בכורות כט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

אלא אם כן היה מומחה כאילא, שם אדם, שהיה דר ביבנה, והיה חסיד ולא נחשד להתיר בכורות עבור שכר, שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכר ארבע איסרות - מעה כסף לבהמה דקה, שיראה בכור בהמה דקה אם יש בו מום. וששה איסרות - לגסה. עבור שיראה בהמה גסה.

ושכרו היה קבוע, בין אם היה אומר עליו שהוא תם. ובין אם היה אומר עליו שהוא בעל מום.

גמרא:

מאי טעמא נוטל שכרו ארבע לדקה וששה לגסה?

ומבארינן: האי, בבהמה גסה, נפיש טרחיה, שצריך להשליכו לארץ ולכפותו כדי לראות את מומו.

והאי, בבהמה דקה, לא נפיש טירחיה.

שנינו במשנה: שנוטל שכרו בין תם ובין בעל מום.

והוינן בה: בשלמא אם נמצא בעל מום נוטל שכרו, משום דקא שרי ליה.

אלא אם נמצא שהיה תם - אמאי נוטל שכרו? והא לא הועיל לו כלום שהרי נשאר באיסורו ^[12].

ומבארינן: דאם כן, שלא יטול שכר אלא אם הורה שהוא בעל מום, אתי אינשי למיחשדיה. ואמרי: האי בכור שהורה עליו שהוא בעל מום, אינו בעל מום, אלא תם הוא. והאי דקא שרי ליה, שהורה עליו שהוא בעל מום, משום אגרא הוא דאמר. הלכך נוטל שכרו בין אם נמצא תם, ובין אם היה בעל מום.

ופרכינן: אם נמצא הבכור תם, נמי אמרי אינשי שהאמת שהבכור בעל מום הוא. והאי דלא קשרי ליה, סבר: כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתי. כשיבואו לשואלו שנית.

ומתרצינן: חד זימנא תקינו ליה רבנן, שיטול שכרו כשרואה בהמה זו. אבל לשקול שכר תרי זימני עבור בהמה אחת, לא תקינו ליה רבנן ^[13].

מתניתין:

דיין הנוטל שכרו לדון - דיניו בטלים ^[14].

עד הנוטל שכר להעיד - עדותיו בטלה.

כהן הנוטל שכר להזות מי פרה, ולקדש, לערב אפר חטאת במים חיים -

מימיו, אינם מים חיים, אלא הם כמו מי מערה.

אפרו, אין לו דין אפר פרה אדומה, אלא אפר מקלה, אפר שריפה הוא.

אם היה החכם שרואה את הבכורות או הדיין או העד כהן, ומחמת שהלך עם הבעל דין, או עם בעל הבכור הוליכו במקום טומאה, וטמאהו מתרומתו, ואינו יכול לאכול תרומה, הרי בעל הבכור, או בעל הדין - מאכילו, ומשקו, וסכו משלו.

ואם היה החכם, או הדיין, זקן, וצריך ללכת למקום הדין או לראות את הבכור - מרכיבו על החמור, שוכר חמור ומרכיבו עליו.

ונותן לו שכרו כפועל.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי דאסור ליטול שכר על הוראה ודין?

אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא, "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלוקי". מה אני בחנם, אף אתם בחנם.

פירוש, כאשר אני, צוני ה' ולמדני בחנם, אף אתם למדתם ממני בחנם ולא קבלתי מכם שכר ^[15].

ומנין שאם לא מצא ממי ללמוד בחנם שילמד בשכר?

תלמוד לומר: "אמת קנה" דמשמע אף בדמים.

ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר, כך אלמדנה לאחרים בשכר?

תלמוד לומר: "אמת קנה - ואל תמכור".

שנינו במשנה: הנוטל שכר להזות ולקדש - מימיו מי מערה. אפרו - אפר מקלה.

ורמינהו: המקדש את האשה במי חטאת, באפר חטאת, הרי זו מקודשת. אף על פי שהוא המקדש ישראל.

ומוכח שמותר ליטול שכר דאי לאו הכי במאי מקדש לה ^[16].

ומתרצינן: אמר אביי: לא קשיא.

כאן, בההיא דהמקדש את האשה, בשכר הבאה ומלוי. שנוטל שכר עבור הבאת האפר ומילוי המים ממקום רחוק. ועל זה מותר לקחת שכר.

כאן, במשנה שאמרו שאסור לישראל ליטול שכר, איירי בשכר הזאה וקידוש. ועל גוף המצוה אסור לקחת שכר.

דיקא נמי, דקתני הכא במתניתין: "להזות ולקדש", דמשמע על פעולת ההזאה.

ואילו התם בקידושין קתני: המקדש ב"מי חטאת ובאפר חטאת", ומשמע דקאי על הטרחה בהבאתם ומלויים.

שמע מינה.

שנינו במשנה: אם היה כהן וטמאהו מתרומתו. ומקשינן: איהו גופיה, הכהן שהלך לראות את הבכור, או לדון - היכי אזיל ומטמא? הא קאי בלאו! דכתיב: "לנפש לא יטמא בעמיו".

ומתרצינן: דאזיל לבית הפרס שטומאתו היא דרבנן ^[17].

"בית הפרס" - מקום שהיה בו קבר ונחרש. ושיערו חכמים שמאה אמה סביבו יש אפשרות שיש שם מעצמות המת כשיעור שעורה.

דאמר רב יהודה אמר רב: מנפח אדם בית הפרס והולך. שעל ידי שהוא מנפח [נושף אויר] גם אם ישנה שם טומאה, הוא מרחיקה ממנו בנשיפתו. ועצם בגודל שעורה אינה מטמאה רק אם נוגע בה או נושאה, ולא אם מאהיל עליה. הלכך אינו מוזהר מללכת בבית הפרס. אבל אינו אוכל בתרומה. [ועיין תוד"ה היכי].

הערות

^[12] ועיין בראשית בכורים שהקשה הא כיון ששכרו עבור הטרחה או הבטלה מאי נפקא מינה בין ראיית תם לבעל מום?

^[13] ולפי זה נמצא שאין חשש שיתירו בכור משום אגרא. וצ"ע מה שכתב רש"י במשנה, ועיין רמב"ן בהלכותיו שפירש האיסור משום נטילת שכר לדון וכמו במשנה דלקמן, וביאר ההיתר שניתן לאילה ביבנה.

^[14] הרמב"ן בהלכות בכורות ובראשונים בקידושין נ"ח, ב כתבו שכל דיניו בטלים, ולא רק דין זה. ובמאירי שם כתב שהכונה לדיניו שמכאן ואילך.

^[15] רא"ש.

^[16] רש"י פירש: "אף על פי שהוא ישראל" - המזה. ועי' תוס'.

^[17] טומאת שדה זו היא רק מדרבנן, אבל מהתורה שדה בית הפרס טהורה [ברכות יט ב, חגיגה כה ב, כתובות כח ב, ע"ז יג א, שבת טו ב, ועוד. ומצאנו בראשנים כמה ביאורים למה השדה אינה טמאה מהתורה: התוס' [מו"ק דף ה ב ד"ה מנפח אדם] כתבו, שמעיקר הדין אין לחשוש שמא הגיעה המחרישה לעומק הקבר, ולכן, מעיקר הדין אין לחשוש שעצם מהקבר התפזרה בשדה, וכן דעת הר"ש [במסכת טהרות יז ג]. וראה בירושלמי נזיר פ"ז ה"א, שבכל קבורה צריך להעמיק את הקבר שלושה טפחים, כדי שלא תפגע המחרישה בקבר. והעיר הסדרי טהרה, שלדברי הירושלמי מובנים מאד דברי התוס', כי מאחר שהנוהג הוא לקבור בעומק כזה שאין המחרישה מגיעה עד לשם, הרי אין לחשוש שהמחרישה פגעה בקבר. ביאור אחר כתב הריטב"א [מו"ק שם] שמדאורייתא אין לחשוש לעצם כשעורה, כי המחרישה טוחנת את עצמות המת עד שאין בהם עצם כשעורה, ועצם פחות משעורה אינה מטמאת כלל. וכן נראה מדברי תוס' בנזיר [נד א ד"ה בית הפרס]. ושיטת התוס' בכתובות [כח ב] היא, שברשות היחיד [שכל ספק טומאה בו טמא], טומאת בית הפרס היא אכן מהתורה, ורק ברשות הרבים [שכל ספק טומאה בו טהור], חכמים הם שטימאו בו את בית הפרס. ותמהו המשנה אחרונה והסדרי טהרה [במשנה שם] והרש"ש [כתובות שם], הרי במשנה במסכת טהרות פ"ד מ"ה מבואר שבבית הפרס אין חילוק בין רשות הרבים לרשות היחיד, ובשניהם טומאתה היא רק מדרבנן. ואכן כך כתבו התוס' בשבת [טו ב] ור"ש [אהלות פי"ח מ"ג]. וביאר החזו"א [אהלות כג קא], שהתוס' במסכת כתובות דיברו רק על מקרה שבו מקום הקבר נחרש ונהרס הקבר, שאז ברור לנו שעצמות המת התפזרו על פני השדה. ובאופן כזה הוא שאמרו התוס' שספק טומאה ברשות היחיד טמא מהתורה. אבל במקרה שמקום הקבר נשאר ידוע, והספק הוא האם החרישה במקום הקבר הוציאה ממנו עצמות ופיזרתן, שם לא צריך לחשוש מדין תורה שמא נגררו ממנו עצמות, וגם ברשות היחיד בית הפרס טהור. ועיין בהרחבה בביאור "בית הפרס" בחברותא למסכת אהלות, בהקדמה ובביאור פרק יז, ובהערות על הביאור, ובהערות על פירוש הר"ש.

כאילא שהיה ביבנה, שהתירו לו ביבנה חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבדיקת בהמה דקה, וששה איסרות לבדיקת גסה, על תנאי שיטלם בין אם נמצא הבכור תם ובין שהוא בעל מום.

א גמרא שנינו שאילא היה נוטל ארבע איסרות על בדיקת בהמה דקה, וששה איסרות על הגסה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שהוא מחלק במחיר בין דקה לגסה? ומשיבים: האי נפיש טירחיה [זה, בכור בהמה גסה, טרחתו מרובה] לבודקו, שצריך להשליכו לארץ ולכופתו, והאי לא נפיש טירחיה [וזה, בכור בהמה דקה, אין טרחתו מרובה].

שנינו שהיה אילא נוטל שכרו, בין אם נמצא הבכור תם, ובין אם נמצא שהוא בעל מום. ושואלים: בשלמא [נניח] בעל מום מובן מדוע נוטל שכר — משום דקא שרי ליה [שהוא מתיר לו] את הבכור בשחיטה, אלא אם נמצא הבכור תם אמאי [מדוע] היה נוטל שכר? ומשיבים: שאם כן, שרק על בעלי מום היה נוטל שכר, אתי למיחשדיה [יבואו לחשוד אותו], ואמרי [ויאמרו]: האי [זה] הבכור שאמר שהוא בעל מום, באמת תם הוא, והאי דקא שרי ליה [וזה שהוא מתיר אותו] — משום אגרא [השכר] התירו.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שחוששים לחשדם של אנשים, הרי אם יאמר עליו שהוא תם נמי אמרי [גם כן יאמרו]: בעל מום הוא, והאי דלא קשרי ליה [וזה שאינו מתיר אותו] הרי זה משום שהוא סבר [סבור] כי מוטב לו שלא להתירו עכשיו, כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתי [כדי שיטול שכרו פעם אחרת, נוספת] כשיביאו אותו שוב לראות אם יש בו מום! ומשיבים: חד זימנא תקינו ליה רבנן [פעם אחת תיקנו לו חכמים] ליטול שכר על כל בכור, תרי זימני לא תקינו ליה רבנן [שתי פעמים לא תיקנו לו חכמים] שיטול שכר, ולכן אין מקום לחשד כזה.

ב משנה דיין הנוטל שכרו לדון — דיניו בטילים, וכן הנוטל שכר להעיד — עדותיו בטילין. הנוטל שכר להזות ממי פרה אדומה על טמא מת, או על מנת לקדש מתחילה את המים הללו באפר הפרה — מימיו שהיזה על הטמא, נחשבים למי מערה, כלומר, סתם מים, ואפרו שקידש בו את המים, נחשב כאפר מקלה, סתם אפר של שריפה, שלא הועיל כלום.

ומוסיפים: אף שאסור לדיין וכו' ליטול שכר, מכל מקום אם היה כהן, ומי שהוצרך לו היה מטמאהו מתרומתו, שהוצרך הכהן ליטמא לשם כך, ולכן אינו יכול לאכול ולהשתמש בתרומה — זה שהוצרך לו מאכילו ומשקו וסכו, נותן לו מאכל ומשקה ושמן לסוך את גופו מן החולין, עד שיטהר. וכן אם היה הדיין, או העד, זקן — זה הנצרך לו מרכיבו על החמור. וכן, למרות שאינו רשאי ליטול שכר, מכל מקום הנצרך לו נותן לו שכרו כפועל, שהרי הוצרך ליבטל ממלאכתו לשם כך.

ג גמרא שנינו כי הנוטל שכרו לדון — דיניו בטלים. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאסור לדיין לדון ולהורות בשכר? אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדברי משה לעם: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, לעשות כן" וכו' (דברים ד, ה), מה אני למדתי בחנם מפי הקדוש ברוך הוא — אף אתם למדתם ממני בחנם, וכן תעשו לדורות.

ומעירים, תניא

נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על פסוק זה עצמו: "כאשר צוני ה' אלהי", מה אני למדתי מפי ה' בחנם — אף אתם למדתם ממני בחנם. ומנין שאם לא מצא רב ללמוד ממנו בחנם, שילמד אפילו בשכר? תלמוד לומר: "אמת קנה" (משלי כג, כג). ומנין שלא יאמר: כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה לאחרים בשכר? תלמוד לומר: "אמת קנה ואל תמכר" (משלי כג, כג).

ד שנינו במשנה כי הנוטל שכר כדי להזות ולקדש — מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה, הרי שאינו רשאי ליהנות מהם. ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה: המקדש אשה במי חטאת או באפר חטאת — הרי זו מקודשת, אף על פי שהוא המקדש ישראל. הרי שרשאי ליהנות בהם!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כאן כשהוא נוטל שכר — בשכר הבאה של המים, ומלוי המים בכלי, שזוהי טירחה סתם, ועליה יכול לקבל שכר. כאן שאינו רשאי ליטול שכר — בשכר הזאה על הטמא, וקידוש המים על ידי האפר.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן], דקתני הכא [שהוא שונה כאן] במשנתנו: הנוטל שכרו להזות ולקדש, והתם קתני [ואילו שם הוא שונה] בלשון כללית: המקדש במי חטאת ובאפר חטאת, ואינו מזכיר הזאה וקידוש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ה שנינו במשנה: אם היה הדיין או העד וכו' כהן, וזה המוליכו כדי לדון היה מטמאהו מתרומתו כו'. ושואלים: איהו גופיה היכי אזיל [הוא עצמו, הכהן, כיצד הוא הולך לשם, למקום הטומאה]? והרי נאסר על הכהן להיטמא!

ומשיבים: מדובר שהוא הולך לבית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, שטומאתו היא רק דרבנן [מדברי חכמים], ולא נאסר על הכהן ללכת שם. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב בענין ההולך לעשות פסחו, שצריך לעשותו בטהרה: מנפח אדם בית הפרס, כלומר, נופח בפיו כדי לפזר את העפר, כדי שיראה שאין שום עצם שייטמא בה מן התורה, והולך במקום שבדק. ומכל מקום, נטמא הכהן ואסור לאכול תרומה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

like Ila in Yavne, whom the Sages in Yavne permitted to take a wage of four issar for issuing a ruling concerning a small animal and six issar for issuing a ruling concerning a large animal. They permitted this provided that he would be paid whether it turned out that the firstborn was unblemished or whether it was blemished.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Sages in Yavne said that Ila could take a wage of four issar for issuing a ruling concerning a small animal but six issar for issuing a ruling concerning a large animal? The Gemara answers: Examining this one, a firstborn of a large animal, for blemishes involves great effort; but examining that one, the firstborn of a small animal, does not involve such great effort.

§ The mishna teaches that one like Ila may take his wages provided that he would be paid whether it turns out that the firstborn is unblemished or whether it is blemished. The Gemara inquires: Granted, if the animal is blemished he takes his wages, because he deems the animal permitted to be slaughtered and eaten; but if he examined an unblemished animal, why does he take his wages? The Gemara answers that if so, i.e., if he would be paid for examining only a blemished animal, people would come to suspect him and say that this animal that he declared to be blemished is in fact unblemished, and he declared it blemished and thereby deemed it permitted to be eaten only due to the fact that he wanted to claim his wages.

The Gemara challenges: If so, then in a situation where the examiner is paid either way, people might also state a similar claim with regard to one who rules that it is an unblemished animal. They may suspect that this animal is really blemished, and the reason that this expert did not deem it permitted is that he holds that it is preferable for him to declare it unblemished so that he can collect his wages another time, when he examines it later and declares it blemished. The Gemara answers: The Sages of Yavne instituted an ordinance that he may take his wages for examining a firstborn once, but the Sages did not institute that he may take his wages twice for examining the same animal. Since he will not get paid a second time for the same animal, he has no incentive to declare it unblemished if it has a blemish.

MISHNA: In the case of one who takes his wages to judge cases, his rulings are void. In the case of one who takes wages to testify, his testimonies are void. With regard to one who takes wages to sprinkle the purification waters of the red heifer upon one who contracted impurity imparted by a corpse, and one who takes wages to sanctify those waters, the halakhic status of his water is that of cave water, and the status of his ashes is that of mere burnt ashes.

Although taking actual wages is prohibited, if the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, was a priest, and the one who requires his services rendered him impure and prevented him from partaking of his teruma, that person must provide the priest with food, drink, and oil for smearing on his body from his own non-sacred property. And likewise if the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, was an elderly person, the one who requires his services transports him on a donkey. And in all these cases, although it is prohibited to take wages, the one who requires his services gives him his wages like the wages of a laborer, as he was unable to perform his usual labor that day.

GEMARA: The mishna teaches that the rulings of one who takes wages to judge cases are void. The Gemara asks: From where is this matter, that a judge may not be paid for his rulings, derived? Rav Yehuda says that Rav says that it is derived from a verse, as the verse states: “Behold, I have taught you statutes and ordinances, as the Lord my God commanded me, that you should do so in the midst of the land that you are going in to possess” (Deuteronomy 4:5). This teaches that just as I, Moses, learned the word of God for free, so too, you learned it from me for free, and this is also how you should act with all future generations.

This halakha is also taught in a baraita: “Behold, I have taught you statutes and ordinances, as the Lord my God commanded me” (Deuteronomy 4:5). Just as I learned from God for free, so too, you learned from me for free. And from where is it derived that if one cannot find someone to teach him for free that he should learn even by giving payment? The verse states: “Buy the truth, and do not sell it; also wisdom, and instruction, and understanding” (Proverbs 23:23). And from where is it derived that one should not say: Just as I learned by giving payment, so too, I will teach it by receiving payment? The verse states: “Buy the truth, and do not sell it.”

The mishna teaches: With regard to one who takes wages to sprinkle the purification waters of the red heifer, and one who takes wages to sanctify those waters, the halakhic status of his water is that of cave water, and the status of his ashes is that of mere burnt ashes. This indicates that one may not derive any benefit from the water or ashes of the red heifer. And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Kiddushin 58a): With regard to one who betroths a woman with the water of purification, or with the ashes of purification, she is betrothed, and this is the halakha even if the man betrothing her is an Israelite, not a priest or a Levite. This indicates that one may derive benefit from the waters or ashes of purification.

Abaye said: This is not difficult, since there, the mishna in Kiddushin is referring to one who betroths a woman with the value of the payment for bringing the ashes from afar and filling the vessel with the purification water, for which it is permitted to accept payment. Performing this act for the woman is comparable to giving her an item of value, since she will not have to pay someone to bring and fill the vessel for her. Here, the mishna is referring to payment for the actual sprinkling and sanctifying of the ashes.

The Gemara comments: According to this answer, the language of the two mishnayot is also precise, as it teaches here: To sprinkle, or: To sanctify, indicating that he receives payment for the actual sprinkling and sanctification; and it teaches there, in the mishna in Kiddushin, that she is betrothed with the water of purification or with the ashes of purification, which indicates that the water and ashes have not yet been mixed together. The Gemara affirms: Learn from it that this is the correct explanation of the mishnayot.

§ The mishna teaches: Although taking wages is prohibited, if the one examining the firstborn, or the judge, or the witness, was a priest, and the one who required his services rendered him impure and prevented him from partaking of his teruma, he must provide the priest with food, drink, and oil. The Gemara asks: But he himself, the priest, how was he permitted to go to a place that caused him to become impure? It is prohibited for a priest to render himself ritually impure.

The Gemara answers that this is referring to a case where he went to an area in which uncertainty exists concerning the location of a grave or a corpse [beit haperas], into which it is prohibited by rabbinic law for a priest to enter. As Rav Yehuda says that Rav says: A person who passes through a beit haperas may blow on the dust before taking each step, which would expose any bone beneath the dust, and walk. A priest may rely on that method of examination and enter the field.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כאילא. שהתירו לו מפני טרחו:

מ"ט. ד' לדקה וששה לגסה:

האי. גסה נפיש טרחא למיבדקה:

דאם כן. דאילא שקיל נמי אתם:

אתי למיחשדיה. כי היכי דלשקול ביה אגרא זימנא אחרינא כשחוזר ויפול בו מום אחר:

תרי זימני. למשקל אגרא בחדא בהמה לא תקינו ליה ולא אתו למיחשדיה:

ולקדש. ליתן מים באפר חטאת:

אם היה כהן. הדיין או העד:

ומטמאהו מתרומתו. שמוליכו לעירו ובדרך יש טומאה ומעבירו שם ומטמאהו ומפסידו מלאכול בתרומה ויש לו הפסד בדבר שאם היה טהור היה אוכל תרומה שדמיה קלין ועכשיו צריך לקנות חולין שהן ביוקר בשביל שמפסידו בכך יש להאכילו ולהשקותו ולסוכו ושכר זה מותר:

המקדש. את האשה במי חטאת ואפר חטאת אלמא דמצי למתהני מינייהו:

בשכר הבאת מים ומילוי. מצי לקדושי:

בשכר הזאה וקידוש. לא:

איהו גופיה. הכהן היכי מצי אזיל במקום טומאה הא קאי בלאו:

מנפח אדם בית הפרס והולך. הני מילי לעושי פסח דלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לענין תרומה העמידו דבריהם ומטמאו:

בפירוש רש"י בד"ה מאי טעמא לדקה כו' מומו הס"ד ובד"ה דא"כ דלא שקיל כו' ובד"ה תרי כו' אמר תם הוא הוה כו' ובד"ה להזות ממי חטאת הס"ד ובד"ה מה"מ דאין כו' שילמד הס"ד ובד"ה שכתב מילוי כו' המצוה הס"ד ואח"כ מ"ה כאן שכר הזאה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תרי זמני כו' רוצה לטרוח פעם כו' כדי להנצל מטורח כו' ובד"ה הנוטל שכרו כו' דתניא מכוער כו' שכר לדון אלא כו' באגר בטלה דלא מוכח אבל דמוכח שרי עכ"ל כצ"ל נ"ל להגיה כן כפי הסוגיא דר"פ ב' דייני גזירות ע"ש ושוב מצאתי כדברי בתוספות ישנים ודו"ק:

בד"ה מה אני כו' פרק בתרא דכתובות כו' להתפרנס ומה שנוהגין כו' הד"א ובד"ה המקדש במי כו' רגילים בהזאה וקידוש כו' ובד"ה היכי אזיל כו' בש"א בודקין ובה"א כו' שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין אם כו' ולכהן בבית הקברות דאמר רב כו' ומועיל ניפוח לכל כו' והכי קאמר היכי אזל כו' בסוף פ"ב דכתובות כו' וההיא דבכל מערבין אי מערבין לדבר כו' מנפח אדם כו' לעושי פסח כו' במקום כרת לאוכלי כו' במקום מיתה כו' במלתיה דרב יהודה דקאי אמתניתין דאי לא גרסינן מאי בודקין כו' כצ"ל:

במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. עיין בהרע"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות (קה סע"א) ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א:

רש"י ד"ה א"נ בשאר טומאה (השייך לע"ב

. כגון נבלות שרצים. עיין לעיל (כז ב) בתד"ה וכי דאף בטומאות ממת מ"ל שאין הכהן מוזהר עליהם:

תד"ה היכי. מדר"י קא מייתי דמוכח דאיסור בה"פ כו'. כצ"ל:

בא"ד משמע דוקא הני שהן מצות חשובות כדמשמע כו'. כצ"ל:

גמ' אם הי' כהן טמאהו כצ"ל וכן לקמן ברש"י:

רש"י ד"ה ושכר וכו' ולא שכר המצוה כצ"ל:

תוס' ד"ה היכי אזיל וכו' אלא מדרבנן מדשרי לכל דבר כצ"ל:

תוס' ד"ה מה אני בחנם וכו' וא"ת ושחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי וכו'. שמעתי מקשים דלימא דהוי עשה ולא תעשה כדאמרינן בעלמא ומאי מקשים התוס' עכ"ד ואין לומר דכיון דהעשה הוא כולל בין על הדין בין על תלמוד תורה א"כ לא מסתבר דהוו עשה ולא תעשה כבעלמא דהעשה ולא תעשה הוא בדבר אחד. והכא הלא תעשה בדין דוקא דהיא גופא תקשה על התוס' דמאי מקשו שוחד לא תקח ל"ל לימא הא גופא דהעשה כולל. ובשחד שדי עליה ל"ת נמי בפרט זה. וכך גזרה חכמתו יתברך דבתלמוד תורה וכיוצא יהיה עשה לבד. ובשחד יהיה עובר בלאו. אמנם התוס' קושטא קאמרי דתרי מילי נינהו:

גמ׳ ל״ק כאן בשכר הבאה ומילוי כו׳. אין לדקדק למה לא משני אידי ואידי בשכר הבאה ומילוי ובישראל דאינו מותר ליקח שכר בטילה אלא דוקא בבטילה דמוכח כדמשני בכתובות (דק״ה) גבי דיין והובא בתוספת הכא ומדלא משני הכי ש"מ דבישראל וה"ה בכהן שכר הבאה ומילוי מותר ליקח אפי׳ בלא בטילה דמוכח דרחמנא לא רמי׳ עליה וכ"כ רש"י התם בהדיא ובכהן שכר הזאה וקידוש אסור ליקח אפי׳ אגר בטילה דמוכח ולא דמי לדיין כי אתי דינא לקמי׳ לאו עלי׳ רמי׳ רחמנא דוקא לידון ואם הב"ד רוצים שיהא הוא דן מחויבים לו שכר בטלה דמוכח אבל הזאה וקדוש רמיה רחמנא על האי כהן דשייך בעבודה מ"ה אסור ליקח אפי׳ אגר בטלה דמוכח:

רש״י ד"ה אלא אם כו׳ כצ״ל:

ד"ה אע"פ שהוא ישראל ואפי׳ וזה כו' כצ"ל:

ד"ה בית הפרס כו׳ שייך לע"ב:

תוס׳ ד"ה הנוטל שכר כו' באגר בטילה שרי הס"ד וכצ"ל. פי׳ והכא מיירי אגר דינא ומ"ה דיניו בטילים וכ״מ התם בכתובות ומ״ו מהרש״א גורס כפי שנדפס בצדו וקשה להולמו דהא בבטילה דמוכח שרי לגמרי ולא הוי מכוער:

ד"ה היכי אזיל כו' מאי בודקין אמר ר״י כו' כצ"ל:

בא"ד מערבין מערבין לכהן בבית הפרס כו' כצ"ל:

בא"ד בניפוח כן פרש"י בסוף פ"ב כו' כצ"ל:

בא"ד ומ״מ טמא לכל דבר כו' כצ״ל:

בא"ד ע"י ניפוח ואי אין מערבין כו' כצ"ל:

בא"ד משמע בהדי׳ מדפסיק במילתא דר"י דגרסינן מאי בודקין דאי אמתני׳ קאי ול"ג מאי בודקין לא היה כו' כצ״ל:

בא"ד ע"ב ושייך לכאן ע"י ניפוח וטמא וכן בעירוב אי אין מערבין כו' כצ"ל:

בא"ד ע"י ניפוח ואי מערבין כו' כצ"ל:

בא"ד אלא מדבריהם ושמא אי נמי כו' כצ״ל. פי׳ אפילו בלא מצוה דאורייתא אלא מדרבנן שרי ע״י ניפוח. ותמי' לי על מ"ו מהרש"א שלא הרגיש בגירסא זו:

בא"ד אבדיקה דר״י קאי כו'. פי' כיון דבדיקה דמתני' איירי לשעבר ותני בודקין לשעבר לעושי פסח אבל לא לאוכלי תרומה א"כ מאי קמבעיא ליה אלא ע"כ אבדיקה דר״י קאי דאמר בודקין להבא ע״י ניפוח וקמבעיא ליה אי מהני הך בדיקה נמי לאוכלי תרומה אבל לר״ת הוי איפכ׳ דבדיקה דר"י לכל מילי ה״ה לאוכלי תרומה אבל אמתני' דכבר בדק וקמבעי' אי מהני אותה בדיקה לאוכלי תרומה אע"ג דלכתחלה לא מהני:

בא"ד לאחר שעבר ורב יהודא בא להשמיענו כו' כצ"ל. ועיין בר"ש (בפי"ח ממס' אהלות) דשם מפורש ג״כ דיבור זה:

בא"ד וכמה אמר רב ייבא חמוה דאשיין כו' כצ"ל. פי' דהתם נמי ר׳ ייבא גופא בעי עד כמה ולא גמרא וה"נ ר"י בעי מאי בודקין:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ' מנה״מ כו'. יש לתמוה אפי' רש"י דפי׳ לעיל אמתניתן אין שוחטין דדלמא משום אגרא שרי לי׳ רק באילא ביבנה התירו שלא הי׳ חשוד דהא בגמרא משמע דלאו היינו טעמא אלא משום דמה אני בחנם וגם למה לא שרי לכל אדם ליטול שכר מתם ומב"מ דליכ׳ חשד׳ א"ו כמו שכתב הרא"ש דלאילא התירו משום דהי׳ ממונה על כך והי׳ בטל ממלאכה יע"ש:

תוספ' ד"ה מה אני כו׳ דבתורת אגרא היינו שכר טירחא כו'. פי׳ דשכר טירחא אסור ליטול משום דחייב לטרוח בחנם אבל להשתדל להפוך בזכותו שזה אינו מחויב לעשות ה"א דשרי ליטול אגרא מש"ה כתיב לא תקח שוחד:

ד״ה הנוטל כו' מפרש בכתובות באגר בטלה דלא מוכח אבל אגר בטלה דמוכח שרי כן הוא גירסת מהרש"א ופי׳ דבכתובו' תנן מכוער כו׳ היינו באגר בטל׳ דלא מוכח ולכך שרי רק שמכוער והכא דאסור לאו בשכר בטלה איירי אלא שכר לדון ואח"כ כתבו תוס׳ אבל אגר בטלה דמוכח שרי פי׳ זה כתבו תו׳ להלכה דאגר בטלה דמוכח שרי ואינו מכוער כלל והצ"ק תפס על מהרש"א בחנם:

ד״ה היכא אזיל כו' כדאמר בבכל מערבין מערבין לכהן בבה"ק עכ"ל. לכאורה מאי ראי׳ מכאן דבכ"מ מהני ניפוח דלמא לא מהני רק שמותר לילך ולטמא א"ע זה אין הכהן מוזהר עליו אבל מ"מ טמא הוא. ואי אמרינן אין מערבין לדבר הרשות א"ש דלמה יתירו חכמים לילך כיון דלאו היתר גמור הוא דהא טמא הוא עכ״פ מה"ת נתיר לדבר הרשו׳ אבל אי אין מערבין אלא לדבר מצוה לכאורה אין הוכחה ונרא׳ לי דה"פ דע"כ לגירסת רש״י מאי בודקין דאמר ר"י כו׳ מוכח דר"י אמר דינו רק אפסח שמנפח וטהור דאי בעלמא קאי אכל אדם שמותר לנפח א״כ ע"כ ס"ל דמועיל הנפוח שלא יהא טמא דבכל אדם דלאו כהן מאי שייך לנפח אלא ודאי דקאי דוקא אפסח דמותר לנפח וטהור לעשות הפסח וא"כ מאי מייתי דר"י אמערבין דלמא התם לא שרי ודוקא בפסח שרי דלא העמידו דבריהם במקום כרת א"ו דר"י בעלמא קאי דכל אדם מותר לנפח אם כן ממילא מוכח שהוא טהור דאל"כ מאי רבותא דמותר לנפח הלא ישראל אינו מוזהר על הטומא' כלל:

בא״ד ושמא רוצים לומר השאלתו' כל שאר המצות בלא ניפח שרי פי׳ דבפסח מהני ניפוח שיהא טהור ובשאר מצות מותר לילך אף בלא ניפוח וטמא אף ע"י ניפוח

ולפ"ז לא יתורץ האי דבכל מערבין וכמ"ש קושיתם:

בא״ד ונראה לר"י ובדיקה המפורשת לאחר שעבר לכל דבר כו' עכ"ל. פי׳ הא דתנן במתניתן כיצד הוא בודק לא קאי ארישא לפרש הא דתנן בודקין כיצד כו' דודאי בודקין דרישא היינו ע"י ניפוח דמשמע לכתחלה בודקין ובדיקה שע"י ניפוח הוא דוקא לעשות פסח או לנזיר לב"ש והא דתנן כיצד בודקין לא קאי כלל ארישא רק דינא באנפי' נפשי׳ כיצד הוא בודק אם עבר שם אדם וקאמר מביא את העפר כו' ונמצ׳ כיון דלא בא לפרושי ארישא ממילא מהני האי בדיקה לכל דבר אף לתרומה ולכל מילי אבל בודקין דרישא דלא מהני רק לעושה פסח ולנזיר כדברי ב"ש היינו נפיחה. וכתבו אח״כ דלפי פי' זה הא דאמר בחגיגה בדק לפסחו מאי שיאכל בתרומתו היינו בדיקת נפיחה דלא מהני רק לפסח בעי דאפשר אם בדק לפסח מועיל אף לתרומה אבל בדיקה דמתניתן מועיל אף לתרומה לחודי׳ דלא הוזכר בדיקה זו לפסח דוקא וצ"ק שגה כאן בפשט התוספת:

בא״ד ועוד היינו יכולין לפרש דכל הבדיקות לעושי פסח פי׳ אף הבדיקה דמתניתן קאי ארישא אבודקין לעושי פסח ומפרש כיצד בודקין והגמרא מפרש עוד בדיקה דר"י גם כן לעושי פסח ומרויחים בזה דהא דבעי בחגיגה בדק לפסחו קאי בין אבדיקה דמתניתן בין אבדיקה דר"י והא דפריך התם מאי בודקים הלא הבדיקה מפורש במשנה פירשו תו׳ דלאו קושית סתם גמרא היא רק הוא דברי ר׳ יהודא ור"י בעצמו אמר מאי בודקין דאתי לאורויי לן בדיקה אחרת וכהאי דריש אלו מציאות כו':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כאילא. הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך: בין אמר להם מום קבוע. והיה הוא רגיל ליטול כל שכרו: גמ' מאי טעמא. לדקה ד' איסרות ולגסה ששה: גסה נפיש טירחיה. להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו: אלא תם. כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהני ליה מידי דמיסר קאסר ליה: דא''כ. דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא: תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגריה וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הלכך ליכא חשדא: מתני' להזות. מי חטאת: לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי: אפר מקלה. כשאר אפר בעלמא כל אפר קרוי אפר מקלה: אבל אם אותו רואה בכורות או הדיין או העד או המזה והמקדש כהן וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר: מטמאהו מתרומתו. ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה שהחולין ראוין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים: מאכילו. זה המוליכו ומשקו וסכו: ונותן לו שכרו כפועל. ובגמרא מפרש מאי היא שלפי מה שהוא מפסידו נותן לו: גמ' מנא ה''מ. דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד: אמת. תורה: הרי זו מקודשת. אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש להו: אע''פ שהוא ישראל. ואפי' זה ישראל דכהנים רגילין בהזאה ובקידוש: שכר הבאת האפר. שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר: ושכר מילוי המים. מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה: כאן שכר הזאה וקידוש. שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל: במי חטאת. דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמא בהבאת אפר: היכי אזיל. הא קעבר אלנפש לא יטמא (ויקרא כא): בבית הפרס. דאינו מוזהר מלילך בו: כדרב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכי מנפח ליה מדחיא מקמיה ולא נגע ביה ומיהו בתרומה לא מצי אכיל דאמרינן בחגיגה בפרק חומר בקודש (דף כה:) בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וההוא בודקין מפרש התם דבהך בדיקה דבית הפרס קאמר: בית הפרס שנידש. שדשוהו בני אדם ברגליהם טהור שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל ובית הפרס אין בו שום ספק אלא משום עצם כשעורה דבית הפרס היינו שדה שנחרש בו קבר: אי נמי בשאר טומאה. טימאו להאי כהן כגון נבילות ושרצים שאינו מוזהר עליהן מליגע:

תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. וא''ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי''ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי להנצל מטורח של'. פעם שניה: הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. והא דתנן מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדיניו דין מפרש בפרק בתרא דכתובות (קה.) באגר בטלה דמוכח שרי: מה אני בחנם כו'. וא''ת ושחד לא תקח דכתב רחמנא (שמות כג) למה לי ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו כדמוכח בריש פ' בתרא דכתובות (דף קה.) דבתורת אגרא היינו שכר טרחו ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותיה כדאמר התם אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ואין לתמוה על דייני גזירות שבירושלים שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דבלאו טעמא דאגר בטלה דמוכח שרי התם כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקין בשום מלאכה שעל כרחם צריכין להתפרנס ומה שנוהגין עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב מוכח יותר מקרנא דתהי חמרא ושקיל זוזא ועוד בקטנים שרי מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים כדמוכח פרק אין בין המודר (נדרים לז.): המקדש במי חטאת ואפר חטאת הרי זו מקודשת אע''פ שהוא ישראל. פי' הקונטרס דחוק שפירש דנקט אע''פ שהוא ישראל דכהנים רגילים בהזאה ובקידוש ואומר ר''י דעיקריה נקט משום רישא דקתני ברישא פ''ב דקידושין (דף נח.) המקדש בתרומה ומעשרות ובמתנות במי חטאת ואפר חטאת כו': היכי אזיל לבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה כו'. משמע על ידי ניפוח שרי לילך להעיד אבל מ''מ טמא הוא כדקתני מטמאהו מתרומתו וקשיא מכאן לפירושו ר''ת דמפרש דניפוח מועיל לכל דבר משום דקשיא ליה אהא דאמרינן בפסחים בפ' האשה בסופו (דף צב.) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת כדתנן במס' אהלות (פי''ח מ''ד) ושוין שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה מאי בודקין אמר רב יהודה מנפח כו' והשתא מאי קאמר מאי בודקין והלא הבדיקה מפורשת שם במשנה דקתני סיפא ולנזיר ב''ש אומרים בודקין וב''ה אומרים אין בודקין כיצד הוא בודק מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך נפה שנקביה דקין אם נמצא שם עצם כשעורה טמא ועוד דמשמע דוקא לעושי פסח מהני ניפוח והא אפי' לשאר מילי נמי מהני כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין ל:) לכהן בבית הקברות דאמר רב יהודה כו' ואומר ר''ת דלא גריס מאי בודקין אלא גרס אמר רב יהודה כו' ומילתא באפי נפשה היא ומועיל ניפוח לכל דבר אבל בדיקה של משנה לא מהניא בשום מקום אלא לעושי פסח ויש לפרש הא דשמעתין לפירוש ר''ת דמטמאהו מתרומתו היינו שהולך בלא ניפוח והכי קאמר היכי אזיל ומשני בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה כו' מדרב יהודה קא מייתי דמורי דאיסור בית הפרס לאו דאורייתא אלא מדרבנן משרו לכל דבר בניפוח כן פירש''י (וכן) בסוף פ''ב דכתובות (דף כח:) גבי אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן ולפי זה היה מותר בלא ניפוח בכל מצות כמו להעיד וקשיא דלא משמע הכי בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מז.) מדנקט ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער בין העובדי כוכבים . מפני שהוא כמציל מידם משמע דוקא הני שהן מצות כדמשמע במגילה (דף כז.) דאמרינן ללמוד תורה ולישא אשה שאני דאמר גדול תלמוד תורה כו' לישא אשה לא לתהו בראה כו' או משום כבוד הבריות כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות יט:) וי''ל דלעולם ה''ה לכל המצות והא דנקט ללמוד תורה משום דפליגי התם היכא דמוצא ממי ללמוד ולישא אשה נקט אע''פ שמוצא אשה בא''י ובשאלתות דרב אחאי מתיר ליטמא בבית הפרס לכל המצות כמו לצאת לקראת מלכים ומפרשים מה חילוק בין נזיר ועושה פסח לשאר מצות דלענין פסח הולך וטהור ע''י ניפוח ולשאר מצות הולך וטמא משמע דרוצה לומר דלכל דבר בעינן ניפוח ומ''מ שמא לכל דבר חוץ מפסח ודבר תימה הוא בההיא דברכות שמותר לילך עם האבל דרך בית הפרס לכבוד האבל מה כבוד שהולך ומנפח אחריו וצריך האבל להמתינו לכל פסיעה ושמא רוצה לומר השאלתות כל שאר המצות בלא ניפוח נמי שרי וההיא דבכל מערבין אי מערבין לדבר הרשות מיירי ע''י ניפוח ואי אין מערבין אלא לדבר מצוה מיירי אפילו בלא ניפוח ולפר''ת קשיא לרבי מההיא דחגיגה פרק בתרא (דף כה:) דאמרינן התם מודים בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח מאי בודקין אמר רב יהודה כו' מנפח אדם כו' לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה משמע בהדיא כדמסיק לו להפסיק במילתיה דרב יהודה דקאי אמתני' דאי לא גרסינן מאי בודקין לא היה לו להפסיק במילתיה דרב יהודה ונראה לרבי דגרסינן מאי בודקין ובדיקה המפורשת לאחר שעבר לכל דבר

דף כט - א

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד