דף נה - א
ובמחשבה, שאינו צריך להפריש בידיו, אלא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה [ואין זה לימוד של תרומת מעשר מתרומה גדולה, אלא ששתיהן נלמדות כאחת, מדכתיב בשתיהן "ונחשב לכם"].
וכן אנו למדים: מה תרומה גדולה מצותה ליתן בעין יפה, אף תרומת מעשר בעין יפה. ולכן כשהוא בא לעשר מתאנים על גרוגרות הרי הוא מעשר עשר תאנים על תשעים גרוגרות בעין יפה. כאילו היה נפח הגרוגרות עתה כמו נפח התאנים.
אלא שעתה פרכינן לצד ההפוך: ומינה, מדברי רבי אלעזר עצמו בברייתא זו תוכיח הפוך. שהרי אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי: אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים תאנים לחות שבכלכלה.
אי אמרת בשלמא לכמות שהן היו משערינן, שפיר מחשבים את הגרוגרות כאילו היה בנפח של תאנים, כמו שהיו בעבר לפני שנתייבשו. אלא, אי אמרת כמות שהן עכשו משערים, הרי כשמפריש עשר גרוגרות מצומקות על תשעים תאנים לחות מלאות - בציר להו השיעור שלהם, שהרי אילו היה מודדם במידה הוא היה צריך להפריש יותר גרוגרות!?
ומשנינן: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי אלעזר: שאני גרוגרות, שבהן משערים כמות שהן עכשו, הואיל ויכול לשולקן [23] במים ולהחזירן כמות שהן [24] היו בעבר. מה שאין כן בבשר העגל שתפח ובבשר זקנה שנתמעך, שאי אפשר להחזירם לכמות שהיו, ובהם הוא שנחלקו שם כמות שהן או לכמות שהיו משערים.
תנו רבנן: תורמין תאנים על הגרוגרות במנין של עשר תאנים על תשעים גרוגרות, במקום שרגילין לעשות את התאנים גרוגרות. ולא תורמים גרוגרות על תאנים במנין, ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות! וכדמפרש ואזיל.
אמר מר: תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות.
והוינן בה: במקום שרגילין - אין, יכול הוא לתרום תאנים, ויעשם גרוגרות, וישתמרו, אבל במקום שאין רגילין - לא, משום שצריך שיתרום דבר המתקיים, ואם אין רגילין לעשות מהתאנים גרוגרות הן יתקלקלו עד שימצא כהן ליתנם לו.
היכי דמי? אי דאיכא כהן ויכול ליתנם לו מיד, אם כן קשה - במקום שאינו רגיל לעשות תאנים גרוגרות, אמאי לא יפריש מהתאנים? והתנן: מקום שיש כהן תורם מן היפה, מן התאנים, שהן יפות מהגרוגרות המצומקות, ויש להעדיף את התאנים היפות, למרות שאינן מתקיימות לאורך זמן, על הגרוגרות שאינן יפות, על אף שהגרוגרות מתקיימות לאורך זמן, שהרי יכול הכהן לאכלם מיד, לפני שירקיבו. ואם כן, מדוע במקום שאין רגיל לעשות מהתאנים גרוגרות לא יפריש מהתאנים!?
אלא, פשיטא, שמדובר דליכא כהן, ולכן במקום שאין רגיל לעשות מהתאנים גרוגרות לא יפריש מהתאנים כדי שלא יתקלקלו לפני שיגיעו ליד הכהן.
ואם כן, תיקשי: אימא סיפא - ולא יתרום גרוגרות על התאנים במנין, ואפילו במקום שרגילין לעשות תאנים גרגרות.
ולא אומרים שאין הפסד לכהן שהרי גם הוא עתיד לעשות גרוגרות, אלא הולכים אחרי המצב הנוכחי, שכשהוא מפריש גרוגרות על תאנים במנין הוא ממעט בהפרשתו.
ואי מדובר דליכא כהן, אמאי לא יפריש מהגרוגרות? והתנן: מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים ולא מן היפה!?
אלא פשיטא, שמדובר דאיכא כהן, ואם כן קשה - האם נאמר כי רישא של הברייתא שכתוב תורמין תאנים על הגרוגרות רק במקום שרגילין לעשות גרוגרות ולא במקום שאין רגילין לעשות תאנים גרוגרות מדובר היכן דליכא כהן, ואילו סיפא שכתוב שאין מפרישין גרוגרות על התאנים אפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות מדובר היכן דאיכא כהן, ולא נעמיד את הרישא והסיפא באותו ענין!?
ומשנינן: אין, רישא - דליכא כהן, סיפא - דאיכא כהן.
אמר רב פפא: שמע מינה מזה שמעמידים את הרישא והסיפא של הברייתא באוקימתא שונה ולא מתרצים שמדובר שאין כהן, ורישא הולכת לפי רבנן, וסיפא הולכת לפי רבי יהודה שחולק על רבנן וסובר שלעולם תורם מן היפה ולא מן המתקיים, ואפילו במקום שרגיל לעשות גרוגרות, שדחקינן ומוקמינן מתניתא בתרי טעמי [בשתי אוקימתות שונות, כגון כאן. שמעמידים את הרישא שאין כהן ובסיפא שיש כהן] ולא מוקמינן לברייתא בתרי תנאי.
מתניתין:
כל המנחות נילושות במים פושרין, הואיל ושמנן מועט, ואי אפשר לאפותן מבלי שילושו אותן במים. [1] ומשמרן לשם מצות מצה שלא יחמיצו בשעת הלישה והעריכה. [2]
ואם החמיץ אפילו את שיריה של המנחה, לאחר שנקמצה, שעומדים לאכילה לכהנים - עובר בלא תעשה, וכפי שיתבאר בגמרא.
ומביאה המשנה את המקור לחיוב שימור בעבודות המנחה:
שנאמר במנחה, לפני שנקמצה "כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תעשה חמץ".
וחייב על חימוץ המנחה הן בשעת לישתה, והן על עריכתה בחימוץ, והן על אפייתה בחימוץ.
גמרא:
שנינו במשנה שאפילו על החמצת שיירי המנחה עוברים בלא תעשה
והוינן בה: מנא הני מילי שגם על חימוץ השיריים עוברים בלא תעשה? שהרי בפסוק המובא במשנה נאמר איסור החימוץ רק כאשר הקומץ, המוקטר לגבוה, נמצא בתוכה.
אמר ריש לקיש: דאמר קרא בפרשת צו: "לא תאפה חמץ חלקם", אפילו שארית המנחה, שהיא חלקם של הכהנים, גם היא לא תאפה חמץ!
ותמהינן: וכי האי קרא להכי הוא דאתא?
הערות
[23] החתם סופר [או"ח סימן פ"ט] מוכיח מכאן שצואה שמחמת הקור נקרשה והתקשתה כאבן, נשאר דינה כצואה, ואסור לומר דבר שבקדושה כנגדה, כיון שיכול להמיסה ותחזור לטריותה. וחולק בזה על המגן אברהם סימן פ"ב ס"ק ב' שסובר שדינה בזמן שקפואה כאבן, ומותר להגיד כנגדה דבר שבקדושה. וכן פסק החתם סופר שמחיצה עשויה מקרח לא מועילה, כיון שעל ידי חום תימס, לכן כבר עכשו איננה נחשבת למחיצה.
[24] החזון איש מקשה, הרי כל המצטמקים אם יבושלו במים יתפחו ויחזרו לגודלם הקודם, ומדוע הגמרא מייחסת תכונה זו רק לגרוגרות? ומתרץ, שצריך לומר, שכולם אינם חוזרים למה שהיו אלא יצירה חדשה יש כאן, ובגרוגרות הן חוזרים למצבם הקודם.
[1] תוס', נז א ד"ה מנחת. וכתב החזו"א "וזהו מכונת התורה, אף שלא נאמר!"
[2] עיין חזו"א לה א.
ומינה. כלומר יש בה עוד קושיא אחרת:
בצר להו לתרומת מעשר. לישנא אחרינא כי מביא שאור ונותן לתוך הקדירה אמאי קאמר אף היא היתה חסירה או יתירה ולישקול פורתא מן הסולת שבעשרון שמונח על גבי השאור ונילשיה אבראי בכלי אחר דליחמצי' כעין האי שאור שבעשרון או עבה או רך ולעיין כמה ליטפי שבעשרון או ליבצר בהאי כלי שני וליהדר ולילישיה האי שאור כחדא עם השאור שבעשרון ויפחות או יוסיף מן הקמח שבעשרון לפי תוספת השאור השני או פיחותו:
גזיר' דילמא אתי למישקל מעלמא מן החולין לנסות כן ואחר כן יערבנו עם זה שבעשרון:
תורמין התאנים על הגרוגרות אע"פ שהתאנים אין משתמרין כגרוגרות הואיל והן יפות ורגילין לעשותן גרוגרת תורמין:
מקום שיש כהן שאוכלן מיד תורמין מן היפה אע"פ שאין מתקיים שמיד אוכלן הכהן:
אלא פשיטא דליכא כהן. ואי רגיל לעשות מהן גרוגרות תורם ואי לא לא:
רש"י ד"ה ולא גרוגרות על התאנים. במנין. לכאורה לפי זה מאי מקשה ע"ז ממתני' דמקום שאין כהן תורם מן המתקיים. הא י"ל דהיא אתיא כר"א בר' יוסי דלעיל וברייתא כת"ק דידיה:
תד"ה במחשבה. משמע הא שומע ואינו מדבר תר"ת. הן שם במ"ו תנן בהדיא דאלם בדיעבד תר"ת. וכן הביאו התוס' עצמם בגיטין ובבכורות:
רש״י ד"ה ומינה כלומר מהא כו׳ כצ״ל:
ד״ה אי איכא כו' מיד הס״ד:
ד״ה דליכא כהן כו׳ המתקיים הס״ד:
ד"ה ולא מוקמי כו׳ דהא תרי כו׳ כצ"ל:
תוס׳ ד"ה במחשבה כו' ואשכחן נמי דוכתא דקרי לדיבור מחשבה כמו כו׳ כצ"ל. וכן מוכח מתוספת דב״מ דף מ"ג ע״ב ד"ה החושב כו' ובתוספת דפסחים דס"ג ע״ב ד"ה ר״מ כו׳. וה״פ השתא דאמרי׳ דצריך דיבור קשה הא כתיב ונחשב מ״ה כתבו דדיבור נמי קרי מחשבה ותמי׳ לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בטעות זה וכתב פירוש אחר בדוחק:
בא"ד תרומה ובתוספתא דמסכת תרומות נמי מצאתי כו' כצ״ל וכ"ה במסכת גיטין ובבכורות. ומ״ו הב"ז רוצה ליישב גירסא ומיהו והוא דוחק:
ד"ה כל המנחות כו' דלתיתה לית׳ בזריזי׳ כו׳ כצ״ל:
בא"ד האי טעמא בפ׳ כ"ש כו'. פי׳ למה מסיק דליש׳ ליתא בזריזי׳ רק במקום זריזי׳ ולא משני לישה אית׳ בזריזי׳ וכמ"ד עשרון נתקדש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד"ה במחשבה וכו׳ ואשכחן נמי דוכתא דקרי לדבור מחשבה כמו על כל דבר פשע וכו׳ כצ״ל נ״ל דמחשבה דהתם נמי פירושה דבור כמ״ש רש"י ז"ל בריש מכילתין דף ב׳ ע״ב ד״ה אבל מחשבה דמינכרא וכו׳ ע"ש:
בד״ה כל המנחות וכו׳ משום דלתיתה ליתא במקום זריזין וכו׳ ק״ל מ"ש מחטין דפסח דאע״ג דאיכא כרת אפי׳ הכי מותר ללתות כדאיתא בפ׳ כל שעה דף מ״ו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל׳ חמץ ומצה דין ז׳ והכא גבי מנחות דליכא אלא לאו ואפי׳ הכי אסור וכן פסק הרמב״ם ז"ל בפ׳ י״ב מהל׳ מעה"ק דין ב׳ דאין לחלק בין מצה דפסח למצה דמנחות כיון דשיעור דמנחות ילפי׳ מפסח או משום דכתיב ביה מצה תהיה תחיה כדאיתא בריש פרקין שוב ראיתי בס׳ מקראי קדש שם בהל׳ חמץ ומצה שנתעורר בזה וכתב תירוץ בשם הרדב״ז ז"ל ע״ש:
בא״ד ומכאן קשיא וכו׳ וההיא לאו במקום זריזין וכו׳ ק"ק מאי ק"ל אע״ג דליתא במקום זריזין איתא בזריזין כדאיתא בפ׳ כל שעה דף ז"ל דקאמר הש״ס אם אמרו בזריזין וכו׳ ופירש״י ז"ל זריזין כהנים שבקיאי׳ בשימורו שלא יחמיץ וכו׳ וי״ל דהתוס׳ ז"ל אינן מפרשים זריזין היינו כהנים כפי׳ רש״י ז"ל אלא מפרשים זריזין היינו צבור והיינו דקא מיתרצו וק"ל:
בא״ד וק״ק דלא מסיק האי טעמא וכו׳ ר"ל דהתם מסיק דטעמא דנילושות בפושרין משום דלישה איתא במקום זריזין דאמר מר בללה חוץ לחומת העזרה פסולה לפי שהבלילה היתה בכלי שרת ואמאי לא קאמר מטעם מדידה דמדת יבש נתקדשה ולכך לישה איתא במקום זריזין וק״ל ובס׳ צ"ק פי׳ בע״א וז"ל פי׳ למה מסיק דלישה ליתא בזריזין רק במקום זריזין ולא משני לישה איתא בזריזין וכמ"ד עשרון נתקדש עכ״ל וזה אינו דאף אם נאמר דעשרון נתקדש אפי׳ הכי לישה כשירה בזר דגלי קרא דמקמיצה ואילך דוקא מצות כהונה כדאיתא בפ"ק דף ט׳ ע"ש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה במחשבה כו' דאמרינן דחייב על המחשבה כו' (ור״ל שדיבר שיש לה ~כו׳~{ברכת הזבח: בו} יד דאל״כ מנא ידעינן שחישב) ומיהו בתוספתא כו' עכ״ל. לכאורה ל׳ ומיהו אינו מדוקדק אכן נראה דכוונתם להוכיח שאפי׳ לכתחילה שפיר דמי לתרום בלא דבור אלא בברכה לחוד סגי דממתני׳ משמע בדעבד תרומתו תרומה באלם אבל מהתוספת׳ משמע דשרי אף לכתחיל׳ ובזה ל׳ ומיהו הוא בדקדוק ודו״ק נ"ל:
בא״ד. ויש מקומות דשרינן כשאומר כו' בבית שאן הס"ד וכצ"ל:
ד"ה ולא מוקמינן כו'. כל המנחות כו' בללה זר כשירה כו׳ בפ׳ כל שעה דצבור שאני כו' (ר״ל שהם זריזין אפי׳ שלא במקום זריזין) ומסיק דבדותא הי׳ כו' לא נתקדשה כצ״ל והס"ד:
ד"ה אף אני שייך לע״ב:
הגהות
גמרא ובמחשבה מה תרומה כו׳ אף כו׳ בעין יפה ומינה א"ר אליעזר כו' כצ"ל. ת״ר תורמין תאינים כו׳ (מיימוני פ״ה מהלכות תרומות):
כל המנחות נילושו בפושרין (מיימוני פי"ב מהל׳ מעשה קרבנות):
רש"י ד״ה אלא כמות שהן כו׳ להנך דתורם כו׳ מעשר זוטא כצ״ל והס״ד:
ד"ה מקום כו׳ תאינים שלו הס"ד:
ד"ה דליכא כו׳ וליתי׳ לי׳ כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף נה אף תרומת מעשר בעין יפה, אבל הרמב"ם בפר"ג מתרומות ה"י פסק דצריך לדקדק בשיעורה, ואעפ"י שפסק הרמב"ם כבן גומל לענין שיכול בעה"ב להפריש תרומת מעשר, עי' גיטין ל' ובכורות נ"ח, ועי' ברדב"ז שעל הרמב"ם.
א תוספות ד"ה במחשבה וכו ונראה דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן חמשה לא יתרומו וכו' הא שומע ואינו מדבר תרומתו תרומה יעוי"ש, והנה אפשר לדחות דאולי שאני זה שהוא אילם, - ומפריש בהרמיזה, וזה נחשב אצלו כדיבור, כמו שמצינו שגם רמיזה כדיבור הוא, ואפשר שמסיים בידיו על מקום התרומה שזה יהי' תרומה, או יש לומר עוד שמפריש ג"כ, ולהכי הרמיזה עם ההפרשה ביחד נחשב הפרשה מעליא כמו דיבור ממש.
ב ונראה דסברת התוס' דאם בעינן דיבור, היינו מפני שהדיבור הוא כמו מקדיש, והיינו דאם אמרינן דבעינן דיבור הכוונה שלא יותפס בחלות התרומה רק באופן זה דדיבור, וע"כ דלא מהני שום מעשה המעידה על כוונתו, אם בעינן שיעשה תרומה בפיו שצריך לומר שם תרומה בפירוש, ובזה תבוא החלות דהתרומה, וממילא לא יצוייר תרומה באלם, וע"כ מוכח מזה דלא בעינן דיבור שיותפס בתרומה.
ג עוד הביאו התוס' ראי' מהתוספתא דאמר שם מפני מה אמרו דאלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך, משמע דאי מברך אעפ"י שאינו מדבר בהרמה שפיר דמי יעוי"ש, ביאור דבריהם דאם אמרינן דדיבור עושה תרומה, ובלא דיבור אין חלות התרומה, א"כ מדוע תלה העיכוב באילם מפני שאינו יכול לברך, דבאמת הברכה אינה מעכבת בדיעבד, אבל אם אמרינן דבעינן דיבור דוקא בהרמה, ע"כ הרי"ז עיכוב גם בדיעבד, וא"כ הי' להתנא לומר מפני שאינו יכול לדבר בהרמתה, וע"כ שאין נדרש כלל דיבור בהרמה.
ד בא"ד ובמה שאוכל בלא הפרשה בזה אין קפידא דלכו"ע שרי בכ"מ אעפ"י שאינו מפריש עתה כמוכח מההיא דהלוקח יין מבין הכותים יעוי"ש, תמהני דמה ראי' מהא דהלוקח יין מבין הכותים, דשאני התם דאמר שלא יהא תרומה רק מה שעתיד להפריש, וממילא כל מה שישתה מתוקן הוא, - משא"כ באופן שנותן עיניו בצד זה, אפשר שאסור לאכול גם מצד השני פן יפגע בתרומה, וצ"ע.
ה בא"ד אבל תחילת תקוני של טבל לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה יעוי"ש, משמע מדבריהם דרק הפרשה אסור, אבל מותר לתקן באופן שנותן עיניו בצד זה אפילו בשבת, וקשה דלפי"ז מדוע אמרו דטבל הוי מוקצה בשבת כדאיתא בשבת קכ"ז דדוקא דמאי לא הוי מוקצה מטעם דיכול להפקיר נכסיו וחזי ליה, וקשה הא יכול לתקן ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחד, ובשלמא אם אמרינן דאסור עדיין באכילה מטעם שמא יפגע בתרומה אתי שפיר, אבל לדברי התוס' דלעיל דמותר גם באכילה קשה, אמאי הוי טבל מוקצה, ודוחק לומר דבשביל הברכה דהיינו שאפשר דאין מברכין על הפרשה דנותן עיניו, כמו שמצינו דאין מברכין על ביטול חמץ וכתב הב"י בסי' תל"ב דאין מברכין על דברים שבלב יעוי"ש, אבל זה דוחק כיון שאין חסרון בגופה של ההפרשה, - עוד נראה דשאני התם דכיון דכל עיקר המצוה הוא בלב, משא"כ הפרשת תרומה שעיקרה בהפרשה, אף על פי שמהני גם במחשבה, אבל עכ"פ הלא יש כאן ברכה שתקנו חכמים, ממילא יכול לברך גם בשנותן עיניו בצד זה. -
ו ונראה דבשבת בודאי אסור לאכול ע"י התיקון שנותן עיניו בצד זה, והיינו דאם יאכל הפירות כולם המתוקנות עד שתשאר התרומה, אם כן הרי"ז הפרשה גמורה, דמה לי אם נוטל התרומה, ומה לי אם נוטל החולין, והא דהתירו התוס' באכילה גם טרם שהפריש זהו דוקא בחול, - אבל תמוה מהא דהלוקח יין מבין הכותים, וצ"ע, והנה לדברי הרמב"ם בפכ"ג משבת ה"ט שכתב דאיסור הפרשת תרומה בשבת הוא משום מקדיש אתי שפיר בהא דהלוקח יין מבין הכותים דהתם ליכא משום מקדיש כיון דהחלות של התרומה תהי' לאחר השבת.
ז משנה כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שירי' וכו' - הנה הקר"א מדייק לנכון מדוע בשירים נקט לשון יחיד, וכתב משום דבשיריים לא יצוייר חמץ רק במנחת סלת הנקמצת קמח, ושייך חימוץ בשיריים, אבל באלו הנקמצות לאחר אפיי' שוב לא שייך חימוץ דאין נחמצת עוד לאחר אפיי', ודברים נכונים הם, ונראה להוכיח כן מהתוספתא דתניא בפר"ז דמנחות ואם החמיץ את שירי' עובר משום ד' דברים משום בל תלוש ובל תירך ובל תקטוף ובל תאפה יעוי"ש, הרי חזינן דהשיב בשיריים הה' דברים שעד אחר אפיי', אבל אין אחר אפיי' כלום, מבואר מזה דדוקא בשירים הבאה סלת שייך דין דחימוץ, אבל לא בשירים הבאות לאחר אפייה, וכן יש להוכיח מהא דכתב הרשב"א בחידושיו למנחות דהחידוש של שירים הוא במנחת סלת שהוא בלא קומץ, אבל שארי מנחות הוא טרם הקמיצה יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הרשב"א דעיקר שייכות דמחמץ הוא רק קודם אפייה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
במחשבה. כדאמרן בעלמא (שבת דף קמב.) נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר: ומינה. כלומר מהא דר' אלעזר גופה מייתי פירכא: אלא אי כמות שהן השתא משערינן. בצר להו מעשרות לענין מדה אי הוה כייל להו להנך דתרם במנין משתכח מעשר זוטא: תורמין תאנים על הגרוגרות. ובמנין: מקום שרגיל לעשות כו'. שמצויין אנשים שיעשו גרוגרות וישתמרו או הוא עצמו יעשה אותם גרוגרות לאחר זמן עם תאנים שלו: מקום שאין רגיל לא. דבעינן שיתרום מן המתקיים ותאנים לחין מרקיבין ואין משתמרין: אי איכא כהן. שיתנם מיד: תורם מן היפה. שמא כהן יאכלם מיד תאנים יפין ואין מתקיימין גרוגרות מתקיימין ואין יפין: ולא גרוגרות על התאנים. במנין: ואפילו במקום שרגיל. ולא אמרינן סופו של כהן נמי לעשותן גרוגרות ונמצא שאינו מפסידן אלא זיל בתר השתא והרי הוא ממעט במעשר: דליכא כהן. ובעי למצנעינהו עד דלישכח כהן וליתיב ליה הלכך תורם מן המתקיים: בתרי טעמי. כגון הכא כדאמרינן רישא דליכא כהן וסיפא דאיכא כהן: ולא מוקמי בתרי תנאי. דלא אמרי' רישא וסיפא דליכא כהן ודקפרכת והתנן תורם מן המתקיים תנאי היא דהא תרי תנאי פליגי בהכי: מתני' שנאמ' כל המנחה אשר תקריבו וגו'. ארישא קאי דקתני ומשמרן שלא יחמיצו מקודם קמיצה משתעי: עריכתה. טורני''ר: גמ'
המוקף לו ומוקמינן בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כדתנן במסכת ביכורים (פ''ב מ''ה) דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף כביכורים והא דפריך בסוף כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מפרש ר''ת דהיינו מדרבנן ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קידושין דף מא:) דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה (במדבר יח) אתם גם אתם ומתוך פי' הקונט' דבכורות (דף נח: ושם) משמע דבמחשבה פליגי גבי היו לו מאה טלאים ונטל עשרה עשרה ונטל אחד ר' יוסי בר רבי יהודה אומר מעשר דסבר לה כאבא אלעזר בן גומל ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן ומעשר דגן קריי' רחמנא תרומה ופי' בקונט' דמשום מחשבה מוקי ליה רבי יוסי ברבי יהודה כאבא אלעזר ומתוך פירושו נמי (הכי) משמע דאפילו בתרומה גדולה לית ליה מחשבה דאי אית ליה לא הוה צריך למימר דאבא אלעזר בן גומל היא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצינו למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה וא''ת ולמה ליה. למימר דרבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבא אלעזר בן גומל הא כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן נוטל אחד מעשרה אף מעשר בהמה כן ולא בעי העברה תחת השבט אלא שיש עשרה לפניו ונוטל אחד מהן ויש לפרש דמייתי דאבא אלעזר דילפינן תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד אע''ג שלא היה סברא ללמוד זה מזה לגבי הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לו שיעור אפילו הכי מקשינן להו לענין זה אע''ג דהוי כעין אפשר משאי אפשר ה''נ יליף מעשר בהמה ממעשר דגן אע''ג דמפקי קרא ממשמעותיה דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור ומיהו אין מתיישב ללב פירוש זה ונראה לפרש דמשמע ליה דלר' יוסי ברבי יהודה הוי מעשר אע''ג שאינם שוין כגון במכניס לדיר להתעשר דסתמן אין דרכם להיות שוין הלכך צריך לאוקמי כאבא אלעזר בן גומל דשרי מאומד ולא חיישינן אם מרבה במעשר כדפרישית או לכל הפחות שרי בעין יפה כדאיתא בשמעתין ואי לא דאבא אלעזר ה''א דאע''ג דלא חיישינן במעביר לשוין כה''ג שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר סד''א דגם בעינן שוין: במחשבה. פי' בקונטרס כדאמר בעלמא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר משמע שר''ל משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה ושרי נמי בשתיקה ע''י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דכל זה נפקא מונחשב עוד פי' לשון אחר בפ' בתרא דבכורות (דף נט.) במחשבה שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אע''פ שעתה אינו מפריש כלום ור''ל דדיבור צריך והא דשריא בלא הפרשה קרי מחשבה ואשכחן נמי דוכתא דקרי למחשבה דיבור כמו על כל דבר פשע דאמרינן (ב''מ דף מד.) דחייב על המחשבה כמעשה ונראה דבלא דיבור נמי הוה תרומה מדתנן במסכת תרומות (פ''א מ''א) חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חרש שוטה וקטן וקתני סיפא חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר משמע הא שומע ואינו מדבר תרומתו תרומה ומיהו בתוספתא דמסכת תרומות מצאתי מפני מה אמרו אלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך משמע דאי מברך אע''פ שלא ידבר בהרמה שפיר דמי ופ''ג דשבועות (דף כו:) נמי משמע בהדיא כשגמר בלבו אע''פ שלא הוציא בשפתיו גבי כל נדיב דקאמר דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ולא ילפי' מינייהו שבועה ובמה שאוכל בלא הפרשה בזה אין קפידא דלכולי עלמא שרי בכל מקום אע''פ שאינו מפריש עתה כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (גיטין דף כה:) דשרי לכולי עלמא אי לאו משום דאין ברירה או משום דחיישינן לבקיעת נוד ויש מקומות דשרינן כשאומר מעשר שני לצפונו או לדרומו (דמאי פ''ה מ''א ב) וא''ת וכיון דשרינן תרומה ע''י שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב הא תנן במסכת שבת פרק נוטל (דף קמא:) ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך בגמרא (שם דף קמב.) הא מתקן הוא ושני ר' אלעזר בר''ש היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ולהכי לא חשיב תיקון בשבת כשמעלהו כיון שאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה וי''ל דשאני מדומע שכבר ניתקן אבל תחלת תיקונו של טבל לא הוה שרינן מטעם דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח בבמה מדליקין (שבת דף לד.) אע''ג דשרי ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפ''ק דחולין (דף ו:) גבי ר''מ שאכל עלה של ירק בבית שאן: ולא מוקמינן בתרי תנאי. דהוה מצי לאוקמי בחד טעמא ובתרי תנאי דכולה דליכא כהן ורישא רבנן וסיפא כרבי יהודה דפליג אדרבנן בפרק שני דמסכת תרומות (מ''ו) וקאמר לעולם תורם מן היפה: כל המנחות נילושות בפושרין. אע''ג דאמרינן בפ' כל שעה (פסחים דף לו.) חיטין של מנחות אין לותתין אותן הא מפרש התם משום דלתיתה ליתא במקום זריזין אבל לישה נהי דליתא בזריזין במקום זריזין איתא דאמר מר בללה זר כשרה חוץ לחומת עזרה פסולה ומכאן קשיא דמשמע כל המנחות אפילו לחם הפנים דהוי בכלל כל המנחות וההיא לאו במקום זריזין היא דתנן לקמן בפ' שתי הלחם (דף צה:) דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ויש לומר דהא אמרינן בפ' כל שעה (פסחים לו.) ציבור שאני ומיהו קשיא ממנחת מאפה דיחיד היא ולישתן ועריכתן בחוץ כלחם הפנים דמ''ש כיון דלא בעיא שמן עד לאחר אפייה כדקאמר לקמן (דף עד:) החלות בוללן א''כ לא קדשה עדיין והויא לישתה בחוץ וי''ל דבפ' שתי הלחם (לקמן צה:) פריך רישא אסיפא ומשני לה רב אשי ומסיק דברותא היא וצ''ל מי ששנה זו לא שנה זו למ''ד מדת יבש נתקדשה לישתן בפנים דעשרון נתקדש ובו היה מודד לכל המנחות כדתנן פ' שתי מדות (לקמן פז.) ותנא דהכא סבר מדת יבש נתקדשה וקשיא קצת דלא מסיק האי טעמא בפ' כל שעה (פסחים דף לו.) ושמא נקט ההוא טעמא דהוי בכל המנחות כגון מנחת סולת ומחבת ומרחשת אפילו למ''ד מדת יבש לא נתקדשה: