חולין קיז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - א

שהחלב מועלין בו אם הוא קרבן, אבל בדם אין מועלים כפי שהגמרא לומדת. וחייבין עליו משום פיגול, ונותר, וטמא [שאם אכלו בטומאה חייב שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאה]. מה שאין כן בדם כפי שהגמרא מפרשת.

וחומר בדם מבחלב: שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף, בין טמאים ובין טהורים. וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שכתוב בו "מן הבהמה אשר יקריבו". ואינו נוהג בחיה ובעוף.

גמרא:

מנא הני מילי שחלב יש בו מעילה ואפילו בא מקדשים קלים, שהרי לא מחלק התנא בין קדשי קדשים לקדשים קלים?

אמר רבי ינאי: דאמר קרא באימורי פר כהן משיח, "כאשר יורם משור זבח השלמים"

- כך יורמו אימורי פר כהן גדול להקטרה על המזבח. וכי מה למדנו משור זבח השלמים? הרי הקטרת האימורים מפורשת גם בפר כהן משיח!?

מעתה, הרי זה - שור זבח השלמים - בא ללמד, ונמצא למד! מקיש הכתוב את שור זבח השלמים - לפר כהן משיח. ללמדנו: מה פר כהן משיח - יש בו מעילה, שהרי קדשי קדשים הוא, אף שור זבח השלמים שקדשים קלים הוא - יש בו מעילה.

אמר ליה רבי חנינא לרבי ינאי: מדוע הוצרכת ללמוד משם? וכי כעורה היא זו ששנה רבי: כתוב בקדשים קלים "כל חלב לה"', ומזה שכתוב "לה"' - דורשים: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה!?

אמר אביי: איצטריך שתי הדרשות. דאי כתב רחמנא רק "כל חלב לה'", הוה אמינא שבחלב - אין, יש מעילה. אבל ביותרת ושתי כליות שלא נקראים חלב - לא יהיה בהם מעילה. לכן כתב רחמנא "כאשר יורם משור זבח השלמים", להקיש כל האימורים של שלמים לאימורי פר כהן משיח, לומר שמועלין בהם כמו בפר.

ואי כתב רחמנא רק "כאשר יורם", הוה אמינא שדווקא חלב כזה שיש גם בשור - יש בו מעילה, אבל חלב אליה דליתא בשור אלא רק בכבש, היינו חושבים שאין בו מעילה, ואם יביא כבש לשלמים - לא תהיה מעילה באליתו, לכן כתב רחמנא בשלמים "כל חלב", שמשמע גם אליה, שאליה נקראת חלב כפי שכתוב "חלבו האליה תמימה".

אמר ליה רב מרי לרב זביד: אי אליה איקראי חלב - תתסר אלית כבש באכילה!?

אמר ליה רב זביד: עליך אמר קרא "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ודרשינן: דווקא דבר השוה בשור וכשב ועז לא תאכלו, מה שאין כן חלב האליה שאינו קיים בשור ועז.

רב אשי אמר: משום כך אין האליה אסורה, ש"חלבו האליה" איקראי [נקראת] האליה, אבל "חלב" סתמא - לא אקראי, והפסוק אסר רק חלב סתם באכילה.

ותמהינן: אלא מעתה, לא ימעלו בה באליה. שהרי מעילה בחלב למדנו מזה שכתוב "כל חלב לה'", ומשמע דווקא חלב סתמא!?

ומסקינן: אלא מחוורתא - כדרב זביד! שתירוצו של רב זביד מוכרח ונדחה תירוצו של רב אשי.

שנינו במשנתינו: מה שאין כן בדם.

מנא הני מילי שאין מועלים בדם?

אמר עולא: דאמר קרא "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם וגו' לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא וגו'." ומזה שכתוב "לכם" משמע - שלכם יהא, משמע שאינו קדשי גבוה ואין מועלים בו!

דבי רבי ישמעאל תנא שכך למדנו: מזה שכתוב "לכפר", משמע שדווקא לכפרה עליכם נתתיו, ולא שיהיה קרוי שלי לעניין מעילה.

ורבי יוחנן אמר: אמר קרא "הוא", ו"הוא" משמע - בהוויתו יהיה! ודרשינן: הוא, הדם, יהיה לפני כפרה, דהיינו קודם זריקת הדם - כלאחר כפרה, דהיינו שלאחר שנתן את מתנות הדם על המזבח, נשאר דם בכלי. מה לאחר כפרה - אין בו מעילה כמבואר לקמן שכלל בידינו שאין לך דבר שנעשתה מצותו ומועלים בו, שהרי כבר נעשה בו צורך גבוה, ולא נקרא יותר קדשי ה', אף לפני כפרה - אין בו מעילה.

ומקשינן: ואימא להיפך, הוא לאחר כפרה - כלפני כפרה. מה לפני כפרה - יש בו מעילה, אף לאחר כפרה - יש בו מעילה?

ומתרצינן: אי אפשר לומר שלאחר כפרה יש בו מעילה, שאין לך דבר שנעשה מצותו - ומועלין בו. ^[85]

ותמהינן: ולא? והרי תרומת הדשן, שהיה הכהן תורם כל בוקר מלא המחתה מן הדשן שעל המזבח, ומניחו בצידי המזבח, ונבלע שם במקומו, דנעשה כבר מצותו, שהרי הוקטר על המזבח, ובכל זאת מועלין בו. דכתיב "ושמו אצל המזבח" - מלמד שטעון שימה וגניזה, ורואים שאסור בהנאה!?

ומתרצינן: משום דהואי תרומת הדשן שמועלים בה אחר שנעשית מצוותה כפי שאמרנו, ובגדי כהונה, דהיינו ארבעה בגדי לבן שלבש כהן גדול ביום הכפורים, שדינם שטעונים גניזה, ואין כהן הדיוט משתמש בהן כל השנה, ולא כהן גדול ביום כפורים אחר, שכתוב "ופשט את בגדי הבד והניחם שם" ומזה לומדים שטעונים גניזה - שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד - אין מלמדין.

ומקשינן: הניחא לרבנן, דאמרי שכך דורשים: "והניחם שם" - מלמד שטעונין גניזה. אלא לרבי דוסא, דאמר שלומדים מפסוק זה שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום הכפורים אחר, אבל כהן הדיוט משתמש בהן כל השנה, אם כן הוא סובר שעדיין לא נגמרה מצוותם ולכן מועלים בהם, מאי איכא למימר, הרי אין שני כתובים הבאים כאחד?

אלא, משום דהואי תרומת הדשן, ועגלה ערופה, שאסורה בהנאה לאחר שנערפה ונעשתה כבר מצותה, כפי שכתוב "וערפו שם" - שם תהא קבורתה, כלומר שאסור ליהנות ממנה - שני כתובים הבאין כאחד. וכל שני כתובים הבאין כאחד - אין מלמדין.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד - אין מלמדין. אלא למאן דאמר מלמדין, מאי איכא למימר?

הערות

^[85] כתב הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ה' הלכה י"ד שכתנות כהונה שבלו מועלים בהם. והקשה המשנה למלך הרי כלל בידינו שדבר שנעשית מצוותו אין מועלים בו. ותירץ האבי עזרי שבעצם הבגדים עדיין ראויים לשימוש רק שקשה להשתמש בהן מחמת שבלו, ולכן כיון שראויים לשימוש לא נחשב שנעשית מצוותן, ומועלין בהם.

מועלין (יש דין מעילה) בו, שאם נהנה מחלב של קרבן חייב להביא קרבן מעילה. מה שאין כן בדם, שאין בו דין מעילה. ואם נעשה הקרבן פיגול (ששחטו על מנת לזרוק את דמו או לאכול את בשרו או להקטיר את אימוריו מחוץ לזמנו הראוי), או שנעשה הקרבן נותר (שנותר הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי), או שאכל את הקרבן בטומאת גופו — בכל אלה חייבין עליו על האכילה מלבד איסור חלב גם משום פיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בדם, שאין דין מעילה נוהג בדם הקרבן, ואין חייבים על אכילת דם משום פיגול נותר וטמא.

ומצד שני יש חומר באיסור דם שאינו קיים באיסור חלב. שכן איסור הדם נוהג בבהמה ובחיה ובעוף, בין בטמאים ובין בטהורים, ואילו איסור חלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

א גמרא שנינו במשנתנו כי יש בחלב כל הקרבנות דין מעילה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' ינאי בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] בעניינם של אימורי (חלק הקרבן המוקרב על המזבח) פר כהן משיח "כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העולה" (ויקרא ד, י). ויש לשאול: וכי מה למדנו בפר כהן משיח משור זבח השלמים בכתוב, שהרי אף בפר כהן משיח התפרשו האימורים הקרבים ("ואת כל חלב פר החטאת... את החלב המכסה על הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה". שם שם, ח— ט)?

מעתה יש לנו לומר כי הרי זה ההיקש בא ללמד מקרבן שלמים על פר כהן משיח, ונמצא שהוא למד מפר כהן משיח, ובאופן זה: מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח — יש בו באימוריו מעילה, שכן קדשי קדשים הוא, וממון גבוה הוא, וכל הנהנה ממנו עובר על הכתוב "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' " (שם ה, טו).

אף שור זבח השלמים, אף שקדשים קלים הוא, ולכך בעת היות הקרבן בחיים טרם שחיטה, לא היה בו דין מעילה (כי ממון בעלים הוא באותה עת) — יש בו באימוריו, דין מעילה. אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' ינאי: מה טעם דורש אתה אותה מכאן, וכי כעורה משנה זו ששנה רבי (ר' יהודה הנשיא) שמן הנאמר בקרבן השלמים "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה' "(שם ג, טז) נלמד הדבר, שבא הכתוב "לה' " להורות שיש לרבות גם אימורי קדשים קלים לדין מעילה. שאף שעיקרו של דין מעילה נאמר בקדשי קדשים שהם "מקדשי ה' ", אף אימורי קדשים קלים בכלל זה!

אמר אביי בתשובה: עדיין איצטריך [נצרכת] גם דרשתו של ר' ינאי. דאי כתב רחמנא [שכן אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא "כל חלב לה' "להשמיענו שגם אימורי קדשים קלים בכלל דין מעילה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי אכן החלב שבאימורי קדשים קלים — אין [כן] הוא בכלל דין מעילה, אבל היותרת ושתי כליות שבאימורי קדשים קלים, שאינם בכלל חלב — לא נאמר בהם דין מעילה, אף על פי שהן עולות למזבח כחלב. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] עוד את המקרא "כאשר יורם משור זבח השלמים", וכדרשתו של ר' ינאי, ללמדנו שאף שאר אימורי קדשים קלים הינם בכלל דין מעילה.

ומן הצד השני, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא "כאשר יורם משור זבח השלמים", והיינו למדים מכאן כדרשתו של ר' ינאי, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דין מעילה בחלב נוהג בקדשים קלים רק בדבר שישנו כמותו גם בשור, ומעתה הייתי מסיק כי חלב האליה (הזנב השמן של הכבשה) דליתא [שאינה נמצאת] בשור — לא ינהג בו דין מעילה. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם את המקרא "כל חלב", ולהשמיענו כדרשתו של רבי שיש דין מעילה בכל אימוריהם של קדשים קלים, ואף בחלב האליה. שכן מצאנו שנקראת האליה "חלב" ככתוב "חלבו האליה תמימה" (שם שם, ט).

ב בעקבות הדברים שנאמרו למעלה כי האליה נקראת "חלב", אמר ליה [לו] רב מרי לרב זביד: אי [אם] האליה איקראי [נקראת] "חלב", מעתה תיתסר [שתיאסר] באכילה, כדרך שהחלב אסור! אמר ליה [לו] רב זביד לרב מרי בתשובה: עליך (כנגד סברה זו שאמרת) אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת חלב "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג) — לא אסרה תורה משום חלב אלא בדבר השוה בשור וכשב (וכבש) ועז, ומאחר ואין האליה שווה בכל אלה, שאין היא מצויה בשור ובעז, אין היא אסורה.

רב אשי אמר הסבר אחר מדוע אין האליה אסורה משום חלב, שכן "חלבו האליה" — איקראי [נקראת], אבל "חלב" סתמא [סתם] — לא איקראי [אינה נקראת]. ומקשים על דברי רב אשי: אלא מעתה שאין האליה נקראת סתם "חלב", מעתה גם לא ימעלו בה! אלא יש לחזור מהסברו של רב אשי, ומחוורתא [מחוור, ברור] שההסבר הוא כמו שאמר רב זביד.

ג שנינו במשנתנו כי נוהג דין מעילה בחלב, מה שאין כן בדם, שאין הוא נוהג בו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר עולא בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת דם "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא), ובאה המלה "לכם" להורות: הדם שלכם יהא, שאין הוא ממון גבוה אלא ממון הדיוט. החכם דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] הסבר אחר מדוע אין דין מעילה בדם, שכן נאמר בכתוב זה "לכפר על נפשותיכם", והרי זה בא להורות כי לענין כפרה עליכם נתתיו לדם כדבר שבקדשים, ואולם לא לענין מעילה.

ור' יוחנן אמר הסבר אחר מדוע אין דין מעילה נוהג בדם, שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה "כי הדם הוא בנפש יכפר", והרי זה בא להורות כי הוא דינו של הדם בזמן שלפני כפרה (לפני זריקת הדם על המזבח, המכפרת) כדינו של הדם בזמן שלאחר כפרה ("בנפש יכפר"), מה לאחר כפרה — אין בו דין מעילה אם נעשתה מצוותו, אף לפני כפרה — אין בו דין מעילה.

ושואלים ואימא [ואמור] להיפך: "הוא" — לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה! ומשיבים: אי אפשר לומר שיהא דין מעילה בדם לאחר כפרה, שכן אין לך דבר שנעשה כבר מצותו ומועלין בו.

ותוהים: והאם לא נמצא דבר שנעשה מצוותו ובכל זאת יש בו דין מעילה? והרי תרומת הדשן (שהיה הכהן אוסף כל בוקר בבית המקדש מן האפר שעל המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח, ושם היה נבלע. שהיה נגנז שם, לבל ישתמשו בו, שכן הוא אסור בהנאה), הרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת מועלין בו, דכתיב [שכן נאמר] "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), לומר שצריך להשאירו שם, ואם נוטלו משם הרי הוא מועל! ומשיבים: אין ללמוד מתרומת הדשן שדבר שנעשה מצוותו מועלים בו,

משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן וכן בגדי כהונה (שאף בהם יש דין מעילה, הגם שכבר נעשתה מצוותם. שכן בגדי הכהן הגדול שעבד בהם ביום הכיפורים, טעונים גניזה, ואין משתמשים בהם עוד. שכן נאמר "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (שם טז, כג) — שיהיו הבגדים מונחים שם בלי שימוש, וכל המשתמש בהם מעל). שני כתובין הבאין כאחד (המלמדים אותו דבר), וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ובשאר כל הדברים, כיון שנעשתה מצוותם, שוב אין מועלים בהם.

ומקשים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי הכתוב "והניחם שם" — מלמד שטעונין הבגדים גניזה, שאין משתמשים בהם שוב. אלא לר' דוסא שאמר כי הכוונה היא רק לענין זה שלא ישתמש בהן הכהן הגדול שוב ליום הכפורים אחר, אבל כהן הדיוט רשאי להשתמש בהם, ולשיטתו אין דין מעילה בבגדים הללו, ונשארה איפוא רק תרומת הדשן כמי שנעשתה מצוותה ואף על פי כן מועלים בה, ואין כאן שני כתובים המלמדים כאחד, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע אין לומדים מתרומת הדשן שיש דין מעילה גם בדבר שנעשתה מצוותו, וכדם לאחר כפרה?

אלא צריך לומר כי אין למדים מתרומת הדשן משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה (שאסורה העגלה בהנאה לאחר שנערפה ונעשתה מצוותה) שני כתובים הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

ומקשים עוד: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר], ומדוע לא נלמד מהם לענין מעילה בדם לאחר כפרה? ומשיבים: טעם הדבר הוא משום שתרי [שני]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property. And second, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul, if it was from an offering that was slaughtered with the intent to sprinkle its blood or partake of it beyond its designated time, and due to the prohibition of notar, if it was from an offering whose period for consumption has expired. And third, if one is ritually impure, he is liable due to the prohibition of partaking of it while impure. This is not so with regard to blood, as one is not liable in these cases for violating the prohibitions of piggul, notar, and partaking of offerings while impure, but rather is liable only for violating the prohibition of consuming blood.

And the more stringent element in the prohibition of blood is that the prohibition of blood applies to domesticated animals, undomesticated animals, and birds, both kosher and non-kosher, but the prohibition of forbidden fat applies only to a kosher domesticated animal.

GEMARA: According to the mishna, one who consumes forbidden fat of an offering is liable for misuse of consecrated property. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yannai said: They are derived from a verse, as the verse states that the sacrificial portions of a bull brought for an unwitting sin of the anointed priest must be burned upon the altar: “As it is taken off from the bull of the peace offering” (Leviticus 4:10). But what, then, do we learn from the bull of the peace offering? Everything that is specified with regard to a peace offering is stated with regard to this bull as well (see Leviticus 4:8–9).

Rather, this phrase initially comes to teach a halakha about the bull brought as an offering for an unwitting sin of the anointed priest, but it turns out that it actually derives a halakha from that case, as the verse juxtaposes the bull of the peace offering to the bull of the anointed priest. It teaches that just as the bull of the anointed priest, as an offering of the most sacred order, is subject to the prohibition on misuse of consecrated property, as offerings of the most sacred order are called “the sacred items of the Lord” (see Leviticus 5:15), so too the sacrificial portions of the bull of the peace offering, including its forbidden fat, are subject to misuse of consecrated property, even though it is an offering of lesser sanctity and is considered the property of the owner before slaughter.

Rabbi Ḥanina said to Rabbi Yannai: Is that derivation that Rabbi Yehuda HaNasi taught unattractive, that you derive a new one? He taught that when the Torah states with regard to peace offerings, which are of lesser sanctity: “All the fat is the Lord’s” (Leviticus 3:16), it serves to include the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity in the prohibition against misuse of consecrated property, even though the prohibition is stated explicitly only with regard to offerings of the most sacred order.

Abaye said: Rabbi Yannai’s derivation was necessary, as, if the Merciful One had written only the verse “All the fat is the Lord’s,” I would say that the fat of offerings of lesser sanctity, yes, they are included in the prohibition, but the diaphragm and the two kidneys of such offerings are not, even though they are also burned upon the altar. Therefore, the Merciful One writes: “As it is taken off from the bull of the peace offering,” to teach that even these portions are subject to the prohibition of misuse.

And conversely, if the Merciful One had written only the phrase: “As it is taken off from the bull,” I would say that the prohibition applies only to those portions that are found in a bull, and that the fat of a sheep tail, which is not found in a bull, is not included. Therefore, the Merciful One writes: “All the fat is the Lord’s,” to teach that the prohibition of misuse applies to all portions of offerings of lesser sanctity, including a sheep tail, which is referred to as fat in Leviticus 3:9.

Rav Mari said to Rav Zevid: If a sheep tail is called “fat,” it should be prohibited for consumption, like forbidden fat. Rav Zevid said to Rav Mari: With regard to your claim, the verse states: “You shall eat no fat, of ox, or sheep, or goat” (Leviticus 7:23). This teaches that the Torah designates as forbidden fat only an item that is found equally in an ox, and a sheep, and a goat. Since the ox and goat do not have a tail that consists of a large amount of fat, the sheep’s fatty tail is not prohibited.

Rav Ashi said a different explanation: It is called “the fat tail,” but it is not called simply: Fat, without specification. The Gemara objects: If that is so that the addition of a modifier indicates that the tail is not truly fat, then one who derives benefit from the tail should not be liable for misuse of consecrated property either. Rather, it is clear that the correct answer is as stated by Rav Zevid.

§ The mishna teaches: This is not so with regard to blood, as one who derives benefit from blood is not liable for misuse of consecrated property. The Gemara asks: From where are these matters derived? Ulla said: The verse states with regard to blood: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). The term “to you” indicates that it shall be yours, rather than consecrated property, and is therefore not subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The school of Rabbi Yishmael taught a different derivation. By using the term “to make atonement,” the verse teaches that God is saying: I gave it to achieve atonement, but not to be subject to the prohibition against misuse of consecrated property.

And Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the latter part of the verse, which states: “For it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11). The term “it is” teaches that the status of the blood remains as it is, i.e., it is before atonement as it is after atonement. As the Gemara will state, there is a principle that once the mitzva involving a consecrated item has been performed, the item is no longer subject to the prohibition of misuse of consecrated property. Accordingly, the term “it is” teaches that just as after atonement, i.e., after the blood has been sprinkled upon the altar, it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated property, as the mitzva has already been performed, so too, before atonement, i.e., before the blood has been sprinkled upon the altar, it is not subject to the prohibition against misuse of consecrated property.

The Gemara objects: But if the term “it is” teaches that the status of the blood remains the same before and after atonement, one can say just the opposite: It is after atonement as it is before atonement. Just as before atonement the blood is subject to the prohibition of misuse of consecrated property, so too, after atonement it is subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara responds: This cannot be the case, since as a rule, there is no item whose mitzva has been performed and is still subject to the prohibition of misusing of consecrated property.

The Gemara asks: And is there no such case? But there is the mitzva of the daily removal of the ashes of offerings burned on the altar, the mitzva of which has been performed, and yet one who derives benefit from it is liable for misuse of consecrated property, as it is written: “And he shall take up the ashes of what the fire has consumed of the burnt offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3). The ashes must be left there, where they are absorbed into the ground, and one who removes and derives benefit from them violates the prohibition against misuse of consecrated property, even though their mitzva has been performed. This contradicts the principle posited above.

The Gemara answers: The principle does not apply in that case, because the mitzva of the removal of the ashes and the matter of the four white priestly vestments worn by the High Priest on Yom Kippur, which may not be used again, are both specified as exceptions to the halakha that the prohibition of misuse of consecrated property does not apply after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And as a rule, any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases. The principle therefore remains in place.

The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that these four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment. But according to the opinion of Rabbi Dosa, who said that the verse teaches only that the High Priest may not use the vestments on Yom Kippur in a different year, but they are fit for an ordinary priest and do not require interment, what is there to say? If the priestly vestments are not an exception to the halakha that there is no prohibition of misuse of consecrated property after the performance of a mitzva, the removal of the ashes remains as the only exception. Why, then, does it not serve as a paradigm for other instances in the Torah?

The Gemara responds: Rather, it is because the cases of the removal of the ashes and the heifer whose neck is broken to atone for an unsolved murder (Deuteronomy 21:1–9) are two verses that come as one, as it is also prohibited to derive benefit from the heifer after its mitzva is performed. And any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to apply to other cases, what is there to say? The Gemara answers: Two

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מה שאין בדם שאין בו מעילה כדבעינן למימר בגמרא:

ואין בו משום פיגול^א)נראה דצ"ל דנותר אינו אלא בבשר דכתיב והנותר מבשר הזבח וגו' ופיגול לא צריך קרא דפיגול אינו רק בדבר שיש לו מתירין ודם גופיה מתיר הוא וכדאמרינן בזבחים דף מו: ונותר אלא בבשר והנותר מבשר הזבח פיגול:

וכי מה למדנו משור זבח השלמים. כלומר והלא בפר כהן משוח נמי כתיבי ביה אימורין:

מה פר כהן משיח יש בו מעילה. כלומר דקדשי קדשים הוא שכולו נשרף ואין בו אכילה אף שור זבח השלמים דקדשים קלים הוא אפי' הכי יש בו מעילה:

כתב רחמנא כאשר יורם. כלומר כל מה שיורם:

דבר השוה בשור וכשב וזהו חלב ויותרת אבל אליה ליתיה בשור:

אלא מעתה אל ימעלו בו כלומר כיון דלאו חשוב חלב ולאו חשוב אימורין אל ימעלו בו בקדשים קלים כשאר בשר שאוכלים הבעלים:

אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. כלומר דבר השוה בשור וכשב ועז אסור באכילה ולא אליה דליתא בשור:

אמר קרא לכם. כלומר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר:

אלא לר' דוסא דאמר שלא ישתמש בהן כלומר אבל ראויין הן לכהן הדיוט כל השנה כולה:

ואין מועלין בהן ועכשיו לא הוו תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאין כאחד:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שעניניה מתבארים במקומם ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן מה שביארנו על חלב של קרבן שיש בו מעילה אין הפרש בזה בין קדשים קלים לקדשי קדשים ולא סוף דבר החלב אלא אף יותרת ושתי כליות בדין זה ואפי' חלב האליה אע"פ שאינה קרבה בכל הקרבנות שהרי קרבן השור אין חלב האליה שבו קרבה אע"פ כן בקרבנות שהיא קרבה בהן יש בה מעילה ומ"מ בבהמה של חולין אין חלב אליה נאסר באכילה כלל כמו שהתבאר:

כבר ביארנו במשנה שהדם בין קודם זריקה בין לאחר זריקה אין בו מעילה ומ"מ לאחר זריקה לא היינו צריכין ללמדה שאין מעילה בשיריים שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו הואיל ונעשה ממנו צורך גבוה אין עליו עוד שום קדש ומ"מ יש דברים שאף לאחר שנעשית מצותן אסורין בהנאה ומועלין בהם כגון תרומת הדשן שהיו תורמין בכל יום מלא מחתה ונותנה בצדי המזבח ונבלעת במקומה וכן עגלה ערופה אע"פ שנעשית מצותה אסורה בהנאה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל שם תהא קבורתה וכן ארבעה בגדי לבן שהיה כהן גדול נכנס בהן לפני לפנים ביום הכפורים וטעונין גניזה עולמית שאין הדיוט עובד בהן בשאר ימות השנה אע"פ שעבודת כהן הדיוט בארבעה בגדי לבן ולא אף הוא עצמו ביום הכפורים אחר כמו שהתבאר במקומו ואף הדם עצמו אסור ליהנות ממנו בלא דמים משנשפך לנחל קדרון ומ"מ בדמים מותר כמו שיתבאר במסכת עבודה זרה פרק שלישי:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה וטמא אם אכלו בטומאת הגוף כו' שהיא בכרת עכ"ל ר"ל וחל שפיר על איסור חלב דהוה נמי בכרת אבל טומאת בשר לא הוה אלא לאו הבא מכלל עשה ולא שייך למימר ביה כלל חייב וק"ל:

תוס' בד"ה א"ר ינאי כו' ומשני אסמכתא בעלמא וה"ה קרא דהכא עכ"ל לא קאי התם הכי אלא במסקנא קאמר התם דר' ינאי בקדשי מזבח מעילה דאורייתא אית ליה וצ"ע ע"ש:

בד"ה אין לך דבר שנעשה כו' דהא דשן אין מועלין בו כו' ועגלה כו' עכ"ל ולא מקרי השתא נמי ב' כתובין כיון דלא מפירש בהו בהדיא הכי בקרא אלא דממילא משתמע בהו דאין מועלין בהו עד לאחר שנעשה מצותן משא"כ בהא דמועלין בהו לאחר שנעשה מצותן דמפורש בהו בהדיא הכי בקרא ודו"ק:

ד"ה מנא הני מילי וכו' ולא מפליג דאפילו חלב קדשים קלים וכו'. ר"ל דבחלב קדשי קדשים לא צריך קרא דפשיטא דיש בו מעילה דהא מחיים הוה בהו מעילה בקדשי קדשים ובשלמים בבשר פשיטא דאין בו מעילה דהא נאכל לבעלים ואי אית בהו מעילה על כרחך בחלב ובאימורים הוא דאיכא:

בתוס' ד"ה אמר ר' ינאי וכי' ועוד י"ל דרבי ינאי דהכא אסמכתא בעלמא היא דהא במעילה בפ' קדשי מזבח וכו' ופריך והא קרא קא נסיב. ר"ל דשם פריך נמי מהא דתניא כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומשני נמי מדרבנן ופריך עלה והא קרא קא נסיב:

ד"ה הוא לפני כפרה וכה"ג דחיק לאתויי וכו' כן צ"ל:

[בא"ד] ומייתי ראיה מר' יוחנן וכו' יצאו מידי מעילה דבר תורה. פי' משמע מדרבנן יש בהן עדיין מעילה:

בא"ד ואי מדרבנן אמאי. פי' לא פריך אלא אמעילה שניה שמצד קדושת בדק הבית ומאי קושיא דלמא דרבנן היא דהא אשכחן מעילה דרבנן בדם ובקדשים שמת:

[בא"ד] ומשני ראוי למעול בו שתי מעילות. מדברי התוס' משמע דאינהו מפרשים הא דמשני התם ראוי למעול בו שתי מעילות הוי פירושו שמשני דאה"נ שיש בו שתי מעילות משום דהא ראוי לחול עליו שתי מעילות חדא דאורייתא וחדא דרבנן:

ד"ה ולא והרי תרומת הדשן וכו' ויש לומר דמתני' דהתם וכו' אבל קודם מועלין וכו'. פי' משעה שהגיעה שעת תרומת הדשן אבל קודם זה לא כמו שכתבו התוס' בס"ד שקודם זה וי"ל דאשכחן טובא דהא דשן אין מועלין בו עד שעת הרמה וכו':

רש"י בד"ה תרומת הדשן כו' מדשן מזבח מלא מחתה כו' כצ"ל:

גמ' מנא הני מילי. דאף בקדשים קלים יש מעילה בחלב ולמטה מנא ה"מ דאף בקדשי קדשים אין מעילה בדם (*ו):

גמ' ואי כתב רחמנא כאשר יורם ה"א חלב אלי' כו'. כצ"ל:

גמ' אלא מעתה לא ימעלו בה כו' . דהיאך נרבה מכל חלב מה שלא נקרא חלב סתמא:

גמ' אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר כו' . וא"ל א"כ ל"ל הוא כיון דמלמדין שמועלין אף לאחר שנעשה מצותו ס"ס מהוא לא נשמע מאומה לפני כפרה כלאחר כפרה כיון דלאחר כפרה נמי י"ל דמועלין בו:

בתוס' בד"ה א"ר ינאי כו' ור' ינאי דהכא כו'. ומאן דמוקי לה התם לדבר הלמד כו' יליף מעילה בחלב מכל חלב לחודה וכששנה רבי:

בא"ד ומוקי לה מדרבנן כו' . משא"כ בדם דאפילו מדרבנן אין בו מעילה בבית המקדש רק לאחר שיצא לחוץ מועלין בה מדרבנן כמ"ש בסמוך ועיין בפרש"י שם ביוצא לנחל קדרון ולכך אקושית ר"ת שבד"ה הוא לא משני מדרבנן דהא קתני משא"כ בדם מיהו בלא"ה תירצו שפיר דאתירוצא דרבנן קשה הוא"ת ג' וד' שבאותו דיבור מיהו ז"א דתקשי בלא"ה מאי וא"ת א"כ בריש מעילה כו' תקשי לר' ינאי דמוקי למשניות טובא מדרבנן רק תלמודא בריש מעילה אין לו להביא ממימרא דאמוראי רק ממשנה או ברייתא וגם הך דהמקיז הוא מימרא [ולא הוי קשה וא"ת ג' אי הוי מתרצין דמדרבנן וע"כ צ"ל כמ"ש תחלה] ועיין:

בא"ד וחייב עליו ארבע חטאות ואשם כו' . ואי מדרבנן הוי חולין בעזרה:

בתוס' בד"ה הוא לפני כפרה כו' הקשה ר"ת כו'. תפסו כאן [ולא אמתניתין] דמשמע לעולם בהוייתן הוא שוה [כפרש"י] משא"כ במתני':

בא"ד ומועלין בה ב' מעילות. אחת משום קדשי מזבח ואחת משום שהתפיסו לקדושת בדק הבית ואי מדרבנן חל עליו קדושת בדק הבית ולא מדאורייתא אמאי ב' מעילות:

בא"ד ומשני ראוי למעול כו' . דבל"ז שהקשה. [לפי פשוטו] דלא מצינו מעילה מדרבנן צריך לפרש בדוחק גדול התירוץ ראוי למעול אילו היה חל מדאורייתא אבל באמת אינו מועיל כיון דהוא מדרבנן כפרש"י שם אך עתה שמצינו מעילה מדרבנן רק שהקושיא דלא הו"ל לתקן בכאן כו' א"ש הא דמשני כו':

בתוס' בד"ה אין לך דבר כו' דהא דשן כו' ועגלה ערופה כו'. ולא הוי שני כתובים כו' דאין נכתב קרא לכך לומר דאין מועלין בה קודם ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולא והרי תרומת הדשן כו' א"כ מצוה לדשן כו'. לכך אין מועלין בה אח"כ שנעשה מצותו דאי לא"ה מ"ש לאחר דישון מקודם דישון:

בא"ד בשלמא חיצון דכתיב ושמו כו' . דכתיב והרים את הדשן מבעי ליה ודו"ק. ועיין בתוס' שם ואפ"ל [שמביא ושמו] ליישב הבשלמא דאמאי ניחא שם אדרבה אם הוא מצוה מוהרים אמאי מועלין בה לאח"כ לז"א ושמו כו':
בסה"ד והתם פריך כו'. אינו בגמרות חדשים. וכל הך סיומא ומשני כו' צריך יישוב וע"ש ברש"י ותוס':

רש"י ד"ה ומה למדנו. אף כאן אימורין מפורשין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אליה. דאלית הכבש קריבה ביה. כצ"ל:

רש"י ד"ה תרומת הדשן. תורם כו' מלא מחתה. עמש"כ ע"ד בפסחים (כו):

תד"ה אמר. ועי"ל כו' אסמכתא בעלמא הוא דהא במעילה כו'. כצ"ל וכן הועתק במהר"ם:

תד"ה הוא. וכה"ג דחיק לאתויי דתקון רבנן בהו מעילה כו'. כצ"ל:

תד"ה אין. דהא דשן אין מועלין בו עד שעת תרומה. תימה דהא מכולה מתניתין דמעילה (ט) מוכח דיש מעילה בדשן עד שתצא לבה"ד ע"ש. ובמעילה (יא) ד"ה אין לא כתבו רק דע"ע תוכיח. שוב מצאתי ביומא בד"ה אין שדחו בעצמן הא דדשן כדכתבינן:

תוס׳ ד"ה אמר רבי וכו' קרא קא נסיב כתיב כל חלב כצ"ל:

ד"ה הוא וכו' וכי האי גוונא דחי לאתויי כצ"ל:

דף קי״ז ע״א רש״י ד״ה תיתסר כל אלית כבש באכילה, תמהני למה לא תיתסר כל אלי׳ אפילו של שור ועז, ואולי׳ י״ל דאלית כשב באמת יותר שמנה בטבעו מאלית שור ועז עיין בפסחים צ״ו ע״ב ברש״י ד״ה ואם, שהביא בשם יש מפורשים, דעז אין לו אליה אלא שכתב דטעות הוא בידם דא״כ ל״ל קרא למיעוטו. ומסתמא הני י״מ לא כחשו המציאות הנראה לעין כל, אלא דסברו דאלי׳ שמנה מקרי אלי׳ דחלבו האלי׳ מקרי כדאמר ר׳ אשי הכא, וגבי עז וה״ה בשור אינו שמנה ומסתמא מש״ה באמת אינה קרבה בשור ועז, ולכן יפה פרש״י דרק אלית כבש תיתסר, אבל ממה דמתרץ הש״ס עליך אמר קרא כל חלב שור כשב ועז דבר השוה בשור כשב ועז, אין להביא דיש חילוק באלי׳ בטבעו בין מיני הבהמה, דכוונת הש״ס דבעינן חלב השוה בשור כשב ועז שיוקרב לגבוה, וכאשר כתיב בתר הכי אשר יקריב ממנו לד׳, דמיני׳ ילפינן דרק מה שנקרב לד׳ קרוא חלב ודרש הכא דרק מה שנקרב משור כשב ועז נקרא חלב אבל מה שקרב רק מכבש לחוד לא איקרי חלב ודו״ק.

המהר״ם שיף ז״ל בסוף הפרק הביא דברי הג״א בריש פרקן מובא בב״י סי׳ צ״ב וקמצרף דעתו להתיר כבד מטוגנת בחמאה דכיון דהוא בב״ח דרבנן בטל ברוב, וכל המעיין בב״י שם יראה דמפרש דברי הג״א דחתיכת עוף שנתבשלה בחלב בטלה ברוב, אבל לא דחלב מועט בטלה ברוב בשר עוף, דזה לא ניתן להאמר דכמעט מין הנמנע שיהי׳ נבלע בחתיכה חלב כפי ערך הבשר מחצה על מחצה, ולכן דברי המהרמ״ש ז״ל צ״ע.

הדרן עלך פרק כל הבשר

(קיז א תוספות) ד"ה ולא וכו' אבל קודם מועלין וכו'.—עי' מהר"ם שכתב: "אבל קודם מועלין פי' משעה שהגיע שעת תרומת הדשן אבל קודם זה לא כ"ש התוס' בסוף דיבור שקודם זה וכו'", והוא תמוה דמשנה שלימה שנינו במעילה שם דמועלין בקרבנות עד שיצאו לבית הדשן, ואפי' לרב שם מועלין בהם עד שתראה לבית הדשן (וע"ש בפי' רש"י).

דין חלב מועילין בו אפי' בקדשים קלים וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא מש"כ בדם והדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאי' בין טהורי' וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה:

מתניתין חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב שהחלב מועילין בו אפילו בקדשים קלים וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא מש"כ בדם וחומר בדם שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורי' וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ובגמרא יליף מקראי ששנה ר' כל חלב לה' לרבות חלב קדשים קלים ולאו דוקא חלב אלא אפי' שאר איסורים יותרת ושתי הכליות מדכתיב כאשר יורם משור זבח השלמים ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משוח מה התם יש בו מעילה אף הכא יש בו מעילה ומה שאין מועילין בדם אמר עולא אמר קרא לכם שלכם יהא דבי ר' ישמעאל תנא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעיל' ור"י אמר קרא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה בשיריים דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועילין בו אף לפני כפרה אין בו מעילה ומפרש בגמרא וצריכא חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומא' אבל מפיגול לא צריך קרא דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם ובין למזבח חייבין עליו משום פיגול ודם גופיה מתיר הוא:

הדרן עלך כל הבשר

מתני' מועלין בו. אם קרבן הוא דהא קדשי ה' הן ואינם לכהנים והדם אין מועלין בו כדיליף בגמרא: וטמא. אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף שהיא בכרת: משא''כ בדם. מפרש בגמרא: אלא בבהמה טהורה. כדכתיב (ויקרא ז) מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וגו': גמ' מנה''מ. דחלב יש בו מעילה ולא מפליג דאפילו חלב קדשים קלים אע''ג דאין בהן מעילה בחייהן דהא ממון בעלים הן יש בו מעילה באימוריהם לאחר שנזרק דמן: כאשר יורם. באימורי פר כהן משיח כתיב: ומה למדנו. דקאמר ככל מה שמפרישים אימורים משלמים כך יפרשו מזה אף כאן האימורים מפורשים את החלב המכסה [על הקרב] ואת כל החלב ואת שתי הכליות וגו': מה פר כהן משיח יש מעילה. באימורים דהא מחיים הוה ביה מעילה דקדשי קדשים הוא: יש בו מעילה. בחלבו: כל חלב לה'. בקדשים קלים כתיב ולהכי כתיב בהו לה' למימרא דקדשי ה' קרינא ביה לענין מעילה: יותרת ושתי הכליות לא. דלאו חלב איקרו: כאשר יורם. לימד על כל האימורים שהוקשו לאימורי פר כהן משיח: אליה דליתא בשור לא. נמעלו בה כי מייתו כבש לשלמים דאלית הכבש קרינא ביה כתב רחמנא כל חלב ואשכחן אליה דאיקרי חלב דכתיב (ויקרא ג) חלבו האליה תמימה: תיתסר. כל אלית כבש באכילה: כל חלב שור וכשב ועז. לא אסרה תורה אלא הנוהג בכולן ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז: לא ימעלו בה. דהא מעילה מכל חלב לה' נפקא לן והא אמרת דלאו חלב איקראי: לכם. ואני נתתיו לכם וגו' שלכם יהא אלמא לאו קדשי גבוה הוא: לכפרה נתתיו. ולא שיהא קרוי שלי למעול בו שאינה עומדת אלא לכפר בשבילכם: הוא. משמע בהוייתו יהא לעולם דינו שוה בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה שנתן מתנותיו ונשארו השיריים: מה לאחר כפרה אין מעילה. בשיריים כדלקמן דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו שהרי כבר נעשה צורך גבוה ממנו ולאו קדשי ה' קרינא ביה: תרומת הדשן. כל בקר תורם מדשן מזבח מלא מחתה ונותנו בצדי המזבח ונבלעת שם במקומה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש וגו' ושמו אצל המזבח מלמד שטעון שימה וגניזה אלמא אסור בהנאה: בגדי כהונה. ארבעה בגדי לבן שכ''ג נכנס בהן לפני ולפנים ביום הכפורים וטעונין גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהן כל השנה ולא [כ''ג] ליום כפורים אחר כדכתיב ופשט את בגדי הבד והניחם שם: אלא לרבי דוסא דאמר. כשרין הן לכהן הדיוט כל השנה שכהן הדיוט משמש בהן בארבעה כלים ומה ת''ל והניחם שם מלמד שלא ישתמש הוא ליוה''כ אחר מאי איכא למימר: עגלה ערופה. אף על פי שנעשה מצותה אסורה בהנאה דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה (כריתות דף ו.):

אמר רבי ינאי דאמר קרא כאשר יורם כו'. בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:) מוקמינן לה לדבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש דיותרת ושתי הכליות ילפינן בשעיר עבודה זרה מפר העלם דבר של ציבור ופר העלם מפר כהן משיח ואייתר כאשר יורם בפר כהן משיח לאוקומי בפר העלם דבר למהוי כמאן דכתיב בגופיה דלא ליהוי שעיר עבודה זרה למד מן הלמד ורבי ינאי דהכא סבר לה כמאן דיליף בפרק ב''ש (שם דף מא:) יותרת ושתי הכליות בשעירי עבודה זרה מועשה לפר כו' ועוד י''ל דרבי ינאי דהכא אסמכתא בעלמא הוא [דהא] במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טו.) א''ר ינאי אין חייבין משום מעילה אלא קדשי בדק הבית בלבד ולא בקדשי מזבח דאית בהו לכהנים ולבעלים ופריך ליה ממשניות טובא ומוקי לה מדרבנן ופריך והא קרא קא נסיב פי' כל חלב לרבות האימורים ומשני אסמכתא בעלמא וה''ה קרא דהכא והא דתנן בפרק אמרו לו (כריתות יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם איכא לאוקומי בעולה ואע''פ דעורה לכהנים אין לחוש כיון דכל הבשר למזבח: הוא לפני כפרה כלאחר כפרה. הקשה ר''ת דבמעילה פ' ולד חטאת (דף יב:) אמרינן המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו אלמא יש מעילה בדם ותירץ דהתם מחיים דלא שייכא כפרה אבל לאחר שחיטה אף לפני כפרה אין מועלין וא''ת דהתם תנן (דף יא.) ומייתי לה בפרק כל שעה (פסחים דף כב.) דם בתחלה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין בו וי''ל דמעילה דהתם מדרבנן היא וא''ת א''כ בריש מעילה (דף ב:) דדחיק לאשכוחי מעילה מדרבנן לייתי מהך משנה וי''ל דהתם אקדשים ששחטן בדרום קאי דכחנקינהו דמי וכי האי גוונא דחיק לאתויי דתקון רבנן (כמה) מעילה אע''ג דבדילי מינייהו ומייתי ראייה מר' יוחנן דאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה וא''ת בסוף תמורה (דף לב:) גבי מקדיש עולה לבדק הבית קאמר אי מדרבנן אימא סיפא ומועלין בה שתי מעילות ואי מדרבנן אמאי ומאי קושיא הא איכא מעילה דרבנן בדם ובקדשים שמתו וי''ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה אין לחכמים לתקן שם מעילה כיון דבלאו הכי בדילי מינייהו ומשני ראוי למעול בו ב' מעילות בבשר מעילה דאורייתא משום עולה ובעור דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיניה ותקנו רבנן מעילה: אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. וא''ת אדרבה לא נמעט לפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשה מצותו שלא ימעלו בו ואע''ג דאיכא קדשים קלים היינו משום דלא אקרו קדשי שמים וי''ל דאשכחן טובא דהא דשן אין מועלין בו עד שעת תרומה ועגלה ערופה עד לאחר ירידתה: ולא והרי תרומת הדשן. וא''ת דתנן במעילה פרק ולד חטאת (דף יא.) דישון מזבח פנימי והמנורה לא נהנים ולא מועלין וקאמר בגמרא בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אלא מזבח פנימי מנלן משמע דמושמו דריש דאין מועלין ובשמעתין אדרבה משמע ליה מושמו דמועלין וי''ל דמתניתין דהתם משמע דאין מועלין בדישון הפנימי שהדישון מוציאו מידי מעילה אבל קודם מועלים א''כ מצוה לדשן ועל זה קאמר בשלמא חיצון דכתיב ושמו לכך מצוה לדשן ומ''מ אף לאחר הרמה איכא מעילה כדדרשינן בסוף מעילה (דף לד.) ושמו בנחת שלא יפזר אלא פנימי מנא לן דמצוה לדשן שאתה אומר שהדישון מוציאו מידי מעילה ומשני דאמר קרא והסיר מוראתו והשליך אותה אל מקום הדשן אם לענין מזבח החיצון לא צריך דהא כתיב ושמו אצל המזבח כו' והתם פריך והא איצטריך למזבח החיצון לקבוע לו מקום דכתיב קדמה: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה כו'. במעילה בפרק ולד חטאת (דף יא:) מאריך יותר ומסקינן כי הכא:

דף קיז - א

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד