דף קלח - ב
אלמא, מוכח מהרישא, כי מתנות דכהן לא מזבין איניש. כי אין המוכר רוצה להפקיע מצוותו לתת מתנות. [22] הכא נמי לגבי מתנת ראשית הגז, מתנות דכהן לא מזבין איניש. ומסתבר שהשאיר בידו גם את "ראשית הגז", על גיזת הלוקח. הלכך, אם שייר המוכר, המוכר חייב, דאמר ליה לוקח: מתנה דכהן - גבך היא ולא קניתיה ממך. לא שייר - לוקח חייב, שהרי קנה את כל הצאן עם ראשית הגז. ואינו יכול לתבוע מהמוכר שיחזיר לו דמים בשווי ראשית הגז. דאמר ליה מוכר: מתנה דכהן לא זבני לך! וכל מעותיך היו תשלום בעד הגיזה הנותרת.
הדרן עלך פרק ראשית הגז
הערות
[22] רש"י פירש שראיית רבא מהרישא שמכר לו סתם, ומסתמא לא מכר את המתנות, ולפיכך אין המוכר מנכה לו את דמי המתנות שלא נטלן מעולם. ולכן בראשית הגז מסתבר שהמוכר הניח את המתנות בידו, ולכן עליו לתת ראשית הגז גם על חלק הלוקח. ואף על פי שבמתנות מתחייב בעת השחיטה קודם שמכרן לישראל ואילו בראשית הגז לא התחייב עד שנגזזה ביד הישראל שלקחה, סבר רש"י שאין רבא מחלק בין הפקעת מצוה שכבר חלה עליו למצוה העתידה לחול. ויתכן שהכרחו לבאר כך, הוא משום שרבא סבר שהמוכר חייב אפילו אם לא התחיל לקצור או לגזוז. אולם תוס' ביארו שהראיה מהסיפא, שהלוקח במשקל אינו רוצה לקנות את המתנות, וכן לוקח המשייר גז אצל המוכר, אינו רוצה לקנות את ראשית הגז, וכיון שהשיור מצד הלוקח אין סברא לחלק את המצוה שחלה כבר על המוכר או כך עתידה לחול. ואולי הרמב"ם למד כתוס', שחיוב השיור אינו מצד האיסור למוכר להפקיע המצוה, אלא מצד הלוקח שאינו רוצה לקנות מתנות, וכיון שפסק כרבא חילק בין פאה לראה"ג, שרק מתנות כהונה שחיובם בבהמה אין הלוקח רוצה לקנות אפילו קודם שחלו. אך מתנות עניים שאינם חלים בקמה עד שיתחיל לקצור, מסכים הלוקח לקנותם. וצ"ע. והחזו"א [רי"ד לתוד"ה אלמא, נדפס בטעות בתחילת שילוח הקן] כתב שנחלקו אם כוונת רבא שהמוכר חייב את עצמו ע"י השיור, וכתנאי שהתנה עם הלוקח שישאר הגז ברשותו בשביל חיוב ראשית הגז [כמבואר בע"א הערה 18] וזו דעת רש"י שמצד השיור עצמו אינו חייב אילולי נחשב כתנאי. אך תוס' סברו שגם לרבא המוכר חייב בראשית הגז מדינא, כי מה שגוזז הלוקח נחשב כגזיזה בשליחות המוכר וחייב כאילו גוזז בעצמו. והיה הגז והצאן של אחד. ולכן כשמכר חלק מסתבר שהניח חלק בידו כדי לתת ראשית הגז. אך כשמכר הכל ולוקח בר חיובא חייב הלוקח ליתנם כי מתנות הכהן בידו [וידע שהמוכר יצטרך ליתנם וכמתנות זלו"ק] ונמצא שהוא גוזז גיזה המחויבת, וחל עליו חיוב מצד המוכר, [אך אינו חיוב של הלוקח עצמו, כי הצאן של ישראל וכן אם מכר לנכרי שאינו בר חיובא לא חל חיוב אף על המוכר].
פרק שנים עשרה - שילוח הקן
מתניתין:
שילוח [1] הקן [2] נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית, בזמן שבית המקדש קיים, ושלא בפני הבית.
ונוהג בחולין דווקא, אבל לא במוקדשין.
חומר יש בכיסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן [כפי שיבואר להלן במתניתין], ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.
איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולין שברחו מהבית וקננו בפרדס, ואינן חוזרות משם מעצמן, וכיון שיכולות לברוח משם, לא חשיבי מזומן לו וחייב. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדיסאות [יבואר בגמרא] שדרכן ליגדל עם בני אדם - פטור משילוח, משום דהוי מזומן.
עוף טמא - פטור מלשלח כדיליף לה בגמרא.
עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח כדיליף בגמרא.
קורא זכר שהוא עוף טהור, ודרכו לרבוץ על ביצי עופות אחרים, רבי אליעזר מחייב בשילוח, וחכמים פוטרין. וטעמא מפרש בגמרא.
גמרא:
רבי אבין ורבי מיישא מפרשי להנך מתנייתא דכיסוי הדם, אותו ואת בנו, גיד הנשה, הזרוע והלחיים, ראשית הגז, שלוח הקן, כדלהלן:
חד מינייהו אמר: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא דנוהגין בארץ ובחוצה לארץ - שלא לצורך הוא, שהרי אינן חובת קרקע אלא חובת הגוף, ומהיכא תיתי לפטור בחוץ לארץ? לבד מראשית הגז, דבהא איכא חידוש: לאפוקי מדרבי אלעאי דאמר דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, דיליף לה מתרומה [והוא הדין דמתניתין דמתנות נשנית לצורך דהא יליף לה מראשית הגז].
וחד אמר: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא דנוהגין בפני בעל הבית ושלא בפני הבית - שלא לצורך הוא, לבד ממתניתין דאותו ואת בנו, דבהא איכא חידוש, דסלקא דעתך אמינא, הואיל ובעניינא דקדשים כתיב דינא דאותו ואת בנו, נימא: בזמן דאיכא קדשים - ננהוג האי דינא, אבל בזמן דליכא קדשים - לא ננהוג, קא משמע לן.
ותרוויהו, רבי אבין ורבי מיישא, אמרי: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא שנהגו בחולין ובמוקדשין, לצורך הוא.
לבד מגיד הנשה, שהרי פשיטא, דבר פשוט הוא, שהוא נוהג במוקדשין, מהטעם: וכי משום דאיקדש, פקע ליה איסור גיד הנשה שהיה עליו קודם מיניה!?
ותמהינן: וכי לאו אוקימנא לההיא דתנן בגיד הנשה שנוהג אף במוקדשין, בולדות קדשים, אשר לגביהם סלקא דעתך אמינא, כיון שאיסור מוקדשין קדם, לפי שיצירת הולד קודמת ליצירת הגידין, והוה אמינא שלא ליחול איסור גיד הנשה על איסור מוקדשין משום שאין איסור חל על איסור, קא משמע לן שבכל זאת נוהג.
ואם כן, הרי צריכא למימר שנהגו במוקדשין?
ומהדרינן: ומאי טעמא אוקימנא בולדות קדשים, לאו, האם לא משום דקשיא לן, לא ליתני לה, כי שלא לצורך הוא?!
ועל כך אמרו רבי אבין ורבי מיישא כי מעיקרא נמי לא תקשי לך. כי היות דאיכא מילי טובא דתני שלא לצורך אגב חד מילתא שלצורך הוא, הכא נמי, איידי דתנא "בחולין ובמוקדשין" לצורך, תנא ליה נמי בגיד הנשה, אף על גב דשלא לצורך הוא.
שנינו במשנתנו: בחולין אבל לא במוקדשין.
והוינן בה: אמאי לא נהוג מצות שילוח הקן במוקדשין? [3] ומבארינן: דאמר קרא "שלח תשלח את האם" - במי שאתה מצווה לשלחו דווקא, יצא זה, צפור המוקדשין, שאי אתה מצווה לשלחו, אלא להביאו לידי גזבר.
אמר רבינא: הלכך, עוף טהור שהיה בבית, שהרג את הנפש, ואחר כך ברח, ונמצא בקן בדרך, פטור משלוח. מאי טעמא? דאמר קרא "שלח תשלח את האם" - במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שהרג את הנפש, שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין! [4]
הערות
[1] הרמב"ם במורה נבוכים [ג מח] כתב שטעם מצות שילוח הקן היא כמו שנצטוונו שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, משום שגם לבעלי חיים יש צער בשחיטת בנם לעניהם, ואף ששנינו [בברכות לג: ועוד] שהאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" משתקין אותו - ואמרו בגמרא, דהיינו, משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, אך להלכה אין הלכה כמשנה זו, כי היא כדעת הסובר שאין טעם למצוות, אך האמת היא כדעת האומרים שיש בכל מצוה טעם, וכן משמע במדרש רבה דברים ו א] עי"ש. וראה לשונו בהלכות תפילה [פ"ט ה"ז] ובפיה"מ לברכות [פ"ה מ"ג] ובתוי"ט שם, ובמלחמות ה' להרמב"ן [חולין עט.] ובתוס' במגילה [כה. ומהרש"א שם] ובברכי יוסף יו"ד [ט"ז ב']. והרמב"ן [דברים כ"ב ו'] נקט שציוונו בשילוח הקן כדי שלא נתאכזר, ואין הטעם משום רחמנות על בעלי החיים, כי אילו כן היה אוסר השחיטה, ולכן אמרו ש"אינם רחמים אלא גזירות", דהיינו, שאינו מרחם במצוות אלו על בעלי החיים, אלא מלמדנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר, [וכן כתב בכל בו קי"א וראה גם באבן עזרא שמות כ"ג י"ט], וראה שם טעם נוסף על פי סוד ממדרש רבי נחוניא בן הקנה. ובחינוך [תקמה] כתב שמצוה זו ניתנה כדי ללמדנו שהשגחת ה' על בעלי חיים היא השגחה כללית על קיום המין, ואינה כהשגחתו על בני האדם שהיא השגחה פרטית, [וכדעת הרמב"ם במו"נ ג' י"ז, ראה רבינו בחיי בראשית יח יט] ולפיכך התיר שחיטתם לצורך האדם, אך לא לשחטם אב ובנו או נטילת אם ובניה יחד. וכשיתן דעתו על השגחת ה' לקיום המינים יזכה גם הוא שיפנה אליו ה' לטובה ויקיים אותו. ראה שם באורך. וראה ברבינו בחיי שכתב כעין זה, ונקט שלטעם זה חיוב שילוח הוא רק בביצים שלמות, וראה בסוף הפרק בענין שכר מצוה זו. ורבינו בחיי כתב טעם נוסף, שמתוך צער האם על בניה מתעוררים רחמי שמים להשפיע שפע רחמים על כל העולם, ומקור דבריו מתיקוני זוהר [ו'] וזוהר חדש [רות] הביאום הש"ך בפירושו על התורה וביסוד ושה"ע [שער הכולל פ"ב] וראה בביאור הגר"א למשלי [ל יז] ובאמרי נועם [ברכות לג:] שהעלה מדברי הזוהר כי שילוח הקן הוא אכזריות, וזו כוונת הגמרא שאין מידותיו רחמנות אלא גזרות, והיינו שהקב"ה מלא רחמים אך מצוה זו אין בה רחמים. עי"ש. ובחוות יאיר [ס"ז] הובא בפתחי תשובה [יו"ד רצב] כתב שחיוב שילוח הקן הוא אפילו אם אין לו צורך בבנים, ובשם חכם צבי הביא שעובר בעשה אם אינו משלח וטעמם על פי טעם הזוהר שבשילוח הקן מעורר רחמים על ישראל ובפשטות נראה שלדבריהם נאמרו שתי מצוות בשילוח הקן, עצם מצוות השילוח והיא מצוה חיובית, ואיסור נטילת הבנים ללא שילוח, אך הגר"ח קנייבסקי כתב [במכתב שבמשמר הלויים ס"ס נ"ג] שפירשו לא תקח האם בעודה רובצת על הבנים, עי"ש. והביא עוד, שיש שכתבו שהנמנע מצות שילוח דינו כנמנע ממצוות ציצית שנענש עליה בעידן ריתחא, וראה ברכי יוסף [יו"ד שם] בשם האר"י להשתדל לקיים מצוה זו. אך ראה להלן [קל"ט:] שמיעט קרא שאין צריך לחזר אחרי קן בהרים וגבעות, ועיין חזו"א [יו"ד קעה ב'] שהוכיח מכך שאין חיוב לשלח אף אם פגע בקן, וראה עוד בשל"ה פרשת כי תצא, ובמגילת ספר [לאוין ק"נ] שאינו חייב בשילוח אלא כשרוצה ליקח הבנים, אך גם נטילתן לצורך מצוה נחשבת צורך. ובחתם סופר [או"ח ק'] כתב שאם אינו צריך את הבנים, לא רק שאין לו מצוות שילוח אלא מעשה אכזריות הוא, ולא כתב הרמב"ן שאין רחמי ה' על בע"ח אלא באופן שנשחטים ונלקחים לצורך האדם, [ולדבריו מה שאמרו "שאינם רחמים" היינו שבמקום צורך אין חיוב רחמים, ומביאור הרמב"ן ל"מ כן וראה להלן [קמא. במשנה] לענין חיוב נטילת הבנים מהקן]. ולפי זה לכאורה אין ענין להשתדל לקיים מצוות שילוח, כי אין שילוח לקיום המצוה נחשב לצורך האדם, אך מדבירו להלן [קמ"ב. ד"ה ומה] משמע שצורך מצוה נקרא צורך, וצ"ע. וראה בדרכי תשובה [א' סס"ק א'] שדן כעין זה לגבי השתדלות לקיים מצוות שחיטה. ועיין במנחת שלמה [סוף ח"ב] שהוכיח מתוס' בקידושין [לב.] שאין חיוב לשלח אלא כשרוצה ליקח הבנים, עי"ש. וראה עוד במקנה [קידושין מ.] ובאבני נזר [או"ח תפ"א].
[2] בחינוך [תקמ"ה] כתב שילוח הקן - לשלח האם מן הקן. והסמ"ג כתב "לשלח את הקן" והיינו כמו שפרש"י [בשמות ט' כ"ט] כצאתי את העיר - מן העיר. [ומשמע שהקן היינו האפרוחים ולא האם, וראה קלט. הערה 3]. אולם הגרי"פ פערלא על הרס"ג [ל"ת קל"ז] כתב שהביאור הוא "שילוח [האם] שמתיר את הקן" וראה בנחל איתן [ה' ג' ??] שהביא שיטות ראשונים ואחרונים אם לברך "על שילוח הקן" או "לשלח הקן" אך ודאי אין לומר "לשלח מן הקן".
[3] הקשו הראשונים [רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן] איך סלקא דעתך שישלח את האם במוקדשין, והרי של הקדש היא, ותירצו שלולי המיעוט סלקא דעתך שאינו יכול ליטול את הבנים כיון שאסור לשלח את האם מפני שהיא הקדש, וקא משעמ לן שנוטל הבנים לעצמו אות האם נותן לגזבר. ובחזו"א [יו"ד רי"ד, לחולין קל"ט א'] כתב שגם בהקדש נוהגים מצוות, ולולי המיעוט היה הדין נותן שישלח ולא יביאנה לגזבר, [וראה להלן קלט. הערה 7], ולכאורה שלא כדברי הראשונים הנ"ל שלולי קרא היה אסור לשלחה, וממילא היה אסור ליטול הבנים, ואולי זו כוונת הרמב"ן שכתב תירוץ נוסף "שלא יקח אם על הבנים אפילו לדבר מצוה", וראה בשיח השדה [ליקוטים ט'] שכתב הגר"ח קנייבסקי כי כוונת הראשונים דסלקא דעתך שלא יטול הבנים כדי שלא יתחייב בשילוח והוא אסור. [וראה להלן קלט. ביאורו בדברי הר"ן]. ומדברי החוות יאיר הנ"ל מוכח שהבין כי נידון הגמרא רק לגבי היתר נטילת הבנים ללא שילוח, שהרי לגבי חיוב מצוות שילוח פשיטא לן שאי אפשר לקיימה בהקדש, והיא מצוה בפני עצמה אף כשאינו רוצה ליטול הבנים, וראה באור שמח [פ"ג מיו"ט ה"ח] שדקדק מדברי הרמב"ן והריטב"א בקידושין [לד.] כדעת החוות יאיר, שכתבו שם כי בשילוח הקן הלאו מחזק את העשה. [והיינו הלאו של נטילת האם, שאינו קיים אלא במקום עשה דשילוח, אך האיסור ליטול הבנים יש לדון שיחול אף כשאין מצוות שילוח באם]. ומה שנקטו הראשונים הנ"ל שאסור מן התורה ליטול את הבנים כשאינו משלח את האם, [לכל הפחות באגופן שיכול לשלח האם], כתבו הבית יוסף [חו"מ רי"ג] והמנחת חנוך [תקמ"ה] שדעת הרמב"ם [פכ"ג ממכירה ה"י] שהוא רק איסור מדרבנן גזירה שמא יטול האם על הבנים. [ויש לבאר דבריו באופן אחר, שגזירת חכמים היא שלא תקנה לו החצר את הגוזלות, משום איסור דאורייתא של לא תקח, עי"ש וראה בשטמ"ק ב"מ קב. בשם הראב"ד. ובש"ם יו"ד רצ"ב ס"ק י"ד שפסק בספק לחומרא, וצ"ע. ועיין בדף קמ: הערה 4 ובדף קמא: הערה 8].
[4] הרמב"ם [פי"ג משחיטה ה"כ-כא] כתב: המקדיש עוף לבדה"ב ופרח מודו וכו' ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים, נוטל הכל ומביאו לידי גזבר שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנא' ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך, עוף שהרג את הנפש פטור מפני שהוא מצווה להביאו לבי"ד. ומשמע מדבריו שחלוק הפטור בעוף שהרג שנלמד מ"שלח תשלח", ואינו אלא פטור מהעשה לשלח, אך אסור ליקח האם על הבנים, משא"כ בקדשי בדק הבית שהתמעט מ"תקח לך" ונפטר גם מהלאו ויכול לקחתם כלם ולהביאן ליד גזבר. ולהלן [קלט. הערה 8] יבואר שהרמב"ם סבר כי רק קדשי בדק הבית נפטרו משילוח מצד הקדושה שבהן, אך קדשי מזבח פטורין רק משום שצריך להביאן ליד גזבר, [ובדעת שמואל] וגם בפירושי המשניות העמיד את המשנה דוקא בקדשי בדק הבית, ונמצא שאין צורך לדרשת שלח תשלח להתיר לקיחת האם על בנים [כמבואר בהערה הקודמת] כי קדשי בדה"ב נלמדו מ"תקח לך", ואולי קדשי מזבח באמת לא נפטרו אלא מחובת שילוח, אך אסור ליטלם על בנים.
דף קל״ח ע״ב משנה שילוח הקן נוהג וכו׳ בחולין אבל לא במוקדשין ופרש״י בגמ׳ מפרש היכי דמי מוקדשין. ור״ל דמפרש איזה מציאות איכא דיהי׳ שייך מצות שה״ק במוקדשין ויפטור, משום דבעי להביאו לידי גזבר ולא לשלחו, וכדפריך אח״כ הש״ס בדף הסמוך הני מוקדשין היכי דמי. אבל אין לפרש אבל לא במוקדשין משום דבאמת ליכא מציאות שיתחייב במוקדשין. דהרי לא משום מוקדשין אינו חייב אלא מטעם אחר וכדמפרש בגמ׳ ודו״ק.
ע״ש חומר בכה״ד משה״ק וכו׳, ולכאור׳ מה ענין כסה״ד לשה״ק עד שהתנא מעמיד זה כנגד זה. אבל ניחא לפי מה שכתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ כסה״ד דהטעם ג״כ מצד אכזריות כי אין לאדם לשפוך דם בע״ח גם לצרכו, ובקושי התירה התורה אכילת בשר לאדם, ובשר בהמה על הרוב נזרק הדם על המזבח ומשולחן גבוה קזכי בבשר לאכול, וחיה ועוף שאין במינו זולת תורים וב״י שמקריבים ציותה התורה עכ״פ לכסות דם הנשפך מהם עיי״ש. וא״כ הוא דומה מצות כסה״ד בטעמא למצות שה״ק שהוא ג״כ מצד שלא נתאכזר ליקח ולאכול האם על הבנים, וכמש״כ ג״כ הרמב״ן ז״ל במקומו. ולכן קאמר דכסה״ד נוהג בין במזומן ובין באינו מזומן, אבל שה״ק רק באינו מזומן, והא דקאמר דשה״ק אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ולכאור׳ איך שייך שה״ק בחיה, אבל ר״ל דבחיה לא הקפידה התורה לשפוך דם דחיה ובניה בב״א, כי אוא״ב לא אסרה התורה אלא בשור ושה, ושה״ק הוא כעין אוא״ב, וכאשר מדמה הש״ס לעיל דף ע״ח ע״ב. ועל מה שהקשו התוס׳ דליתני חומר בכסה״ד דנוהג בין בזכרים בין בנקבות, ושה״ק אינו נוהג אלא בנקבות כתב הלב ארי׳ ז״ל דאין זה קולא בשה״ק, דכיון דמצוה בשנים אם ובנים הא אב ובנים ליכא בעופות. ותמהני עליו הרי אם רובצת על ביצי עצמה דוקא, הלא גם על ביצי חברתה נמי, וא״כ אם אירע שעוף זכר רובץ על ביצים הי׳ אפשר במצות שה״ק, ומ״מ פטור דבעינן נקבה דוקא ולא זכר ודו״ק.
ע״ש גמ׳ במוקדשין אמאי לא, דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שא״א מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. התוס׳ הביאו בשם רש״י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והקשו דלישנא לא משמע הכי ור״ל דהוול״ל כל שאתה רשאי לשלחו יצא זה שאינך רשאי לשלחו לתקלה. ויותר הי׳ להם לתמוה, דלמה מביא קרא דשלח תשלח לזה, דבלא שום דרשה מקרא, הוול״ל דמוקדשין לא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד זאת דלפירושם דפשטי׳ דקרא קדריש, דמשמע דבמידי דיכול לשלחו ולא במה דמצוה להביאו ליד גזבר סכ״ס למה לי האי דרשה כיון דגם איסורא איכא ומסתמא לא אמרה תורה שלח לתקלה. אבל מה שנראה לפע״ד דבלא״ה קשה למה לא נימא בקדשי בה״ב, דיפרקנהו וישלחנו וכאשר פריך כן בריש פרק רה״ג, ליפריק וליתיב ה״נ ליפרק ולשלח, ולכן צריך גם כאן דרשה לאפוקי שלא מחויב ליפרק תחילה וקדרש שפיר משלח תשלח שהמקור בחיבור הציווי מורה שעומד לשילוח ולא להביאו תחלה ליד גזבר או בעצם או לפדותו, ואי דנימא שישלחנה אף שהוא הקדש, ע״ז כתב רש״י ז״ל דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל הדרשה בעינן דלא נימא ליפרק ולישלח, ומיושב שפיר דבעוף הורג את הנפש סגי לי׳ בהא דמצווה להביאו לבי״ד בלי דאית בי׳ שלח לתקלה, דבהקדש באמת ליכא עליו שאינו בעליו, לא מצות פדיי׳ ולא מצוה להביאו ליד גזבר אלא משום מצות שה״ק קאמר דהי׳ עליו מצוה לפדותו כדי לקיים מצות שה״ק כמו ברה״ג אי לאו קרא דמחוסר פדיי׳ ודו״ק.
דין במקומות שנהגו שפטורים מראשית הגז אין לו ליתן לכהן ומ"מ במתנות כבר כתבתי שראוי להחמיר בבהמות שלו:
כתב הרא"ש בסיום הפרק וז"ל ואע"ג דאמר ר"נ ב"י האידנא נהוג עלמא כר"א בראשית הגז ופרשינא דה"ה במתנות הא האריכו רבנן בהלכותיהן משום דר"נ ב"י לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר דנהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתא דלא נהוג שידעו הלכו' א"כ משמע מדבריו במקום שנהוג כותיה לא צריכין לידע הלכותיהן ואף שלכאורה היה ראוי לידע הלכותיהן בכ"מ כדי שאם יבא להחמי' ולצאת ידי מצות נתינה שידע איך יעשה המצוה כהלכת' ובפרט לפי דברי רש"י אשר כ' בתשובה והמרדכי הביאה וז"ל נאמנין עלי דבריכ' מי ימחה ביד הנותנין כל הנותן תע"ב אלא נהגו העם כר"א דכש' שפטר מראשית הגז בזמן הזה ה"ה מתנות דחד טעמא הוא דגמרינן נתינה נתינה מתרומה והנותן יטול שכר דכל היכא דאמרינן נהגו לא מיבעיא דלא דרשינן לה בפירקא אלא אפי' אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן בהו ע"כ אלא שדעת הרא"ש אינו כן אלא פסקו הלכותיהן מדאמר נהוג עלמא כתלתא סבי כו' וכיילינהו בהדי הדדי ש"מ שכך נמנו עליו במקומות שנהגו לפסוק הלכה כמות' נגד כל האמוראים שהיו חולקים עליהם כמ"ש לעיל וכ"נ דהא קאמר נמי כר' יאשיה בכלאים כו' והתם לא מנהגא הוא הלכות פסוקות הן ומ"ה כל הבא לנהוג ולחייב עצמו בדבר שפטרוהו חכמים כגון מקומות שנהגו נקרא הדיוט כדאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ומ"מ במתנות כתבתי כבר שראוי להחמיר ולנהוג מתנות בבהמות של עצמו:
הדרן עלך ראשית הגז
דין שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בחולין אבל לא במוקדשין שאם הקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו ומכירו ומצאו רובץ על אפרוחים או על בצים לוקח הכל ומביאם לגזבר ומיירי באומר תרנגולתא זו אבל אם אמר הרי עלי וברחה פקעה קדושתה אווזין ותרנגולין של חולין שמרדו בבעליהן וברחו להם הרי הם הפקר והמחזיק בהם זכה ועוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח קן אפילו לא נגמר דינו:
שלוח הקן נוהיג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ופריך בגמרא מוקדשין אמאי לא דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצוה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה אלא להביאו לב"ד לא מבעיא היכא דגמר דיניה בר קטלא הוא אלא אפי' היכא דלא גמר דיניה משום דבעי לאתויי לבי דיני לקיומי ביה ובערת הרע וכן הלכה ופריך הני מוקדשין ה"ד אילימא דה"ל קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב כי יקרא קן צפור פרט למזומן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאגבינהו לאפרו' ואקדשיהו והדר אהדרינהו האי אפי' בחולין נמי לא מיחייב דתניא נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח אלא דאגבהה לאם ואקדשיה והדרא מעיקרא איחייב ליה בשלוח מקמיה דאקדשיה דתניא ר"י בן יוסף אומר הקדיש חיה ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש רב אמר במקדיש פירות שובכו פירש גוזלות שראוין להקרבה דהא בני יונה כתיב ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה ומסיק דבהכי פליגי דרב סבר דוקא פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו וכיון דקדשי קדושות הגוף לא פקע' קדושתייהו אכל בקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמי בעלמא הוא כיון דמרד' פקעה נה קדושתייהו ושמואל אמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנ' איתא דכתיב לה' הארץ ומלוא' וכן אר"י במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה א"ל ר"ש ב"ל וכיון שמרדה פקעה ליה קדושתא א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה והלכה כר"י לגבי רב כדאיתא בפ' מי שהוציאו וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג דה"ס המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאה לידי גיזבר שאין שלוח האם נוהג במוקדשין שנ' ואת הבנים תקח לך ואלו אין שלך ע"כ ותלמודא דלעיל לא דריש מהאי קרא משום דאיירי בקדשי מזבח לכ"ע ובקדשי מזבח אמרינן בסוף תמורה דחלב המוקד' ובצי' תורין לא נהנין מדרבנן אבל אין מועלין בהן בד"א בקדשי מזבח אבל הקדיש תרנגולת מועלין בביצה כן פי' התו' בשם הקו' דמ"ה דריש תלמודא בע"א תו מסיק בסוגייא דפליגי ר"י ור"ל באומר מנה זו לבדק הבית ונגנב או נאבד רי"א חייב באחריותו עד שיבאו לידי גיזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא דכ' לה' הארץ ומלואה ומפרש ר"ל אדר"ל ל"ק דהכא איירי בתר דשמעינן מר"י רביה דאמר כל היכא דאיתא כו' ור"י נמי לא קשה הא דאמר הרי זו א"כ כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא הא דאמר הרי עלי א"כ היה ברשותו עד דאתא לידי גיזבר וא"כ ממילא תרנגולת דאקדש לבדק הבית ומרדה איירי באומר הרי זו אבל באומר הרי עלי כיון שמרדה פקעה קדושתה מאחר דלא קדיש קדושת הגוף כתבו התוס' דשמעינן מהכא דאווזים ותרנגולי' של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להן הוי הפקר והמחזיק בהן זכה דהא הכא היינו טעמא כיון דמרדו הוי הפקר ע"כ והר"ן הביא נמי דברי התו' והוסיף וז"ל ואע"ג דלא ק"ל כרב היינו דוקא לגבי הקדש משום דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא אבל מרשות בעלים מיהו משמע דנפיק דהוה לה כשיירא שעמד עליה גייס וטרפה דכל היכא דאין הבעלים יכולים להציל יכול לומר מהפקיר קא זכה ה"נ כיון שמרדה וא"א לבעלי' להחזיר' יצאה מרשו' וכל הקוד' זכה:
דין דשלוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן כגון יוני שובך ועלייה וציפורין שקננו בטפיחין ובבירי' ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס בכ"מ שימצאם בין בר"ה בין בר"י בין באילן בין בארץ או בבורו' שיהין ומערו' ואפי' שמצאו בים או על ראשו של אדם אסור ליקח האם ואין חילוק בין רובצת על אפרוחים או על ביצים ואפי' אפרוח אחר או ביצה אחת ויוני הדרסאות ואווזים ותרנגולים שקננו בבית פטור מלשלח:
מתניתי' חומר בכיסוי הדם משלוח הקן שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן ואיזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולי' וקננו בפרדס קננו בבית וכן יוני הרדסיאו' פטור מלשלח ת"ר כי יקר' קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנ' שלח תשלח יכול לחזור בהרים ובגבעות עד שימצא וישלח ת"ל כי יקרא במאורע לפניך קן מ"מ אפילו ביצה אח' או אפרוח אחד בו חייב לשלח כדלקמן במתני' צפור טהורה ולא טמאה לפניך זו רשות היחיד פי' כגון בפרדס ובשדה שאינה משתמר דלא קנייה ליה חצירו בדרך זו ר"ה באילנות מנין ת"ל בכל עץ בבורות שיחין ומערות מנין ת"ל על הארץ וכי מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל לפניך בדרך בכל עץ לומר לך מה דרך שאין קינוייו ביד' אף כל שאין קינוייו בידך מכאן אמרו יוני שובך פי' יוני מדבריות שקננו בשובך שלו וכן יוני עלייה וציפורין שקננו בטפיחין פי' שנותנין בהן קדרות קטנו' בחומה ובבירות שהן מגדלין תרנגולים ואווז' שקננו בפרדס חייב לשלח קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסאות פי' כך שמם ודרכן לגדל עם ב"א פטור מלשלח אר"י המוצא קן בים חייב לשלח שנ' כה אמר ה' הנותן בים דרך אבל מצא קן בשמי' כגון עוף נושא קן באויר לא אע"ג דכתיב דרך נשר בשמים דרך נשר איקרי סתם דרך לא אקרי מה שא"כ בים דכתיב הנותן בים דרך ולא כתיב הנותן דרך ים א"ל רב פפונ' לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל ואדמה על ראשו אלמא אע"פ שהוא בראשו לא משתני שמיה לקרות עפר אל' ש"מ דחד גופיה אדמה הוא א"כ שפיר קרינן ביה על הארץ:
דין עוף טמא פטור מלשלח קורא זכור הרובץ על ביצים פטור מלשלחו וכ"ש זכר דעלמא ועוף טמא הרובץ על ביצים עוף טהור או טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשולח:
מתניתין עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח קורא זכר הוא עוף טהור ודרכו שהוא רובץ על ביצי אחירים ר"א מיחייב וחכמים פוטרין מנה"מ אר"י דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף משמע לן בין טמ' בין טהור צפור טהור אשכחן דאקרי צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור ת"ש כל צפור טהור מכלל דאיכא טמא לא מכלל דאיכא אסורה מאי היא אי טריפה בהדיא כת' ואי בשחוטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבו' שחוטה מצורע לעולם בשחוטה דמצורע ולעבור עליו בעשה ובל"ת ת"ש שני צפרים חיות טהורות מכלל דאיכא טמאות לא מכלל דאיכא טרפות טרפות מחיות נפקא אלא אר"נ ב"י למעוטי צפרי עיר הנדח' למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה שיכשלו ב"א אלא לשחיט' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחה פי' שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר לה לא יאמר הכהן הבא אחר וזווגה לחיה של מצורע הראשון דהכי משמע טהורו' מכלל דאיכא אסורות ומאי ניהו הנשארת חיה במצור' ולמאי אי לשחיטה הא בעי שלוח ממצורע קמא אלא לשילוח דלא תיפוק ליה לשילוח דתרווייהו רפ"א לצפרים שהחליפן בע"ז פי' לקחן מן הגוי בדמי ע"ז שמכר לו דכתיב והית' חרם כמהו כל מה שאתה מקיי' אחריו כמהו למאי אי לשילוח לא אמר' תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה רבינא אמר הכא במ"ע בעוף שהרג את הנפש היכי דמי אי דגמר דיניה בר קטלא הוא אלא קודם גמר דיניה ולמאי אי לשלוח בעי לאתויי לבי דינא לקייומי ביה ובער' הרע מקרבך אלא לשחיטה וכל האי שמעת' סלקא אליבא דהלכתא וכולהו ממעטינהו מטהורות ולא אסורות והרמב"ם הזכיר כולן חוץ מהא דר' שלא לזווג לה כו' לא הזכיר ואפשר דס"ל דאין הלכה כרבא אלא כר"פ ורבינא דבתראי הוו ותו דרשי קראי טהורו' ולא אסורות ר"ל כל אותן שהן אסורות באכילה ממש כגון החליפן בע"ז או שהרגו הנפש ובכלל דבריהם נמי הא דר"נ ב"י למעוטי צפרי עיר הנדחת אבל שלא לזווג לה שאינה אסורה ממש שהרי צפור המשתלחת מותרת לאחר שלוחיה כדאית' בפ"ב דקדושין שלא אמרה תורה שלח לתקלה והרמב"ם כתב שיכול לטהר בה מצורע אפי' אחר ששלחה וא"כ מאחר שאינ' אסורה מנ"ל למעוטי שלא לזווג עמה אחרת ואף על פי כ' הרמב"ם שאין מטהרים שתי מצורעים כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות היינו לטהרם כאחת אבל הכא שכבר נגמרה עיקר טהרתו אלא דבעי שילוח למצוה מה בכך שישלחנו בעבור שניהם שהרי מזווג לה אחרת א"כ אין זו חבילות וכשיבא אליה יאיר עינינו בהלכה אי שרי לזווגה או לא:
דין אם שהיא טרפה חייב לשלח אבל האפרוחים שהם טריפה פטור מלשלח ואפי' לקח האם קודם שנטרפו ואח"כ נטרפו פטור מלשלח שחט קצת סימנים בתוך הקן חייב לשלח ואם לא שילח אינו לוקה ואם מטלית וכנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיק בינה לקן או שיש סדרי ביצים שנים זה על גב זה או שזכר על הביצים ונקבה על גביו או אם על גבי אם בכולהו חייב לשלח ואינו לוקה וקורא נקבה הרובצת אפי' על ביצים שאינה שלה חייב לשלח וכן כל אם הרובצת על בצים שאינה שלה חייב לשלוח אלא שאינו לוקה:
פיסקא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי טהור בעינן צפור וליכא אלא עוף טהו' רובץ על ביצי עוף טמא הא צפור הוא כדא' ר"כ תקח לך ולא לכלביך הכא נמי תקח לך ולא לכלביך ואהיכא אתמר דר"כ אהא דתניא אם שהיא טרפה חייב בשילוח אפרוחים שהן טרפות פטור משלוח מנה"מ אמר ר"כ תקח לך ולא לכלביך בע' רב הושיעא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנין מהו מי אמרי' כיון דאלו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך ולא חייב בשילוח או דילמא כיון דבידו למיגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחיי' בשילוח תיקו והרמב"ם כתב וז"ל היתה האם טריפה חייב לשלח שחט מקצת סמנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה ע"כ ולכאור' משמע דקאי אאם ששחט בה מקצת סימני' וכ"כ הטור וז"ל הרמב"ם שחט קצת סימני' בתוך הקן כו' ומ"ה השיגו גם הר"ן וז"ל ונרא' מדבריו דאאם קאי וק' דמ"ש מאם טרפה ואם לאפרוחי' נתכווין לא הו"ל לסתו' אלא לפרש ע"כ וכדי דלא נשוה אותו טועה מוכרחין אנו לפרשו דאאפרוחין קאי והא דממעטי' אפרוחי טריפי לאו דוקא שנטרפו קודם שנטל האם אלא לא הספיק ליטול את הבני' עד שמתו או שנטרפו פטור מלשלח וכן אי' בתוספתא בעי ר' ירמיה מטלית מהו שתחוץ בינה לבין הביצים או האפרוחים וכן כנפים תלושים פי' נוצות או בצים מוזרות מהו שיחוצו בינה לבין שאר הבצים טובים שתחתיהן אבל בצים מוזרות לחוד פשיטא שפטור בשילוח כדלקמן במתני' תו קא מבעיא שני סדרי בצים זו על גב זו מהו שיכול ליטול התחתונים קודם השילוח וכן זכר על גבי ביצים ונקבה על גבי זכר מהו וכולן עמדו בתיקו ואזלינן לחומרא שחייב בשילוח ואינו לוקה אם לא שלחן והרמב"ם הוסיף נמי אם על גבי אם וז"ל הר"ן והרמב"ם הזכיר עמהן או שהיתה האם על גבי אם אע"פ שלא הוזכרו בגמ' ונ"ל שלמדה משני סדרי ביצים זה על גב זה דכיון דמספק' לן בשני סדרים של בצים אע"ג דתרווייהו בני שילוח ה"נ אית לן לספוקי באם על אם דמאי שנא ולפי זה כי נקט בעייא זכ' ונקב' היינו לומ' דאפי' בכה"ג איכא לספוקי שמא חייב בשילו' ומאי דליכא לספוקי בנקבה על גבי נקבה דדילמא לא מיחייב בשילוח עליונה מספק' דשני סדרי בצים שמעינן ליה ע"כ עוד נ"ל לפרש דעת הרמב"ם בכה"ג שהאם הרובצת על הבצים אינה אם ממש אלא תרנגולת רובצת על בצים של בר אווז או איפכא והאם שיושב למעלה היא אם של הבצי' תו בעי ר' זירא יונה על ביצי תסול הוא עוף טהור דומה ליונה וכן תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטו' משילוח דאי טהור וטהור חייב ודחי דלמא בקורא שדרכו בכך אבל עוף אחר לא תו מסיק אר"א מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב פשיטא קורא זכר תנן מהו דתימא רבנן אפי' קורא נקבה פטרי והא דקתני זכר להודיעך כחו דר"א קמ"ל ואר"א מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא דברי הכל פטור פשיטא קורא זכר תנן מהו דתימא ר"א אפי' זכר דעלמא מיחייב והאי דקתני קורא זכר להודיעך כחן דרבנן קמ"ל תנ"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר"א מחייב וחכמים פוטרין והרי"ף לא הביא אלא הא דר"א בתרייתא שאין בו נ"מ לפסק הלכה מאחר דהלכ' כרבנן והרא"ש השיגו בזה וכתב וז"ל תמיהני למה לא הביא רי"ף ז"ל מימרא קמייתא דר"א דלכאורה משמע דאיתנהו לתרווייהו דתרי מילי נינהו ול"פ אהדדי ואני לא הייתי כותב מימרא דר"א בתרייתא משום דלית בה נפקותא לפסק הלכה ולא כתבתיה אלא לדקדק בדברי רי"ף ז"ל דנר' שהיה כתוב בספרו וא"ד אר"א ופליגי תרי לישנא דר' אליעזר אהדדי דללישנא קמא נקט קורא זכר משום רבנן א"כ לר"א זכר דעלמא נמי חייב ופסק הוא הלכה כלשון אחרון דר"א משום דתניא כוותי' ולאפוקי מל"ק ולאשמועינן דלא מחייבי רבנן בקורא נקב' ואין נראין לי דבריו דבספרים שלנו אין בהן איכ' דאמרי וגם לכאורה משמע דל"פ אהדדי דאע"ג דנקט קורא זכר משום רבנן היינו למעוטי נקבה דרבנן מודו בה מדלא תנן קורא סתם והוי משמע בין בזכר בין בנקב' אבל קורא דתנן היינו אף משום ר"א ולאפוק' דעלמ' וזכר דתני משום רבנן למעוטי נקבם דלר"א הוה ליה למתני קורא סתם ע"כ ואני אומר חלילה לנו להשוות הגדול בטוע' ובודאי כיון לדבר הלכה כי ראו' לדקדק בהלכה דבעיא דר"ז דלעיל דיונ' ותסיל כו' דלא נפשטה ממתני' דעוף טמ' כו' משום דדחינן דילמא בקור' איירי דמשמע להדיא דקורא עדיפ' משאר עופות לפי שדרכו בכך וא"כ לפי מימרא קמייתא דר"א דקא משמע דבקורא נקבה כ"ע מודו דלא תימ' רבנן אפי' קורא נקבה פטרי דקמ"ל דחייב א"כ בעייא דר"ז נפשטה דשאר עופות באינה מינם דפטורה דאי הם חייבים א"כ מאי קמ"ל ר"א בקורא נקבה ומדאיצט' ר"א לאשמעינן בקורא נקבה דרבנן ל"פ עליה דר"א אף שדרכה בכך א"כ שאר עופות ליכא לסלוקי אדעתין דחייב ולפ"ז מאי דדחינן דילמא בקורא אינו דחייה אלא קושטא דמילתא הוא דבהכי איירי דוקא מתני' ואפש' דר"א גופא עיקר דמילתא בא להשמיענו דבר זה דבשאר עופות הרובצי' על בצים אחרים שאינן מינן דפטורים אם לא בקורא נקבה דאי לגופא כדאמר מהו דתימא רבנן אפי' קורא נקבה פטרי הלא זה א"א מדיוקא דמתנית' עוף טמא כו' הא טהור על טהור חייב בשילוח ולכל הפחות בקורא איירי א"נ ה"ק אי לאו דיוק' דמתני' ה"א דרבנן פטרי אפי' בקור' ונ"מ דלפי האמת לא תוקמ' דיוקא דמתני' אלא בקור' ע"כ דחה הרי"ף לדבריו מקמא בעייא דר"ז ולא הביאה כאילו מילתא דפשיטא היא דקורא נקבה כ"ע מודו ול"צ לאשמועינן ואדרבה הביא מילת' אחריתי דר"א דש"מ איפכא דלא תימא ר"א אפי' בזכר דעלמא פליגי אבל בקורא נקבה ליכא לספוקי ובריית' מסייע ליה להך סברא אבל סברא ראשונ' ליתא אלא שר"א היה חושש בה וא"כ נוכל לומר דאף שאר עופות על בצים אחרים חייבי' בשילוח כדיוקא דמתני' ובכל ענין איירי ואף שהרי"ף גופא השמיט כל הבעייות אין זו קושיא שרצונו לקצר וממילא קיימא באיסורא וחייב לשלחם אבל היה חושש הרי"ף דלא תידוק מדברי ר"א בהדיא לקולא דפטירי שאר עופות משילוח באינה מינה ובודאי שדעת הרא"ש שבעייא זו נפשט' דליכ' איסור' אלא כקורא ומ"ה השמיט הרא"ש בעייא דנ"ז ותסיל כו' אע"פ שהביא כל הבעייות משום דס"ל דליתא להאי בעייא מקמא דר"א כמ"ש וכן כתב הטור להדיא שהאם רובצת על בצים שאינן שלה שפטו' משילוח אבל הרמב"ם תפס אותה בעייא ככל שאר בעייות הראשונות שלא נפשטו ואזלינן לחומרא וחייבים בשילוח ואם לא שלח אינו לוקה ובודאי שהרמב"ם כיון לדעת הרי"ף וכמ"ש ומעתה נסתלקה תמי' הרא"ש:
205ימים לסיום הש״ס