דף נו - א
רבי שמעון אומר: לרבות שעירי עבודת כוכבים של ציבור, שטעו על פי הוראת בית דין, לסמיכה.
מתקיף לה רבינא: תינח לרבי יהודה, דמרבי לשעיר נחשון לסמיכה, איצטריך מיעוטא ד"אותו" למיעוטי מצפון. אבל לרבי שמעון דלא מיחייב שעיר בסמיכה, ולא איצטריך למעוטי שעיר נחשון מסמיכה, מאי איכא למימר? מה בא "אותו" למעט? אמר ליה מר זוטרא, ברית דרב מרי, לרבינא: ולרבי יהודה מי ניחא? והרי לרבי יהודה נמי תיקשי אמאי איצטריך "אותו" למעט שעיר נחשון, והרי מאי דאיתרבי שעיר נחשון [לסמיכה] איתרבי, מאי דלא איתרבי לא איתרבי, ומהיכי תיתי לומר דאילולי מיעוטא ד"אותו" היה שעיר נחשון טעון צפון!?
וכי תימא, אי לא מיעטיה קרא לשעיר נחשון מדין צפון, הוה אמינא - תיתי שחיטת צפון בשעיר נחשון בבנין אב מחטאת רגילה, לא מצית אמרת הכי, כי אם שעיר נחשון הוא בכלל חטאת רגילה לגבי דין צפון, אמאי איצטריך לרבותו לסמיכה, ותיקשי - סמיכה גופה בשעיר נחשון לישתוק קרא מיניה, ואנא ידענא שחייב לסמוך כבחטאת רגילה, ותיתי לסמיכה בשעיר נחשון בבנין אב מחטאת רגילה?
אלא, בהכרח, הא דאיצטריך לרבי יהודה לריבויי לסמיכה ולא יליף בבנין אב, הוא משום דהוראת שעה מהוראת דורות לא ילפינן, ואם כן הכא נמי ביחס לדין צפון, נימא דקדשי שעה מדורות לא ילפינן, והדרא קושיין לדוכתיה, אמאי איצטריך למיעוטי מ"אותו" שאין שעיר נחשון טעון צפון?
ותרצינן תירוצא אחרינא: אלא, להכי איצטריך "אותו" למעוטי - "אותו", את השעיר אתה מעמיד בשעת שחיטה בצפון, ואין השוחט עצמו צריך להיות עומד בצפון! אלא יכול לעמוד בדרום, ולשחוט את השעיר, העומד בצפון, באמצעות סכין ארוכה.
ומקשינן: האי דינא שהשוחט אינו צריך לעמוד בצפון הרי לא מ"אותו" האמור בשעיר חטאת של הנשיא נפקא, אלא מדרבי אחייה נפקא, דיליף לה ממיעוטא אחרינא "דאותו", האמור בקרבן עולה!
דתניא רבי אחייה אומר: נאמר בשחיטת קרבן עולה "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה".
"אותו" - מה תלמוד לומר? מה הוא בא למעט?
לפי שמצינו במקבל את הדם, שעומד בצפון ומקבל את הדם בצפון, ואם עמד המקבל בדרום והושיט ידו וקיבל את הדם בצפון הרי הוא פסול. אם כן, יכול אף זה השוחט שעמד בדרום ובאמצעות סכין ארוכה שחט בצפון, כן, שתהיה שחיטתו פסולה כמקבל שעמד בדרום וקיבל בצפון, תלמוד לומר "ושחט אותו", לומר לך: אותו, הקרבן עצמו הוא זה שצריך לעמוד בשעת השחיטה בצפון, ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון.
אלא תרצינן תירוצא אחרינא, דלהכי איצטריך "אותו" בשעיר נשיא, ללמדנו: אותו אתה שוחט בצפון ואין אתה צריך למלוק בן עוף בצפון.
כי סלקא דעתך אמינא ליתי למליקת בן עוף בצפון בקל וחומר משחיטת בן צאן [עולה] בצפון -
ומה בן צאן, שלא קבע לו כהן לשחיטתו, שהרי שחיטה כשירה גם בזר, קבע לו צפון לשחיטה, בן עוף, החמור ממנו, שקבע לו כהן למליקתו, אינו דין שקבע לו צפון למליקה!?
ולהכי איצטריך "אותו" בשעיר הנשיא לאפוקי למליקת בן עוף מצפון.
ופרכינן לקל וחומר: מה לבן צאן, שהוא חמור יותר, שכן קבע לו כלי, סכין לשחיטה וכן מזרק לקבלת הדם, תאמר בבן עוף, שאין בו כלי, לא בשחיטתו ולא בזריקת דמו, הילכך לא תיתי בקל וחומר שתהיה מליקתו בצפון. ושוב הדרא קושיא לדוכתיה למאי איצטריך מיעוטא ד"אותו".
ומתרצינן תירוצא אחרינא: אלא, "אותו" הכי ממעטינן: את שעיר הנשיא, אתה שוחט בצפון, ואין אתה שוחט קרבן פסח בצפון!
ופרכינן: הא דאין פסח טעון צפון לא מ"אותו" ממעטינן, אלא מדרבי אליעזר בן יעקב נפקא.
דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא הפסח טעון צפון.
ודין הוא שיהא הפסח טעון צפון משום חומרתו - ומה עולה, שהיא קלה הימנו, שלא קבע לה הכתוב זמן בשחיטתה, קבע לה צפון. פסח החמור, שקבע לו זמן לשחיטתו, בי"ד בניסן אחר חצות, אינו דין שקבע לו צפון!
איכא למפרך לקל וחומר: מה לעולה, שהיא חמורה מקרבן פסח, שכן היא מוקטרת כליל למזבח, תאמר בפסח שנאכל למנוייו, ולפיכך דין הוא שלא יהיה טעון צפון.
וכי תימא, דנילף בקל וחומר מחטאת, שאינה מוקטרת כליל, אלא נאכלת לכהנים, ואין לה זמן קבוע, וטעונה צפון וקל וחומר לפסח שחמור מחטאת בכך שיש לו זמן קבוע, שיהיה טעון צפון.
אכתי איכא למיפרך לקל וחומר מחטאת: מה לחטאת שיש בה חומרא שאין בקרבן פסח, שכן החטאת מכפרת על חייבי כריתות, שעברו בשגגה על עבירה שחייבים על זדונה כרת, תאמר בפסח שאינו מכפר!?
וכי תימא דנילף קל וחומר מאשם, שאינו בא לכפר על חייבי כריתות, ואין לו זמן קבוע וטעון צפון, וקל וחומר לפסח שיש לו זמן קבוע שיהיה טעון צפון.
אכתי איכא למיפרך: מה לאשם, שכן הוא קדשי קדשים, והרי הוא חמור מפסח שאינו אלא קדשים קלים.
וכי תימא דאיכא למילף בצד השוה מכולהו [מעולה מחטאת ומאשם] שהצד השוה שבהן שטעונין צפון אף אני אביא פסח שטעון צפון, איכא נמי למיפרך: מה לצד השוה שבכולהו, שכן כולם הם קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קל מהם, שהרי הוא קדשים קלים בלבד.
וכיון שהתבאר מדברי רבי אליעזר בן יעקב שאין מקום ללמוד לא בקל וחומר ולא במה הצד לפסח שיהיה טעון צפון, הדרא קושיין, אמאי איצטריך למיעוטא ד"אותו" דכתיב בשעיר חטאת של הנשיא, דהא לפסח אין הוה אמינא שיהיה טעון צפון!?
ומשנינן: אלא, לעולם, אתי האי מיעוטא ד"אותו" האמור בשעיר הנשיא כדקאמרינן מעיקרא - "אותו" השעיר צריך לעמוד בצפון, ואין השוחט צריך לעמוד בצפון.
ודקא קשיא לך דההוא לימודא מדרבי אחייה נפקא, ויליף לה מ"אותו" האמור בקרבן עולה, תריץ, דרבי אחייה לאו למעוטיה שוחט בצפון הוא דאתא, שהשוחט בצפון איתמעיט מ"אותו" האמור בשעיר החטאת של נשיא. אלא, הכי קאמר: הא דכתיב "אותו" בשחיטת העולה בצפון בא הכתוב ללמדנו כי אין השוחט חייב לעמוד בצפון, אבל מקבל הדם כן חייב לעמוד בצפון.
ותמהינן: הא דמקבל הדם צריך לעמוד בצפון ילפינן לה מ"ולקח", דדרשינן לו יקח, ומהתם נפקא שצריך המקבל לקחת את עצמו לצפון, ולא ממיעוטא ד"אותו" האמור בעולה!?
ומשנינן: הך דרשה ד"לקח - ולקח" לא משמע ליה לרבי אחייה, הילכך יליף לה מהא דאיצטריך מיעוטא ד"אותו" בעולה שאין השוחט חייב לעמוד בצפון, ללמדנו שהמקבל כן צריך לעמוד בצפון.
שנינו במשנה: וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה של המנחה המחומצת.
אמר רב פפא: אפאה למנחה כשהיא חמץ לוקה שתים - אחת על עריכתה, ואחת על אפייתה, מכיון שבמעשה האפיה יש גם מעשה עריכה.
ותמהינן: והא אמרת לעיל: מה אפייה מיוחדת, שהיא מעשה יחידי, וחייבין עליה בפני עצמה, וכיצד נאמר כאן שחייבים על האפייה שתיים. [1]
ומשנינן: לא קשיא. יש אפיה שהוא מתחייב בה שתיים, דהיינו גם על העריכה, ויש שחייב עליה בפני עצמה, הא שחייב עליה לבד מדובר, באופן דעריך הוא, ואפה הוא, ומכיון שעשה את שני המעשים וכבר נתחייב על העריכה קודם לכן, אין מחייבים אותו באפיה בשנית גם על העריכה.
והא, שחייב על האפיה שתיים, מדובר באופן דעריך חבריה, ויהיב ליה ונתנה לו כשהיא ערוכה, והלך הוא ואפה, ובאופן זה הוא מתחייב שתיים באפיה כי האפיה כוללת גם עריכה. [2]
תנו רבנן: בכור, שאחזו דם, שהוא חולי הנגרם מרבוי הדם, [3] ורפואתו היא שצריך להקיז ממנו דם, נחלקו בדינו כמה תנאים:
מקיזין לו את הדם במקום שאין עושין בו מום, דהיינו בכל מקום בגופו, כי לאחר מכן הוא מבריא ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום. דהיינו באזנו ובעינו, משום שהפגיעה באוזן ובעין נשארת ואינה מבריאה, דברי רבי מאיר. [4]
וחכמים אומרים: יקיז אף במקום שעושין בו מום שמכיון שאחזו דם הוא כבר נקרא בעל מום, שהרי אם לא יקיזו את דמו הוא ימות. והתירו רבנן להקיז את דמו כדי להצילו, ואפילו אם ההקזה תעשה במקום שעושה בו מום.
ובלבד, שלא ישחוט את הבכור על אותו מום שאירע בו כתוצאה מההקזה, אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר, שבכור אינו נאכל בחוץ אלא כשהוא בעל מום, וגזרו חכמים שלא ייהנה מהטלת המום שהותרה לו לצורך הצלת הבכור, כי חששו שמא יבואו להערים ולהקיז אפילו בלא אחזו דם כדי להתירו באכילה.
הערות
[1] הגרי"ז בכתביו מבאר שבדברי הגמרא לעיל למדנו שמתחייב על כל מעשה ומעשה, וכאן בא רב פפא להוסיף וללמד שבעושה את שתי המעשים בבת אחת הוא מתחייב שתיים. ואמנם הגרי"ז מתקשה בביאור קושית הגמרא "והא אמרת מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי", והלא זהו עיקר דבריו של רב פפא, שכיון שהוא עושה שתיים כאחד, הוא חייב שתיים.
[2] הביאור הוא על פי פשיטות דברי רש"י, אך ראה עוד ברבינו גרשום ובשיטמ"ק [אות יט].
[3] רש"י [בעמוד ב'] שכשאחזו דם, כיון שיש חשש שמא הוא ימות, אין לך בעל מום גדול מזה. והגרי"ז בכתביו התקשה בדברי רש"י מהיכן לנו להגדיר דבר כזה כמום. והגרי"ז מגדיר בכור שאחזו דם, שהוא חולה, שפסול לקרבן כיון שאינו לרצון, אבל אינו נקרא בשם בעל מום. [ולכן גם אין נפקעת ממנו קדושתו, כיון שאין בו מום]. ויש לבאר מדוע לא מותר הבכור באכילה מיד כשאחזו דם, והרי הוא כבר בעל מום אז? וביארו התוס' בבכורות [לד א] שכיון שיש לו רפואה בהקזה, נחשב הדבר למום עובר.
[4] באחיעזר [ב לה] כתב, שעל אף שגם מום עובר אסור להטיל בבכור, הקזה זו אינה נחשבת אפילו כמום עובר. וברש"ש [בכורות לג ב] דייק מדברי רש"י שמותר לעשות מום עובר. והקשה, שהרי גם בשעה שנופל בו מום עובר הוא נפסל להקרבה, ומדוע יהא מותר לעשות כן. ובמנחת חינוך נסתפק אם יש איסור להטיל מום עובר.
תינח לר' יהודה דקא מרבי לשעיר נחשון לסמיכה וממעיט ליה מצפון מאותו. אלא לר' שמעון דמרבי שעירי ע"ז לסמיכה ואינהו בעו צפון כדאמר זה בנה אב אותו למעוטי מאי. א"ל מר זוטרא לר' יהודה נמי אכתי למאי איצטריך למעוטי צפון דממילא אימעיט דהוה אמינא סמיכה דאיתרבי איתרבי צפון דלא איתרבי לא איתרבי אותו למה לי. וכי תימא אי לאו אותו הוה אמינא תיתי בבנין אב דטעון צפון מושחט את החטאת להכי איצט' אותו דלא ליתי בבנין אב:
אי הכי סמיכה גופה נמי לשתוק קרא דלא לירבי שעיר נחשון לסמיכה ותיתי מבנין אב מוסמך ידו על ראש החטאת:
הכא נמי שעה מדורות. שעיר נחשון דהוה לשעה לא ילפינן לה משעיר דורות דליבעי צפון ולא איצטריך אותו:
אלא אותו הזבח והסכין ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון:
לפי שמצינו במקבל. בגמרא דאיזהו מקומן:
בן עוף שקבע לו כהן. למליקתו דכתיב והקריבו אל הכהן ומלק את ראשו:
שכן טעון כלי סכין לשחיטה ולאו מק"ו אתי ולא צריך אותו:
מכולהו נמי. עולה וחטאת ואשם שכן קדשי קדשים מה שאין כן בפסח. ואכתי לא איצטריך אותו:
רבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון הוא דאתא והכי קאמר ושחט אותו על ירך אותו בצפון ואין השוחט בצפון. דהא נפק ליה מאינך קרא:
אבל מקבל בצפון מקבל מלקח ולקח נפקא. כלומר מוי"ו דולקח משמע דהיכא דלקח הדם התם עומד הלוקח:
אפאה חמץ לוקה [שתים] אע"ג דלא עבד אלא אפייה בלבד כלומר דקא סבר דבאפייה קא גמרה כולה מילתא דלחם:
הא דערך הוא ואפה הוא לוקה שתים. והא דקאמר מה אפייה מיוחדת וכו' כגון דערך חבריה ויהב ליה ואפה:
ואין מקיזין אותו במקום שעושה בו מום. כגון באזנו ובשפתו:
אפאה לוקה שתים, דאפיה גמר עריכה היא, ל"ה. ר"ל דבכלל אפיה הוי עריכה בעבור שהוא גמר עריכה הילכך אע"ג דלא עבד כי אם אפיה לבד בלא עריכה קודם מחייב נמי תרתי משום עריכה ומשום אפיה כאלו ערכה ולכך פריך שאפיה מעשה יחידי דמשמע שאין באפיה כי אם מעשה אפיה לבד ולא שיהא בו מעשה עריכה ואפיה, ומשני לאו קושיא היא הא דעריך הוא ואפה הוא, פירש"י ליכא לחיוביה ליה אלא תרתי אתרווייהו שהרי אי אפשר לחייבו שתים אאפיה משום עריכה ומשום אפיה שהרי ערכה ונתחייב משום עריכה וכשאפאה אח"כ אי אפשר לחייבו גם משום עריכה שאי אפשר לחייבו שני פעמים משום עריכה ובכה"ג קרי לאפיה מעשה יחידי וקאמר מה אפיה מיוחדת שהוא מעשה יחידי דהיינו אם ערך אותה האופה קודם אפיה דאי אפשר לחייבו כי אם משום אפיה ולא משום עריכה שהרי כבר ערכה וחייבין עליה בפני עצמה דהא חייביה משום אפיה דכתיב לא תאפה אף אני אביא לישתה ועריכתה שיתחייב הוא ג"כ אלישה ואעריכה אם לשה וערכה או אם לשה הוא וערכה חבירו שיתחייב הוא משום לישה ועריכה, הא דערך חבירו ואפאה הוא, בההיא קאמר דמחייב שתים משום עריכה ואפיה דאפיה גמר עריכה היא והוי כאלו עבד תרתי, ופרש"י ערך חבריה ואפאה הוא חבריה מחויב חדא אעריכה דעבד ואיהו מחייב תרתי אאפיה ואעריכה דמגמר גמרה ואע"ג דמחייב חבריה אעריכה איהו נמי חייב עליה כדאמרינן לקמן להביא מחמץ אחר מחמץ:
גמרא אלא שעה מדורות לא ילפי׳ כו׳. ויש לדקדק כיון דהשתא דאיתרבי לסמיכה ס״ד שעה מדורות ילפי׳ ואיתרבי נמי צפון מ"ה איצטרך אותו ויש ליישב:
שם וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה כו׳. פסיקתא בפני עצמה:
שם ובלבד שלא ישחוט על אותו המום כו׳ כצ״ל:
רש״י ד"ה אלא שעה מדורות לא ילפינן הלכך איצטרך קרא לרבות לסמיכה ואמאי איצטרך כו׳ כצ״ל:
ד"ה דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט מצפון כו׳ כצ״ל:
בא״ד ואי קשיא לר״א כו׳. וכתב מ״ו הב״ז והתירוץ חסר בדבריהם ורוצה ליישב קושיא זו ולענ״ד נראה ברור דכוונת רש״י לזה דהתם במס׳ זבחים דף מ״ח הגירס׳ כך היא בסוגי׳ זו ודקשיא לך מדר"א נפק לן לאו למעוטי כו׳. ופירש רש״י התם דאותו דגבי שעיר לאו למעוטי שוחט בצפון דמאותו דר״א נפקא אלא לרבוי׳ מקבל בצפון עכ״ל והכא גרסינן דר״א לאו למעוטי שוחט בצפון כו' דמשמע דאותו דר״א אתי לרבויי מקבל בצפון ורש״י לא ניחא בגירסא זו מ"ה כתב רש"י דלגירסא זו קשי׳ לר״א וליכא למימר דר״א דריש ולקח לו יקח דהא מסקינן הכא לקח ולקח לא משמע ליה אלא ע״כ גירסא דהתם ניחא דמאותו דשעיר אתי לרבויי מקבל ור״א דריש לקח ולקח וכ״כ תוספת התם כנ"ל ברור ודוק:
ד״ה ערך הוא כו׳ לא מחייבי תרתי כו׳ כצ"ל:
ד״ה ערך חברי׳ כו׳ מחייב חבריה כו׳ הד״א:
ד"ה ובלבד שלא כו׳ מום הס"ד ואח״כ ד״ה אף נשחט על אותו מום ר"ש לטעמי׳ כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד"ה לרבות שעירי ע"א כו׳ למעוטי שעירי ע״א כו׳. ולר״י ליכא לשנויי הכי דאיצטרך אותו דאי לאו אותו הוה ממעטינן מהחי שעיר נחשון לסמיכה והשעיר לרבות שעירי ע״א מ״ה איצטרך אותו למעט שעיר נחשון מצפון וע״כ משום דסד״א הואיל ואיתרבי לענין סמיכה איתרבאי נמי לענין צפון משום הכי איצטרך אותו דליכא למימר הכי דאי לאו אותו ה"א דהחי ממעט [שעיר] נחשון דא״כ לישתוק קרא מיניה דשעה מדורות לא ילפינן וכ"כ תוספות לקמן דצ״ב ע״א ד״ה ואין שעירי כו׳:
ד״ה שוחט מדרבי כו' דתלא רחמנא כו׳. פי׳ דלישחוט החטאת במקום העולה:
בא"ד לא יהא שוחט חטאת בצפון כו'. פי׳ כיון דשוחט של עולה אין טעון צפון דזהו עיקר לא יהא הטפל שוחט של חטאת חמור דליבעי צפון ומ״ו הב״ז מוחק תיבת חטאת ואיני יודע למה:
בא״ד דכתי׳ במקום העולה כו' כצ״ל:
בא״ד לא יהא שוחט חטאת בצפון הס"ד וכצ"ל. פי' כיון דהזהיר הקרא לישחט החטאת במקום העולה משמע דשוחט של חטאת יהא עומד במקום שהשוחט של עולה עומד:
ד"ה אלא אין השוחט כו' דללמד על מקבל אתי׳ כו'. פי׳ על המקבל נמי דאין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון דאי על השוחט לחוד דאין השוחט בצפון לא איצטרך:
ד"ה אפאה לוקה כו׳ לפי זה בחנם נקט כו' כצ״ל:
ד״ה רבי שמעון כו׳ בברייתא מטעם דבר כו' כצ"ל:
בא״ד ע״ב ושייך לכאן דבמתניתין תנן וחכמים אומרים כו'. פירוש מ״ה במתניתין ליכא למימר דרבי שמעון סבירא ליה דיקיז אף על פי שעושה מום במתכוון דזה הוא פלוגת׳ רחוקה דלחכמים אסור אפי׳ שלא במתכוין:
בא"ד לידי מום ובלבד שלא יהא פסיק כו' כצ״ל:
בא"ד נפל מן הגג ונשתבר יהא כו' כצ״ל:
בא״ד לא יהיה כו' אל תתן כו' כצ״ל:
בא״ד דם כו' כדאיתא כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד״ה מה לבן צאן וכו׳ וי"ל דגבי צפון שייכא וכו׳ ע"ש בתוס׳ דקידושין שכתבו ליישב בע״א:
בד״ה מחטאת וכו׳ חטאת גופא וכו׳ ובעיא היא וכו׳ תימא מאי קא מקשו דהא הכא לא בעי למילף בבנין אב אלא בק"ו כדקאמר ומה עולה שלא קבע לו זמן וכו' דקאמר מחטאת היינו בק"ו וכן פירש רש"י ז״ל מחטאת וכו׳ וכ״ש פסח ודבר הלמד בהיקשא חוזר ומלמד בק״ו ונ"ל דהתוס׳ ז"ל לא קא מקשו הכי וראיה שלא כתבו תימא או קשה אלא באו לדקדק אמאי גמ׳ בעי למילף פסח מעולה בק״ו ולא בעי למילף בבנין אב לכך קבעו לתרץ זה במאי דקאמר מחטאת וכתבו משום דמחטאת לא מצי למילף בבנין אב דחטאת גופא מהיקשא וכו׳ ולכך כיון דלא מצי למילף מחטאת בבנין אב אלא בק"ו לכך נקט נמי גבי עולה ק"ו אע״ג דמצי למינקט בנין אב ודו״ק וכה״ג הקשו התוס׳ ז"ל בשבועות דף ל"א ע״ב ד"ה דמייתי להת׳ ע"ש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
רש"י ד״ה ואי קשי׳ כו׳ וחסר תי' בדבריהם אכן לפי מ״ש התוספות ד״ה אלא אין כו׳ דמסברא אמרינן השתא דשוחט ומקבל דין א׳ להם א״כ וודאי לא צריכינן ב׳ מיעוטי כיון דמשעיר נשי׳ ממעט לשוחט מצפון אתמעיט ג״כ מקבל וא״כ תו לא צריכינן למעט המקבל ובע״כ לרבויי למקבל אתא עוד נ״ל דס״ל לר׳ אחיי׳ כיון דכתיב לקח ולקח אז משמע לי׳ לדרוש אותו דהמקבל טעון צפון והא דקאמר לא משמע ליה היינו אם לא הי׳ כתיב אותו כנ״ל ודו"ק היטב וראשון עיקר:
תוספות ד"ה לרבות שעירי כו׳ ב״ש החטאת כו׳ הזאות כו׳ אי נמי כו׳ משום דכתיב החי כו׳ כצ״ל. (ור״ל והוי אמינא שעיר י״כ החי טעון סמיכה ואי׳ שעיר ע"ז טעון סמיכה כמו דס״ל לר׳ יודא לקמן לכך צריך רבוי׳ דהשעיר והחי למעוטי סמיכה בזקנים בע"ז וע״ל פ׳ שני המדות):
ד״ה אלא איו כו' וא״כ לא לכתוב כו' (ר"ל למסקנא כיון דכתיב במקבל אימעוט שוחט ממילא כבר ק"ל):
ד"ה ר"ש כו׳ כדאמרינן יקיז אע"פ כו' אתי לאערומי כו' וקצת קשה מת"כ דדריש התם קראי כו' (ר"ל והא קראי מורים דשרי אפילו בעושה מום במתכוין לרבנן וק״ל) כדאית׳ בבכורות הס"ד:
הגהות
גמרא ואין השוחט עומד בצפון כו׳ מה לעולה שכן כליל כו' כצ"ל.
אמר ר"פ אפאה לוקה כו׳ (כ') (מיימוני פי״ב שם):
ת״ר בכור שאחזו דם כו' (מיימוני פ״ב מהלכות בכורות):
רש"י ד״ה מקבל עומד כו׳ העולה קבלה כו׳ הד״א:
ד"ה בן צאן כו׳ בצפורן הס״ד:
ד"ה דר׳ אחיי׳ כו' שוחט בצפון כו' כצ"ל:
ד"ה והאמרת כו' לי׳ תרתי הס״ד:
ד״ה ערך כו׳ מחייב חברי׳ כו׳ ואעריכה דגמ׳ כו׳ כצ״ל:
ד"ה במקום שאינו כו׳ בריא הס"ד: {ברכת הזבח: ואח"כ} צ"ל ד"ה במקום שעושה כו׳ אזנו ועינו כו׳ כצ"ל:
ד"ה ובלבד כו׳ מום הס"ד:
תוספות ד"ה לר"ש כו' חטאת דעלמא הס"ד:
ד"ה אלא שעה כו׳ מילתא בעלמא הוא הס״ד:
ד"ה שוחט מדר׳ כו׳ תימ׳ ההי׳ בעול׳ כו' לא יהא שוחט בצפון כו׳ לא יהא שוחט בצפון הס״ד וכצ"ל:
ד״ה מה לבן צאן כו' לא דשמעינן שהצריך כו׳ מבן צאן הס"ד וכצ"ל נ״ל:
ד"ה מחטאת כו' בבנין אב הס״ד:
ד״ה אפאה כו'.
ד"ה הכל מודים כו׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
יב דף נו אותו בצפון ואין בן עוף בצפון, והנה לכאורה כיון דמליקה במזבח דוקא כמבואר בזבחים ס"ד, ולר' יוסי דאמר דכל המזבח כולו בצפון, כמבואר בזבחים נ"ח, ואם כן בלא"ה בן עוף טעון צפון, ודוחק לומר דהברייתא כדיבר"י דאמר חצי' בצפון וחצי' בדרום, ונראה דיש לפרש דאעפ"י שהמזבח עומד בצפון עזרה, אבל אם הדין דבן עוף טעון צפון יהי' הכוונה צפון שלו דהיינו צפון המזבח. -
יג והנה לכאורה יש להעיר מדוע לא אמרינן דכל המזבח דינו כצפון עזרה מטעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר, דע"כ המזבח הוי עיקר לגבי עזרה, וכמו שפירש"י בזבחים י"ד מודה ר"ש בחטאות הפנימיות דעבודה שאין יכול לבטלה משום דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל יעוי"ש, משמע דאין בהיכל חסרון מטעם דלא נשחט בצפון עזרה וע"כ סברת רש"י דמשום זה גופי' דלא יהא טפל חמור מן העיקר, יש על ההיכל גם תורת צפון, וכן דייקו התוס' בזבחים ס"ג ד"ה שכן, יעו"ש, וא"כ ה"נ הכא במזבח לימא דהמזבח תורת צפון עליו דהיינו צפון עזרה מטעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר, והנה אפשר לומר דלא אמרינן סברא זו דלא יהא טפל חמור מן העיקר, אלא היכא דאמרה תורה בהדיא כמו בשלמים דתלאן הכתוב בפתח אוהל מועד, ולסברא זו נחתו התוס' שם לענין קמיצה בהיכל יעוי"ש, אבל לפי"ז קשה דמה הקשו שם התוס' דקמיצה תתכשר בהיכל, וע"כ סברי התוס' דלסברת רש"י דהיכל דין צפון עליו ג"כ, אמרינן כן בכל הקדשים, והיינו משום דמקום המקודש ביותר, יש לו בע"כ הקדושה הקלה, כמו שיש בכלל מאתים מנה. וההיכל כולל גם קרן מערבית דרומית, והיינו דקמיצה צריכה להיות בקרן מערבית דרומית, וכן כתב הפנ"מ שם, וא"כ מסתבר לומר דמליקה שנעשית במזבח, הנה המזבח כולל גם קדושת צפון, וא"כ למה לן קרא למעט שאין טעון צפון, והנה השיט"מ שם בזבחים י"ד מפרש דלהכי מודה ר"ש בחטאות הפנימיות שאי אפשר לשחטן בהיכל מטעם חסרון צפון, ולשיטה זו מתפרשה לנכון, והיינו דלא מהני קדושה חמורה דמקום לבטל צפון, וממילא גם במזבח יש מקום לומר דבעינן במזבח צפון ממש, והיינו צפון עזרה דוקא, ולשיטה זו ע"כ צריך לומר דהאי תנא סבר כריבר"י דמזבח חצי' בצפון וחצי' בדרום.
א אמר רב פפא אפאה לוקה שתים וכו' והנה לרש"י בכל אפיי' איכא גם עריכה, ותמיד מחויב האופה שתים משום עריכה ומשום אפייה, ועל זה הקשו התוס' הא עכ"פ לא הוי אפייה מעשה יחידי, אם תמיד איכא גם עריכה בהדה יעוי"ש, - ונראה דהכוונה בזה לפירש"י דבאופן שערך הוא ואפה הוא דכיון דכבר חייב משום עריכה שוב אין לחייבו עוד פעם משום עריכה דבהדי אפיי', אבל כשערך חברי' ואפה הוא, מחויב האופה שתים משום מעריך, ומשום אופה, ומעשה יחידי נקראת האפיי' באופן שהוא עצמו העורך ג"כ, דאז לא נתחייב בעריכה דאיכא בהדי' האפייה, - וכן מבואר בחידושי הרשב"א לפירש"י, עוד יש לומר דהתנא קורא לאפיי' מעשה יחידי לולא הדרשא דללמד חיוב על כל מלאכה. -- אבל אחר שאנו יודעין דחייב על כל מלאכה, ממילא יש באפיי' חיוב גם משום עורך, אמנם בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' מחדש לן ר"פ דיש חיוב על עריכה, אם אחד עשה עריכה, והשני גומר את העריכה, והיינו דלא תימא דחייבה תורה דוקא על עשיי' שלימה של חדא פעולה אלא מחלקינן גם הפעולה עצמה, וכל אחד חייב אם מוסיף במלאכה זו עצמה.
ב והנה לפי"ז יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דר"פ, ותמה בזה מרן יעוי"ש, - והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש כפירוש התוס', וכיון שרבינו כתב לוקה על כל מעשה מהן ממילא משמע דאי עביד גמר עריכה דחייב יעוי"ש, וזה פלא דהלא מלשון הרמב"ם אינו מוכח רק דחייב על פעולה שלימה כמו שחשיב שם כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, אבל לא כתב דיצוייר ששנים יהיו חייבים על מלאכה אחת בשאחד התחיל והשני גומר, וזהו עיקר חידושא דר"פ, וזה השמיט הרמב"ם, וגם הסמ"ג השמיט דינא דר"פ, וצ"ע.
ג והנה יש לעיין היאך הדין לענין שבת אם אחד לש עיסה, ובא השני וערך, ובא אחר וקטף אם חייבין, מי אמרינן דכמו שחזינן דחלקה תורה למלאכות אלו גבי מחמץ המנחה להיותן כל אחת מלאכה שלימה להתחייב עלי', וא"כ ה"ה בשבת, הוי כל אחת מלאכה שלימה, או דלמא דוקא במנחות חידשה תורה מטעם דיצאת אפייה להיות חילוק מלאכות, אבל לא בשבת והיינו דלא מצינו רק מלאכה דלש, ותו לא, ואופה הוא חיוב מלאכת בישול, אבל אינו חייב משום פרטי המלאכות.
ד אמנם בירושלמי פר"ז דשבת מצינו הלש והמקטף והעורך כולהון משום לש, ופריך תמן אמר חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה והכא את אמרה הכין, אלא תמן יש לו לחלוק חייב על כל אחת ואחת, ברם הכא אינו חייב אלא אחת, ביאור הדברים דהכא במחמץ שאני דהתורה אמרה לחלוק פרטי המלאכות, והנה אנו רואים דסבר הירושלמי דמלאכת לישה שייכה גם בעורך ומקטף, וחייב על כל אחת מהן משום לש, ורק חילוק מלאכות אין כאן, אבל יש חשיבות בכל אחת מהן להיות חייב עלי', אולם לפלא שלא הביא הרמב"ם האי דינא דהירושלמי.
ה ונראה דהנה מלאכת לישה האמורה בשבת ע"כ דתליא אפי' מלאכת מחשבת, דהיינו לפי מחשבתו שחושב לעשות לישה עד גמרה שתהי' ראוי' לאפייה, וממילא כל מה דשייך ללישה בכלל מלאכה אחת הוא, וכשעשאוה שנים או שלשה בני אדם, הרי זה מלאכה הנעשית בשנים, ולא קרינן בעשותה את כולה ולא מקצתה, וזה תליא בפלוגתא דשנים שעשו בשבת דמאן דפוטר סבר דאפילו בזה אחר זה פטורין, וע"כ שיטת הירושלמי למ"ד שנים שעשוה באופן שזה יכול וזה יכול חייב, וזהו כשיטת ר"מ בשבת צ"ב, אבל לשיטת ר"י ור"ש דפוטרין בזה יכול וזה יכול ופוטרין אפילו בשעשו המלאכה בזה אחר זה, וכן פסק הרמב"ם בפר"א משבת הט"ו שכתב וז"ל כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת יעוי"ש, הרי מבואר דגם כשעשו המלאכה בשותפות בזא"ז ג"כ פטורין, ומטעם זה השמיט הרמב"ם הירושלמי מהלכה לומר שיתחייב העורך משום לש, או המקטף, והיינו מפני שלא הוי המלאכה בשלימות.
ו ובזה נבוא לביאור דברי ר"פ שמחייב במחמץ שנים במלאכה אחת דהיינו כמו מלאכת עריכה, ולכאורה איברא דחייבה תורה במחמץ על כל מלאכה ומלאכה השייכה להמנחה, אבל מנין לנו לחייב על מלאכה אחת גם שנים, הלא עכ"פ לא עשה אחד מלאכה שלימה, וע"כ דסבר ר"פ דלא אמרינן שנים שעשו פטורין בשארי איסורים, - וזהו דעת הרשב"א בתשובה ח"א סי' כ"ח יעוי"ש, ויש ראי' לדבריו מדברי ר"פ וביותר לפי פירש"י, דחייב האופה שתים משום עריכה ג"כ אעפ"י שחייב גם העורך שקודם לו, אבל דעת הריטב"א בחידושיו לקדושין מ"ג דגם בכל איסורין איתא להאי כללא דשנים שעשו פטורין, והוא מדהקשה שם למ"ל קרא לפטור שנים ששחטו בחוץ תיפ"ל מדכתיב בעשותה, ודרשינן יחיד שעשה חייב שנים שעשאוה פטורין, ותירץ דאיצטרך דגבי שחו"ח כתיב איש ומרבינן מינה שנים שהעלו בחוץ חייב, וסד"א לרבות נמי שנים ששחטו בחוץ קמ"ל ההוא אחד ולא שנים יעוי"ש, הרי מבואר דסבר הריטב"א דגם בשארי איסורים שנים שעשו פטורין, והנה לפי"ז הריטב"א יפרש דברי ר"פ דע"כ מיירי למאן דמחייב שנים שעשו בזה יכול וזה יכול, ולכן אם אמרינן דהרמב"ם אזיל בשיטת הריטב"א בדין זה שפיר השמיט דינא דר"פ, וכמוש"נ.
א תנו רבנן בכור שאחזו דם וכו' לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהי' בו, וביאור הדבר דבכור שאחזו דם זה גופא הוי מום כמו שפירש"י לעיל וסבר ר"מ דאסור להטיל מום בקרבן אפילו בבע"מ, ורבנן סברי תמים יהי' לרצון, היינו מי שהוא תמים אבל לא בבע"מ, ור"מ נמי הא כתיב תמים יהי' ההוא למעוטי בע"מ מעיקרא, ופריך בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונם וכו' יעוי"ש, והנה יוצא מזה דלר"מ אסור להטיל מום בבע"מ בכל הקדשים לבד מפסוה"מ לאחר פדיונם אבל בכור אף שהוא בע"מ כמו בכור שאחזו דם אעפ"י שמום הוא, מ"מ אסור להטיל בו מום, ויש לעיין מאי עדיפותא דבכור בע"מ משארי פסוה"מ לאחר פדיון, הלא כל עיקר הא דפדיון עושה זהו מפני שאין עתה להקדש מאומה בגוף הקרבן וזהו ההבדל בפסוה"מ בין קודם פדיון לאחר פדיון, דקודם פדיון שיש להקדש דמים למטרת קרבן אסור להטיל בו מום, משא"כ לאחר פדיון שאין להקדש תביעת ממון, ונפקע זכות הקדש למטרת קרבן, להכי אין בזה איסור הטלת מום, והנה לפי"ז בבכור שהומם דגם כן אין בו שום דמים להקדש דאין פדיון בבכור, וא"כ הרי דומה בכור לפסוה"מ שלאחר פדיון, וא"כ אמאי אסור להטיל מום בבכור שהומם.
ב והנה גם במס' ע"ז י"ג דמשני רבא בהא דמקדיש בהמה בזמן הזה דגועל דלת בפניה והיא מתה, והא דאינו נושר פרסותי' וכו' מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ופריך נראה מום מעליא הוא ומשני ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה, ופריך ליהוי כמטיל מום בבע"מ ומשני נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי, לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי יעוי"ש, הרי מבואר דזהו ההבדל שבין קדשים שבזה"ז לקדשים שבזמן הבית אפילו במי שהוא בע"מ משום דכיון דחזי לדמי עדיין תקיפא קדושתי' להטיל בו מום, ולפי"ז קשה טובא בבכור בע"מ לר"מ אמאי אסור להטיל בו מום כיון שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו.
ג ומצאתי ברי"ט אלגזי בבכורות שם בסוגיא נחית לחלק דשאני בכור דיש בו חומרא גם מלבד הקרבה, דהרי הוא גם מתנות כהונה, ומשו"ה קדיש אפילו בבע"מ מעיקרו, וא"כ כיון דקדושתו אינו תלוי בהקרבה לחודיא, הוי בכלל כל מום לא יהי' בו יעוי"ש, אבל דברים תמוהים הם היאך שייך לומר דבשביל זה שהוא מתנה לכהן יהי' בו איסור הטלת מום, ואטו המום מגרע זכות מתנות כהונה, דהרי גם כמומו יש לכהן זכות זה, ואין נפק"מ אם יש לו מום, או אין לו מום, וא"כ לא מסתבר לומר שבשביל זה יהיה איסור הטלת מום.
ד ונראה דבכור אף לאחר שהומם לא נפקע ממנו קדושת קרבן, ורק מהקרבה ממועט, - והיינו שאיסור הקרבה יש בזה, ובאמת הוא קרבן גבוה, ולא נפקע זכות הקדש, ורק איסור הקרבה יש בזה, ונותן לכהן רק על אלו האופנים שינהג בזה בדרך כבוד דהיינו להיות נשחט, ולאכל את הבשר ג"כ בדרך כבוד שאינו נשקל בליטרא, ואינו נמכר באיטליז, וכל אלו הדברים הוא מטעם קדושת קרבן, ומטעם זה אסור גם בהטלת מום, וזה אינו דומה להא דפסוה"מ לאחר פדיון, דשאני התם דכיון דנפקע זכות הקדש, לכן שוב לא נקרא קרבן, והא דאסור בגיזה ועבודה הוא לאו משום דררא דקדושה, אלא הטילה התורה איסור חדש על הפסוה"מ, אבל אין בו קדושת קרבן, וטעם הא דמקדיש בזמה"ז דאין בו איסור הטלת מום, הוא מפני דלא חלה עליו קדושת קרבן בתחלה דכיון דיודע המקדיש שאין מקדש ומזבח להקריב לכן לא נחתה עליו קדושת קרבן לכתחילה, ואינו דומה לבכור דקדושתו מרחם, והרי הוא בקדושת קרבן מעליא, ולא נפקע ממנו הקדושה במום, והרי הוא של גבוה, והכהן זוכה ג"כ מגבוה לפי הדינים והסדר הנאמר בו.
ה ומקור דברינו סוגיא בתמורה ח' ע"א ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שבה במאי עסקינן אלימא בזמה"ז מי איכא עיה"נ, וכו' אלא לעולם בבע"מ ודקא קשיא לך היינו בהמתה, מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתה דתנן כל פסוה"מ נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים יעוי"ש, ולכאורה תמוה דאטו בשביל שאינן נמכרין באיטליז להכי לא קרינן בהמתה, הלא סו"ס הכל הוא לבעלים וכמו שאמר התנא שהנאתן לבעלים, ופשיטא שיש לקרוא לזה בהמתה מטעם שכל ההנאה שלו, אבל בדברינו אתי שפיר דהביאור בזה דגם בכור בע"מ לא יצא עדיין מקדושתו והרי הוא קרבן גבוה, והכהן זוכה מגבוה על אלו האופנים, - וממילא לא קרינן לזה בהמתה, ובזה יובדל משארי פסוה"מ לאחר פדיונם, שאין זה עתה קרבן של גבוה כלל, ולגבי עיה"נ נקרא בהמתה של עיה"נ, זהו סברת ר"ש התם לענין עיה"נ, וזהו גם כן סברת ר"מ הכא בבכור בע"מ, ולהכי אוסר בכור בע"מ להטיל בו מום, וכמו שנתבאר.
ו והנה בתמורה כ"א בעו במערבא המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב, או דלמא כיון דקדשי מיחייב, אמר לי' אביי ותיבעי לך תשיעי של מעשר בהמה, אלא מ"ש תשיעי דלא מיבעי' לך דרחמנא מעטי' עשירי להוציא התשיעי ה"נ רחמנא מעטי' קדש הם, הם קריבין ואין תמורתן קריבה, וכתבו שם התוס' ד"ה המטיל דבעי' זו בין לר"מ ובין לרבנן והיינו אפילו לר"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ התם משום דהי' חזי' להקרבה מקודם, אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה יעוי"ש, והנה לפי"ז קשה מדוע לא קאמר הסוגיא דבעינן קרא דתמים לר"מ למעט תמורת בכור ומעשר דליתא בהו איסור הטלת מום, מטעם שאינם בכלל תמים יהי' לרצון, משום דנעשו קדושים עם איסור הקרבה ביחד שאין לך מום גדול מזה, ודברי התוס' מוכרחין מדלא קאמר הש"ס שם דזה תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן, ולהכי שפיר כתבו התוספות דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, וא"כ קשה טובא מדוע לא קאמר הש"ס הכא דבא למעט תמורת בכור ומעשר. -
ז ואפשר לומר דסברה הסוגיא דבעי' זו לא נפשטא והדבר בספיקא, והיינו משום דהתם אין הכרח לזה משום דיש לפרש דנפשטא הבעי' מהא דתשיעי של מעשר, ואפשר לומר דגם בתשיעי של מעשר הדבר בספיקא קאי, - ומוכח מסוגיא דידן דהדבר בספיקא.
ח אמנם מדברי הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ט משמע דמפרש דבעי' זו נפשטא מדפסק שם המטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה יעוי"ש, ומדלא כתב שזהו מספק ע"כ סבר דאינו לוקה מצד ודאי, איברא דהריט"א מסתפק בזה אם כוונת הרמב"ם הוא מצד ודאי או מטעם ספק, והיינו שאינו לוקה מספיקא יעוי"ש, אבל נראה דמדלא כתב הרמב"ם דספק הוא, ע"כ דעתו דבעי' זו נפשטא, וגם מוכח דמפרש סוגיא דתמורה כמו שפירשו התוס' דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, דאם לא כן אלא אמרינן דלרבנן מותר בפשיטות, א"כ למה כתב כל עיקר האי דינא כיון שכבר פסק שם בה"ח כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, וע"כ דסבר דדין זה נצרך גם לרבנן, ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ דבעי' זו נפשטא גם לר"מ דאין בזה משום הטלת מום, וא"כ תיקשה כמו שכתבנו מדוע לא קאמר הש"ס הכא דבא למעט תמורת בכור ומעשר שאינו לוקה,והנכון דהרמב"ם מפרש דבעי' זו קאי רק לרבנן אבל לר"מ פשיטא להש"ס דלוקה משום מום, והיינו דאעפ"י דלא היו ראוים להקרבה מעולם, מ"מ כיון דיש להם קדושה לא גריעא מבכור בע"מ, והיינו דפשיטא להש"ס דלר"מ גם בבכור שנולד במום סבר ג"כ דיש איסור הטלת מום, וזה מבואר מדלא קאמר דבעינן תמים יהי' לבכור שנולד במום, וע"כ דסבר ר"מ דגם בזה יש מלקות משום מטיל מום, וא"כ פשיטא דלא גריעא תמורת בכור ומעשר מבכור שנולד במום, ואדרבה יש עדיפות בתמורת בכור ומעשר, שהיו ראוים להיות קרבן קרב, לוא לא עשה הבעלים אותם תמורה, אלא אם הי' מקדישם קדושת קרבן, דהיו קרבין, ובכור בע"מ מעולם לא היה ראוי להיות קרב, להכי מפרש הרמב"ם דהסוגיא דתמורה קאי דוקא לרבנן, וסבר דהבעי' נפשטא, אבל לר"מ לוקה גם כן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וממילא מובן דגם אם עשה תמורה בבהמה בעלת מום דג"כ קדוש בתמורה כדכתיב רע בטוב או טוב ברע, ועשה מום בתמורה שהיא בעלת מום דג"כ לוקה לר"מ דמ"ש מבכור שנולד במום, וזה דלא כהריט"א שכתב שם לדבר פשוט דאינו לוקה לר"מ בתמורה בעלת מום מדהקשה אמאי לא מוקי הש"ס בתמורה בע"מ, - אבל לפי מה שביארנו מבואר לנכון דגם בתמורה בע"מ לוקה לר"מ, וכמו שנתבאר.
ט כתב הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים כגון וכו' לוקה ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש ודבריו תמוהין מסוגיא דע"ז י"ג שכתבנו לעיל דמבואר שם דלא עדיף ממטיל מום דבע"מ, וכיון שהרמב"ם סובר כרבנן דאין איסור ל"ת במטיל מום בבע"מ, א"כ גם במטיל מום בקרבן בזה"ז אין כאן לא תעשה, ועי' בלח"מ שם, וכבר כתבנו בביאור שיטת הרמב"ם בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ס"א אשר ביארנו שם לנכון.
י תוספות ד"ה הכל הקשו בשם הרב ר' יעקב מאורליינש בהא דאיתא בע"ז י"ג דהמטיל מום בקדשים בזה"ז לא הוי איסורא דאורייתא, ולא דמי למטיל מום בבע"מ מטעם דהתם חזי לדמים וכו' והקשה הא במחמץ אחר מחמץ חייב אעפ"י שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיה יעוי"ש, ולכאורה יש להבין מאי קושיא הא שאני הכא דרבתה תורה בהדיא כמו שאמר ר' יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו', כי פליגי במטיל מום בבע"מ, הרי מבואר דשאני מחמץ שרבתה תורה לחיוב, ונראה דכוונת התוס' מדוע לא נילף בבנין אב מטיל מום בקדשים בזה"ז מהא דמחמץ אחר מחמץ שדומה ממש להקדש בזה"ז שאינו חזי ג"כ לא לגופי' ולא לדמים, והנה זה ודאי דלרבנן לא קשה מדוע לא ילפי מטיל מום בבע"מ מהא דמחמץ אחר מחמץ, ועוד בק"ו דאיכא דמים בבע"מ, דיש לומר דקרא דרשי דכתיב תמים יהיה שבא להורות דדוקא בתמים אמרה תורה איסור הטלת מום, ולא בבע"מ, אבל לר"מ דלא דריש הא דתמים יהיה, ומרבה אפילו בע"מ שאסרו להטיל בו מום, ושם בע"ז קאי לשיטת ר"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ, ועל זה משני הש"ס דשאני הקדש דבזה"ז דאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, שוב תיקשה מדוע לא נילף בבנין אב שהוא מה מצינו לחייב גם בזה שאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, ועל זה תירצו שאין זה בנין אב מטעם דהקדש בזה"ז גרע יעוי"ש, והא דלא קאמר הש"ס דר"מ ממעט הקדש בזה"ז משום דזה לא ממועט מהא דתמים שמשמעו למעט בע"מ. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תינח לר' יהודה. דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי מצפון: וכי תימא אי לא מעטיה. מאותו אתי מבנין אב כשאר חטאות שטעונין צפון הא לא מצית אמרת דא''כ דבכלל חטאת היא אמאי מרבי ליה לסמיכה לישתוק קרא מעל ראש השעיר דסמיכה: ותיתי. סמיכת נחשון מבנין אב דמה מצינו בשאר חטאות דלטעון סמיכה אף זה כן: אלא שעה מדורות לא ילפינן. הילכך אמאי איצטריך למעוטי מצפון: אותו. הקרבן בצפון אבל השוחט יכול לעמוד בדרום ושוחט בסכין ארוכה: מקבל עומד בצפון. מפרש בשחיטת קדשים בפ' איזהו מקומן (דף מח.) דקאמר חטאת מנלן דבעי צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה קבלה מנלן דכתיב בתריה ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנלן ולקח לו יקח: בן צאן קבע לו כלי. סכין דשחיטה כתיב ביה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כב) אבל בן עוף מליקתו בצפורן: מחטאת. גמרינן דאין לו זמן קבוע וטעון צפון וכל שכן פסח: וקא פריך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות: וקאמר מאשם. מייתינן ליה וקפריך מה לאשם שכן קדשי קדשים תאמר בפסח דקדשים קלים הוא אלמא פסח מצפון מהאי דינא אימעיט: דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון. דהאי מאותו דשעיר נפקא אלא למילף דמקבל עומד בצפון דהכי קאמר רבי אחייה אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון ואי קשיא לרבי אחייה אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון: אפאה לוקה שתים כו'. דאפייה גמר עריכה היא: והאמרת מעשה יחידי היא. ואמאי מחייבת ליה תרתי: ערך הוא ואפה הוא. לאיחיובי תרתי אתרוייהו: ערך חבריה ואפה הוא. מיחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה ואע''ג דחייב חבריה אעריכה הוא חייב נמי עלה כדאמר נמי לקמן (דף נז.) להביא מחמץ אחר מחמץ: במקום שאין עושה מום. היינו כל הגוף דהדר בריא: במקום שעושה כו'. אזנו ועינו דלא הדר בריא: ובלבד שלא ישחוט על אותו המום. עד שיהא בו מום מעצמו דבכור אינו נאכל בחוץ עד שיהא בו מום: אף נשחט על אותו מום. רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר (שבת דף קלג.) וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו:
לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. תימה תיפוק ליה מדאיתקוש לפר העלם דבר של ציבור כדאמרי' בפרק ב''ש (זבחים דף מא.) החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים והתם מוכח דלרבי שמעון נמי אתיא וי''ל דההוא היקישא ליתא אלא לגבי הזאה דווקא אי נמי מהיקישא לא הוה ידעינן משום דכתיב החי והוה מוקמינן למעוטי שעירי עבודת כוכבים וכן מוכח לקמן פרק שתי מדות (דף צב.): לר' שמעון מאי איכא למימר. דלמעט שעירי עבודת כוכבים לא מסתבר לאוקמי כיון שהם כשאר חטאות דעלמא: אלא שעה מדורות לא ילפינן. והא דמיבעיא לן בפ''ק דסנהדרין (דף טו:) שור סיני בכמה מי גמרינן שעה מדורות או לא התם גלויי מילתא בעלמא הוא: שוחט מדרבי אחייה נפקא. תימה ההיא בעולה כתיב והכא בחטאת ואע''ג דתלא רחמנא חטאת בעולה מ''מ לא גמרי' דאיצטריך בפ' איזהו מקומן (זבחים ד' מח:) עיכובא בעולה ולא גמרינן מחטאת ומיהו לכולי טעמי דהתם ניחא דלמאי דמפרש התם טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר ה''נ מהאי טעמא לא יהא שוחט (חטאת) בצפון ולמאי דמפרש נמי משום דכתיב העולה במקומה תהא מהאי טעמא נמי לא יהא שוחט בצפון: מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. וכן פריך בריש איזהו מקומן (גם זה שם) ותימה דלא פריך הכי בפ''ק דקדושין (ד' לו:) דיליף בן עוף מקל וחומר מבן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו וקבע לו כהן להזאתו וי''ל דגבי צפון שייכא הך פירכא דכלי אבל התם דבעי למילף כהונה לא דשמעינן שהצריך הכתוב בבן עוף יותר מבן צאן: מחטאת שכן מכפרת כו'. חטאת גופה מהיקישא דעולה אתיא ובעיא היא בריש איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בהיקש שחוזר ומלמד בבנין אב: אלא אין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון. השתא משמע דלא מצי למדרש אבל מקבל בצפון אלא משום דלא איצטריך למעוטי שוחט דנפקא מדר' אחייה א''כ תחילה אית לן למידרש אין השוחט בצפון מקמי דנידרוש אבל מקבל בצפון ותימה דמשמע לעיל בברייתא דלא איצטריך קרא למעוטי שוחט מצפון אלא לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון וא''כ לא ליכתוב אלא חד קרא ואנא ידענא דללמד על מקבל אתי דלשוחט לא איצטריך וי''ל דלית ליה השתא ההיא סברא אלא לעולם איצטריך קרא לשוחט ובברייתא נמי מצינו למימר דלפי שמצינו לאו דווקא דמסברא אית לן למימר כיון שהשחיטה בצפון הוא הדין שוחט וכן המקבל דמאי שנא: אפאה לוקה שתים. פירש בקונטרס דאפייה גמר עריכה היא ופריך והאמרת מעשה יחידי ותימה מאי קמשני הא דערך הוא ואפאה הוא הא דערך חבריה ואפאה הוא אכתי מעשה יחידי מיהא לא הוי דאיכא עריכה בהדה ונראה לפרש דחייב שתים משום עריכה מועטת שעושה האופה בשעת אפייה ואינה גמר עריכה ופריך ממעשה יחידי דמשמע שאין מלאכה אחרת עמה ואין חייבין עליה אלא אחת ומשני דערך הוא ואפה הוא כלומר שעשה גמר העריכה שבשעת האפייה והא דקרי לה מעשה יחידי משמע דלא מיחייב אלא אחת בשערך חבירו שגמר הכל אפילו עריכה דבהדי אפייה דהשתא ליכא שום עשייה בהדי אפייה אלא מעשה יחידי הוא וקצת קשיא לפ''ז דחנם נקט הא דערך חבריה כו' דהכי הוה ליה למימר הא דעביד גמר עריכה הא דלא עביד גמר עריכה: רבי שמעון אומר אף נשחט על אותו מום. פירש בקונטרס רבי שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשחוט עליו וקשיא דתנן במסכת בכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (דף לג:) בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ''א יקיז ובלבד שלא יעשה לו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע''פ שעושה בו מום ומייתי בגמ' ברייתא דשמעתין ומסקינן בסוף הסוגיא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' שמעון ופריך הי ר' שמעון אילימא ר' שמעון דמתני' עד השתא לא שמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר אלא הלכה כר' שמעון דברייתא אלמא לא שרי ר' שמעון בברייתא מטעם דבר שאין מתכוין אלא אפי' במתכוין נמי שרי