עירובין ט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

רב אשי אמר: מהך דרבי יוחנן במבוי שרצפו בלחיים, ליכא לאוכוחי!

כי אין כוונת רבי יוחנן כדפריש לה רב הונא בריה דרב יהושע.

אלא: כגון שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה טפחים - מראש המבוי לסופו - במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך מבוי. [כדאמרינן לעיל דף ה.] [ראה ציור 1]

והכי הוה פירושא דדברי רבי יוחנן:

לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר אמרינן לבוד היכא דהוי פחות מארבעה טפחים, הוה ליה - הופכים כל הלחיים המצורפים כאחד לאורך של ארבע אמות - לדופן המבוי!

והיינו שמחשיבים אותו כדופן המקביל לדופן המבוי, ונמצא שאין כלל למבוי לחי.

ולפיכך: צריך לחי אחר, משוך פחות מארבע אמות, כדי להתירו למבוי [נתבאר כפירוש רש"י בפירוש שני].

ולרבנן, דאמרי לא אמרינן לבוד היכא דהוי שלשה טפחים - לא צריך לחי אחר להתירו למבוי. שהרי הלחי החיצון לבדו אינו משוך ארבע אמות, והוא המתיר את המבוי.

ולפי הך פירושא לא משמע מהכא דלרבי יוחנן אסור להשתמש בין הלחיים.

ומקשינן: ולרבן שמעון בן גמליאל - דקאמרת, דלדידיה לא מהני הלחי כיון שהוא משוך על ידי לבוד ארבע אמות לתוך המבוי - מכל מקום, ליהני האי לחי.

שהרי מסתמא לא מיירי שראש הלחי החיצון עומד בשוה עם ראש הכותל הסמוך לו, אלא הוא בולט כלפי חוץ, כדרך שעושין כל מעמידי לחיים, שמושכים את הלחי מעט החוצה כדי שייראה הלחי גם מבחוץ כמו מבפנים, שהוקבע שם לשם לחי.

כי אם אינו מושך קצת את הלחי החוצה הלאה מכותלי המבוי, אלא מעמידו בשוה להן, הוא נראה כאילו הוא מוסיף על עובי כותל המבוי, ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי.

ואם כן: להוי אותה בליטה היוצאת מהמבוי כלפי חוץ כלחי הנראה רק מבחוץ למבוי, ושוה מבפנים, שאין נראה מבפנים למבוי שהועמד שם לשם לחי, דמהני. [ראה ציור 2]

וכאן נמי, אותה בליטה הנמשכת מכתלי המבוי ולחוץ תידון משום לחי, אף על גב שמבפנים אינו נראה הלחי כלחי אלא ככותל.

ומשנינן: מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן, כלומר: הך מימרא דמבוי שרצפו בלחיים דפסול לרבן שמעון בן גמליאל, הרי רבי יוחנן הוא דקאמר לה.

ועל רבי יוחנן היא קושיתך דליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. וכיון שכן לאו קושיא היא כלל.

דהא כי אתא רבין אמר משמו של רבי יוחנן גופיה: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - אינו נידון משום לחי!

איתמר:

לחי הנראה כלחי רק לעומדים מבפנים למבוי, ונראה כאילו הוא שוה לכותל המבוי לעומדים מבחוץ, שהעמיד הלחי בתוך המבוי סמוך לכותל, כשחודו החיצון של לחי מסתיים בשוה עם חודו החיצון של הכותל מבחוץ, ונראה לעומדים בחוץ ככותל עבה [אבל העומד בפנים רואה את חודו הפנימי של הלחי, שהוא בולט מן הכותל] - נידון משום לחי! [ראה ציור 3] אבל לחי הנראה רק מבחוץ ושוה מבפנים, כגון: שלא העמיד הלחי בתוך המבוי סמוך לכותל, אלא עשאו כהמשך לכותל המבוי כלפי חוץ. ועשה את הלחי עבה יותר מעובי הכותל, ובאופן, שאותו עודף של עובי הלחי על עובי הכותל אינו בולט לתוך פתח המבוי, אלא מחוצה למבוי [ונראין הכתלים עם הלחי כמין אות ת']. [ראה ציור 1]

ונמצא שאינו נראה כלחי אלא לעומדים מחוץ למבוי לגמרי [ואפילו העומד כנגד המבוי מבחוץ אינו רואה לחי, אלא כותל עבה], פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון בר רבי.

חד אמר: נידון משום לחי.

וחד אמר: אינו נידון משום לחי.

ומפרשינן: תסתיים, דרבי חייא הוא דאמר נידון משום לחי.

דתני ששנה רבי חייא ברייתא: כותל מבוי עבה שצידו אחד, כלומר: חלק מעובי הכותל אינו שוה בארכו לחלק האחר, אלא כנוס הוא מחבירו. [ראה ציור 2]

בין שנראה מבחוץ, דהיינו שמתחיל הכותל להתעבות אחר תחלת המבוי מצד ראשו, והעומד בחוץ רואה חלק מעובי הכותל [שלצד המבוי], בולט לפנים מפתח המבוי;

ושוה מבפנים, שלאחר שהתחיל הכותל להתעבות נמשך הוא בעובי אחיד עד סוף הכותל, ונמצא שהעומד בתוך המבוי לאחר תחילת העיבוי אינו רואה לחי. [ראה ציור 3]

ובין שנראה כלחי בכניסה מבפנים, [ראה ציור 4] ושוה מבחוץ, שבראש הכותל - לצד פתח המבוי - הרי הוא עבה, ואחר כך הכותל צר. ונמצא, שלעומד בתוך המבוי לאחר שנהיה הכותל צר, נראית בליטה בכותל. אך לעומד בראש הכותל אין נראה אלא כותל עבה, ולא לחי. [ראה ציור 5]

בכל ענין נידון משום לחי. ^[46]

הרי חזינן דאף "נראה מבחוץ ושוה מבפנים" מהני לרבי חייא.

תסתיים, הרי זו הוכחה!

ודחינן: ורבי יוחנן דסבירא ליה - לדבריך - שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי - מי האם לא שמיע ליה הא ברייתא דתני רבי חייא?!

הא ודאי שמיע ליה.

אלא, רבי יוחנן שמיע ליה, ולא סבר לה שהלכה כן.

ואם כן, שפיר איכא למימר כי רבי חייא נמי, אף דתני לה להך ברייתא, מכל מקום לא סבר לה.

ודחינן: מכל מקום תסתיים: כי האי - מאי?!

בשלמא רבי יוחנן, איכא למימר דלא סבר לה להך ברייתא דתני רבי חייא, ומשום הכי, דלא סבר לה, לא תני לה.

אלא רבי חייא, ליכא למימר דלא סבר לה לברייתא ששנה אותה איהו גופיה.

כי אי איתא דלא סבר לה - למה ליה למיתנא, לאיזה ענין הוא שנה אותה!

אמר רבה בר רב הונא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים, נידון משום לחי

כמבואר במבוא למסכת, תיקנו חכמים בענין המבואות והחצירות שתי תקנות, בשני מישורים.

האחת, ביחס להגדרת רשות היחיד כרשות סתומה, שיש לסתום את רשות היחיד מכל ארבעת צידיה ולבודדה מרשות הרבים או כרמלית שמצידיה.

והשנית, ביחס להגדרת בני המבואות או בני החצירות שצריך שיהיו נחשבים כמצויים ברשות היחיד אחת.

הלחי והקורה וכן הפסים, הם אמצעים שמועילים בשני המישורים. הן לסגור לגמרי את רשות היחיד, והן להגדיר את מקומם של בני המבואות או בני החצירות כמצויים ברשות היחיד אחת, ויוכלו לערב ולקבוע את דירתם בבית אחד.

שתי חצירות שנפרצה הגדר שביניהן לגמרי, או מבוי שנפרץ אחד מכתליו לגמרי אל חצר הסמוכה לו, הרי למרות שהמקום נחשב לרשות היחיד הגדורה לגמרי, אסור לטלטל בהם מפני גזירת חכמים, שהצריכו עירוב חצירות בין בני החצירות או בני המבואות הפתוחים לגמרי זו לזו.

ושני הסברים נאמרו באחרונים בביאור הענין.

יש הסוברים שהפירצה המלאה בין החצירות גורמת שבני שתי החצירות ייחשבו כגרים בחצר אחת, ולכן הם חייבים לעשות ביניהם עירובי חצירות.

ויש הסוברים שכל מקום ה"פרוץ במלואו" למקום שאסור לטלטל אליו מהמקום הזה, אסרו חכמים לטלטל בו עד שיגדרנו, או עד שיעשה את שני המקומות למקום אחד על ידי עירוב משותף.

בביאור הסוגיה נקטנו כדיעה הראשונה, כיון שמפירוש רש"י בכמה מקומות במסכת מוכח שזאת היא שיטתו.

אבל אם יש פסים בין החצירות - מחלקים הפסים בין בני החצירות שלא יחשבו כבני רשות אחת החייבים לערב עירובי חצירות ביניהם.

אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ויש להשיב על שמועה שלנו], דודאי כשם שלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי, כך גם פתח, שנראין גיפופיו מבחוץ ואינן נראין מבפנים, נידון משום "פתח".

וכגון: נפרץ כותל מצד אחד של מקום לכל ארכו אל מקום אחר הרחב ממנו, שבמקום שנפרץ לא רואים כל סימן של גיפופי, ואילו במקום הרחב שנפרץ אליו נראים גיפופי הכותל כפתח!

ותיקשי עלה ממתניתין [דמייתינן לה לעיל דף ח א]:

דתנן: חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה [הרחבה ממנה] - [ראה ציור 1]

הרי החצר הגדולה חשובה כחצר בפני עצמה, לפי שנראה בה הפתח לחצר הקטנה בגפופי הכתלים של הקטנה, ואין החצר הקטנה נחשבת כחלק ממנה, ולכן היא מותרת בטלטול אם יערבו בני החצר הגדולה עירובי חצרות לעצמם.

ואילו החצר הקטנה, שאין לה פתח, כיון שנפרצה במלואה, הרי היא בטילה כלפי הגדולה שנפרצה לה, ונחשבת כחלק ממנה, ולכן היא אסורה בטלטול עד שתערב יחד עם הגדולה.

ומשום הכי גדולה מותרת, מפני שהיא - החצר הקטנה - נחשבת כפתחה של גדולה, ושתי חצרות שיש פתח ביניהם יכולות לערב כל אחת לעצמה.

ואם איתא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ומשום פתח, קטנה נמי תשתרי - לכשתערב לעצמה - בנראה מבחוץ גיפופיה, לעומד בחצר הגדולה, ואף על גב דשוה מבפנים לעומד בחצר הקטנה, שאינו רואה לפירצה גיפופים.

אמר רבי זירא: ממתניתין לא קשיא.

דמיירי במתניתין, בנכנסין ונמשכין כותלי הקטנה לתוך חצר הגדולה שתים או שלש אמות. ונמצא, שהפתח הוא בסוף הכתלים הנמשכים, ואילו גיפופיו שקועים מאחוריו, ואין לשייכם לפירצה לעשותה כפתח שיש לו גיפופין. [ראה ציור 1]

ומקשינן: סוף סוף ולימא לבוד, שמדין לבוד ניתן להחשיב את כל השטח אשר בין ראשי כותלי הקטנה עד לאמצע כתליה של גדולה, כאילו הוא מלא בכתלי הקטנה, וכאילו פונים כתלי הקטנה עד כתלי הגדולה. ובכך תשתרי גם הקטנה, דהן הן גיפופיה. [ראה ציור 2]

ואף שאין נראים מבפנים, הא אמרת ד"נראה מבחוץ ושוה מבפנים" נידון משום לחי, והוא הדין שנידון משום פתח?!

וכי תימא, ואם תרצה לתרץ ולהעמיד דמיירי דמפלגי [שרחוקים] כותלי הקטנה מכותלי הגדולה טובא, יותר מהשיעור דאמרינן "לבוד", דהיינו שרחוקין שלשה טפחים ויותר.

זה אינו. כי:

והא תני רב אדא בר אבימי קמיה דרבי חנינא בר פפי [ב"ח] ברייתא דמפרשא לה למתניתין:

והכי תניא: מתניתין מיירי, בכגון שרוחב חללה של חצר קטנה היה בעשר אמות, ורוחב חללה של גדולה באחת עשרה אמות, שהן ששה טפחים עודף, המחולקים לשני צידי החצר הקטנה, שלשה טפחים לכל צד.

ועובי כתלי הקטנה מפחית את המרחק שבין כתלי הקטנה מבחוץ לכתלי הגדולה לפחות משלשה טפחים, ואם כן נימא לבוד, ותישתרי אף הקטנה?!

אמר רבינא: הכא מיירי שאין הקטנה נכנסת לגדולה באמצעיתה של גדולה.

אלא מיירי במופלגין הכתלים של הגדולה מהקטנה בצורה שונה:

מכותל זה של הקטנה הם מופלגים רק בשנים טפחים [ושם אכן יש לבוד], ואילו מכותל זה של הקטנה הם מופלגים בארבעה טפחים.

הילכך, לא מצית למימר לבוד אלא מצד אחד, כי בצד השני יש יותר משלשה טפחים [ומיירי שעובי כתלי הקטנה אינם רחבים מטפח]!

ומקשינן: ומכל מקום, לימא לבוד רק מרוח אחת, ותשתרי הקטנה בגיפוף אחד?!

הערות

^[46] נתבאר על פי תוספות, רא"ש וקרבן נתנאל בהבנת רש"י, וראה מה שכתבו שם.

רב אשי אמר: לדברי ר' יוחנן, בין לחיים כשר ולדבריו מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא כגון שרצפו בלחיים המצויים בפחות פחות מארבעה טפחים זו מזו ובמשך כלומר באורך ארבע אמות.

לרבן שמעון בן גמליאל שאמר שבפחות מארבעה טפחים אמרינן [אומרים אנו] דין לבוד, הוה ליה [הריהו] מבוי לעצמו. שהרי כל זה נחשב כלחי אחד, וצריך לחי אחר להתירו. ואילו לרבנן דאמרי: לא אמרינן [לחכמים שאומרים: אין אנו אומרים] בכגון זה לבוד — לא צריך לחי אחר להתירו.

ומקשים: ולשיטת רבן שמעון בן גמליאל לשם מה דרוש לחי נוסף כדי להכשירו, להוי [שיהיה] כאילו היה הלחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים שמותר בטלטול, שהרי מבחוץ רואים שלחי הוא זה ואינו חלק מן הבנין!

ועונים: מידי [והרי הדבר] הוא טעמא [הטעם] אלא לר' יוחנן הא כי אתא [הרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: לחי הנראה מבחוץ כבולט ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי.

א איתמר [נאמר] שבבעיה זו דנו חכמים: נראה מבפנים שהוא לחי, שהוא בולט מעובי הכותל ושוה מבחוץ — נידון משום לחי לדעת הכל. אולם אם היה נראה מבחוץ שהוא לחי ושוה מבפנים נחלקו בכך ר' חייא ור' שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא), חד [אחד] מהם אמר: נידון משום לחי, וחד [ואחד] מהם אמר: אינו נידון משום לחי.

וכיון שלא נמסר מי מן החכמים אמר דבר אחד ומיהו בעל הדעה האחרת, רוצים לברר: תסתיים [תוגדר] כי ר' חייא הוא שאמר "נידון משום לחי", דתני [שכן שנה] ר' חייא: כותל שצידו אחד כנוס מחבירו, בין שנראה השוני מבחוץ ושוה מבפנים, ובין שנראה השוני מבפנים ושוה מבחוץ — נידון משום לחי, ואם כן מצאנו שר' חייא הוא בעל דעה זו, ותסתיים [תוגדר] בעייתנו בדבר זהותו של המתיר.

ומקשים: וכי ראיה היא זו? וכי ר' יוחנן האומר שאינו נדון כלחי מי לא שמיע ליה הא [האם לא שמע זאת, את ההלכה הזו]?! שהרי היתה התוספתא ידועה לרבים, אלא ודאי שמיע ליה [שמע אותה] ולא סבר לה [אותה], אם כן אולי ר' חייא נמי [גם כן] לא סבר לה [אותה], ואף שהיא במשנתו של ר' חייא שמא הוא עצמו לא סבר כן!

את הקושיה הזו דוחים: האי מאי?! [זה מהו] כלומר; מה טיבה של קושיה זו?! בשלמא [נניח] ר' יוחנן לא סבר לה [אותה] — משום הכי [כך] לא תני לה [שנה אותה] ודעתו שאף שהיא מצויה כבר לפניו בתוספתא — אינה מחייבת להלכה, אלא ר' חייא — אי איתא דלא סבר לה, למה ליה למיתנא [אם יש אמת בכך שלא סבר אותה, למה לו לשנותה]? ואם סבר שאינה כהלכה לא היה לו להכניסה בקובץ שהוא עצמו ערך. ואם שנאה, פירושו של דבר שאכן כך סבר.

ב אמר רבה בר רב הונא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי, אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו עצמנו על ההלכה שלנו] שאמרו חכמים: חצר קטנה שנפרצה לגדולה — גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. והרי בחצר הקטנה נפרץ צד אחד של הגדר בכל אורכה ואין ניכרת עוד כל מחיצה לחצר זו, ואילו מבחוץ מצד החצר הגדולה, כיון שנשארו שרידי הכותל בחצר הגדולה ניכר שיש כאן מחיצה. אולם ואם איתא [ואם יש, אם נקבל] את ההנחה שנראה מבחוץ נחשב כמחיצה, אם כן קטנה נמי תשתרי [גם כן תותר] על ידי היות המחיצה שלה נראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים.

אמר ר' זירא שכאן מדובר במקרה מיוחד — בנכנסין כותלי קטנה לגדולה כלומר; מחיצות החצר הקטנה לא היו בקו אחד עם כל מחיצתה של הגדולה, אלא החצר הקטנה נכנסת לתוך הגדולה ואף כשמסתכלים מצד החצר הגדולה רואים שאין שרידי מחיצת החצר הגדולה המשך אחד לפירצת החצר הקטנה.

ומקשים עוד: ולימא [ושיאמר] לבוד ותשתרי [ותותר], שמשום דין לבוד נחשוב כאילו נמתח כותל כלשהו בין הכתלים הבולטים מן החצר הקטנה אל מחיצות החצר הגדולה ויותרו משום לחי הנראה מבחוץ!

וכי תימא דמפלגי טובא [ואם תאמר שהם מופלגים, רחוקים ביותר] שיש מרחק גדול בין מחיצות החצר ובין ראשי מחיצות החצר הקטנה יותר מכדי שאפשר לומר לבוד? והא תני [והרי שנה] רב אדא בי אבימי קמיה [לפני] ר' חנינא: חצר קטנה שאמרו, אפילו בעשר אמות. גדולה, משמעה אף באחת עשרה אמות! אם כן דין זה קיים גם כאשר ההבדל שבין החצרות הוא אמה אחת שהיא ששה טפחים בלבד, ואם נחלקים לשני צדי פירצת החצר הקטנה נמצא שיש רק שלשה טפחים עד למחיצה הגדולה, ובכגון זה ודאי קיים דין לבוד.

אמר רבינא שיש לומר במקרה זה: שהיו מופלגין כותלי הקטנה מכותל זה בשנים (שני טפחים) ומכותל זה בארבעה טפחים ולכך אין כאן דין לבוד, ומקשים: ועדיין

ולימא [ושיאמר] לבוד מרוח אחת (מצד אחד), ותשתרי [ושתותר] החצר. שאם מצד אחד המרחק פחות משלשה טפחים, נאמר בצד זה לבוד, ותעשה כעין לחי מבחוץ מצד אחד ותתיר את החצר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara provides an alternative explanation of Rabbi Yoḥanan’s statement. Rav Ashi said: According to Rabbi Yoḥanan, carrying in the area between the side posts is actually permitted. The dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis concerning the principle of lavud is in a case where there was an alleyway that one lined with side posts, each positioned less than four handbreadths from the next, and the side posts extend for a length of four cubits.

According to Rabban Shimon ben Gamliel, who said that for a gap of up to four handbreadths we say that the principle of lavud applies, all the side posts are considered a single side post, and since the side post in that case is four cubits long, it is considered a separate alleyway; therefore, it requires an additional side post to permit carrying in it. And according to the Rabbis, who say that we do not say that the principle of lavud applies unless the gap is less than three handbreadths, this area does not require an additional side post to permit carrying within it.

The Gemara asks: And even according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, why is another side post required? Let it have the same legal status as a side post that is visible from the outside, protruding from the wall of the alleyway, but appears to be even with the wall from the inside. Since it is evident from the outside that it is a side post and not part of the building, carrying is permitted there.

The Gemara answers: As Rav Ashi’s reason is only according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, didn’t he say that Rabbi Yoḥanan said: If a side post is visible from the outside, protruding from the wall of the alleyway, but it appears to be even with the wall from the inside, it is not considered to have the legal status of a side post?

An amoraic dispute was stated: If a side post is visible from the inside, protruding from the wall of the alleyway, but it appears to be even with the wall from the outside, it is considered a side post. However, if a side post is visible from the outside protruding from the wall, but it appears to be even with the wall from the inside, there is a disagreement between Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, with regard to its status. One said: It is considered to have the legal status of a side post. And the other one said: It is not considered to have the legal status of a side post.

The Gemara clarifies: Conclude that Rabbi Ḥiyya is the one who said that it is considered to have the legal status of a side post, as Rabbi Ḥiyya taught: In the case of a wall at the entrance to an alleyway whose one side is more recessed than the other, whether the recess is visible from outside the alleyway but appears to be even from the inside, or the recess is visible from the inside but appears to be even from the outside, it is considered to have the legal status of a side post. The Gemara states: Indeed, conclude that Rabbi Ḥiyya is the one who said it has the legal status of a side post.

The Gemara rejects this conclusion: And Rabbi Yoḥanan, who explicitly said that a side post of that kind is not considered a side post, did he not hear this halakha? The Tosefta was widely known. Rather, he heard it, but he does not hold in accordance with it. Perhaps, then, Rabbi Ḥiyya also does not hold in accordance with it.

The Gemara answers: What is this comparison? Granted, Rabbi Yoḥanan does not hold in accordance with that halakha. That is why he did not teach it. But Rabbi Ḥiyya, if it is true that he does not hold in accordance with it, why would he teach it?

Rabba bar Rav Huna said: If a side post is visible from the outside, protruding from the wall of the alleyway, but appears to be even with the wall from the inside, it is considered to have the legal status of a side post. Rabba said: And we raise an objection to our own halakha from a mishna: With regard to a small courtyard that was breached along the entire length of one of its walls so that it opens into a large courtyard, in the large one it is permitted to carry and in the small one it is prohibited to carry. This is because the breach is considered an entrance of the large courtyard. The wall of the smaller courtyard was breached along its entire length, therefore there is no visible partition from inside the smaller courtyard. However, the partition is noticeable from the outside, i.e., in the large courtyard, since the breach is flanked on both sides by the remaining segments of the wall of the large courtyard. And if it is so, that a partition that is visible from the outside is considered a partition, carrying in the small courtyard should also be permitted in this case, as the wall is visible from the outside but appears to be even from the inside.

Rabbi Zeira said: This mishna is referring to a case where the walls of the small courtyard protrude into the large one, i.e., the breached wall of the small courtyard is not in line with the wall of the large one. Therefore, even when viewed from the outside there are no walls visible, and that is why carrying is prohibited there.

The Gemara asks: And let us say that the principle of lavud applies, and then carrying will be permitted even in the small courtyard. The ends of the breached wall should be considered attached to the side walls of the large courtyard, rendering the wall of the large courtyard visible. Then it will be permitted to carry in the small courtyard based on the principle governing side posts visible from the outside.

And if you say that the walls of the smaller courtyard are too separate from the walls of the larger courtyard, such that the distance between the walls is too great for the principle of lavud to apply, didn’t Rav Adda bar Avimi teach before Rabbi Ḥanina: The small courtyard of which they speak is referring even to one ten cubits wide; the large one is referring even to one eleven cubits wide? Apparently, this halakha applies even when the difference in width between the courtyards is a single cubit, which is six handbreadths. Assuming the small courtyard is located equidistant from the ends of the large courtyard, only three handbreadths separate it on each side from the wall of the large one. Therefore, the principle of lavud applies.

Ravina said: It is a case where the walls of the smaller courtyard are separated from this wall of the larger courtyard by two handbreadths and from this wall of the larger courtyard on the other side by four handbreadths. Since there is a distance of more than three handbreadths, the principle of lavud does not apply.

The Gemara asks: And let us say that the principle of lavud applies from one direction, then carrying will be permitted even in the small courtyard.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל אם היה פתוח לרה"ר מותר. רב אשי אמר כגון שרצפו פחות פחות מד' במשך ד' אמות לרשב"ג דאמר כל פחות מד' טפחים אמרינן לבוד הוא נידון אותן ד' אמות הרצופות כלחיים כאילו מבוי בפ"ע הוא.

וצריך לחי אחר להתירו ור' יוחנן הוא דאמר מבוי שצרפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן:
ולמה אומר לדברי רשב"ג צריך לחי אחר להתירו. נראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא לית ליה לר' יוחנן דכי האי גוונא נידון משום לחי דכי אתא רבין אמר אפי' נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי. תני ר' חייא כותל שצידו אחד כנוס מחבירו פי' כגון כותל רחב ועשה ראשו צר ונראה מבחוץ כמו לחי ושוה מבפנים או רחב מראשו והניח מעוביו כמו טפח כגון שהתחיל רחב הכותל ד' טפחים והניח טפח והיצר ובנה נידון משום לחי. ואע"ג דר' יוחנן שמיעא ליה הא מתניתא (ר') [דר'] חייא כיון דלא ס"ל כוותה משום הכי לא תני לה אבל ר' חייא אי לאו דסבר לה כוותיה למה לי למיתניה. אקשי רבא למ"ד נידון משום לחי והתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה ואמאי קטנה אסורה תשתרי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. ודחי ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' טפחים שאינו נראה הנותר מן הכותל של גדולה כמו לחי שהרי יוצא ג' ואינו נראה מכללו. (ואמרינן ודלמא לבוד כאמ' כזה כותל קטנה היוצא ג' כאילו לבוד בכותל. ודחי ר' זירא בנכנסין כותלי קטנה בגדולה ג' טפחים שאינו הנותר מן הכותל של גדולה כמו לחי שהרי יוצא ג' ואינו נראה אכלט).

ואמרי' ולימא לבוד. כלומר ראה כותל קטנה היוצא ג' כאילו לבוד בכותל של גדולה ויהיה כותל של קטנה כלחי.

וכי תימא כי אמרי' לבוד היכא דהוא פחות מג' טפחים והאי כותל של קטנה איפלג מכותל של גדולה טובא והא תני אדא קטנה בעשר גדולה בי"א הנה אין ביניהן אלא אמה אמה בלבד ודחי רבינא במופלגת מכותל זה ד' טפחים ומכותל זה ב' טפחים ור' היא דצריך בחצר שני פסין דתניא חצר מתרת בפס אחד ר' אומר בב' פסין.

א"ר זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה. ומיהא איכא למשמע דאפילו למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דוקא כשהוא מבחוץ לראש המבוי דאז איכא היכירא, אבל כשהלחי נתון באחורי המבוי באמצע כזה: אינו מתיר מבפנים מכנגדו למעלה לפי דליכא היכירא כלל, דאי לא תימא הכי כיון דקיימא לן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי וכשאין כותלי הקטנה נכנסין בגדולה אפילו קטנה מותרת, השתא נמי דכותלי קטנה נכנסין לגדולה תשתרי מבפנים מכנגד כותלי גדולה. כך נראה לי.

איתמר נראה מבחוץ ומבפנים היא כזה נראה מבפני׳ ושוה מבחוץ כזה נראה מבחוץ ושוה מבפני׳ פרש״י ז״ל כזה שנר׳ כמוסיף על אורך הכותל ויש לומר גם כן שהוא כזה אם איתא קטנה נמי תשתרי פירוש דתהוי נמי לגבי קטנה כפתח ולהוו כשתי חצרות שיש פתח ביניהן דלא אסרן אהדדי ופרקי׳ בנכנסים כותלי קטנ׳ לגדול׳ פי׳ דלא כגון זה חשיב לחי אלא כנגד ראשו ממש ולא מבחוץ משוך כלפני׳ כעין גפיפין אלו. ופרש״י ז״ל שנכנסין הרבה לפנים כי הכא דלא לימא לבוד מן העודף כלפי הגפופין ופרכי׳ דנימא לבוד כלפי כותלי אורך המבוי וכי תימא דאפליגו טובא כזה דליכא לבוד הא אמ׳ כפי דגדולה רחבה י״ח אמות וקטנה עשר בלבד ואין העודף אלא אמה ואפי׳ היא בת ו׳ טפחים לא יעדף מכל צד אלא שלשה וכי שקלת מקום עובי כותלי קטנה בצר לי׳ רוחא בציר מג׳ ונימא לבוד:

ומעתה כותל שצדו אחד כנוס מחברו ר״ל שחודן של כותלים האחד עב ובאחר כנס הבנין ומיעטו מעביו עד שהוא נראה כעין בליטה בין שבליטתו נראית מבפנים ושוה מבחוץ ^{כגון זה} בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים ^{כגון זה} נדון משו׳ לחי:

חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה ונשארו לגדולה גיפופין מכאן ומכאן מרוח רביעי שבה ובקטנה לא נשארו כלל אלא כל כותל רביעי שלה נשאר במלואו ^כזו גדולה מותרת שהרי נשארו בצד רביעי שלה גיפופין ואין בני קטנה אוסרין עליה שפרצה זו לגבי גדולה פתח הוא הואיל ויש לה גיפופין מכאן ומכאן והרי הענין אצלה כשתי חצרות ופתח ביניהן. והקטנה אסורה שהרי במלואה נפרצה ואין בה גיפופין ופרצה זו אינה פתח אצלה ונמצא שאין בפרצה זו לא פתח ולא לחי. ושמא תאמר והלא גיפופי הגדולה אצל הקטנה נראין מבחוץ אעפ״י ששוין מבפנים והיה לנו לומר שאעפ״י שאין הפרצה כפתח אותם הגפופי׳ (מכל מקום בלחיים) [יהי׳ נדונים כלחיים] באמת כך הוא ולא נאמר שהקטנה אסורה אלא בנכנסים כותלי קטנה לגדולה בארך שלשה טפחים שאין להתירן משום לבוד והרי אין כאן לחיים נראין הואיל ואין גיפופין שבכותל החצר מחוברים לראשי כותלי הקטנה ^{כגון זו} וכן שיש שלשה ריוח בין כותל קטנה הנכנס לאויר גדולה לכותל הגדולה ונמצא שאין דין לבוד לא מראש כותלי הקטנה הנכנסים לאויר הגדולה ולא מאחורי כותלי קטנה הנכנסים לפנימיות כותלי הגדולה שכנגדם כגון שהקטנה בחלל עשר וגדולה בחלל שתים עשרה הא כל שיש לבוד משני צדדיה כגון שהקטנה בחלל עשר וגדולה בחלל אחת עשרה הא הקטנה נתרת באותן הגידודים ואעפ״י שהוקשה ממה שהעמידה (רבא בר מניומי) [רב אדא בר אבימי] בשהיתה קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה עד שלדבריו נדחה על כל פנים מה שכתבנו. אין סומכין על דבריו שהרי בלשון ברייתא שנאה וכבר אמרו כי ברייתא דלא מיתניא בי׳ ר׳ חייא לא סמכינן עלה. וכן אתה מוצא אסור בקטנה אף בשגיפופי הגדולה מחוברים לכותלי הקטנה על הדרך שציירנו תחלה בשגיפופי הגדולה יתרים על הקטנה ארבע אמות שיצאו מתורת לחי ואפי׳ היה עומד שלהם יתר על חצי רוחב הקטנה כגון שאין רוחב המבוי שמנה אמות ולחי הנראה מבחוץ ארבע אמות אעפ״י שאלו היה כנגד פתח חלל המבוי היה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ בזו הואיל ואינו כנגד פתח חלל הקטנה אלא לאחריו אין עומד מרובה על הפרוץ מתיר בו שאחר שמבחוץ הוא אינו מועיל למבוי כאלו נראה מבפנים אבל לעשותו ככותל מבוי להתירו בעומד מרובה על הפרוץ לא. כך כתבוה גדולי המפרשי׳ ונתנו טעם לדבריהם שגידודין אלו (הפקר) [היכר] הם ולא מחיצה שאם תאמר מחיצה אין לך מבוי שאינו ניתר אף בלא לחי ואף מפולש לרשות הרבים שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבי׳ יחשבו כמחיצת המבוי אעפ״י שאין נראות לפנים. אלא היכר הוא ולא מחיצה. ומכל מקום קצת רבני צרפת כתבו שאפי׳ רחבים כמה מתירין ואין דומה לכותלי פני המבוי ר״ל צדי כותלי בתים שבמבוי הנמשכים לרשות הרבים שאותן הכותלים אין מועילות להתיר רשות הרבי׳ עצמו והיאך יתירו את המבוי אבל כאן שהגיפופין נעשו לשם דירת הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו את הקטנה:

זהו פסק הלכה של שמועה זו ושאר דברים שבאו בה כלם נדחים. ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא הוא היה מחזר לומר שאף בנראה מבחוץ לא היתה הקטנה מותרת והוא שאמר ואם איתא קטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ וכשהעמידה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ר״ל בארך שלשה הקשה לו ונאמר לבוד מצד צדי הכותלים זה כנגד זה על הדרך שהתבאר ואם תעמידה בשצדי הקטנה הנכנסין רחוקים שלשה מצדי כותלי הגדולה והא תני אדא בר מניומי שהיתה קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה והרי שאין רחב הגדולה יתר על חלל הקטנה אלא אמה שהיא ששה טפחים וכשתוציא מהן שני טפחים טפח מכאן וטפח מכאן לעובי מחיצות אותם ראשי הקטנה שהם בתוך חלל הגדולה ישארו מכאן ומכאן שני טפחים אויר לבד בין כותל הגדולה לכניסת כותל הקטנה והרי יש כאן דין לבוד ואם נראה מבחוץ לחי יש לך להכשירה. ופירשה רבינא במופלגים מכותל זה בשנים ומזה בארבעה ר״ל שלא הורחקו כותלי הקטנה מכותלי הגדולה בשוה אלא רחוקה מצד זה ארבעה טפחי׳ ומצד אחר שני טפחי׳ וכשתוציא לעובי כותלי הקטנה הנכנסים בתוך חלל הגדולה טפח מכאן ומכאן נשאר אויר מצד אחד טפח ומצד אחר שלשה טפחים והרי אין כאן לבוד אלא מצד אחד וחצר אינה ניתרת בפס אחד אפי׳ בנפרצה שהלכה כר׳ שאמר בשני פסין כמו שיתבאר. והלכך גדולה מותרת שיש לה שני פסין אחד מטפח ואחד משלשה טפחי׳ ^{כגון זו} קטנה אסורה שאין׳ לה אלא פס אחד. ולפי דרכך למדת שאין ר׳ סובר כר׳ יוסי שמצריך ברחב לחי שלשה טפחים שאם כן לא היה מתירה בפס האחד שאינו אלא טפח ונמצא נראה לחי ולא נאסרה הקטנה אלא מפני שאין בה לחי אלא מן הצד האחד.

ועכשו הוא חוזר ומקשה אם כן מה הוצרכנו להיות חלל הגדולה באחת עשרה אי אמרת בשלמא שבמכוונת קטנה כנגד אמצעית הגדולה עד שנשארו מהאמה היתרה שלשה לכאן ויש בו נראה מבחוץ אף משתי רוחות וכגון שלא נכנסו כלל כותל׳ קטנה באויר גדולה ואעפ״כ פסלנו את הקטנה מטעם שנראה מבחוץ אינו לחי היינו דבעינן גדולה באחת עשרה שיהו הגיפופין שלשה מכאן ומכאן ור׳ סבר לה כר׳ יוסי דבעי שלשה בלחי. אלא אי אמרת נראה מבחוץ לחי ועל כרחך אין לך אסור בקטנה אלא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ושיעור אחת עשרה שבגדולה אתה צריך להעמיד במופלגים (לכותל) [מכותל] זה בארבעה ומכותל זה בשנים מה הוצרכנו לחלל הגדולה באחת עשרה שחלל הקטנה ודאי צריכים אנו שלא להיות יתר מעשר שפרצה יתרה מעשר אינה ניתרת בלחיים אבל אחת עשרה לגדולה למה אם להכשר גדולה הוא בא די בעשר ושני משהויין שישאר משהו מכאן ומשהו מכאן לגיפופין ואם ללמדנו אסור הקטנה בריחוק ארבעה טפחים מצד אחד עם עובי הכניסה לשמעינן דמפלגי טובא כגון שרחבה יותר הרבה ומהו דקדוקו באמה יתרה ואם (בה) [בא] להשמיענו פחות שבשיעורין הרי אף בפחות הוא מוצאה וכגון שמופלגת (בחצר) [בחצי] טפח ובשלשה וחצי מכאן שהגדולה נתרת בגפוף חצי טפח מכאן וג׳ טפחי׳ וחצי מכאן וקטנה אסורה שאין כאן לבוד אלא מצד אחד. אלא ודאי לא (שעה) [באה] אלא להכשר גדולה ואמה דוקא ובשאין נכנסי׳ כותלי קטנה לגדולה וקטנה אסורה מפני שנראה מבחוץ אינו לחי:

זהו ביאור הסוגיא וכבר כתבנו שברייתא זו של אדא בר מניומי (אנן) [אין] סומכין עליה לדחות מה שתירצו ר׳ זירא ורבינא ולעולם נראה מצד אחד לחי כמו שביארנו ושיעור הלחי מצד רחבו במשהו כמו שיתבאר:

בד"ה ולרשב"ג כו' והיאך הוי שרי כו' דסתם מבוי אורך כתליו שוין עכ"ל ר"ל דמסתמא בצד השני שכנגדה לא הוי אורך הכותל יותר מכותל זה בלאו לחי היוצא ומושך וא"כ היאך שרי לטלטל נגד הלחי כיון דכותל שכנגדה פרוץ שם ומיהו משום דהלחי חוץ למבוי לא תקשה להו היאך שרי לטלטל נגדו טפי מקורה המונח ע"ג יתידות חוץ למבוי דאסור (אפי') למ"ד חודו החיצון יורד וסותם י"ל דהתם אין (המחיצה) [הקורה] שמן הצד דבוקה לכתלים וא"כ חוד החיצון אינו דבוק לכתלים משא"כ הכא שהלחי דבוק בכתלים וא"כ חודו החיצון שפיר דבוק בכתלים ודו"ק:

בד"ה כותל שצדו כו' ומייתי לה נמי ממבוי שרצפו בלחי' דהיינו לצד פנים כו' עכ"ל לאו ממש כי התם דהכא מעמידו אצל הכותל מצד עביו לצד פנים ואינו נראה בפנים כלל משא"כ במבוי שרצפו שעומדין ממש בפנים אלא לאפוקי (פירושו) [פרש"י] הכא בכותל ששקע כותל מלפניו דהלחי עומד אצל הכותל מצד עביו לצד חוץ וק"ל:

בא"ד קשה דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש דכה"ג לא הוי נראה מבחוץ כיון שאין נראה לצד חלל המבוי אלא לעומדים אחורי המבוי עכ"ל אבל ק"ל דא"כ לפ"ז לחי שמעמידו מן הצד לצד חוץ (כזה) כ"ש דלא הוי לחי דאינו נראה כלל לצד חלל המבוי וא"כ מאי פריך מחצר קטנה דלשתרי בנראה מבחוץ דהא נמי לא נראה לקטנה אלא מן הצד לצד חוצה לה וי"ל דהתם מקרי נראה לקטנה כיון דגדולה נמי משתרי' בהו אבל ודאי אי לא הוה נמי גדולה לא הוי לקטנה נראה מבחוץ כה"ג כיון שאינו נראה לצד חלל המבוי כלל אלא דנראה הכל מעובי הכתלים וק"ל:

בא"ד ואין לומר בנכנסין ד' כו' דאין זה שייך בחצר כו' עכ"ל ר"ל בחצר כיון דבעי פס מועיל יותר אם סותמו משא"כ בלחי [למבוי] דאפי' למ"ד משום מחיצה בעינן היכר קצת כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד ומיהו אי הוה דוקא הא דאמר לקמן בעשר וב' טפחים סגי א"ש כו' עכ"ל ר"ל דא"נ רבי לא סבר כר' יוסי דבעי כל פס ג' מ"מ בעי כל פס טפח והני נכנסין אין בהן עובי טפח ולא חשיבי במקום פס וק"ל:

בא"ד וריצב"א כו' שיש היכר איזו הם כותלי קטנה כו' בשיפוע ממזרח למערב כו' עכ"ל דמה שנכנס אינו נראה מהלחי אלא מכותל קטנה שהולך בשיפוע ממזרח למערב וגפופי גדולה אינו נראה מעובי כותלי קטנה כיון שהשיפוע הולך מצפון לדרום ומיהו אי לאו הנכנס משתרי גם הקטנה בגפופי הגדולה כיון דגדולה משתרי בהו כמו שכתבתי לעיל וק"ל:

גמרא נראה מבפנים ושוה מבחוץ וכו'. לפרש"י הוה הציור כצורה א ולפירוש התוס' הוי הציור דנראה מבחוץ כצורה ב וכן הוי לפרש"י לקמן בכותל שצדו א' כנוס משל חבירו וזהו ששוקע הכותל מלפניו ובנראה מבפנים גבי כותל פי' רש"י כגון ששוקע הכותל מאחריו הוי הציור כצורה ג:

בא"ד ודרך להעמידו לצד פנים כצורה ד:

בא"ד אי הוי דוקא הא דאמר לקמן בסמוך בדף י' ע"א וא"כ משמע שצריך באותו היוצא שהוא להיכר לחי צ"ל בעובי טפח:

בא"ד שיש היכר איזה הם כותלי קטנה וכו' פירוש ולכך ליכא למימר שגיפופי גדולה יהיו נראין שהן עובי כותלי קטנה כו' ולכך ל"ק מידי על פרש"י:

גמ'. נ"ב כל חוץ הנאמר בפרש"י ותוס' היינו פי' מתוך אורך המבוי לרה"ר דהיא חוצה לו ולא על רוחב המבוי קאי ודו"ק:

רש"י בד"ה ולרבן שמעון כו' שכן דרך כל מעמידין לחיים. נ"ב כזה :

בא"ד אלא בשוה להן כו'. נ"ב כזה :

בד"ה נראה מבפנים ושוה מבחון כו' כצ"ל. ונ"ב כזה :

בא"ד ולא משך קצת רחבו כו'. נ"ב לחי כזה יא:

בד"ה נראה מבחוץ כו' שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל כזה כצ"ל. ונ"ב צורה זו יב:

בד"ה בין שכניסתו נראית מבפנים ושוה מבחוץ כזה. נ"ב צורה זו יג:

בד"ה בין שנראה כו' כגון ששקוע הכותל מלפניו כזה. ונ"ב כצורה זאת יד:

בא"ד נראית לעומדים בפנים אלא כו' כצ"ל:

בד"ה בנכנסין כו' שלא מאותו כותל היה כזה. נ"ב צורה זו טו:

בד"ה ונימא לבוד ותשתרי כזה. נ"ב צורה זו טז:

בד"ה וכי תימא כו' אורך הגדולה הוא ס"ד:

תוס' בד"ה ולרשב"ג כו' שמושכין אותו כלפי חוץ. נ"ב כזה יז:

בא"ד שמשכו קצת כלפי פנים. נ"ב כזה יח:

בא"ד של לחי והיכי הוי שרי אי מושכו כלפי חוץ דהיינו לרה"ר דאיך יתיר את הרשות הרבים דסתם מבוי כו' כצ"ל:

בד"ה כותל שצדו כו' ששקוע הכותל מלפניו. נ"ב כזה יט:

בא"ד שמשך כל הלחי לחוץ. נ"ב כזה :

רש"י ד"ה לר"ש. ואמרינן לעיל כו'. נ"ל דצ"ל לקמן (י') עי' לעיל (ה ב) בתד"ה פחות:

רב אשי אמר כגון שרצפו בלחיין. רמ״א בי״ד סימן שע"א כתב דלא אמרינן לבוד להחמיר. ועיין בשו״ת מהר צבי סימן נ״ט שתמה עליו דאשתמיטתיה ליה תלמוד ערוך בפרק עושין פסין יע״ש ויותר מזה היה לו להקשות מסוגיא דכאן דאמרינן דלרשב״ג דאמר לבוד הוה לי׳ מבוי ופסול הרי דאמרינן לבוד להחמיר. שוב מצאתי במגן אברהם סימן תק״ב הרבה להקשות על רמ״א וגם קושי׳ זו רמוזה שם בקצרה ולעניין שבת מצינו כמה פעמים לבוד להחמיר ועיין שבת צ"ח מנא הא מילתא דאמרינן כל פחות מג׳ כלבוד וקאמר שאי אפשר לרשות הרבים שתלקט במלקט ורהיטני הרי דעיקר לבוד להחמיר לעשות מקום פחות מג׳ כרשות הרבים והנראה לעניות דעתי בכוונת רמ״א משום דיש שני מיני לבוד דהיינו דבר שצריך שיעור ויש בו השיעו' אלא שאינו תכוף וסמוך זה לזה רק מופרד כל אחד מחבירו אבל אם הי׳ סמוך זה אצל זה הי׳ בו השיעור בזה בוודאי אמרינן לבוד אפילו להחמיר. אמנם דבר שצריך שיעור בעצמו ואין בו השיעור רק על ידי שאויר שביניהם פחות מג׳ אם נצרף האויר יש בו כשיעור בזה לא אמרינן לבוד להחמיר דלא אמרינן לבוד דיהי׳ האויר כאלו הוא מאותו דבר עצמו וא"כ יש בו כשיעור אלא דחזינן לאויר כמאן דליתא וכאלו החלקים סמוכים זה לזה ואם אעפי״כ אין בו כשיעור לאו כלום הוא ולא מהני מה דאמרי׳ לבוד וזה מבואר בתוספות דסוכה דף י״ז ד״ה אלו דאין האויר משלים לארבע במה שחשבינן כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר ע״ש וכך כתב שם הרא"ש. ובא״ח סימן תרל"ב וזה גם כן כוונת רמ״א בד״מ סימן תק״ב שהשיג על הב"י שכתב דאעפ״י דיש להם מחיצות אם אין מגיעות לארץ שרי מיהו אם הוא בפחות מג׳ אמרי׳ לבוד דהרי מדברי הרא״ש אלו מוכח דלא אמרינן לבוד להחמיר לענין שיהי׳ רואין את האויר כסתום {לוח הטעות: וכן גבי טומאה אם שני גגין סמוכין בפחות מג' לא אמרי' לבוד דיהיה נראה כאילו הוא סתום בין הגגים.} ואין להקשו׳ גבי טומאה דנחזיה אויר כמאן דליתא ונצרף הגגין זה לזה דדוקא גבי דבר הצריך שיעור אמרינן כן דכל שיש בו השיעור ביחד נצרף אותו אבל גבי טומאה וכן גבי שלחן בסי׳ תק״ב איננו דבר הצריך שיעור ולענין דרואין האויר כאלו הוא סתום זה וודאי לא אמרינן. ולפי זה הדבר פשוט למה שנסתפק מה״ר צבי בגנות זרועות ויש הפסק בינתים דפשיטא דלא מצטרף לענין בית סאתים ואם יש בזרוע לבד בית סאתים אתינן לספיקא דתוספות דאם יש סכך פסול שני טפחים ועוד שני טפחים ואויר פחות מג׳ מפסיק ביניהן אי אמרינן לבוד יע״ש ועיין לקמן ק״ב ד״ה אין בשפוע ומ״ש שם:

ולמאי דפשיטא ליה לתוספות והרא״ש דלא חשבינן האויר כסתום אם כן צריך לומר הא דאמרינן מבוי שרצפו בלחיים וכו' משך ד׳ אמות דהלחיים הם ביחד ד׳ אמות מלבד האויר שביניהם דאם לא כן אלא עם האויר הוה רק ד׳ אמות הא לא חשבינן האויר כסתום ולא יש כאן שיעור מבוי זולת האויר ובוודאי דלישנא דגמרא לא משמע הכי ועיין מה שכתב הריטב״א בדף זי״ן בד״ה נעץ שתי יתידות:

נראה מבחוץ ושוה מבפנים. הציור נדפס בגמרא בטעות ובמהרש״ל ציור יפה כזה

וציור השני שלא נראה מבחוץ והוא ששוקע הכותל לפנים גם כן נדפס בטעות וכן במהרש"ל וצריך להיות כזה

וכן הוא בב״ח אמנם הציור שנדפס ברש"י על שוקע לפניו הוא הציור שהקשה מהרש״א ולא נדפס במהרש״א על חצר קטנה שנפרצה לגדולה והציור הוא כזה.

והוא פירש הרב ב״י ברש"יוכל האחרונים השיגו עליו אף על פי שלשון רש״י שהעמידו להלאה מרוחב הכותל משמע כן ועיין בארוכה בב״ח וב״י בפירו׳ שוקע מלפניו או מלאחריו ועיין מהר״ל בן חביב סימן י״ד שו״ת רמ״א סימן ק״י מרכבת המשנה פי״ז דשבת הכ״ב. חסדי דוד על התוספות:

וראיתי בספר קרבן נתנאל מה שפירש על דברי הרא״ש וכל דבריו תמוהים שבציור הראשון שצייר הוא נראה מבפנים ושוה מבחוץ והרי מוכח בגמרא דנראה מבחוץ והציור השני גם כן תמוה דהא לדעת הרא"ש אם ציור כזה

לא מהני כ״ש ציור זה

וכן כתב להדיא מהרש"א אמנם הנכון כי כוונת הרא"ש לשני ציורים שכתבתי וכלומר דאין מכאן הכרע לא לפירש רש״י ולא לפירושו וכן פירש בספר תפארת שמואל ובספר תוספות שבת:

תוספות ד״ה ולרשב"ג. עיין במהרש"א וכוונתו להקשות על התוספות במה שכתבו דמסתמא אורך כתליו שוין אפילו לא יהי׳ אורך כתליו שוין נמי תקשה דאיך אפשר לטלטל נגד הלחי הלא הלחי כולו חוץ למבוי ואם כן כמו דבקורה ~פסלינו~ {פסלינן} אם הוא כולו חוץ למבוי למאן דאמר חודו החיצון יורד וסותם ה״ה נמי בלחי חוץ למבוי. והא דלא קשיא ליה למהרש״א על כל המבוי דהא לעיל בקורה שמונח על גבי יתידות אסו' לטלטל בכל המבוי דהא ליתא דוודאי מוכח דהמבוי לא נאסר אם הלחי כולו מבחוץ דהא נראה מבחוץ ושוה מבפנים אף לפירוש התוספות כל הלחי הוא חוץ למבוי אלא דלפי זה גם קושיות מהרש"א לא קשיא דהא כיון דחזינן דלענין היתר המבוי עצמו יש חילוק בין קורה ללחי א״כ ה״ה נגד הלחי נמי שרי דמהיכי תיתי לחלק ביניהם וגם אין לומר דיש חילוק דלחי הוא רק מצד אחד וקורה משני צדדים דהא כתבו התו׳ בדף ח׳ בד״ה מניח את הקורה באלכסון דאין חילוק בין צד אחד לשני צדדים. ולכן הנראה לי דוודאי אע״פ שהכתלים שווים והעמיד הלחי חוץ למבוי המבוי מותר על ידי הלחי הזה דהא וודאי לכ״ע אף שנאמר לחי משום מחיצה משום היכר נמי כשר והא ראי׳ דנראה מבפנים ושוה מבחוץ כשר מהאי טעמא. וכמו שכתב רבינו יונתן אבל עיקר הקושיא נגד הלחי גופיה איך משתמש דהא בע״כ צריך לומר דחודו החיצון יורד וסותם (או עביד היכרא) והרי הלחי הזה חוץ למבוי כמו קורה לעיל ותירוצו של מהרש"א מבואר דגבי קורה דגוף הקורה לא הוי מחיצה וא"כ מן הצד נשאר מקום פנוי בין הכותל למחיצה שעושה הקורה אבל הלחי גופיה נדבק בכותל ועושה מחיצה באופן שהמחיצה נמשכת כחדא עד חוד החיצון ואותו מחיצה שעושה צד החיצון מהלחי דבוק לכותל באמצעית הלחי שגם כן הוה מחיצה ועל כן שפיר הוה אמרי׳ יורד וסותם לולי קושיות התוס׳ דהוה רשות הרבים אלא שיש לדקדק דמאי מקשה התוס׳ דאיך יתיר רשות הרבים והא לא הוי רשות הרבים כלל דהלא הוה ב' מחיצות גמורות היינו מחיצה האחרונה בצד הסתומה מהמבוי והלחי דהיינו כותל המשך והמחיצה שעושה צד החיצון ואם כן הרי ג׳ מחיצות והוי דאורייתא וצריך לומר דהתוספות לרבא קא מקשה דסבירא ליה קורה משום היכר וליכא כאן אלא ב׳ מחיצות מיהו לפי מה שכתבו התוספות לעיל גבי כותל שצדו אחד ארוך בתירוצם השני דכיון דלא בקעי ביה רבים אף שהוא יותר מד׳ לא גזרו בי׳ חכמים לא קשה מידי ואין לומר דלעיל מיירי שהכותל ארוך ואם כן לא בקעי רבים במקום הזה מפני שצריכים אח"כ לעקם דרכם מה שאין כן בלחי הזה שהוא קצר שאין בו ד' שפיר יש לומר דהוה כנגדו רשות הרבים משום דאין מעכב לבני רשות הרבים הא ליתא דהא לעיל סתמא קאמר כותל שצדו אחד ארוך פחות מד׳ אמות משמע אף שיהי׳ פחות מד' נמי כשר. ואפשר דהתוספות הקשו רק לתירוצם הראשון דלעיל והוא שיטת רש״י ועיין מה שכתבתי לעיל ולפי הנראה לכאורה בדברי מהרש״א לעיל דרבא ~ליו~ {הדפוס לא ברור; ונדצ"ל לא} מתיר אלא בגבוה ג׳ פשיטא דלא הוה מקשה תוספות מידי אלא שיש לומר בדברי מהרש״א דאף פחות מג׳ נמי מתיר רבא. ועיין מרכבת המשנה ח״א פי"ז דשבת הכ"ב:

נסתפק הב״ח בלחי שהעמידו חוץ למבוי פחות מג' אי אמרינן לבוד ופשוט הוא דזה אינו בכלל מה דאמרינן לקמן הפליגו מן הכותל שלשה דהתם העמידו חוץ המבוי אלא שהרחיקו מן הכותל דאם כוונת הגמרא שהעמידו חוץ למבוי הוה ליה להגמרא למימר הרחיקו מן המבוי. והנה לטעם התוס' שהביא הריטב״א לעיל גבי קורה דלא אמרי׳ לבוד כיון שיש דבר מפסיק א"כ אם נאמר בלחי דחוד החיצון מכשיר הרי הלחי מפסיק בין חוד החיצון לכותל. אמנם אם נאמר דגם בלחי נכשיר בחוד הפנימי וכמ״ש אם כן אמרינן לבוד ולסבר׳ הריטב״א דגבי קורה לא אמרי׳ לבוד משום דא"כ לא נשאר בו שיעור א״כ גבי לחי לא שייך האי טעמא ולסברת רש"י שהביא הריטב״א דכיון דצריך לעשות למשוך המחיצה למטה אם כן לא אמרינן לבוד כיון שאין שם מחיצה באמת ה״נ בלחי צריך להמשיך המחיצה לרוחב המבוי ולומר אח״כ לבוד וזה לא אמרינן כמו גבי קורה ובתוספות שבת הביא מפרשים כפשוטו דהטעם משום דמפסיק אויר להכי לא אמרינן לבוד אבל גבי לחי לא שייך האי טעמא דכיון דנימא לבוד ללחי עצמו ואישתמיטתיה ליה דברי הריטב״א שכתבתי ובאמת התוס׳ הקשה זאת על רשי׳ כמו שכתב הריטב״א בשמם דגם גבי קורה נימא לבוד למעלה מיהו אם נימא דלחי נמי כשר בהיכר וצד הפנימי נמי הוו היכר גם לדעת רשי' כשר בלחי:

איברא דיש לדקדק למה לא מספקא ליה להב״ח בלאו הכי אפי׳ אי נימא לבוד דהא לרבא גבי קורה אפילו נימא חוד הפנימי יורד וסותם פסול משום דבעינן קורה על גבי מבוי וליכא אלא שזה כבר תירץ הריטב״א דדוקא קורה לא הוי היכר רק על גבי מבוי מה שאין כן לחי. והכי מוכח וודאי מסוגיין דלחי שהעמידו כולו חוץ למבוי דהיינו שהכתלים שווים והעמידו חוץ למבוי אבל סמוך לכותל דכשר משום לחי עכ״פ. ולדברי מהרש״א אף להשתמש נגדו הי׳ מותר זולת טעם התוספ׳ דצד שכנגדו פתוח לרשות הרבים וכן פירשי׳ תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו שמעמידו חוץ למבוי הרי דוקא להתיר תוך הפתח צריך מבוי אחר להתירו אבל במבוי עצמו אם לא ירצה להשתמש תוך הפתח סגי בלחי זה דהיינו הפצימין כמו שפירשי׳ והארכתי בזה לפי שיש מקום לטעות בדברי רשי׳ גבי נראה מבחוץ ושוה מבפנים ולומר דמה שכתב רשי׳ שהעמידו חוץ היינו שמיירי שצדו האחד ארוך מחבירו והעמידו בצד הקצר שהוא כנגד צד הארוך ואף זה חוץ למבוי מקרי הא כולו חוץ למבוי לא וגם מדברי התו' שכתבו בדבור הסמוך מטעם שפירשי׳ גבי צדו האחד כנוס מחברו מפני שפעמים יש בית או חצר בצד המבוי ומאריכין הכותל יותר מכותל המבוי ומוכח מזה ג״כ שהלחי הוא כולו חוץ למבוי. איברא ממה דפירש רשי׳ לקמן גבי לחי המושך עם דפנו של מבוי לחוץ אין להביא ראיה דהתם וודאי מיירי שיש נגד הלחי גם כן כותל דאם לא כן לא הוה מוכח דבין ~הלחים~ {הלחיים} אסור דאף למאן דאמר בין הלחיים מותר נמי אסור כיון דהוה עד ד׳ אמות ומכנגדו הוה רשות הרבים וכן פירש הריטב״א דע״כ לא שרי רשי׳ כשקצת הלחי חוץ למבוי אלא פחות מד׳ טפחים וכמ"ש לעיל משום דבטל אבל עד ד׳ אמות פשיטא דאסור משום רשות הרבים אבל אם יש מחיצה כנגדו דאז אין אסור משום רשות הרבים ואפילו הכי אסור להשתמש בין הלחיים ש״מ דאסור להשתמש בין הלחיים ועיין במגן אברהם ותוספות שבת ומה שכתב רשי׳ לחוץ הוא לאפוקי מפירוש רבינו יונתן דפירש לעיל שמיירי דהעמיד הלחי כולו בתוך המבוי ומושך ארבע אמות לתוך המבוי כמו שאכתוב בסמוך להכי מפרש רשי' לחוץ והוצרכתי לבאר זה מפני שראיתי בספר חמד משה הבין מדברי רשי' לחוץ ממש קאמר ולכותלי המבוי שווים ואפילו הכי לרשי׳ מותר להשתמש באלכסון ובזה רצה לתרץ קושיות התוספות על רשי' כאן דרשי׳ מיירי שמותר להשתמש באלכסון והשיג על הב״י וט״ז ואחר המחילה דבריו אינם צודקים כמ״ש ותו דהא רבא סתמא קאמר בין הלחיים מותר ואיך נפרש דוקא באלכסון. [וכל לחי סתמא חוץ למבוי] וזה עיקר קושיות התוספ' דהא מנראה מבחוץ צריך לומר באםת להתוספות דאסור להשתמש ותו דהא הרב״י לא נסתפק וכן הב״ח לא פסק להתיר אלא בשני לחיים אבל בלחי אחד אף להב״ח אסור להשתמש באלכסון וכן הב״י לא נסתפק בזה ואם כן צריך לפרש בדברי רבא בין לחיים לחיים ממש שני לחיים אם כן איך הוכיח גבי לחי הבולט דאסור להשתמש בין הלחיים דהא התם רק בחד לחי מיירי כדאמר פחות מד' אמות נידון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו הרי בחד לחי מיירי ועיין בשו״ת מהר״ל בן חביב סימן ס״ו:

תוס' ד"ה כותל שצדו האחד וכו׳ ודרך לעשות הבנין כעין זה כו'. הציור הוא כזה

באותו הדיבור דגיפופי גדולה נראים שהם ככותלי קטנה. הוצרכו לזה דאם לא הוה נראים כותלי קטנה אם כן פשיטא דמה שנכנס לא מהני ללחי דהרי אין לקטנה כותל כלל אבל אם נאמר דגיפופי הגדולה הוי עובי כותלי הקטנה שפיר נאמר דמה שנכנס הוי כלחי שהוא כדרך כל הלחיים בנראה מבחוץ לפירש רשי׳ וכבר כתבתי לעיל לתרץ דברי רשי׳ ובלאו הכי קשה לי מאי קשה להו דהא הגמרא דחק לאוקמיה בכמה גווני ואם כן מנא לן לומר דמיירי בחצר קטנה שארכו יותר על רחבו דמותר בלחי דלמא במרובע מיירי דלא משתרי בלחי [ותו דלראב"ד שהביא הריטב״א לעיל לחי לא מהני בשום חצר. ואפשר דרשי' סבירא ליה כהראב״ד] מיהו להתוספות שכתבו לקמן דלחי ופס חדא מילתא היא אפשר דכוונתם לפסין וזהו שכתבו דמיירי באין עוביין טפח דזה לשיטתם לקמן דמכותל צריך שיהי׳ השני פסין כל אחד טפח ומדברי הרמב״ם פט״ו מהלכות שבת לא משמע כן שכתב אם נשארו ע״ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רב אשי אמר. לעולם בין לחיים לר' יוחנן מותר והאי דאמר רבי יוחנן דשייכא פלוגתייהו דרבן שמעון ורבנן להכא כגון דהוה משך רציפה זו ד' אמות באורך המבוי: לרבן שמעון. יש לבוד בפחות מד' והוה ליה חד לחי ואמרינן לעיל (ד' ה.) ד' אמות נידון משום מבוי ויצא מתורת לחי: וצריך לחי אחר להתירו. מבוי זה שבין לחיים אבל מלחי הפנימי ואילך מיהו שרי לטלטולי במבוי דלהנהו ודאי נראה לחי ועוביו נידון להם בלחי וניתר בו מבוי כך שמעתי ולי נראה שאפילו מפנימי ולפנים אינו ניתר דלחי הפנימי ולפנים לרבי יוחנן אינו מתיר כלל אבל לרבנן כל חד וחד באנפי נפשיה הוא ומשתרי מבוי בלחי קמא: ולרבן שמעון. נהי נמי דכולי חד הוא ונידון משום מבוי אפילו הכי היכי שמע ר' יוחנן מדרבן שמעון דבעי לחי אחר להתירו לישתרי האי מבוי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דהא מסתמא אי אוקמא ללחי קמא משכו קמעא כלפי חוץ שכן דרך כל מעמידי לחיים כדי שיראה. מבפנים ומבחוץ שהוקבע שם לשם לחי דאם אינו מושך קצת רוחב הלחי להלאה מכותלי המבוי מעט אלא בשוה להן נראה כמוסיף על רוחב עובי כותל המבוי ואינו ניכר מבחוץ שהוא לחי אלא בפנים ניכר שאינו מן הכתלים לפי שחודו נראה בפנים וכיון דראשון קצתו נמשך לחוץ כי הדר השווהו מבפנים ברציפת לחיים הללו ועשאו כותל מיהא לישתרי מבוי בההיא בליטה קמייתא הנראית מבחוץ דהא אמרינן לקמן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי: מידי הוא טעמא. כלומר מי מותבינן האי תיובתא אלא לרבי יוחנן דיליף מלבוד דרבן שמעון פסולא להאי מבוי: אינו נידון. הלכך אי אמרינן לבוד בעי לחי אחרינא: איתמר גרסינן: נראה מבפנים ושוה מבחוץ. שהעמיד הלחי רחבו לצד אורכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכתלים ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי: נראה מבחוץ ושוה מבפנים. שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל: כותל שצידו אחד כנוס מחבירו. שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנו כמין עמוד שקורין פליי''ר : בין. שכניסתו נראית בפנים ושוה מבחוץ ששקוע הכותל מאחרי ונראית הפגימה בפנים: בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים. כגון ששקוע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים בפנים אלא לבני רשות הרבים: ורבי יוחנן. דאמר לעיל בהדיא אינו נידון: מי לא שמיע ליה הא. מתני' דר' חייא ואפ''ה לא סבר לה הכא נמי היכי מסיימת מיניה דר' חייא הוא דאמר נידון דילמא איהו נמי שמיע ליה ולא סבר לה: חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה נמי תשתרי. דלא ליסרו בני גדולה עלייהו אלא ליהוי נמי פתחא לגבה להיות כשני חצירות ופתח ביניהם ואע''ג דשוה מבפנים שהעומד בתוכה רואה כל כתלי אורכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפיאותיה כלום והוי מלואה הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורין וכותל זה מכאן ומכאן אותו עודף שהגדולה עודפת על הקטנה דהא גדולה בהו משתריא משום דלדידה נראית מבפנים: בנכנסין כותלי קטנה. ובולטין לתוך הגדולה בשתים וג' אמות דהנך גיפופי דפשו להו מגדולה שעומדין מאחרי פירצת הקטנה נראין שלא מאותו כותל היה: ונימא לבוד ותשתרי. כלומר אי נראה מבחוץ מהני ליהוי כאלו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופי' לצד כותלי אורך הגדולה דהדר הוה להו הכניסה ליה גיפופי נראין מבחוץ דקס''ד אין הגדולה רחבה מן הקטנה אלא מעט פחות מג' לכאן ופחות מג' לכאן דהשתא אין ריוח שבין הכניסות לכותלי אורכה של גדולה ג' טפחי' וכלבוד דמי: וכי תימא דמיפלגי. כניסות מחיצות מכותל אורך הגדולה: טובא. טפי משלשה שהיתה גדולה רחבה מן הקטנה הרבה: קטנה בעשר וגדולה בי''א. שאין גדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת הרי שלשה טפחים לכאן ושלשה טפחים לכאן ועובי כניסות הכתלים ממעטין את השלשה מכל צד דאיכא לבוד: במופלגין מכותל זה בשנים ומזה בארבע. שלא היתה קטנה מכוונת כנגד אמצעיתה של גדולה אלא משוכה שני טפחים לצד אחד ויש מהאמה עודפת שני טפחים לכאן וארבעה לכאן והכניסות דקות ונשאר מצד אחד יותר משלשה ריוח: ונימא לבוד מרוח אחת. והרי כאן שיור אחד נראה מבחוץ ותשתרי ביה קטנה דנישוויה להאי פירצה פתח דהא עשר הוא דהויא:

ולרשב''ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. פ''ה דמסתמא דלחי קמא משכו קימעא כלפי חוץ שכן דרך כל מעמידי לחי שמושכין קצת כלפי חוץ כדי שיראה מבחוץ ומבפנים שהוקבע לשם לחי ויותר נראה לפרש שמשכו קצת כלפי פנים דהא משמע בכולי שמעתא דבעי למישרי לרבא עד חודו החיצון של לחי והיכי הוה שרי אי מושכו כלפי חוץ דהיינו לרשות הרבים דאיך יתיר את רה''ר דסתם מבוי אורך כתליו שוין: כותל שצדו אחד כנוס משל חבירו בין שנראה כו'. כאן פ''ה ששקע הכותל מלפניו ולעיל פירש נראה מבחוץ שמשך כל הלחי לחוץ וחודו הפנימי נכנס בעובי הכותל ואינו נראה מבפנים אלא מבחוץ ונראה דלכך שינה דלעיל איירי בלחי שמעמידין אצל כותל ודרך להעמידו לצד פנים ומייתי לה נמי אמבוי שרצפו בלחיים דהיינו לצד פנים אבל הכא מיירי בכותל שצידו אחד כנוס משל חבירו ודרך לעשות בנין כענין זה כשיש שני מבואות זה אצל זה או בית וחצר אצל המבוי שפעמים מאריכין כותל שאצלו יותר מכותל המבוי ומה שפירש כאן ניחא טפי דלפי' הקונטרס לעיל קשה דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן בנכנסין כותלי קטנה לגדולה אכתי נראה מבחוץ הוא דגיפופי גדולה נראין שהן עובי כותלי קטנה ומה שנכנס לתוך הגדולה הוי כלחי שפירש הקונטרס ואין לומר בנכנסין ארבע אמות שיוצאין מתורת לחי דאין זה שייך בחצר ומיהו אי הוי דווקא הא דאמר לקמן בעשר ושני טפחים סגי אתי שפיר דמיירי כשאין בעוביו טפח וריצב''א מיישב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה מיירי שיש היכר איזו הם כותלי קטנה כגון שכותלי קטנה הולכים בשיפוע ממזרח למערב כמו שעושין לכתלים בראשיהן וכותלי גדולה שיפועם מצפון לדרום: אי לא סבר לה למה ליה למתנייה. אע''ג דבפ' יוצא דופן (נדה ד' מו:) אשכחן רבי יוסי דתני ברייתא דסדר עולם ולא סבר לה יש לומר דהיינו דברי הראשונים ממנו אבל דברי דבר פלוגתא לא תני:

דף ט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד