דף קיז - ב
ומתרצינן: תרי מיעוטי כתיבי בפסוקים אלו. הכא, בתרומת הדשן, כתיב "ושמו", שמשמע דווקא הוא ולא אחר. והתם, בעגלה ערופה, כתיב "הערופה". וכיון שכתובים מיעוטים, אפילו מאן דאמר שתמיד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, מודה שכאן אין מלמדים, שמשמע דווקא אלו ולא אחרים.
ומקשינן: ותלתא קראי "לכם", "לכפר", ו"הוא", למה לי בדם, הרי מאחד מהם ממעטים מעילה?
ומבארינן: חד פסוק - למעוטי דם מדין נותר, שאם נתותר דם ואכלו, אינו חייב משום נותר. וחד - למעוטי דם ממעילה כפי שאמרנו לעיל. וחד - למעוטי מטומאה, שאם אכל את הדם בטומאת הגוף, אינו חייב משום טומאה.
אבל למעט דם מפגול, דהיינו שפיגל בזבח ואכל מדמו - לא צריך קרא. דתנן: כל דבר שיש לו מתירין, בין שמתירין אותו לאדם, כגון בשר קדשים, שזריקת הדם מתירתו לכהנים באכילה, ובין שמתירין למזבח, כגון איברי עולה, שזריקת הדם מתירתה להקטיר למזבח, חייבין עליו משום פגול. אבל אם אין לו מתירים - אין חייבים עליו משום פיגול. ודם אין לו מתירים, שהרי הוא גופיה מתיר הוא.
הדרן עלך פרק כל הבשר
פרק תשיעי - העור והרוטב
הקדמה לפרק העור והרוטב
א. שני סוגי טומאה נוהגים בבהמה ובחיה, טומאת נבלה, וטומאת אוכלים. פרטי ההלכות של שני סוגי הטומאה הללו מתבארים בפרק זה.
ב. טומאת נבלה היא טומאה עצמית של בהמה או חיה, שמתה בלי שחיטה כהלכה.
דרגת טומאת הנבילה היא "אב הטומאה", והנבילה מטמאת את כל הנוגעים בה [אדם, כלי או אוכל], ועושה אותם ראשון לטומאה.
לעומתה, טומאת אוכלים של בהמה או חיה שנשחטה, אינה טומאה עצמית. אלא, כל שנשחטה הבהמה או החיה כהלכה, ומותר לאוכלה, היא נעשית מעתה ראויה לקבל טומאה מדבר טמא. ומשנגע בה הדבר הטמא, היא נטמאת בטומאת אוכלים, ואף מטמאה אוכלים אחרים בטומאת אוכלים.
טומאת אוכלים היא לעולם ראשון לטומאה, כי אין האוכלים נעשים אב הטומאה, אפילו נגעו במת, שהוא אבי אבות הטומאה.
כאמור, החילוק המהותי בין טומאת נבלה לטומאת אוכלים הוא בכך שטומאת נבילה היא טומאה עצמית, ואילו טומאת אוכלים היא טומאה שמקבל האוכל מדבר טמא. ולכן, הטומאה העצמית של הנבילה אינה זקוקה ל"הכשר משקים", כדי שתחול.
וכך נאמר בתורה בספר ויקרא [יא לט]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב".
ולעומתה, טומאת אוכלים, אין האוכל נטמא אלא אם "הוכשר" קודם לכן לקבלת הטומאה, על ידי מתן מים או משקים עליו.
וכך נאמר בתורה [שם לז לח], בשני הפסוקים העוסקים בטומאת אוכלים:
"וכי יפול מנבלתם [של השרצים הטמאים] על כל זרע זרוע אשר יזרע - טהור הוא.
וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו - טמא הוא לכם".
ה"זרע" האמור כאן, הוא שם כולל לכל דבר מאכל. ומלמד הכתוב, שכל דבר העומד לאכילה, אינו מקבל טומאה אלא כאשר "הוכשר" תחילה לקבלת הטומאה, על ידי נתינת מים [או משקים] עליו.
ג. בפרק זה יבוארו שני מושגים בהלכות טומאה, הנקראים "יד" ו"שומר".
את המושג "יד" מצינו הן לגבי טומאת נבלה והן לגבי טומאת אוכלים, אך את המושג "שומר" מצינו רק לגבי טומאת אוכלים, ולא לגבי טומאת נבלה.
"יד האוכל" הוא דבר המחובר לאוכל, אך אינו האוכל בעצמו, אלא יש בו צורך בשביל האוכל, כגון, שבאמצעותו אוחזים את האוכל.
"שומר האוכל", הוא דבר המחובר לאוכל, ושומר את האוכל שלא יתקלקל, כגון, הקליפה של הפרי.
ד. "שומר האוכל" חמור מ"יד האוכל", כי יד האוכל, אף שהיא מקבלת טומאה, אין היא מצטרפת להשלים את האוכל לשיעור כביצה [שהוא השיעור לטומאת אוכלים]. ואילו "שומר האוכל" לא רק שהוא מקבל טומאה, אלא הוא אף מצטרף אל האוכל עצמו כדי להשלים לשיעור כביצה.
וכאמור לעיל, חילוק נוסף יש בין יד לשומר, שדין "שומר האוכל" התחדש רק בטומאת אוכלים, ולא בטומאת נבלות. ולכן, "שומר הנבלה" אינו מצטרף להשלים לשיעור כזית, שהוא השיעור לטומאת נבלות.
אבל דין "יד האוכל", קיים גם בטומאת נבלות, ולכן, אם נגע אדם ביד הנבלה, הרי הוא נטמא מהנבלה.
במשנתנו נמנים דברים, שכאשר הם בפני עצמם, ואינם מחוברים לאוכל, הם אינם ראויים לקבל טומאת אוכלים, מפני שאינם עומדים לאכילה. אך כאשר הם מחוברים לאוכל, הם מקבלים טומאה.
ולא זו בלבד שהם מקבלים טומאה, אלא הם אף מצטרפים אל האוכל כדי להשלימו לשיעור כביצה, שזהו השיעור של טומאת אוכלים, הן לקבל טומאה, והן לטמאות אחרים. כך שגם אם אין באוכל בפני עצמו שיעור כביצה אלא רק בצירוף הדבר ההוא, הרי הם מצטרפים לשיעור, הן כדי לקבל טומאה, והן כדי לטמאות אחרים [1].
יש שני אופנים שהדבר בפני עצמו אינו מקבל טומאה, וכשהוא מחובר לאוכל הוא מקבל טומאה.
האחד, "שומר האוכל", שהתחדש בתורה ששומר האוכל מקבל טומאה ומצטרף לאוכל לשיעור כביצה. אך אם הוא עומד בפני עצמו הוא אינו מקבל טומאה, לפי שאינו ראוי לאכילה.
והשני, חלקי הבהמה שאינם עומדים לאכילה בפני עצמם, כשהם מחוברים לאוכל, כיון שאז רגילים לאכול אותם עם האוכל, הרי הם נטמאים ומטמאים.
מתניתין:
העור של בהמה לאחר מיתתה, בהיותו מחובר לחתיכת בשר.
והרוטב, המיץ של הבשר היוצא ממנו בבישול, כשהוא קרוש על הבשר.
והקיפה, תבלין שנתבשל עם הבשר, ואינו נאכל בפני עצמו.
והאלל, חתיכות בשר קטנות שנחתכו עם העור, ונשארו דבוקים לעור.
והעצמות, שיש בתוכם מוח העומד לאכילה.
והגידין והקרנים והטלפים.
כל הדברים הללו - מצטרפין הם עם הבשר להשלימו לשיעור כביצה לענין לטמא טומאת אוכלין.
העור, העצמות והטלפים מצטרפים, משום שהם נחשבים "שומר" לבשר. ואילו הרוטב, הקיפה, האלל, הקרנים והגידין מצטרפים, משום שהם נאכלים יחד עם הבשר [2].
המשנה נקטה שהם "מצטרפים" לטמא טומאת אוכלים, לפי שכאשר אינם מחוברים לאוכל אינם מקבלים טומאה כלל, כיון שאינם עומדים לאכילה בפני עצמם.
אבל הם לא מצטרפים לטומאת נבלות, שאם הבשר הוא בשר נבלה, ואין בו כזית - שזהו השיעור שנבלה ראויה לטמא, אין הדברים הללו מצטרפים להשלימו לשיעור כזית. לפי שמצד עצמם אין עליהם תורת נבלה, ודין "שומר" נאמר רק לגבי טומאת אוכלין, ולא לגבי טומאת נבלות.
ואף אותם הדברים שדרכם להאכל ביחד עם הבשר אין הם מצטרפים, משום שאין הם נחשבים ל"נבילה", אלא הרי הם נחשבים רק כאוכל בעלמא. וטומאת נבלה נאמרה רק על בשר הנבילה עצמה, וכפי שנאמר בתורה "הנוגע בנבלתה", ולא על אוכל הנאכל עם הנבילה [3].
כיוצא בו מצינו דבר שנוהגת בו טומאת אוכלין אך לא נוהגת בו טומאת נבלה.
וכגון: ישראל השוחט בהמה טמאה לצורך עובד כוכבים, והבהמה עדיין מפרכסת [מתנענעת], הרי אף על פי שאסורה הבהמה באכילה, מכל מקום היא נחשבת כבר עתה כאוכל, והרי היא מטמאה טומאת אוכלין, [גם קודם שתמות ותטמא מצד נבלה].
לפי שישראל השוחט בהמה טהורה, מעשה השחיטה מתיר אותה לאכילה מיד אף בעוד שהיא מפרכסת, ולכן היא גם מקבלת טומאת אוכלים מיד, שהרי היא נחשבת לאוכל הראוי לאכילה גם בעוד שהיא מפרכסת,
ולפיכך גם כאשר שחט ישראל בהמה טמאה [שהיא אסורה לאכילת ישראל] לצורך עובד כוכבים, הרי המחשבה שהוא חושב בשעת השחיטה שהוא שוחט בשביל שהגוי יאכלנה מועילה כדי שיחול עליה שם אוכל מיד, אף בעוד שהיא מפרכסת [4].
[דין זה קיים בשני תנאים: התנאי האחד, שהבהמה תמות על ידי שחיטה כשרה, לפי שאם מתה הבהמה על ידי נחירה, או על ידי שחיטה שאינה כשרה, כגון ששהה או דרס בשעת השחיטה, אינה נחשבת לאוכל בעוד שהיא מפרכסת, לפי שרק בשחיטה כשרה מצינו שהמפרכסת נחשבת אוכל.
התנאי השני, שהבהמה נשחטה לצורך עובד כוכבים, שאילו נשחטה לצורך ישראל, אין מחשבתו שחשב לצורך אכילה מועילה לתת לבהמה שם אוכל, לפי שהיא אסורה באכילה, ובטלה מחשבתו].
אבל היא לא מטמאה טומאת נבלות, כל עוד שהיא מפרכסת, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה, שאז היא נחשבת כמתה אפילו אם היא עדיין מפרכסת. לפי שלגבי טומאת נבלות נאמר "וכי ימות מן הבהמה", לומר, שאין הבהמה מטמאת עד שתמות.
[חילוק זה קיים בבהמה טמאה בלבד, שהרי השוחט בהמה טהורה שחיטה כשרה, אינה מטמאת טומאת נבלות כלל, ואף לאחר שתמות].
ואם כן, מצינו כי ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלין יותר ממה שריבה לטמא טומאת נבלות.
רבי יהודה אומר: האלל חתיכות בשר קטנות שנשארו דבוקים לעור אחר ההפשט [שהן בטלות לעור ואינם נחשבים כבשר], המכונס, שאסף אותם למקום אחד - הרי, אם יש בו כזית במקום אחד והם בשר נבלה, יש עליו שם בשר נבלה, שאם נגע בו אדם ונכנס למקדש או אכל קדש בטומאה חייב עליו כרת.
לפי שהואיל וכינס אותם והחשיבם, אינם בטלים לעור, אלא הרי הם ככל בשר. ואפילו מדאורייתא חשיב בשר נבלה, ולכן הוא חייב על זה כרת.
ובא רבי יהודה לחלוק על רבנן, שלדבריהם לעולם אין האלל מטמא בנבלה, ואף כאשר כנס אותו למקום אחד.
גמרא:
שנינו במשנה שהעור אינו מצטרף עם הבשר להשלים לשיעור כזית של טומאת נבלות, אף על פי שהוא שומר לבשר.
ואמרינן:
תנינא במשנה, להא דתנו רבנן בברייתא:
הדין של "שומרים" הוא, שהם מצטרפים עם האוכל הנשמר על ידם להשלים את שיעור האוכל, רק ביחס לטומאה קלה, כלומר, "טומאת אוכלין" שהיא טומאה קלה, [לפי שהאוכל הטמא אינו מטמא אלא אוכל אחר, ואינו מטמא אדם וכלים], שאם יש שיעור כביצה באוכל עם השומר, הרי הם מטמאים בטומאת אוכלים.
ולא נאמר דין צירוף של "שומרים" ביחס לטומאה חמורה, כלומר "טומאת נבלה" שהיא טומאה חמורה, [לפי שהיא מטמאת גם אדם וכלים], שאם יש שיעור כזית בנבלה עם השומר, אינם מטמאים בטומאת נבלה.
ומבארינן:
שומרים המצטרפים ביחס לטומאה קלה - מנלן?
דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בפסוק המלמד על טומאת אוכלין - "וכי יפל מנבלתם [של השרצים הטמאים] על כל זרע זרוע אשר יזרע",
ודרשינן "מאשר יזרע", שהאוכלים מטמאים כדרך שבני אדם מוציאין את הזרע לשדה לזריעה.
דהיינו, חטה בקליפתה [5], ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן, לומר, שבאופן שזורעים את החטה כך היא מטמאת, ולכן אף הקליפה מצטרפת לשיעור כביצה של טומאת אוכלין [6].
[אף שבפסוק נאמר "על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא", מכל מקום למדים מכאן דין טומאה לשומר הפרי, משום שהטעם שאמרה התורה "טהור הוא", זה רק מחמת שהזרע לא הוכשר במים לקבלת טומאה. אך אילו הוכשר הזרע, הרי הוא מטמא באופן זה, שהחטה בקליפתה].
והא דאמרינן: ולא שומרים מצטרפים לאוכל ביחס לטומאה חמורה - מנלן?
דתנו רבנן: נאמר בתורה לגבי טומאת נבלה, "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", ודרשינן: דוקא הנוגע בנבלה עצמה נטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר, שאינו נטמא, אף אם העור משלים את הבשר לשיעור כזית. ומכאן למדנו שאין השומר [כמו העור] מצטרף לטומאת נבלה.
הערות
[1] הראשונים נחלקו האם שיעור כביצה נאמר רק לענין לטמאות אחרים, שאין האוכל הטמא מטמא אחרים עד שיהא בו כביצה. אך לענין לקבל טומאה, אף כל שהוא מקבל טומאה, או שגם לקבל טומאה צריך שיהא בו שיעור כביצה, ואין האוכל הטהור נטמא מאחרים עד שיהא בו כביצה. דעת הרמב"ם [הלכות טומאת אוכלים פ"ד ה"א], שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא מדאוריתא. דעת התוספות [פסחים לג ב, שבת צא א, בבא קמא עז א, ועוד], שמדאוריתא צריך כביצה לקבל טומאה, ומדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. דעת הרשב"א [שבת צא א] ובעל המאור [שם], שגם מדרבנן צריך כביצה לקבל טומאה, כשם שאינו מטמא אחרים עד שיהא בו כביצה. ולפי דעת הרמב"ם, הנידון במשנה מה מצטרף לשיעור כביצה הוא לגבי לטמאות אחרים. אך לגבי לקבל טומאה אין בזה נפקא מינה, שהרי אין צריך שיעור כביצה לקבל טומאה. ולדעת הרשב"א ובעל המאור הנידון במשנה קיים אף לגבי לקבל טומאה. ולפי דעת התוספות הנידון קיים אף לגבי לקבל טומאה מדאוריתא.
[2] לגבי טלפים: ברש"י ותוספות מבואר שהם מצטרפים לטומאת אוכלים משום שהם שומרים את הבשר, ולכן כל הטלפים מצטרפות, ואף מה שאין מובלע בבשר. אך הרמב"ם [הלכות טומאת אוכלים פ"ד ה"ד] נקט, שדוקא מה שמובלע בבשר מצטרף, לפי שהטלפים מצטרפים מחמת שהם נאכלים עם הבשר, ורק מה שמובלע בבשר נאכל, [כמבואר בגמרא לגבי צפרנים]. וכן הם נחלקו לגבי עצמות, שרש"י פירש שהם מצטרפים מדין שומר, ומדובר בעצם שיש בה מוח. אך הרמב"ם שם כתב, "והעצמות המחוברים בבשר", וביאר הכסף משנה [שם פ"ג ה"ג] שהם נאכלים עם הבשר, ודלא כרש"י. לגבי קרנים: בגמרא מבואר שדוקא המקום הרך שבהם מצטרף לטומאת אוכלים, ומשמע שרק אותו המקום נאכל עם הבשר, וכן דעת הרמב"ם [שם פ"ג ה"ג]. אך רש"י לקמן [קכט א ד"ה מעשה עץ], והתוספות לקמן [קיט ב ד"ה איכא] כתבו, שהקרנים מצטרפים מדין שומר, וכן כתב השיטמ"ק אות ד'. וצריך לומר לפי דבריהם, שרק המקום הרך שומר את האוכל. וראה חכמת שלמה. לגבי גידין: הקשה הרש"ש, מדוע אינם מצטרפים אף לטומאת נבלה, הרי לעיל [צו ב] איכא סתם משנה, שיש בגידין בנותן טעם, ובמסכת פסחים [כב א] מבואר, שלמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, הרי גם הגידין קרויין נבלה [וכמו שפירש רש"י שם], ולכן כשהותרה נבלה בהנאה, גם הגידין הותרו? ותירץ, שלגבי טומאת נבלה יש מיעוט מיוחד לאפוקי גידין, שאינם מטמאים, אף שבעלמא הם קרויים נבלה. התוספות כתבו, שהחידוש של המשנה בגידין הוא, שאינם מצטרפים לטומאת נבלות, ובלא המשנה היה מקום לומר שהם מצטרפים. והקשו בחידושי רעק"א ובלב אריה, הרי לגבי טומאת נבלות לא מצינו דבר שאינו מטמא בפני עצמו והוא מצטרף לבשר, ומדוע לא כתבו התוספות שבלא חידוש המשנה היו הגידין מטמאים טומאת נבלות אף בפני עצמם?
[3] בלא המיעוט, כל חלקי הבהמה היו מטמאים טומאת נבלות, לפי שכולם נכללים בכלל הבהמה, והתחדש בפסוק, שרק בשר הנבלה מטמא.
[4] בגמרא להלן קכא ב מבואר שהוא הדין עובד כוכבים השוחט בהמה טהורה לצורך ישראל, הרי היא מקבלת טומאת אוכלים גם בעודה מפרכסת, לפי ששחיטה של בהמה טהורה מתרת לאכילה אם ישחוט אותה הישראל. אך אם עובד כוכבים שחט בהמה טמאה אינה מקבלת טומאה עד שתמות, וראה שם מה שיתבאר בזה.
[5] לחיטה יש שתי קליפות, הפנימית נושרת כאשר כותשים את החיטה במכתשת, והחיצונה, שהיא המוץ, נושרת בגורן. וכתב רש"י, שתנא דבי רבי ישמעאל מדבר על המוץ, שהוא מצטרף מדין שומר. אך הקליפה הפנימית מצטרפת מחמת שהיא נחשבת לאוכל, שאם גם הקליפה הפנימית מצטרפת רק מדין שומר, הרי אין שומר על גבי שומר, ומדוע המוץ מצטרף. והוכיח רש"י, שאין לומר שתנא דבי רבי ישמעאל מדבר על הקליפה הפנימית, שהיא מצטרפת מדין שומר, ובאמת המוץ אינו מצטרף, אלא מטמא רק מדין יד, שאם כן מדוע נקטה המשנה במסכת עוקצין שהשערות של החיטה מטמאות מדין יד, הרי גם המוץ מטמא מדין יד, ומדוע לא נקטה זאת המשנה! ? אלא מוכח שהמוץ מצטרף מדין שומר, ואם כן מוכח שהקליפה הפנימית נחשבת לאוכל.
[6] לפי הבנת הגמרא בשלב זה, שכאן הוא המקור לכל דין שומר שהוא מצטרף לכביצה, אם כן אין הצירוף תלוי ב"שומר", אלא שכל דבר הנזרע עם האוכל מצטרף עמו לשיעור כביצה, בין אם הוא שומר ובין אם הוא לא שומר, וכמו שכתב רש"י להלן קיח ב ד"ה אין מצטרף, "וטעמא משום דזרעי ליה בהדי הוא", כלומר, שזהו טעם הצירוף, ולא משום שהוא שומר. ולהלן בגמרא מקשינן, אם כן מנין לרבות שומר של בשר ביצים ודגים שאינם בר זריעה כלל, שהם מצטרפים לכביצה, ומתרצינן, שיש ריבוי נוסף לשאר השומרים אף שאינם נזרעים עם הפרי, שגם הם מצטרפים. ויש לחקור, האם לפי מסקנת הגמרא נשאר שיש מעלה לדבר הנזרע עם האוכל, אלא שגם כשאינו נזרע הוא מצטרף מדין שומר, או שלפי המסקנא הדין תלוי רק בשומר, ואין מעלה נוספת לדבר הנזרע עם האוכל. ונפקא מינה, שאם יש מעלה לדבר הנזרע עם האוכל, יתכן לומר שהוא מצטרף אף באופן של שומר על גבי שומר, משום שרק בדין שומר התחדש שאין שומר על גבי שומר. אך בדבר הנזרע עם האוכל לא מצינו כן. אך מרש"י שהובא בהערה הקודמת מבואר, שאילו הקליפה הפנימית של החיטה היתה מצטרפת מדין שומר, הרי המוץ לא היה מצטרף משום שאין שומר על גבי שומר, אף שהוא נזרע עם החיטה. וראה בספר חברותא למסכת עוקצין פ"ב מ"ד הערה 21 שבדעת הרמב"ם והמהר"ם מוכח שלא כרש"י.
דף קי״ז ע״ב משנה העור והרוטב וכו׳ התוס׳ בקשו למצוא קישור להאי פרקא לשלמעלה ונכנסו בדוחק גדול לקשרו עם הא דתנא בפ׳ בהמה המקשה, שליא אינה מטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילה, ומזה נראה דקשו להו דמה ענין פרק זה למסכתא חולין שאין עסקה בטומאות וטהרות אלא בעסקי הכשר אכילת בשר, אולם לפע״ד שפיר שייך למס׳ זו דלמאן דאוכל חולין בטהרה יש לידע דיני טומאת אוכלין וכאשר בריש פרקן לרבה ב״ע קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וע״י סכין שלא נגע בבשר, וכן קתני בפ״ב דף ל״ג דהשוחט ולא יצא דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות, לפי שלא הוכשרו בדם. ולכן שפיר שייך להאי מסכתא דיני טומאת אוכלין. אם לא שנאמר דקשי׳ להו למה לא סידר התנא האי פרקא אחר הפרקים העוסקים מעניני שחיטה מיד, והמתין עד אחר גה״נ וכל הבשר. אלא דלשונם משמע דעל עיקר הפרק דאין ענינו לכאן קמקשו ודו״ק.
ע״ש העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים וכו׳, על הסידור הזה יש להעיר דפתח בעור, והניח האלל והעצמות וכו׳ שהם כולם חלקי הבהמה, אלא שאינם בשר וקתני הרוטב והקיפה שאינם שייכים כלל לבהמה, אלא שבשעת בישול מתחברים לבשר להיות מאכל אחד. והוא דקדוק עצום לכאור׳ אבל מזה נראה לפע״ד דהוכיח הש״ס דתניא להא דת״ר שומרים לטומאה קלה ולא שומרים לטומאה חמורה. דבהאי עור דקתני במתניתן יש לפרש שני פירושים האחד דמיירי בעור הרך או ששלקה וכדאמר רבב״ח לעיל ע״ז ע״ב על הברייתא דקתני בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו׳, דלא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה וכאשר נדבר מזה לפנינו. וזאת מצטרף לטומאת אוכלין ולא לנבלות דלאו מאכל גמור הוה אלא ע״י הדחק נאכל עם הבשר, ולגבי נבלה נתמעט מבנבלתה אבל לגבי טו״א אין לנו מיעוט, לכן מצטרף עכ״פ אע״ג דבפ״ע גם בלי מיעוט אינו מאכל גמור. שנית מצינן לפרש דהאי עור עור גמור ובלי שליקה ולא מצד שנעשה אוכל ע״י שליקה אלא דמצד שומר לבשר מצטרף לטו״א, אבל לא לנבלות וכדרשינן מקראי בגמר׳ דשומרים לטומאה קלה ולא לטומאה חמורה. והתנא בסידורו רצה להשמיענו דמצד שומר קאמר דעור מצטרף, לכן הפסיק בין העור לאלל ועצמות וגידין וכו׳ דהני כולן בראויין לאכול ע״י הדחק כדמפרש לקמן בגמ׳ וכן הוא בפיה״מ לרמב״ם, אבל העור לאו מה״ט מצטרף אלא מצד שהוא שומר לבשר, ולכן הפסיק ביניהם ברוטב וקיפה וסידר תחלה העור מצד שומר, הרוטב והקיפה שהם טפלים לבשר, ואח״כ האלל וכו׳ שכולן יש לאכלן בדוחק. וזה נכון וברור בס״ד ועיין לקמן בדיבורים הסמוכין ודו״ק.
גמר׳ שומרים לטומאה קלה מנ״ל דתני׳ וכו׳ כתבו התוס׳ דלהכניס ולהוציא לא צריך קרא דנפיק בק״ו מיד כדמסיק בגמ׳ וכי איצטרך לצירוף עכ״ל. תמיה לי טובא דהרי לקמן קכ״ו ע״ב קאמר בנבלתה ולא בקולית סתומה, וכתבו שם התוס׳ דאע״פ דשומר הוה בסתום, כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע זרוע וכו׳, אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוה אלא בשאפשר דנגע עכ״ל, וא״כ שפיר איצטרך קרא להוציא ולהכניס ע״י שומר סתום כמו חטה בקליפתה שלא נאמר דהוה כמו קולית נבלה דאינה מטמא ואין כאן ק״ו מיד דהוא בגלוי, ואין ללמוד אלא על שומר בגלוי, וכגן עור שיש עליו כזית בשר. אלא דמה״ט גופא מתורץ שפיר דילפינן דשומר לגבי טו״א מצטרף, דאי אינו מצטרף גם להוציא ולהכניס, לגבי חטה הסתום מכל צד לא הי׳ מהני, דהרי הוא טהרה בלוע, והוה כמו קולית נבלה דאינה מטמא, אבל אי השומר מצטרף הרי הוא חשוב כאוכל והוה הכל בגלוי, ולכן בקולית נבלה דאין השומר מצטרף, ממילא גם להוציא לא מהני, משום דהוה טומאה בלועה אבל בחטה דהשומר מצטרף שפיר מכניס ומוציא דכיון דכאוכל יחשב הוה בגלוי. ולכן נראה לפע״ד דכל הסוגי׳ דהכא דקאמר דשומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא אלא לצרף לאו דוקא, דלפי מה דשנינו לקמן דשומר סתום בנבלה לא מהני אף להוציא, ממילא מוכח דקרא דזרע זרוע לצרף אתא וכנ״ל ודו״ק.
ע״ש גמר׳ כדרך שב״א מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה וכו׳. הנה רש״י ותוס׳ ז״ל פליגו בפירוש האי קליפה, דרש״י מפרש דקליפה העליונה שהחטה מונח בה בעוד שבולת, אבל הקליפה הדבוקה בחטה שממנה נעשה סובין בטחינה הוא אוכל גמור, ולא בעינן ילפותא דמצטרף ומטעם שומר. ולפ״ז מה דאמרו בכתובות דחטה נקברת ערומה ומוציאה כמה לבושין שהביא התוס׳ מתפרש כפשוטה דסתמא נזרעת בלא קליפה העליונה שבשבולת וזאת נקראת ערומה כי הקליפה הדבוקה שהיא הסובין הוא בכלל האוכל, וניהו דודאי אינו אוכל בפ״ע אבל בתוך הקמח נאכל, אבל התוס׳ שכתבו דהאי דכתובות דחטה נקברת ערומה, דהכי קאמר אף כשנקברת ערומה, ע״כ ס״ל דחטה בקליפתה היינו קליפה הדבוקה ונעשה סובין במכתשת קאמר, ואע״פ שתוס׳ ודאי מודים דהאי קליפה נאכלת בשעת הדחק עכ״פ בתוך הקמח, וא״כ בלאו שומר שפיר מצטרף וכמו אלל וגידין וקרנים וטלפים דמתני׳, דנאכלים בשעת הדחק דמצטרפין אע״פ שאינם שומרים, ס״ל דהני נאכלים בשעת הדחק בפ״ע, אבל הסובין רק מעורב בקמח נאכלין אבל בפ״ע לא. ומעתה בחטה שלמה שהקליפה החיצונה עומדת בפ״ע, לא היתה נחשבת כאוכל לולי שהיא שומר לחטה. ועיין בח׳ ק״ז זצ״ל שקמתמה על התוס׳ שכתבו דלפעמים נקברת ערומה. הכי זורעין קמח, ולא הבנתי תמיהתו, הכי חטה קלופה מהאי קליפה הדבוקה נעשה קמח הלא החטה גם בלי האי קליפה גוש אחד הוה ובעי פירור ע״י טחינה ואי דקשי׳ לי׳ דרק ע״י טחינה והרקדה מסלקין אותה הקליפה אבל חטה שלמה אין דרכה לקלפה כלל ואיך קאמר שלפעמים נקברת ערומה הנה התוס׳ נשמרים מזה שלא כתבו כאשר העתיק החת״ס ז״ל ״לפעמים ערומה״ אלא כתבו ״אף אם נקברת ערומה״ וכן במנחות ע׳ ע״ב ד״ה כדרך כתבו ״אפילו היתה נקברת ערומה״ והיינו בשאירע שהחטה קלופה ונזרעת כך, מ״מ יוצאת בכמה לבושין, ובאמת יש לתמוה על התוס׳ מה הכריחו לכנוס בדוחק זה, לפרש נקברת ערומה אפילו ערומה כשאירע כך, ולא מפרשים בפשיטות דלגבי הלבושים שמוציאה אח״כ, נקראת החטה ערומה אף שדבוקה בה הקליפה החיצונה, מאחר שהיא נחשבת כאוכל מחמת שהיא שומר ומצטרף להשלים השיעור אבל הני לבושים שיוצאים עליה בשבולת אין מצטרפין משום שומר כדלקמן דף קי״ט ע״ב דאין שומר ע״ג שומר. ואולי סברו התוס׳ דחוץ מקליפה הדבוקה אין להחטה רק לבוש אחת וכן נראה מדברי חת״ס שהביא מאחד מן החיצונים שרצה לומר דכוונת חז״ל על טירקישען ווייטצען שהוא יוצא בכמה לבושין על הגבעול. אבל באמת זה ליתא דדוק ותשכח שגם לחטה יש כמה לבושין ג׳ או ד׳ כאשר בדקתי ואחד מתלמידי אמר לי שבספרי הפפֿלאנצעללעהרע כתוב שיש לו חמשה לבושים וחז״ל נזהרו בלשונם לכתוב כמה לבושים משום דקשה להעמיד עליהם כמה הם, עכ״פ אין כאן מקום לדברי האי חיצוני כלל. ומה שכתב החת״ס דטירקישער ווייטצען אין מוציאין אותו לזריעה בשום קליפה ואפילו קליפת סובין אין עליו קורא אני עליו במחכ״ת, שמתוך דברי בריבי ניכר דאינו בקי בתרנגולים, כי קליפת סובין ודאי יש עליו כמו לחטים, אלא שמחמת גודל הגרעין היא מועטת לערך הקמח.
ודע דדעת הרמב״ם ז״ל נמי כדעת רש״י ז״ל, דבהלכ׳ טו״א פ״ה ה״ד כתב וז״ל ״ומנין לשומרי אוכלין וכו׳, חטים בשעוריהן ושעורים בקליפיהן וכו׳״ עכ״ל. הנה משנה הרמב״ם מלשון הברייתא דקתני בכולן לשון ״בקליפיהן״ וכתב אצל חטים ״בשעוריהן״ ועיין בערוך ערך ״סער״ ששיער נקרא המוץ של התבואה (ולפי דעתי צ״ל בשעיריהן ביו״ד ולא בוי״ו) ודוקא לחטין יש להם הני לבושים חוץ הקליפה הדבוקה, אבל לשעורין אין להם רק קליפה אחת הדבוקה בגרעון, אבל היא קשה ועבה, משא״כ בחטה שהיא דקה ורכה וכמש״כ רש״י ז״ל במנחות, ושם בסוגי׳ יש לעיין טובא בפירוש השקיל וטרי׳ וגם במה דמחלק בשעורא בין לחות ליבשות שברש״י יש שני פירושים וברמב״ם פי׳ השלישי היפך מדעת רש״י ז״ל, ואין כאן מקומו להאריך בזה.
תוס׳ ד״ה ולא שומר לטומאה חמורה, וא״ת דאמר בפכ״ש משקין מיפקד פקידי ולא נטמאו המשקין עם האוכל, ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר, וי״ל דאין שם משקין עליהן עד שיצאו לחוץ עכ״ל. והקשה המהרש״א ז״ל דקרו להו מה קרו להו, דודאי מה״ט לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזג, וכפרש״י ז״ל שם וכוונתו דבלא קושייתם צ״ל כן, דעדיין אין שם משקה עליהן להיות נטמא עם האוכל, דהרי הזג והשמרים שבתוכו נטמאו בלא סברת שומר, דהרי הזג בעצמו אוכל הוא ומקבל טומאה, ומה הוסיפו בקושייתם שהקשו דיטמאו המשקים שבתוך הזג מצד שומר כיון דבלא״ה נטמא הזג וע״כ דרק משום דעדיין אין תורת משקה עליהן ואוכל נמי לא הוה משום דעומד לסחוט ולהיות משקה. וע״ז כתב ק״ז זצ״ל בחדושיו דלק״מ, די״ל דמש״ה לא נטמאו המשקין המפוקדים בתוך הזג, משום דהוה טהרה בלועה ומגע בית הסתרים, ולכן הקשו דכיון דהזג שומר למשקה והשומר בגלוי שוב אין כאן טהרה בלועה, דכיון דשומר בגלוי תו לא מקרי ביה״ס. ולא זכיתי להבין, דסכ״ס גם בלא שומר הלא הזג נטמא, משום דהוא אוכל, ולמה לא יטמא גם המשקה שבתוכו בהדדי, וע״כ לומר דלא מתטמא כחדא משום דלאו אוכל דכוותי׳ חשיבי בהדייהו, ואין חיבור לו כמש״כ שם רש״י ז״ל, וא״כ גם שומר לא מהני לטמא דשומר מחובר להאוכל בעינן כאשר כתב כן הרמב״ם ז״ל בפ״ה ה״ד הנ״ל וז״ל ״ומנין לשומרי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכל כשהן מחוברין בהן״ הרי דבלא חיבור עם האוכל לא מיטמא האוכל ע״י השומר. ובאמת אני יותר תמה על התוס׳ דלמה להו לחדש דלא חל עליהן עדיין שם משקה דהוא דוחק גדול דהרי עומד לסחוט ומחשבה הלא מהני בטומאה להעשות אוכל. כי לפע״ד לא צריכין לזה דמטעם טהרה בלועה ומגע ביה״ס לא נטמאו המשקין המופקדים דכיון דלאו כחדא גופא חשבינן המשקה בהדי אוכל, אין ליטמא אלא ע״י נגיעת ביה״ס, ומגע בית הסתרים לאו מגע הוא, ואפילו לרבינא בפ׳ בהמה המקשה לעיל ע״ג ע״א, דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמה, ולא הוה מגע בית הסתרים, באוכל ומשקה מודה דמגע בית הסתרים מקרי, ועכ״פ המהרש״א ז״ל יפה השיג ודו״ק היטב.
205ימים לסיום הש״ס