עירובין ל ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

אמרו להן בית הלל לבית שמאי: וכי אי אתם מודין שמערבין אפילו לגדול ביום הכפורים, ואף על גב דלא חזי ליה, הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין?!

אמרו להן בית שמאי: אבל [אמת]!

אמרו להן בית הלל: כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים, כן מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה!

ומבארת הגמרא כי בית שמאי מחלקים:

התם - ביום הכפורים - אין הטעם משום דחזי לקטן, אלא משום דאיכא סעודה הראויה מבעוד יום של ערב יום הכפורים, אף לגדול שעירב [וכמאן דאמר - לקמן דף לו א - שבסוף היום שלפני שבת קונה העירוב, ולא בין השמשות. ריטב"א].

הכא - גבי נזיר ותרומה - ליכא סעודה הראויה מבעוד יום למי שמערב.

ומפרשינן לברייתא דפליגי בית שמאי ובית הלל בעירוב האסור לזה ומותר לזה, ומשמע, שבעיקר הנחת עירוב של מזון מודו בית שמאי:

כמאן - הוי הך ברייתא - דלא כחנניה בדעת בית שמאי!

דתניא: חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי לא היו מודים בעירוב שיכול לתת מזונו במקום שביתתו. לפי שאינו קונה לו מקום שביתה עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו הצריכים לו לשבת [ריטב"א] לשם [למקום שרוצה לקנות שביתה] ^[41].

תו מפרשינן: כמאן אזלא הא דתניא: עירב, כלומר: יצא בערב שבת וישב בסוף התחום עד שקנה שם שביתה בשעה שקידש עליו היום. ועשה כן בעת שהיה לבוש בגדים שחורים - לא יצא חוץ לתחום עירו בבגדים לבנים.

עירב בבגדים לבנים - לא יצא בשחורים [ומפרש לה ואזיל]?

אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.

ותמהינן עלה: ואטו לחנניה - אם עירב בלבנים - דוקא בשחורים הוא דלא יצא, כלומר: אם היה רגיל לצאת בשחורים, או שהיה יודע מערב שבת שיהיה נצרך לשחורים, בהם הוא דלא יצא, כיון שלא הוציאם לשם. הא בלבנים - שעירב בהן, אך לא היה רגיל לצאת בהן ולא היה דעתו לצאת בהן - יצא?!

והאמר חנניה: אינו קונה מקום שביתה עד שיוציא מטתו וכלי תשמישיו - הרגיל בהם, או שהיה יודע שצריך להם - לשם.

וכיון שאת השחורים הוא לא הוציא, לא קנה עירובו כלל! [נתבאר על פי הריטב"א בסמוך].

ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא: עירב בלבנים, והוצרך לשחורים, שהיה רגיל בכך, או שהיה יודע שצריך להם - אף בלבנים לא יצא לפי שאין עירובו עירוב! ^[42]

כמאן אזלא ברייתא זאת?

אמר רב נחמן בר יצחק: חנניה היא, ואליבא דבית שמאי.

שנינו במשנה: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. סומכוס אומר מערבין לישראל בחולין.

ודייקינן: ואילו על הא דאמרי רבנן מערבין לנזיר ביין, לא פליג סומכוס לומר שאין מערבין בו, על אף דלא חזי למערב גופיה!

מאי טעמא דסומכוס?

ומפרשינן: משום דיין לנזיר מיקרי "חזי" למערב, כי אפשר דמתשיל אנזירותיה [כיון שיכול להשאל אצל חכם להתיר לו נזירותו] ^[43].

ותמהינן: אי הכי, בתרומה נמי יהא רשאי הישראל לערב, היות ואפשר דמיתשיל עילויה, שהרי נשאלין על התרומה?!

ומשנינן: אי מתשיל עלה - הדרא לטיבלא [אם ישאל על התרומה, תחזור כל התבואה והתרומה עצמה להיות טבל, שאסור באכילה], ולא תועיל שאלתו להתיר באכילה.

ותמהינן: וליפרוש עלה. כלומר: והרי יכול הוא להישאל, ולאחר שישאל יכול להפריש עליו ממקום אחר, ויתיר את התרומה.

[ולהכי אמר "ממקום אחר", שאם יפריש מתוך מה שעירב, יחסר השיעור, וכדמפרש בסמוך].

ואף שאסור להפריש בשבת, כיון דשבות בעלמא היא מדרבנן, לא גזרו עליו בבין השמשות. ונמצא שבזמן קנית העירוב היה מותר לו להפריש.

ומשנינן: לא נחשדו חבירים לתרום פירותיהם שלא מן המוקף [אלא רק מפירות הסמוכים], ובמקום קנית העירוב הרי אין לו טבל להפריש ממנו על העירוב ^[44].

ותמהינן: מכל מקום, אמאי לא מצי להתיר את העירוב אם ירצה?

וליפרוש עלה מיניה וביה, ומה שנשאר אחר הפרשת התרומה, יועיל לעירוב?!

ומשנינן: דלית בה [בעירוב] שיעורא כדי עירוב ותרומה.

ותמהינן: ומאי פסקא!? כלומר: מאי האי שינוייא? וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום, דנקט התנא סתם "אין מערבין אלא בחולין".

והרי אם יוסיף מעט מזון על שיעור עירוב, מצי שפיר לערב אפילו בתרומה, כיון שיכול להשאל עליה ולאחר מכן להפריש ממנה תרומה מיניה וביה?!

אלא, מפרשינן לסומכוס - דלא שרי לערב בתרומה אף דמצי להשאל, ולהפריש עליו מיניה וביה - בגוונא אחרינא:

סומכוס סבר לה כרבנן, דאמרי: כל דבר שהוא אסור משום "שבות" [מדרבנן] - גזרו עליו בין השמשות, כמו שאסור בשבת עצמה. ולכן אין יכול להפריש בבין השמשות, שהוא זמן קנית העירוב, היות ובהפרשתו הוא "מתקן" את הטבל, בכך שהוא עושה אותו ראוי לאכילה.

ומפרשינן: כמאן אזלא הא דתנן:

יש דברים שאמרו חכמים בו שיעור שאין שוה בכל.

אלא, הכל כפי מה שהוא אדם:

א. "מלא קומצו", שקומץ הכהן מן המנחה, כדי להקטיר על המזבח, השיעור הוא: לפי גודל קומצו של הכהן הקומץ.

ב. ו"מלא חפניו" קטרת שמכניס כהן גדול ביום הכפורים לבית קדשי הקדשים, השיעור: כמלא חפניו שלו.

ג. והשותה משקה בשיעור "מלא לוגמיו" שלו ביום הכפורים, חייב כרת.

ד. ובמזון שתי סעודות, צריך כשיעור סעודה שלו לעירוב [כגון חולה או זקן], ולא תליא בסעודה של כל אדם [ובסמוך מפרש לה טפי].

כמאן אזלא משנה זו האומרת ששיעור המאכל לעירוב תלוי בשיעור סעודה שלו, ולא בשיעור סעודה של כל אדם?

אמר רבי זירא: סומכוס היא, דאמר: מאי ד"חזי ליה" בעינן לעירוב, ואין מועיל מה דחזי לאחריני ^[45].

ומפרשינן: לימא, הך מתניתין האומרת גם לגבי עירוב: "הכל לפי מה שהוא אדם", פליגא אדרבי שמעון בן אלעזר.

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונן. ואילו לרעבתן, שאוכל יותר, משערין בסעודה בינונית של כל אדם.

ולא אמרינן ברעבתן "הכל לפי מה שהוא אדם".

ומפרשינן: אף כרבי שמעון בן אלעזר מצי אתיא מתניתין.

תרגומא, העמד את דברי המשנה "הכל לפי מה שהוא אדם" - אחולה וזקן, שאין צריכין לערב בסעודות של כל אדם. דבהא מודה רבי שמעון בן אלעזר, וכדאמר בברייתא.

אבל ברעבתן, אף לתנא דמתניתין אין אומרים "הכל לפי מה שהוא אדם", כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.

שנינו במשנה: ומערבין לכהן בבית הפרס, אפילו לסומכוס הסובר שצריך העירוב להיות ראוי לאכילה לאדם המערב עצמו.

ומפרשינן כיצד ראוי האוכל הנמצא בבית הפרס לכהן:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם את העפר שלפני רגליו, בבית הפרס, לראות אם יש שם עצם, כדי שלא יסיטנה ותטמאנו במשא, והולך בדרכו [ובטומאת אוהל המת אינו נטמא ההולך שם, משום שעצמות בלא בשר אין מטמאין באוהל].

רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה, אמר [מימרא, ולא קאי אמתניתין]:

בית הפרס שנידש בדריסת רגלי בני אדם, טהור. שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה, שהיא השיעור של עצם לטמא במגע ובמשא.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אף בית [במשנה איתא: בין] הקברות. מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול:

תנא בברייתא לפרושי דברי רבי יהודה:

מפני שיכול לחוץ בינו לקברות, ולילך לעירובו כשהוא נמצא בתוך שידה [מרכבת נשים עשויה כקופסא], או בתוך תיבה, ומגדל, ארון, הנישאים על גבי בהמות.

ומפרשינן טעמיה דרבי יהודה: קסבר "אהל זרוק [מיטלטל] " - שמיה "אהל", לחצוץ בפני הטומאה.

והך מילתא דאהל זרוק אי שמיה אהל או לאו, בפלוגתא דהני תנאי היא:

דתניא: הנכנס לארץ העמים [חוצה לארץ, שגזרו חכמים טומאה עליה] בשידה תיבה ומגדל החוצצין בינו לקרקע ארץ העמים -

רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר.

ומפרשינן פלוגתייהו: במאי קמיפלגי?

מר - רבי - סבר: אהל זרוק לאו שמיה אהל, ואינו חוצץ.

ומר - רבי יוסי ברבי יהודה - סבר: אהל זרוק שמיה אהל.

ומקשינן: והא דתניא: רבי יהודה אומר:

הערות

^[41] ובגאון יעקב פירש, דהכי דייקינן דהך ברייתא דלא כחנניה: דלחנניה ודאי שצריך להוציא גם כל מזונו למקום עירובו. וכיון שכן, אין נפקא מינה אם מערבין ביין לנזיר, ובתרומה. שהרי כל מזונו שם, והוי עירוב.

^[42] "דהשתא לא קנה שביתה, כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו. דאילו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם, הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיה סבור שצריכין לו, ושהיה רגיל בהם" [לשון הריטב"א].

^[43] וכתבו התוספות: הך סברא לא מהני אלא אם כן ראוי העירוב לאחרים. אבל המערב דרך משל בהקדש לכולי עלמא לא מהני ואף שיכול לישאל עליו. וראה היטב לשון רש"י בעמוד א ד"ה מערבין.

^[44] וביאר הריטב"א: ודאי אף שלא לחברים אסור, והיינו שינויין. אלא נקט לישנא דמרגלא בפומיה דהש"ס במקום אחר.

^[45] דאילו לרבנן אין מערבין אפילו לחולה וזקן בכדי מזונן, אלא בסעודה בינונית, דהא כיון דלא בעו מידי דחזי ליה, אם כן לחולה ולזקן מערבין נמי במאכל דלא חזי להו אלא לבריא. ובמידי דלא חזי לדידהו אלא לבריא, על כרחך שיעורו בסעודה בינונית. ואם כן, גם במידי דחזי לחולה ולזקן עצמם, בעינן שיעור סעודה בינונית. דאין סברא שיהיו לפי רבנן שני שיעורים לחולה ולזקן [תוספות בתירוץ ראשון, וראה עוד שם, ובשאר הראשונים].

שמערבין לאדם גדול (מבוגר) אפילו ביום הכפורים, ואף שאסורה עליו האכילה ביום הכיפורים! אלא ודאי מפני שמותרת לקטן.

אמרו להן בית שמאי: אבל (אכן כן הדבר)! אמרו להן: כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים, כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה.

ומה אומרים בית שמאי על כך, כיצד מסבירים הם את ההבדל? ומשיבים: התם [שם לפחות] — איכא [יש] סעודה הראויה מבעוד יום לאכילה לאותו אדם. הכא [כאן] ביין לנזיר וכיוצא בו — ליכא [אין] סעודה הראויה מבעוד יום.

ואומרים: כמאן [כמי היא] ברייתא זו כולה? שלא כשיטת חנניה, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], חנניה אומר: כל עצמן של בית שמאי כלומר, כל עיקר שיטתם, לא היו מודים בתקנה זו של עירוב תחומין על ידי הנחת סעודות, אלא היו אומרים שאין קניין שביתה אלא על ידי מעשה של העברת דירתו ממש, כלומר: עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם — לאותו מקום.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו בברייתא]: עירב וקידש עליו היום כשהיה לבוש בבגדים שחורים — לא יצא בלבנים, בלבנים — לא יצא בשחורים. כמאן [כשיטת מי]? אמר רב נחמן בר יצחק: כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי.

ושואלים: ולשיטת חנניה בשחורים הוא שלא יצא — הא [הרי] בלבנים יצא? האמר [הרי אמר] חנניה שלדעת בית שמאי אינו מותר עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישיו לשם! ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לתקן את הלשון: עירב בבגדים לבנים והוצרך לשחורים ולא היו השחורים בידו, אף בלבנים לא יצא. כמאן [כשיטת מי]? אמר רב נחמן בר יצחק: כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי.

א נאמר במשנה שסומכוס אומר שאין מערבים לישראל בתרומה אלא בחולין. ואילו לגבי נזיר ביין לא פליג [חלק סומכוס], מאי טעמא [מה הטעם] — אפשר לו דמתשיל אנזירותיה [שישאל אצל חכם על נזירותו] ויתיר לו, ויוכל לשתות מן היין.

ומקשים: אם זה הטעם, אי הכי [אם כך], תרומה נמי [גם כן] אפשר דמיתשיל עילויה [שישאל עליה]? שהרי התרומה מתקדשת על ידי אמירת המפריש, ויכול הוא ללכת לחכם ולהתירה כשאר הקדשות ונדרים. ומשיבים כי במקרה זה אין בכך תועלת: אי מתשיל עלה [אם ישאל עליה] — הרי הדרא לטיבלא [תחזור לטבל], ושוב תהיה אסורה באכילה, מטעם אחר.

ושואלים: וליפרוש עלה [ושיפריש עליה] בשעת העירוב תרומה מפירות הנמצאים במקום אחר ויתירנה באכילה? ומשיבים: לא נחשדו חבירים לתרום תרומה שלא מן המוקף (הסמוך) ואין לכתחילה להפריש תרומה שלא בדרך הראויה.

ומקשים: ולפרוש עלה מיניה וביה [ושיפריש עליה ממנה ובה]! ועונים: דלית בה שיעורא [שאין בה שיעור מספיק] אלא לשתי סעודות בצמצום הנחוץ לעירוב.

ושואלים:ומאי פסקא [ומה ההכרח] המכריחך לומר שמדובר כאן דוקא במקרה מיוחד כעין זה, שאינו רגיל כלל? אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם כולו ולומר: סומכוס סבר לה כרבנן [סבר אותה כשיטת חכמים] דאמרי: [שאומרים] כל דבר שהוא משום שבות — גזרו עליו אף בין השמשות, שאם כי עדיין רק ספק לילה, נאסר הדבר כמו בשבת עצמה. וכיון שבשבת אסור להפריש תרומה, אם כן אי אפשר להתיר תרומה זו.

שואלים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת זו ששנינו במשנה]: יש דברים שאמרו שיעורם הכל לפי מה שהוא אותו אדם העושה זאת. כגון: מלא קומצו של הכהן המפריש את האזכרה מן המנחה, ומלא חפניו של הכהן הגדול לקטרת ביום הכיפורים, והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים, ובמזון שתי סעודות לעירוב, כל אלו שיעורם לפי אותו אדם העושה את הדבר. כמאן [כשיטת מי]? אמר ר' זירא: כשיטת סומכוס היא, שאמר: מאי דחזי ליה בעינן [מה שראוי לו לאותו אדם אנו צריכים], ואין קובעים לפי המידה הרגילה.

ושואלים: לימא פליגא [האם נאמר ששיטה זו חולקת] על ר' שמעון בן אלעזר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא ], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו שלו. ואולם לרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם בלבד!

ומעירים: תרגומא [תרגם, הסבר את הדברים] שמה שאמרנו שמשערים בעירוב לפי כל אדם, הרי זה כגון בחולה וזקן, אבל רעבתן אין משערים בו מטעם אחר, מפני שבטלה דעתו אצל כל אדם, ואין להחמיר עליו לקבוע מידה על פי צרכיו.

ב נאמר במשנה שמערבים לכהן בבית הפרס ומסבירים את טעם הדבר שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך שבשעת הדחק מותר לאדם ללכת בזהירות רבה ולהפיח לפניו את העפר, ואם לא נמצאה שם כל עצם, יכול הוא לעבור במקום. וכן ר' יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש שנרמס ברגלים — טהור, שאנו מניחים שכבר אין בו עוד עצם הגדולה כשעורה, ושוב אין חשש טומאה בו. ומדברים אלה נלמד, שטומאת בית הפרס היא משום חשש וגזירה, וכיון שיש לכך תיקון ידוע, יכול אף הכהן להניח שם עירובו.

ג במשנה שנינו: ר' יהודה אומר מערבין לכהן אף בבית הקברות. תנא [שנינו]: מפני שיכול לחוץ [לעשות מחיצה], ולילך לשם אל בין הקברות בתוך שידה (מרכבה) תיבה ומגדל (ארון), שמתוך שהשידה תיבה ומגדל הם גדולים, אינם נטמאים מאויר בית הקברות, והמצוי בתוכם טהור הוא. קא סבר [מכאן שהוא סבר]: אהל זרוק ממקום למקום שמיה [שמו, קרוי הוא] אהל, ומשום כך השידה והתיבה והמגדל נעשים אוהל אף הם וחוצצים בפני טומאת המת של בית הקברות.

ובפלוגתא דהני תנאי [וקשור הדבר במחלוקת תנאים אלה], דתניא [שהרי שנינו בברייתא ]: הנכנס לארץ העמים לא ברגליו אלא בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ר' יוסי בר' יהודה מטהר.

ומבארים: במאי קמיפלגי [במה נחלקו, מה יסוד מחלוקתם]? מר [חכם זה, רבי] סבר אהל זרוק לאו שמיה [אין שמו] אהל והכלל הוא שרק דבר קבוע חוצץ בפני הטומאה, ואם מצוי הוא בתוך כלי נייד — נטמא הכלי והוא נטמא על ידו. ומר [וחכם זה, ר' יוסי בר' יהודה] סבר אהל זרוק שמיה [שמו] אהל וחוצץ בפני הטומאה, ולכן המצוי בתוכו טהור.

והא דתניא [וזו ששנינו בברייתא] ר' יהודה אומר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that one may establish an eiruv for an adult even on Yom Kippur, despite the fact that he may not eat on Yom Kippur? It must be because eating is permitted to a minor.

Beit Shammai said to them: Indeed [aval], it is so. Beit Hillel said to them: Just as one may establish an eiruv for an adult on Yom Kippur, so too, one may establish an eiruv for a nazirite with wine and for an Israelite with teruma.

And how do Beit Shammai explain the difference between these cases? The Gemara explains: There, with regard to Yom Kippur, there is at least a meal that was fit to be eaten by that person while it was still day, on the eve of Yom Kippur. Here, in the cases of wine for a nazirite and teruma for an Israelite, there is no meal that was fit to be eaten by them while it was still day, on Friday.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion was that entire baraita stated? It was not taught in accordance with the opinion of Ḥananya, as it was taught in another baraita that Ḥananya says: The whole view of Beit Shammai, i.e., their fundamental position, was that they did not concede to the very possibility of joining Shabbat borders [eiruv teḥumin] by simply placing food in a particular location. Rather, they hold that one’s Shabbat residence remains the same until he literally moves his residence, such as if he carries out his bed and his utensils to there, to a new location.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the ruling that was taught in the following baraita: If one established an eiruv in black clothing, and Shabbat commenced while he was still dressed those clothes, he may not go out in white clothing. If one established the eiruv while dressed in white, he may not go out in black. According to whose opinion is this halakha? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is the opinion of Ḥananya, and it is in accordance with the opinion of Beit Shammai.

The Gemara asks: And according to the opinion of Ḥananya, is it with black clothing that he may not go out, but in white clothing he may go out? Didn’t Ḥananya say that according to Beit Shammai an eiruv is not effective at all until one carries out his bed and his utensils to the place he wishes to establish as his residence? The Gemara answers: The wording of the baraita must be emended and this is what it said: If one established an eiruv while dressed in white clothing, and he needed black clothing but did not have it with him, he may not go out even in white clothing. In accordance with whose opinion was this baraita taught? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is the opinion of Ḥananya, and it is in accordance with the opinion of Beit Shammai.

We learned in the mishna: Summakhos disagrees and says: One may not establish an eiruv for an Israelite with teruma, but only with regular, non-sacred food items. The Gemara notes: But with regard to the mishna’s ruling that an eiruv may be established for a nazirite with wine, Summakhos does not appear to disagree. What is the reason for the distinction? The Gemara explains: A nazirite can ask a Sage to annul his vow and release him from his nazirite status, and then he himself will be able to drink the wine.

The Gemara asks: If so, in the case of teruma as well, one can ask a Sage to annul its status. Teruma is consecrated through a verbal declaration by the one separating it, and that declaration, like other consecrations and vows, can be nullified by a Sage. The Gemara answers: Such a course of action would not help. If one asks a Sage to annul his declaration that turned the produce into teruma, the produce will return to its status as tevel, produce from which the requisite dues and tithes were not separated, and he will still be prohibited to consume it.

The Gemara asks: Let him separate teruma for that produce from produce located somewhere else and thus permit it to be eaten. The Gemara answers: Ḥaverim, members of a group dedicated to the precise observance of mitzvot, are not suspected of separating teruma from produce that is not situated near the produce it comes to exempt, as this is prohibited ab initio.

The Gemara asks: Let him separate teruma from the produce used for the eiruv itself and consequently permit the rest of the produce to be eaten. The Gemara answers: We are dealing with a case where, after removing teruma, it would not contain the amount required for an eiruv, i.e., one would be left with less than the quantity of food sufficient for two meals.

The Gemara asks: What makes it necessary to say that the mishna is referring to this very unique case? Rather, we must retract all that was stated above and say as follows: Summakhos agrees with the opinion of the Rabbis, who say: Anything that is prohibited on Shabbat due to a rabbinic decree [shevut], the Sages issued the decree to apply even during twilight. Even though this period is of questionable status with regard to whether it is day or night, the Shabbat restrictions instituted by the Sages apply then as they do on Shabbat itself. Consequently, since it is prohibited to separate teruma on Shabbat, it is prohibited during the twilight period as well. Therefore, during twilight, when the eiruv would go into effect, it is impossible to cause it to become permitted to an Israelite.

The Gemara now asks: In accordance with whose opinion is the ruling that we learned in the following mishna: There are halakhot with regard to which they stated that measures are all in accordance with the particular person involved, e.g., the handful of flour that a priest scoops out from a meal-offering, and the handfuls of incense the High Priest would offer on Yom Kippur, and one who drinks a cheekful on Yom Kippur, and with regard to the measure of two meals’ worth of nourishment for an eiruv. All these measures are determined by the particular individual involved. In accordance with whose opinion is this halakha? Rabbi Zeira said: It is in accordance with the opinion of Summakhos, who said: We require that which is fit for him, the particular individual, and we do not follow a standard measure.

The Gemara suggests: Let us say that the aforementioned mishna disagrees with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. As it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: One may establish an eiruv for an ill or elderly person with an amount of food that is enough for him for two meals; and if he eats less than the average amount due to his sickness or age, a smaller amount of food is sufficient. But for a glutton we do not require food in an amount that would satisfy him; we measure on the basis of an average meal for the typical person.

The Gemara answers: When the mishna says that the measure of food for two meals is determined by the particular person involved, interpret that as referring to an ill or elderly person. But with regard to a glutton, we do not determine the measure of food by his standard for a different reason, namely because his opinion is rendered irrelevant by the opinions of all other people. Therefore, there is no reason to be stringent with him and determine the measure according to his particular needs.

We learned in the mishna: One may establish an eiruv for a priest in a beit haperas, an area in which there is doubt concerning the location of a grave or a corpse. The Gemara explains that the reason for this is as Rav Yehuda said that Shmuel said: In a time of need a person may blow on the dust in a beit haperas before taking each step, so that if there is a bone beneath the dust he will expose it and avoid it, and he may thus walk across the area. Similarly, Rabbi Yehuda bar Ami said in the name of Rav Yehuda: A beit haperas that has been trodden underfoot, creating a path, is pure, as we assume that it no longer contains any bones as large as a kernel of barley. Both of these statements indicate that the ritual impurity of a beit haperas is a stringency decreed by the Sages. Therefore, since there is a way to avoid becoming ritually impure there, even a priest may place his eiruv in a beit haperas.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: An eiruv may be established for a priest even in a cemetery, an area which the priest may not enter by Torah law. It was taught: This is permitted because the priest can interpose and walk between the graves inside a carriage, a crate, or a cupboard. These containers do not contract impurity because of their large size, and anything found inside of them remains pure. From here we see that he holds the following: A moving tent is called a tent, and therefore the carriage, box, or cupboard are also considered tents. They shield a person carried in them from the impurity imparted by the graves in a cemetery.

The Gemara notes that this matter is the subject of a dispute between the following tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to one who enters the land of the nations, i.e., any territory outside Eretz Yisrael, not on foot, but in a carriage, a crate, or a cupboard, Rabbi Yehuda HaNasi renders him ritually impure. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, renders him pure.

The Gemara explains: With regard to what do they disagree? One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that a moving tent is not called a tent. The principle is that only something fixed can shield against ritual impurity, but if one is situated inside a portable vessel, the vessel contracts impurity and he becomes impure along with it. And the other Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that a moving tent is called a tent, and it shields the person inside from contracting ritual impurity.

And with regard to that which was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף עיקר דיליה במשנה במסכ' חלה בפרק א' החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש כול' ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף וזה הדבר בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר לא כמא דמפרש במשנת ביכורים בפר' ב' תרומת מעשר לביכורים בשתי דרכים ולתרומה בב' דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כביכורים ובגמ' דבני מערבא בפר' א' דתרומות גרסי כל הדברים למדין ומלמדין תרומת מעשר מלמדת ואינה למידה תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוקף ומניין שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם אפי' אחד ביהודה ואחד בגליל:

אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמ' דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות עיקר דיליה בהא ברייתא דבהדין פירקא פליגו בה ר' ורבנן דאמרי' עלה מאי ר' ומאי רבנן דתניא נתנו באילן למעלה מי' טפחים כו' וחכמי' אומ' בכל מקום שאסור ליטלו אין עירובו עירוב:

בית הפרס כבר פירשנוהו קודם לכן והכי נמי עצם כשעורה שמטמא כבר פירשנוהו קודם לכן במסכ' שבת:

פי' כיון שהוא אדם גדול בשנים חייב במצות.

ביוה"כ מערבין לו ערובי תחומין ועירובי חצרות אע"פ שאסורה לו אכילה ביוה"כ וכשם שמערבין לגדול ביוה"כ ואין בו ביום אכילה כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ואע"פ שהן אסורין בהן וב"ש התם בענין גדול ביוה"כ בשעה שמערבין לו בה איכא סעודה הראויה לו הני נזיר ביין וישראל בתרומה ליכא בשעת עירוב סעודה ראויה להם. הא דמערבין לגדול דלא כחנניא (ותניא) [דתניא] חנניא אומר כל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. מאן תנא דהא דתניא עירב בלבנים והוצרך בשחורים אף בלבנים לא יצא חנינא היא ואליבא דב"ש:

סומכוס אומר בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליגי למאי משום דיין חזי לשאר בנ"א שאינן נזירים תרומה נמי חזיא לכהנים אלא נזיר משום דאפשר דמיתשיל על נזירותו ושרו ליה.

תרומה נמי אפשר דמיתשיל עלה ונפקא לחולין ואמרינן תרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטבלא ועדיין היא אסורה לישראל ואמרינן אפשר (עליו) [לאפרושי עלה] דהא תרומה ממקום אחר נשארה זו כולה חולין ודחינן לא יתכן להוציא עליה תרומה ממקום אחר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פי' אין תורמין על פירות שהן בכאן מפירות שהן מונחין במקום אחר ואינן מוקפין. כלומר ההיקף שמקיפין על כולן נמצא כאילו נוגעין אלו באלו ונמצא תורם מצד זו לצד זו ואמרינן אפשר דמיתשיל עלה ומפריש ממנה והנשארת ראויה היא לאכילתו כמו היין לנזיר לאחר שישאל על נזירותו ודחינן לא פליג סומכוס אלא בתרומה שהיא מעוטה שאם ישאל עליה ותחזור לטבלא ויפריש ממנה תרומה לא תשאר בה מזון ב' סעודות. ואקשינן אמאי פסקה כלומר דחאה לתרומה (או) [מן] העירוב לגמרי ושנה בחולין בלבד היה לו לומר בד"א בתרומה מועטת אבל בתרומה מרובה שאם יוציא תרומתה ממנה ותשאר ממנה מזון ב' סעודות מערבין לו בה.

אלא סומכוס סבר לה כרבנן דפליגי על ר' בשמועה שאחרי שמועה (ניתנו) [דנתנו] באילן כו' דאכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ותקנת הטבל (משום) [שבות] הוא כמאן אזלא [הא] דתנן יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם.

קומץ מנחה ומלא חפניו קטורת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ ובמזון ב' סעודות לעירוב סומכוס (אי) [היא] דאמר מאי דחזי ליה בעינן דאי רבנן כיון דחזי ליה לאחריני אע"ג דלא חזי ליה שפיר דמי:
לימא דלא כר"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו. ולרעבתן כבינוני של כל אדם. ואמרינן אפילו תימא מתני' דקתני במסכת כלים פרק ט"ז יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם וקתני בה במזון ב' סעודות לעירוב אחולה ואזקן קתני כר' אלעזר בר' שמעון ותני ר' אלעזר בר' שמעון בהני כדי מזונו אבל רעבתן אפי' האי תנא מודה [משערינן] בבינוני משום דבטלה דעתו אצל כל אדם.

לכהן בבית [הפרס] ואמרינן בית הפרס מנפח אדם מנפח ומפריח עפר תיחוח. וכיון שגילה עפר ולא ראה עצם תחתיו טהור וכן אם נידש אותו בית הפרס כיון שנדרס ברגלי העוברין והשבין אלו היה שם עצם ודאי נדרס ונתמעט [ונטהר] המקום:
מתני' רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות כו'.

וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. תמיהה לי והא אפילו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום, דהא איכא תוספות יום הכפורים דאסור לאכול אף על פי שעדיין הוא יום. וי"ל דסוף יום ההיתר קונה עירוב קאמרינן. וא"ת ולמאן דאמר תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר. יש לומר דב"ש סבירא להן דסוף היום קונה עירוב.

תרומה נמי מיתשיל עליה. ואם תאמר דילמא בתרומה ביד כהן דלא מיתשיל עליה כדאיתא בנדרים (נט, א). יש לומר דמדקא פסיק ותאני ישראל בחולין, שמע מינה דלעולם בתרומה לישראל כלל וכלל לא.

דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. הקשו בתוספות מדאמרינן בפסח שני בפרק האשה (צב, ב) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דאלמא במקום כרת דוקא, והכא אמרינן דאפילו לגבי עירוב לא העמידו דבריהם והתירו לנפח ולעבור. ויש מי שתירץ, דהתם הכי קאמר לפי שיש כרת לעושה פסח בטומאה, ואפילו הכי טהרו העובר בבית הפרס ולא טמאוהו אע"פ שבעלמא הן מטמאין הנכנס בבית הפרס, משום הכי קאמר ולא העמידו דבריהם בטומאת בית הפרס במקום כרת, ומיהו דוקא משום דאיכא בו נמי כרת [אי] מימנעי ולא עבדי פסח, אבל להתירו ליכנס בבית הפרס על ידי ניפוח אפילו בעירוב נמי שרי, כיון דליכא בכניסתו אלא לאו. והלכך בית הפרס דדבריהם התירו ליכנס הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ומ"מ העמידו דבריהם לטמאו, ובכי האי גוונא אמרו בחגיגה (כה, ב) דקאמר התם לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. כלומר: אע"פ שאין שם אלא מיתה העמידו דבריהם והחמירו בו וטמאוהו. ויש דברים אחרים שהתירו לו ליכנס אפילו בלא ניפוח, כגון לישא אשה וללמוד תורה וכדאמרינן לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, א), משום דעדיפי משאר מצות, וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין (מ, ב) דתלמוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה משום לא תהו בראה, וכן לדון ולערער עמהם משום שהוא כמציל מידם (לקמן שם), ומדלא מייתי עלה הא דרב יהודה דאמר מנפח אדם בית הפרס, משמע דאפילו בלא ניפוח שרי. ועוד אמרו בתוספות דהא תנן במסכת אהלות (פי"ח, מ"ד) ומייתי לה בפסחים בפרק האשה (שם) גבי ההיא דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמאה כי בדיקה זו מועלת לכל דבר, ובדיקה דרב יהודה ובדיקה דמתניתין שוות הן וכולן לעושי פסח ולא לתרומה, אלא במשנה פירש בדיקה שלאחר שעבר ולא נפח, ור' יהודה ור' חייא באים לפרש למי שבא לעבור.

מר סבר אהל זרוק שמיה אהל. פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: אהל זרוק בשעת זריקתו, דאע"פ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהוא כוריים ביבש ואינו מקבל טומאה ובשעה שהוא מונח חוצץ גם כן בפני הטומאה, בשעה שהוא נע סברי רבנן שאינו חוצץ. ואוקימנא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה וכלישנא דמוקי התם בנזיר פרק כ"ג (נה, ב) גזירת טומאת ארץ העמים משום גושא ולא משום אוירא.
ואיכא למידק דהתם נמי בפרק כהן גדול אוקימנא בפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודה באוהל זרוק, ואמרינן התם והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין, כלומר: והתניא בניחותא, וסיעתא מייתי מינה דבאוהל זרוק פליגי. ולפי פירושם ז"ל (לא פליגי) אדרבא מהתם תקשי לן, דהא משמע דאפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה שאינו אוהל בשעת זריקתו. ויש לומר דוהתניא דהתם לאו סיעתא הוא אלא קושיא, ולומר דלאו באוהל זרוק פליגי, וההיא איבעית אימא דאמרינן התם בתר הכי משום הדין קושיא ולאו לישנא אחרינא הוא. והא דאוקי תנא פלוגתייהו דר' יוסי בר' יהודה באהל זרוק, בההיא סברא קמייתא דהתם היא, ולא ידע לה לההיא ברייתא דהתם דר' יוסי בר' יהודה, ולכשתמצא לומר דר' ור' יוסי (לאו) באוהל זרוק פליגי בה ולעולם בשעת זריקתן, דהכין משמע הכא דר' יהודה שרי ליכנס עם השידה תיבה ומגדל.
אבל ר"ח ז"ל (להלן עירובין לא, א) נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח, וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב, וגלגל שם תחילה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן, שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כולי עלמא מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אוהל בשעת זריקתו. והשתא אתי שפיר ההיא דפרק כהן גדול, וגרסינן התם והתניא בניחותא.
ותמיהה לי דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דקיימא לן כרבים לגבי יחיד, והלכה נמי כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה דהלכה כרבי מחבירו, ואם כן תיקשי לן אההיא דאמרינן במגילה (כו, ב) שקולו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחתה מיהא חוצץ. ולכולהו פירושי נמי תקשי לן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל, מה היו מועילין דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמרינן בסוכה פרק הישן (סוכה כא, א), הא אהל זרוק הוא ובשעת זריקתו הוא והיאך הוא מציל בקבר התהום. ותירץ רבנו תם דלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל, לא היו מביאים שם דלתות אלא שוורים בלבד שכריסם עבה כדאמר רב יהודה התם. ובשוורים יש ליתן טעם דהוי אהל מטעם דקרי ליה קרא אהל דכתיב (איוב י, יא) ובעצמות וגידים תסוככני, דמהאי טעמא אמרינן התם דהוי אהל [אע"ג דהוי אהל] שלא כדין משום דהויא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. ותירוצו של רבנו תם ז"ל נראה שהוא הולך על דרך פירושו של רש"י ז"ל דפירש דבאהל זרוק בשעת זריקתו פליגי. אבל לדברי ר"ח ז"ל אכתי איכא לעיוני, דהא בשעת זריקתו כולי עלמא לא פליגי דלא הוי אהל והנהו דלתות בשעת זריקה היו חוצצות. ולפי פירושו של ר"ח ז"ל צריך עיון.

אי אתם מודי׳ שמערבין לגדול ביו׳ הכיפורים. פי׳ וקס״ד דטעמ׳ דב״ש נמי בהא משו׳ דכיון דחזי לקטן שמותר לאכול ביום הכיפורי׳ מערבין בו אפי׳ לגדול דאפי׳ מאי דלא חזי לדידיה ולשום גדול כיון דחזי לקטנים מערבין בו והיינו דאמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורי׳ מטעמא דאמרן כך מערבין לנזיר ביין דאע״ג דלא חזי לדידי׳ חזי לאחריני ושמעי׳ מהכא דכיון שאין מערבין בטבל טבול דרבנן כדאיתא לקמן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי לא אזי לקטנים דומיא דעירוב ביום הכפורים ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכולא סוגיין לא מחשבי׳ מפלגי בהא מילתא וכדאמרי׳ הכא כשם שמערבין לגדול ביום הכיפורים כן מערבין לנזיר ביין ולאפוקי מקצת רבנן שהם סבורין דאיסורין דרבנן מותר להאכילן לקטן בידים וזה אינו כדמוכח ממאי דאמרן וכדכתוב ביבמות פ׳ חרש בס״ד:

וכ״ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. פי׳ למ״ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ״ד תחלת היום קינה עירוב הא ודאי לא חזיא ליה: וא״ת אפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירוב היינו בתחלת השמשות והרי אסור לאכול אפי׳ קודם לכן משום תוספת יום הכפורים וי״ל דסוף היום דאמרי׳ שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה וערב יום הכפורים קונה עירוב סמוך לתוספת יום הכפורים כמאן דלא כחנניא פי׳ ברייתא דלעיל אליבא דב״ש וכו׳: כלהו תנאי דמתני׳ דשרו ללכת יותר מתחים שבת ע״י עירוב בלבד דלא כב״ש אליבא דחנניא דלדידיה לא שרו ב״ש אלא בשמוציא כל כלי תשמישו הצריכין לו לשבת לאותו מקום שקונה שביתה וכדמפרש ואזיל:

והוצרך לצאת בשחורין. פי׳ והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דהשתא לא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאלו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיו סבר שצריכין ושהיה רגיל בהם:

דאיפשר במתשיל בנזירותה: וק״ל אם כן למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי (מעכה) שם מינה וביה ובככר של הקדש דהא א״כ איפשר דמתשיל עליה י״ל דלא אמרי׳ הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאלו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני ולפרושי עלה ממקום אחר פי׳ דאכתי הא חזיא לאתשולי עליה׳ ולאפרושה עלה ממקום אחר וכיון דאיפשר הכי נימא הואיל ויהיו מערבין בו ופרקי׳ לא נחשדו חברים לתרו׳ שלא מן המוקף לאו למימר במתני׳ בחבר בלחוד מיירי דהוא סתם איתנא:

אלא ה״ק שאסור לתרום שלא מן המוקף ומשום דמרגלא בפומין לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף נקטי׳ הכא וא״ת והא משמע ביבמות גבי אריסיה דר׳ ינאי דלצורך כבוד שבת מותר והכא לצורך שבת הוא מעכב לשום מצוה. וי״ל שלא אמר שם אלא לצורך סעודת שבת ומשום עונג שבת דוקא:

לפרוש עליה מניה וביה ופרקי׳ כגון דלית ביה שיעורא. פי׳ שלא היו בו אלא שתי סעודות מצומצמות ופרכי׳ מאן פסקה כלומר מי פסק לתנא שלעולם לא יהא לו אלא שתי סעודות מצומצמות של תרומה דלפסוק ולתני שאין מערבין לסומכוס לתרומה. ויש שואלי׳ מאי דאמרי׳ לעיל תרומ׳ נמי מתשיל עלה כדאי׳ בערכין ובמסכת נדרים פ׳ הנודר מן הירק. וי״ל דאם כן מאי פסקה כי הכי דלתני התם מערבין בחולין ולא בתרומה כיון דאיכא שריותא בתרומה שלא בא ליד כהן:

אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות. פי׳ וכיון שכן אסור הוא לו להפריש אפי׳ מיניה וביה בבין השמשות בשעה שקונה עירוב ולפי׳ אין מערבין בתרומה דאי אמרתי מתשיל עלה הדרה לטבלה ולא הוה מצי מפריש עלה ואשתכח דליכא הואיל אבל רבנן דפליג עלי׳ דסומכוס טעמ׳ דידהו או משו׳ דאיכ׳ הואיל דסביר׳ להו כר״י דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אי משום דאע״ג דלא חזיא לדידיה כלל מסתיין דחזיא לכהנים: והא דאמרי׳ דלסומכוס כיון דסבר כרבנן א״א להפרישה איתא אפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירוב כי סוף היום הזה בערבי שבתות וימים טובים בתחלת בין השמשות הוא ובכל בין השמשות גזרו חכמים. פי׳ אבל לר״י שלא גזרו אפי׳ בסוף בין השמשות לא גזרו ולפי׳ היה מותר לסומכוס אלו ס״ל כרבי ואפי׳ ס״ל בתחלת היום קונה עירוב והיינו דלא אוקמינ׳ לסומכוס אפי׳ כר״י ודקסבר תחלת היום קונה עירוב:

סומכוס היא דאמר מידי דחזי לאכיל׳ בעי׳ פי׳ וכיון שכן ה״ה נותן דלא משערי׳ אלא בדידיה גופיה לימא פליגא מתני׳ דיש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדרבי שמעון בן אלעזר דלא משערי לכל אדם בעצמו מדלא משערי׳ לרעבתן בדידיה. ומהדרי׳ תרגימו אזקן ואחולה פי תרגימ׳ אמתני׳ דיש שאמרו לפי מה שהוא אזקן וחולה דאלו רעבתן אינו מן המניין דבטל׳ דעתו אצל כל אדם:

ולכהן בבית הפרס. פי׳ ואפי׳ לסומכוס דבעי מידי דחזי לדידיה ההיא שעתא דהא נמי אפשר דחזי לדידיה כרב יהודה אמר שמואל דאמר מנפח אדם בית הפרס והולך וכבר פירשתיה לזה במסכת ברכות ובמסכת נדה יפה בס״ד. ושם בררתי דזמנין דשרו רבנן לכהן להכנס בבית הפרס אע״פ שלא נידש ואפי׳ בלא ניפוח דאוקמה רבנן אדאורייתא והכא נמי גבי עירוב אוקמיה רבנן אדאורייתא ואמרי׳ דאי בעי עייל התם ושקיל עירוביה ואכיל וה״ל מידי דחזי לדידי׳ אבל לא בבית הקברות דהתם לית ליה תקנתא למיעל ולמשקל עירוביה וה״ל מידי דלא חזי לדידיה וכולה סיפא אליבא דסומכוס נמי איתניא דאלו לרבנן דלי׳ להו לסומכוס אפי׳ בבית הקברות מערבין לכהן דהא חזי לישראל וכשם שמערבין לישראל בתרומה וכן פרש״י ז״ל ואנן הא קי״ל כרבנן דפליגי עליה דסומכוס:

רבי יהודה אומר אפי׳ בבית הקברות. פי׳ ואפילו אליבא דסומכוס. תאנא מפני שיכול לרוץ ולילך שם בשידה תיב׳ ומגדל פי׳ כשהם כלם גדולים העשוי׳ לנחת דלא מקבלין טומא׳ לפי שאין מטלטלין מלאין וריקנין וכל שאינן מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה לדברי הכל בשעומד עץ במקום אחד אבל הכא פליגי רבי יהודה ורבנן משום דהוי אהל זרוק כדמפרש ואזיל דרבי יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל לחוץ לפני הטומאה שלא תהא בוקע׳ ועולה ורבנן סברי לא שמיה אהל. ואהל זרוק פי׳ ר״ח ז״ל שנזרק שם לפי שעה ואפי׳ בעודו נח אמרי רבנן דלא הוי אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עם מקום העירוב וגלגל שם מתחל׳ את השידה ואח״כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם לא שמיה אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ואין פי׳ זה מחוור דקשיא עליה עובדא דתבודא במסכ׳ מגילה דשקליה ואנחוה באנדרונ׳ דמשמע דבשעת הנחתה חוצץ בפני הטומאה משום דהואי כלי העשוי לנחת כדאיתא התם אע״פ שנזרק לשם אבל רש״י ז״ל פי׳ והוא הנכון אבל זרק אהל המטלטל דסברי רבנן כי אע״פ שהוא כלי גדול העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה אפי׳ בשעת טלטול ומ״מ אינו חוצץ בפני הטומאה ורבי יהודה סבר דאפי׳ כשהוא מטלטל חוצץ בפני הטומאה ואמרי׳ בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העובדי כוכבים בשידה תיבה ומגדל פי׳ שהם כלים גדולים העשויים לנחת ר׳ מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר: פי׳ דאע״ג דגזרו רבנן טומאת אהל בארץ העובדי כוכבים כלים אלו חוצצין בפני הטומאה במאי קא מיפלגי מר סבר כר׳ יוסי בר׳ יהודה אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ ומר דהיינו ר׳ אלעזר דלא שמיה אהל והכי אוקימנא בהא פלוגתא פי׳ כהן גדול דמסכת נזיר בחדא לישנא דפליגי ר״א ור׳ יוסי בר׳ יהודה באהל זרוק דאבעיא לן ארץ העובדי כוכבים משום אוירא ור״י בר׳ יהודה סבר משום גושא וכ״ע אהל זרוק שמיה אהל ודחי׳ לא דכ״ע משום גושא ובאהל זרוק קא מפלגי מר סבר שמיה אהל וכו׳ ואמרי׳ עלה והא תניא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין. ואיכא מרבנן ז״ל דמפרשי התם דכי אמרינן והא תניא לאו בניחותא גרסי׳ ליה ובלשון סייעתא דאדרבא תיובתא היא לאוקמתין היכי אמרי׳ דר׳ יוסי בר׳ יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ בפני הטומאה דהא קתני באידך ברייתא התיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאים ומאי דהדר אמרינן התם ואיבעית אימא דכ״ע משום אוירא גזרוי וטעמא דר׳ יוסי בר׳ יהודה משום דשידה תיבה מגדל לא שכיחי לא גזרו ביה רבנן היינו משום דמקבלי׳ תיובתא דמתני׳ מתיבה שהיא מלאה כלים ועבדי׳ אוקמתא אחרי׳ ובתוספת׳ השיבו על פי׳ זה חדא דאם איתא דהתם אידחיא לה ההיא אוקמיתא ואסיקנא בתיובתא היכי אמרי׳ לה הכא בהדיא ולא מותבי׳ עלה מידי. ועוד דאם כן דתיובתא הוא דמותבי׳ עלה התם לא הוה לן למימר בתר הכי. ואיבעי׳ אימא והכי הוה לן למימר אלא דכ״ע אהל זרוק לא שמיה אהל ודכ״ע משום אוירא גזרו והכא בהא קא מפלגי ועוד תנן דמשום תיובתא דאותבי׳ מתיבה מלאה כלים הוא דהדרי׳ מאוקמתא קמייתאי למה לן למהדר בין ממאי דאמרי׳ דלטעמא משום גושא גזרו ולמימר דכ״ע משום אוירא גזרו דאכתי הוה מצי׳ למימר דכ״ע משום גושא גזרו ומיהו אפי׳ לרבי יוסי בר׳ יהודה אהל זרוק לא שמיה אהל וטעמא דרבי יוסי בר׳ יהודה משום דשידה תיבה ומגדל לא שכיחי דלעולם כל אוקמת׳ דסתיר לה תלמוד׳ מכח תיובתא לא סתרי מינה אלא מאי דאותב מינה בלחוד. לכך פר״ת ז״ל דהתם בניחותא גרסי׳ והתניא וסייעתא הוא דמייתי׳ מדקתני ואם נחה טהורין וה״פ תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין דאפי׳ למ״ד אהל זרוק שמי׳ אהל ה״מ כשהוא מהלך על הארץ אבל בשנזרק באויר לא הוי אהל כלל לא לחוץ בפני הטומאה דה״ל כטלית שהיא מנופפת שאינה חוצצת ואינה מביאה את הטומאה כדאיתא במסכת אהלות ואם נחה בארץ טהורין ואפי׳ כשהיא מטלטל׳ ומהלכת דאהל זרוק שמיה אהל והשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר ואם איתא דס״ל דאהל זרוק המטלטל בארץ לא שמי׳ אהל למה לי למתני שזרקה על פני המת לתני שהיתה מהלכת בארץ על פני המת וכ״ש אלא ודאי כדאמרן והשתא אתיא שמעתין דהכא שפיר כלישנא קמא דהתם דהא לא אתותב כלל ואע״ג דהתם עבדו בה אוקמתא אחריני לא חיישי׳ הכא להנהו לישני ואמרי׳ דלפום חד לישנא דהתם. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה: לכשתמצא לומר דרבי ורבי יוסי בר יהודה לא פליגי בהא כפום אידך לישני דהתם לית לן בה: והקשו בתוס׳ לקמן דמאן דסבר הכא דאהל זרוק לא שמיה אהל מאי האי דאמרי׳ במסכת סוכה בפרק הישן גבי תנוקות ההולכים למלאת מימי חטא׳ שמניחין תחתיהן דלתות לחוץ מפני קבר התהום דהא כשהוא מהלך אינו חוצץ בפני הטומאה: ותירץ ר״ת ז״ל דאליבא דידיה לא היו מניחין שם דלתות אלא שוורי׳ שכרסם רחבה כדאיתא התם דרחמנא קרי לי׳ אהל מדכתיב ובעצמות וגידים תסובבני וכיון דמהאי טעמא הוא דהוי אהל אפי׳ בשעת זריקתו הוי אהל דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא ונכון הוא זה: ויש לתרץ עוד דלא אמרי׳ אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפי׳ כשהן זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצין:

אחר שביארנו שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה כל שכן שמערבין לגדול ביום הכפורים אעפ״י שאין שום אוכל ראוי לו ביומו ואעפ״י שאיסור זה מתפשט לכל גדול מכל מקום ראוי הוא לקטן. וגדולי הדור כתבו ביבמות פרק חרש שהטבל מאכילין אותו בידים לקטן ומקשים על עצמם היאך נאסר בסוגיא זו לערב בו אחר שאתה מכשיר עירוב יום הכפורים על שראויה לקטן. ותירצו שהטבל אסור לכל גדול מצד עצמו אבל עירוב יום הכפורים מותר לכל גדול אלא שהיום גורם והוא שאמרו עליה בכאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ״י שלדעת בית שמאי נאמרה למדין הימנה לדבר זה אף לבית הלל:

תרומה גדולה אין תורמין אותה שלא מן המוקף ר״ל שאם היו לו חמשים סאין בבית אחד וסאה בבית אחד לא יאמר סאה שבאותו בית תהא תרומה על אלו. בדיעבד תרומתו תרומה ובלבד שיהא המופרש במקום המשתמר אלא שלא נחשדו חברים על כך וכבר ידעת שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ואעפ״י שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אין מעשרין בין השמשות את הודאי אבל מעשרין את הדמאי כמו שהתבאר במקומו בשני של שבת:

הרבה שיעורין נאמרו שלא בדרך אחד אלא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו קטורת ביום הכפורים והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ומזון שתי סעודות לעירוב לזקן ולחולה אבל לרעבתן אין דנין בו לפי מה שהוא אדם אלא לסעודה בינונית כמו שביארנו:

כבר ביארנו במשנה שאין מערבין לכהן בבית הקברות שהרי אי אפשר לו ליכנס לשם אף על ידי חציצה שאהל זרוק אינו אהל וכמו שאמרו שהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טמא ואעפ״י שמצינו בפרה בתינוקות הממלאין שמביאין שוורין נותנין עליהם לוחות של עץ דבר שאינו מקבל טומאה ונמצאו הלוחות חוצצות לדברי הכל אחר שאינן כלי מכל מקום על הקבר הידוע אין מקילין בכך או שמא אין סומכין על טורח יתר כל כך ר״ל שאין מתירין לערב על סמך טורח זה ומכל מקום במקום שאין בו אלא קבר אחד יכול לילך סביביו בשידה תיבה ומגדל ואעפ״י שהמת תופש ארבע אמות לטמא כל סביביו כמו שיתבאר במסכת סוטה פרק משוח מלחמה [מד.] מכל מקום אינה אלא מדרך הרחקה ובשידה תיבה ומגדל מותר ועל זה נאמר בסוגיא זו שמערבין לכהן בתרומה בקבר שהרי יכול לילך שם בשידה תיבה ומגדל ואעפ״י שמכיון שהונחה התרומה לשם נטמאת ותרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם. פירשוה כשנילושה במי פירות ולא הוכשרה. ואעפ״י שכשמוציא ידו מן השידה לנטלה מתאהל על הקבר. נטלה בפשוטי כלי עץ ארוכים. ואעפ״י שכל הכלים מביאין טומאה מבעובי המרדעת שהוא היקף טפח כמו שביארנו בראשון של שבת וסתם פשוטים רחבים טפח ונמצא כשראש הנסר על הקבר וראשו האחד בידו או באהל מביאה טומאה ליד או לאהל כמו שאמרו הקדר עובר והאיסל על כתפיו והאהיל צדו האחד על הקבר אם יש באיסל רחב טפח אף הכלים שבצד השני טמאים וכן אמרו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה אם יש בקורה רחב טפח מביא את הטומאה תחת כלה מכל מקום מביאה דרך חדו של כלי ר״ל בצד הנסר ולא דרך רחבו וכל שאין בחדו אינו מביא את הטומאה ואעפ״י (שהניית) [שקניית] בית הנאה היא ומקום הקבר אסור בהנאה וראוי לאסור אף לישראל הרי אמרו אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה ומצות לאו ליהנות נתנו ושמא תאמר והרי מכל מקום משקנה לו העירוב שזהו אחר חשכה נוח לו שישמור העירוב לשם כדי שיאכלנו למחר אעפ״י שאינו צריך לו עוד שכבר קנה שביתתו לשם בין השמשות ונמצא עכשו נהנה באיסורי הנאה שלא במקום מצוה וראוי לאסור אף לישראל הוא סובר שמאחר שקנה לו לא ניחא ליה דלינטר ואינו מקפיד עליו כלל וכן הלכה ומצד מה שאמרו כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו וכן שהלכה כדברי המיקל בעירוב ונמצא שלישראל מערבין אף בבית הקברות אבל לכהן לא מצד שאהל זרוק לא שמיה אהל ובקבר אחד מערבין בו אף לכהן בדרכים שהזכרנו ואין צריך לומ׳ לישראל וגדולי המחברי׳ נראה שפסקו כדעת ניחא ליה דלינטר ופסקוה לאיסור אלא שהתמה עליהם שכתבו בה בית הקברות ובבית הקברות מיהא לא הוצרכנו לטעם זה אלא שכתבוה אף לישראל ובישראל מיהא מטעם זה אתה אוסרו:

פיסקא סומכוס אומר בחולין תרגומה אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם פי' אית ליה לרשב"א לגבי עירוב הכל לפי מה שהוא אדם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולא משעריין באחריני בסעודה בינינית והחולה והזקן כדי מזונו אבל הרעבתן שאוכל יותר משאר בני גיליו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ע"ז דברה המשנה הכל לפי מה שהוא אדם אבל כרבנן ודאי לא אתיא מתני' דרבנן ס"ל כל מידי דלא חזי ליה אי חזי לאחריני מערבין בו וא"כ הגדול דבעי טפי מערבין לו בסעודה בינונית מושם דחזיא. לאחריני והכי בעי' למימר לקמן דיש שיעור לעירוב אלמא מדה אחת נתנו לכל אדם ובמתני' תנן לפי מה שהוא אדם א"כ סומכיס היא ולא רבנן:

ואינו נ"ל לידאי ס"ל לרשב"א הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אמאי אמר תרגומה אחולה ואזקן והא אכל אדם מצי לאוקמי א"ו לכל אדם יהיב שיעור קציב ומי שצריך יותר מזה השיעור הוא הנקרא רעבתן ור' יוחנן בן ברוקא ור"ש דיהבי שיעור קצוב לכל אדם כדתנן לקמן בפ' כיצד משתתפין ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפנדיון מארבע סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב נ"ל דאפי' לחולה ולזקן יהבי האי שיעורא ותדע מדתנאי רשב"א מערבין לחלה ולזקן כדי מזונו דמשמע יחיד הוא בדבר זה ואין חבריו מודים לו ופליג ר' יוחנן ור"ש אמתני' דכלים:

במאי קמיפלגי מ"ס אהל זרוק שמים אהל כו' פי' ותרווייהו ס"לדארץ העמים מושם גושה גזרו לא משום אוירה דאי גזרו משום אוירה אע"ג דאהל זרוק שמי' אהל יטמא באויר המתערב לו מלמעלה אלא כי אמרי' דבאהל זרוק פליגי אית לן למימר דלא מטמאה משום אורה אלא משום גושה והכי אמרינן בפ' כ"ג ונזיר:

בד"ה ולפרוש כו' ולא פריך רישא וסיפא רבנן כו' עכ"ל ר"ל דסתמא דמתני' רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי אבל למאי דמוקי הכא סומכוס כרבנן ליכא לאקשויי רישא וסיפא רבנן כו' דרישא לאו סתמא היא אלא סומכוס תני לה ודו"ק:

בד"ה אלא סומכוס כו' הוי צורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת עכ"ל ר"ל דבשאלה זו מותר הנזיר בכל יין שלעולם משא"כ לעיל גבי תרומה דלא הותרו לו אלא אותן פירות וכיון דא"צ להן בשבת בא הוי כבוד שבת ונראה דצ"ל נמי הכא דלא התירו לשאול בשבת משום מצוה אחרת אלא משום כבוד שבת כמ"ש התוס' לעיל גבי לתרום שלא מן המוקף דאל"כ לא הוצרכו התוס' לכך כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה ודו"ק:

בד"ה ומר סבר אוהל זרוק כו' דוקא כשמונח הוי אוהל כו' עכ"ל ר"ל לאפוקי זריקה באויר אבל מהלך על הארץ מקרי מונח דבהכי איירי פלוגתייהו הנכנס לארץ כו' וע' בתוס' חגיגה וק"ל:

בתוס' ד"ה וליפרוש עלה וכו' ואע"ג דרבה דאית ליה הכנה כו'. עיין לקמן (עירובין דף ל"ח) דתחילת היום קונה עירוב פירוש תחלת השבת שהוא אחר בין השמשות:

גמ' שלא יתקן הכרי נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

שם והא דתניא נמחק וצ"ל תניא ר' יהודה כו'. ונ"ב כן הוא בס"א:

תוס' בד"ה ולפרוש עלה כו' דתחלת היום קונה כו'. נ"ב פי' תחלת היום היינו סוף כל בין השמשות דהיינו תחלת הכנסת שבת:

רש"י ד"ה מיתשיל עליה. ויפתח בחרטה לא נתכוונתי כו'. אזיל לשיטתיה לקמן (סד ב) בפי' פותחין בחרטה וע"ש בתוספות:

רש"י ד"ה טהור. שכבר נידושו כו'. עי' מש"כ פי"ח דאהלות מ"ה פי' אחר בזה בס"ד:

רש"י ד"ה שמיה אהל (הב'). ובין לר"י ובין לרבנן כסומכוס ס"ל כו'. עי' לעיל כז תד"ה מפני:

תוס' ד"ה תרגומא. וא"ת כו'. לעד"נ מדקאמרה הגמרא אבל רעבתן כו' דלכאורה שפת יתר הוא. דבא לאפוקי עוג מה"ב דמודה רשב"א דבדידיה משערינן דגם ממתניתין משמעה כן דומיא דמלא לוגמיו דבעינן דידיה כדאיתא ביומא (פ ב) ולרבנן אפי' לעוג משערינן בסעודה בינונית לכן לא אתיא כוותייהו. והא דפריך לעיל מרשב"א דהכא אדרשב"א דעוג מה"ב פתחו כמלואו היינו לס"ד דהכא. וע"ש במהרש"א:

תוס' ד"ה ולפרוש וכו' איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעי'. עי' תוס' פסחים דף כא ע"ב ד"ה עבר זמנו:

(ל סע"ב רש"י) ד"ה טהור שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה.—כזה פירש רש"י גם בכתובות כח ב ונדה נז א, ואין זה מחוור. אבל העיקר כפירש"י בפסחים צב ב: "שדריסת הרגלים העבירתן", וביאור זה שבמקום שהרגלים רגילות לדוש בתמידות העצמות שתחתיהן נתקעות עמוק בעפר עד שאין פרסה נתקלת בהן ואין שום אדם מסיטן בהילוכו.

שמערבין לגדול ביום הכפורי׳ עיין בהרא״ם לתוספותיו על הסמ״ג ריש הלכות י״ה ובב״י א״ח סימן תרי״א מגילת ספר לאוין דף י״ד ע"ו. יצחק ירנן ס״ו. ומה שהקשה שם לדעת המביאים ראי' מכאן דע״ח ביה״כ דילמא הכי מיירי ביה״כ שחל להיות בשבת יש לומר דאלו כן כוונת הברייתא הי׳ אומר בפירוש אי אתם מודים בי״ה שחל להיות בשבת כדרך הש״ס בכל מקום ומדנקיט סתמא משמע דביה״כ אפילו בחול מיירי:

בעינן סעודה הראוי' מבעוד יום. עיין בריטב״א דאתיא כמאן דאמר סוף היום קונה עירוב: ובעיה״כ קונה בשעה הראוי׳ קודם התוספות. ובספר עצי אלמוגים רצה להוכיח מזה דעירוב קונה בשעת הנחה והאריך בזה ולענ״ד הקלושה אין נראה כן דלא מצינו למאן דאמר שעירוב קונה בשעת הנחה ובפרט דברייתא זו בוודאי בעירובי תחומין נמי מיירי לכ״ע מדהביא עלה ההיא דחנניא ואין צורך להאריך בזה בראיות ומה שהביא ראי׳ ממה דמשמע ברשי׳ סוף פרק עושין פסין דאם ירש רשות לאחר הנחת עירוב אינו מועיל התם לא משום דעירוב קנה הוא אלא הטעם משום שאין דעתו בשעת הנחה רק שיקנה לו העירוב בשעת קנייה אלא מה שיש לו אז אבל על מה שיביא לו אין דעתו בשעת הנחה שיקנה העירוב בשעת הקנין:

סומכוס אומר בחולין. ואלו לנזיר ביין לא פליג. לשון לימודים דף ק״ט ע״ג. שער המלך ח"א כ״ד ע"א. שער אפרים סימן ל"ח:

אפשר דמתשל. בשמים ראש סי׳ רכ״ח:

אי הכי תרומה נמי. עיין בתחלת ספר כרם שלמה למהר״ש אמרילין שהקשה מגמרא דנדרים דאמרינן דנזיר מצוה לאתשולי אבל לא תרומה ע״ש בארוכה. ועוד קשה לי לפי מה שכתב הרשב״א בחדושיו ר״פ האשה רבה דגבי גר מקרי אין בידו משום דדילמא לא מזדקק לי׳ תלתא והוא מגמרא דקידושין ובזה לא אמרינן כל שהוא בידו לאו כמחוסר מעשה דמי אם כן איך אמרינן מגו דאי בעי מתשיל ולתירץ השני שכתב שם הרשב״א ניחא. מיהו אין להקשות לתירוץ הראשון של הרשב״א מהא דאמרינן בשבת פרק כירה אי לא מזדקק ליה חכם די בג׳ הדיוטת בוודאי הוא לא מקצי מדעתו משום דסבור שימצא ג׳ הדיוטת. אבל אנן עכ״פ חשבינן ליה כמחוסר מעשה ועיין בשער המלך חלק ראשון:

תנא מפני שיכול לרוץ. תבואת שור קי״ג:

אוהל זרוק. עיין זבחים קי״ג ד״ה ועל גביהם:

תוס׳ ד״ה ולפרוש עליה אפ״ה קס״ד דהך מתניתין אתיא כרבי. הא וודאי מדמקשה בסתמא אי הכי תרומה נמי ליתשל וכן מה דפריך ולפרוש עליה שמע מיניה דס״ל בפשיטות דמתניתן אתיא כרבי אף על גב דמדברי ת״ק אין הכרע כלל לזה דיש לומר דמה דמתיר ת״ק בתרומה לאו הטעם משום דיכול להפריש אלא משום דאף על גב דלא חזי לדידיה חזי לאחרינא איברא דלפי האמת דסומכוס כרבנן דר׳ קשה לומר שיחלקו ת״ק וסומכוס בזה ובוודאי מוכרחים לומר דת״ק נמי כרבנן דרבי ואם כן קשה מאי מקשה מטבל וא״ל דמקשה לפי הוה אמינא דאם כן מאי ראי׳ מדלא קאמר רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וכן ממה דפריך טבל פשיטא הא באמת לפי התירוץ לא אתי כרבי. ועיין במהרש״א שנראה מדבריו דזה לא מקרי סתמא רק דוקא האי דטבל מקרי סתמא ודוחק:

בא״ד ואם תאמר א"כ. כלומר בלא זה היה אומרים דלמאן דאמר תחלת היום קונה ערוב אפילו רבי גזרו על השבות בין השמשות מיהו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב בלא תירוצם נמי קשה קושיא זו וצריך לומר לדידיה דמתניתן אבל לא בטבל כרבנן והא דלא מקשה רישא רבנן משום דאפשר דהמקשן הי׳ סבור סוף היום קונה עירוב או משום שרוצה להקשות קושיתו לכולהי מ״ד לכן לא היה יכול לומר רישא רבנן אמנם השתא דלכולהי מ״ד לא גזרו על השבות בשעת קניות העירוב שפיר קמקשי:

בא"ד דאמרינן לעיל דאין מערבין בהקדשות. צ״ע דמנלן דאתיא כרבי דילמא כרבנן אתיא ולדידהו לא אפשר למיתשל בשעת קניות העירוב משום איסור שבות לשאל על נדרים ודוקא נזיר דהוא צורך שבת מותר אבל שארי נדרים לא כמו שכתב מהרש״א. מיהו דברי מהרש״א לא ברורים לי דאפשר דזה נמי מקרי צורך שבת כדי שיכול לערב ולילך למקום חפצו איברא דבטור כתב אכילה ושתייה ואין כאן מקום להאריך בזה:

ועיין בספר מוצל מאש סימן י״ט שכתב בשם מהרי״ט דכשהקדיש או נדר אחר לא מקרי דבר שיש לו מתירין דילמא אותו אחר לא ירצה להתיר ולפי זה לכאורה נסתר התדע שכתבו התוספות דילמא מיירי בהקדישו אחר. איברא התוספות לשיטתם שכתבו לעיל דבקונם על עצמו אסור משום הקדש ושמע מינה דבהקדש גופיה בכהאי גוונא שהקדיש הוא עצמו אין מערבין דאם לא כן אלא דוקא בהקדש אחר אם כן למה נגזר קונם דידיה משום הקדש דאחרינא. ועיין על דברי התוספות שער המלך ח״א פ״ד ע״ב. אגורה באהלך מ״א ע״ד. צרור החיים ע"ט:

תוס׳ ד״ה ומר סבר. זכרון יוסף מ"ט ע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

שמערבין לגדול. למי שהוא גדול שהביא שתי שערות שחייב בענוי ואע''ג דלמחר לא חזי ליה הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין: אבל. אמת: מבעוד יום. של ערב יום הכפורים: כמאן דלא כחנניה. הא מתני' דמשמע שהיו בית שמאי מודין בעירוב דלא כחנניה: עירב בשחורים. היה לבוש שחורים והלך וישב בסוף אלפים אמה עד שקנה שם שביתה שקידש עליו היום וחזר לביתו: כל כלי תשמישו. משמע דאי לא אפיק כל צרכי תשמיש לא הוי עירוב לדידיה: דמיתשיל אנזירותיה. ישאל לחכם ויתיר לו נדרו ויהא יין ראוי לו: מיתשיל עליה. ויפתח בחרטה לא נתכוונתי לכך ותנן (נזיר דף לא.) הקדש טעות אינו הקדש: הדרא לטבלא. וטבל לא חזי: וליפרוש עליה ממקום אחר. לבתר דמתשיל עלה והדרא לטבלא בין השמשות בשעת קניית עירוב מצי למימר פירות שיש לי בביתי יהו תרומה על זו ואשתכח דאית ליה תקנתא דתחזי ליה: מוקף. סמוך כמו מקיפין בבועי (חולין מו:). שסומכים זו לזו ורואין אם דומות זו לזו וכמו מקפת וקורא לה שם דמסכת נדה בפרק בתרא (דף עא:) שלא מן המוקף. מדבר שאינו סמוך לו באותו כלי דליהוי מיניה וביה: דלית ליה שיעורא. שמזון ב' סעודות מצומצמות הניח ואי מפריש תרומה מיניה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב: ומאי פסקא. בתמיה כלומר מאי האי תירוצא וכי פסקא תנא למילתיה דאין אדם נותן עירובו אלא בצמצום דנקט סתם במילתיה הכי: סבר לה כרבנן. דפליגי עליה דרבי לקמן (דף לד:): גזרו עליו בין השמשות. כבשבת עצמה והגבהת תרומה שבות היא וכיון דמעיקרא לא תקנה ובעית למימר אי בעי הוי חזי לההוא שעתא דמתשיל עלה כל מקום שהיא והדרה לטבלא והדר אמר תרומתה בצפון שבה ומעשר ראשון בדרומה וכן כולם אם כן מתקן ליה בין השמשות וקעבר אשבות וקניית עירוב כשזה נכנס וזה יוצא: יש שאמרו. יש דברים שאמרו שיעורן. לפי מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל: מלא חפניו קטרת. ביום הכיפורים: תרגומא. להא דתלי שיעורא באדם עצמו אחולה וזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו: מנפח אדם בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא משום עצמות היא ועצמות בלא בשר אינו מטמא באהל וכשמנפח לפני רגליו אם יש שם עצם גדול נראה מאליו ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו: שנידש. בדריסת רגלי בני אדם: טהור. שכבר נידשו עצמות שבו ונפחתו מכשעורה: אהל זרוק. אהל המיטלטל: שמיה אהל. וחוצץ בינו לבין הטומאה: ארץ העמים. מטמאה באהל: שידה. מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא: מגדל. משטי''ר : אהל זרוק לאו שמיה אהל. וכל שאינו אהל אינו חוצץ: שמיה אוהל. וחוצץ ובגדולה עסקינן שמחזקת מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאי קטנה כלי היא ומקבלת טומאה ולא חייצא ורבנן דמתני' כרבי סבירא להו ובין לרבי יהודה ובין לרבנן כסומכוס סבירא להו דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן:

תרומה נמי אפשר דמתשיל ולא מצי לאוקמה בתרומה ביד כהן דתו לא מצי לאתשולי עליה כדאמר בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נט.) מדקתני בחולין משמע דווקא בחולין אבל בתרומה אפי' ביד ישראל לא: ולפרוש עליה ממקום אחר. השתא ס''ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ואף על גב דרבה דאית ליה הכנה אמרינן בפירקא (דף לח:) דתחילת היום קונה עירוב וכוותיה קיימא לן מ''מ מותר לתקן הטבל דלא גזרו עליו בין השמשות עד שתהא לילה ניכרת וידוע והא דתנן בבמה מדליקין (שבת דף לד.) דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי והיינו כרבנן דר' אפ''ה קס''ד דהך מתני' דהכא אתיא כרבי משום דאיכא משניות טובא דמוקי להו הש''ס לקמן כרבי וא''ת אם כן אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בין השמשות ואין לומר דההיא אתיא דלא כרבי מדפריך לקמן (דף לד:) רישא רבי וסיפא רבנן ולא פריך רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי ועוד דפריך לקמן אבל לא בטבל פשיטא משמע דליכא מאן דפליג ומיהו איכא למימר הא דפריך פשיטא היינו משום דמרישא שמעינן לה דקתני מערבין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וי''ל דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אף על גב דאפשר לאיתשולי עלייהו: לא נחשדו חברים. אע''ג דמשום כבוד שבת שרי כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג.) היינו שצריך לאכול אותן פירות בשבת אבל הכא מיירי דאין צריך לאוכלן בשבת ואע''ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה לא התירו לתרום שלא מן המוקף אלא לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת: אלא סומכוס סבר לה כרבנן. ואם תאמר מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פרק מי שהחשיך (שבת דף קנז.) וי''ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרינן התם והאי הוי צורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת: תרגומא אחולה ואזקן. וא''ת ולוקמא נמי כרבנן דסומכוס והכל לפי מה שהוא אדם אחולה ואזקן דלרבנן מערבין חולה וזקן כדי מזונן דמקילי טפי מסומכוס דאמרי אפילו במידי דלא חזי ליה מערבין משום דחזי לאחריני כל שכן דמערבין במידי דחזי ליה אע''ג דלא חזי לאחריני וי''ל דלרבנן אין מערבין לחולה ולזקן כדי מזונן אלא בסעודה בינונית דהא כיון דלא בעו מידי דחזי ליה אם כן לחולה וזקן מערבין נמי אפי' במאכל דלא חזי להו אלא לבריא ובמידי דלא חזי לדידהו ע''כ שיעורו בסעודה בינונית וא''כ גם במידי דחזי להו בעינן שיעור סעודה בינונית דאין סברא שיהא לרבנן ב' שיעורין לחולה ולזקן א''נ הכל לפי מה שהוא אדם משמע נמי לאפוקי ישראל בתרומה והא דנקט תרגומא אחולה ואזקן הוא הדין דהוה מצי למינקט אישראל בתרומה אלא נקט חולה וזקן משום דרשב''א איירי ביה: ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. דוקא כשמונח הוי אהל אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי ברבי יהודה מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל מידי דהוה אעוף פורח ואטלית המנפנפת דתנן באהלות (פ''ח מ''ה) דאין מביאין ואין חוצצין והכי נמי

דף ל - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד