אלמא תנאי ב''ד הוא ולאו דאורייתא: דאורייתא מדצבור. כדכתיב (ויקרא ו) חק עולם משל עולם: דקא מדחקא לשכה. שהיו פוחתין השקלים שבלשכה לפי שבכל שנה היו צריכין בכך כדאמרינן בפ''ק דמסכת יומא (דף ט.) ושנות רשעים תקצורנה זה מקדש שני שעמדו יותר מג' מאות כהנים גדולים דכל אחד לא הוציא שנתו תקינו מיורשין: דקפשעי. ואין מביאין אותה דהיינו שתי תקנות דמעיקרא תקנוה מיורשין והדר תקנוה להדורה אדאורייתא כמעיקרא: ועל פרה. היינו מאותן ז' דברים: שלא יהא מועלין באפרה. הנהנה מאפרה לא יתחייב קרבן מעילה: חטאת היא. בפרה כתיב מלמד שמועלין בה כשאר חטאות עד שלא היתה להן שעת היתר לכהנים: למכתן. אפר מרפא מכה: פרשי מספק הזאות. משום מעילה בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ב:) מפרש מאי איכא בין מעילה דרבנן למעילה דאורייתא: ספק הזאות. כגון שנטמא בספק טמא מת כגון סככות ופרעות: בתחילה מגבין להן. כלומר עכשיו כשמביאין אותן גובין את המעות מכל אחד ואחד ואין באין מתרומת הלשכה כשאר קרבנות צבור:
והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה. מהכא דרשינן פ''ק דכריתות (דף ה:) דכ''ג בן כ''ג טעון משיחה והיינו הא נמי דמצריך בתמורה (דף יא) ההוא קרא לכהנים גדולים: שתהא כולה בהקטרה. פי' בקונטרס שלא יעשה לה שיריים והא דבעי לקמן ורבי יהודה האי כליל תקטר מאי עביד ליה כיון דההוא מנחת כהנים פשיטא דכולה כליל ולא איצטריך אלא לר''ש דקסבר משל עולם תהא עוד פי' ל''א שאינה קריבה לחצאין: וי''ו לא דריש. הכא לא דריש ר''ש וי''ו וכן פ''ק דסנהדרין (דף יד.) גבי זקניך ושופטיך ובפ''ק דסוטה (דף ו:) אבל וי''ו מוסיף על עניין ראשון [בפרק הקומץ רבה דריש וכן וי''ו הדר ערביה דריש מרובה (ב''ק דף סה: ) ופרק ב' דע''ז (דף כד.) וקשה דבפרק כל האסורין (תמורה דף כח:) דריש ליה גבי אם נאמר נוגח למה נאמר רובע ומוי''ו הוא דדרשינן הכי ויש לומר דמשום דאיכא מן מוכח דומן למדרש אתא מיהו הך קושיא דריש ד' מיתות (סנהדרין דף נא:) גבי בת כהן אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה דריש בת ובת כר' עקיבא וברייתא דריש פירקין מוכח כר''ש ובמעילה פרק קדשי מזבח (דף יז.) דריש ר''ש דם שרץ דטמא מדכתיב וזה ומוכח בבראשית רבה דמוי''ו קדריש ותו דרבי יהודה דריש הכא וי''ו ובפרק אלו מציאות (ב''מ דף כז.) גבי ומצאתה וסוף פ''ק דסנהדרין (דף יד.) גבי ושופטיך דריש וי''ו ובריש תמורה (דף ב:) גבי ואם המר ימיר אמרינן וי''ו לא דריש ופ' טרף בקלפי (יומא דף מה.) איברים ופדרים שנתעכלו מבערב ופ''ב דסנהדרין (דף כא.) גבי מלך דלא שרו רבי יהודה ור''ש אלא י''ח נשים ומאן דדריש וי''ו דריש טפי ושמא להני דרשי הוא דלא דרשי ליה וטובא אשכחן כי ה''ג: חק זו לעולם תהא. דה''א אהרן מקריב חביתין בכל יום ובניו בשעה שנעשו כהנים גדולים אע''פ שכבר נתחנכו בכהונת הדיוט ורבי שמעון לית ליה האי סברא: אף כאן לא תעשה על אכילתו. אבל איסורא נפקא לן מכליל תקטר וקצת קשיא אמאי לא דרשינן לאו נמי מדכתיב לאמר לאו אמור כדדרשינן פרק כל שעה (פסחים דף מב.): יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר: דקא מדחקא לישכה. שבבית שני שהיו כהנים שלא הוציאו שנתן: חטאת מלמד שמועלין בה. תימה תיפוק לי דקדשי בדק הבית היא ויש לומר דאיצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד: