חולין קז ע"א

דף קז - א

אמר להו רבי אבינא לבני  פקתא דערבות [הבקעה של המדינה ששמה ערבות], שהמים לא היו מצויים שם באותה מדינה.

כגון אתון, אתם, דלא שכיחי לכו מיא, שאין לכם מספיק מים, משו ידייכו טלו את ידיכם מצפרא, מהבקר, ואתנו עלייהו לכולא יומא ותתנו שהנטילה של הבוקר תועיל לכם לכל היום, כך שלא תצטרכו ליטול ידיכם במשך היום.

איכא דאמרי: דוקא בשעת הדחק - אין, מותר להתנות. אבל שלא בשעת הדחק וכגון במקום שמצויים מים לא מועיל תנאי.

ופליגא רבי אבינא חולק על דרב, שהתיר בכל אופן להתנות, ואפילו שלא בשעת הדחק.

ואיכא דאמרי: אפילו שלא בשעת הדחק נמי התיר רבי אבינא להתנות, והיינו דרב. ^[26] וזה שאמר רבי אבינא את דבריו לבני פקתא דערבות עצה טובה הוא השמיע להם, כיון שהמים לא היו מצויים אצלם].

דרכם של משקי השדות היתה לשאוב מים מן היאורים בדליים ולשפוך את המים מהדליים לתוך צינורות, ומשם היו המים זורמים אל השדות, להשקותם.

אמר רב פפא: האי אריתא, צינור שמוביל מים מן היאור דדלאי ששאבו מים מן היאור בדלי, ושפכו אותם מהדלי לתוך הצינור - אין נוטלין ממנו לידים. אין מכניסין את הידים לתוך הצינור כדי שהמים יעברו על הידים ויחשב לו הדבר כנטילת ידים, כיון דלא אתו המים על ידיו מכח גברא ^[27] אלא הם זורמים ובאים מאליהם, שהרי הוא נוטל ידיו במקום מרוחק מהאדם השופך, ונמצא שכבר נגמר כוחו של האדם. ולנטילת ידים בעינן כח גברא.

[וטבילת ידים גם כן אין כאן, שאין כאן שעור מקוה במים שבצינור].

ואי מיקרב לגבי דולא ואם מניח הנוטל את ידיו סמוך למקום שפיכת המים מהדלי לצינור, דקאתו שאז באים המים על ידיו מכח גברא - נוטלין ממנו לידים שיש כאן נטילת ידים שבאה מכח גברא, דהיינו מכח השופך את המים לצינור.

ואי בזיע דולא בכונס משקה, שיש נקב בדלי שבו שואבים את המים מהיאור, וגודלו של הנקב הוא בשיעור של "כונס משקה" [דהיינו, שאם ישקעו את הדלי ביאור יכנסו מים מהיאור לתוך הדלי דרך החור], ובאותה שעה ששופך את המים מהדלי לצינור מקלחים המים שבדלי בקילוח [שהוא ניכר] אל היאור דרך אותו נקב - מילף לייפי.

נעשים המים שבצינור מחוברים למים שביאור באמצעות המים הנשפכים מהנקב שבדלי, ומטביל בה בצינור את הידים, כמו שיכול להטביל ביאור עצמו.

[ואף על פי שתמיד צריך לעירוב מקואות נקב בשיעור של שפופרת הנוד. כאן מספיק חיבור קטן, שאין זו טבילה גמורה]. ^[28] ואמר רבא: כלי שניקב, וגודלו של הנקב הוא בכונס משקה [שמשקה יכול להכנס מבחוץ דרך סדק הנקב] - אין נוטלין ממנו לידים. שאין לו שם כלי, ורבנן תקנו שתהיה נטילת הידים בכלי דוקא.

ואמר רבא: כלי שאין בו כמות של רביעית מים - אין נוטלין ממנו לידים.

והוינן בה: איני, והאמר רבא: כלי שאין מחזיק בית הקבול שלו רביעית מים - אין נוטלין ממנו לידים. ומשמע, הא אם הכלי מחזיק רביעית, אף על גב דלית ביה כעת רביעית נוטלים ממנו. ומשמע שלא צריך רביעית מים לנטילת ידים, אלא מספיק שהכלי יוכל להחזיק רביעית.

ומשנינן: לא קשיא. הא שמשמע שצריך רביעית מים היינו לחד גברא הבא ליטול ידיו. והא שמשמע שלא צריך רביעית מים היינו לתרי אנשים.

והיינו, שהיה בכלי רביעית מים ונטל כבר אדם אחד מהכלי. ולכן, אף על גב שבזמן נטילת השני לא היו כבר בכלי רביעית מים, מועיל, הואיל ואותם שיירי המים שנשארו בכלי באו מכלי שהיה בו רביעית מים, וגם מתחילה כוונו ליטול אחד אחרי השני.

[ויש מפרשים שמדובר באופן שלא פסק הקלוח של הראשון. דהיינו, שהשני שם את ידיו מתחת ידי הראשון והקילוח של הראשון ממשיך, ונוטל את ידיו של השני].

דתנן במסכת ידים: מי רביעית - נוטלין מהם לידים לאחד, ואפילו לשנים. ומשמע שרביעית מועילה לשני אנשים הנוטלים את ידיהם.

אמר ליה רב ששת לאמימר: האם קפדיתו אמנא? האם אתם מקפידים על כלי שלם לנטילת ידים?

אמר ליה אמימר: אין!

אחזותא - האם אתם מקפידים שיהיה למים מראה מים, שלא ישתנה מראיהם?

אמר ליה אמימר: אין!

אשיעורא - האם אתם מקפידים על שעור רביעית לנטילת ידים? אמר ליה אמימר אין!

איכא דאמרי, הכי אמר ליה אמימר:

אמנא ואחזותא, על כלי כשר ועל מראה מים, אכן קפדינן. אבל אשיעורא על שעור רביעית - לא קפדינן!

דתנן: מי רביעית נוטלין לידים לאחד, ואפילו לשנים. ומשמע שלא צריך רביעית מים, שהרי לשני הנוטל את ידיו אין רביעית מים.

ודחינן: ולא היא! אין ראיה מהברייתא. כי שאני התם, זה שהכשירה הברייתא רביעית אפילו לשנים, משום דקאתו מימיו של השני משירי טהרה. כיון שבתחילה היה בכלי רביעית, מספיק בזה אפילו לנוטל השני, ואפילו שאין לו רביעית. אבל לכתחילה, כשבא אחד ליטול ידיו מכלי, ודאי צריך רביעית מים בכלי.

אתקין עשה רב יעקב מנהר פקוד, נטלא נטלה של זכוכית בת רביעתא. שהיה בה שעור של רביעית, והיה שומר אותה כדי שכל אדם שבא לעשות כלי לנטילת ידים יוכל למדוד את גודלו, ולבדוק האם יש בו רביעית, על ידי שישוה אותו לנטלה.

אתקין רב אשי בהוצל, כוזה נטלה העשויה מחרס בת רביעתא שהיה בה שעור של רביעית, כדי שיוכלו למדוד על ידה נטלות אחרות לשיעור רביעית.

ואמר רבא: מגופת חבית כסוי המכסה את החבית שתקנה, שחקק בצד הפנימי שלה שיהיה לה בית קבול ותוכל להחזיק רביעית מים - נוטלין ממנה לידים. שנחשבת היא ככלי לענין נטילת ידים. ואף על פי שבתחילתה לא נעשתה כדי להשתמש בצד הפנימי שלה, אלא נועדה לשמוש של סגירת החבית, מכל מקום, אחר שחקק בה היא נחשבת ככלי ונוטלין ממנה ידים.

[ויש מפרשים שמתחילה היה לה בית קבול אלא שלא היתה יכולה לעמוד על הקרקע בלי שיסמכו אותה על משהו אחר. ואחר כך תקנה שתוכל לעמוד אפילו בלי סמיכה].

תניא נמי הכי: מגופת חבית שתקנה - נוטלין ממנה לידים.

חמת וכפישה, נודות של עור שתקנן - נוטלין מהם לידים.

שק וקופה שסתמן אינם מיועדים לקבלת מים, הרי אף על פי שמקבלים מים, כגון שהם מרוחים בזפת, ואין המים נשפכים מהם, אין נוטלין מהם לידים! לפי שהם אינם עשויים לקבלת מים, ולכן אין להם תורת כלי לנטילת ידים.

איבעיא להו: מי שלא נטל ידיו - מהו לאכול במפה? מי חיישינן דלמא נגע, או לא חוששים?

האם יכול הוא לפרוש מפה על ידיו, כך שלא יגע באוכלים ויהיה מותר לו לאכול אפילו בלי נטילת ידים?

תא שמע: איתא במשנה בסוכה: וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה - נוטלו במפה ^[29] ואוכלו בלי ליטול ידים. ואוכלו חוץ לסוכה, שבפחות מכביצה אין חיוב סוכה שאין זו אכילת קבע. ואין מברך אחריו ברכת המזון. לפי שהוא סבר שצריך אכילה שיש בה שביעה.

ודייקינן: מאי לאו, מזה שאמרה המשנה "פחות מכביצה" משמע, הא אם היה אוכל כביצה - בעי נטילת ידים. ומשמע שלא מספיק בכריכת מפה על ידיו, [וזה שכרך את ידיו במפה כשאכל פחות מכביצה, משום נקיות עשה כך].

ודחינן: דלמא זה שאמרה המשנה פחות מכביצה, אין זה כדי להשמיענו שאם היה אוכל כביצה היה נוטל את ידיו ולא כורך אותם במפה, אלא המשנה באה להשמיענו ולדייק: הא אם היה אוכל כביצה, בעי אכילה בסוכה, ובעי ברכה לאחריה.

תא שמע: דשמואל אשכחיה מצא לרב דקאכיל במפה [ובלי נטילת ידים].

לבני פקתא דערבות כו'. פקתא דערבות אין בו מים:

ואתנו עלייהו כולי יומא. אתנו דאימת שתרצו ביום תאכלו לחם על אותה נטילה:

בשעת הדחק אין. כלומר היכא דלא שכיחי מיא. האי אריתא דדלאי אין נוטלין כו' כיצד הם עושין דולין מן הבור וממלאין צינורות סביביו להשקות השדות וה"ק כשממלאין הצינורות אין נוטלין מצינורות ואין מטבילין בה ידים מי שהיו ידיו טמאות. ואי מקרב לגבי דוולא כו' כלומר כשהדולה שופך אי מקריב ידיו לגבי דוולא כו'. ואי בזיע דוולא בכונס משקה כו' כלומר אם נקוב דוולא כשממלא מן האריתא בכונס משקה:

מילף לייפי חשובין כמחוברין לאריתא ואף מטבילין:

כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים כלומר דלאו חשוב כלי:

ל"ק הא לחד הא לתרי כלומר לחד אע"ג דלית ביה לתרי אי אית ביה רביעית אין אי לא לא. קפדיתו אמנא כלומר דאי נקיב בכונס משקה (אין) [תו] לא נטליתו מיניה:

קפדיתו אחזותא שיהא להן מראה יפה:

קפדיתו אשיעורא שיהא בו רביעית:

ולא היא התם דקא אתו משירי טהרה. כלומר אם יש בו רביעית מתחלה נוטלין ממנו אפי' לשנים אע"ג דלא מטו לכל חד וחד אלא חצי רביעית דקא אתו משירי טהרה מרביעית אבל אם אין בו מתחלה אלא חצי רביעית או משהו פחות מרביעית כיון דמתחלה לא היה בם כדי טהרה אין נוטלין:

נטלא בת רביעית. כלומר כלי שמחזיק רביעית ליטול בה ידים. כוזא כלי חרש:

מגופת חבית שתיקנה (בו) [הוא] דבר שסותמין בו כלי חרש ותיקן המגופה עצמה. חמת וכפישה. חמת כלי עור הוא. כפישה שמתקנין למים. הסל והקופה. כלומר מפני שמנוקבין:

מהו לאכול במפה. כלומר [מי] שלא נטל ידיו מהו שיכרוך ידו במפה כדי שלא יגע בפת ויאכל מי חיישינן שמא יגע או לא:

נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה כלו' בלא נ"י אכלו והיכן הלכה זו במס' סוכה:

האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים. ואין מטבילין בה את הידים, אין מטבילין בה את הידים דהוי לה שאובין, כ' בה"ג בהלכות ברכות משמיה דרב אחא משבחא דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לימשך איניש ידיה בגוויה, (וממשיכין) [וממשינן] ומיכל, מדאיבעיא לן גבי קדוש ידים ורגלים במס' זבחים (כא, א) אי שייך ידיה בכיור אי הוי רחיצה או לא, ופשטינן דלא, משום דרחצו ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו, והתם הוא משום דכתיב ממנו, אבל בעלמא רחיצה היא, דאי לאו רחיצה תיפוק לי דבעינן ורחצו וליכא, ואם תאמר א"כ תקשי לן הא דאריתא דאמרינן אין מטבילין בה את הידים דשאובין הן. תירץ הרמב"ן ז"ל דהכא כיון שהיא בקרקע כעין הטבלה היא וטבילה שאובין ליכא, אבל מישך ידיה במנא נטילה היא, והיינו דקאמר רחיצה מיקרי ושפיר דמי. וכתוב שם בהלכות והיכא דקא מסגי על גב הנהר וליכא מנא בהדיא למשקל וממשא ידיה לא לישקול מיא בחדא ידיה ולממשיה לאידך ידא אלא לישכשינהו לתרוייהו בנהרא. וכ"כ רבותינו בעלי התוספות ז"ל ומברך על טבילת ידים, מידי דהוה אכל גופו שיכול לטבול שם.
ושמעתי מפי רבינו הרב ז"ל דלא מברכינן אלא על נטילת ידים, דהיכן צונו על טבילת ידים ,אבל על נטילת ידים צונו, ויש בכלל מאתים מנה, שמחמת חיוב נטילה שצונו אנו מטבילין בה עכשיו את הידים, ונראה עיקר, וכן מצאתי כתוב משם הגאונים זצ"ל.
עוד כתוב בתוס' משם ר"ת ז"ל דמותר ליטול ידו אחת מן הכלי ולשפוך ממנה לידו האחרת דכיון שתחילת הנטילה היה מן הכלי באחד מידיו, תו לא צריך, והכי משמע בתוס' דקתני התם אבל הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי, משמע הא נטל תחילה מן הכלי שפיר דמי.

הא דאמרינן: מי רביעית ניטלים ידים לאחד ואפי' לשנים. ופרישנא דקא אתו משירי טהרה. איכא למידק, ה"ד, אי משו תרוייהו בחדא זימנא, מאי שירי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא, ואי בזה אחר זה כי אתו מכח רביעית מאי הוי השתא מיהא ליכא רביעית. ויש לומר דמיירי בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח, וקל הוא שהקילו בנטילה. וכן פירש הרמב"ן ז"ל ומשום דהוי נצוק חבור כדאמר לענין מקוה (מקואות פ"ז, מ"ו) כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור, והיינו דקתני בסיפא בדוכתא רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית, אלמא בזה אחר זה מיירי.
הא דאמרינן לעיל כל דבר שחוצץ (בנטיל') [בטבילת] הגוף חוצץ (בטבילת) [בנטילת] ידים לחולין. יש מי שאמר דצואה שתחת הצפורן חוצצת בין בטבילה בין בנ"י, מדתניא בתוס' דמסכת מקואות בפרק ארץ הכותים הטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין. אבל רבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דלעולם אינו חוצץ לא בטבילת הגוף ולא בנ"י. וטעות הוא ביד מי שאמר כך, דהכי תנן בפ"ט דמס' מקואות (מ"א) אלו חוצצין באדם וכו' עד ובצק שתחת הצפורן, וטעמא דבצק משום שמהודק ודבק הרבה, אבל צואה כל שעה אדם נוטלה לפי שהיא מסרחת וכשהיא שם אינה מהודקת וא"א לה לחוץ. ותוס' דקתני הטיט והבצק היינו טיט של יוצרים או של בנאין שנדבק יפה כמו בצק ודומיא דבצק קתני, אבל צואה שאינה מהודקת לא.

מגופת חבית שתקנה. פירש רש"י ז"ל שעשה לה בית קבול. ולא נהירא לבעלי התוס' ז"ל דא"כ פשיטא דמהני, ופירשו שהם ז"ל שתקנה שעשה לה בית מושב שתשב שלא מסומכת, אבל לא היתה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת אין נוטלין ממנה לידים, ומכאן לכיסוי כוסות שאין יושבין שלא מסומכין שאין נוטלין ממנו לידים, דכי מחזיק בעינן, וזה אינו מחזיק רביעית. וכתבו בהלכות [גדולות] דהא דקפדינא אמנא דאסמכינון רבנן על מי חטאת, א"נ על קדוש ידים ורגלים דמקדש, דקתני (פרה פ"ה, מ"ה) אין ממלאין ואין מקדשים ואין מזין מי חטאת אלא בכלי, ומיהו קשה לבעלי התוס' ז"ל מ"ט בעינן כח גברא, דהא כיון לא הוי מכח גברא, ובהזאה נמי דאתי מכח גברא מ"מ לא שייך בה מנא. נראה שהם ז"ל סוברים לומר דמכ"ג בעינן מדאמרינן לעיל ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכ"ג נוטלין ממנו לידים. ותמיהא לי דא"כ כי קאמרינן קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא, אמאי לא בעא מיניה נמי קפדיתו אכח גברא, ואם נפשך לומר דכח גברא מפשט פשיטא ליה דבעינן, מאי אולמיה דהאי דפשיטא ליה מהני אחריני דלא פשיטא ליה, אלא משמע דלא קפדינן אכח גברא. וממה שכתבנו למעלה מדברי הרב בעל ה"ג ז"ל דיכול לרחוץ ידיו בתוך הכלי משמע נמי דלא בעינן כח גברא, דהא ההוא לא אתי מכח גברא, והא דאמרינן לעיל ואי מקרב לגבי דולא דאתי מכ"ג, לאו למימרא דנבעי כח גברא, אלא הכי קא אמר אריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו, ואי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאלו נטל מן הדולא, שהמים הנשפכין מקרוב לדולא מכח גברא דשפך מדולא הן וכאלו נטל מן הדולא הוא, ולפי מה שפירשתי קיימא לן כרבנן דאמרינן בפ"ק דמס' ידים (מ"ה) דנוטלין מן הקוף וליתא לדר' יוסי דפליג עליה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' ברכות הי"ג), אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו בכך. ופסק כרבי יוסי מיהא דשמעתין דמשמע לכאורה דבעינן כח גברא. והראשון נ"ל עיקר.
כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספתא דמס' ידים כל שאינו מטמא במשא כשר לנ"י, אף על גב דמטמא במגע, לא גזרינן שמא יגע ההיא מיירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה, ולא כדברי האוסרין מכאן לקבל מים מן הנכרי לנטילת ידים ולא מאשה נדה ע"כ.

אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים ואין מטבילין בה את הידים דהוי להו שאובין: פי' בלא"ה אע"ג דליכא מ' סאה מטבילין בה כדפרשי' לעיל: והשתא נמי דוקא בדולה ונותן לתוך האריתא והוא חריץ שנותן סביבי היאור שממלאין אותו מן הנהר ואח"כ משקין אותו אבל בנותן אותם חוץ לחריץ וממשיך אותם לחריץ כשירה דהוי ליה שאובים שהמשיכוה דקי"ל שהיא טהורה. ואפילו למ"ד שלא התירו שאובים שהמשיכוה אלא אם כן ברוב המקוה כשירה. הכא גבי נט"י דרבנן מקילין: ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתי' מכח גברא: פי' ובנט"י דתרומה או דחולין בעינן כלי וכח גברא דומי' דקידושי והא דלא בעי לקמן קפדיתו אגברא כי היכי דבעי קפדיתא אחזותא ואאידך משום דפשיטא ליה דקפדי אכח גברא: ותו דעל הרוב לא שכיח נט"י דלא אתו מכח גברא. ומיהו פלוגתא דר' יוסי ורבנן היא בפ"ק דמס' ידים דרבנן לא בעו כח גברא ולא כח כלי ורבי יוסי בעי כח גברא דתנן מטה חביות על צדה ונוטל: והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו: וכיון שתפס רבא שיטתו כרבי יוסי נראה שהלכה כמותו. וכתב בה"ג משמיה דרב אחאי משבחא ז"ל דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי לשכשך אינש ידיה בגווייהו וממשינן ומיכל. ומדבעו לן גבי קידוש ידים ורגלים במסכת זבחים אם שכשך ידים בכיור אי הוי רחיצה או לא ופשטינן דלא הוי רחיצה דממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. והתם הוא דכתיב ממנו אבל בעלמא רחיצה הוי דאי לא תיפוק ליה דבעינן ורחצו וליכא. וכ"ת מ"ש מדאוריתא דדלאי דאין מבטלין בהם את הידים משום דהוי ליה שאובין איכא למימר דשאני אריתא שהיא בקרקע ולא חזא כנטילה כלל דליכא כלי ולטבילה הוא דחזינן וכיון דהוי ליה שאובין פסולה אבל הכא בכלי לאו משום טבילה הוא שהרי אין מטבילין בכלים אלא משום נטילה דשכשוך יד שבתוך הכלי מנענע המים בתוך הכלי וכח כלי חשיב כי היכי דחשיב כח כלי כשנשפכו ממנו ע"י אדם. דאלו כשנשפכין מאליהם שלא מכח אדם שופך ליכא כח כלי וכל עיקר לא בעי' כח גברא אלא כי היכי דליהוי לן כח כלי דהא בכיור לא היו שם כח גברא אחרינא אלא כיון שמערי' ממנו ע"י אדם חשיב כח כלי ה"נ בתוך הכלי עצמו כח כלי איכא מיהו מכיון דמדמינין נט"י לתרומה וחולין לקידוש במילי טובא והתם מיעט רחמנא ממנו ולא מתוכו הה"נ שאין ראוי ליטול ידיו בתוך הכלי אלא ישפוך ממנו על שניהם כאחת או על זו תחלה ואח"כ על זו. אבל בעלי התוספות ז"ל סוברים דלא קפדינן אכח אגברא דומיא דכיור דלא הוי ביה כח גברא. והיינו דלא בעי לקמן קפדיתו אכח גברא ודעת ר"ח ז"ל דהיכי דמשי ידא חדא מכח כלי מותר לתת ממנה לידו השנית ולהשליך מזו אל זו ולא מיסתבר לן.

ואין נוטלין מהם לידים דלא אתיא מכח גברא פי' דאין כאן כח גברא שכבר נסתלק כח של דולא ואי מקרב לגבי דולא דאתו מכח גברא נוטל ממנה לידים והא קא משמע לן דאף על גב דבעינן כונה לנט"י כדמשמע לעיל וכדכתיבנא בפ' השוחט בכוונת הנוטל ידיו סגי ולא בעיני' כוונת הנותן מים. כתוב בספר התרומות הא דתניא בתוספת' דמס' ידי' כל שאינו מטמא במשא כשר לנט"י ואע"ג דמטמ' במגע לא גזרי' שמא יגע התם הוא דלענין תרומה או חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל לא לחולין דעלמא ומותר לקבל מים מן האשה נדה או מנכרי.

ואי בזע דולא מכונס משקה כלומר נקב שמכניס משקה ואם יתנו הכלי על המים יכנסו משקין דרך נקב יצא מדין כלי לענין זה ואין נוטלין ממנו לידים דבעינן כלי דומיא דקידוש ידים וליכא אבל מטבילין בתוכו את הידים דמיל' לייפי שהשופ' שופך דרך פיו והנקב מקלח מאחוריו ליאור וחשבי' כאלו כולו מחוברין ע"י הכלי ששופך לכאן ולכאן ומצטרפין ואע"ג דבעלמא בענין עירוב מקוואות כשפורש הנוד או כמוציא רימון כיס שעשה שלמה כדבריר' בפ"ב דמס' גיטין בטבילה זו דרבנן הקילו וכדפרש"י ז"ל.

ואמר רבא כלי שניקב ככונס משקה אין נוטלין ממנו לידים פירוש והוא שיהא הנקב במקום שלא ישאר בכלי שיעור לקבל רביעית וכתב בספר התרומות וצריך שלא יהיה הנקב במקום שהמים עוברים כששופכים על ידים כי מן הנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו אבל אם המים נופלין על ידיו מן הנקב ודאי כשירה דהוי לך כברזא ע"כ:

ואמר רבא כלי שאין בו רביעית מים אין נוטלין ממנו לידים. אינו והאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית מים אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא הא מחזיק אעפ"י שאין בו. ל"ק הא לחד והא לתרי פי' דלעולם בעינן רביעית בתחלה ואפי' לחד ואם יש בו רביעית פעמים שנוטלין ממנו שנים ואע"ג דליכא רביעית לשני כיון דאתי משיורי טהרה וכדתנן רביעית נוטלין לידים לא' ואפי' לשנים. ורבא פירוש' דמתני' אתי לאשמעינן וכבר פירשנא במס' גיטין בפ"ב דהא מתני' לא מיירי שנטלו שניהם כאחד דהא פרישנא בסמוך טעמא משום דאתי משיורי טהרה ואם שניהם נטלו כאחד מאי שיורי טהרה איכא ותו דהתם תניא בסיפא ר' יוסי אמר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם והא ודאי מדקרי ליה אחרון ש"מ בזה אחר זה הוא. ותמים מילתא אי בזה אחר זה היכי סגי רביעית לב' אנשים וכי אתי משיורי טהרה מאי הוה השתא מיהא ליכא רביעית וכי מפני שהיה בכלי זה רביעית מים חשוב לעולם לפיכך פירש רבינו הגדול ז"ל דלעולם בזאח"ז וכגון שלא הפסיק הקילוח בנתיים שנטל מצרצור קטן דהוי נצוק חיבור וכדאמרינן גבי מקוה כל זמן שרגלים משל ראשון נוגעת במים השני טהור דהוי חיבור והכא הקילו רבנן בטבילה זו שאינה אלא מדבריהם וכשם שהקילו בגופה בטבילת בעל קריין והא דתנן התם מחצי לוג לג' ולד'. ומלוג לי' ולמאה היינו על דרך שפירש מרביעית לשנים.

והראב"ד ז"ל היה מפרש דלעולם רביעית בעי לכל חד וחד אלא הא אתי למימר שבתחלה נוטלים שנים מרביעית ראשוני' ואח"כ נוטלים מרביעית במים שני' והיינו דאמרינן התם מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים והא דאמרינן אשיעורא לא קפדינן דתנן וכו' ה"פ לא קפדינן שתהא שם רביעית לכל אחד מהם בבת אחת אלא אפיכו לחצאין ודחי' שאני התם דקאתי משיורי טהרה דמ"מ רביעית יש שם לכל פעם ופעם אבל רביעית לחצאין לא ואין דבריו מחוורין לא בלשון משנה ולא בלשון שמועתינו והא דאמרי' התם מוסיפין על השנים ואין מוסיפין על הראשונים הפ' דבהדחה ראשונה בעינין שיהא בכלי רביעית בתחלה ואם אין שם רביעית ישלימוהו לרביעית אבל בהדחה שניה אין להקפיד אם אין שם שיעור ואם הוא צריך מוסיף עליהם שאין הדחה שנים באה אלא להעביר מים ראשונים שנטמאו מחמת הידים וכיון שכן אע"פ שכלו כל הימים בהדחה ראשונה אינו צריך לתת שיעור בהדחה שני' אלא נותן שם כמה שירצה ואם נצטרך להוסיף מוסיף:

וזה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הצריכו מים שני' אלא לתרומה ונראין דבריו שהרי לא מצינו בשום מקום לענין פת ולא לענין תפלה כלל. וכיון דטבילת ידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין. אלא שגזרו עליהם לפת או לכל שטיבולו במשקה מפני שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה הקילו בהם שלא להצריך הדחה שניי אפילו לפת וכ"ש לתפל' שאם אין לו מים מקנח ידיו בצרור או בעפר כדאיתא בברכות דאינה אלא לנקיות. ומסתברא דכיון דאם אין מים מקנח בעפר ה"ה כשאין שם כלי ולא כח גברא שנוטל ידיו במה דאפשר וכן הדין בפירות. אבל בתוספות כתבו שאף לחולין צריך לשפוך על ידו שני פעמים אחת לטהר את הידים והשני' לטהר את המים כדאיתא במס' ידים ואינו מונה פעם ראשונה ויהיה שלשה פעמים לפי שפעם ראשון אינו אלא להעביר הטיט שעל ידיו וכל דבר החוצץ. ע"כ גרסי' במסכת סוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנ' ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא פי' שהרי מימי נט"י טמאין מחמת הידים שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחל' ומוטב לאכול בלא נט"י כלל מליטול ולא ינגב דאלו ידים גופייהו לא מטמ' ללח' שהוא שלישי ומשקים מידים מטמא ליה ולפיכך כתבו תו' שהנוטל ידיו. כל זמן שלא נגב ידו יכול לברך על נטילת ידים.

א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא. קפדיתו אחזותא תימא בשלמא שיעורא איכא למבעי דלא תנן ליה בהדי' אבל לענין מנא תנן בהדיא. דתנן בכל הכלים נוטלים לידים אפי' בכלי גללי' ואין נוטלין לידים לא בדפני הכלים ולא בשולי המרחץ ולא במגופת החביות ולא יתן לחבירו בחפניו. וגבי חזותא נמי תנינא נפל לתוכו דיו קומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ואיכא למימר דמספקא ליה דלמא התם לתרומ' אבל לחולין לא. ולא נהירא והכא ה"פ אמנא אחזותא ודאי קפדיתו אלא אשעורי' מי קפדיתו ואהדר ליה דשיעורא נמי לא קפדי וזה נכון.

אמר רב מגופות חביות שתקנה פרש"י ז"ל שעשה לה בית קיבול רביעית. ולא נהירא דא"כ פשיטא דמהני אלא ה"פ שתקנה שעשה לה בית מושב שתשב שלא מסומכת אבל אם אינה מחזקת רביעית כשתשב שלא מסומכת לאו כלי הוא דבעי' כלי מחזיק רביעית כשיושב שאינו מסומך.

שק וקופה אע"פ שתיקנו מקבלין מים כשיושבים שלא מסומכים אין נוטלין מהם לידים שכל כלי שאינו עשוי לקבל מים אע"פ שתקנו ויושב שלא מסומך ומקבל רביעית לאו כלי הוא. ואסיקנא שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהם זהירים וזריזים שלא ליגע.

צנור שעושין הגננים בגנותיהם להמשיך בו מים שביאור ולהשקות ממנה את הגן והיא הנקראת בלשון תלמוד אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים מפני שאין כאן כח אדם שכבר עבר כח השופך והרי הם מקלחין מאליהם וכן אין מטבילין בה את הידים שהרי אין כאן שיעור מקוה נתן ידיו במקום שנופלים שם המים הבאים מן הדלי שדולין בו וקבלן דרך שפיכתן קודם שיגיעו לצנור נוטלין ממנה לידים מפני שבאין המים מכח אדם ואם ניקב הכלי בכונס משקה אסור לפי שהכלי עצמו פסול לנטילת ידים שכל כלי שניקב בכדי כונס משקה ר"ל שיוכלו להכניס משקה בכלי דרך בו אין נוטלין ממנו היה אותו הנקב מקלח לתוך היאור הרי הוא מחבר מים שביאור למים אלו ומטביל בהם את הידים ואין אנו צריכים לעירוב על ידי נקב שבשפופרת היאור:

יש מפרשים באריתא דדלאי שהזכרנו חפירה שהגננים עושים בגן וממלאים אותה מים ודולין משם ומשקין ממנה את הגן ואין נוטלין ממנה שאין באין מכח אדם ואין מטבילין בה שמים שאובין הם:

כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו אפי' היה אדם אחד מתמיד למלאתו לפני הנוטל כשעירה ממנו מעט עד שנפל רביעית על ידיו:

היה מחזיק רביעית ולא היה שם רביעית אין נטילתו עולה לו שאין נטילה בפחות מרביעית היה שם רביעית נוטלין ממנו ואפי' שנים זה אחר זה ואע"פ שאין שם רביעית בשעה שהשני נוטל הואיל ומשירי טהרה הם באים ר"ל שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול את ידיו כשרין ויש אומרין דוקא שיטלו שניהם בבת אחת:

המים שנשתנה מראיתן עד שנעשו שחורין על ידי דיו או צבע אחר או שנעשו מאליהם מצבע אחר שלא מצבע המים פסולים בין בכלי בין בקרקע:

כל כלי שאין דרך להשתמש בחללו כגון מגופת חבית אין נוטלין ממנה ואם תקנה לכך עד שנעשה חללה בית קבול גמור נוטלין ממנה וכן חמת וכפיסא שהן של עור שתקנן לכך אבל שק וקופה אע"פ שתקנן עד שאין המים יוצאים ממנה אין נוטלין מהם לידים שאין עשויים לקבל משקה:

גמ' אמר רבא האי אריתא כו' דתנן מי רביעית כו' אמר ליה רב אשי לאמימר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה המים לתוכן כו' כח השופך והן מקלחין כו' ובד"ה וכשנתנו לו כו' ולא ברכת המזון עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה דלא אתי מכח כו' אמרינן אינו נוטל ממנו דלא אתי כו' שטיפה מרובה כשתים היינו במים ראשונים ושניים דבעינן בנטילה ולא מפליג בין ידו א' לב' ידיו ודו"ק:

תד"ה דלא אתו מכח גברא וכו' ות"ק לא בעי אלא שיהא מכח כלי והשתא שמעתין דנקט דאתו מכח גברא אתי כרבי יוסי אבל הלכות גדולות א"א להעמיד וכו' כצ"ל:

בא"ד וכן מוכח בכמה דוכתין במסכת ידים שצריך מים ראשונים ושנים וכו'. והא דלא הוזכרו שלישים משום דלא הזכירו במשנה כ"א השנים אותן שבאין לטהר אבל הראשונים לא באו אלא כדי להעביר הטיט וכו':

ד"ה ולא היא שאני התם וכו' ותימה דהא בהדיא קתני מי רביעית לאחד וכו'. והא דלא הקשו בתוספות ארב ששת מה שאמר לו קפדיתו אשיעורא הא בהדיא תנן מי רביעית וכו' משום דארב ששת פשיטא שיש לתרץ דשאל כן משום די"ל דדלמא מתני' לא איירי אלא לתרומה אבל אמימר ללישנא זה בעי למפשט ממשנה זו עצמה דלא בעינן שיעורא לנטילה ולכך הקשו הא בהדיא קתני בה מי רביעית לאחד וכו' ואיך יכול למידק מינה דאין צריך שיעור לכך תירצו והוא דייק מינה דכי היכי דאפי' לתרומה כו':

ד"ה מאי לאו הא כביצה בעי נטילה תימה היכי מצי למימר הכי וכו' וי"ל דהמ"ל וליטעמך וכו'. דברי התוס' תמוהים דלפום ריהטא משמע דכוונתן לומר דאין ה"נ דהוה מצי למדחי ולומר דלעולם הבעיא במקומה עומדת משום דעל כרחך לא מצית למימר ולמידק הא כביצה בעי נטילה דהא ר' צדוק כהן הוה ולאוכלי תרומה התירו מפה אלא ע"כ לא אתי למידק הא כביצה בעי נטילה אלא הא כביצה בעי סוכה וזהו דוחק משום דאם באת לומר דהדחיין ידע האי מימרא דלקמן התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות א"כ גם בעיין איפשיטא כדלקמן ודוחק לומר שידע תחלת המימרא ולא ידע סופה ועוד מי דחק לתוס' למימר הכי ומאי מקשו דלמא הדחיין לא ידע מהמימרא דלקמן ולא שייך לומר דהוי מצי למימר וליטעמך וגם הפשטן אע"ג דידע מימרא דפשיט מינה לקמן מ"מ עתה בא למפשט ממתניתין דר' צדוק וכו' דאלימא ליה טפי ואין לומר דהאי דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא דין פשוט להתוס' מאיזה משנה ולא למדוהו התוס' מהמימרא דלקמן רק דין פשוט הוא לתוס' ממקום אחר ורב תחליפא לקמן לא חידש אלא הא דקאמר ולא התירו מפה לאוכלי טהרות אבל רישא דמלתא דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא דין פשוט ולכך הקשו שפיר תימה היכי סלקא אדעת הפשטן לומר הא כביצה בעי נטילה וכו' וגם הדחיין היה לו להשיב כן גם א"ש הא דקאמר וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמך דא"כ מאי קאמר לקמן בסמוך ארבי זירא אשתמיטתיה הא דאמר רב וכו' אמר שמואל וכו' הא אמרת דבלא האי מימרא דרב תחליפא ידוע ודין פשוט הוא דהתירו מפה לאוכלי תרומה ויש מהתלמידים שרצו לחלק ולומר דאיכא למימר דשפיר ידע הבעיין האי מימרא דרב תחליפא ואפ"ה בעי מהו לאכול במפה וכו' דאף על גב דאמר רב תחליפא ולא התירו מפה לאוכלי טהרות היינו לאוכלי חולין על טהרות תרומה ואיהו על חולין גמורין בעי דלא החמירו בהן כ"כ וכל זה דוחק חדא דלפי הסוגיא משמע דכל מידי דחמיר טפי התירו ביה מפה טפי משום הזהירו טפי ואם לא התירו לאוכלי חולין על טהרת תרומה כ"ש לחולין גמורין ועוד דמלשון התוספות משמע דאוכלי חולין על טהרת תרומה הוי כתרומה עצמה דקאמרי דרבי צדוק כהן הוה וכו' והיה אוכל חולין על טהרת תרומה ועוד מי דחק להתוס' לומר כן שידע הבעיין למימרא דרב תחליפא לימא דלא ידע עד דפשיט מינה לבסוף ולא תקשה לך מידי על כן אומר אני שמה שכתוב בתוס' שלפנינו וי"ל דהמ"ל וליטעמיך טעות הוא שנפל בספרים וצריך למוחקו וקושיית התוס' הוא על הפשטן דבעי למפשט מהא מתניתין ואמר הא כביצה בעי נטילה דלפי האמת שהוא ידע מימרא דרב תחליפא דפשיט מינה לקמן דהתירו מפה לאוכלי תרומה א"כ תימה היכי הוה ס"ד לומר בהאי מתניתין הא כביצה בעי נטילה דהא רבי צדוק כהן הוה וכו' ולא ה"ל למפשט מהא מתניתא כלל דהוא עצמו ידע דלא שייך למידק הכי לפי האמת אלא ה"ל למפשט מיד מהמימרא דרב תחליפא דלקמן ונשאר בתימה בלי שום תירוץ וכן מצאתי בתוס' ישנים כתובים על קלף דמשמע שם דלשון הקושיא הוא כמו שכתבתי וגם לא מסיים שם וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה מילף לייפי כו' דלי ומטבילין כו' הד"א:

גמ' איני והאמר רבא כו' . ממתני' דמי רביעית לאחד כו' [לא קשה] ארבא דאין מחזיק דמתני' לתרומה והתוס' הקשו בסמוך בד"ה ולא היא [ולא אדהכא ולתרצו כמ"ש שם] משום והוי דייק כו' שכתבו שם:

גמ' דלמא הא כביצה כו' . וקמ"ל דיכול ליטלו במפה פחות מכביצה וה"ה בכביצה או קמ"ל שחובת נ"י אף בפחות מכביצה [מדהוצרך למפה] מיהו בזה דלמא משום נקיות עביד:

בתוס' בד"ה דלא אתי כו' פירוש ואפילו באין משיורי טהרה כו'. ולא כפשוטו דבב' שטיפות א"צ לשפוך רביעית על ידיו [רק שיהו בכלי רביעית] משא"כ בשטיפה אחת דצריך לשפוך כל רביעית על ידיו:

בתוס' בד"ה ולא היא כו' משמע דמעיקרא כו'. דאי לא"ה י"ל קפדיתו אשיעורא אפילו אתי משיורי טהרה:

בא"ד וי"ל דמתני' לתרומה כו' . היינו הך מתני' דמייתי דתנן מי רביעית כו' וא"כ ידע דטעמא ואפילו לשנים משום דאתי משיורי טהרה ואפ"ה דייק מינה דכי היכי כו':

גמרא דתנן מי רביעית נוטלין כו'. כצ"ל כי היא משנה בריש ידים בשינוי לשון קצת:

תד"ה דלא. וגם טבילה אין כאן שהן שאובין. ורש"י פי' שאין כאן שיעור מקוה. ואזלי לשיטתייהו לעיל (קו) על הא דבת בירתא. דרש"י פי' דמחוברין למקוה. ולהתוס' בפי' הא' שם אף דאינן מחוברין:

תד"ה מגופת. ותקנה היינו שהרחיבה מלמטה. ומצינו לשון חקיקה על מבחוץ בסוכה (ד ב) גבי קונדסין כל שאלו יחקקו. ופרש"י שינטל עובי עיגולן ע"ש:

תד"ה מאי. דר"צ כהן הוה כדמוכח כו' ובספ"ק דיבמות. שם ל"מ שום הוכחה דכהן הוה אלא שהתוס' כתבו שם כן:

רש"י ד"ה כשהנקב וכו׳ גדול הוא קצת כצ"ל:

תוס׳ ד"ה מגופת וכו' דבלא חקיקה היא מקבלת רביעית כצ"ל:

גמ' ואי בזיע. ויקרעו שמלותם (בראשית מב) מתרגמינן ובזעו לבושיהון:

תוס' ד"ה ואי כו' לא החמירו. עי' נדה דף מט ע"א תוס' ד"ה אם:

האי אריתא דדולאי וכו' עמ"ש תוס' בחביות שהסיר המגופה. דע שחביות או גיסקא"ן שיש לו מגופה בשעה שהמגופה סתומה הרי הוא כלי גמור ועשוי' לקבל כך וכשמסיר המגופה באותה רגע אינינו כלי ואלו שפך מים לידו מפה הכלי לא עלתה לו נטילה מפני שהמגופה פתוחה ונפסל מתורת כלי אך כשנוטל מנקב המגופה בשפיכה ראשונה וחוזר וסותם המגופה ופותחה על כל שפיכה ושפיכה הוה המים כאלו באים מכלי לא יהא ששופך מכלי לידיו הלא כשיוצאים מהכלי עד ידיו הרי המים באויר עולם בין כלי לידיו מ"מ יוצאים המים מכלי לידיו ה"נ דכוותי' יוצאים המים מכלי לידיו אך דוקא בשפיכה ראשונה שעדיין כח כלי קיים והוה כח כלי וכח גברא וצריך לסתום על כל שפיכה ושפיכה. ובזה יובנו דברי אגודה למעיין בפנים באגודה עצמו דלא כמו שהבינם ט"ז סי' קנ"ט סק"ח והא דמיירי מגיסקא"ן שבנאו בכותל ונהי שהי' כלי קודם שקבעו. מ"מ כל פעם שנטל הברזא ממנו בטל מתורת כלי ושוב כשמחזירו ועושה כלי ה"ל קבעו בבנין ולבסוף חקקו לעשותו כלי ע"י ברזא ופסול ומזה כתבתי באיזה תשובת דמקואות הנעשים ע"י גיגית שניקבו בתלוש כשפ"ה ונקב המטהרו ופוסלו מתורת כלי וקבעום בקרקע ושוב סותמים בברזא אחר שכבר נקבע בקרקע דמקוה כשרה היא דה"ל קובעו ולבסוף חקקו ועדיפא מהנ"ל דהכא עושים הנקב כדי לפוסלו מתרת כלי. ובגי"ס קא"ן עושין הנקב לשמש כך ומ"מ כשפותחים הברזא נפסל מתורת כלי וכתבתי כן להלכה ולמעשה בכמה תשובות לאפוקי מנב"י דפוסל מקוה כזו ושוב נדפס בית אפרים מהגאון מהר"ז מרגליות ז"ל ונחלק ג"כ על הגאון נב"י מטעם הנ"ל ממש וקבעתי כן בקונטרס י"ג עקרים שכתבתי על פסק קבעו ולבסוף חקקו. והלום ראיתי שכבר קדמינו הגאון עצי אלמוגים ז"ל אלא שכ' לתרץ בזה ק' מג"א סי' קנ"ט ס"ק כ"א דהחזרת ברזא לאו מטעם כח גברא אלא דלהוי כח כלי בכל שפיכה ושפיכה ולא הבנתי דבריו א"כ בחביות מוטה על צידה בטיל לי' מתורת כלי:

מהו לאכול במפה. הרמב"ם פסק דבחולין לט ידיו במפה ומ"ש בכ"מ בישובו כ"כ בחי' ר"ן. ואבאר בעזה"י דודאי בעל האיבעי' בעי סתם בין חולין בין תרומה ובין חולין שנעשו עטה"ת דמ"ש ופשיט לי' מדרב ושמואל. ואע"ג דרב אכל חולין עטה"ת מ"מ פשיט שפיר דלא עלה על דעת ש"ס לחלק בין הפרקים כמו שר"ז לא ידע לחלק ושוב מסיק אשתמיטתי' הא דא"ר תחליפא התירו מפה לאוכלי תרומה ולא לאוכלי טהרות מעתה זכינו לדין אוכלי הזריזים וה"ה אוכלים דליכא אלא משום סרך תרומה אוכלים במפה אע"ג דאוכלי חולין אינם זריזין מ"מ לא חמירי מאוכלי תרומה עצמה אמנם אותם שאוכלים חולין על טה"ת שאינם זריזין וחיוב נדר עליהם לאכול חוליהם על טה"ת אותם אינם אוכלים במפה מפני שאינם זריזין ורב חולין עטה"ת אכל כן נ"ל פי' דעת הרמב"ם ולחנם האריך עצי אלמוגים:

והנה התוס' הקשו תימה היכי מצי למימר הכי וכו'. ועמהר"ל שהאריך ולפע"ד נ"ל דהוה ס"ל לתוס' מדפשיט מדיוקא דעובדא דרב ושמואל. ולא פשיט מדאמר רב תחליפא אמר שמואל ש"מ הא הוה ידיעא לי' אלא דמספקא לי' לבעל האיבעי' בחולין אי דינו כתרומה וכהרמב"ם או כאוכלי טהרות מפני שאינם זריזין ופשוט לי' מדרב ושמואל וס"ל רב חולין הוה אכיל ולא על טה"ת. ומשו"ה הוקשה לתוס' כדבעי למפשט מר"א בר צדוק הומ"ל ולטעמיך דהרי ר"א בר צדוק או אכל תרומה ואפי' כביצה סגי במפה או חולין עטה"ת והוה ס"ל לתוס' בשמעתין דלאוכלי תרומה הזריזין מתירין אפי' חולין עטה"ת במפה ותי' דהומ"ל ולטעמיך. ומיהו ביומא ע"ט ע"ב תי' תוס' דאפי' לאוכלי תרומה לא התירו חולין על טה"ת במפה דוקא באכילת תרומה ממש התירום ע"ש. והנה לעיל מזה במתניתין דנטל במפה פירש"י משום נקיות ותוס' כ' לא משום נקיות אלא משום דאכל חולין על טה"ת ופחות מכביעא נמי מקבל טומאה מידים שניות ע"ש וכ' בתוס' יה"כ שם דאלו חולין גמורים לא גזרו משום סרך תרומה באוכל פחות מכביעא דאעפ"י שמקבל טומאה פחות מכביצה מ"מ לא גזרו על פחות מכביצה בחולין. ובמקום אחר הסברתי כי היכי דלא גזרו על נהמא דלא מברכין עליו בהמ"ז כגון פת הבאה בכיסנין ה"נ לא גזרו אפי' על פת גמור באוכל פחות מכשיעור בהמ"ז ולר"א בר צדוק אין מברכין בהמ"ז פחות מביצה ע"כ לא בעי נט"י וה"ה לדידן אפי' אי פחות מכביצה מקבלים טומאה דבעי נטילה דהרי מברכין עליו בהמ"ז מ"מ פחות מכזית לא בעי נטילה דהא אין מברכין עליו בהמ"ז ומיושב פסק ש"ע סי' קנ"ח ודלא כמג"א סק"ד דמטעה לי' וקרוב לזה בגליון ש"ע של הגאון מ"ה אלי' ווילנא זצ"ל:

נחזור להנ"ל דהוה ס"ל להתוס' דבחולין לא גזרו נטילה פחות מכביצה ומ"מ מביצה ואילך צריך נט"י דוקא ולא מפה כמסקנא דשמעתין. ובאוכלי חולין עטה"ת אפי' כהן עד כביצה סגי לי' במפה ומיהו צריך מפה ולהכי ר"א בר צדוק נטלו במפה מיהו מביצה ואילך אינו מועיל לו מפה אלא צריך נטילה דוקא כמו חולין דלא להקל על כל העולם באו שלא התירו להם מפה לחולין אלא להחמיר שאפי' פחות מכביצה בעי מפה כנ"ל ובס' תוס' יה"כ נתקשה בזה:

דף ק״ז ע״א גמר׳ א״ד בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא, ופליגו אדרב, וא״ד אפילו שלא בשעה״ד נמי והיינו דרב. קשי׳ לי לפי דעת הרמב״ם ז״ל שם הלכ׳ י״ח דע״י כריכת מפה מצי אכל בלא נט״י, איך שייך שעה״ד דהרי לכל אדם מסתמא יש לו מפה, אם לא שנאמר דקשה לאכול במפה, וא״כ שעה״ד דקאמר הכא שעה״ד כל דהו קאמר, ולפ״ז יש לומר דרמב״ם ושאר פוסקים לשיטתייהו אזלו בזה, דלשיטת התוס׳ ושאר פוסקים דנתקשו על הא דרב מערבי פסחים כדלעיל, והוכרחו לתרץ דרב נמי רק באין לו מים בסמוך קאמר כמש״כ התוס׳, וא״כ האי שעה״ד דקאמר הכא שעה״ד גמור קאמר, וע״כ דלא הותר לאכול במפה רק לתרומה ולא לחולין, אבל הרמב״ם ז״ל כפי שביארנו למעלה דרב בנט״י לסעודת שחרית קמיירי, ובזה לא שייך הפסק בין סעודה לסעודה, ואפי׳ בלא שעה״ד כלל מצי מתנה על כל סעודת היום בחד נטילה, לכן האי שעת הדחק דקאמר כאן שעה״ד כל דהו קאמר, ולא הוצרכו לכרוך ידיו במפה שקשה לאכול בידים כרוכות במפה כידוע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה מאי לאו, עיין בראש יוסף על דיבור זה ובסוף דבריו קמתמה על הרמב״ם ז״ל שכ׳ דלט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה אבל לא חולין על טהרת תרומה או על טהרת הקודש, והא הרמב״ם ז״ל סובר דחולין על טהרת הקודש כחולין גמורין הן, ולאו כקודש דמי דכן כתב בפי״א ה״ט מאה״ט, חולין על טהרת תרומה השלישי פוסל בהן, ועל טהרת הקודש הרי הן כחולין גמורין, ובחולין גרידא הרי סובר הרמב״ם דמותר לכרוך ידיו במפה והניח הדבר בצ״ע. ואני אומר במחכ״ת של הראש יוסף ז״ל דכאן לא חש לקמחי׳, דכל עצמיות הפלוגתא אי חולין שנעשו על טהרת הקודש כקדשים דמי, או לאו כקדשים דמי, הוא אם אנן נדון בי׳ דין קודש שהשלישי שלו יעשה רביעי בקודש, או אפילו הוא עצמו אם צריך ליזהר שלא יטמאוה, ומה״ט בריש מכילתן מוקי רבה ב״ע מתני׳ דהכל שוחטין בחולין שנעשו על טהרת הקודש ובטמא ששחט דוקא למ״ד כקודש דמי, דרק אז אסור לו ליתן לטמא לשחוט בסכין קצרה שמא יגע בבשר ויגרום טומאה לחולין שדינם כקודש מחמת הבעלים שנוהגים בו דין קודש, אבל למ״ד לאו כקודש דמי, גם בעליו אינם מצווין לשמור את חוליו שלא יטמאו, אבל אם באמת נטמאו, ודאי דאסורים לו לאכלן מפני נדרו שקיבל ע״י לאכול חולין עטה״ק, ולכן כאן דיש לחוש דגם במפה לא יהי׳ נשמר יפה מנגיעת ידו ויבא לידי אכילת חולין טמאים אשר אסור לדידי׳ מחמת גדרו לאכול חולין בטהרה, לגבי הא מלתא ודאי לכ״ע כקודש דמי, וזה ברור כשמש בעזהי״ת ודו״ק היטב.

(קז א) אתקין רב אשי בהוצל.—צ"ל: אתקין רב אסי בהוצל, כי רב אסי בהוצל היה, וכ"ה לעיל כו ב [ובקידושין נח ב.] וכ"ה בערוך ע' כוז [וכ"ה בכ"י המבורג ובתורת הבית].

דין אם מקרב ידיו למקום השפיכ' ממש נוטלין ממנו לידי' ואי בזיע דוולא בכונ' משקה אין נוטלין ממנו לידים וגם אין טובלין בו ידים אפי' יש בו מ' סאה וכל כלי שניקב ככונס משקה אפילו אינו רחב כעדשה פסול לנ"י:

ואי מקרב לגבי דוולא דקאתו מכח גברא נוטלין ממנו וכ' ר' יונה בפ' א"ד שר"ל שמשי' ידיו קרוב למקום השפיכ' נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים ודמי' להא דאמרי' בחולין השוחט במוכני כו' כאן בשפיכ' הראשונה כאן בשפיכה שניי' וכ"נ מדברי רש"י ע"כ ואי בזע דוולא בכונס משקה כיון דמשקה מיליף לייף מטבילין בה את הידים ואמר רבא כלי שניקב בכונס משק' אין נוטלין ממנו לידים וכן הגי' בספרים שלנו אבל הרי"ף גורס בזע דוולא בכונס משק' אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא דאמר רבא כלי שניק' בכונס משק' אין נוטלין ממנו לידים ולפי גרסתו גם אין מטבילין דלא חשיב חיבור גם בכונס משקה והטור פסק כגי' שלנו להקל ולטבול בו לומר דהוי חיבור לעניין טביל' ידים אף דלעניין מקוואות בעינן כשפופרת הנוד בכאן הקילו וא"י למה מאחר שאין הכרע לגי' מנלן להקל דילמא גי' האחרת עיקר ואדרבה נר' גי' הר"יף עיקר דלפי גי' הל"ל נמי ואין נוטלין ממנו לידים דאמר רבא כו' גם לא נר' בעיני לומר דכונס משקה הוי חיבור ואף שפרש"י מאח' שהנקב מכניס משק' גדול הוא קצת וקילוח היוצ' הימנו נר' והשופ' דרך פיו לצינור והצינור מקלח ליאור והוי חיבור אבל מנ"ל לתלמודא להא כי לא מצינו לא במשנה ולא בתו' דכונס משקה הוי חיבור ואם נאמר שקבלה הית' ביד' ה"ל למיפסק תלמודא בשום דוכתא דכונס משק' הוי חיבור לעני' טבילת ידי' ועו' טעמ' דחיבו' שפרש"י לפי שהקילו' נר' מאחוריו לישנא דכונס משק' לא משמע שהו' גדול כ"כ שנרא' הקילוח כדאית' בפ' בא סי' כיצ' בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה עד דמסיק שאם יורד טיף טיף הוי בכ"מ אלמא דלא איירי שהקילוח יוצא מאחוריו ונרא' כמו שעל' על דע' רש"י ואף שכ' הת' לשם פ' בא סי' דף מ"ט ע"א והא דאמרי' בפכ"ה אי בזיע דוולא בכונ' משק' מילף לייף ומטבילין בו הידים דהיו מחוברי' לנה' לאו היינו בכ"מ דהכא דהתם מיירי כשהנקב כ"כ גדול עד שהמי' מקלחין והוי חיבור ע"י ניצוק וכונס משק' דהכ' שיור' טיף טיף כדאמרי' בסמוך וכ"ז דוחק לחל' ביניהן דמייתי הכא כונ' משק' דהת' דאמ' רבא כלי שניק' בכ"מ אין נוטלין לידים א"כ משמ' דשוין ואף שהתו' דוחקים לתרץ דהכ' איירי כי התם ולא כמ"ש רש"י דאיירי בניצוק וקילוח ומ"מ אע"ג דלא הוי ניצוק דבדבר מוע' הוי חיבור לענין טבילת ידים וזהו דוחק גדול לומר שאפי' טיף טיף מחבר אלא גי' הר"יף עיקר דאין טובלין בו הידי' אלא הוי חבור וכ"ד ה"ר יונה ומ"ה אפי' אי הוה בהאי אריתא דדלאי מ' סאה מ"מ אין טובלין בו משום דהוו שאובין דכונס משק' לא הוי חיבו' למקוואו' כשפופר' הנוד ומ"ש ר' ירוחם דכה"ג הוי חיבור להוציא מדין שאובין דהיינו לפי גי' הספרים שלנו אבל לפי גי' הרי"ף שהיא עיקר מנ"ל לחלק והר"אה כתב אהאי ארית' דדלאי ה"מ בדוולא ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו אבל בנותן אותו חוץ לחריץ וממשיך אותו לחריץ כשרים דשאובין שהמשיכ' כשרים לנ"י לכ"ע פי' דווק' במ' סאה וכ' מהרי"ק בשורש כ"ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה א' ע"כ וכתב ב"י ונ"ל דווקא לענין מקוה כ"כ וכדי לחוש למ"ש התו' בפ' בא סי' דהא דאמרי' אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחין ע"כ אבל לפסולי כלי לנ"י בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בבציר מהכי טובא ע"כ:

דין כלי שניקב בכונס משקה אפילו מחזיק רביעית למטה מן הנקב פסול בכל עניין לנ"י ואם ניקב כמוציא משקה מותר ליטול אפילו דרך פיו:

אמר רבא כלי שניק' בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידי' וכ' הרא"ש וכלי שניקב ומחזי' רביעי' למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי משמע דקאי אניקב בכונ' משקה וכן איתא בטו' א"ח להדיא וכ"כ המר' בפר' א"ד בשם התו' ובס"מג מג ובפ"ק כ' דאם ניקב בכונס משקה שהוא נקב גדול ממוצי' משקה פסול לנטילה לגמרי משום דלאו כלי חשוב אבל אם ניק' כמ"מ אם מחזיק רביעי' למטה מן הנק' שרי ליטול הימנו ודווקא כששופך מן הנקב על ידו אבל שופך מפי הכלי הואיל והמים עוברים למעלה מן הנקב פסול דמה שלמעלה מן הנקב לא חשיב כלי וכ"כ בהג"מי ומדברי הרמב"ם נמי לכאור' משמע דסבר ניקב בכ"מ פסו' לגמרי שכ' וכלי שנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה פסולין לנ"י שהרי הן כשברי כלים ע"כ וטהרתה מידי טומאה בכלים העשויין למשקין בכונס משק' כדאיתא בתו' פ' המצניע קרוב לסופו אמנם אפשר דהת' איירי דניקב בכ"מ בשוליו שאינה מחזקת רביעית למעלה מן הנקב וכ"כ הרשב"א להדיא ומ"ה הביא הטור דברי הרמב"ם לפסק הלכה וכתב מהר"אי בת"ה והשתא נראה דלדברי התו' ואשיר"י אם ניקב רק כמוציא משקה כשר ליטו' הימנו אפי' דרך פיו דהא על כרחיך אפי' בכונס משקה אינו אסור אלא דרך פיו לדברי התו' ואשיר"י והא דכת' המרדכי לדברי התו' דבין כ"מ ובין מוציא משקה אם ניטל דרך הנקב נטילה טובה היא משמע דאפי' במ"מ בעינן דרך הנקב י"ל דמשום כונס משקה נקט לה וכשם דקאמר קאי על דברי הסמ"ג דלעיל מיניה כי היכי דמודה סמ"ג במוציא משקה דמהני דרך הנקב ה"נ מהני לדברי התו' בכ"מ וכיון דאשכחן פלוגתא דרבוותא בהני חלוקי' נר' דאזלינן בתר דמקילין בנ"י וכן שנינו במס' ידים מים שנסתפקו לו אם נעשה בהן מלאכ' או לאו אם היו טמאין או טהורין אם היה בהן כשיעו' או לא ספק נטל ידיו ספק לא נטל ספיקו טהור שכל ספק' שבטהר' ידים טהור ע"כ ונר' דה"ה דפלוגת' דרבוות' דהתם נמי ספק הוא כמאן ק"ל מדכייל ותנא שכל ספק שבטהר' ידים טהור אך מאי דאשכחן בהדי' בפסקי הגאוני' לאיסור ולא אשכחן בפסקי גאון א' להדיא להתיר אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר ק' לסתו' בזה דברים המפורשים בהדיא ע"כ ויפה כ' לפי סברתו מאחר שאין הכרע ראוי להקל אבל לבי אומר שצדקו דברי הסמ"ג דלא תלוי דין הכלי שצריך לנ"י בדין הטומאה דווקא כי אפי' היכא שלעניין טומאה חשיב כלי גבי נ"י שתקנו חכמים כח גברא כח מנא בעינ' כלי ממש וחשוב אבל כל היכ' שניקב בכונס משקה נאבד שם חשיבות הכלי ואינו ראוי לנ"י ותדע דהא שיעור כונס משקה דווקא לכלי חרס נאמר והמיוחד למשקה ורבא סתמא אמר כלי שניקב בכונס משקה שפסול לנטילה וכמ"ש הסמ"ג וז"ל וכ' מורי שהיה נוהג ר"י כן אפי' כלי שטף אע"פ ששיעור זה לא הוזכר בפ' המצניע אלא בכלי חרס וא"כ מאחר שאינו תלוי בדיני טומאה דוקא א"כ אפי' מחזיק רביעית למטה מן הנקב אסור ליטול הימנו בכל עניין ורבא נמי סתמא קאמר אין נוטלין ממנו דמשמע אין נוטלין הימנו כלל וא"ל א"כ כשנחת' מה שלמעל' מן הנקב יהא כשר דהא מחזיק רביעי' ועתה למה פסו' אין זו ק' לפי שאין עתה ראוי להשתמ' דרך פיו כ"ש מפני הנק' שבו משא"כ בניטל העליון שחוזר להכשירו ראוי להשתמש דרך פיו ומ"מ יראה ג"כ דברי הרמב"ם דכלי שנשבר שבירה מטהרתו שאין כלי דאפי' היכא דניקב פחות מכונס משק' וכגון שהו' גיסטרא וכדאמרי' בס"פ המצני' שהו' עולה מטומאתו בנק' כמוצי' משקה כמ"ש הרמב"ם בפר' ט' מה' כלים וכ"נ עיקר אע"פי שאין דין נ"י תלוי בטומאה דווקא מ"מ מה שלעניין טומאה לא חשי' כלי כ"ש דאינו ראוי לנ"י והיכ' שניק' במוציא משקה שיוכשר לדעת התו' והרא"ש ואפי' למעלה מן הנקב ולדעת הסמ"ג דווקא דרך הנקב אין לי הכרע בזה כי מזה לא דיבר התלמוד כלום יראה להקל כמ"ש מהרא"י לעיל והשתא ניקב ככונס משקה בכל עניין פסול פחות מכונס משקה בכ"ע כשר חוץ מגיסטר' ומהשתא ליתא נמי למ"ש הסמ"ק שאם יחדו לזיתים תורת כלי עליו ומותר ליטול הימנ' אם יחזיק רביעי' עד שינקוב כמוציא זית וז"א שאינו תלוי דין נ"י בטומאה דווקא דכל היכא שניקב בכונס משקה בטל חשיבות דכלי ופסו' לנ"י והט"ור נמי השיגו שכ' ואפש' לחלק דווק' לעניין טומא' מועיל יחוד זיתי' אבל לעניין נטיל' ששיעור' בכונ' משק' כיון שניקב בזה השיעור אינו חשוב ורבים חשבו שהטו"ר הבין דעת הסמ"ק שכשר ליטול אפילו דרך פיו ומ"ה השיג דאל"כ הא איהו גופא כ' אפילו ניקב בכונס משקה אם מחזיק רביעית למטה נוטלין הימנו דרך הנקב וק' בעיני לומר כדברי' אלו שהרי בהדי' כ' הסמ"ק דאינו כשר אלא שישפו' דרך נקב אלא נר' בעיני שהטור השיג עליו לפי סברת הסמ"ק דס"ל היכא דניקב בכונס משקה שאין נוטלין ממנו לגמרי אפי' דרך הנקב א"כ ה"ה ביחדו לזיתי' נמי דינא הכי ויש נפקו' נמי לפי סברתו דס"ל היכא דניקב פחות מכונס משקה כשר ליטול אפי' דרך פיו וא"כ לפי סבר' הסמ' דמהני יחוד לזיתי' הוי כשר אפילו דרך פיו ע"כ כתב דיש לחלק דיחוד לא מהני אלא לעניין טומאה והשתא נמי נראה מ"ש הר"אש וכלי שהוא מלא נקבי' מתחתיו ופיו צר מלמעלה וכשמניח אצבעו למעלה אין המים יוצאים וכשמסיר אצבעו המים יוצאים ונקרא בלשון תלמוד מיארוג בפ"ב דערובין שמותר ליטול הימנו לידים אע"פ שאין מחזיק כלום מאחר שעשוי לקבלה בעניין זה וזה תשמישו ועיקר קבלתו נקרא כלי והביא ראייה ממס' כלים שהוא כלי לקבל טומאה ול"נ נהי דחשוב כלי לעניין טומאה מ"מ לעניין נ"י דבעינן כלי חשוב שהרי ניקב בכונס משקה פסול אפי' כלי שטף ואעפ"י שהוא עדיין כלי לפי שבטל חשיבות כלי כ"ש הכא שאין שם כלי עליו לתשמיש גמור אלא לחידוש בעלמא:

דין צריך שיהא הכלי מחזיק רביעית וצריך רביעית מים לנטילת כל א' וא' ואם באו שני' ליטול מרביעית צריכי' אח"כ עוד רביעי' לשתיהן והעיק' הוא שמתחילה צריך להיות שיעור שלם דהיינו רביעית ומאותה רביעית נוטלין אפי' לשנ' ובלבד שיוסיפו אח"כ עד חשבון רביעי' לכל א' ואע"פ שמתחילה לא היה בו שיעור רביעית לכ"א אין קפידא מאחר שאתו משירי טהרה ובארנו דאף לחולין צריך מים שניים לטהר הראשונים היכא דלא שפך בראשון רביעי' בפעם א' ובארנו עוד דאפילו ד' וה' נוטלין זה בצד זה או זה ע"ג זה ובלבד שירפו ידיהם שיבאו בהם המים וגם יזהר שלא ירחיקו ידיהם זה מזה וזה שמותר ליטול ד' וה' דווקא כשמגיע רביעית על כל א' וא':

אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא' רבא כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין הימנו לידים הא מחזיק אע"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד והא לתרין כתב הרא"ש פירוש לא' צריך רביעית לשנים אין האחרון צריך רביעית אלא שנים הבאים ליטול בזא"ז די ברביעית אעפ"י שלא נשאר לאחרון רביעי' כיון דאתו משירי טהרה דתנן בריש מס' ידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים מחצי לוג לג' ואפי' לד' מלוג לה' לי' לק' בין שנוטלין בזא"ז בין שנוטלין כולן כאחת דתנן בפ"ב דידים נוטלין ארבעה וה' זה בצד זה או זה ע"ג זה ובלבד שירפו ידיהן שיבאו המים וכת' הטור פי' שיכולין להניח ידיהן זה ע"ג זה וליטול כאחד ובלבד שירפו ידיהן שיגיע המים לכל א' וכ' הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ב דמסכת ידים במתניתין דנוטלין ד' וה' זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהן המים וכת' הוא וז"ל והתיר שירחצו אנשים רבים ידיה' קצתם על קצתם ואם היו טמאים ולא נאמר כי המים היורדים מידים העליונים הן משקים טמאים לפי שהן מים הראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא לפי שהן כולן במדריגה יד אחד אנו חושבין אותן ובתנאי שלא ידחקו ידיהן שלא יכנסו בה המים כדי שלא תהיה חציצ' ע"כ ומ"מ נר' שאם ידי השני מרוחקות מידי הראשון לא עלתה לו נטילה לפי שהוא נוטל במי רחיצת חבירו אלא כשידי השני סמוכין לידי הראשון מיירי דחשובים להו כיד א' כ"כ ב"י ויפה כתב ופי' ר"ש דגוזמא קאמר כלו' כל זמן שמספיקו' המים לשפוך על הידי' ב' פעמי' וכ"ד התו' והרא"ש והר' יונה פי' בפ' א"ד דהא דאמרינן בפרק כ"ה אשיעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נוטלין לידים לא' ואפילו לשנים לאו למימרא דפחות מרביעית לא קפדינן שזה א"א דודאי צריך רביעית שלם כדאמרינן בעלמ' חצי רביעי' לטהר את הידים וחצי רביעית לטהר את המים שעל הידים אלא ה"ק אם לא יהיה בכלי מתחילה שיעור שלם כיון שמשלים אח"כ לשיעור לא קפדינן בהכי שהרי שנינו מרביעי' נוטלין לידים לא' ואפילו לב' וכשנוטל האחד נמצא שלא ישאר לשני אלא חצי רביעית ואעפ"י שהיו נוטלין אח"כ עם רביעית אפ"ה נמצינו דלא קפדינן שיהיה בכלי מתחילה שיעור שלם אלא כיון שהכלי מחזיק רביעית אעפ"י שלא יהיה בו מתחילה שיעור שלם לא קפדינן בהכי מאחר שהשלים אח"כ לשיעור רביעית ודחינן ולא היא שאני התם דקאתו משירי טהרה כלומר אין ללמוד מזה דלא בעינן שיהיה בו מתחילה שיעור שלם דהתם מתוך כך אמרו שהוא מותר מפני שבשעה שנוטל השני אעפ"י שלא היה בו אלא חצי שיעור אותו חצי שיעור בא משיעור שלם שהיה בו מתחילה ושיירו הראשון ולפיכך מותר כיון שמשלימו אח"כ בחצי שיעור אחר ואפי' לא תבא השלמה משיירי טהרה אבל כשלא היה בו מתחילה שיעור אחר אינו נוטל ממנו לידים ואעפ"י שמשלים הנטילה בחצי שיעור אחר אין הנטילה כלום עכ"ל וכ' ר"י בספרו שכ"ד הראב"ד דלעולם א"א לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד וא' אפילו בדאתו משירי טהרה דלא מהני אתו משירי טהרה אלא להכשיר כשאין בכלי אלא רביעית ונוטל בו ואח"כ נתן לתוכו חצי רביעית ונוטל בו ע"כ וכ"ד הרמב"ם דאין נטילה בפחות מרביעית אלא שנ' מ"ש אי אתו משירי טהרה דלא בעי רביעית קאי אמים שניים שבאין לטהר את הראשונים וס"ל דבעי רביעית למים הראשונים ולא פחות מהן וסגי בהכי לחולין אבל לתרומה בעי אף מים שניים ואותם שניים אפי' אין בהם רביעי' אלא אתו משירי טהרה סגי ואמתנית' דנוטלין ד' וה' זה בצד זה כ' נמי ובלבד שיגיע רביעית לכל א' וא' ובודאי הדין עמו דבעי רביעי' לכל א' וא' אבל מה שסבר דמים שניים א"צ אלא לתרומ' נחלקו עליו כל המחברים גם כבר כ' שאין לחלק בין תרומה לחולין בכל דיני דמס' ידים אלא היכא דאיתמר בהדיא ומ"מ הרוצה לצאת דעת הרמב"ם דבעי רביעית מים למים ראשונים ואין לו יותר מרביעית ישפכם כאחת ויטהרם דאז לכ"ע לא בעי מים שניים כמ"ש לקמן תניא בתוספת' א' הנוטל ידו אחת וא' הנוטל ב' ידיו אחד ידו של גדול וא' ידו של קטן צריך ליטול מרביעית רשב"ג אומר ב' ידים של שנים נידונות כשתי אנשים כיצד שנים שנטלו ב' ידיהן ברביעי' לא יחזור השני ויטול ידיו משיירי רביעית ופי' ר"ש לא יחזור השני ויטול ידיו כלו' ידו השניי' דמתחילה לא נטל אלא ידו א' וזאת השנייה נעשית ביד אדם אחר שלישי ומי רביעי' נוטלין לשנים ולא לשלש' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בת"ה בין שנטל ידו א' וכן משמע בת"ה ה' וז"ל רביעי' שאמרו בין שנטל שתי ידיו של גדול ובין ידיו של קטן נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו א' ואח"כ חזר השני ונוטל ידו השנית הרי אלו כג' ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג ידיו טהורות ואם לאו אין ידו השנית טהורה שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר מב' ב"א עכ"ל ולפי מ"ש שלעולם צריך רביעית לאדם אחד א"כ צריך נמי לפרש דמיירי שמשלים אח"כ לשיעור ולא מהני שיירי רביעית אלא לעניין זה שאין בכלי רביעית כאחת ומסקינן אתקין ר"י מנהר פקוד נטלא בת רביעתא ואמר רבא מגופת חביות שתיקנה נוטלין ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנה נוטלין מהן לידים שק וקופה אעפ"י שתיקנה אין נוטלין מהן לידים וכ' רבינו יונה בפירושיו בפ' א"ד אעפ"י שאם הכלי מחזיק יותר הר"ז משובח ואפ"ה התקין כלי שיחזיק רביעית מצומצם כדי שיודע הדבר וידעו הכל שיעור רביעית מפי מורי הרב נר"ו ואני אומר דמ"ה תיקן להודיע שצריכין שיעור רביעי' מכונסים במקום א' ולא שיטול מכלי שיחזיק חצי רביעית אעפ"י שהוא שם כלי עליו לכל דבר בפרט אם הוא מתחיל' עשוי לכך כדאית' פ' א"ט סי' פ"א (צ"ע דמה שייכו' לו לסי' פ"א שבפרק א"ט ואולי צ"ל פ' א"ד) ונאמר שאח"כ יחזור וימלא אותו ויטול ע"כ תיקן הוא שיעור הכלי להודיע שיהיו המים מכונסי' במקום אחד וכמו שמ"כ בשם הרשב"א שצריך שיהיה רביעית המים מכונס במקום א' שאם נטל וחזר ונטל ידיו טמאו' כשהיו וכ"כ ר"ש במשנה קמייתא דמס' ידים תניא בתוספתא ב' שנטלו שתי ידיהם זו משמינית וזו משמינית אעפ"י שחוזרין ומערבין בקלוח ידיהם טמאות שמתחילה לא נטלו מן הרביעית אלא פוסלין ידיהם פי' ב' כלים שאין בכל א' כ"א שמיני' דהיינו רביעית בין שניהם ואלו השנים לא נטל כל א' כ"א ידו א' ובבת אחת שפכו מב' כלים על שתיהן שהקילוח מתערב אפ"ה ידיהם פסולים ע"כ והיינו כדברי הרשב"א שצריך שיהיה רביעית מכונס במקום אחד:

דין אם נטל הראשונים ולא הגיעו לפרק אין מוסיף עליהם אלא צריך לנגב ידו תחילה ואח"כ נוטל והוא שלא היה טופח על מנת להטפיח אבל היה טופח על מנת להטפיח רשאי להוסיף ובמים שניים יכול להוסיף עליה' אף אם לא הספיקו מתחילה לטהר את כל המים הראשונים יכול להוסיף עליהם ודין שא"ע ליטול שני ידיו כאחת אלא אפילו זא"ז ולא בעינן שיהיה נטילה בשוה אלא אפי' א' בנטילה וא' בשטיפה סגי:

תנן התם במסכ' ידים מוסיפין על השניי' ואין מוסיפין על הראשונים והנה בפי' הרא"ש שפיר' על מס' ידים כת' וז"ל הנוט' ידיו צריך ליטול עד הפר' וראשונים ושניי' דתנן בכולה מכילתן היינו בששופך על ידיו פעמי' כדי ליטול יפה וכך היא דין נטילה אם אדם שופך על ב' ידיו רביעית כא' נטהרו ידיו אבל כששופך פעמיי' נטמאו הראשונים והשניים מטהרים את הראשונים וקא אמרה מתני' דאם נטל הראשונים ולא הגיעו לפר' אין מוסיף עליהן שכל מה שמוסיף עליהן הוא מוסיף טומאה כיון שלא נטל בפעם א' עד הפרק אלא צריך לנגב תחילה ואח"כ נוטל אבל השניים שבאים לטהר הראשוני' יוכל להוסיף עליהם ואפשר לומר דהא דאסרה מתניתין להוסיף על הראשונים היינו שאינו שופך אלא במקום שלא הגיעו המים הראשונים אבל אם כשהוסיף נטל עד הפרק בשטיפה א' שרי וה"ט משום דאין דרך נטילה בכך כדאיתא בפ"ב דגיט' אמרי דבי ר' ינאי אין ידים טהורות לחצאין עכ"ד והוא נלקח מפי' ר"ש ואף שר"ש הביא עוד מן הירו' שכ' דין זה דשני' אמים אחרוני' וקרי ליה שניים ומ"ה כ' הטור וי"מ שניים מים אחרוני' וראשונים מים ראשוני' ול"נ דתלמוד' דידן דקרי ליה מים האחרונים אי איתא דתנא דידן הוי קרא לי' שניים אף הוא הוה ק"ל שניי' ועוד אפשר דאף לתלמוד הירו' לא בעי למימר דמתני' איירי במ"א דכולה מסכת' לא איירי אלא בטהרת ידים ולא במ"א שהוא משו' מלח סדומית ועוד אני אומר דאפי' תאמר שמים שניים דמתניתין איירי באחרונים מ"מ נר' דא"ל במים שניים שבאים לטהר המים הטמאין שלא להוסיף עליהן בשלמא בראשונים ממש אין נטילה לחצאין אבל בשניים שאינם באין משום נטילה שהרי אם שפך עליהן רביעית כא' תו לא צריך אלא שאם לא נטל בשטיפה א' שצריך לטהר המים הראשונים פשיטא שאין חילוק בין בבת א' בין בב' ג' פעמים והרמב"ם ס"ל דהך משנה כולה לעניין תרומ' נשרי' ולא לחולין ומ"ה לא כתב דינים אילו בהל' נ"י ואזיל לשיטתו דס"ל דלא בעי שניים לחולין וכבר כ' דליתא לדבריו וכל המחברי' חולקים עליו אבל מ"מ לעניין פיר' המשנה שפי' ר"ש סבר נמי כותייהו דקאי דוק' אמי' שנטל ולא הגיעו לפר' שלא יטול אח"כ במקו' שלא הגיע למים אבל אם באו ליטול אח"כ כאחת יכול ליטול ואף בנוטל חצי פרק אם היו עדיין ידיו טופח ע"מ להטפיח חשוב כנטילה א' ושרי ליטול אח"כ במקום שלא נטל בראשונ' וכ"כ הכל בו בשם הראב"ד וז"ל ראשוני' אין נוטלין לחצאין כגון דמשא פלגא ופלגא דידא דליכא משקה טופח ע"מ להטפיח ובודאי ראייתו מהא דמסקינן בריש פ"ב דגיטין בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או לא טהורות לחצאין ה"ד אילימא דקא משו בי תרי מרביעית והא אנן תנן מרביעית נוטלין ידים לאחת ואפי' לשניים ואלא דקא משי חד ידא והדר משא לאידך והתנן הנוטל ידו א' בנטילה וא' בשטיפה ידיו טהורות ואלא דקא משי פלגא פלגא דידא והאמרה דבי ר' ינאי ידים אין טהורות לחצאין ל"צ דאיכא משקה טופח וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה ל"צ דאיכא טופח ע"מ להטפיח הא נמי תנינא טופח להטפיח חבור דלמא לעניין מקוואות כו' ע"כ ומאחר שבעייא לא נפשטה אזלינן לקולא בכל מידי דמדבריהם וכ"ש בנ"י דכל ספק בנ"י להקל ועוד נר' בעיני דהך בעייא אפשיט' לפי מה דמסקינן לעיל גבי ארית' דדלאי דאי ניקב בכונס משקה דהוי חיבור אע"ג דלגבי חיבר מקוואות בעינן כשפופרת הנוד בנ"י הקילו כ"ש בטופח ע"מ להטפיח דהוי נמי חיבור לנ"י ואפילו לפי מה שהכרעתי לעיל דגי' הרי"ף עיקר דלא הוי' חיבור אף לנ"י בכונס משקה מ"מ ל"פ כולי האי אסברת גי' זו דלכל הפחות חיבור נ"י לא גרע מחיבור מקוואות ומהא דאילפא איכא סייעת' לפי' הרב ר' יונה וסיעותיו דבעי רביעי' לכל א' מדמסקינן ה"ד אי דקא משו בי תרי מרביעית כו' והשתא איך ס"ד הא דקאמר טהורו' לחצאין ואף שפי' רש"י ז"ל וז"ל דקא משו בי תרי מרביעי' והיינו לחצאין דלכל חד פלגא שיעורא אין הלשון דלחצאין משמע הכי דה"לל ידים טהורות בחצי שיעור ועוד דהשת' לא הוה פי' לחצאין דומיא לכל הני בעייות דמסיק אח"כ דכולהו הוי לעניין נטילה דמי שאינה נוטלין בפעם א' אלא עיקר כפי' הר"ר יונה דלכ"ע בעי רביעי' לכל א' וא"כ כששני' נוטלין מרביעית צריכין אח"כ עוד רביעית לשניהן וא"כ נמצא שהנטילה היתה לחצאין וע"ז פשיט דשפיר הוי נטילה בכה"ג:

דין אם נוטל ב' ידיו בשטיפה א' צריך שיהא רביעי' שלם במקו' א' אבל כשנוטל בב' שטיפו' א"ע רביעית במקום א' אם בא משיירי טהרה ובלבד שיוסיף אח"כ להשלים שיעור רביעית:

פסק כתבו התו' בהאי סוגי' דאילפא וז"ל הנוטל ידו א' בנטילה וא' בשטיפה כו' פ"ה שנטל ידו א' מן הכלי בתיקון חכמים וא' בשטיפה בנהר במ' סאה וא"ת והיכי פשיט מהכא כי משי חדא ידא והדר משי לאידך דלמ' הכא מיירי שעש' בבת א' שטיפה לזו ונטילה לזו וי"ל דקסבר תלמוד' דאין חילוק דמסתבר' דאי בזא"ז לא מהני ה"ה דבבת אחת נמי לא מהני אפי' שתיהן בנטילה יד זו מכלי זה ויד זו מכלי אחר ור"ת גרי' ע"פ המשניות נט' ידו א' בשטיפה א' ידו טהור' ש"מ בחד' חד' מהני וה"פ משטיפה א' שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו ב' פעמים כדמוכח בכמ' דוכתי' במס' ידים דצריך מים הראשונים ושניו' וע"ז קאמר ואם נטל על ידו א' משטיפה אח' גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים הראשונים ושניים וקא מסיי' בסיפא ב' ידיו בשטיפא א' ר"מ מטמא עד שיטול מרביעית פי' אע"ג דכשנוטל בב' שטיפות לא בעי רביעית היכי דאתו משירי טהרה השתא דליכא אלא שטיפה א' צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו א' א"צ רביעית כי אתו משיירי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים ע"כ דבריו וכן פירש התו' בפ' כ"ה וכ"כ בסמ"ג וכ"ד הרא"ש ולפי מ"ש דלעולם בעי רביעית וא"כ אפי' בשתי שטיפו' בעי רביעית ואין חילוק ביניהן אלא לעניין שיהיה רביעית בפעם א' דבב' שטיפות אפילו לא הוה רביעית במקום א' מאחר דאתו משירי טהרה יכול ליטול ידיו ולהוסיף עליהן אח"כ למלאות השיעור מה שאין בשטיפה א' ודעת הרשב"א שאפילו נטל רביעית בפעם א' אפ"ה צריך מים שניים ודעתו בטלה נגד כל המחברים וגדולי צרפת וכ"ש נגד דעת הרמב"ם דס"ל לעולם א"צ מים שניים כ"א לתרומה ולא לחולין וא"כ דעתו רחוקה ע"כ לא הבאתי אותו:

דין אם אין ידיו נקיות צריך לשפוך עליהם ג"פ אחד להסי' הלכלוך וב"פ לטהרה:

כתב בסמ"ג והביאו הטור מה שמזכיר מ"ר ושניים היינו דוקא במים שבאו לטהר אבל מלבד אילו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה לכך צריך ליתן עליהם ג"פ א' להסיר מהן הלכלוך וב"פ לטהרם ע"כ וכ"כ תו' פרק כ"ה ומ"ש המר' בפ' א"ד שחרית נוטל ידיו משום רוח רעה כר' יוסי דפ' שרצים תניא אר"י בת חורין היא ומקפדת על ג"פ לכן בנטילה שחרית צריך ג"פ אבל באותה שהיא משום סעודה א"צ רק ב"פ ואותה נטילה שלאחר סעודה א"ב כ"א פעם א' וסי' לחשוף מים מגב"א כמ"ש ע"כ ומזה לק"מ דאיירי בידיו נקיות ובידיו נקיות כ"ע מודו דלא בעינן אלא ב"פ גם מ"ש דבשחרית בעינן ג"פ משו' רוח רעה האידנא אין רוח רעה מצויה בינינו מ"מ צריכי' טהרה משום זוהמא כמו לסעוד' אלא מאחר שידים נקיות די בב"פ:

דין מגופת חביות שתקן דהיינו שעשה לה בית מושב וכן חמת וכפישה שתיקנן שעשה להם בית מושב נוטלין מהם לידים אבל שק וקופ' אע"פ שתקנן ומקבלין מים אין נוטלין מהן לידים וכן כובע של לבדין אע"פ שמקבלים מים ואפילו הן קשין אין נוטלין מהן לידים ואפילו בשעת הדחק ודין דלא יתן אדם מים לחבירו בחפניו לפי שאין נוטלין אלא מן הכלי:

נחזור לסוגיא אמר רבא מגופת חביות שתקנה נוטלין הימנה לידים וכ' הרא"ש מדברי התו' מגופת] חביות יש לה בית קבול וכופי' אותה על החביות והיא חדה מלמעלה ואין לה בית מושב ולכך אין נוטלין ממנו לידים כדתנן בכל הכלים נוטלין ממנו לידים אף בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ואין נוטלין ממנו לידים לא בדפנות הכלי ולא בשולי המחץ ולא במגופי' החביות ולא יתן לחבירו בחפניו ותיקין דקאמר הכא היינו שעש' לה בית מושב תנ"ה מגופ' החביו' שתקנה נוטלין לידים ממנה חמת וכפישה מיני נודות של עור שתקנן נוטלין מהן לידי' ותיקון שלהן שעשה להן בית מושב כאשר כ' הסמ"ג שק וקופות אע"פ שמקבלין מים אין נוטלין מהן לידים שאין עשוי לקבלת מים ע"כ פי' אפילו הן מקבלים מים מאחר דרובן אין מקבלין משקין ואינן עשויין לכך אין שם כלי עליהן וכ"כ הרשב"א בת"ה שהתקינן לשב' בלא סמוכ' וזפתן בזפת עד שהן מקבלין משקין ואפ"ה אין נוטלין מהן לפי שאינן עשויין לקבל משקין וכ' סמ"ק וכן י"ל באותן כובעים של לבדים אפילו כשהן קשין כ"כ שמקבלין מים שאין המים זב מהם מ"מ אין עשויין לקבל מים כגון שק וקופה ומ"מ ע"י הדחק מותרי' שעוברי דרכים רגילים לשתות בהן עכ"ל ול"נ כלל להתיר אפי' ע"י הדחק דלא עדיף משק וקופה שיכול לקבל מים אלא שאינו עשוי לכך כ"ש כובע שאינו עשוי כלל לקבלה וכ"ש לפי מ"ש לעיל דבעינן כלי חשוב ולא תלוי במה שיכול לקבל רביעית ונקרא כלי לעניין טומאה אלא חכמים תקנו כלי חשוב הראוי לנטילה:

דין אפילו אם נטל ידו א' מן הכלי לא ישפוך באותו היד ליד השנייה אלא ישפוך בכלי על ידו א' ואח"כ ישפוך מן הכלי על ידו השנית:

פסק מהאי משנה דלא יתן מים לחבירו בחפניו פסק ר"ת דמותר ליטול ידו א' מן הכלי ולשפוך לידו האחרת דכיון שתחילת נטילה היה מן הכלי באחת מידיו תו ל"צ והכי משמע בתו' דקתני אבל הנוטל ונותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי משמע הא נטל תחילה מן הכלי שפיר דמי עכ"ל וכן הביאר הרשב"א אבל בת"ה כתב וז"ל אמרו משמו של ר"ת שאם נטל בידו א' מן הכלי ונתן על ידה השני לפי שכיון שבא לידו א' מן הכלי כח הכלי קרי ביה ואינו דומה לנוטל מחפניו של חבירו שלא מכח כלי בא ליד זה כלל אבל הרמב"ם כ' נוטל ידו א' וצק בזו על זו וחזר וצק בראשונה על השנייה ע"כ כלו' שצריך נטילה על זו ועל זו ונראין דבריו עכ"ל משמע להדיא דלא ס"ל דברי ר"ת וכ"כ מהרא"י לעי' בסי' ט"ו שאין לסמוך על התו' שכתבו כך במסכ' סוט' לענין שפשוף יד בחבירת' וכ"כ נמי במר' פ' א"ד שלא תגע ידו שכב' שפך עליהם מים ב"פ על ידו שנית שלא שפך עליה פעם א' ומשמע הא כשנטל ידו א' יכול ליטול מים בחפניו ולשפוך עליה בלא נגיעה ושפשוף אכן מדברי הרשב"א משמע לעיל דלא ס"ל כלל ליתן מים בידו על ידו האחרת אלא כדברי הרמב"ם ששופך בידו מכלי על ידו השנייה ואח"כ בידו השנייה על הראשונה וכן נ"ל עיקר ודיוקא מתו' נר' בעיני דרבות' קאמר אפילו אחרי שנטל ידיו כבר מן הכלי כהלכתו לא יטול בחפניו וליתן על ידו של חבירו מפני שהשני לא נטל תחילה מן הכלי כ"ש שהו' עצמו לא נטל מן הכלי שום נטילה כראוי דנאמר שתחשוב נטילת יד השני כאלו באה מן הכלי וכ"ד המר' בפר' א"ד שהביא אדרבה ראייה לאיסור מן התו' וז"ל תניא הנוטל בחפניו ונותן לחבירו ידיו טמאות שמתחילה לא נטל מן הכלי לפיכך הנותן מידו א' על חבירת' אסור וטוב ליזהר לשפוך על שתיהן בבת אחת ע"כ וז"ל הרא"ש תנן התם נטל ידו ושפשפה בחבירת' טמאה פי' אם שפך מים על ידו א' ושפשפה בחבירת' כדי ליטול ב' ידיו אין נטילה זו מועלת ואפילו שפך את האחרונים על שתי ידיו בבת א' לפי שהמים ששפך על ידו א' נטמאו וכששפשף בחבירת' נטמאת החבירת' ואין האחרונים מטהרי' אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמו ולא המים שבאו מחמת יד אחרת הלכך השופך מן הכלי על ידו אחת ונגע בשנייה צריך לנגב את ידיו ולחזור וליטלם כראוי והנוטל צריך שישפוך אחר על ידיו ואם אין אחר יאחוז הכלי בראש אצבעותיו וישפוך על ב' ידיו או שישפוך על זו רביעית ועל זו רביעי' ואח"כ ישפשפ' זו בזו שהשופ' על ידו רביעי' כא' א"צ מ"א לטהר' כדתנן פ"ב דידים שתי ידו' בשטיפ' אחת ר"מ מטמ' עד שיטו' מרביעי' ע"כ ולפי מ"ש א"כ אפי' אחר שיטול ב"פ ידו אחת לא תיגע בחבירת' כדי של' תיטמ' הימנה בנגיעת' ומ"מ יש חילוק ביניהן שאם לא נטל ידו אלא פעם אחת ונגע בחבירת' צריך לנגב את ידיו שאין השניים מטהרין המים הטמאין שנטמאו מיד אחרת מטעמא שנוסף טומאה על טומאתה אבל היכא שנטל ב"פ א"כ נטהרו אף המים א"כ אפי' נגע בחבירת' ונטמאו המים ממנה מ"מ לא גרע ממים ראשונים שנטמאו מן היד והשניים מטהרים אות' גם אילו יטהרו במים שניי' אף שהטומאה באה מיד האחרת לית קפידא בהא מאחר שהיו טהורים לגמרי והיכא שלא שפך על ידו רק פעם א' וכן על ידו השנייה יכול לשפשפם זו בזו שהרי הידי' נטהרו אלא שהמים טמאים נתערבו ובזה אין חשש וכ"כ הטור בענין היוצ' מבי' הכסא כו' ואביאו לקמן סי' ל"ט אלא שמצוה מן המובחר הוא לשפשף אחר שנטהרו לגמרי וכ"כ הטור להדיא אחר שנטהרו שישפשפם:

דין דאסור לכרוך ידיו במפה לאכול אפילו חולין בלא נ"י אבל לאוכלי תרומה דהיינו הכהנים הזריזים התירו לכרוך מפה האוכל מחמת מאכיל צריך נ"י אבל המאכיל א"צ נ"י ובחולין שנעשו על טהרת הקודש אף המאכיל צריך נ"י:

איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ומסקינן א"ר תחליפי בר אבימי א"ש התירו מפה לאוכלי תרומ' ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ופי' רש"י התירו לאוכלי תרומ' דהכהנים זריזים הם ולא נגעו ולא התירו לאוכלי טהרות לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים ע"כ משמע בפי' דאין חילוק בין חולין שנעשו על טהרת תרומה או חולין גרידא אלא לכהנים התירו לאכול במפה אפילו אוכל חולין כדאית' להדיא בסוגיא ולישראלים לא התירו כלל לאכול אפילו חולין גרידא וכ"כ הרא"ש לקמן שלא התירו מפה לאוכלי טהרות וכ"ש לחולין גרידא וכ"כ ר"י בפ' א"ד וכ"ד הראב"ד ולא כדעת הרמב"ם דס"ל דוקא לאוכלי חולין בטהרה לא התירו אבל לאוכלי חולין גרידא התירו דלא החמירו בחולין ובסוגיא לא מצינו רמז לדבריו לחלק בהכי והקאר"ו כ' שדעת הרמב"ם כדעת רש"י ולא דק תו מסיק איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נ"י או לא ואסיקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נ"י מאכיל גופיה א"צ נ"י ונר' דווקא לאוכלי חולין אבל לאוכלי חוליהן בטהרה צריך ליטול שלא יטמאה המאכל בפרט דבר שטיבולו במשקה שסתם ידים מטמאים אותן: