דף נג - א
אמר ליה רבי פרידא לרבי אמי: אפיית המנחה כשהיא מצה בתור מצוה לכתחילה, לא קא מיבעיא לי. כי קא מיבעיא לי, מנין שאפייתה בתור מצה, היא לעכב? [4] אמר ליה רבי אמי לרבי פרידא: לעכב נמי כתיב - "לא תאפה חמץ", [5] ומכאן אתה למד שלא תאפה חמץ אלא מצה. ונמצא ששנה עליו הכתוב לעכב
מתקיף לה רב חסדא: מנין לנו לעכב כשאינן "מצה"? ואימא, אף אם אינן מצה, הרי הן כשרות, שצריך רק שלא יהיו חמץ, שכך הוא משמעות הכתוב: לא תאפה חמץ, ואם אפאה חמץ פסולה, אלא שיאור, [6] שאם אפאה כשהיא "שיאור" הרי היא כשרה. ו"שיאור", היינו שהוחמץ קצת בדרגת חימוץ הנקראת "שיאור", שיצא השיאור מכלל מצה, אך עדיין לא הגיע לכלל חמץ. ואמנם ודאי לכתחילה, למצוה, צריך שהמנחה תהיה מצה ולא שיאור, שהרי כתיב "מצות תאכל", אבל לעכב, מניין שצריך מצה, אולי שיאור גם כן כשר!?
ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במסכת פסחים, מהו "שיאור", ומהו דינו.
לרבי מאיר, משהכסיפו פניו של הבצק הרי הוא "שיאור", שאינו חמץ גמור, ואין חייבים על אכילתו בפסח כרת, אבל לוקים עליו משום "כל מחמצת לא תאכלו".
ואילו לרבי יהודה, במצב של "הכסיפו פניו" ניתן עדיין לאפותו בתורת מצה. ורק משנראו בו סדקים כקרני חגבים הרי הוא "שיאור", עד שיתערבו הסדקים זה בזה, שאז הוא נהיה לחמץ ונמצא שרבי יהודה חולק על רבי מאיר בשני דברים:
א. הכסיפו פניו - לרבי מאיר אסור מהתורה, ולוקה עליו משום "שיאור". ואילו לרבי יהודה הרי הוא היתר גמור, ואפילו אפשר לצאת בו ידי מצה בפסח.
ב. קרני חגבים - לרבי מאיר הוא חמץ גמור וחייבים על אכילתו כרת, ואילו לרבי יהודה הוא רק איסור "שיאור".
כמו כן נחלקו באיסורו של ה"שיאור". לרבי מאיר לוקה עליו, ולרבי יהודה אינו לוקה.
ועתה דנה הגמרא בשאלת רב חסדא, שנאמר "לא תאפה חמץ" אלא "שיאור"
שיאור דמאן? באיזה "שיאור", ולפי מי מדבר רב חסדא?
אי, אם אמר רב חסדא בשיאור דרבי מאיר, שהכסיפו פניו אך עדיין לא נראו בו סדקים כקרני חגבים, ואמר רב חסדא את דבריו לשיטת רבי יהודה, שאמר אין לוקין על אכילת שיאור, אין זה יתכן, שהרי בצק זה, שרק הכסיפו פניו ולא נסדק, אם יאפו אותו - מצה מעליא היא?!
אי, אם אמר רב חסדא בשיאור דרבי יהודה, משנסדק בסדקים כקרני חגבים, והולך לשיטת רבי מאיר, שאמר לוקים על אכילת שיאור, איך אתה יכול לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור, והרי, לרבי מאיר כשנראו בו סדקים כקרני חגבים חמץ מעליא הוא וחייבים כרת על אכילתו!?
אי אמר רב חסדא בשיאור דרבי מאיר כשהכסיפו פניו, והולך לשיטת רבי מאיר, גם כן קשה, שהרי מדלקי עליה - חמץ הוא. שעל אף שאין חייבים על אכילתו כרת הרי הוא חמץ, וכיצד זה מתמעט מהכתוב "לא תאפה חמץ" אלא שיאור!?
ומסקינן: אלא, זה ששאל רב חסדא שנאמר לא תאפה חמץ אלא שיאור, מדובר בשיאור דרבי [7] יהודה, בשנסדק כקרני חגבים, והולך רב חסדא לשיטת רבי יהודה, [8] הסובר שאין לוקים על אכילת שיאור. [9] וכיון שלא לוקים עליו, אפשר למעטו מהפסוק לא תאפה חמץ אלא שיאור.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כך הוא משמעותו של פסוק זה: לא תאפה חמץ - אלא חלוט ברותחין, שאינה חמץ ואינה מצה ממש!?
ותמהינן: מה מקשה רב נחמן בר יצחק? והרי "חלוט" מאי ניהו? - רבוכה!
והרי, אי דאתי מנחה רבוכה, שהיא מנחה האמורה בתורה שנחלטת תחילה ברותחין, הא כתיב בה בפירוש שתהיה רבוכה, והיינו שלא תאפה חמץ אלא חלוט.
ואי דלא אייתי מנחה שנאמר בה רבוכה אלא מנחה אחרת, אם כן מוכח מזה עצמו שלא צריך לעשותה רבוכה, כי הא, לא כתיב בה "רבוכה תאפינה". וכיון שלא כתוב בה כפי שכתוב במנחת רבוכה, משמע שלא צריך לחלוט את שאר המנחות ברותחין, וקשה לרב נחמן בר יצחק, מה הוא מקשה - שנאמר לא תאפה חמץ אלא חלוט ברותחין!?
ומשנינן: כך הקשה רב נחמן בר יצחק: ואימא, מנחה דכתיב בה רבוכה - מצוה ברבוכה דוקא. ומנחה דלא כתיב בה רבוכה - אי בעי, רבוכה לייתי, [10] אי בעי מצה לייתי.
וקושייתו, שנאמר: לא תאפה חמץ - אלא חלוט. שכל מנחה, אם רצה, יכול לעשותה רבוכה, ואינו חייב לעשותה מצה.
וכן מתקיף לה רבינא: ואימא זה שכתוב "לא תאפה חמץ" הוא רק למיקם גברא בלאו בעלמא על אפיית המנחה כשהיא חמץ. אבל איפסולי המנחה עצמה. לא מיפסלא אם הוחמצה!? אלא, מנלן שרק אם אפה את המנחה באופן שהיא מצה, שרק אז כשירה המנחה?
כדתניא: "מצה" - יכול תהא אפיית המנחה מצה כדין מצוה בלבד, תלמוד לומר "תהיה", הכתוב קבעה חובה, שאם לא אפאה מצה, נפסלה. [11]
בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל המנחות שנילושות במים פושרין, [12] והואיל ולש אותן במים הרי הוא חייב להיות משמרן שלא יחמיצו, על ידי שיעסוק כל הזמן בבצק?
נלמדנה מפסח, דכתיב "ושמרתם את המצות", ומוכח שצריך לעשות שימור למצות.
אמר ליה: בגופה דמנחה כתיב שצריך לשומרה:
"מצה תהיה" - החייה למצה, בכך שתשמור אותה ותכשיר אותה.
ופרכינן: והא אפיקתיה לפסוק זה של "מצה" ללמוד ממנו שאפיית המצה היא לעכב, ואינה מצוה בלבד!?
ומשנינן: אם כן, שרק לעכב בא הפסוק, ליכתוב קרא "מצה היא", וכיון שכתוב "היא" היה יכול ללמוד לעכב, ואם כן, מאי זה שכתב הפסוק "תהיה"? שמעת מינה תרתי, גם שמצה היא לעכב, וגם שצריך שימור.
אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, דהוא דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא, רבי אלעזר בן עזריה, דור עשירי לעזרא, קאי אבבא, ניצב בשער.
אמר להו רבי פרידא: מאי כולי האי? מדוע פירשתם את כל יחוסו, והרי, אי בר אוריין בן תורה הוא יאי, הגון הוא.
אי בר אוריין ובר אבהן - יאי ויאי.
אבל, אי בר אבהן ולא בר אוריין הוא [והיינו שהוא מיוחס, אבל אינו בן תורה] - אישא תיכליה! תכלהו האש, כיון שלמרות יחוס שכזה הוא עצמו אינו בן תורה.
אמרו ליה: בר אוריין הוא.
אמר להו רבי פרידא - ליעול רבי עזרא, וליתי, יבוא.
חזייה רבי פרידא לרבי עזרא דהוה עכירא דעתיה, שהיתה דעתו עכורה עקב צערו. פתח רבי פרידא בדברי אגדה כדי לשמחו:
כתוב בספר תהילים "אמרת לה': אדני אתה, טובתי בל עליך".
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה על כך שהודעתיך בעולם.
אמר לה הקב"ה: טובתי - בל עליך. איני מחזיק אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחילה בעולם. שנאמר "לקדושים, אשר בארץ המה, ואדירי - כל חפצי בם".
כיון דשמעיה רבי עזרא לרבי פרידא דקאמר "אדיר", פתח גם הוא, שנזכר בדבר אגדה ב"אדיר", ואמר:
כך אמר הקב"ה כשעשה נקמה במצרים בים סוף - יבוא אדיר [הקב"ה] ויפרע לאדירים [לישראל] מאדירים [המצרים] באדירים [במים].
יבוא אדיר - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב "אדיר במרום ה'".
ויפרע לאדירים - אלו ישראל, שנאמר "ואדירי כל חפצי בם".
מאדירים - אלו המצרים, דכתיב "צללו כעופרת במים, אדירים".
באדירים - אלו מים שנאמר "מקולות מים רבים אדירים משברי ים".
וכמו כן דרש רבי עזרא אודות הידידות בין הקב"ה לבין האבות הנזכרת באותו הפסוק, באותו סגנון לשון:
יבוא ידיד, בן ידיד, ויבנה ידיד - לידיד, בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים.
"יבוא ידיד" - זה שלמה המלך, דכתיב "וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא שמו ידידיה, בעבור ה'".
הערות
[4] השער המלך מקשה [תחילת הלכות קרבן פסח] לדעת רבא במסכת תמורה, הסובר 'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני', אם כן, מה מקשה הגמרא 'ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא'? והרי לדעת רבא אם נעשה באיסור, ממילא פסול. ותירץ השואל ומשיב, כיון שמחמץ אחר מחמץ חייב כמבואר לקמן נו ב, ואם נאמר שכשמחמץ נפסלת המנחה, אם כן, קשה להבין מדוע המחמץ השני חייב, הרי זה כבר מנחה פסולה [ובאמת התוספות שם מקשה קושיה זו לפי האמת]. ולכן, מחמת הדין שמחמץ אחר מחמץ חייב, היינו אומרים שהמנחה לא נפסלה למרות הכלל של רבא שכל דבר שאמרה התורה לא תעשה ועשאו אינו מועיל. עוד אפשר לתרץ על פי דברי הברכת פרץ פרשת בחוקותי, שהכלל של רבא נאמר רק במקום שהאיסור כתוב בלשון ציווי, אולם במקום שכתוב בלשון 'התפעל', כמו לא 'תאפה' חמץ, בזה לא נאמר הכלל של רבא. עוד תירץ השואל ומשיב, לפי היסוד של המהרי"ט, שרק אם על ידי שנאמר 'לא מהני' יתברר שלא נעשה איסור, בזה אומרים שלא מהני, אבל אם האיסור נעשה בכל אופן, כמו שוחט בשבת, שאף אם נאמר שהבהמה אסורה באכילה, מכל מקום האיסור של חילול שבת נעשה, בכזה אופן לא נאמר הכלל של 'אי עביד לא מהני'. ואם כן, לעניננו, גם אם נאמר שהמנחה נפסלה, מכל מקום, את הלאו שהוא עבר - עבר, ואם כן, לא שייך הכלל של רבא.
[5] הקרן אורה מקשה, מה הגמרא מחפשת פסוקים לפסול מנחת חמץ? הרי כתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו' ואל המזבח לא יעלו", ואם כן יש לנו פסוק שקומץ חמץ פסול להקטרה, וממילא המנחה כולה פסולה, כיון שאי- אפשר להקטיר את הקומץ. עוד הוא מקשה, כיון שכתוב "מצות תאכל", משמע שאסור לאוכלה חמץ, ואף שבקדשים צריך שני פסוקים לעכב, אולם אכילת שיירי המנחה, לכאורה, לא נחשבת לגבי זה כקדשים, ומספיק פסוק אחד לעכב, ואם כן, כיון ששיירי המנחה לא נאכלים, ממילא המנחה פסולה. ומוכיח מזה, שלפי ההוה אמינא של הגמרא, שאיסור חמץ במנחה היא רק לכתחילה, אם עבר ועשה את המנחה חמץ, יהיו השיריים מותרים באכילה לכתחילה, והפסוק 'מצות תאכל' הוא גם כן רק לכתחילה - למצוה, אבל בדיעבד, כשכבר קרבה המנחה - מותר לאכול שייריה אף שהינם חמץ. ועל השאלה הראשונה שיפסל מצד "כל שאור לא תקריבו", תירץ המנחת אברהם שמדובר כשהחמיצה רק חצי מהמנחה, והקמיצה וההקטרה יהיו מהחלק שאינו חמץ, ולכן צריך פסוק להגיד שהמנחה פסולה אם יש בה חלק שהוא חמץ.
[6] החזון איש שואל, מה הגמרא מסתפקת לומר שלא תאפה חמץ אלא שיאור, הרי כל מנחה לשו אותה במים ושמן, ולדעת תוספות והרא"ש במסכת פסחים דף ל"ה, תערובת של מים ושמן בקמח נהיית חמץ נוקשה "שיאור", ואם כן, כשהזהירה התורה 'לא תאפה חמץ', בהכרח הכוונה היא לשאור, שהרי חמץ גמור לעולם לא תהיה המנחה. ותירץ, שאת הפסוק אפשר להסביר שנתן את הסלת בתוך כלי שרת, וכבר התקדשה הסלת, ואז לש אותה במים, ועדיין לא נתן שמן, ונהיתה חמץ גמור. ואפשר גם למצוא מקרה שכבר שם שמן, וקיים את הדין של מתן שמן בכלי, ובאופן ששם הרבה מים, ורק קצת מן השמן, ולש את המנחה. ובצורה זו, שהרוב מים ומיעוט שמן, מבואר במשנה ברורה שנהיה חמץ גמור.
[7] השפת אמת מקשה, הרי לרבי יהודה שיאור הוא כלל לא חמץ, ומן התורה מותר לאכלו בפסח, כמבואר לקמן נד א בתוספות ד"ה אין מחמיצין, ואם כן, מותר לאפות מנחות שנהיו שיאור. ומתרץ, שעל אף שהשיאור איננו חמץ לפי רבי יהודה, מכל מקום, גם מצה אין הוא נחשב. וההוכחה לכך מדברי רבי יהודה במסכת פסחים, האומר: שיאור, האוכלו פטור. ומדוע לא השמיע חידוש גדול יותר, שיוצא בו חובת מצה. אלא משמע שאף על גב שאין זה חמץ, אולם גם מצה אינו.
[8] הקרן אורה מקשה, מה הגמרא מקשה ששיאור לדעת רבי יהודה יהיה כשר במנחה? הרי מבואר במסכת פסחים מג א לדעת רבי נחמן שחמור יותר דין חמץ נוקשה "שיאור" מתערובת חמץ, ומי שאוסר תערובת חמץ בפסח, ודאי שאוסר חמץ נוקשה - שיאור, ואם כן, קשה דימוי הגמרא מפסח למנחות, משום שבפסח דעת רבי יהודה שפטור על תערובת חמץ, אולם במנחות מודה רבי יהודה שחייב על הקטרת חמץ בתערובת, ואם כן, ודאי שמודה שחמץ נוקשה - שאור אסור בהקטרה! ? ומתרץ הקרן אורה, שבהקטרת מנחה אין הוכחה מתערובות חמץ לחמץ נוקשה, משום שלגבי הקטרה אף שמקטיר את החמץ בתערובת, מתייחסים לכל חלק וחלק בהקטרה בפני עצמו, ואם כן, זוהי הקטרת חמץ רגילה שאסורה, ואין זה דומה לאיסורי אכילה, שכאשר האיסור הוא בתערובת הוא מאבד את חשיבותו, ולכן לגבי הקטרה ודאי שהקטרת חמץ בתערובת אסורה, ואין להוכיח מזה שגם חמץ נוקשה - שאור יהיה אסור.
[9] הגמרא במסכת חולין כג ב מסתפקת, באדם שאמר "הרי עלי להביא לחמי תודה או מחמץ או ממצה", והביא משיאור, האם יוצא ידי חובתו, והגמרא מפרשת, שהספק הוא בשיאור של רבי יהודה ולדעת רבי יהודה, האם הוא ספק חמץ ספק מצה, וממילא קיים נדרו שהרי נדר או חמץ או מצה, או שמא זה סוג חדש בפני עצמו, ואינו לא חמץ ולא מצה. ולפי זה קשה סוגייתנו, מה הגמרא מסתפקת בשיאור של רבי יהודה, הרי או שזה חמץ ונכלל בפסוק חמץ, או שזה מצה וכשר למנחה. ותירצו האחרונים [הקרן אורה והפני יהושע והחתם סופר] שסוגייתנו סוברת ששיאור זה "בריה בפני עצמה", כלומר, לא חמץ ולא מצה, ולכן אין זה מתמעט מהפסוק של חמץ, אבל על כל פנים מתמעט מהפסוק של מצה, שהרי אין זה מצה. ולגבי איסור אכילה בפסח מבואר בתוספות לקמן דף נ"ד שאכן אין איסור דאורייתא לאכלו, אולם בדעת הטור סובר הלחם משנה שיש איסור דאורייתא לרבי יהודה,, ומקור האיסור כתב רבי עקיבא איגר, כיון שמבואר בסוגיא שלנו ששיאור לרבי יהודה איננו בכלל מצה, אם כן נאסרה אכילתו בפסח מהפסוק "שבעת ימים תאכל מצות", והכוונה של הפסוק היא, שאם אדם אוכל בצק בפסח, עליו לאוכלו מצה. ושיאור, כיון שהוא בצק ואיננו מצה, עובר האוכלו באיסור עשה.
[10] לפי התוספות הסבר הגמרא הוא כך: מנין לנו שצריך מצה לעכב וחלוט פסול, אולי רק חמץ פסול, אבל חלוט בדיעבד כשר, ולכתחילה בעינן מצה ממש, למצוה.
[11] המקדש דוד [סימן ד' סק"א] מסתפק בדין קומץ שהחמיץ ועלה על גבי מזבח, האם נאמר בו הדין שכל הפסולים אם עלו לא ירדו? וכתב לפי דברי התוספות בזבחים קט א, שכל פסול שיכול להיות לפני שחיטה, לא נאמר עליו הכלל של 'אם עלו לא ירדו'. ולפי זה, גם חמץ שיכול להיות עוד לפני הקמיצה, לא נאמר בו כלל זה. ועוד כתב, שאפילו אם נאמר שגם פסולים שהיו לפני שחיטה, גם בהם נאמר הכלל 'אם עלו לא ירדו', בכל זאת, אפשר לומר שחמץ יותר גרוע, כי חוץ ממה שחמץ פסול, זה גם נחשב כמו מין אחר, וכאילו הביא שעורים במקום חיטים, וממילא אפילו אם עלו - ירדו.
[12] מבואר בתוספות לקמן נז א ד"ה מנחות, שנלושות בפושרים, הכוונה היא, במים פושרים משום שעל ידי השמן לבד לא יצליחו ללוש את המנחה, וזה שלשים בפושרים משום שכך הפת נאפית טוב יותר וזהו הידור מצוה, ומשמרן שלא יחמיצו הכוונה היא, שצריך שימור לשם מצה ואין זה מספיק מה שמשגיח שלא יחמיצו, אלא צריך לכוין ששומרם לשם מצה שיהיו כשרים למנחה [חזון איש]. ומוסיף התורת הקדשים מהגמרא בפסחים, שרק הלישה התירו בפושרין ולא חששו שיחמיץ על ידי כך, מפני שלישת המנחה בתוך העזרה וכהנים זריזים הם וישגיחו היטב שלא יחמיץ, אבל ללתות את החיטים לא התירו מפני שהלתיתה נעשית בחוץ, ושם לא נאמר הכלל שכהנים זריזים וחוששים שמא יחמיצו ורק במנחת העומר התירו ללתות [לשרות] החיטים במים מפני שנעשה על פי ב"ד ונעשה בזריזות ובהקפדה שלא יחמיץ. ובזה מבאר המצפה איתן החילוק בין פסח למנחות, שלגבי מצות פסח אומרת הגמרא בפסחים שמצוה ללתות את החיטים, כדי שיוכלו לקיים את הדין של 'ושמרתם את המצות' ואילו במנחות לא לותתים, ולפי הנ"ל החילוק ברור, שבמנחות שהיו לשין בפושרין וצריך שימור גדול שלא יחמיצו, זה מספיק לקיום דין שימור, ולכן לא צריך ללתות, אבל במצות שלא לשים בפושרים, שם צריך ללתות כדי שיקויים דין שימור, וזה שהעדיפו חכמים במצות לתיתה מלישה בפושרים, מפני שבלישה בפושרים צריך זהירות גדולה שלא יחמיץ, ובלתיתה מספיק שימור פחות, ורק במנחות התירו לישה בפושרים כיון שנעשית הלישה בעזרה ושם היו זריזים וזהירים.
ג דף נג אלא שיאור דר"י לר"י, ויש לעיין הלא גם לר"י יש שיאור שאינו חמץ דהיינו שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו כמו שמבואר במשנה דפסחים מ"ח ושם בברייתא וזהו כחכמים דשם, והן דברי ר"מ כמבואר שם, וא"כ יצוייר שיאור גם לר"מ, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מה' חו"מ הי"ג וז"ל וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי"ז אסור לאכלו ואין חייבין עליו כרת, והיינו שפסק כחכמים והוא דברי ר"מ, וא"כ הלא גם לר"מ יצוייר שיאור שיצא מכלל חמץ ולכלל מצה לא בא, וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דזה האופן הוי גם מצה מדאורייתא ונפיק בזה י"ח המנחה מתורת מצה, ורק מדרבנן גזרו על זה, וכל זה לא שייך לענין חמץ בפסח, אבל לענין מנחה לא גזרו לפסול את המנחה מטעם שלא יצטרך להביא אחרת, דכיון דיצא י"ח נדרו, ממילא מנחה שניי' חוב"ע, ויוצא מזה דכמו דשיאור דר"מ לר"י הוי מצה מעליא, כן גם לדידן דקיי"ל דשיאור דר"י הוי חמץ, אבל כל זה בשיש בהעיסה איזה סדק, אבל אם אין בו סדק כלל רק הכספת פנים, הוי מדאורייתא מצה מעליא, ורק מדרבנן יש בזה משום חמץ.
ד ובזה יש ליישב הא דלא הביא הרמב"ם כל עיקר האי דינא דשיאור, והיינו דממנפ"ש דאם שיאור כזה שיש בו סדק, הלא חמץ הוא, - ובאופן שאין בו סדק אלא הכספת פנים, במנחה כשרה היא. -
ה והנה מוכח מסוגיא זו דהכספת פנים שהוא שיאור דר"מ לא הוי חמץ כלל מדאורייתא, וזהו דלא כסתם משנה ריש אלו עוברין, דנוקשה בעיני' בלאו, וכמו שמוכיח הש"ס דלר"מ שיאור שהוא הכס"פ גם כן באיסור לאו וכמו שפירש"י שם, אלא כסתם משנה דפסחים מ"ח דלר"מ שיאור דידיה שהוא הכספת פנים, אין בו גם משום לאו, ומזה ראי' לשיטת הרי"ף ועוד ראשונים דדחו לסתם משנה דריש אלו עוברין כמבואר בר"ן שם, ומסוגיא זו יש ראי' נכונה דע"כ אין איסור תורה בשיאור דר"מ שהוא הכספת פנים, ומיושב בזה מה שהקשה הצל"ח על הרי"ף מנין לו להדחות סתם משנה זו משום משנה דלקמן דאמרו שם והאוכלו פטור, דלמא סבר גם תנא זה דיש אזהרה דלאו רק פטור ממלקות משום דסבר כרבי יצחק דליכא מלקות בחייבי כריתות יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו יסודו של הרי"ף מכח סוגיא זו דע"כ דאין בזה איסור תורה אף לר"מ דקיי"ל כוותיה. -
ו נמצא לפי"ז דיש שני מיני נוקשה, אף על פי ששניהם אינם ראוים לאכילה אשר בשביל זה נקראים נוקשה, א) שנפסל מאכילה מטעם שלא נגמר חימוצו, ואינו ראוי לאכילה לא למצה, ולא לחמץ, וזהו הכסיף פניו לר"מ, ב) חמץ גמור רק שנתעפש ונפסל מאכילה דגם זה נקרא נוקשה, אבל אין הבדל ביניהם לדינא דשניהם מותר מן התורה, ורק יש הבדל ביניהם באופן זה שאם השיאור שהוא הכסיף פניו, דיש לחוש שיוגמר וגמר חימוצו, להכי יש חיוב לשרפו, וזהו הא דתנן במשנה שיאור ישרף, עי' במג"א סי' תמ"ב, אבל נוקשה יבשה שאין לחוש לזה עוד אין עליו חיוב שרפה גם כן, ועי' בשו"ע סי' תנ"ט, ומטעם זה תמוהין דברי הגאון משכנות יעקב סי' קמ"ג שתמה על הפוסקים שכתבו להקל בנוקשה מטעם שהוא רק אסור מדרבנן, ותמה הרי יש שיאור שהוא בריה והוי איסור דאורייתא יעוי"ש, דהלא שפיר דייקו בעלי השו"ע בסי' תנ"ט וכתבו שרק הכסיף פניו הוי חמץ נוקשה, וחמץ נוקשה הלזה שוה בדינו לכל חמץ נוקשה שנפסל מאכילת אדם.
ז תוספות ד"ה אי שיאור וכו' וא"ת בפר' אלו עוברין תניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו, ומפרש ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה משמע אבל באכילה אסור, ויש לומר דמדרבנן בעלמא הוא דאסור ומדשרי ליתן לכלבו ש"מ מצה מעלייתא היא עכ"ל, ביאור הדברים דבזה יובדל שיאור דר"מ לר' יהודה דלר"י שיאור זה דהכסיפו פניו מותר בהנאה גם בתוך הפסח, ורק באכילה אסור מדרבנן, ולר"מ אסור גם בהנאה תוך הפסח, והנה יש להעיר בהא דקאמר הש"ס שם שיאור ישרף, דר"מ לר"מ, ודר"י לר"י יעוי"ש, משמע דשיאור דר"מ לר"י אין צריך שרפה, וקשה הא כיון דמדרבנן אסור באכילה, ממילא יש לשרפו בכדי שלא יעשה חמץ גמור. - וכסברת המג"א דלעיל, וא"כ שיאור דר"מ יהי' טעון שרפה גם לר' יהודה, וצ"ע.
ח ד"ה אלא דר"מ וכו' ותימא על דהכא ודהתם דלמא שאני לגבי פסח דמרבינן לי' מדכתיב כל מחמצת וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים דהנה לר"מ יש שני מיני שיאור, שיאור דחיוב דהיינו כקרני חגבים דלר"י האוכלו פטור ולר"מ חייב כרת, ועוד שיאור שהכסיף פניו, וזהו שיאור דפטור, והנה הא דקאמר הש"ס הכא וגם בחולין כ"ג שיאור דר"מ לר"מ הכוונה על שיאור דחיוב, ועל זה קאמר הש"ס מדלקי עלי' חמץ הוא, וע"כ הא דקאמר הש"ס מדלקי עלי' הוא לאו דוקא דהרי לר"מ כרת ג"כ איכא בזה, והיינו דסבר ר"מ דזהו ג"כ חמץ גמור וכמו שמבואר במשנה דפסחים מ"ח שזהו דעת חכמים דאמרי זה וזה האוכלו חייב כרת, וא"כ לפי"ז יש להבין מה זה שהקשו התוס' מנין לומר דנחשב חמץ למצה דתודה ולמנחות, והלא ע"כ כיון דסבר ר"מ דזהו חמץ מעליא, ולא הוי בגדר חמץ נוקשה, אלא חמץ מעליא, וגם לא נפסל מאכילת אדם. -
ט ואפשר לומר דסברי התוס' דע"כ אין סברא לומר דפליגי ר"מ ור"י במציאות אם שיאור זה נפסל מאכילה או לא, ולהכי מפרשו התוס' דע"כ גם ר"מ סבר דלא הוי יותר מנוקשה, מטעם דעכ"פ נפסל מאכילה, וע"כ הא דר"מ מחייב כרת באופן שיאור כזה, הוא משום דסבר דנכלל בריבוי דכל מחמצת, אבל אליבא דאמת לא הוי יותר מנוקשה, - וגם זהו בכלל נוקשה יחשב, ועל זה תירצו דיש שום ריבוי דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו, נמצא לפי"ז דלר"מ יש שני מיני נוקשה, היינו נוקשה כזה שהוא חמץ מדאורייתא לר"מ וזהו כקרני חגבים, ועוד נוקשה דלא הוי חמץ מדאורייתא כלל, והיינו הכסיפו פניו.
י ובזה שכתבנו יש ליישב הא דהקשה הברכת הזבח על הא דכתבו התוס' שמא יש שום ייתור בתודה ובמנחות, הלא ע"כ רבתה תורה נוקשה למנחות מאשר תקריבו דדרשו לרבות מנחת נסכים לחימוץ, והוא חמץ נוקשה כמבואר לקמן נ"ד בתוס' יעוי"ש, אבל בדברינו שאני התם דאע"פ דהוי לענין חמץ תורת חמץ נוקשה, והיינו דלא הוי חמץ מעליא מטעם דמי פירות עם מים לא הוי חמץ מעליא, - אבל ע"כ צריך לומר דהמאכל לא נפסל מאכילת אדם, ואדרבה עושים בני אדם מאכלים כאלה, ועולים גם על שלחן מלכים, והא דקרי לה חמץ נוקשה, הוא מטעם דלא יבוא לעולם להיות חמץ מעליא כדרך חמץ, והוא חמץ חלוש בטבעו לגבי חמץ דעלמא, אבל עכ"פ יש בו מעלה שתורת מאכל עליו, ובזה רבתה תורה שיש לו תורת חשיבות לאסרו על המזבח, ומה שחשוב לגבי אדם יש בו חשיבות למזבח ג"כ מטעם דהוקשו כמבואר בזבחים ל"א, משא"כ נוקשה שנפסל מאכילת אדם, אפשר שלא נכלל בכלל חמץ להיות לוקה משום עשיית חמץ, להכי שפיר כתבו התוס' דנדרש לאיזה ייתור לדרשא, ואין ללמוד מהתם משום דשם לא נפסל מאכילה, והיינו דנילושה בשמן ומים, משא"כ הכא בחלות תודה ובלחה"פ הנילשות בלא שמן, ובאופן דהוי שיאור נפסל מאכילה ובעינן לזה לימוד, ולזה דייקו התוס' וכתבו תודה הבאות בלא שמן, וכמו שנתבאר.
יא אמנם כל זה לר"מ דסבר דשיאור זה חמץ גמור הוא אף שבאמת הוא נוקשה, אבל לר"י דסבר דשיאור זה האוכלו פטור מטעם נוקשה, ע"כ סבר דיצא מכלל חמץ לגמרי כמו שמבואר הכא בסוגיא, והיינו שאין זה חמץ, אלא מין בריה בפני עצמה, וא"כ ממילא באופן זה גם כשנילוש בשמן אין זה חמץ, והנה על זה שפיר כתבו התוס' לקמן נ"ד דלר"י אפילו איסורא דאורייתא ליכא, ורק כשמעורב גם עם מים אז יש בזה משום חימוץ, ובאופן זה רבתה תורה מנחת נסכים לחימוץ.
יב אמנם יש להבין סברת התוס' בזה דלר"י דסבר דנוקשה לא הוי חמץ, ומותר מן התורה, וא"כ היאך אמרינן דר"י סבר דרבתה תורה מנחת נסכים לחימוץ, והיינו כשמעורב מים, כיון דעכ"פ גם כשמעורב במים יותר מנוקשה לא הוי כמו"ש התוס', ונוקשה מותר מן התורה לר' יהודה מטעם שאין זה חמץ, ואם בשביל דחזי לאכילה יחול עליו איסור חמץ.
יג והנה ראיתי להרא"ש בפר"ב דפסחים סי' י"ג כתב וז"ל והא דקאמרינן הכא דחמץ נוקשה הוי, וכן ההוא דלקמן אין לשין וכו' מיירי בשעירב בו מים, וכן מוכח בפר' כל המנחות באות מצה נ"ז מדקאמר התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחומץ דברי ריוה"ג ופריך מנחת נסכים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אמר ר"ל אומר הי' ריוה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה, אלמא משמע בהדיא דמי פירות בלא מים אין מחמיצין ועל ידי מים מחמיצין, והא דקאמרינן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה דחמץ נוקשה הוי, התם כבר נילושה במים וכו' ואין לומר דר"ל איירי בלא מים, ואפ"ה סבר דחמץ נוקשה הוי וכו' דא"כ אמאי איצטרך לי' לר"ל למימר דמנחת נסכים מגבלה במים, בלא ניבול מים נמי אע"ג דלא הוי אלא חמץ נוקשה איצטרך קרא לאזהורי שלא תאפה חמץ דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה עכ"ל, והנה הא דמביא הרא"ש מהא דתפוח, לכאורה תמוה דהלא שם לענין תרומה איירי, וכמו שעמד בזה הק"נ יעוי"ש, אבל נראה דכוונת הרא"ש מהסוגיא שמביא הש"ס מהא דתפוח שמביא חימוץ להעיסה, וקאמר שם הש"ס דאפילו רבנן דסברי שאין מחמיצין לשתי הלחם בתפוחים, והיינו דבעינן חמץ גמור, אבל מודו רבנן דעכ"פ חמץ נוקשה הוי, ואם נפרש בלא מים, א"כ מוכח מזה דמי פירות גם בלא מים הוי חמץ נוקשה, ולכן אעפ"י שזה לא סגי לאופן שאמרה תורה לעשות חמץ, אבל עכ"פ יש בזה די חמץ לומר שהתורה רבתה לאיסור במקום שהקפידה תורה שלא תהי' חמץ ועל זה אמר ריוה"ג דרבתה תורה מנחת נסכים לחימוץ, דהיינו חמץ נוקשה, וא"כ מנין לר"ל לומר דמגבלה במים וכשירה, וע"כ מוכח מזה דבלא מים לא הוי גם נוקשה, זהו ביאורו של הרא"ש, בנועם דבריו.
יד ועכ"פ נשמע מדבריו דבחמץ נוקשה יש לן לומר דרבתה תורה לאסור במנחות, והיינו אף אם אמרינן דאין זה איסור בפסח, אבל לדין קרבן רבתה תורה לאסור, והנה לפי"ז אפשר לומר דלר' יהודה אף אם סבר דנוקשה מותר מן התורה, מ"מ רבתה תורה לאיסור במנחות, וביותר יש להוכיח דע"כ כן הוא דעת הרא"ש והוא מדחזינן דהרא"ש פסק כר' יהודה לענין שיאור דהאוכלו פטור ופליג על הרי"ף בפר"ג, וזהו דסבר כר' יהודה כמבואר בהרא"ש פר"ג דפסחים סימן א' יעוי"ש, נמצא דסבר דנוקשה מותר מן התורה, ומ"מ מודה בדרשה דריוה"ג דרבתה תורה מנחת נסכים לחימוץ, אעפ"י דלא הוי יותר מנוקשה אפילו כשמגבלה במים כמו"ש לעיל, וע"כ דאמרינן דחידוש דין הוא במנחות מטעם דרבתה תורה.
טו אולם התוס' דאזלי בשיטה דמי פירות גם בלא מים הוי חמץ נוקשה, ומפרשים התוס' בהא דתפוח שריסקו דהיינו גם בלא מים, בזה סברי התוס' דע"כ ר"ל דאמר דמנחת נסכים מגבלה במים, משום דלר' יהודה דאמר שיאור לא הוי יותר מנוקשה ומותר מן התורה, וא"כ מן התורה מצה היא, ועכ"פ חמץ לא הוי אלא בריה הוא, ואעפ"י שאינה בכלל מצה אבל אינה בכלל חמץ, ואין סברא לומר שרבתה תורה זה לאיסור, אבל כשמגבלה במים, וחימצה שיעור חימוץ דהיינו כקרני חגבים בהרבה סדקים, בזה הוי חמץ שרבתה תורה לאיסור במנחת נסכים, אעפ"י שגם זה יותר מנוקשה לא הוי, אמנם כיון שעכ"פ גם תערובות מים ממהר להחמיץ, בזה רבתה תורה לאיסור במנחת נסכים, והסברא בזה דיש מקום לומר דרבתה תורה בזה לאיסור, מטעם דהמים בלעדי המי פירות הי' בכחם להחמיץ, והי' חמץ גמור לולא המי פירות בזה אמרה תורה דאנו רואין להמי פירות כאילו אינו, ובזה מודה ר' יהודה.
טז והנה תצא מזה דבין לשיטת התוס' ובין לשיטת הרא"ש מי פירות עם מים לא הוי יותר מנוקשה, ולהכי לענין חמץ בפסח יש לדון בזה דלא הוי יותר מנוקשה, ומטעם זה אין מקום לדייק מהא דרבתה תורה מנחת נסכים לחמץ לומר דנוקשה הוי איסור דאורייתא, והיינו דרק חידוש דין הוא במנחות, ומיושב קושיות הנו"ב במה"ק סי' כ"ב, ומוכיח שם דע"כ מי פירות עם מים דהוי נוקשה שהוא חמץ דאורייתא יעוי"ש, - ולפי מה שביארנו אין לזה הוכחה, וכמו שנתבאר.
בדין ל"ת בקדשים, ובדין ב"י וב"י דפסח
א מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ ומיקם גברא בלאו בעלמא לאיפסולי לא מיפסלא, הנה מבואר בזה דלא סגי בקדשים לפסול באזהרה לחודיא, וקשה בהא דאיתא בירושלמי והובא בתוס' פסחים ס"א בהא דאסור לשחוט פסח על החמץ דיש קרא להכשיר, מבואר דבלא קרא דלהכשיר באזהרה לחודיא נפסל הזבח, וכבר עמד בזה המל"מ בפר"א מק"פ, וליישב קושיא זו נקדים דברי הרמב"ם בה' חו"מ כאשר יבואר.
ב כתב הרמב"ם בפר"א מחו"מ ה"ג וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, יעוי"ש, והנה יש לתמוה טובא הא הוי עכ"פ ניתק לעשה דהיינו העשה דתשביתו שנוהג כל ימי הפסח, וכבר עמד על זה המל"מ שם, וכתב שם שדעת הרמב"ם שע"כ התוספתא דתניא המשייר חמץ בפסח אינו לוקה משום דהוי בו מעשה, משמע דאין כאן משום ניתק לעשה, יעוי"ש, אבל טעמא בעי מדוע באמת לא הוי ניתק לעשה, הא עכ"פ בקיום העשה דתשביתו יתוקן הלאו דב"י וב"י, וא"כ הרי"ז ניתק לעשה כבעלמא, ונראה להקדים סוגיא ערוכה.
ג גרסינן בפסחים ה' תניא נמי הכי אך ביום ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם בערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו', ויש להבין במה פליגי הני תנאי ומדוע לא דרש ר"ע דרשה דר"י.
ד ונראה דהנה יש לחקור בדין הא דאסור לשחוט את הפסח על החמץ אם הוא תלוי באיסור ב"י, והיינו דכוונת התורה דאם יש לו חמץ שעובר עליו בב"י, אז הוי באיסור דשחיטת הפסח, ואף הכהן שאין לו חמץ מוזהר לשחוט פסח לבעלים כאלה שיש לו חמץ שמוזהר עליו בב"י, או"ד דגם באופן שאינו עובר בב"י ג"כ מוזהר בלאו זה דלא תשחט, והביאור בזה כך הוא אם אמרינן דלאו דלא תשחט הוא ג"כ דררא דאיסור ב"י ונמשך ממנו, - או דלמא שזהו איסור בפני עצמו, ואינו שייך לב"י, ונפק"מ לענין גורל"מ דקיי"ל בכ"מ דגורל"מ לאו כממון דמי, לבד מלגבי איסור ב"י שרבתה תורה גורל"מ, ולפי"ז אם יש להבעלים חמץ שהוא רק גורל"מ דאז אם אמרינן דהלאו דלא תשחט הוא מדררא דב"י א"כ כמו שעובר בב"י כן ישנו גם באיסור דלא תשחט, אבל אם אמרינן דלאו דלא תשחט הוא בפני עצמו, וא"כ אין לו שייכות לאיסור ב"י, וממילא כיון דקיי"ל בכה"ת דגורל"מ לאו כממון דמי, מותר לשחוט את פסחו.
ה לכן נראה דבזה פליגי ר"י ור"ע דר"י סבר איסור לא תשחט הוא מדררא דב"י ונמשך ממנו, וסבר ג"כ דאיסור ב"י הוא מחצות היום דהיינו מזמן שחיטת הפסח, ור"ע סבר דאין שייכות הא דלא תשחט לב"י, ואפשר שסבר ג"כ דאין איסור ב"י עד הלילה, וממילא אין ראי' דתשביתו הוא מערב יו"ט מהא דלא תשחט, ולהכי יליף מאיסור מלאכה.
ו והנה בדין ב"י אם נוהג מחצות היום פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"ג מחו"מ ה"ח דדעת הרמב"ם שנוהג מחצות היום, וכן דעת רש"י בב"ק כ"ט, אבל דעת הראב"ד דאינו נוהג עד הלילה כמבואר שם בהשגה, ולפי מה שביארנו פליגי בזה ר"י ור"ע, ותצא מזה דאם אמרינן דהלאו דלא תשחט נמשך מאיסור ב"י, א"כ ממילא בגורל"מ שרבתה תורה לאיסור ב"י א"כ ישנו גם כן בלא תשחט, ולדעת האומרים שזה אינו תלוי באיסור ב"י, והוא איסור בפני עצמו א"כ אינו באיסור לא תשחט, (ועי' בצל"ח פסחים מ"ט שכתב לדבר ברור דבזה לא הוי גורל"מ בממון באיסור דלא תשחט יעוי"ש, אבל לדעתי נראה שזה תליא בהלימודים האלה ובפלוגתא דתנאי).
ז והנה מדברי רש"י פסחים ס"ג במשנה פירש"י בד"ה חייב כתב וז"ל וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה יעוי"ש, ודברי רש"י תמוה טובא לאיזה צורך כתב רש"י הא דלא יראה הכא, אם לא להודיענו דהלאו דלא תשחט הוא דררא דלא יראה ונמשך ממנו, ולא יצוייר איסור לא תשחט בלא איסור ב"י, וכן פירש הר"ב בהמשנה.
ח עוד נראה דאם אמרינן דאיסור לא תשחט הוא ג"כ מדררא דב"י דאז יש לנו לדון ולומר דכוונת התורה דבשעת שחיטת הפסח אם יש לו חמץ דניתוסף עליו איסור ב"י מחדש, והיינו דאף אם לא אמרה תורה כלל ב"י וב"י, דאז אם שחט הפסח על החמץ עובר על זה שיש חמץ, והיינו דהאיסור לא תשחט על חמץ, הכוונה שבשעה זו יש עליו איסור מה שיש לו חמץ, ולא הוי עיקר האיסור על השחיטה אלא השחיטה מסבבת עליו איסור זה שיש לו חמץ, וממילא עתה גם כן שיש איסור ב"י בלא"ה, מ"מ ניתוסף עליו איסור זה מחדש משום שחיטת הפסח גם כן, וזהו גם כוונת רש"י בפסחים ס"ג דישנו איסור ב"י בהדי לא תשחט, היינו ב"י חדש, נמצא דהאיסור לא תשחט אינו בשביל השחיטה בעצמותה, אלא עיקר הכוונה דהאיסור מפני שיש לו חמץ בשעה זו, - ואינו לוקה משום השחיטה רק בשביל זה שיש לו חמץ, והוא איסור ב"י.
ט ובזה יש לבאר הא דאיתא בירושלמי פר"ה דפסחים הי"ד אמר ר' שמואל בר רב יצחק ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרת פסח עצמו כשר יעוי"ש, ולכאורה תמוה למ"ל קרא על זה הלא בלא"ה ע"כ הפסח עצמו כשר מטעם דכיון דלא שנה הכתוב לעכב ממילא כשר, וכמו שכתבו התוס' בפסחים שם, ועוד בלא"ה מהיכי תיתי לומר דהפסח פסול.
י איברא דהתוס' בתמורה ד' הקשו דלרבא דאמר כמד"ר לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ בשוחט פסח על החמץ ליפסל ותירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר יעוי"ש וכוונתם להירושלמי הזה. - ולפי"ז יש לפרש כוונת הירושלמי דבעינן קרא להכשיר בכדי שלא נימא כמד"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, אבל גם דברי התוס' תמוה דהלא ע"כ ליתא לכלל זה בקדשים מטעם דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב, וע"כ צריך לומר כן משום דע"כ סבר רבא ג"כ האי כללא דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב. וכן מבואר בסוגיא הכא דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו, ולא מיפסל, ואם אמרינן דלרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ גם בקדשים א"כ ע"כ מיפסל גם כן, וכן איתא שם תניא מצה תהי' יכול מצוה תלמוד לומר תהי' הכתוב קבעו חובה יעוי"ש, הרי מבואר דבקדשים לא שייך מלתא דאעל"מ, - ומצאתי בשעה"מ בפר"א מק"פ שעמד בזה יעוי"ש, - ולפי"ז גם דברי הירושלמי תמוה טובא.
יא אמנם אם אמרינן דהלאו דלא תשחט הוא דררא דבל יראה ואיסורא דילי' הוא, -- והכוונה בלא תשחט על חמץ היינו דהאיסור משום דעובר על ב"י בשעה זו מטעם השחיטה דפסח, ומטעם זה אסרה התורה השחיטה, נמצא דהשחיטה מביאה לעבירה, וא"כ הרי"ז בגדר מצוה הבאה בעבירה, והיינו דאין הבדל בין אם העבירה מביאה המצוה ובסיבתה דעבירה באה המצוה, לבין אם המצוה מביאה עבירה, כמו הכא שבשביל מצוה דשחיטה נעשית עבירה דב"י, ואעפ"י שבלא"ה עובר בב"י, אבל עכ"פ ניתוסף עוד איסור ב"י, והרי"ז בגדר מצוה הבאה בעבירה, ויש בזה כח פסול גם להקרבן, ועל זה בעינן קרא להכשיר.
יב ויבואר בזה גם דברי התוס' בתמורה, והיינו דאם נפרש דכל עיקר האזהרה דלא תשחט הכוונה דאסור חמץ להבעלים בשעה זו דשחיטה, - נמצא דמתפרש האיסור על ב"י, והשחיטה הוי רק סיבה להאיסור, ובאופן זה שפיר יש לומר דלא מהני שחיטת הפסח, וממילא יבוטל איסור ב"י הזה הבא בשביל השחיטה, ועל זה תירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר.-
יג ומיושב בזה הא דהקשה המל"מ בפר"א מק"פ דהכא בלא תשחט בעינן קרא להכשיר ומסברא הוי אמרינן דפסול, ואילו במנחות נ"ג מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם עלי' בלאו, איפסולי לא מיפסל, הרי דצריך קרא להכשיר, יעוי"ש, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר דהכא בלא תשחט על חמץ הסברא דיש כאן פסול מטעם דהמצוה הביאה לעבירה, ויש גריעותא בהמצוה דהקרבן, - משא"כ התם במנחה הנאפית בחמץ אין זה גריעותא בעצם הקרבן, דהקרבן אינו מביא להעבירה, אלא גברא הוא דעביד עבירה עם הקרבן, והבן.
יד נמצא מבואר דשיטת הירושלמי, וגם סברת התוס' דתמורה דאיסור לא תשחט הוא דררא דאיסור ב"י, וזהו גם סברת רש"י במשנה דפסחים ס"ג שכתבנו לעיל, אבל סברת התוס' שם בפסחים דלא תשחט הוא איסור מצד עצמו, וממילא דינו ככל הקדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב.
טו גרסינן בירושלמי שם תמן תנינן בש"א שאור בכזית חמץ בככותבת וכו' שחטו על חמץ אחר מי את מהלך אחר אכילתו או אחר ביעורו יעוי"ש, והיינו דב"ש סברי דחמץ בעינן לביעורו שיעור ככותבת, ועל זה בעי אם עבר בלא תשחט בשאין לו אלא כזית, כיון שאין כאן חיוב ביעור, ויש להבין לכאורה מאי בעי הא כתיב בתורה לא תשחט על חמץ, ומסתבר דבשיש לו כזית, יש כאן איסור לא תשחט, אבל לפי מה שביארנו סברת הבעי' אם איסור לא תשחט הוא דררא דב"י, א"כ בעינן שיעור דב"י, ואם הוא איסור מצד עצמו שיעורו בכזית כבעלמא.
טז ובזה אפשר לבאר דברי הרמב"ם שפסק דלוקין על ב"י ולא חשיב לה ניתק לעשה, והיינו דב"י בחמץ כולל שני אופנים, היינו א) ב"י שיש בו ניתק לעשה, ב) ב"י שאין בו ניתק לעשה, והיינו דהרמב"ם סובר דלא תשחט הוא ג"כ דררא דב"י, ואין זה בו ניתק לעשה דאם שחט פסח על חמץ שוב אין לו תקנה בעשה דאח"כ, ובאופן זה לא הוי ניתק לעשה אף באופן הראשון, הרי"ז כמו דמיון שכתב הרמב"ם בפר"א מתמורה דלאו דתמורה לא הוי ניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מהעשה, דהיינו צבור ושותפין שאינן בעשה יעוי"ש, כן הכא גם כן אין כאן ניתק לעשה מהטעם הזה.
יז אבל לפי"ז תיקשה להראב"ד בהשגה מדוע שתיק להרמב"ם בזה דהלא מבואר דשיטת הראב"ד ע"כ דלאו דלא תשחט אינו בא מדררא דב"י דהרי הראב"ד פסק בפר"ג מחו"מ דב"י אינו נוהג ביום ער"פ, ואיסור דלא תשחט מתחיל מחצות, וא"כ מדוע לא השיג עליו גם בזה.
יח והנה אפשר לומר דכמו שכתב הרמב"ם שם בתמורה פר"א עוד טעם דלהכי לא הוי תמורה ניתק לעשה מפני שיש שם שני לאוין, הנה הכא נמי יש כאן שני לאוין היינו ב"י וב"י.
יט אבל זה לא יספיק הא דמבואר לקמן בפסחים צ"ה דב"י הוי ניתק לעשה, ועוד דאפשר לומר דהכא לא נחשב לשני לאוין כיון דחלקה התורה לאו לשאור ולאו לחמץ.
כ לכן נראה דסבר הרמב"ם דאפילו אם אמרינן דב"י הוי ניתק לעשה, הנה זה לא שייך הכא בשקנה חמץ בפסח או שחימץ עיסה בפסח, - והיינו דע"כ לא עדיף הא דניתק לעשה שאמרה תורה דהעשה מבטלת לל"ת להיות עדיף מעשה דוחה ל"ת, והיינו דלא עדיף סוף דינא מתחילת דינא, וכי היכא דבתחילת דינא לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת ועשה, כן גם בסוף דינא אין בכח עשה לבטל ולעקור עשה ולא תעשה ביחד, והכא איכא לא תעשה ועשה ביחד, כאשר יבואר.
כא דהנה ע"כ בשעה שקונה חמץ בפסח או שמחמץ עיסה בפסח, ע"כ יש בזה גם ביטול להעשה דתשביתו ג"כ, וממילא כשמבער לבסוף ומקיים עשה דתשביתו אבל ע"כ אין בכחה של עשה זו לעקור מעיקרא את הל"ת והעשה ביחד, וממילא אתי שפיר גם הסוגיא דפסחים צ"ה דקאמר שם דהוי איסור ניתק לעשה, אבל כל זה בסתם חמץ שהי' לו מקודם, ולא עשה מעשה בידים, משא"כ בשקנה חמץ דעבר בשעה זו על איסור ב"י וגם על עשה דתשביתו ביחד, שוב אין בכח עשה הבאה בקיום לבסוף למיעקר העשה דעבר מקודם על הל"ת דב"י, ולסברא זו הסכים גם הראב"ד, וממילא אין מזה הוכחה דהרמב"ם פליג על התוס' דפסחים כ"ט שכתבו דב"י הוי ניתק לעשה, וכמו שכתב המל"מ שם, דבאמת אפשר דגם הרמב"ם והראב"ד סברי דהוי איסור חמץ בלאו הניתק לעשה, אבל שאני הכא בקנה חמץ בפסח או שחימץ עיסה בפסח, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0