דף צה - ב
יכול דחקו אף זבין ומצורעין [שלא הותרה טומאתם] ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין על ביאת מקדש בטומאה -
תלמוד לומר [במדבר ה]: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", ולמדנו מהיקש:
בשעה שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחים, אין זבין ומצורעין ומשתלחין.
והוא הדין דבשעת סילוק מסעות - שאין שם מחנה שכינה ולא נאסרו טמאי מתים בכניסה בטומאה - באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן, ולדעת רבי אליעזר, כיון שאין טמאי מתים משתלחים שהרי אין שם מחנה שכינה, אף זבין ומצורעין אין משתלחין מחוץ למחיצתן, ואף שמחיצתן - היינו מחנה לויה ומחנה ישראל - קיימת; וזו היא ששנינו: הוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם. [1]
מתניתין:
אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים:
לישתן ועריכתן בחוץ [חוץ לעזרה], ואילו אפייתן בפנים העזרה.
ואינן דוחות [בלישתן עריכתן ואפייתן] [2] את השבת, משום שאפשר לעשותן מערב שבת, ותתבאר שיטתו בגמרא.
רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים, [3] ודוחות את השבת. [4]
רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר:
שתי הלחם ולחם הפנים כשרות לעשותן ולאפותן בעזרה, וכשרות גם אבית פאגי, שם מקום שהיה צמוד לחומת ירושלים מבפנים, [5] כלומר, בכל ירושלים. [6]
גמרא:
שנינו במשנה: אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים:
ומקשינן: הא גופא קשיא:
כי מחד גיסא אמרת: לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא, בהכרח שמדת יבש לא נתקדשה, [7] שהרי אם נתקדשה, כבר קדש הסולת כשמדדוהו בתוכו ונפסל ביוצא, שכלי שרת מקדש את הבא בתוכו ליפסל ביוצא - [8]
ומאידך גיסא אמרת: ואפייתן בפנים, אלמא, בהכרח שהטעם הוא משום שמדת יבש נתקדשה, ומוכרח לאפות בפנים!?
אמר רבא:
הוקשה [9] בישוב קושיא זו אדם קשה שהוא קשה כברזל [חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל], [10] ומנו רב ששת.
ומקשינן עלה: וכי מאי קושיא!?
דילמא סובר התנא של משנתנו: עשרון - שבו מדדו את הסולת - לא מקדש, כי מדת יבש לא נתקדשה -
אבל תנור מקדש, ולכן מוכרח הוא לאפות בפנים, שלא ייפסל ביוצא משיתקדש בתנור. [11]
אלא אי קשיא הא קשיא:
מחד גיסא אמרת: ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש -
ומאידך גיסא אמרת: ואין דוחות את השבת; והרי אם התנור מקדש והוא אופה אותם בערב שבת הרי איפסלו בלינה, שכל המנחות משנתקדשו בכלי שרת, נפסלים בלינה!?
אמר רבא:
הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו רב ששת.
אמר רב אשי: מאי קושיא:
דילמא סובר התנא של משנתנו, שהתנור אינו מקדש ולא ייפסל בלינה, ודקשיא לך: אם כן למה אפייתן בפנים, אימא לך: מאי "מבפנים" במקום זריזין, כלומר, לא בעזרה ממש יאפו אותן, אלא בחוץ יאפו אותם כהנים זריזין שלא יחמיץ. [12]
דוחה הגמרא את תירוצו של רב אשי: והא דרב אשי ברותא [13] הוא [דעה חיצונית היא]; שהרי מה נפשך: אי אפייה בעינן זריזין, לישה ועריכה נמי בעינן זריזין, ואי לישה ועריכה לא בעינן זריזין אפייה נמי לא בעינן זריזין, ומה טעם לחלק בין עריכה ולישה לאפייה.
אלא דרב אשי ברותא היא. [14]
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים -
רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר, שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי:
אמר רבי אבהו בר כהנא: ושניהן - רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם תנור מקדש, [15] שלרבי יהודה התנור מקדש ואפייתו בפנים, ולרבי שמעון אינו מקדש, ולכן אפייתו בחוץ - מקרא אחד דרשו:
דכתיב [שמואל א כא]: "ויבוא דוד [כשברח מפני שאול] נובה אל אחימלך הכהן ויאמר דוד לאחימלך הכהן ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי, או הנמצא [או כמה שיש לך]. ויען הכהן את דוד ויאמר, אין לחם חול תחת ידי, כי אם לחם קודש [לחם הפנים] יש, אם נשמרו הנערים [שיאכלו את הלחם] אך מאשה [שטהורים הם]. ויען דוד את הכהן ויאמר לו: כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום בצאתי, ויהיו כלי הנערים קודש [כלומר, טהורים הם] והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי"?
רבי יהודה סבר: בחול אשכחינהו דקא אפו ליה [בחול היה זה, ומצא דוד את הכהנים אופים את לחם הפנים], וכך אמר להו בלשון תמיהה: דרך חול קא אפיתו ליה [איך אופים אתם את לחם הפנים ביום חול]!? אף כי היום יקדש בכלי [והרי מתקדש הלחם בתנור] ואיפסיל ליה בלינה, ייפסל הוא בלינה עד למחר; אלא בשבת יש לכם לאפותו.
ומכאן למד רבי יהודה שהתנור מקדשו, ושהוא דוחה את השבת. [16]
רבי שמעון סבר: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה [שבת היה, ומצאם אופים בו ביום את לחם הפנים], וכך אמר להו דוד בלשון תמיהה: לא! דרך חול בעיתו למיעבדיה [ביום חול יש לכם לאפות את לחם הפנים], שמא תאמרו: איך נאפה ביום חול, והרי יתקדש הלחם בתנור וייפסל בלינה, זה אינו, מידי, וכי תנור שנאפה בו בחול מקדש שייפסל בלינה!? והרי שולחן הוא דמקדש, ועד שלא יסודר על השולחן לא ייפסל בלינה. [17]
ולכן סובר רבי שמעון שאם רצה עושהו בפנים, ואם רצה עושהו בחוץ, שאין מידת היבש מקדשת ואין התנור מקדש. [18]
ומקשינן עלה: מי מצית אמרת דבשעת אפייה אשכחינהו [וכי יכול אתה לפרש שבשעת אפייה מצא דוד את הכהנים]!?
והכתיב שם: "ויתן לו הכהן קודש, כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה'", הרי שכבר הוסר הלחם מעל השולחן, ולא בשעת אפיה היה.
ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מדבריה שמכאן למדו רבי יהודה ורבי שמעון את דינם, והכתובים אינם עוסקים בענין זה כלל -
אלא, מאי "והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי" דקא אמר להו דוד לכהנים?
הכי קא אמרו ליה הכהנים לדוד: ליכא לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', ואולם אסורים הם לזרים.
אמר להו דוד: לא מיבעיא האי, דכיון דנפק ליה ממעילה דרך חול הוא גבייכו, [לא זו בלבד שמלחם זה רשאי אני לאכול, כי כבר יצא הלחם מידי מעילה בהקטרת הבזיכין, שהיא מוציאה מידי מעילה, מאחר שהותר כבר לכהנים, ואם כן כמו חול הוא לגביכם] - [19] אלאאפילוהאיךנמי - דרקהיוםיקדש בכלי - הבו ליה דליכול, אפילו אם לא היה לכם אלא לחם שרק היום נסדר על השולחן וקדש עליו, יכולים אתם לתת לי לאכול; כי:
הערות
[1] הקשו האחרונים: הרי אף רבי אליעזר לא התיר לכתחילה, אלא שאם נכנס אינו חייב כרת, וכמבואר ברש"י בפסחים סז ב ד"ה אין זבין, ואילו כאן בברייתא מבואר שמותרים לכתחילה להכנס; וראה בזה בקרן אורה ובעולת שלמה. ובמנחת אריאל תמה, לפי מה שכתבו האחרונים שבמצורע יש שני דינים: האחד: מה שאמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", והוא משום קדושת המחנות, וכמו טמא מת במחנה שכינה וזב במחנה לויה; ועוד יש בזה מה שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", והוא דין מדיני המצורע, דומה למה שאמרה תורה "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע:. "; ואם כן, אפילו אם בטלה קדושת המחנות כשאין שם מחנה שכינה, מכל מקום למה יותרו המצורעים ליכנס, ולבטל דין "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"! ?
[2] לשון רש"י הוא: אפייתן, וצריך ביאור.
[3] לפי פשוטו, טעמו של רבי יהודה הוא משום שמידת יבש נתקדשה [ראה לעיל נז ב וצ א], וקדש הסולת שבתוכו, ושוב אי אפשר להוציאו לחוץ משום יוצא, לפי שיטת רש"י, ולפי תוספות משום שגנאי הוא להוציא דבר שנתקדש לחוץ; אלא שיש להעיר בזה מלשונות הגמרא והרש"י, ויתבאר מזה בהערות שעל הגמרא.
[4] כן משמע בגמרא; וכעין זה סבר רבי לעיל עב ב ששתי הלחם דוחים את השבת ויליף לה מקרא; אלא שהגמרא מבארת שם את טעמו של רבי משום ד"תנור מקדש"; [ויש לעיין: למה לא נפרש בדברי רבי כרבי יהודה, שהוא משום שמידת יבש נתקדשה; וכמו כן בגמרא כאן בדברי רבי יהודה יש לעיין בזה, וכפי שיתבאר בהערות שבגמרא].
[5] על פי מה שנתבאר לעיל עח ב בהערה 3, בשיטת רש"י בענין בית פאגי; וראה עוד מה שנתבאר שם.
[6] א. טעמו של רבי שמעון הוא, משום שאין מידת היבש קדושה, ואין התנור מקדש. ונראה מדברי הגמרא, שלרבי שמעון אינו דוחה את השבת; והטעם בפשוטו, משום שהרי לא נתקדש בכלי, ואם כן אף אם יעשוהו מערב שבת לא ייפסל בלינה, ולכן עושים בערב שבת ואין דוחים את השבת. ב. ראה במשנה לקמן צו א ששנינו: "כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ואין בהם מעשה כלי בחוץ", ונתבאר בהערות שם על פי הטהרת הקודש, שפירוש המשנה הוא: אם עושה בפנים טעון כלי שרת, ואם עושה בחוץ אינו טעון כלי שרת; ולפי זה מוטעמים דברי רבי שמעון, שהיה לו לומר "כשרות בחוץ", אלא הכי קאמר: כשרות בעזרה ובכלי שרת, וכשרות אבית פאגי בלי כלי שרת.
[7] ראה לעיל נז ב וצ א שנחלקו תנאים בדבר.
[8] א. כן פירש רש"י, וכן היא שיטתו בכמה מקומות, שכלי שרת מקדש ליפסל ביוצא; אבל התוספות כאן ובכמה מקומות חולקים וסוברים שכלי שרת אין מקדש ליפסל ביוצא, ולכן פירשו כאן ולעיל ט א ד"ה ריש: גנאי הוא להוציא לחוץ דבר שנתקדש. ב. הנה הרמב"ם [תמידין ומוספין ה ז], פסק כתנא קמא דמשנתנו, והוא עצמו פסק [כלי המקדש א יט] שמידת יבש נתקדשה, ומלבד שתיקשי: איך עריכתן בחוץ, תיקשי עוד כעין קושיית הגמרא לקמן: אם כן האיך אופה הוא מערב שבת, וכמו שפסק גם בזה הרמב"ם [הלכה י] כתנא קמא, והרי כיון שנתקדש הסולת בכלי, ייפסל בלינה! ? וראה לחם משנה שם, ובספר המפתח. ג. יש לעיין: מנין שמידת יבש לא נתקדשה, והרי שמא נתקדשה, ומכל מקום אינו נפסל ביוצא ואין בזה גנאי, משום שהיה עושה כן בחוץ, וכלי שרת אין מקדשין אלא בקודש דהיינו בעזרה, וכמבואר במשנה בזבחים פח א, וברש"י שם! ? וכתב בטהרת הקודש: זה אינו, דהא אמרינן לעיל נז ב "כיון דאמר רחמנא עביד עשרון וכייל ביה, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול"; והוא הדין נמי דמהאי טעמא ראוי שתהא מדידה בפנים דוקא, כי היכי דתתקדש. [ומיהו אכתי יש לעיין בקושיית הגמרא המפרשת את הטעם שאפייתן בפנים, שהוא משום שמידת יבש נתקדשה, והרי כיון דלישתה ועריכתה בחוץ מסתמא המדידה בחוץ, ולא נתקדש בחוץ] ; וראה היטב בפרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך" דרוש יג בתוך דבריו בביאור הסוגיא כאן ושיטת הרמב"ם.
[9] כן מבוארת הגירסא בתוספות יום טוב.
[10] נתבאר על פי רש"י. ובתוספות: שהוא קשה כברזל: שבח הוא לתלמידי חכמים, כדאמר בתענית ז א: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם.
[11] כתב המשנה למלך תמידין ומוספין ה ז: נראה שהכוונה היא, דכיון שהתנור מקדש, אם היו אופין אותן בחוץ היה נפסל ביוצא לרש"י, ולתוספות משום גנאי; אלא שקשה: יאפו בחוץ בתנור של חול, ודומיא דלישתן ועריכתן שהיתה בכלי חול, שאם היתה בכלי שרת הוה בעי פנים, וכדאמרינן בפרק קמא דמנחות, [צ"ב למה הצרך להביא מלעיל ט א, הרי כאן בסוגיא מבואר כן], אלא נראה, שהטעם הוא, דבעינן שהתנור יקדש את הלחם, וקיימא לן דאין כלי שרת מקדשים כי אם בפנים; [צ"ב למה הצרך לזה, די לו לומר שדין הוא לקדש את הלחם, ואם יאפה בחוץ ייפסל ביוצא או משום גנאי]. ובטהרת הקודש כתב: והא דפשיטא ליה לתנא דמתניתין דצריך שיאפה אותם דוקא בתנור של קודש, יש לומר דמהאי היקישא דלקמן צו א מקרא ד"במקום אשר יבשלו שם:. ואשר יאפו את המנחה:. " - דילפינן מינה לכל המנחות שהם טעונים כלי, ובפנים - ילפינן גם שתי הלחם ולחם הפנים דצריכין אפייה בתנור ובפנים, ראה שם סיוע מלשון הרמב"ם שכתב "אפייתן בפנים כשאר המנחות; [ומיהו, כבר נזכר בהערה לעיל משמו, שביאר בשיטת רש"י שם, דהכוונה אינה להצריך את כל המנחות שייעשו בפנים, אלא לומר שאם עושה בפנים יעשה בכלי שרת]. וראה היטב בתוספות דף נא א ד"ה אפי בתחילת דבריהם.
[12] נתבאר על פי רש"י; וצריך ביאור, והרי שתי הלחם "חמץ תאפינה" ומשנתנו הרי עוסקת גם בשתי הלחם! ? ראה בזה בנודע ביהודה אורח חיים סימן טו ובטהרת הקודש כאן, וראה עוד ביד בנימין.
[13] נתבאר על פי הערוך הובאו דבריו במסורת הש"ס בבבא מציעא ט א: במקום שטעו חכמים ולא דברו כהלכה, לא רצה לגנותם ולומר "טעו", אלא אמרו "ברותא היא", כלומר, דעת חיצונית היא. ויש גורסים "בדותא".
[14] א. נמצא לפי מסקנת הגמרא שמשנתנו אינה מבוארת, כי בהכרח שתנור לא נתקדש, שאם לא כן היה נפסל בלינה; ומאחר שלא נתקדש למה אפייתן בפנים! ? ובתוספות כתבו: מי ששנה זו לא שנה זו; כלומר, מי ששנה "לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים", סובר, שמדת יבש לא נתקדשה ואילו תנור מקדש; ולשיטתו אף דוחה אפייתן את השבת, שאם לא כן ייפסל בלינה; ואילו מי ששנה "ואינן דוחות את השבת", סובר שאף אפייתן בחוץ, כי התנור לא מקדש; וכן הביאו התוספות מסוגייתנו לעיל צד א ד"ה וכשהוא רודן. [ויש להוסיף בזה, שעל אף סברא זו שאם לא כן ייפסל בלינה, מכל מקום מן הכתוב נלמד ששתי הלחם דוחים שבת, כמבואר לעיל עב ב בהדיא, וראה בתוספות נא א ד"ה אפי, שאם לא היה כתוב ללמדנו שהוא דוחה, הייתי אומר שהוא אופה בתנור של חול; ומיהו לחם הפנים לא נזכר שם לרבותם, וצריך תלמוד]. אבל הרע"ב כתב: לא איתברירא טעמא דהא מילתא בגמרא, אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים; כלומר, לעולם תנור אינו מקדש ולכן אינו נפסל בלינה, והטעם שצריך לאפות בפנים אינו ידוע, אבל משנה לא זזה ממקומה, וכן ביאר בשפת אמת את כוונתו, ותמה על התוספות יום טוב שלא הבין כן; וראה לשון פירוש המשניות להרמב"ם; וראה עוד באות ב. ב. הרמב"ם בהלכותיו תמידין ומוספין פרק ה [הלכה ז והלכה י] פסק כתנא קמא דמשנתנו, וכמה אחרונים פירשו, דאם כי לא איתברר טעמא, מכל מקום משנה לא זזה ממקומה. ובלחם משנה כתב: הרמב"ם אינו מפרש כתוספות דתברא מי ששנה זו לא שנה זו, אלא תירוץ המשנה הוא, דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי, אינו מקדש ליפסל בלינה, אבל מקדש שתהא אפייתו בפנים; וסייע דבריו, ראה שם. ובמקדש דוד הביא דברי הלחם משנה, וכתב [תוכן דבריו בקיצור, והוא האריך וסייע; וכעין כל דבריו בחידושי רבי שלמה היימן]: "תנור מקדש", היינו: קרימת פנים בתנור מקדשת, ואינו מקדש ככלי שרת ליפסל בלינה מיד, אלא לאחר זמנו; והמקור לזה ממשנה במעילה ט א: שתי הלחם:. קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ולשחוט עליהם את הזבח:. לחם הפנים:. קרם בתנור הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ולהסדר על גבי השולחן; וכתב רש"י: קרמו בתנור: היינו תחילת עשייתן, וההוא קרומא חשוב להכשיר ליפסל בטבול יום כמו שחיטה דקדשי קדשים, והכא ליכא בלינה משום דשתי הלחם אין נאכלין לא פחות משתי ימים ולא יותר על שלשה; וכעין זה כתב רש"י גבי לחם הפנים; וכן כתב הרגמ"ה וביאר שם, דבלינה הם נפסלין רק לאחר זמנן, וביאר המקד"ד דהיינו מכח הקרימה. [ויש להעיר בזה מסוגיית הגמרא לעיל עב ב, דמבואר שם, שאם תנור מקדש איפסל ליה בלינה; וגם מסוגיית הגמרא בהמשך הענין - בביאור דעת רבי יהודה ורבי שמעון - מבואר, שאם תנור מקדש הרי הוא פוסל בלינה; אלא שבאמת צריך ביאור: מי הכריחם לומר בדעת הרמב"ם, שפירוש "תנור מקדש" היינו קרימה, והרי יש לומר ש"תנור מקדש" באמת הוא כפשוטו, אלא, שאף החולק מודה שקרימת הלחם מקדשת אך לא לענין לינה; ואם כן סוברים תנא קמא והרמב"ם שתנור אינו מקדש, אך מכל מקום קרימתו מקדשת; ויש להוסיף עוד, שקושיית הגמרא היתה משום שסברה הגמרא, שאם לא נתקדש בכלי שרת אלא מכח הקרימה כי אז לא נפסל ביוצא, וגם אין בזה גנאי להוציאו לחוץ, אלא שלפי האמת אינו כן, וראה באמת בחידושי רבי שלמה שנתקשה לדעת רש"י, מאי שנא שהוא מתקדש לענין יוצא, ואינו מתקדש לענין לינה]. ובביאור הדמיון לשחיטה ביאר המקדש דוד, שגם שחיטה מקדשת משום תחילת התיקון שנעשה זבח, ולא משום שהסכין מקדש, ולכן שלמים אינן נפסלין בלינה לאחר לילה הראשון, אלא לאחר זמנן. [וראה בזה בהערות לעיל עח ב הערה 25 אות ב בשם החזון איש, שאף הוא פירש מה שאמרו שם ד"סכין מקדשת" דהיינו שחיטה שהיא תחילת עבודה, ולשון הגמרא שם הוא "סכין מקדשת ככלי שרת"], ומה שהתנור אינו מקדש, כתב שם במקדש דוד, שלדעת הרמב"ם אינו כלי שרת; ובלחם משנה נראה שנקט בדעת הרמב"ם שהתנור כלי שרת הוא, ומכל מקום אינו מקדש ליפסל בלינה, ראה מה שהביא שם מזבחים צו א. ג. בפרשת דרכים לבעל המשנה למלך דרוש יג האריך בסוגיא זו ובדעת הרמב"ם, ובתוך דבריו הביא מתורת כהנים פרשת אמור: "והיתה לאהרן ובניו ואכלוהו במקום קדוש", מלמד שאכילתה במקום קדוש; מנין שאפייתה במקום קדוש, תלמוד לומר "והיתה"; יכול אף לישתה ועריכתה במקום קדוש תלמוד לומר "הוא".
[15] נתבאר על פי רש"י; וכן משמע מהמשך לשון הגמרא "מידי תנור מקדש" דמשמע שהנידון הוא משום התנור; ובטהרת הקודש למד כן ממה ששינה ושילש בלשון "קאפיתו ליה" ; וקשה: למה עריכתו בפנים, ואם מידת יבש נתקדשה, למה צריך עוד לקידוש התנור; וכבר נתקשה בכל זה ב"קרן אורה" בדבריו על המשנה, וראה גם לקמן צו א הערה 1. ובטהרת הקודש ביאר, שהלישה והעריכה צריכים להיות בפנים, על פי מה שכתבו התוספות בפסחים לו א ד"ה במקום, דבסמוך לתנור היו לשין שלא תתחמץ; ולכן, מאחר דסבירא ליה לרבי יהודה דתנור מקדש והיו צריכים לאפותו בתנור של קודש דוקא כדי שיתקדש הלחם, לכך היו צריכים גם כן ללוש בעזרה שיהיו סמוכים לתנור שלא תחמיץ; מיהו שתי הלחם שהיו באות חמץ, קשה; [וצ"ב, הרי תנא קמא לא סבר כן, ולמה נחלק רבי יהודה].
[16] נתבאר על פי לשון רש"י; ובטהרת הקודש נתקשה שהוא שפת יתר, ראה שם.
[17] בפרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך" דרוש יג, הביא ממדרש שמואל: דוד אשכחיה לאחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת, אמר ליה דוד: "ביום השבת יערכנו", עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת; אמר לו אחימלך: כך למדנו דואג, דמעשהו דוחה את השבת; אמר לו דוד: כך מקובלני: עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת. ותמה: הרי באותה שעה שבא דוד אצל אחימלך מסוכן היה שאחזו בולמוס, ואם כן בשעת טירוף הדעת כזאת, מה לו לדוד להורות את העם את המעשה אשר יעשון! ? וראה שם ביאור בזה על דרך הפשט ועל דרך הדרוש.
[18] א. נתקשה בטהרת הקודש: הרי לפי דרשת המקראות כמבואר לעיל נז ב, נמצא שיש ללמוד מן הכתוב בשתי הלחם אחת מהשתים, או שמידת היבש נתקדשה, או שהתנור מקדש, ואם כן שיטת רבי שמעון צריכה ביאור; [ויש לדון בזה, על פי מה שנתבאר בהערה לעיל, שתנור אינו מקדש לפסול בלינה, אבל מכל מקום קרימת הלחם מקדשת לענין כמה דברים; ואם כן הרי ניחא, שהרי לא למדנו שם אלא, ש"אימתי הן לה' לאחר שנאפו", וזה אינו מורה על קידוש תנור לענין לינה, אלא לענין שאר דברים]. ב. בלקוטי הלכות הוכיח מדברי רבי שמעון, שמותר לעשותן בעזרה גם אם לא נתקדשו.
[19] נתבאר על פי לשון הגמרא, אלא שהדברים אינם מובנים; [ויתכן שכוונת דוד היא בהיפוך: מאחר שדרך חול הוא לגביכם שכבר הותר לכהנים, אם כן יצא מידי מעילה, שכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה, וכמו שכתב רש"י; אלא שהלשון לא משמע כן] ; ובעיקר כוונת דוד בכל זה יש לפרש, דהכי קאמר: לא מיבעיא שאיסור אכילה לזרים הותר לו, אלא אף אם לא יצא מידי מעילה ויש בו משום גזל, מכל מקום מותר הוא משום פיקוח נפש].
סימן כ"ו
סוגיא אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים
דף צ"ה לישתן ועריכתן בחוץ ואפיתם בפנים ואינן דוחין את השבת וכו' הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה, ואפיתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה וכו', מאי קשיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש, אלא אי קשיא הא קשיא, ואפיתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה, אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ומנו רב ששת, ופירש בתוס' אלא תברא מי ששנה זו לא שנה זו.
הרמב"ם פסק בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין הלכה ז' דלישתן ועריכתן בחוץ ואפיתן בפנים ככל המנחות ואין עשייתן דוחה יו"ט ולא שבת, עיין לח"מ בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין הל' ז' שהקשה על דברי הרמב"ם קושית הגמ' דאפיתן בפנים הרי דתנור מקדש, וא"כ איפסלא בלינה, עוד הקשה דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות כלי המקדש, דעשרון נתקדש וא"כ אמאי לישתן ועריכתן בחוץ.
בגמ' סוכה דף נ' נימא במקודשת קסבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת איפסלא בלינה, והקשה תוס' כיון דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן א"כ נעשה כמו שמילאוהו הקוף כדאשכחן במנחות פ' שתי הלחם דף ק', ותירצו, דשאני הכא דלא בעי כהן ובגדי כהונה במילוי, ותמוה דהרי בסידור הלחם הא בעי דוקא ביום השבת, ובקומץ בעינן דוקא ביום, ואעפי"כ בלילה קדוש אף שהוא שלא כמצותו ונפסל הרי חזינן דמה שלא כמצותו אין מועיל שלא לקדש ואעפי"כ שלא בזמנן אין מקדש, ואם הי' מונח בזמנו אין נפסל מטעם דנסדר שלא כמצותו, היינו שלא בזמנו, א"כ גם גבי שאיבת מים כיון דנשאב שלא בזמנו לא יפסל, ואם נימא דכונת התוס' כיון דלא בעי כהן ובגדי שרת א"כ אין המילוי דין כלל, משו"ה אף אם הוא כמו שסידרו הקוף נקדש ונפסל בלינה. משא"כ בקומץ דכיון דבעי כהן, המילוי עיקר ובלא מילוי (היינו אם הוא כמו שסידרו הקוף אין מקדש) א"כ מאי ראי' מייתי דכלי שרת מקדשין שלא מדעת ומשמע פשטא דיליף מינה לכל מקום, מאי ראי' משאיבה, דשם המילוי אינינו עיקר להיכא דבעי דוקא כהן, שם בעינן דוקא מדעת הכהן.
והנה לעיל דף ע"ט אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. ואיתא בתוס' ז"ל פירש בקונטרס לפסל בלינה לא יתכן אלא לענין לשנותו לזבח אחר קאמר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא, והיינו דבסוף הקומץ זוטא הקשו בתוספ' דלענין מפסיל בלינה מפסלי משקדשו בכלי, דהא אמר בשתי הלחם דאי תנור מקדש אפסלי בלינה. ועוד בפ' לולב וערבה קאמר זערי דאי מייתי במקודשת איפסלו בלינה ומשנה שלימה שנינו בפ"ב דמעילה גבי נסכים קדשו בכלי הוכשרו לפסול בלינה. והנה הוכיח בתוספ' דע"כ הא דאמר אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח הוא לענין לשנותן לזבח אחר ועיי"ש בתוספתא אכן הרמב"ם כתב אין הנסכים מתקדשין לקרב אבל לשנותן לזבח אחר לא הזכיר ברמב"ם, ועיין שם עוד בתוספ' שמקשה איך קאמר שם בגמ' דף ט"ו דלרבנן אפשר לשנותן לזבח אחר. הא במנחות דף ע"ט שם אמר שמן שהפריש לשם מנחה זבח זה פסול לשם מנחה אחרת.
ועיין עוד מנחות דף נ"א בתוספ' ד"ה אי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה שהקשה היכי מוכח דאי אפי מאתמול אפסל בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן,
ולישב כ"ז נראה לי דהנה תוספ' ס"ל בכל דוכתי דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן והיינו דאיתא בגמ' מנחות דף ק' מנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה ופריך מנחה אפשר דמהדר קומץ לדוכתי' וקומץ ביממא הוא תני והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן, ומב"י כל הקרוב ביום קדוש ביום (בלילה קדוש בלילה) ביום אין בלילה לא אינו קדוש לקרב אבל קדוש לפסול מותיב ר' זירא סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר שבת והקטיר הבזיכין בשבת פסולה. כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום, ואי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן לקדוש ולפסול אמר רבה מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב, ואבוה דר' אבין נמי מתניתא קאמר קסבר לילה אין מחוסר זמן הא ימים מחוסרין זמן (ופירש רש"י בלילה אין מחוסר זמן משו"ה מתקדש, אבל לחם הנסדר באחד בשבת לא מקדש, דאכתי כמה ימים יש עד זמנו) כי מטי ליליא דבי שמשי ליקדוש וליפסול (ופירש רש"י דהא לילה אין מחוסר זמן ולפסול בליל ששי משום סידור לילה ולשחרית נפסל בלינה) אמר רבא בשקדם וסילק מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר אפילו תימא בשלא קדם וסילק, כיון דסידורו שלא כמצותו נעשה כמו שסידרו הקוף ומכאן מוכיח תוספ' בכל מקום דהיכא דהוי שלא בזמנו אין מקדש, ורק בלילה לא מקרי שלא בזמנו.
אכן הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ"א ז"ל כלי שרת מקדשין שלא בזמנן להפסל אבל לא להקריב כיצד דבר שמצותו ביום שנקדש בלילה וישרף, ולכאורה הי' להרמב"ם לבאר דשלא בזמנן אין מקדש ורק לילה הוי זמנן ואיך כתב הרמב"ם דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן ואף שכתב הרמב"ם כיצד וכו' שקדש בלילה, אעפי"כ הי' לו לבאר מסקנת הגמ' דהיכא דהוו שלא בזמנן אין מקדשין כלל, והנה התוספ' דמס' זבחים דף פ"ז ד"ה לשולחן הקשו סוגיא דזבחים דמוכיח התם מהא דמתניתין דקתני שאפילו הוא על השלחן ימים רבים דטעמא, משום דשלחן אין פוסל בלינה. ואילו במנחות משמע דשלחן פוסל. בלינה, וטעמא דאין פוסל משום דלא נתקדש, והרמב"ם כתב הטעם משום דאין פוסל בלינה.
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בדברי הגמ' דהנה בשבועות דף י"א איתא, שאני קטורת דקדושת דמים היא אלא מעתה לא תפסל בטבול יום אלמה תני' נתנה במכתשת נפסלה בטבול יום. וכי תימא כל קדושת דמים נפסלה בטבול יום והתנן המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו לפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה קדשו בכלי אין לא קדשו בכלי לא, אלא מאי קדושת הגוף היא אלא מעתה תפסל בלינה, אלמה תנן הקומץ והלבונה, והקטורת וכו' אין הוכשרו לפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה וכו' אמר לו לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה כל השנה כולה, ופירשו בתוס' שעיקר מצותה בכך לעשותה כולה בתחילת השנה.
מזה חזינן דסברא דרב חסדא דממ"נ אם קדשה קדושת הגוף פוסל בלינה ואם לא קדוש קדושת הגוף אין פסול בטבול יום אכן רבה אליבא דר' יוחנן משני דקטורת קדשה קדושת הגוף אבל בלינה לא נפסלת כיון דאין מצותה להקריב היום, שהרי מצותה שתעמוד כך אף דנתקדשה קדושת הגוף לא נתקדשה קדושה להקריב וכיון דלא נתקדשה שיקטירוה היום לא נפסל בלינה,
לפי זה אף אם כלי שרת מקדשין שלא בזמנן אין מקדשים קדושה שתקרב היום כיון דאין מצותה שיקריבוה והוי ק"ו מקטורת שיכולים להקטיר היום, אעפי"כ כיון דמצותה בכך לא נתקדשה קדושה להקריבה היום משו"ה לא נפסלה בלינה, ובגמ' פריך כיון דכלי שרת מקדשין שלא בזמנן, א"כ איך קתני כל הקדוש ביום אין קדוש אלא ביום משמע דבלילה אין מקדש וע"ז משני דבשלא בזמנן מקדשת רק קדושה שיכולה לפסול בשביל זה, אבל קדושה להקרבה לא חל, וא"כ קומץ שקידשו בלילה אין נפסל כלל מטעם לינה דהרי לא נתקדש להקריב בלילה והפסול הוא משום דנתקדש קדושה פסולה ונדחה מהקרבה אף ביום, כיון דהקדושה הי' בפסלות, אכן אימתי אמרינן דאם הקדושה היתה בפסלות נפסל מהקרבה דוקא היכא דאינו מחוסר זמן, אבל היכא דהוו מחוסר זמן שם אין פוסל מה שנתקדש שלא בזמנו, דהרי ביומא. גבי מחלוקת אי בעלי חיים נדחין סבר למילף דאין בעלי חיים נדחין מידי דהוי מחוסר זמן, וכפי גרסת תוספ' בתמורה כו' דחי ואידך, מי דמי התם לא אחזי כלל, הרי דכיון דהוי מחוסר זמן אין פוסל מה שבשעת הקדושה לא נתקדשה קדושה להקרבה, וזהו דמחלק ימים מחוסר זמן ולא אחזי כלל, משו"ה אף שאין קדושת הכלי שרת שלא בזמנו להקרבה אעפי"כ אין מדחי, אבל לילה אין מחוסר זמן וא"כ פוסל מה שנתקדש הקומץ בלילה קדושה פסולה קדושת לילה שפסול להקרבה ופריך כי מטי לילא דבי שמשי תקדוש ותפסול, דהרי אז קדושה בזמנה קדושה פסולה, וע"ז משני כיון דסדרו שלא כמצותו אין מקדש עתה קדושה יותר אבל אם הי' עתה נותנה בלילה לכלי שרת הי' מוסיף עלי' קדושה פסולה, דהנתינה לכלי שרת היא מקדשת, אבל אם הוא באותה כלי שרת נעשה כמו שסדרו הקוף.
(ובמה שביארנו יש לישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין הל' י"ט. דכלי שרת מקדשים דם הפסול לקרב, והנה לפ"ז יקשה קושית התוספ' בדף פ"ז ד"ה כלי שרת, דא"כ לן דמה ויצא וכו' אמאי לא יעלו לכתחילה אכן לפי שביארנו למסקנת הגמ' דנעשה כמו שסידרו הקוף, א"כ כלי שרת שנתן בה בפסול או שלן בה או שיצא בה אינה מקדשת, ורק היכא דנתנו לכלי שרת שני מקדש ולכתחילה בודאי דאין לתן בכלי שני כמו במזבח דאם עלו לא ירדו, אבל אין להעלותם, אכן בגמ' זבחים שם דפריך מקבלו פסולין וזרקו פסולי, הי' סבר כרבא דאף אם נסדר שלא כמצותו כלי שרת מקדש משו"ה אם קבלו פסולין ואח"כ זרקו כשרים הא ביד הכשרים הוקדשו לקרב, ולפי זה הא דלן דמה נצטרך רק לומר שמניח על גבי קרקע וס"ל דאין כלי מקדש, או דנשפך לכלי חול, אבל הרמב"ם פסק כמסקנת הגמ', א"כ כל זמן שמונח באותו כלי שרת שנתקבל או שהוליך שלא כמצותו לא נתקדש ולכתחילה אסור לתנו בכלי שרת ואם נתנו מקדש).
לפי זה מסקנת הגמ' כלי שרת מקדשין אף שלא בזמנן רק דאינו מקדש להקרבה כיון דאין מצותה להקרבה וזהו שכתב הרמב"ם דשלא בזמנה מקדשה, אבל הקדושה הוא רק שיכולה להפסל אם נעשה בפסול כמו בלילה. אבל לא להקרבה משו"ה אין נפסלת בלינה:
וסוגית הגמ' מוכיח דע"כ על השלחן אין מועיל לינה שהרי שם במתניתין איתא סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין באחד בשבת וגם על זה קאי תקנתא דכיצד יעשה ויניחנה לשבת הבאה, התם הא הלחם נקדש קדושה להקרבה שהרי הלחם נסדר כדינו, א"כ איך יניחוהו עד השבת השני, ע"כ דעל השלחן אין מועיל לינה, והכא במנחות פריך מהבזיכין או לחם שנסדר באחד בשבת כיון דבשעת קדושה לא קדשו קדושה גמורה, א"כ תדחה מטעם דנתקדשה קדושה דחוי' והיכא דלא הוי בע"ת כו"ע מודי דנדחין, ולדברינו לא פריך כלל מלינה רק פריך הא נתקדש קדושה דחוי' ע"ז משני דימים מחוסר זמן ובמחוסר זמן אין כאן פסול דקדושה דחוי'
לפי זה מיושבים דברי רש"י שפירש הא דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח לענין לפסל בלינה דכיון דגילתה התורה זבח ונסכים א"כ כל זמן שאין כאן זבח, הוו כשלא בזמנן דאין הנסכים מקודשים להקריב משו"ה אין נפסלים בלינה:
אבל כיון שיש זבח הוי כהגיע זמנן ונתקדשו קדושה להקריב משו"ה נפסלין בלינה. אבל לא נקבעו כלל לאותו זבח ע"י השחיטה, ורק השחיטה הועיל שיהי' כהגיע זמנן. דזה גלי קרא דזמנן כשיהי' הזבח וכן כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין הל' ו' וז"ל נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים לקרב.
ומה שהקשה שם בתוספ' מנחות דף ט"ו ד"ה אפשר דאיך אמר לרבנן אפשר לשנותן לזבח אחר. הא אמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת, פשוט דפיגול אין עושה אלא אם הקרבן קובע, כמו בכבשים ולחם. או בתודה ולחמה אבל הכא אין השחיטה קובעתו ורק הוי כהגיע הזמן. ומה שאין רשאי בקרבן יחיד לשנות לקרבן אחר:
הוא רק משום הנדר, משו"ה אם פיגל בזבח לא נתפגלו הנסכים אף בקרבן יחיד. ומשו"ה כתב הרמב"ם גבי קרבן צבור היכא דנפסל מקבלה ואילך דאם לא הי' זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסל בלינה, שהרי עתה פסולו בגופו שהרי הוקדשו להקרבה ועתה אין קרבן אבל בקרבן יחיד, היכא שהי' זבח זבוח אף שאין לשנותו לזבח אח"כ, אעפי"כ כתב הרמב"ם מניחן עד שיפסלו בלינה אבל אין יכול לשורפן תיכף, משום דהא בגוף הנסכים אין פסול ורק משום נדרו אי אפשר להקריבן והוי כנפסלו מחמת דבר אחר דטעון עבור צורה.
ולפי דברינו דבאמת כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ורק היכא דאין מצותן עתה להקריב לא חל עליהו קדושת הקרבה מטעם דאין מצותן להקריב היום אבל אם הי' מצותן להקריב היום מקודשין קדושה גמורה, א"כ לא קשה קושית התוספ' גבי חבית שמילאו בערב סוכות, שהיו ממלאים בחבית שאינה מקודשת שלא תפסל בלינה, והקשה בתוספ' הא כלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן. אכן לדברינו הא מקדש שלא בזמנן ורק היכא דאין זמנה לקרב אינה מקודשת קדושה לקרב. וא"כ במים לשאיבה דכתבו התוספ' בתענית דף ב' דיכולין לנסך בלילה. א"כ הוי זמנן דבקדשים הלילה הולך אחר היום ואין מחוסר זמן לבו ביום כדאיתא בזבחים דף, וא"כ קדשו המים בחבית המוקדשת אף בערב סוכות קדושה גמורה לקרב וא"כ אם ישהו אותם עד תמיד של שחר דאז הי' דרך לנסך דאין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר (אף דבדיעבד יכולין לנסך כל היום. ואף בלילה וכדאיתא שם בתוספ') יפסלו בלינה, וכן לא קשה קושית התוספ' במנחות דף נ"א ד"ה איפסלא לגבי חבית כה"ג דהתם הא מקריבין אותם בכל יום א"כ כל יומם זמנם וקדשו קדושה גמורה לקרב ונפסלות בלינה.
והנה כלי שרת מה דמקדשין הוא דוקא דבר שמצותו אבל דבר שאין מצותו אין מקדש, ולפי זה לא קשה קושית הלח"מ, כיון דס"ל להרמב"ם דעשרון נתקדש איך פסק הרמב"ם דשתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ אכן כל המנחות מצותן המנחה ומנחה נקראת אף אם היא סולת, וא"כ העשרון מקדש, ואף במנחת מאפה, וכן במנחה על מחבת המצוה מנחה על מחבת וא"כ מצותה תיכף משעת נתינת הקמח. אבל בשתי הלחם ובלחם הפנים עיקר מצותה לחם ולחם כ"ז שלא קרמו פניו לא מקרי לחם, ורק כשקרמו פני' אז מצותה. ואז נקראת מנחה חדשה, משו"ה עשרון לא מקדש ורק תנור מקדש כשקרמו פני', וכמפורש במס' מעילה קרמו פני' הוכשרו לפסול בטבול יום וכו' ומדויק מאד לישנא דגמ' דקאמר ודילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש, ולדברי הלח"מ דס"ל דמשני דעשרון לא נתקדש הו"ל למימר ודילמא עשרון לא נתקדש, אלא ע"כ דלמ"ד מדת יבש נתקדש אין חילוק בין תנור לעשרון. ורק דפריך ודילמא עשרון לא מקדש. פירוש כיון דמצותה לחם א"כ עשרון לא מקדש. אבל תנור מקדש דבתנור הוי לחם.
והנה לפי דברינו דכלי שרת שלא בזמנן מקדשין רק קדושה אבל לא להקרבה כיון דלאו זמנן הוא א"כ לא נפסל בלינה כיון דלא נתקדשה קדושת הקרבה, אלא כיון דתנור מקדש, א"כ דין הוא שמאז הוי מצותה וצריך לקדשה, וממילא ע"כ בעי שתהי' בפנים:
דהרי כלי שרת אין מקדש אלא בפנים. משו"ה בעי דוקא שתהי' בפנים. שהרי עתה נעשית שתי הלחם ונתקדש קדושת הלחם משו"ה בעי דוקא בפנים (ולדעתי מאי דפריך אפיתה בפנים אלמא תנור מקדש והקשה בתוספ' כיון דעדנה לא נפסלת ביוצא מאי בעי שתהי' בפנים ולדעתי זהו גופא דבעי בפנים כדי שתוקדש שהרי בחוץ אין מקדש) אבל אין דוחה שבת שהרי אף אם אפוה מאתמול לא נפסלת בלינה כיון דלא הוי זמנן, קדושתה להקרבה עדנה עד שיגיע זמנה וזמנה דוקא ביום שבועות וכשישחטו הכבשים וא"כ פסק הרמב"ם פשוט ומבורר, אלא כל זה לדברי רבה, אבל רב חסדא בשבועות דפריך אלא מעתה תפסל בלינה ס"ל דאין לחלק דאם קדשה קדושת הגוף נפסלת בלינה וא"כ רב ששת דפריך ס"ל ג"כ כרב חסדא דאין לחלק דאם אפיתה בפנים הרי דתנור מקדש א"כ תפסל בלינה:
וכן הוא סוגית הגמ' במנחות ק"ב דרבי ס"ל דתנור מקדש אף מאתמול ואי אפי מאתמול אפסל בלינה, ומאי דקאמר רבי' אין הלחם קדוש אלא בשחיטת כבשים הוא לענין קביעות. וע"ז קאמר רבא הקשה אדם קשה כברזל דהוא ס"ל דאין לחלק.
אבל הרמב"ם ס"ל כסברת רבה בעצמו בשבועות וכדמוכח מכל הני סוגיות. דרבה ס"ל דשלא בזמנן לא נתקדשו קדושת הקרבה ומאי דקאמר רבי' אין הכבשים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח הוא לענין הקדושה ולא לענין הקביעות וכדמוכח מסוגית הגמ' במנחות מ"ז דקדוש ואינו גמור. או קדוש ואינו ניתר א"כ שפיר פסק הרמב"ם דאפיתן בפנים ואין דוחין השבת דנתקדשו שלא בזמנן אבל לא קדושת הקרבה משו"ה לא נפסלו בלינה, כנלענ"ד. שוב מצאתי שרש"י במעילה על מתניתין דקרמו פני' בתנור כתב רש"י דגרסינן רק קרמו פני' הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כיפורים. אבל לא בלינה, הרי דרש"י ג"כ ס"ל דאף דקדוש לפסל בטבול יום לא נפסל בלינה והיא כדברינו ולדעתי אף להנך דגרסי בלינה נוכל לומר דהכונה דכשקרמו פני' הוכשרו שיפסלו בלינה, היינו כשישחטו הכבשים לאפוקי כל זמן שלא קרמו לא יפסלו בלינה אף אם ישחטו. משום דלא לחם הוא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0