דף נז - ב
ומי פירות אין מחמיצין, ואם כן כיצד תתכן ההחמצה של מנחת נסכים שעליה נאמרה האזהרה לרבי יוסי הגלילי.
אמר ריש לקיש: אומר היה רבי יוסי הגלילי
- מנחת נסכים, מגבלה במים, אם יש בהם צורך, בנוסף לשמן, וכשרה. וכיון שרשאי להוסיף לה מים, הרי היא יכולה להחמיץ. [18]
ותו תמהינן: כיצד אמרינן שלרבי עקיבא איתרבי מ"אשר תקריבו" לחם הפנים לאיסור חימוץ? והרי לחם הפנים לא התקדש עד נתינתו על השולחן, ואז, הלחם כבר אפוי, ולא שייך בו עוד חימוץ, וכל עוד לא חלה בו קדושת כלי שרת, אי אפשר לאסור לחמצו משום מחמץ מנחה, שהרי עדיין אין עליו שם מנחה!?
שהרי כל מנחה מתקדשת משעה שנותנים אותה ל"ביסא", שהיא כלי שרת, כדי ללוש אותה, ומאז יש איסור לחמצה. אבל לחם הפנים אין נותנים את הסולת שלו ל"ביסא", והכלי היחידי שהוא ניתן לתוכו אינו אלא מידת העשרון, שבה מודדים את הקמח, ומידת העשרון הזאת - מידת יבש היא, שמודדים בה רק קמח ולא מודדים בה דברים לחים. ושמענא ליה לרבי עקיבא, דאמר, מידת יבש - לא נתקדשה. ולכן לא נתקדש לחם הפנים עד שניתן על גבי השולחן, ואם כן, מדוע אסור לחמצו אליבא דרבי עקיבא!?
שלח רבין משמיה רבי יוחנן: אכן, כך היא הצעה של משנה [של אותה הברייתא שנחלקו בה רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא], אבל - ואיפוך דבריהם, ותאמר כך: "אשר תקריבו" - לרבות לחם הפנים לחימוץ, דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ונתיישבה קושית הגמרא.
ואזדא רבי יוחנן, שהעמיד לרבות לחם הפנים אליבא דרבי יוסי הגלילי, לטעמיה.
דאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ואחד מתלמידי רבי ישמעאל, אמרו דבר אחד. ומנו? - רבי יאשיה, ששניהם סוברים מידת יבש נתקדשה.
דתניא: נאמר בפרשת נשא [ז א]: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו, ויקדש אותו ואת כל כליו. ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם, ויקדש אותם".
ובביאור הכתוב "וימשחם ויקדש אותם", המדבר בכלי המזבח, נחלקו תנאים אלו כלי מידות נמשחו, וכיצד נמשחו -
רבי יאשיה, שהוא תלמידו של רבי ישמעאל, אומר:
כלי שהוא מידת הלח, שהוא עשוי למדידת השמן של מנחות או היין של הנסכים, נמשח בין מבפנים ובין מבחוץ. [19] אבל כלי שהוא מידת יבש, שהוא עשוי למדידת הקמח של מנחות נמשח מבפנים בלבד, ולא נמשח מבחוץ.
רבי יונתן אומר: כלי שהוא מידת הלח, נמשח מבפנים ולא נמשח מבחוץ. ואילו כלים שהם מידות יבש, לא נמשחו כל עיקר.
תדע לך שכלי המידה של הקמח היבש לא התקדשו כלל, שהרי מצינו שמידות היבש אין מקדשות, מהא דכתיב בשתי הלחם, "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, בכורים לה'."
ומשמע מדברי הפסוק, אימתי הן מקודשות לה'? רק לאחר שנאפו והתקדשו בתנור שעמד בעזרה, ולא קודם לכן, על אף שנמדדו במידת העשרון של הקמח. ומוכח שמידת היבש לא התקדשה כל עיקר.
ומבארינן לפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן: במאי קא מיפלגי? במיעוטא דהאי קרא "וימשחם ויקדש אותם".
רבי יאשיה סבר, "אותם" - למיעוטי מידת יבש, שאין מושחין אותה מבחוץ, ד"אותם" משמע בפנימיותם של הכלים ולא מחוץ להם.
ורבי יונתן סבר, מידת יבש - חול היא, ולא התקדשה כלל. [20] ולא איצטריך קרא ד"אותם" למעוטי למידת היבש ממשיחה. אלא כי איצטריך קרא למעוטי, למשיחת מדת לח מבחוץ. והוינן בה: לימא נמי רבי יוחנן: רבי עקיבא דאמר מידת יבש לא נתקדשה כלל, ואחד מתלמידי רבי ישמעאל, ומנו - רבי יונתן, אמרו דבר אחד. שהרי גם רבי יונתן סבר דמידת יבש חול היא!?
ומשנינן: מה שלא נאמר עליהם ששניהם "אמרו דבר אחד", הוא משום דלא שוו במידת לח להדדי. רבי יונתן סבר שמידת הלח לא התקדשה מבחוץ, ואילו רבי עקיבא סבר שהיא התקדשה בין מבפנים ובין מבחוץ.
אמר ליה רב פפא לאביי: מי מצית אמרת שלא התקדש לחם הפנים עד נתינתו על השולחן משום שלא התקדש עשרון הקמח בשעת מדידה בכלי היבש [משום שלא נמשח]? והא איכא ביסא, דמידת לח היא, שהתקדשה, ובה היו לשים את העיסה של לחם הפנים, ונמצא שהתקדש הלחם עוד לפני שהונח על השולחן? [21]
אמר ליה אביי לרב פפא: הכא לא איירי שלשה בביסא ואז הלחם מתקדש אלא כגון שלשה על גבי קטבליא, משטח של עור, שאינו כלי שרת.
ופרכינן: אי הכי, יהיה קשה, הא דקאמר ליה רבי יונתן לרבי יאשיה - תדע לך שמידות יבש לא נמשחו כל עיקר, שהרי אינה מקדשת מידת העשרון את הקמח של שתי הלחם, ולכן אינן קדושות עד שיאפו בתנור שבעזרה, ולימא ליה רבי יאשיה, הא דלא מקדש העשרון איירי בכגון דכיילא, שמדד את הקמח בעשרון דחול, כמו שתירץ רבי יונתן שיכול ללוש את לחם הפנים או את שתי הלחם על קטבליא של עור שאינה כלי שרת, ולא בביסא שנמשחה והתקדשה!?
ודחינן: הכי השתא לא יתכן לומר כך!? בשלמא ביסא, לא אמר רחמנא דלעביד ביסא למילש ביה, שהרי לא נמצא ציווי בתורה לעשות ביסא כדי שיוכלו ללוש בה מנחה. הילכך, כי נמי לש לה לעיסת לחם הפנים או שתי הלחם על גבי קטבליא - לית לן בה.
אלא מידת עשרון, כיון דאמר רחמנא "עביד עשרון", שהרי נאמר בתורה "ועשרון סולת" [וזהו ציווי לעשות מידת העשרון כדי שנקבל מידת קמח שכזאת], וכייל ביה, ותמדוד בו, אם כן, כיצד שביק יעזוב המודד את העשרון דקודש, שציוותה תורה לעשותו כדי למדוד בו, וכייל בעשרון דחול?!
תנו רבנן: מנין למעלה להקטיר על המזבח מבשר חטאת ומבשר אשם, שניתנו לכהנים לאכילה, וכן המעלה מבשר קדשי קדשים שהם זבחי שלמי ציבור, והיינו כבשי עצרת, וכן המעלה מבשר קדשים קלים הנאכלים לבעליהן, וממותר מנחת העומר לאחר שנקמצה, וממותר שתי הלחם, ומלחם הפנים [ויבואר להלן שאף שאין מקטירים מהן עצמן מאומה בכל זאת נחשבים "מותר"], וכן המעלה להקטיר על המזבח משירי מנחות שנקמצו ונאכלים לכהנים, שבכל האופנים הללו הוא עובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה"', ודרשינן: כל שהוא העלה כבר ממנו חלק למזבח לאישים - הרי הוא בבל תקטירו ואסור להוסיף ולהקטיר ממנו עוד על המזבח. [22]
ובבשר אשם וחטאת וכבשי עצרת וקדשים קלים כבר הוקרבו אימוריהן תחילה, וממותר מנחות שנקמצו הוקטר כבר הקומץ. ובשתי הלחם, כיון שהם באים יחד עם כבשי עצרת, נחשבים ע"י חלבי הכבשים שהוקטרו כאילו הוקטר גם מהם. וכן בלחם הפנים נחשבת הקטרת בזיכי הלבונה שהיו מסודרות עמם, כאילו הוקטר חלק מלחם הפנים עצמו, ולכן אסור להוסיף ולהקטיר מהם.
והוינן בה: וכי נחשבים שתי הלחם ולחם הפנים כאילו יש מהן לאישים? והתניא: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין הם צריכים הגשה למזבח, משום שאין מהם דבר לאישים והגשה למזבח היא רק בדבר שיהיה קרב למזבח?!
ומשנינן: אמר רב ששת: שתי הלחם ולחם הפנים שונים משאר המנחות לגבי דין הגשה, משום שבהן "אין מגופן לאישים". וזה הדבר שמחייב הגשה. אבל לגבי הדין ש"כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", נחשבים גם שתי הלחם ולחם הפנים כמי ש"ממנו לאישים", שהרי קרבים חלבי הכבשים בשתי הלחם, והבזיכים בלחם הפנים, שהם חלק מהקרבן, וביחס לזה הרי הם בבל תקטירו.
איתמר: המעלה מכולם מכל האמורים לעיל [בשר חטאת ואשם ומשירי מנחות וכדומה] על גבי הכבש, ומקטירם עליו,
רבי יוחנן אמר: חייב עליו משום "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", כי נחשב הדבר כאילו העלה על המזבח.
ורבי אלעזר אמר - פטור. ואין דין הכבש כדין מזבח.
ומבארינן: רבי יוחנן אמר חייב. דתניא, "לא תקטירו ממנו - ואל המזבח לא יעלו". למדנו מכאן שכל דבר שהוקטר ממנו למזבח, אסור לחזור ולהעלות עליו את הנשאר.
אין לי אלא איסור להעלות את הנשאר ממנו אלא רק על המזבח, לעלותו על הכבש מנין שאסור? [23]
תלמוד לומר "ואל המזבח לא יעלו לרצון". ופסוק זה מיותר, שהרי נאמר כבר למעלה "לא תקטירו ממנו אשה לה'". אלא בא הכתוב לרבות איסור העלאה של "כל שממנו לאישים" אפילו על גבי הכבש כמו על גבי המזבח.
ורבי אלעזר אמר פטור, מאי טעמיה?
משום דאמר קרא "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".
וכך נדרש הפסוק: "אותם", דהיינו, הדברים הבאים מהשאור והדבש, והנקראים גם "ראשית", שהם:
א. שתי הלחם הבאות חמץ, והן ראשית לכל המנחות הבאות מן התבואה החדשה.
ב. ביכורים הבאים מכל שבעת המינים, והיינו דבש, והם "ראשית בכורי אדמתך".
אותם הוא דרבי לך, רק אותם ריבתה התורה שאסור להעלותם אפילו על הכבש, ומשום שהכתוב "ואל המזבח לא יעלו" הוא מיותר, ללמדנו כי כבש הרי הוא כמזבח לענין איסור העלאת שאור ודבש.
אבל מידי אחרינא, דבר אחר, שאיסורו גם הוא נלמד מאותו פסוק, והיינו דבר האסור מצד "כל שממנו לאישים", לא נכלל בכלל איסור העלאה לכבש כמזבח.
הערות
[18] המקדש דוד [ח, א] דן באיזה מים היו מגבלים את המנחות האם במים קדושים או אפילו במים של חולין, ודבר זה לא הוזכר מפורש מלבד בשתי הלחם ולחמי תודה שמשמע שראוי להם אפילו מים של חולין, אלא שאין ראיה מהם מכיון שהם אינם קריבים למזבח.
[19] מה שנאמר בגמרא שמידת לח נמשח בפנים ובחוץ, ביאר בכתבי הגרי"ז שהכוונה היא שהכלי נתקדש בין מבפנים ובין מבחוץ על ידי מעשה המשיחה, אבל בפועל לא מושחים בפנים ובחוץ, כמו שאין צורך במשיחה של כל הכלי.
[20] למאן דאמר שמידת היבש לא נתקדשה, אין שום חלות דין שנעשית במעשה המדידה, וכתב המקדש דוד [ב ב] שבכל זאת יש דין לעשות את המדידה דוקא בעשרון שהיה במקדש. והגרי"ז מבאר לפי זה בחביתין של כהן גדול, שאף על פי שהם קריבין לחצאין, יש מצוה כשהוא מביאם למדוד אותם בעשרון שלם, ואפילו שממילא לאחר מכן הוא ממילא חוצה את המנחה. והחזו"א [כו ב] כתב שהמידות במקדש היו עשיות לטובת מביאי המנחות כדי שיהיה מוכן להם כלי מדידה.
[21] בגמרא מבואר שאם ילוש את לחם הפנים בכלי קדוש הוא מתקדש, ולכאורה הרי אין בו דין של לישה ואעפ"כ רואים שמועיל לקדשו. הגרי"ז. אמנם כך דעת הח"ח בליקוטי הלכות שלישת לחם הפנים בכלי שרת מקדשת לכולי עלמא, ועובר עליה בחימוץ, אולם החזו"א סובר שלרבי עקיבא, כיון שאין מצוה לקדש, גם אין עליו לאו של חימוץ.
[22] האחרונים הקשו, מדוע צריך בשתי הלחם לדין כל שממנו לאישים והרי הם ממילא חמץ, ואסורים בהקטרה. ועיין בכתבי הגרי"ז. וכתב השפת אמת שנפקא מיניה תהיה לגבי התראה, שגם אם התרו בו שעבר על לאו של כל שממנו לאישים יהיה חייב.
[23] בחזון איש בזבחים [יט כג] נסתפק אם כבש הרי הוא כמזבח גם כדי להחשיב בדיעבד את ההקטרה שם, ועיין בקרן אורה. והגרי"ז דן אם הכבש נחשב מקום הקטרה לבעל מום.
מגבלה במים עם השמן וכשרה:
ושמענא ליה לר' עקיבא דאמר בפרק שתי מדות של יבש דאמר מדת יבש לא נתקדשה כל עיקר והיאך ליחייב עלה משום מחמץ. הא מדת [יבש] היא דאין בהן שמן:
ואזדא ר' יוחנן לטעמא דר' יוסי הגלילי סבירא ליה כר' יאשיה דמדת יבש נמשח מבפנים הלכך מרבי לחם הפנים לחימוץ:
לימא נמי לר' יוחנן ר' עקיבא דאמר מדת יבש לא נתקדשה ור' יונתן אמרו דבר אחד. לא אמרו דבר אחד משום דלא שוו במדת לח להדדי דאילו ר' עקיבא קאמר בפרק שתי מדות דמדת לח נמשחו בין מבפנים ובין מבחוץ:
והא איכא ביסא דלחה היא:
[אמר ליה רב פפא לאביי] אמרת משום הכי לא מרבי ר' עקיבא לחם הפני' לחימוץ משום דמדת יבש היא ולא מיקדשה ליה והא איכא ביסא כלי שרת שלש בה המנחות דלחה היא שעשויה להניח בה מים לגבלה ומקדשה ליה וליחייב עלה משום מחמץ:
כי קאמר רבי עקיבא דלא מיחייב אלחם הפנים משום מחמץ כגון שלשה על גבי קטבליא. עור יבש. ולא בביסא:
אי הכי כיון דאמר משו"ה לא איקדשה כגון שלשה ע"ג קטבלא [הא] דקא"ל ר' יונתן לר' יאשיה תדע לך שלא נמשחו שהרי אינן מקדשות:
לימא ליה ר' יאשיה משום הכי אינן מקדשות כגון (דליכא) [דכיילה] בעשרון דחולין שלא מדד הסולת בעשרון דקודש אלא דחול הא מדד בעשרון דקודש נתקדשו:
הכי השתא בשלמא ביסא משום הכי יכול לגבלה ע"ג קטבליא דלא אמר רחמנא עבוד בביסא ולא במקום אחר דלא מצינו ביסא כתובה בתורה:
מנין למעלה מבשר חטאת וכו' והקטיר דבר הנאכל לכהנים:
הוה יכול למימר כל שאור וכל דבש לא תקטירו אשה לה' ממנו למה לי אלא לומר לך כל שממנו לאישים שיריו הרי הן בבל תקטירו:
אינן מגופן לאישים. אבל הבא עמהן יש ממנו לאישים מאי ניהו מכבשים הבאים עם הלחם אימורין למזבח ושני בזיכי לבונה הבאין עם לחם הפנים למזבח:
המעלה מכולן על גבי הכבש. בלא הקטרה:
אותם שאור ודבש הוא דרבי לך כבש כמזבח מואל המזבח לרבות הכבש:
אי הכי דקא"ל ר' יונתן, פי' דכיון דאמרת דמאי דאמר ר' עקיבא דלחם הפנים מדת היבש היא ולא נתקדשו קודם אפיה אע"ג דהיה יכול לקדשה קודם אפיה כגון שנילושו בביסא דלח ותקדשם אפ"ה מוקמת לרע"ק דמיירי דלשם על גבי קטבליא כמו כן כי מוכח ר' יונתן דמדת היבש אינה נמשחת כל עיקר משום דכתי' בלחם הפנים דאינם קדושים קודם אפיה ואם מדת היבש במשיחה נמצא דכשמודדו בהם נתקדשו אלא ודאי לא נמשחו ומאי ראיה הלא יכול להיות דנמשחו ומה דלא נתקדשו לחם הפנים קודם אפיה כדמשמע בקרא דתביאו לחם תנופה היינו משום דלא היו מודדין אותם בעשרון של כלי קדש יבש אלא שהיו מודדין בכלי חול, שהרי כמו דאמר לרע"ק בלישה שראויה להעשות בביסא דאמרת דלשה ע"ג קטבליא כדי שלא נתקדשו בלישה כמו כן נוכל לומר גבי המדידה לר' יונתן דאעפ"י דהיו יכולים להקדישו במדידת עשרון שנמשחה דאפ"ה לא היו מקדשין אותם למדדו שם כי אם בכלי חול:
המעלה מכל, פי' מאחד מאלה. חייב, כאלו העלהו ע"ג המזבח, פי' דכתי' ואל המזבח לא יעלו דסמיך ללא תקטירו ממנו, ל"ה. ר"ל דמאחר דכתיב אשה לא תקטירו למה הוצרך למזבח לא יעלו אלא לרבויי כבש אתא:
רש"י (ברה"ע) צ"ל
דמי פירות והד"א. ומש"כ ומנחת כהנים וכה"מ נמי כו' והני משום פלוגתייהו נקט. משמע דר"ל דמנח"כ וכה"מ לכ"ע איתרבו. וצ"ע דהא מנחת כה"מ ג"כ טעונה ג' לוגין שמן להעשרון כדלעיל (ר"ד נא). וא"כ למאן דל"ל לרבויי מנחת נסכים מטעם דמ"פ אין מחמיצין מה"ט גם מנחת כה"מ ליכא לרבויי. ואולי משום דמטגנה ואופה שורף האש הרבה מהשמן לכן צריכה למים לכ"ע. או משום דכתיב בה מורבכת והוא חלוטה במים רותחין כדפרש"י לעיל (נג) ואם לא היו המים מרותחין כראוי תוכל לבוא לידי חימוץ:
תוס' ד"ה ושמעינן וכו' ושמא (זו) היא שיעור. נמחק תיבת זו:
תוס' ד"ה כבש כו' תדע דהא אין עולין לכתחילה. עי' זבחים דף פז ע"א תוספות ד"ה כבש:
(נז רע"ב רש"י) ד"ה ומי פירות אין מחמיצין וכו'.—צ"ל: דמי פירות אין מחמיצין וכו'. (ואין זה דבור בפני עצמו, אלא שהוא סיום הדבור שבסוף ע"א, ונתחלק הדבור על ידי המדפיסים שאינם בקיאים.)
גמרא ורבי יונתן סבר מדת כו' כצ״ל:
רש״י ד"ה וקפריך מנחת כו' שמנן מרובה ובהכרח נותני׳ כו' כצ״ל:
בא"ד הילכך אית׳ בהן חימוץ כו' כצ"ל:
ד"ה מגבלה כו' אית בהו כו' כצ״ל:
ד"ה מדת יבש כו' בביסא שהיא כלי שרת כו' כצ״ל:
ד״ה ושמעינן לר״ע כו' ולקמן פריך הא איכא ביסא דמדת לח היא שהרי נתנו בביסא כשלשה ומשני כו' כצ"ל:
ד״ה תדע לך כו׳ שנמדדו בו ורבי כו׳ הד״א:
בא"ד אפייה קאי הס"ד:
ד״ה משום דלא שוו כו' כצ״ל:
ד״ה והאיכה ביסא כלי שרת הס"ד:
ד״ה עשרון כו' סלת הס"ד:
ד״ה כל שממנו כו' לבונה הס"ד:
ד"ה מכולם מאחד מאלה הס"ד:
ד״ה חייב כו' המזבח הס״ד ואח״כ ד"ה ואל המזבח כו' וכצ״ל ותיבת מזבח יש למחוק:
ד"ה אותם ב׳ הלחם ובכורי׳ דשאור ודבש דכתיבי בההוא קרא קרבן ראשית תקריבו אותם היינו שתי הלחם דמן השאור דכתיב חמץ תאפנה וראשית כו' הד״א וכצ"ל:
בא״ד שנה זו דכתיב בה מנחה חדשה ובכורים מן הדבש ואיקרו ראשית בכורי כו׳ הד״א וכצ״ל:
ד"ה מידי אחרינא כו׳ כבש כמזבח הס"ד וכצ״ל:
תוס׳ ד"ה ושמעינן ליה לר״ע כו' ונראה לדקדק מתוך כך כו׳ כצ״ל:
בא"ד ונפקא מינה למצה של פסח כו'. ולפי מאי דאיתא בירושלמי והובא התם במסכת שבת בתוספ׳ ד״כ ע״א ד״ה תיבעי׳ כו׳ דר״א מודה בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור וכתבו תוספ' התם דמזה משמע דהכא בלחם דשבת סגי בקרימת כל דהוא אבל בלחם הפנים בעינן קרימה מעלי׳ לפ״ז במצה של פסח שלא יבא לידי חימוץ נמי בעינא קרימה מעליא כמו גבי לחם הפנים.
בא״ד קדשו בכלי הס"ד ואח"כ ד"ה ר׳ יאשיה כו' לא איצטרך אותם אלא כו׳ כצ"ל:
ד"ה אין לי כו' על גבי הכבש אלא מאינך קאי כו׳ כצ״ל:
בא"ד ועל זה קאמר אלמא קסבר שלא במקומן כמקומן דמי כו' כצ"ל:
ד"ה כבש מנין כו' נתקדשת במזבח כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ מניין למעלה מבשר חטאת וכו׳ הרמב״ם ז"ל בפ״ה מהל׳ איסורי מזבח כתב וז"ל העלה שאור וכו' אפי׳ הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש וכו׳ וכתב מרן הכ"מ ז"ל אבל אי קשיא בדברי רבינו וכו׳ וי״ל דמשמע ליה לגמרא דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא לא הל"ל גבי שאור ודבש וכו׳ ע"ש ותירוץ זה אינו נכון בעיני דאכתי אימא דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא והא דכתבי׳ בהדיא שאור ודבש כדי למיהוי לאו שבכללות ואם עשה שלשתן כאחת אינו לוקה אלא אחת מה שא״כ אי לא כתבי׳ בהדייהו והקריב שאור עם דבר שממנו לאישים הוה מחייב תרתי ולכך כתבי׳ בהדייהו אבל עיקר טעמו של רבינו ז"ל למידרשי׳ להקטירם עם שאור ודבש הוא מדכתיב קרבן ראשית וגו׳ כמ"ש רבינו ז"ל עצמו וכמו שביאר דבריו הל״מ ז"ל ע״ש וק״ל עוד כתב מרן הכ"מ ז"ל ועדיין יש לדקדק וכו׳ שהרי כתב בסמוך וכן אסור וכו׳ ולא כתב שלוקה ואפשר לומר וכו׳ ומדלא כתב אשה ממנו דרשי׳ דה״ה להקטיר דבר שממנו לאישים בלא שאור ודבש לדרשא בעלמא אבל לא ללקות עליו כיון דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתא עכ"ל לפי דבריו הא דאמרי׳ המעלה מכולם על הכבש ר׳ יוחנן אמר חייב ר״א אמר פטור צריך לפרש הא דאמר המעלה מכולם ר״ל עם שאור ודבש דאי לחודייהו מאי קאמר חייב הא אפי׳ על המזבח עצמו ליכא חיובא אלא איסורא בעלמא כמ"ש מרן ז"ל אלא צ"ל דאיירי עם שאור ודבש ר׳ יוחנן סבר דחייב נמי על הכבש ור״א סבר דאינו חייב דאותם מעטיה דדוקא שאור ודבש לחודייהו הוא דרבי לך כבש אבל אם הם מעורבים עם דבר שממנו לאישים לא רבי כבש א"כ לפ״ז קשה מ"ש מרן ז״ל ופסק רבינו כר״א דגבי המעלה וכו׳ ויש לתמוה למה פסק כר״א וכו׳ ע"ש מאי קושיא הא אדרבה רבינו ז"ל לא פסק אלא כר׳ יוחנן שכתב גבי המעלה מבשר חטאת וכו׳ בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה דבהא הוא דפליגי ר׳ יוחנן ור״א כמ"ש לשיטת מרן ז"ל דכל שממנו לאישים בלא שאור ודבש לית ביה אלא איסורא בעלמא ולא מלקות ולי נראה דרבינו ז"ל נמי סובר דכל שממנו לאישים אף בלא שאור ודבש לוקה ואע״ג שלא כתב שלוקה שהרי כתב בסוף דבריו שכל דבר שמקצתו לאישים הרי שאריתו בבל תקטירו וכיון שהוא עובר בלאו פשיטא דלוקה והא דאינו לוקה שתים כשהקטיר שאור ודבש אפי׳ לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה משום דהוי לאו שבכללות כמ״ש מרן ז"ל וא"ת כיון שאינו לוקה אלא א׳ א״כ מאי חידושא כשהקטיר שאור ודבש לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה הא בלאו הכי לוקה משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו י"ל מ"מ אי איתרו ביה משום שאור ודבש ולא אתרו ביה משום כל שממנו לאישים קמ״ל דלוקה משום שאור ודבש אע״ג שהקטיר לשם עצים והשתא מחלוקת ר׳ יוחנן ור״א במקטיר דבר שממנו לאישים לחודיה אבל אם מעורב עם שאור ודבש כ"ע מודו דחייב על הכבש כמו על המזבח ורבינו ז״ל פסק כר"א משום דסוגיא דפ׳ התערובות דף ע"ז ע"א כוותיה וכמ״ש התוס׳ ז"ל שם ד״ה ורבנן תרתי וכו׳ ע"ש וק״ל:
תוס׳ בד״ה ר׳ יאשיה סבר אותם וכו׳ וא״ת וכו׳ אותם במשיחה וכו׳ וי״ל דאתיא כר"ע וכו' קשה לדעת הרמב״ם ז"ל שפסק בסוף פ״א מהל׳ כלי המקדש כר׳ יאשיה דמדת הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ וכלי היבש לא נמשחו אלא מבפנים א״כ אותם אתי למעוטי מדת יבש מבחוץ וא"כ איך פסק באותו פרק דין י״ב דלדורות אין צריך משיחה אלא בשירות לבד מתקדשין אי משום דכתיב אשר ישרתו בם בקדש דילמא דמשה במשיחה ולדורות במשיחה ועבודה משום דכתיב וכן תעשו וכתיב אשר ישרתו וגו׳ כדאיתא בשבועות וכיון דמיעוטא דאותם איצטריך לדרשא אחרינא כמו שהקשו כאן התוס׳ וצ״ע ושוב ראיתי בס׳ משנה למלך ז"ל בפ"ב מהל׳ מעה״ק הלכה ט׳ שנתעורר בזה ע״ש מה שיישב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הגהות
גמרא שלח רבין משמי׳ כו׳ א״ל כגון שלש ע״ג קטבלא כו׳ כצ״ל והמדפיסים טעו וסברו שהוא שלש והדפיסו ג׳:
ת"ר מנין למעלה מבשר החטאת (מיימוני פ״ח מהל׳ איסורי מזבח). ודבריו תמוהין והשיגו הר״א ז״ל:
המעלה מכולה כו' (גז״ש).
רש"י ד"ה וקפריך כו׳ חימוץ איכא הס״ד:
ד״ה מגבלה כו' חימוץ הס"ד:
ד"ה מדת כו׳ בביסא כ״ש כו׳ כשמודדין כו׳ כצ"ל:
ד"ה ושמעינן כו' מדת לח הי׳ בביסא בשלשה ומשני כו' כצ״ל:
ד״ה תדע כו' מה שבתוכה הס״ד:
ד״ה ונימא כו' יוחנן ר״ע ור"י כו' לא נתקדשה כצ"ל והס״ד:
ד"ה והאיכא ביסא נראה דחסר ברש״י דלח הוא:
ד״ה קטבלא עור הס"ד:
ד״ה כגון דכיילא כו' גבי לישה הס"ד:
ד״ה עשרון כו׳ עצרת הס"ד:
ד״ה מותר העומר שירים כו' הקומץ הס"ד:
ד״ה כל כו׳ דמו מלחם כו' הד״א:
ד"ה אין מגופו כו׳ מתירים אותם הס"ד:
ד״ה מזבח כו׳ ממנו אשה הס"ד:
ד״ה אותם כו׳ הלחם שאור כו' דדבש דכתיבי כו׳ תקריבו אות׳ כו' הלחם מן כו׳ תאפינה וראשי׳ כו' זו באה כו׳ ובכורות מן כו׳ בכורי אדמתך הד"א והס"ד:
תוספות ד"ה ומי פירות כו׳ בריש פרקין הס"ד:
ד"ה ושמעינן כו' משקרמו ~פנים~{ברכת הזבח: פני'} כו׳ ונפקא מיני׳ כו׳ או בעליו׳ כו׳ כצ"ל:
ד״ה אין לי כו' אמר שמואל פסול בשר כו׳ ולפלוג ר׳ יודא בניתני׳ כו' כצ״ל. ע״ש בתוספות שהאריכו בזה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ג ע"ב אמר ר"ל אומר הי' ריוה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה, והנה לשיטת הסוברים דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה, - וא"כ מוכח מזה דנוקשה הוי דאורייתא, וכבר עמד בזה בשו"ת נו"ב מה"ק סי' כ"ב, אבל יש ליישב דאף אם אמרינן דנוקשה הוי דרבנן לענין חמץ בפסח, אבל הכא לענין מנחות רבתה תורה, וכמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש, וגם התוס' הכא לעיל נ"ד ובפסחים ל"ה דייקו משום דנוקשה פסול למנחה.
ד והנה יש לעיין לפי מה שהוכיחו הפוסקים מסוגיא זו דמי פירות עם מים מחמיצין, והוא מדאמר מגבלה במים, וא"כ איכא מים בהדי השמן, וכמו שכתבו התוס' לעיל נ"ד ובהרא"ש פר"ב דפסחים, וקשה דלמא כוונת ר"ל שאמר מגבלה במים, היינו שעשה הגיבול במים קודם שנתן השמן, וא"כ נעשה חמץ בהדי מים לחודיא, וממילא כשנותן שמן אח"כ שוב לא נפקע החמץ שנתחמץ מעיקרא ונעשה חמץ גמור, והנה אף שדבר זה פשוט בסברא דאם נתחמץ מעיקרא במים, שוב לא אתי מי פירות ומבטל לה, הנה מפורש כן גם בתוס' פסחים ל"ה ד"ה מי פירות, ובתוס' לעיל נ"ד, בהא דחומץ האדומי דנחשב חמץ דגן גמור משום ששורין השעורין במים קודם שנותן בהם יין, כמבואר שם, וא"כ ה"נ כשנותן מים תחילה הרי"ז חמץ גמור קודם שנותן השמן, וביותר קשה דהתוס' בעצמן הוכיחו מזה דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה, ולכן כתבו דבנותן מים מקודם הוי חמץ מעליא. -
ה ונראה דכיון דרבתה תורה חמץ נוקשה למנחות כדלעיל ריש פרקין, וממילא האי תנא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, ע"כ ג"כ הכוונה לחמץ נוקשה, דלא מסתבר דהריבוי דמנחת נסכים לחימוץ יהי' דוקא לחמץ גמור, וע"כ הכוונה לרבות שתהי' מנחת נסכים הדין כבשארי מנחות, והיינו גם לנוקשה, וא"כ ע"כ הכוונה גם כשנתן השמן בתחילה ואח"כ עשה גיבול במים, וא"כ לא הוי יותר מנוקשה, ושפיר הוכיחו הפוסקים מזה לענין נוקשה, וכמו שנתבאר, [ והנה בספר עונג יו"ט סי' ל"ח השיג שם על הנו"ב מטעם דיש לפרש מגבלה במים מקודם, ודבריו תמוהין דלא נחית לזה יש להקשות גם אתוספות, וע"כ דצריך לפרש כמו שפירשנו]. כגון שלש ע"ג קטבליא, וקשה למה הוכרח לומר היפך ולאוקמי' באופן שלא לש בביסא דהיא מדת לח, הלא יש לאוקמי' בלא היפך, ואם בשביל דשמעינן לר"ע דסבר מדת יבש לא נתקדשה, לישני שלש בביסא והיא מדת לח, ואפשר שזהו שיטת הרמב"ם שפסק כר"ע כמו שהוא בלא היפך, ואתי שפיר דברי מרן הכס"מ בפרי"ב ממעה"ק הי"ט שכתב בטעם הרמב"ם משום דפסק כר"ע דהלכה כמותו, ולא קשה מה שהקשו הבה"ז ובנו"ב או"ח סי' כ"ב דהרי הגמ' מהפיך, יעוי"ש, משום דסבר הרמב"ם דלא בעינן להפוכי לפי המסקנא, - ומצאתי במנח"כ שנחית גם כן לזה, ונכון.
ז תוספות ד"ה רבי יאשי' וכו' וא"ת ההיא סוגיא דשבועות מ"ז דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה כמאן לא כר' יונתן ולא כר' יאשי' וי"ל דאתיא כר"ע וכו' יעוי"ש, - וקשה לפי"ז להרמב"ם דלא פסק כר"ע ומ"מ פסק דלדורות לא בעי משיחה, ועמד בזה במל"מ בפר"א מכה"מ, אבל מבואר במל"מ בפר"ב דמעה"ק יישוב לשיטת הרמב"ם דסבר דיליף מאשר ישרתו דהכתוב תלאן בשירות, וזהו לדורות.
ח והנה יש לעיין בפירש"י ע"ז נ"ד ד"ה והקדשנום וז"ל והקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה יעוי"ש, וקשה למה בעינן שמן המשחה, ולא סגי בעבודה, והלא קיי"ל דלדורות לא בעי משיחה ואפשר דשאני הני שנטמאו, ובכדי לטהרם בעי משיחה, ולא סגי בעבודה, דדוקא אותם כלים חדשים מהני עבודה, אבל לא כלים ישנים שנטמאו בטומאת ע"ז בעינן משיחה, וכוונת רש"י לזה מדאמרו והקדשנום, דמשמע דנתקדשו קודם העבודה, - וצריך עיון. -
ט ויש לעיין בהא דמיעטה התורה אותם במשיחה, אם דין הוא על הכלים שעשה משה דלא מהני להו קדושה דעבודה, אלא שמן המשחה, או"ד דדין הוא על הזמן דבימי משה כן הי' הדין, ונפק"מ על הכלים שעשה משה ונטמאו, אם בעינן משיחה, דאם נפרש דדין הוא בכלים שעשה משה, א"כ גם לדורות במשיחה, אבל אם הדין על הזמן, א"כ גם אותן הכלים עצמן סגי בעבודה, והנה מצאתי שחקר בזה הגאון חיד"א בספר ח"ש סי' ע"ב, ומביא מקור מהתוספתא פרי"ג דסוטה דתניא ואעפי"כ לא היו משתמשין אלא בשלחן ומנורה שעשה משה, ולא היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, משמע מזה דאם נטמאו ובטלה הקדושה צריכין שמן המשחה עכת"ד, אבל אפשר לומר דכן הדין בכל הכלים דלאחר טומאה בעינן משיחה דוקא, ובזה מיושב מה שהקשה שם לרש"י.
א תנו רבנן מניין למעלה מבשר חטאת וכו' שהוא בל"ת ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו, הנה יש לפרש בזה בשני אופנים, א) שהמקריב מדבר שבא ממנו מאישים עובר בל"ת, ב) יש לפרש דמיירי שמקריב אחת מאלו עם שאור או דבש, והיינו באופן שלא הי' מכוון הקרבת השאור או הדבש לשם קרבן, אלא התכוון להקריב אחת מאלו הקרבנות שבאו מהן לאישים, והקריב גם שאור או דבש עמהן עובר בל"ת, והיינו משום הל"ת דלא תקטירו שבא באזהרה על שאור ודבש. והיינו כי אף שאמרה תורה דאסור להקריב שאור או דבש על המזבח, אבל כל זה בשמקריבן לשם קרבן, אבל בשמקריבן סתמא, או לשם עצים אין בזה הל"ת דלא תקטירו כמו שמבואר ברמב"ם פר"ה מאי"מ, אבל בשמקריבן עם הקרבן, ואפילו עם הדברים האלה שבאין מקרבן, אז יש איסור דלא תקטירו על שאור או דבש אף שבאין בסתמא.
ב והנה הרמב"ם מפרש כפירוש השני שכתבנו כמבואר בפר"ה מאי"מ ה"ד, וכן מבאר שם הכס"מ יעוי"ש, ושם בה"ה כתב דהמעלה מכל אלו בלא שאור או דבש הרי הוא בלא תקטירו, ומפרש מרן שאין בזה מלקות, והיינו דאינו לוקה אלא כשמקריב אחת מאלה בהדי שאור או דבש, והדבש או השאור הקריב סתמא.
ג ונראה דהרמב"ם תמך יסודו לפי הגירסא בתו"כ סדר ויקרא פרשתא י"ב דאיתא שם המעלה בשר חטאת וכו' והקטירם מן השאור ומן הדבש, ולפי גירסא זו משמע דכל עיקר הל"ת בהא דמעלה מן הקרבן הוה דוקא במעלה שאור או דבש עמהן, ואפשר דגם מלשון התנא שאמר הדרש הזה ומביא הא דשאור ודבש ע"כ הכוונה כשמקריב שאור או דבש עמהן, ובתוספתא פר"ד דמכות איתא גם כן שאור ודבש, והיינו שמקריב שאור או דבש סתם דאז בלעדי קרבן אין בזה ל"ת, ובאופן הסתמי כשהקריב בקרבן לוקה, ודין זה ע"כ בסתמא איירי, דהרי ע"כ לא שייך הכא לשם עצים, כיון דמקריב את השאור או הדבש עם הקרבן, ע"כ לא הוי בזה לשם עצים, אלא מיירי בסתמא, ובזה ג"כ חייבה תורה, - באופן שבאין עם הקרבן. -
ד אמנם במה שכתב הרמב"ם דבשמקריב שאור או דבש עם הקרבן הרי זה לוקה וכו' יעוי"ש, וקשה טובא דלפי"ז תיקשה דברי הרמב"ם דברישא כתב העלה שאור או דבש בפנ"ע למזבח לשם עצים פטור, משמע הא סתמא חייב, ואילו אחר כך כתב המעלה מבשר חטאת וכו' לוקה, משמע הא בפנ"ע ובאופן סתמי פטור, איברא דלדברי מרן שכתב דבשמקריב עם הקרבן הרי"ז בגדר סתמי אתי שפיר הדיוקים דבין ברישא ובין בסיפא סתמא חייב, אבל זה תמוה דיהי' נקרא זה סתמא בשמקריב עם הקרבן והרי אעפ"י דלא נתכוון להקריב לשם קרבן בפנ"ע, אבל עכ"פ מתכוון שיהי' טפל להקרבן, וזה בודאי עדיף מסתמא, באופן שקרב בפנ"ע.
ה לכן נראה דסבר הרמב"ם דכל שבא בפני עצמו אם רק לא בא למטרת קרבן דהיינו לכהפ"ח להיות טפל להקרבן, דינו כאילו בא לשם עצים ופטור, דע"כ לשם עצים לאו דוקא דאטו כתיב בתורה לשם עצים, הלא עיקר הכוונה שלא תהיה למטרת הקרבה, וממילא גם כשמקריב סתם אף שאינו מכוון לשם עצים, אבל אינו מכוון גם למטרת הקרבה אין בזה שום איסור, אבל כשמקריב במטרת הקרבה היינו אף שאינו מכוון שזה עצמו יהי' קרבן, אבל כוונתו שיהי' טפל להקרבן, כמו מי שנותן תבלין בזה חייבה תורה, ועל זה אמרה תורה לא תקטירו.
ו נמצא דלשיטת הרמב"ם יש בזה שני אופני חיובים, א) בשמקריבן לשם קרבן ממש, ב) בשמקריבן להיות טפל להקרבן בתורת תבלין, - אבל בשמקריבן בפני עצמו באופן הסתמי אף על פי שאינו מכוון לשם עצים, אלא סתמא מניחן על המזבח להיות נקטרין אין כאן איסור.
ז אמנם לא כן דעת הראב"ד שם בהשגה, והוא דהקשה שם וז"ל א"א בחיי ראשי דטעה בלשון הברייתא מנין למעלה מבשר חטאת וכו' הוא סבר מדאייתי רישא דקרא דוקא שהקטיר שאור ודבש עמהן, שאינו חייב על שאור ודבש אלא א"כ יש עמהן צד קרבן וטעה עכ"ל, ודברי הראב"ד לכאורה תמוה טובא הלא גם הרמב"ם סובר דבשמקריבן בפני עצמו לוקה אם מקריבן לשם קרבן כמבואר בפרק זה בה"א שכתב להדיא ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן, וכבר תמה בזה מרן הכס"מ, אבל לפי מה שביארנו כוונת הראב"ד להיות חולק על הרמב"ם בדין סתמא, דהרמב"ם סבר דאינו לוקה על שאור ודבש רק בשני האופנים האלה, או שהן עצמן באו לשם קרבן, או שבאו עם הקרבן, אבל בשמקריבן סתמא על המזבח דהיינו לא לשם עצים ולא למטרת קרבן פטור, על זה כתב הראב"ד דטעה, אלא גם באופן שבאו על המזבח באופן סתמא, והיינו אם רק לא באו למטרת עצים, גם כן כוונת התורה להיות חייב עליהן. -
ח והנה מה שחידש מרן בדעת הרמב"ם דאין מלקות בהא דממנו לאישים אלא אם כן יש שאור או דבש עמהן, משום דאל"כ ילקה שתים יעוי"ש, אי משום הא לא איריא, דאכתי יש לומר דלא הוי רק כזית בצירוף בין שתיהן, ומצאתי בקר"א שעמד בזה אבל זה ליתא דע"כ כיון שמבואר בדעת הרמב"ם דמיירי שלא היתה כוונתו להקטיר השאור והדבש, א"כ אין זה נחשב לקרבן, וע"כ דמיירי שיש שיעורין שלימין בין בהבשר ובין בהשאור, וא"כ מדוע לא לקי שתים, וע"כ מוכח דדעת הרמב"ם דאין לוקין על איסור כל שממנו לאשים בלא שאור ודבש, וכן משמע דלא מנה זה לשני לאוין בה' סנהדרין.
ט אתמר המעלה מכולם על גבי הכבש רבי יוחנן אמר חייב ר' אלעזר אמר פטור ר' יוחנן אמר חייב דתניא אין לי אלא מזבח כבש מנין וכו' ור"א אמר פטור מ"ט דאמר קרא אותם וכו', והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דאין לוקין על כל שממנו לאשים אלא בשמקריבן עם שאור או דבש, א"כ הא דפליגי ר"י ור"א אם חייב מלקות בשמעלה מכולם היינו ג"כ באופן שמעלה עם השאור ודבש, ובזה סבר ר' יוחנן דרבתה תורה כבש כמזבח, ור' אלעזר סבר דדוקא בשתי הלחם ובכורים רבתה תורה אבל מידי אחרינא לא, והנה להלכה יש לפסוק כר' יוחנן דהוא רבו של ר' אלעזר, וממילא כשמקריב מכולם עם שאור או דבש יש לפסוק דבאלו רבתה תורה כבש כמזבח. -
י ויש לעיין באופן שהקריב מכולם בלא שאור ודבש דלשיטת הרמב"ם אין בזה הל"ת דלא תקטירו וכמו"ש הכס"מ וכמו שביארנו לעיל, וכיון שהל"ת לא קאי על זה, וא"כ הרי"ז איסור חדש, - אפשר שגם לר' יוחנן לא רבתה תורה בזה כבש כמזבח, וזהו מסתברא.
יא ובזה יבואר לנכון פסקי הרמב"ם דפסק שם בהלכה ד' וז"ל המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה, יעוי"ש, וע"כ שזהו דינו של ר' יוחנן, ושם בהלכה ה' כתב וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראוין להקטרה כגון בשר חטאות וכו', מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאשים הרי שאריתו בבל תקטירו יעוי"ש, ובהלכה זו לא הזכיר שאור ודבש, ובזה לא כתב כבש, והיינו דבאופן שמקטיר מכל אלו בלא שאור ודבש, דאין בזה חיוב ל"ת רק איסור גרידא, ובזה לא רבתה תורה כבש כמזבח, ונמצא לפי"ז דהרמב"ם פסק כר' יוחנן, ותמוה לפי זה הא דכתב מרן בשם מהרי"ק להקשות על הרמב"ם דפסק כר' אלעזר שהוא תלמיד ר' יוחנן, ולפי מה שביארנו כל דברי הרמב"ם הן הן דברי ר' יוחנן, וכמו שנתבאר. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ומי פירות אין מחמיצין. ולית ליה מגבלה במים וכשרה ומנחת כהנים וכהן משיח נמי איתרבאי מיניה והני משום פלוגתייהו נקט: וקפריך מנחת נסכים מי הויא חימוץ הא מי פירות הן. דבשמן נגבלה דהא יש לה ג' לוגין לעשרון דבשלמא שאר חימוץ מנחות שאין שמנן מרובה כו' נותנין בהן מים הלכך איתסר בהן חימוץ אבל בהא מאי חימוץ איכא: מגבלה במים. הלכך אית בהו חימוץ: מדת יבש היא. דלא היו נותנין בביסא שהיא כלי שרת אלא בעשרון כשמודדין ועשרון מדת יבש הוא: ושמעינן לרבי עקיבא כו'. בפ' ב' מדות (לקמן דף צ.) וכיון דלאו קדושה היא עד שיסדרנה בשלחן אמאי עבר עליה ולקמן פריך הא מדת לח היא (נמי שהרי נתנו) בביסא כשלשה ומשני ליה לקמן: שלח רבין ודאי כך הצעת המשנה. כדאמרן: אבל אפיך לה. משום דהאי פירכא: ואזדא ר' יוחנן לטעמיה. דמוקי הך דלחם כר' יוסי אלמא לר' יוסי מדת יבש נתקדשה לטעמיה כו': וימשחם ויקדש אותם. אכלי מזבח קאי דלחים הם: מדת הלח. הין וחצי הין וכולהו אידך דמפרש בפ' ב' מדות (לקמן דף פז:): תדע לך. דלא נמשחה שהרי אינה מתקדשת מה שבתוכה עד לאחר שנאפו דתנור מקדשו דתנור היה בעזרה אבל מעיקרא לא קדשינהו עשרון שנמדדו בו ורבי יאשיה דריש בכורים לה' אקודם אפייה קאי: אותם בפנים. של כלי משמע: ונימא נמי ר' יוחנן ר''ע ור' יונתן אמרו דבר אחד. דהא תרוייהו אית להו מדת יבש לא נתקדשה: משום דלא שוו. ר''ע ור' יונתן במדת לח כי הדדי דרבי יונתן אמר מדת לח בפנים ולא בחוץ ור''ע סבר בין מבפנים בין מבחוץ נתקדשה בפ' שתי מדות (לקמן דף צ.): והאיכא ביסא. כלי שרת: קטבליא. עור: לימא ליה. רבי יאשיה הכי דלא נתקדשה עד אפייה: כגון דכיילא בעשרון דחול. כי היכי דנשתנית גבי לישה: עשרון. כתיב בתורה ועשרון סלת: קדשי קדשים . כגון זבחי שלמי צבור דהן כבשי עצרת: מותר העומר. שירים שנותרו מן הקומץ: כל שממנו לאישים. כל שעלה כבר ממנו למזבח ומבשר קרבנות כבר עלו חלב וכליות ומן המנחות כבר עלה הקומץ ומשתי הלחם כבר עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהן וכגופן דמו ומלחם הפנים בזיכי לבונה: יצאו שתי הלחם ולחם הפנים: מדין הגשה לקמן בהאי פירקין (דף סא.): אין מגופו לאישים. הלכך לענין הגשה לא דמו לשאר מנחות שמגופן לאישים אבל לענין הקטרה שירים נינהו דכבשים ובזיכין מתירין אותן: מכולם. מאחד מאלה: חייב. כאילו העלהו על המזבח: (מזבח) ואל המזבח לא יעלו. דסמיך ללא תקטירו ממנו אשה: אותם. ב' הלחם מן
ומי פירות אין מחמיצין. פירשתי בריש פירקין (דף נג: ד''ה אין): ושמעינן ליה לר''ע דאמר מדת יבש לא נתקדשה. לקמן בפ' שתי מדות (דף צ.) וא''ת דלמא ס''ל תנור מקדש דהיינו משקרמו פניה ועדיין יכול לבא לידי חימוץ ונראה לדקדק מתוך כך דמשקרמו פניו תו לא אתי לידי חימוץ ונפקא מינה למצות של פסח ובסוף פ''ק דשבת (דף יט:) משמע דמההיא שעתא חשיב אפייה גמורה דאמר התם ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה ושמא זו היא שיעור כמאכל בן דרוסאי ופלוגתא היא בקרימת פנים התם אי הוי בתחתון או בעליון וצ''ע דמשמע הכא דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד בו סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דליקדוש אלא או בתנור או על השולחן לקמן בפרק שתי הלחם (דף צה:) דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו והוא דרך חול כו' ובפרק ב' דמעילה (דף ט.) תנן גבי לחם הפנים קרמו בתנור הוכשרו ליפסל וגבי מנחות קתני קדשו בכלי: רבי יאשי' סבר אותם למעוטי מדת יבש מבחוץ. ולהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח כך פירש בקונט' ומשמע שהיה בהן ריבוי משיחה יותר ממדת יבש וא''ת ההוא סוגיא דבריש פ''ב דשבועות (דף טו.) דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה אלא בעבודה כמאן לא כר' יונתן ולא כר' יאשיה וי''ל דאתיא כר' עקיבא דאית ליה מדת לח במשיחה בפנים ובחוץ כדמוכח בשמעתין ולקמן בפרק שתי מדות (דף צ.) וסבירא ליה מדת יבש חול היא א''כ לא איצטריך אותם אלא למימרא דלדורות בעבודה: אין לי אלא מזבח כבש מנין. הכא מצרכינן קרא לרבויי כבש כמזבח וכן בסוף המזבח מקדש (זבחים דף פז.) דתניא כל הנוגע במזבח יקדש אין לי אלא מזבח כבש מנין ת''ל את המזבח והא דדריש בזבחים בשילהי קדשי קדשים (דף סד:) על קיר המזבח ולא על קיר הכבש לאו דמיותר קרא למעוטי אלא כיון דכתיב מזבח דווקא משמע כדקאמר נמי ולא קיר ההיכל ולא קיר האולם ותימה דתנן בפ''ב דזבחים (דף כו.) נתנן על הכבש פסול ואמרי' בגמרא אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו דאמר קרא ואני נתתיו לכם על המזבח כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים אלמא בלא יתורא דקרא חשבינא כבש כמזבח ונראה לפרש דשמואל לא קאי אנתנו על גבי הכבש [אלא] אאינך קאי דתנן התם שלא כנגד היסוד נתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה ועל זה קאמר אלמא קסבר שלא במקומן כמקומן דמי ועל כרחין שמואל לאו אכולהו מתניתין קאי דניתנין בפנים שנתנן בחוץ לכו''ע לאו כמקומן דמי כדמוכח בפ' כל הפסולין (זבחים דף לו.) בסופו דפריך וליפלוג רבי יהודה בניתנין בחוץ בפנים ובפנים בחוץ פירוש דהני שלא במקומן הן ובפ''ב דזבחים (דף כו: ד''ה אמר) הארכתי: כבש מנין. לר''י דאמר בזבחים בפ' קדשי קדשים (ד' נט.) דרצפת עזרה נתקדשה כמזבח הוה מצי למינקט קרקע עזרה מנין אלא משום דאיירי נמי הכא באהל מועד ושילה ונוב וגבעון אי נמי אפילו לרבי יהודה הא דקדיש שלמה רצפה לכשרין קידש ולא לפסולין תדע דהא אין עולין לכתחילה: