דף לה - ב
ומשנינן: תנא נשרף כדי - להודיעך כחו דרבי יוסי, שמכשיר בספק נשרף משום שמעמידים הדבר על חזקתו שמבעוד יום.
ואילו לא הוה תנא אף נשרף - שכבר אינו קיים בעולם בשעת לידת הספק - לא היינו יודעים שמעמידים הדבר על חזקתו בכי האי גוונא [91].
ולהכי תנא תרומה ונטמאת: להודיעך כחו דרבי מאיר, שמחמיר בספק עירוב, אף במקום שהוא קיים, וראוי הוא יותר להעמידו על חזקתו.
ותמהינן אמתניתין: ואטו סבר רבי מאיר ספיקא לחומרא, ואף דעירוב תחומין הוא מדרבנן?! [92]
והתנן: טמא שירד לטבול במקוה, ולאחר זמן התעורר לו ספק אם אכן טבל, והוא במצב של: ספק טבל ספק לא טבל.
ואפילו כשיודע בודאי שטבל בה, משכחת לה ספק טבילה.
וכגון: מצאה למקוה אחר טבילתו שהיא חסרה מארבעים סאים מים, וספק אם בשעת טבילתו טבל במקוה מליאה שיש בה ארבעים סאה ואחר טבילתו נחסר, ספק לא טבל בארבעים סאה.
וכן שני מקואות, באחת יש ארבעים סאה, ובאחת אין ארבעים סאה. וטבל באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן טבל - ספיקו טמא.
במה דברים אמורים: בשנטמא טומאה חמורה [טומאה דאורייתא], וצריך ליטהר ממנה בטבילתו.
אבל הנטמא בטומאה קלה, מדרבנן, כגון:
שאכל אוכלין טמאין, ושתה [או ששתה] משקין טמאין, שטומאתו מדרבנן, שגזרו חכמים [בתוך שמונה עשר דבר שגזרו חז"ל, והמנויים במסכת שבת יג ב], שתיפסל הגויה [הגוף] של האדם האוכל או השותה אוכלים או משקים טמאים מלאכול בתרומה [אף שמדאורייתא אין אוכל או משקה מטמא אדם].
וכן הבא [מי שבא] ראשו ורובו במים שאובין, שגזרו חז"ל [בכלל שמונה עשר דבר] שיפסול את התרומה.
או שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, שאף בו גזרו שיפסול את התרומה.
וירד לטבול מאחת מהטומאות דרבנן אלו, וספק טבל ספק לא טבל.
ואפילו טבל - ספק טבל בארבעים סאה ספק לא טבל בארבעים סאה.
וכן שני מקואות באחת יש בה ארבעים סאה, ואחת אין בה ארבעים סאה וטבל מטומאה קלה באחת מהן, ואינו יודע באיזה מהן טבל.
בכל אלו - ספיקו טהור!
והך סתמא רבי מאיר היא, דסתם משנה רבי מאיר.
רבי יוסי מטמא, דמוקמינן ליה אחזקתו שהיה טמא [כדלקמן].
הרי חזינן, דבספיקא אזיל רבי מאיר לקולא באיסור דרבנן, ומאי שנא מספק עירוב שהוא דרבנן, דמחמיר רבי מאיר?! [93]
ומשנינן: קסבר רבי מאיר: תחומין - דאורייתא נינהו! וספיקא דאורייתא לחומרא [94].
ותמהינן אשינויין: וכי סבר רבי מאיר תחומין דאורייתא?!
והתנן: אין מודדין [תחום שבת] אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יותר. ולא ימדוד [לא הוא ולא חבירו שמודד עמו] אלא כנגד לבו.
היה מודד והגיע לגיא [בקעה] או לגדר - "מבליעו" לגיא [שאם אין הגיא רחב חמשים אמה משפתו לשפתו מלמעלה, הרי אף על פי שיש במדרונו הילוך יותר מאלפיים, אינו מודד אלא את המרחק האוירי בין שפתי הגיא], וחוזר למדתו, [מהגיא והלאה].
הגיע להר - "מבליעו", וחוזר למדתו.
אם אינו יכול להבליעו: בזו [ולא באחרים, וכדאמרינן בסמוך, רש"י נח א]
אמר רבי דוסתאי בר ינאי: שמעתי מרבי מאיר, שמקדרין בהרים [מודדו בחבלים קטנים של ארבע אמות, ומודד אחד מחזיקו כנגד לבו, והמודד השני שבגובה ההר מחזיקו כנגד מרגלותיו. ואין מודדין השיפוע כמות שהוא אלא בקו ישר, ומרויח בכך חצי קומת אדם, שיכולים לילך יותר בשביל מדידה כזו].
והשתא תיקשי: ואי סלקא דעתך כדאמרת, דסבר רבי מאיר תחומין דאורייתא, היכי הקיל רבי מאיר למדוד תחום שבת על ידי קידור?!
והא אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: אין מקדרין במדידות:
לא במדידת תחום ערי מקלט [שגם התחום של עיר המקלט קולט את ההורג בשוגג].
ולא במדידת העיר הקרובה אל החלל כדי לחייבה להביא עגלה ערופה.
מפני שמדידות אלו הן מדידות של תורה!
ועל כרחך, הא דהקיל רבי מאיר למדוד תחום שבת על ידי קידור, משום שתחומין מדברי סופרים הן. הרי חזינן, דסבר רבי מאיר תחומין - דרבנן הם?!
ומשנינן: לעולם כדשנינן, דמשום הכי מחמיר רבי מאיר בספק עירוב משום דתחומין מדאורייתא הם. ולא תיקשי, דמהא דחזינן דאמר רבי מאיר מקדרין בהרים משמע שהן מדברי סופרים.
דהא, משנתנו - רבי מאיר אמרה משמיה דידיה, שכך הוא עצמו סבור, ולא משמיה דרביה. כי רבי מאיר אכן סבר תחומין דאוריתא.
והא דאמר רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרים - משמיה דרביה אמרה, דסבירא ליה לרביה כי תחומין הם מדרבנן.
דיקא נמי, מהא דקתני במתניתין דמקדרין: בזו אמר רבי דוסתאי בר ינאי, משום רבי מאיר: "שמעתי" שמקדרין בהרים.
וכיון דאמר "שמעתי", שפיר איכא לפרושי דמרביה שמעה, וליה לא סבירא ליה [רש"י].
ומסקינן: אכן שמע מינה!
והשתא תמהינן, אף למאי דתריצנא דסבר רבי מאיר תחומין דאורייתא הן, ומשום הכי מחמיר במשנתנו בספק עירוב.
דהכא חזינן, דמחמיר רבי מאיר בספק אף היכא דאיכא חזקה דמעיקרא להקל. שהרי בתרומה ונטמאת איכא חזקה דמעיקרא להקל, שכשהניחה שם טהורה היתה [רש"י]. ואם כן:
ורמי ספק דאורייתא, היכא דאיכא חזקה לקולא, שלא התחשב רבי מאיר בחזקה והחמיר, אספק דאורייתא, דחזינן דאזיל בו רבי מאיר בתר חזקה להקל.
דתנן: מי שנגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת היה בשעת נגיעתו, ואינו יודע אם טימאו. ולמחר השכים ומצאו מת,
רבי מאיר מטהר, "דאוקמיה אחזקיה, ואתמול חי היה" [רש"י].
וחכמים מטמאים, לפי שסוברים שכל ספק הטמאות - דינם כשעת מציאתן.
הרי חזינן, דבספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא, אזיל רבי מאיר בתר חזקה.
ואם כן, הכא נמי, במתניתין, אמאי אינו כשר העירוב, אם היה תרומה, שספק אם נטמאה בבין השמשות. ואמאי לא מוקמינן לה על חזקת טהרתה?! [95]
אמר תירץ רבי ירמיה: משנתנו - שפסל בה רבי מאיר עירוב בתרומה שנטמאת, לא מיירי בספק טומאה, אלא בטומאה ודאית - כשהיה עליה שרץ כל בין השמשות, "מתחלתו ועד סופו, דודאי איטמי מבעוד יום, דתחילת בין השמשות - מערב שבת הוא" [96].
ותמהינן אשינוייא דרבי ירמיה:
אי הכי - דבודאי נטמאת מבעוד יום איירי
- תיקשי: וכי בהא לימא רבי יוסי "ספק עירוב" כשר?!
והרי כשנטמאת מבעוד יום איתא מפורש במתניתין דאף לרבי יוסי אינו עירוב.
ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרווייהו לפרושי מילתא דרבי ירמיה [תוספות וריטב"א]:
הכא במשנתנו - בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן.
שכת אחת של עדים אומרת: מבעוד יום נטמאה.
וכת אחת של עדים אומרת: משחשיכה נטמאה [97].
והשתא לא תיקשי לך, מאי שנא גבי נגע באחד בלילה אזיל רבי מאיר בתר חזקה, ואילו הכא גבי עירוב לא אזיל בתר חזקה. ד"כיון דאיכא כת דמפקע ליה מחזקיה, בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה". [רש"י] [98]
רבא אמר: מתניתין בשתי כתי עדים עסקינן וכדאמרי רבה ורב יוסף, ומהאי טעמא הוא דלא אזלינן בתר חזקה.
אלא שלא תאמר דבנגע באחד בלילה נמי אם היו באים שתי כתי עדים המכחישות זו את זו לא הוה אזלינן בתר חזקה.
לא היא.
הערות
[91] וביאר החזון איש: "דכי אינו בעולם לא שייך חזקה כל כך כמו בנטמאת, משום דבנטמאת איכא נפקותא לדינא בתרומה גופה, וכל שיש נפקותא לדינא אלים חזקתו טפי. אף על גב דבכל אופן חשיב חזקה באמת, דהא טעמא דרבי יוסי משום חזקה, ואפילו בנשרף נמי חשיב חזקה", וראה שם מה שנתקשה בביאור זה - אבן העזר סימן פ' ס"ק ט"ו.
[92] וביאר החזון איש: אין כוונת הגמרא, שסובר רבי מאיר ספק דרבנן לחומרא ! אלא שמעמידים אותו על חזקת תחום ביתו, שלא נשתנה תחומו. וחזקה זו חשיבא טפי מחזקת העירוב שלא נטמא, כיון שהרי טמא לפניך. ואזלינן בתר סברא זו להחמיר אף בדרבנן [כן נראה כוונתו], אבן העזר סימן פ' ס"ק ה', וראה עוד שם.
[93] ולפי הבנת החזון איש דלעיל, מתפרשת קושית הגמרא: טעמו של רבי מאיר שמטהר, הוא משום שמעמידים המקוה על חזקתו שהיה מלא, ואף שחזקה זו גרועה מחזקת הטמא עצמו שהרי המקוה חסירה לפניך. ואם כן חזינן שבדרבנן הולכים אפילו אחר החזקה הגרועה לקולא. ואילו בעירוב, מחמירים בדרבנן לילך אחר החזקה הטובה, כן נראה על פי החזון איש שקיצר, וראה עוד שם.
[94] רש"י. כלומר - לפי הבנת החזון איש - דחשבינן ליה כחזקה נגד חזקה וספיקא הוא, ולפיכך: בדאורייתא לחומרא, ובדרבנן לקולא.
[95] ובתוספות הביאו מן התוספתא, שטעמו של רבי מאיר משום דספק טומאה ברשות הרבים טהור. ולפי זה צריך ביאור דמיון דין זה לעניננו, והאריך בזה בשערי ישר שער ב' פרק ה'.
[96] רש"י. ולא נתבאר, למה לא סגי בתחילת בין השמשות.
[97] ודברי רבי ירמיה דקאמר שהיה עליה שרץ כל בין השמשות מתחלתו ועד סופו, הכי קאמר: לפי דברי שתי הכיתות היה כך. דכת אחת אומרת שהיה עליו מתחלתו, וכת אחת אומרת שלא היה עליו אלא בסופו, תורת חיים.
[98] וכתב הריטב"א: ורבי יוסי דמשנתנו סבר שאף דאיכא תרי עדים דמפקעי לה מחזקתה, מוקמינן לה אחזקיה, ואפילו בדאורייתא.
וסבר ר״מ ספיקא לחומרא. דברי אמת קונטרסים ע"ה ודף ע״ב ע״א. פנים מאירות ח"ד סי' ט״ו מחנה אפרים בחדושים דף ו׳ ז':
הטמא שירד לטבול. מכתם לדוד חי״ד סימן כ״ד כ״ה כ״ו. דברי אמת קונטרסים פ"ז ע״ח:
תחומין דאורייתא. עיין שבת ל"ד ד״ה לא קשיא:
אמר רבי ירמי׳ משנתינו. יד אלי׳ דף צ״ז ועיין מה שכתבתי במשנה לעיל:
בשני כתי עדים עסקינן. עיין כתובות כ״ו ד״ה אנן אחתינן:
תוס׳ ד"ה ספק לא טבל. עיין בשער המלך הלכות מקואות שהאריך להביא דעת הסוברים דבדרבנן אפילו ספק ספיקא לחומרא נמי שרי כמו הכא לפי׳ התו' מיהו לכאורה קושית הריצב״א אלימתא דאיך יתיישב הגמר׳ דבסמוך אדרבה העמיד מקוה על חזקתו והנ״ל דלפירוש זה של התוס׳ בחד ספיקא שרי לכ״ע {לוח הטעות: ואפי' היכא דאיתחזק איסורא} ורק בב׳ ספיקות היכא דאיתחזק איסורא ואפילו לר׳ יוסי ובב' ספיקות היכא דלא איתחזק איסורא נמי שרי לכ"ע ורק בבי ספיקות היכא דאיתחזק איסורא פליגי ר״מ ור״י והי' קושיות המקשן כיון דלא איתחזק איסורא אפילו בב׳ ספיקות שרי דאין חילוק בין ב׳ ספקות לחד ספק כמ״ש מהרש״א. והמתרץ הודה לו בסברא זו רק דהכא איתחזק איסורא דהעמד טמא על חזקתו והקשה לו אדרבה העמד מקוה על חזקתו כיון דאם טבל בוודאי יש לומר העמיד מקוה על חזקתו וא״כ יש להעמיד חזקה זו נגד חזקת טמא ושפיר יש להתיר דהא בוודאי אם לא הי׳ כאן שום חזקה לא חזקת טמא ולא חזקת מקוה שפיר הוה מתירין אפילו בס״ס עכשיו נמי דיש חזקת טמא נמי נתיר אפילו בס״ס דהא אם טבל יש למקוה חזקת שלם נמצא דלהך ספק אם טבל במ׳ סאה אמרי׳ העמיד מקוה על חזקתו וכנגד ספק אם טבל או לאו אפילו אי אמרינן העמיד טמא על חזקתו מאי הוה הא בחד ספק אפילו היכא דהוה חזקת איסור שרי ותירץ לו במקוה שלא נמדד והשתא הוי שפיר ס״ס בדאיתחזק איסורא. ולפיכך טימא ר' יוסי. ועיין במשנה למלך פ״ח דאבות הטומאו' ה״ה. ועיין קרבן אליצור דף כ״ב שהאריך בדברי התוספ׳ ועיין זהב שבא:
תוס׳ ד״ה אמר רבי ירמיה כו׳. הא דלא אוקמיה תרומה אחזקתה לאו משום דהשתא היא טמאה כו׳. דבריהם לכאורה צריכין ביאור דמאי האי דקאמרי משום דהשתא היא טמאה ואיה איפוא מוזכר תירץ זה בגמרא דאי לרבי ירמיה טעמא משום שוודאי היתה טמאה בתחילת בין השמשות. ולרבה ור״י מיירי בב׳ כתי עדים ולרבא הטעם משום דהוה רק חדא חזקה. והנראה לי בכוונתם לומר דלכאורה יש להקשות דילמא טעמא דרבי מאיר דמטהר גבי נגע בא' בלילה משום דספק טומאה ברשות הרבים טהור כמו שכתבו לעיל בד״ה טהור (ומה שציינו בתוספות ספקו טהור הוא טעות ושייך לדיבור דלעיל מזה והדיבור מתחיל רבי מאיר וכן הוא במהרש״ל ובחנם האריך בזה בספר נודע ביהודה) אלא דמשמע להו להתוספות דמתחילה כשתירץ בגמרא קסבר ר״מ תחומין דאורייתא ומטעם זה מחמיר אף על גב דאיכא חזקה לקולא אם כן יש להקשות הא בכל התורה כולה אזלינן בתר חזקה אלא וודאי צריך לומר דוקא כשאין ריעותא לפנינו אזלינן בתר חזקה אבל כשיש ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר חזקה אלא בתר שעת מציאתן וכאן נמי הרי ריעותא לפנינו שהתרומה עכשיו וודאי כבר נטמאה אמרינן נמי דמעיקרא היתה טמאה ומעתה הקשה המקשן האיך נאמר דר״מ אזיל בתר שעת מציאתן הא גבי נגע בא׳ בלילה לית ליה כלל סברא זו דאזלינן בתר שעת מציאתן ואף על גב דהתם דוקא ברשות הרבים מטהר היינו משום דלאו חזקה אלימתא היא דמיירי שלא ראה חי מבערב וא״נ דוקא לתרומה ולקדשים משום חומרא הא לחולין אף בלא ראהו חי מבערב אי נמי בתרומה וקדשים בראוהו חי מבערב כ״ע מודו דלא אזלינן בתר שעת מציאתן. ומעתה הוקשה להם להתוספות מנלן למקשן דטעמא דר״מ דפוסל העירוב משום דאזלינן בתר שעת מציאתן דלמא ר״מ לא אזיל בתר שעת מציאתן וטעמא דר״מ הכא גבי עירוב משום דאיכא נמי חזקה להחמיר דנעמידנו בחזקת ביתו. אלא דקשה לי לפי ה״א שבתוס׳ ולפי מה שכתבו אח״כ דאי אמרינן חזקת ביתו לא הוו חזקה ניחא א״כ איך יתיישבו להו דברי רבא דמתרץ הכא חדא חזקה לקולא דמשמע דכל היכא דאיכא רק חזקה לעולם אזלינן בתר שעת מציאתן והרי בחולין דף י״א ד״ה דילמה אדנפק כתבו אפילו היכא דאיכא ריעותא כגון נמצא הסכין פגום וחסר הנגע בסוף שבע׳ נמי אזלינן בתר חזקה מיהו גבי סכין פגומה אפשר לומר דלא שייך בתר שעת מציאתן דהתם לא מספקינן על הזמן רק באיזה דבר נעשה הפגימה או בסימנים או בעצם המפרקת או שיבר עצמות אבל אם חסר הנגע שפיר הוי הספק על הזמן ומוכח מזה דלא אזלינן בתר שעת מציאתן. ואפשר לומר דבזה דאזלינן בתר חזקה אע״פי שיש רעותא לפנינו אין הלכה כרב אחאי בר יעקב בחולין אלא דמלישנא דתו' דהת׳ לא משמע הכי אלא דדין זה ברור לכ״ע ואף שראייתו של רב אחי בר יעקב נדחה מ״מ על הדין אין חולק וצריך לומר דהתו׳ בהך ה״א נמי הוה מפרשים כרשי׳ דרבא בשתי כתי עדים מיירי:
איברא שהתו' ביבמות דף ס״ח ד״ה רישא גבי קטן כתבו כיון דהשתא כשבא לפנינו בן ט׳ הוא איתרע ליה חזקה ומשמע מזה דאזלינן בתר שעת מציאתן וכבר עמד על זה מהר״י מטראני בחלק ראשון סימן ל״ז ליישבו איברא דגם בגיטין דף י״ז כתבו כיון שהיא גרושה לפנינו לא מוקמינן בחזקת אשת איש וגם משם מוכח דס״ל להתוס׳ דאזלינן בתר שעת מציאתן וכבר עמד על זה בספר פני יהושע שם ולא העלה בידו דבר ברור. אמנם דאיתי להרב ראב״ן שנגי {הוא רבי אליעזר בן ניסים שנג'י} בעל מחבר ספר דת ודין בתשובה הובא בספר בני משה סימן ל״א האריך הרבה בפרט זה וזו הלכה העלה דהתו׳ סבירא להו דלא אזלינן בתר שעת מציאתן כנגד החזקה וטרח ליישב כל המקומות מדברי התוס׳ דלא משמע כן ואולי במקום אחר אי״ה אאריך בזה:
אמנם בספר שבות יעקב חלק ראשון סימן צ״ח מסיק דבתר שעת מציאתן אזלינו נגד חזקה ודבריו לא נהירין אחר המחילה רבה דבכתובות סוף המדיר בסוגיא דהמחליף פרה בחמור כתבו התוספות דדוקא לענין טומא׳ אמרינן כשעת מציאתן ולא לשאר דברים והכי נמי י״ל כי טומאה היא דעל העירוב אנו דנין אם הי׳ טמא באותו זמן או לא. ובזה מתורץ מה שהקשה בספר שער המלך ח״ג דף ע"ה על הפר״ח דכתב דלא ילפינן איסור מטומאה והרב שער המלך הוכיח מסוגיא זו דילפינן איסור מטומאה ולא מוכח מידי דהא בע״כ אנו צריכין לדון על הערוב אם טמ׳ הי' באותו זמן או לא והרי נ״מ לטהרות שנגעו בו באותו זמן וכיון דעל הערוב אנו דנין שטמא הוא דלענין טומאה אזלינן בתר שעת מציאתן ממילא לא הוי עירוב. ועיין פנ״מ ח״ר {פנים מאירות חלק ראשון} סימן ט״ו דגם הוא לא הרגיש בזה ובע״כ צ״ל הכי דאל״כ איך רצו התו׳ לומר דטעמ' דלא מוקמינן אחזקתי׳ משום דהשתא היא טמאה הא מסקי בכתובות דדוקא לתרומ׳ ולקדשים אמרינן הכי (אם לא נאמר דהתו׳ כאן סבירא ליה כסברת ריב״א שם). אלא וודאי דסבירא להו לתו' דכאן גבי עירוב דין טומאה נותנין לו דעל העירוב אנו דנין אם הי׳ טהור בין השמשות או לא. ולפי האמור מקום יש ליישב מה שהקשה הט״ז בי״ד סימן שצ״ו גבי המפקח הגל דתירצו התו׳ דאזלינן בתר שעת מציאתן דהתם נמי לעניו טומאה הוא דהא אי טמא הוא אסור לעשות הפתח ואף דאיכא תרי חזקה חזקת גברא וחזקת חי הרי רבנן מטמאין הכי בתרי חזקה ואזלי בתר שעת מציאתן. ועיין מה שכתבתי למטה בסמוך:
ועיין בפנים מאירות חלק ראשון סימן ט"ו דמסיק דלא אזלינן בתר חזקה בשל תורה וכל דבריו לא נהירין ועיין במהר"י טראני בח"א סימן ל״ז וסימן נ״א דהוכיח זאת בבירור ומה דהביא הרב פנים מאירות ראיה דהמקשה דהוה סבר תחומין דאורייתא הי' ניחא ליה אי לא הך דר"מ אף על גב דאיכא חזקה להתיר. תמה אני איך אשתמיטתיה ליה דברי התוספות אלו דהמקשה הוה סבר דאזלינן בתר שעת מציאתן ומה שהקשה מסוגיא דחולין דף קל״ד גבי גר שהיה לו עיסה הרי רש״י מפרש שם משום דעון מיתה הוא החמירו חכמים שלא לילך בתר חזקה וכן כתב הרשב״א ביבמות פ״ד אחין דרבנן החמירו בספק דאורייתא אף על גב דאיכא חזקה וי״ל דלא החמירו אלא באיסור דאורייתא דאיכא עונש מיתה אבל בשאר איסורי דאורייתא לא החמירו ועיין בקרבן אליצור דף כ״א כ"ב שעמד גם כן על דברי הרב פנ״מ ועיין בפר״ח י״ד סימן ק״י ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון מסכת קידושין בתחלתו ובסופו ובמהר״י טראני משמע דדוקא בתרי ותרי וכן היכא דנעשה מעשה לפנינו אמרינן איתרע חזקה להחמיר אבל לא להקל. וכל כי הא אישתמיטתיה להרב נודע ביהודה חלק י״ד סימן ס״ה והיותר תימא ממנו שלא זכר דברי עצמו שבדף ס״ט תחלת ע״ג כתב דבטומאה הקלה מדרבנן סמכינן על איתרע חזקה אף לקולא אבל בדאורייתא לא. (וע״ש מה שכתב גבי ספק טבל דבריו לא נהירין כלל) ובסוף הדף ע״ד כתב לתרץ קושיות התוספות לר״מ דאיתרע חזקת שביתות ביתו כיון שהניח העירוב יע״ש והרי הוא עצמו הביא לעיל בשם התוספ׳ דבדאורייתא לא אמרינן הך סברא דאיתרע חזקה להקל והשתא אליבא דר״מ קיימינן דאית ליה תחומין דאורייתא מעתה הדרה קושיות התוספות לדוכתיה נעמידנו בחזקת תחום ביתו ואי משום דעירוב איתרע חזקה זו הא בדאורייתא לא אמרינן הכי כיון דלקולא הוא באופן דדברי הרב נודע ביהודה לתרץ קושיות התו' דברי תימא הם:
ובמה שתירצו התוספות דבעי לתרוצי אפילו אי סבר ר״מ תחומין דרבנן יש להקשות אי תחומין דרבנן אם כן אף דתרי ותרי מרעי לה לחזקת כשרות מכל מקום לתירץ רבא במקוה שלא נמדד ואם כן אף דיש לומר העמד טמא על חזקתו אפילו הכי מיקל ר״מ ומוכח מזה דר״מ מיקל אפילו בדאיתחזק איסורא באיסור דרבנן ואם כן אפילו אם נאמר דנעמידנו בחזקת תחום ביתו לר״מ מאי הוה. ושוב מצאתי לבעל פנים מאירות שנתקשה גם כן בזה ולא תירץ כלום גם בקיקיון דיונה הקשה כן ותירוצו דחוק דמהיכי תיתי נאמר דתרי ותרי מגרע גרעי ליה דאדרבה כשם שמרעין לחזקת היתר כך מרעה לה לחזקת איסור ולעניות דעתי יש לומר דרבה ור״י בקושיות דר״י אדר"י לא סברי כתירוצא דרבא אלא סבירא להו כתירץ רב הונא בר חיננא. ולדידיה לא צריך לאוקמיה במקוה שלא נמדד אלא במקוה שנמדד מיירי ונמצא יש לומר העמד מקוה על חזקתו ואזלא לה העמד טמא על חזקתו כנגד חזקת מקוה (ואף על גב דיש לומר הרי חסר לפנינו אפשר בדרבנן לא אמרינן הכי כמ״ש בספר שער המלך או דמיירי שלבסוף הוא שלם ולא נמצא חסר) ואם כן ליכא חזקת איסור ולא מוכח מידי לר"ה ב״ח דר״מ מיקל בדרבנן אפילו בדאיתחזק איסורא ורבא נמי דאמר התם תרי חזקה לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא אליבא דרבה ורב יוסף תירץ כן לפרושי מילתא דרבי ירמיה אבל לדידי׳ גופא דמוקי לקמן במקוה שלא נמדד אי אפשר לומר כן רק מתרץ לר"מ כקושיות התוספות ובזה מתורצין דבריי הרשב״א בסימן ת"א שפסק כתרוצא דרב הונא בר חיננא והיינו מטעם שכתבתי כיון דבע״כ רבי ירמיה ורבה ורב יוסף הכי ס״ל ורבא גופא תירץ דבריהם והש״כ בקונטרס הספיקות סי׳ כ׳ נדחק בזה וכתב שהרשב״א כתב כן לדעת השואל וכפי מה שכתבתי אין צורך:
מיהו רש״י וודאי לא סבירא ליה תירץ התוספות שהרי רש״י כתב להדיא כיון דאיכא כת דמפקא ליה מחזקתו באיסור דאורייתא לא מוקמינן אחזקתיה. ויש להפליא על מהרש"א איך רצה לתרץ דברי רש״י עם סברת התוס׳ כיון דמוכח מדברי רש״י דלא סבירא ליה לתירץ התוס׳ והגמרא לא נאיד מזה דלר״מ תחומין דאורייתא. ולעיקר קושיות מהרש״א על רש״י אפשר לומר דרש״י הוכרח לאוקמיה בב׳ כתי עדים דאי לאו הכי לא הוה משני רבא מידי דהכא חדא חזקה לקולא דמאי הוה ניהי נמי דחדא חזקה היא הא בכל התורה אזלינן בתר חזקה אף על גב דאיכא ריעותא לפנינו (כן ס״ל לרש״י) וחזקת תחום ביתו בע״כ לא סבירא ליה לרבא אליבא דר״מ דאם כן לא הוי צריך לומר דאיכא חזקה לקולא הוי ליה למימר עיקר הטעם כיון דאיכא חדא חזקה לחומרא ולהכי מוכרח רש״י לומר דמיירי בשני כתי עדים והא דבאמת לא מוקי רבא טעמא דר״מ משום חזקת תחום ביתו כיון דבע"כ צ״ל כן לרבי יוסי אליבא דרבא אפשר דסבירא ליה לרשי׳ אם נאמר דתחום ביתו הוי חזקה א״כ כיון דאיכא חזקת איסור נגד חזקת היתר וא"כ ליכא שום חזקה בוודאי הוה לן למיזל בתר שעת מציאתן ואפילו חמר גמל לא הוי רק בוודאי לא הוי עירוב (מיהו למ״ש רשי׳ לקמן בס״פ מי שהוציאוהו דאפילו נתגלגל מבעוד יום סבירא לי׳ לר״מ דהוי חמר גמל כיון דעקר דעתיה מבני העיר אם כן ליכא לתרוצי כמ״ש מיהו אפשר רש״י כתב כן כאן לפרושו הראשון שם וגם יש לומר דאף לפירש השני שכתב שם רש״י ניהי דעקר דעתו מבני עירו על כל פנים שביתתו מביתו לא נעקר אף על גב שלא יש לו חזקת תחום ביתו עיקר החזקה הוא דמוקמינן ליה בחזקת שביתות ביתו וכן כתב הרשב״א בעבודת הקודש בחזקת ביתו ולא כתב תחום ביתו ודלא כספר עצי אלמוגים ומ״ש שמצא בירושלמי חפשתי ולא מצאחי) וגם לרבה ולרב יוסף יש לתרץ כן דניהי דלא נחתי להכי דהתם תרתי חזקה על כל פנים סבירא להו דאם יש שני כתי עדים דמרעי לחזקה אזלינן בתר שעת מציאתן הכי נמי גבי עירוב אם היה חזקת איסור כנגד חזקת היתר הוה אזלינן בתר שעת מציאתן והוה פסלינן העירוב בוודאי ולא הוה חמר גמל. אלא דלפי זה יקשה כיון דאכתי ב׳ כתי עדים מרעי לחזקת היתר עדיין ניזל בתר שעת מציאתן דלא הוה חמר גמל וצריך לומר דב׳ כתי עדים לא מרעי לחזקה כל כך דניזל לגמרי בתר שעת מציאתן מה שאין כן חזקת איסור בוודאי מרעי לה לחזקת היתר לגמרי אלא דמשמע מדברי רש״י דגבי נגע באחד בלילה אם היה שני כתי עדים לרבה ולרב יוסף הוה מרעה לה לחזקת חי והוה אזלינן בתר שעת מציאתן לחומרא ואפשר משום דלא הוה חזקה אלימתא כל כך דלא בדקוה בלילה וצ״ע:
ולפמ״ש לעיל דעל העירוב אנו דנין יש לתרץ למה שהקשה הרב פנים מאירות דמאי מקשה מנגע באחד בלילה דילמא התם הטעם משום ספק טומאה ברשות הרבים דכיון דאנו דנין על העירוב אם טמא הוא אי לאו ודין טומאה יש לו בכאן ואם כן כשהעירוב ברשות הרבים לכשר ובאמת משמע דר״מ פוסל בכל ענין אפילו העירוב ברה"ר:
וראיתי בשבות יעקב סי׳ הנ״ל שנסתייעו לסברתו מהא דכתב הר"ן בס״פ מי שאחזו דלא מוקמינן בחזקת חי כיון דמת לפנינו גם בספר מוצל מאש סימן כ״ה הביא דברי ר״ן הללו והניח בצ"ע. ולעניות דעתי אפשר לומר דהתם אשה בחזקת יבום קיימא וכדאיתא בפ׳ ד׳ אחין ובב״ב דף קל״ה גבי ההיא דמוחזק לן באחי באחי והביאו הר״ן בקדושין פ״ק גבי ההיא דקדיש באבני דכוחלא כיון דאיכא חשש איסור חיישינן לקלא וה״נ הכי מעמידין שעת מציאתן כנגד חזקה דחי לחומרא כמו התם דתיישינן אפילו לקלא. ועיין בתשובת מהרי״ט סימן י״א מה שהביא בשם רבו שחלק בין אם נולד הספק בשעה שאנו מסופקין ובין אם נולד אח״כ הספק ומה שהשיג עליו מהרי״ט מהך דנגע ב״א בלילה ויש ליישב ע״ש ובסי׳ פ״ב ועיין בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דהקשו דנעמידנוה בחזקת בתולה. ואע״ג דהשתא וודחי לאו בתולה היא. ובשיטה מקובצת שם כתב דנחלקו רשי׳ ותו׳ בזה ורשי׳ לא סבירא לי׳ החזקה כיון דאיכא ריעותא בפנינו ע"ש:
ועדיין לא פלטינן מדברי התו׳ במה שכתבו דבעי לתרץ אפילו אי ר״מ סבר תחומין דרבנן דוודאי קשה טובא דמי דחקו להגמרא לתרץ אפילו אי תחומין דרבנן ולאוקמיה בשינויא דחיקא בב' כתי עדים כיון דאי אמרינן תחומין דאורייתא ניחא כפשוטו כמ״ש התו׳ ולא צריכין לאדחיקי כולי האי ובפרט משום קושי׳ דלעיל צריך לומר בלאו הכי לר״מ תחומין דאורייתא ואפשר לומר משום דהרא״ש בפרק מי שהוציאוהו כתב דטעמא דר״י במתניתין נמי משום דסבר תחומין דאורייתא והק׳ לפ״ז הלכת׳ אהלכת׳ דהא קימ״ל תחומין דרבנן וגם קי״ל כל מקום ששנה רבי יהודא בעירובין הלכה כמותו וע״ש מה שתירץ גם הרמב״ם בפי' המשנ' כתב דר״מ ורבי יהודא ס״ל תחומין דאורייתא (ובוודאי משמע להו דאי הוה תחומין דרבנן לא הוה מחמיר רבי יהודא כולי האי אע״ג דלכאורה מסוגי׳ דגמרא משמע דדוקא לר״מ צריך לומר כן תחומין דאורייתא מכח קושי׳ דר"מ אדר״מ) מעתה יש לומר דמשום הך קושי׳ דהרא״ש ניחא ליה לרבה ולרב יוסף לאוקמיה בשני כתי עדים. מעתה שפיר י״ל לרבי יהודא תחומין דרבנן ואע״ג דלר"מ צריך לומר בלאו הכי תחומין דאורייתא וא״כ טעמא דר״מ ורבי יהודא אין שוין אין בכך כלום דכבר מצינו כן כמה פעמים. ועיין בירושלמי דלחד מ״ד חמר גמל דר"מ ור״י אין שוין וכן כתב רשי׳ ס״פ מי שהוציאוהו ועיין בראשון לציון בקונטרס הספיקות שכתב דגם לר״מ י״ל תחומין דרבנן וגבי טומאה הקילו משום דהיא מי״ב ספיקות שטהרו חכמים ועיין במה שנחלקו הרמב״ם והראב״ד בענין הי״ב ספיקות אי הוי משום שאין בו דעת לשאול ובמה שכתב הכ״מ שם דמשמע דהי״ב ספיקות לאו למעוטי שאר דברי' אתא ע"ש בהלכות אבות הטומאה פ"ז:
ולפי מה שכתבתי מקום יש ליישב קושיות מהרש״א על רשי׳ דמה דחקו לפרש דרבא מוקי בשני כתי עדי' דהנה הרא״ש לתרץ קושיא דלעיל הלכתא אהלכתא כתב דטעמא דאנן פסקינן תחומין דרבנן משום דאמרי׳ לקמן דף ל״ז דאמר ליה רבא לרב נחמן מאן תנא דבדרבנן לית ברירה והיינו בתחומין ומוכח מזה דאמוראי בתראי רבא ור״נ סבירא להו תחומין דרבנן ע״ש. ולכאורה דבריו תמוהי׳ דהא הגמרא קאמר שם ולימא ליה תנא דבי איו הוא. מאי קושי׳ דמאי ראי׳ יש דאיו ס״ל דבדרבנן אין ברירה הא איו בשם רבי יהודה אמרו ור׳ יהודה לשיטתו דס״ל תחומין דאורייתא ולפיכך קאמר אין ברירה אבל לעולם מודה רבי יהודה גופיה דבדרבנן יש ברירה וכן בתחומין אי הוי דרבנן וכבר נתקשה בזה בספר שער המלך ובקרבן נתנאל ודבריהם דחוקים אמנם לדידי לא קשה מידי דהא התוס׳ בד״ה לא ס״ד כתבו לחד תירוצא א״נ ניהי דרבי יוחנן לית ליה דאיו מ״מ מוכח שפיר דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמשני דבריו ובביצה פירשו דבריהם יותר בדף ל״ז דרבי יוחנן ס״ל דשום תנא אחר אמרו ורק בזה ליתא לדאיו במה שאמר דלרבי יהודא אין ברירה ונמצא לרבא דגם כן אינו מחלק בין תולה בדעתו לתולה בדעת אחרים נמי מוכרחים לומר כמו שכתבו התו׳ לרבי יוחנן דסבר רבא דהך דתני איו לאו משום רבי יהודא הוא אלא מתנא אחר וא״כ שפיר מקשי הגמרא לימא ליה תנא דבי איו כל זה יש לפרש לשיטת הרא"ש. אמנם רש״י כתב לקמן תנא דבי איו אליבא דר' יהודא מזה אנו רואים בבירור שרש״י לשלול בא פירש התוספות דאיו בשם תנא אחר אמרה אלא האמת דבשם ר׳ יהודה אמרה ולרבי יהודה תחומין דרבנן ואם כן קשה הכי מ״ט דר׳ יהודה דאמר חמר גמל כיון דהוה רק ספיקא דרבנן ואף דלא הוי אלא חדא חזקה מהיכי תיתי ליתסר ואף אם נאמר העמידנו בחזקת ביתו מכל מקום הוה חזקה כנגד חזקה ואם כן ליכא שום חזקה ובדרבנן אזלינן לקולא כמו שכתב רשי׳ עצמו בסמוך לתירץ רבא אליבא דר׳ יוסי וכך כתב הריטב"א בפשיטות לתרץ דברי רש״י ואף ר׳ יוסי דמחמיר שם בטומאה היינו משום דהוה רק חזקה לחומרא (ואפילו לפי האי בעיה אימא הא דידיה והא דרביה אין כוונתו לומר דבספק דרבנן יש להחמיר אלא לאפוקי מתירץ הראשון דבעיקר מן התורה יש להחמיר והך איבעית אימא סבירא ליה דאפי׳ ביש לו עיקר מן התורה יש להקל לדעת רבא) ואם כן ממ"נ קשה אם נאמר דלר״י תחומין דאורייתא כמו שמוכח כאן אם כן מאי מקשה לקמן ולימא ליה תנא דבי אין היא כמו שהקשה הרא״ש ואי נאמר דרבי יהודה סבר תחומין דרבנן כדמוכח לקמן אם כן קשיא הכי מ״ט אסר ר'יהודה ולפיכך בע״כ צריך לומר דוודאי רבי יהודה סבר תחומין דרבנן ושפיר מקשה לקמן והך דהכא מיירי בשני כתי עדים ושפיר אסר ר' יהודה זה נראה לי כפתור ופרח בכוונת רשי׳ וגם מדברי הריטב״א לקמן נראה דס״ל דאיו אליבא דר' יהודה אמרה וס״ל תחומין דרבנן:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
205ימים לסיום הש״ס